יום שני, 25 בדצמבר 2017

יַהֲדוּת וְהוֹרוּת: Live like you were dying | פרשת ויחי | ז' בטבת ה'תשע"ח

בס"ד
­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת ויחי
Live like you were dying
היום נעסוק בסוף: סוף חומש וסוף החיים.
היום נלמד מה יש למוות ללמד אותנו על החיים.
היום נדבר על שלוש צוואות ומסר אחד.
הגענו לפרשה ה-12 והאחרונה של חומש בראשית, פרשת וַיְחִ֤י[1], המתחילה במילים "וַיְחִ֤י יַעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְהִ֤י יְמֵֽי־יַעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃", ומסתיימת במילים "וַיָּ֣מׇת יוֹסֵ֔ף בֶּן־מֵאָ֥ה וָעֶ֖שֶׂר שָׁנִ֑ים וַיַּחַנְט֣וּ אֹת֔וֹ וַיִּ֥ישֶׂם בָּאָר֖וֹן בְּמִצְרָֽיִם׃".

אנחנו נפרדים לא רק מיעקב ומיוסף, אנחנו נפרדים מתקופה. ספר בראשית הוא באופן כללי תולדות ימי העולם, בעוד שמעכשיו והלאה נתמקד בתולדות של עם, עם ישראל. בראשית הוא כאילו תקופת הילדות והנערות, ומעכשיו מתחילה תקופת ההתבגרות. עם כל הקשיים והאתגרים והעליות והירידות שליוו אותנו בספר בראשית, היה איתנו הקב"ה וליווה אותנו לאורך כל הדרך. אחרי שנפטר יוסף, יקום פרעה חדש ש"לֹֽא־יָדַ֖ע אֶת־יוֹסֵֽף"[2], ויתחיל הסבל של הגלות הראשונה של עם ישראל, ויחד איתה ההעלם והסתר הפנים של הקב"ה.

{

כמו בפרשת חַיֵּי שָׂרָה[3], גם עכשיו אנחנו בפרשה שכותרתה חיים: וַיְחִ֤י, והיא מדברת על מוות.
אבל אם בפרשת חַיֵּי שָׂרָה היינו צריכים ללמוד על שרה מתוך מה שהתרחש לאחר מותה, מכיוון שלאורך חייה לא שמענו עליה כל-כך הרבה, הרי שכאן בפרשת וַיְחִ֤י מזומן לנו שיעור אחר.
הרי שמענו על יעקב ויוסף הרבה מאוד לאורך הפרשות האחרונות, אנחנו מרגישים שאנחנו די מכירים אותם. אז הפעם נלמד מה יש לסוף חייהם ללמד אותנו על החיים?

וכדי להבטיח שנבין שיש כאן שיעור שאסור לפספס, גם ההפטרה של פרשת וַיְחִ֤י[4] ממקדת אותנו באותו נושא:: הצַוָּאָה: "וַיִּקְרְב֥וּ יְמֵֽי־דָוִ֖ד לָמ֑וּת וַיְצַ֛ו אֶת־שְׁלֹמֹ֥ה בְנ֖וֹ לֵאמֹֽר׃"

בויקיפדיה כתוב ש"צַוָּאָה", במובן הכללי, היא כל אימרה, אמירה, ציווי, אשר מבקש ומצפה אדם שיעשה למענו או בענייניו לאחר מותו.

עפ"י המילון (מִילוֹג) לצַוָּאָה שני מובנים:
1. מסמך בעל תוקף משפטי המבטא את מבוקשו של אדם לאחר מותו, בפרט בכל הקשור לחלוקת רכושו.
2. הערכים והחזון שהשאיר אדם לאחר מותו, מורשת.

אנחנו מוצאים שהמקור לשני המובנים ההלו הן בחז"לנו[5].
1. במסכת ברכות במובן של הוראה: "תני ר' אושעיא ... וכתבתם הכל בכתב אפילו צואות..."[6]
2. ובמסכת בבא בתרא במובן של מסמך משפטי בו מורה האדם את אשר ייעשה בקניינו לאחר מותו:
"צַו לְבֵיתֶךָ--כִּי מֵת אַתָּה, וְלֹא תִחְיֶה"[7] "בצואה בעלמא"[8].

קשה להתעלם מהעובדה שבניקוד אחר המילה צַוָּאָה נקראת לגמרי אחרת,
ומובנה שונה לחלוטין: צוֹאָה.
ברור ששורש המילים שונה. צַוָּאָה שורש ציווי, צ-ו-ה, צוֹאָה שורש יציאה, י-צ-א.
ואולי זה לא מקרה שאלה אותן אותיות.
אם נתעלם לרגע מהאסוציאציה שמעוררת בנו המילה, נראה שבשני המקרים מדובר ביציאה מהגוף: כלומר לא להשאיר שום דבר בפנים, לא להשאיר דברים שלא יצאו החוצה....
או במילים שלי: לא להשאיר דברים לא סגורים, או בלתי גמורים.

היום נעסוק בסוף. סוף חומש בראשית, וסוף חייהם של שלושה אבות: יעקב, יוסף ודוד.
היום נעסוק ב-3 צוואות שלכולן מכנה משותף: בסוף החיים מגלים לנו מה באמת הכי חשוב בחיים.

{

הצוואה של יעקב:
יעקב אע"ה אוסף את כל בניו ונותן לכל אחד ואחד מהם ברכה מיוחדת עבורו. ברכה שתפורה בדיוק עפ"י מידותיו. ברכה שמתאימה בדיוק לו.
אבל עוד לפני לפני כן, יעקב אע"ה מבקש מיוסף שני דברים:
1. להיקבר בארץ ישראל תיכף ומיד: "וַיִּקְרְב֣וּ יְמֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ לָמוּת֒ וַיִּקְרָ֣א׀ לִבְנ֣וֹ לְיוֹסֵ֗ף וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ שִֽׂים־נָ֥א יָדְךָ֖ תַּ֣חַת יְרֵכִ֑י וְעָשִׂ֤יתָ עִמָּדִי֙ חֶ֣סֶד וֶאֱמֶ֔ת אַל־נָ֥א תִקְבְּרֵ֖נִי בְּמִצְרָֽיִם׃
וְשָֽׁכַבְתִּי֙ עִם־אֲבֹתַ֔י וּנְשָׂאתַ֙נִי֙ מִמִּצְרַ֔יִם וּקְבַרְתַּ֖נִי בִּקְבֻרָתָ֑ם וַיֹּאמַ֕ר אָנֹכִ֖י אֶֽעֱשֶׂ֥ה כִדְבָרֶֽךָ׃
וַיֹּ֗אמֶר הִשָּֽׁבְעָה֙ לִ֔י וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּשְׁתַּ֥חוּ יִשְׂרָאֵ֖ל עַל־רֹ֥אשׁ הַמִּטָּֽה׃[9]"

2. לתת לו מתנה בכך שיברך את בניו של יוסף: "וְעַתָּ֡ה שְׁנֵֽי־בָנֶ֩יךָ֩ הַנּוֹלָדִ֨ים לְךָ֜ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם עַד־בֹּאִ֥י אֵלֶ֛יךָ מִצְרַ֖יְמָה לִי־הֵ֑ם אֶפְרַ֙יִם֙ וּמְנַשֶּׁ֔ה כִּרְאוּבֵ֥ן וְשִׁמְע֖וֹן יִֽהְיוּ־לִֽי׃
וּמוֹלַדְתְּךָ֛ אֲשֶׁר־הוֹלַ֥דְתָּ אַחֲרֵיהֶ֖ם לְךָ֣ יִהְי֑וּ עַ֣ל שֵׁ֧ם אֲחֵיהֶ֛ם יִקָּרְא֖וּ בְּנַחֲלָתָֽם׃[10]"
Eהצַוָּאָה של יעקב אבינו היא: שלא תשכח מאיפה באת.

ואז יעקב מבקש לברך את הבנים של יוסף. הוא משכל את ידיו, ומניח את ימינו על אפרים שיוסף מיקם לשמאלו כי הוא הצעיר, ואת שמאלו על מנשה שיוסף מיקם לימינו כי הוא הבכור, ומברך את הברכה שאנחנו מברכים כל לילה בקריאת שמע שעל המיטה: "הַמַּלְאָךְ֩ הַגֹּאֵ֨ל אֹתִ֜י מִכׇּל־רָ֗ע יְבָרֵךְ֮ אֶת־הַנְּעָרִים֒ וְיִקָּרֵ֤א בָהֶם֙ שְׁמִ֔י וְשֵׁ֥ם אֲבֹתַ֖י אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֑ק וְיִדְגּ֥וּ לָרֹ֖ב בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ׃[11]"
יוסף חושב שהזיקנה בילבלה את דעתו של אביו, ומנסה לתקן אותו. אבל יעקב עומד על שלו ואומר לו: "וַיְמָאֵ֣ן אָבִ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ יָדַ֤עְתִּֽי בְנִי֙ יָדַ֔עְתִּי גַּם־ה֥וּא יִֽהְיֶה־לְּעָ֖ם וְגַם־ה֣וּא יִגְדָּ֑ל וְאוּלָ֗ם אָחִ֤יו הַקָּטֹן֙ יִגְדַּ֣ל מִמֶּ֔נּוּ וְזַרְע֖וֹ יִהְיֶ֥ה מְלֹֽא־הַגּוֹיִֽם׃
וַיְבָ֨רְכֵ֜ם בַּיּ֣וֹם הַהוּא֮ לֵאמוֹר֒ בְּךָ֗ יְבָרֵ֤ךְ יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר יְשִֽׂמְךָ֣ אֱלֹקִ֔ים כְּאֶפְרַ֖יִם וְכִמְנַשֶּׁ֑ה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־אֶפְרַ֖יִם לִפְנֵ֥י מְנַשֶּֽׁה׃ [12]"
ברכה מיוחדת במינה שאותה יאמר כל יהודי לפני שהוא מברך את בניו, ואז זה יהיה בסדר הילודה הנכון.

ולסיום מבקש יעקב לברך את כל הבנים שלו. והברכות שלו מוזרות. חלקן לא נשמע בכלל כמו ברכה, אלא יותר כמו נזיפה. במיוחד הברכות שנתן לשלות בניו הבכורים:
"רְאוּבֵן֙ בְּכֹ֣רִי אַ֔תָּה כֹּחִ֖י וְרֵאשִׁ֣ית אוֹנִ֑י יֶ֥תֶר שְׂאֵ֖ת וְיֶ֥תֶר עָֽז׃ פַּ֤חַז כַּמַּ֙יִם֙ אַל־תּוֹתַ֔ר כִּ֥י עָלִ֖יתָ מִשְׁכְּבֵ֣י אָבִ֑יךָ אָ֥ז חִלַּ֖לְתָּ יְצוּעִ֥י עָלָֽה׃"
זה נשמע רע, אבל זה לא ממש רע: "ראוי היית להיות יתר על אחיך בכהונה" מפרש"י, אבל בגלל שהעברת את מיטתי מאוהל בלהה לאוהל לאה ניתנה הבכורה ליוסף, המלכות ליהודה והכהונה ללוי. והרב חנן פורת ע'ה כותב שהרד"ק מוסיף "ואדוני אבי פירש: 'יתר שאת' – עניין כפרה, שבירכו יעקב שתתגבר סליחתו על עוונו." כלומר, יעקב מברך את ראובן שימצא את הכח להתפלל "למען יסור עוונו וחטאתו תכופר" ובעיקר כדי שיוכל לסלוח לעצמו, ולחיות שמח יותר.
ובעיקר שתתגבר על הנטיה שלך להיות פַּ֤חַז כַּמַּ֙יִם֙, ותקח את הזמן לעשות את הדברים לאט לאט ובהתמדה עד שירווח לך.
" שִׁמְע֥וֹן וְלֵוִ֖י אַחִ֑ים כְּלֵ֥י חָמָ֖ס מְכֵרֹתֵיהֶֽם׃ בְּסֹדָם֙ אַל־תָּבֹ֣א נַפְשִׁ֔י בִּקְהָלָ֖ם אַל־תֵּחַ֣ד כְּבֹדִ֑י כִּ֤י בְאַפָּם֙ הָ֣רְגוּ אִ֔ישׁ וּבִרְצֹנָ֖ם עִקְּרוּ־שֽׁוֹר׃ אָר֤וּר אַפָּם֙ כִּ֣י עָ֔ז וְעֶבְרָתָ֖ם כִּ֣י קָשָׁ֑תָה אֲחַלְּקֵ֣ם בְּיַעֲקֹ֔ב וַאֲפִיצֵ֖ם בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ [13]"
קודם כל מחמיא יעקב לשמעון ולוי שהם אחים. כפי שכותב הרמב"ן: "אחים – בעלי אחווה כי ייחם ליבם על אחותם. וילמד עליהם זכות כי בקנאתם ע האחווה עשו מה שעשו." ורק אח"כ הוא נוזף בהם על התכונה הזו שהם קלים לכעוס. ולכן, לטובתם, הם ייפרדו, ושבט לוי יהיה מפוזר ב-48 ערים בין כל השבטים, ובעיקר נפרד משמעון.
"יש לשים לב" אומר הרב חנן פורת ע'ה "יעקב אינו מוציא את שמעון ולוי מכלל ישראל, אלא קובע כי יש לפזר כוחות אלה במינון נכון ובאיזון נכון בתוך כל עם ישראל, תוך הקפדה לבל ירוכזו במקום אחד (כגוש של ישובים קנאים, העולים לעשות מעשים נמהרים בקנאותם לכבוד ישראל ולארץ ישראל, ולהמיט בכך אסון על האדמה)."
והרש"ר הירש[14] מצביע על הברכה שבדבר וכותב: "צדקה עשה עמנו הקב"ה שבכל מקומות פזורינו היו בינינו גם שמעון ולוי. אלו החיו בנו את הכוח והעוז, את הגאווה היהודית האצילה..."
ומסכם הרב פורת "גם בתוכחה לשמעון ולוי צפונה ברכה לכלל האומה, שיהיו בה 'שמעונים' ו'לוויים', אשר יעמדו על כבוד ישראל ויתבעו את עלבון האח המוכה והאחות האנוסה."

ובסוף הברכות האישיות לכל אחד ואחד מבניו, אומר יעקב: "כׇּל־אֵ֛לֶּה שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֑ר וְ֠זֹ֠את אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר לָהֶ֤ם אֲבִיהֶם֙ וַיְבָ֣רֶךְ אוֹתָ֔ם אִ֛ישׁ אֲשֶׁ֥ר כְּבִרְכָת֖וֹ בֵּרַ֥ךְ אֹתָֽם׃[15]"
ורש"י מבאר לנו, שלאחר שסיים לברך את כל אחד ואחד מהבנים בברכה המיוחדת לו, חזר וברך אותם בכל אחת ואחת מהברכות שבירך את אחיו. ועל כך כותב הרבי מלובביץ': "מכאן יש ללמוד שאף כי לכל אחד מאיתנו יש תחום בעבודת ה' שבו הוא מצטיין ומתייחד, בכל זאת, חשוב שכל אדם יכלול בעבודה, לפחות במידה מסויימת, את כל ההיבטים של החיים היהודיים, למשל, איש העסקים צריך לקבוע עיתים לתורה, ואילו התלמיד החכם חייב בצדקה. עם זאת, טבעי שהאדם לא יחוש התלהבות מיוחדת בשעה שהוא עוסק בדברים שבהם הוא אינו מצטיין. לכן, לאחר שבירך יעקב את כל אחד מבניו בברכה המיוחד לו, הוא חזר והעניק את כל הברכות לכל אחד מבניו כדי שתהיה להם מידה מספקת של התלהבות ביום כל ההתחייבויות השונות שהעומדות בפני יהודי."

Eהצַוָּאָה של יעקב אבינו היא: כולם ביחד וכל אחד לחוד.
◄לאהוב את הילד שלך זה לתת לו את מה שהוא צריך, לא מה שהוא רוצה (לא לפחד לעשות את הדבר הנכון לילד שלך) ◄כולם יכולים להיות הכל!

{

הצוואה של יוסף:
אחרי שנפטר אביהם, חזרו יוסף ואחיו חזרה למצרים אחרי שעלו לארץ-ישראל לקבור אותו במערת המכפלה, פחדו האחים שעכשיו משאביהם כבר לא איתם ינקום בהם יוסף על מה שעשו לו כשרצו להרוג אותו ומכרו אותו לישמעאלים: "וַיִּרְא֤וּ אֲחֵֽי־יוֹסֵף֙ כִּי־מֵ֣ת אֲבִיהֶ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ ל֥וּ יִשְׂטְמֵ֖נוּ יוֹסֵ֑ף וְהָשֵׁ֤ב יָשִׁיב֙ לָ֔נוּ אֵ֚ת כׇּל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר גָּמַ֖לְנוּ אֹתֽוֹ׃[16]"
הם החליטו להביא לו צוואה מזויפת שכביכול כתב יעקב אביהם לפני מותו, ובה הוא מצווה את יוסף למחול לאחיו על כך שמכרו אותו לעבד: "וַיְצַוּ֕וּ אֶל־יוֹסֵ֖ף לֵאמֹ֑ר אָבִ֣יךָ צִוָּ֔ה לִפְנֵ֥י מוֹת֖וֹ לֵאמֹֽר׃
כֹּֽה־תֹאמְר֣וּ לְיוֹסֵ֗ף אָ֣נָּ֡א שָׂ֣א נָ֠א פֶּ֣שַׁע אַחֶ֤יךָ וְחַטָּאתָם֙ כִּי־רָעָ֣ה גְמָל֔וּךָ וְעַתָּה֙ שָׂ֣א נָ֔א לְפֶ֥שַׁע עַבְדֵ֖י אֱלֹקֵ֣י אָבִ֑יךָ....[17]"
התגובה של יוסף לדברים של אחיו היא: "וַיֵּ֥בְךְּ יוֹסֵ֖ף בְּדַבְּרָ֥ם אֵלָֽיו׃[18]"
פשוטו של מקרא מסביר[19] "כי נכמרו רחמיו על אחיו שהם מצטערים לחינם".
איזה לב רך היה לו ליוסף. כל הרע שעבר בחייו לא הקשה אותו, לא הפך אותו גס, או מריר, או נקמן. להיפך, הוא רק התחבר יותר ויותר לקב"ה, לאמונה, ולהבנה שהכל בהשגחה פרטית.
הוא מרגיע אותם ואומר להם שהקב"ה מנהל כאן את העולם ולא הוא. הוא מסביר להם שלאורך כל הדרך הוא לא כעס עליהם כי הוא כל הזמן ידע שיש כאן תוכנית אלוקית, והוא לא בא בטרוניות לה'.
ולמרות שהם מציעים את עצמם להיות לו לעבדים כעונש על מה שעשו לו: "וַיֵּלְכוּ֙ גַּם־אֶחָ֔יו וַֽיִּפְּל֖וּ לְפָנָ֑יו וַיֹּ֣אמְר֔וּ הִנֶּ֥נּֽוּ לְךָ֖ לַעֲבָדִֽים׃[20]" יוסף חי את ההשגחה הפרטית של הקב"ה. "הֲתַ֥חַת אֱלֹקִ֖ים אָֽנִי׃ ... וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹקִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב.[21]"

Eהצַוָּאָה של יוסף הצדיק היא שאין עוד מלבדו: הכל בהשגחה פרטית.

הרב וולבה כותב בספרו "שיעורי חומש": "זה מהדברים הנפלאים בעולם, שאפילו כשאדם מתכוונן להרע לחברו, ההשגחה העליונה מסובבת שהדבר יהיה לטובתו. הם מכרוהו למצרים להיפטר מחלומותיו, ועל זה אמר יוסף 'אֱלֹקִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה' שממכירה זו יצא קיום חלומותיו." ומוסיף הרב וולבה וכותב: "הסבא מקלם מבאר שאי אפשר לעשות כנגד רצון ה'. אדם חושה שהוא יצליח ללכת נגד רצון ה', ולבסוף במעשה שלו עצמו הוא עושה שיצא לפועל רצון ה'. בתוך המחשבה לרעה שלהם התלבשה רצון ההשגחה שיצא לטוב."
ועל זה אמרו כבר לפנינו: "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ, וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם[22]", או כמו שסבתא שלי ז"ל היתה אומרת: אַ מענטש טראַכט און גאָט לאַכט[23]: אדם עושה תוכניות וה' צוחק... 😊

ולפני שיוסף נפטר בגיל מאב ועשר שנה, והמצרים חונטים אותו במצרים, יוסף משביע את אחיו בשם כל בני ישראל שכאשר תבוא הגאולה, הם מבטיחים לקחת אתם את עצמותיו ולהביאם לקבורה בארץ ישראל: "וַיַּשְׁבַּ֣ע יוֹסֵ֔ף אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד אֱלֹקִים֙ אֶתְכֶ֔ם וְהַעֲלִתֶ֥ם אֶת־עַצְמֹתַ֖י מִזֶּֽה׃[24]"
שואל הרבי מלובביץ': "יש לתמוה: מדוע ספר בראשית נחתם בסיום שלילי כל-כך שיוסף נקבר בארץ מצרים?" דווקא בארץ הכי טמאה ושפלה מכל המקומות שבעולם.
ועוד לקרוא מיד אחר כך חזק חזק ונתחזק – מה יש כאן להתעודד ממנו? "איזה עידוד וחיזוק ניתן לשאוב מכך שיוסף הושם בארון במצרים?"
והוא עונה ומסביר לנו שיש כאן הרבה ממה להתעודד, כי אנחנו תיכף עוברים לספר שמות, לשנות הגלות הארוכות במצרים, ובני ישראל לא ישארו שם לבד: "יוסף המנהיג האהוב של בני ישראל שפרנס וכלכל אותם בימי הרעב – לא עזב אותם! אפילו לאחר מותו, יוסף רצה להיות בגשמיות עם עמו, גם אם זה מחייב אותו להישאר קבור במצריים עד" שיבוא הקב"ה לגאול את בני ישראל.
"והעובדה הזו העניקה להם את הכח להחזיק מעמד מול סבלות מצרים."
Eהצַוָּאָה של יוסף הצדיק היא: לא לאבד תקווה כי הגאולה תבוא! מטרת העל היא אמנם ארץ ישראל, אבל בינתיים אני נשאר אתכם כאן, אתם אף פעם לא לבד!

{

הצוואה של דוד:
על-פניו, כשאנחנו קוראים את ההפטרה, את מה שמצווה דוד המלך את בנו שלמה לעשות אחרי מותו, אפשר להזדעזע מהאכזריות שלו.

1. הוא מתחיל "נורמלי":
אני הולך למות: "
וַיִּקְרְב֥וּ יְמֵֽי־דָוִ֖ד לָמ֑וּת וַיְצַ֛ו אֶת־שְׁלֹמֹ֥ה בְנ֖וֹ לֵאמֹֽר: אָנֹכִ֣י הֹלֵ֔ךְ בְּדֶ֖רֶךְ כׇּל־הָאָ֑רֶץ"
ואתה גדלת והפכת להיות איש מענטש: "וְחָזַקְתָּ֖ וְהָיִ֥יתָֽ לְאִֽישׁ׃"
ואני מבקש ממך: "וְשָׁמַרְתָּ֞ אֶת־מִשְׁמֶ֣רֶת׀ ה' אֱלֹקֶ֗יךָ לָלֶ֤כֶת בִּדְרָכָיו֙ לִשְׁמֹ֨ר חֻקֹּתָ֤יו מִצְוֺתָיו֙ וּמִשְׁפָּטָ֣יו וְעֵדְוֺתָ֔יו כַּכָּת֖וּב בְּתוֹרַ֣ת מֹשֶׁ֑ה"
כדי שהקב"ה ישפיע עליך חכמה ברכה והצלחה: "לְמַ֣עַן תַּשְׂכִּ֗יל אֵ֚ת כׇּל־אֲשֶׁ֣ר תַּעֲשֶׂ֔ה וְאֵ֛ת כׇּל־אֲשֶׁ֥ר תִּפְנֶ֖ה שָֽׁם׃"
כדי שהקב"ה יוכל לקיים את מה שהבטיח לי: "לְמַ֩עַן֩ יָקִ֨ים ה' אֶת־דְּבָר֗וֹ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֣ר עָלַי֮ לֵאמֹר֒ אִם־יִשְׁמְר֨וּ בָנֶ֜יךָ אֶת־דַּרְכָּ֗ם לָלֶ֤כֶת לְפָנַי֙ בֶּאֱמֶ֔ת בְּכׇל־לְבָבָ֖ם וּבְכׇל־נַפְשָׁ֑ם לֵאמֹ֕ר לֹֽא־יִכָּרֵ֤ת לְךָ֙ אִ֔ישׁ מֵעַ֖ל כִּסֵּ֥א יִשְׂרָאֵֽל׃"[25]

> כמו יעקב אבינו, כמו יוסף, גם דוד המלך מלמד אותנו שהדבר הכי יקר להורה הוא לראות את הילדים שלו צועדים בדרך שהתווה להם.
Eהצַוָּאָה של דָוִ֖ד הַמֶּלֶךְ היא שהבן שלו ימשיך ללכת בדרכו.

ואז הוא מצווה בצוואתו עוד שלושה דברים, אחד מהם מובן, ושניים אחרים לא ממש.

2. המובן: דָוִ֖ד הַמֶּלֶךְ מבקש מבנו לעשות חסד עם בני ברזילי שעזרו לו בזמן שברח מאבשלום: "וְלִבְנֵ֨י בַרְזִלַּ֤י הַגִּלְעָדִי֙ תַּֽעֲשֶׂה־חֶ֔סֶד וְהָי֖וּ בְּאֹכְלֵ֣י שֻׁלְחָנֶ֑ךָ כִּי־כֵן֙ קָרְב֣וּ אֵלַ֔י בְּבׇרְחִ֕י מִפְּנֵ֖י אַבְשָׁל֥וֹם אָחִֽיךָ׃[26]"

זה לא שדָוִ֖ד הַמֶּלֶךְ שכח להכיר תודה על הטוב שגמל איתו בַרְזִלַּ֤י הַגִּלְעָדִי֙.
הוא דווקא הציע לו לשבת בירושלים ולהנות מקרבה למלך על כל המשתמע מכך כל ימי חייו.
אלא שבַרְזִלַּ֤י הַגִּלְעָדִי֙ היה אז בן 80 ולא מצא טעם לעזוב את הגלעד "יָשָׁב נָא עַבְדְּךָ וְאָמֻת בְּעִירִי עִם קֶבֶר אָבִי וְאִמִּי[27]", והציע למלך לתגמל את בנו. ואכן דָוִ֖ד הַמֶּלֶךְ נתן לבנו כִמְהָם נחלה ליד בית לחם.

> דָוִ֖ד הַמֶּלֶךְ מבקש משלמה להכיר תודה למשפחה של ברזילי הגלעדי לתמיד.
Eהצַוָּאָה של דָוִ֖ד הַמֶּלֶךְ היא שתהיה לבן שלו הכרת הטוב.

והלא ממש מובנים:
3. דָוִ֖ד הַמֶּלֶךְ מבקש מהבן שלו, שלמה, לדאוג לכך שיוֹאָ֣ב בֶּן־צְרוּיָ֗ה יהרג "וְעָשִׂ֖יתָ כְּחׇכְמָתֶ֑ךָ וְלֹֽא־תוֹרֵ֧ד שֵׂיבָת֛וֹ בְּשָׁלֹ֖ם שְׁאֹֽל׃[28]"
למה? כי  עפ"י הרב רונן חזיזה, יוֹאָ֣ב בֶּן־צְרוּיָ֗ה הרג בעורמה את עֲמָשָׂ֤א בֶן־יֶ֙תֶר֙ ואַבְנֵ֨ר בֶּן־נֵ֜ר שרי הצבאות. את עֲמָשָׂ֤א הרג בחרבו אחרי שהפיל את חרבו לרצפה כאילו בטעות וכשהרים אותה דקר אותו, ואת אַבְנֵ֨ר כששאל שאלת קיטבג (אֵיךְ גִּדֶּמֶת חוֹלֶצֶת אֶת נַעַל הַיַּבָּם?)  וכשהתכופף אַבְנֵ֨ר להראות לו הרג אותו.

ר
גע סיפור:
יואב בן צרויה, היה אחיינו של דוד המלך, בן אחותו צרויה.
הוא היה שר הצבא של דוד המלך, והיה איש נאמן אבל חסר פשרות שלא אחת לא הסכים עם דוד הלך ואפילו פעל על דעת עצמו, בניגוד מוחלט להוראותיו של דוד המלך.
> הוא היה זה שהציב את אוריה החיתי בשדה הקרב במקום שימות, כדי שדוד המלך יוכל לקחת את אשתו בת-שבע לאישה, אחרי שנכנסה ממנו להריון (וילדה את שלמה המלך).
> הוא היה זה שהרג את אבשלום, בנו של דוד, כששערותיו נתפסו בענפי האלה.
> הוא היה זה שהרג את אבנר בן נר שר צבאו של דוד המלך כנקמה על זה שאבנר הרג את אחיו עשהאל בן צרויה, במלחמה בין בית שאול לבית דוד, כשהיה שר צבאו של שאול המלך.
> והוא היה זה שהרג את בן-דודתו עֲמָשָׂא בן-יתר, אחיינו של דוד המלך, בן אביגיל אחותו, אחרי שדוד המלך פיטר אותו מתפקידו אחרי שהרג את אבשלום בנו, ומינה את עֲמָשָׂא תחתיו.

ו-4. דָוִ֖ד הַמֶּלֶךְ מבקש מהבן שלו, שלמה, שימצא דרך חכמה איך לגרום לשמעי בן-גרא שקילל אותו, למות בחרב ולא במות טבעי: "וְעַתָּה֙ אַל־תְּנַקֵּ֔הוּ כִּ֛י אִ֥ישׁ חָכָ֖ם אָ֑תָּה וְיָֽדַעְתָּ֙ אֵ֣ת אֲשֶׁ֣ר תַּֽעֲשֶׂה־לּ֔וֹ וְהֽוֹרַדְתָּ֧ אֶת־שֵׂיבָת֛וֹ בְּדָ֖ם שְׁאֽוֹל׃[29]"

אנחנו יודעים שהסיבה שדָוִ֖ד הַמֶּלֶךְ לא זכה לבנות את בית המקדש היתה כי ידיו היו מגואלות בדם.
אנחנו גם יודעים שהקב"ה אמר לו ששלמה בנו יבנה את בית המקדש.
דָוִ֖ד הַמֶּלֶךְ אהב את הקב"ה אהבה עצומה, אנחנו יודעים את זה. אנחנו קוראים את ספר תהילים שהוא כתב ואי אפשר שלא להתרשם מהאמונה העמוקה ומהאהבה הרבה שחש דָוִ֖ד הַמֶּלֶךְ לה':
"כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹקִים[30]"
"מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי.[31]"
"אֱלֹקִים אֵ-לִי אַתָּה אֲ‍שַׁחֲרֶךָּ צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם.[32]"
היתה בו דבקות יוצאת דופן בקב"ה, למרות כל הקשיים שעבר בחייו:
"כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַה' יַאַסְפֵנִי.[33]"
"מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי.[34]"
"יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּ-הּ... אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ-הּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ[35]"
"גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא-אִירָא רָע -- כִּי-אַתָּה עִמָּדִי;  שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ,  הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי.[36]"

אז מה זה צריך להיות? איך זה שזו הצוואה שלו?
אז איך זה שדָוִ֖ד הַמֶּלֶךְ מבקש משלמה בנו, שאמור לשמור על ידיים טהורות כדי שיוכל לבנות את בית המקדש, ללכלך את ידיו בדם?
ועוד פותח את הצוואה בזה שהוא מבקש משלמה שלא יסור מדרך ה'?
איך אפשר גם וגם?
אז זהו. שלא. זה לא גם וגם. כל מה שדָוִ֖ד הַמֶּלֶךְ מבקש נובע מאותו מקור טוב של חמלה גדולה והכרת הטוב, גם לאלה שכביכול גרמו לו רעה. כי דוד המלך יודע שכל מה שהגיע אליו הוא מידו של הקב"ה, והוא לא בא בטענות חו"ח, אלא מבקש מבנו לסיים את מה שהוא לא הספיק, לסגור את הקצוות הפתוחים.

> עפ"י הרב רונן חזיזה, דָוִ֖ד הַמֶּלֶךְ מבקש מבנו שיואב בן צרויה, ושמעי בן-גרא יענשו בעולם הזה כדי שלא יכנסו לגיהינום.
כי הייסורים בעולם הזה קלים יותר מהייסורים בעולם הבא.
כותב בעל התניא, האדמו"ר הזקן, הרבי שניאור זלמן זצ"ל: "וטעם השמחה בייסורי הגוף, לפי שהיא טובה גדולה ועצומה לנפש החוטאת, למרקה בעולם הזה ולהצילה מהמירוק בגיהנום ... אלא לפי שעולם הזה חסד ייבנה, ובייסורין קלין בעולם הזה ניצול מדינים קשים של עולם הבא."
ומסביר הרב גינזבורג מחב"ד: "נמצא שייסורי העולם הזה הם מעטים בכמות וקלים באיכות לאין ערוך מייסורי הגיהנום, ובכל זאת פועלים ייסורי עולם הזה אותו בירור וזיכוך הנפש כמו ייסורי הגיהנום."

Eהצַוָּאָה של דָוִ֖ד הַמֶּלֶךְ היא כפולה:
1. "לא כל הנראה ללב נראה לעין[37]" לפעמים אנחנו עושים דברים שיכולים להראות לאנשים אחרים הפוך לחלוטין מהסיבה האמיתית שבגללה אנחנו עושים אותם.
זה לא פשוט להיות מלך. זה לא פשוט למלוך. זה לא פשוט להיות אחראי על אחרים. ועדיין עליך להישאר נאמן לעצמך, ולדרך ה', ולעשות את הדבר הנכון. לא להתנחמד.
ו-2. "בִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ:[38]" גם אם היו כאלה שגמלו לך רע, אל תחזיר להם באותה מטבע, הישאר נאמן לעצמך, הישאר אדם טוב. גם תהיה מוקף באנשים רעים, אל תתן להם להכתים לך את הנשמה. הישאר מענטש.

{

רמי פינצ'ובר, באתר "עז ושלום", מפנה את תשומת לבנו לעובדה מעניינת: 

בסוגריים אני רוצה לומר מילה על האתר הזה: זהו אתר שמכנה את עצמו "עוז ושלום" ו"נתיבות שלום" (שקצת מבלבל עם ה-נתיבות שלום, הלא הוא הרבי מסלונים זצ"ל, הרב נח ברזובסקי ע'ה) המפרסם דעות אישיות לחלוטין, המובאות כמאמרים הנסמכים על מקורות תורניים, הגובלות בדברי כפירה ממש ללא כל סימוכין, באותו עמוד שבו מתפרסמים דברי רבנים גדולים, מדרשים, וכיוב', כך שנוצר רושם חו"ח כאילו הדעה האישית היא בעלת משקל זהה לדברי חכמינו ז"ל. אני מוצאת שזה ממש חבל מאוד שאין לפחות הערה של גילוי נאות שתעיד על העובדה שהדברים באתר הם על דעתו של הכותבים בלבד. צריך להיזהר לאיזה אתרים נכנסים, ועל איזה מקורות נסמכים.

וכך הוא כותב: "ספר בראשית הוא ספר שבו הקנאה בין אחים, המלווה בשנאה, היא אחד המוטיבים המרכזיים, הספר מתחיל בקנאה וברצח הראשון של הבל בידי אחיו קין, אך הוא מסתיים בבכי ובנחמה של יוסף ואחיו, כשיוסף הנפגע ומושא הקנאה הוא המנחם את אחיו הפוגעים." 

וגם זה שיעור של סוף עבורינו:
מה שחשוב יותר זה איך מסיימים לא איך מתחילים.
כי גם אם התחלנו לא טוב, מה שחשוב זה שתוך כדי התאפסנו על עצמנו, ועבדנו על עצמנו, ועשינו שינוי, כי בסופו של דבר למדנו על הלקח ולא רק שלא חזרנו על אותה טעות פעמיים, אלא סיימנו במקום הרבה הרבה יותר טוב: מפוייסים, מנוחמים, ומאוחדים.

אז נכון שהכי טוב להתחיל ברגל ימין, וישר לעלות על הנתיב הנכון שיוביל אותנו לתוצאה המבוקשת.
אבל בחיים, כמו בחיים, זה לא תמיד קורה ככה – הנה מֶדגם לנו ספר בראשית...
ולכן, הדגש צריך להיות על בעיקר על הדרך ועל התוצאה הסופית.
כי הכוונות האמיתיות שלנו נמדדות בתוצאה הסופית, ולאו דווקא בצעד הראשון שלקחנו, שלעיתים הוא מאוד חסר ניסיון וטועה.

{

וזה שיעור ענק לנו כהורים, כבני זוג.
כל-כך הרבה פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו לכודים בתוך מה שנדמה לנו כסבך של בעיות וקונפליקטים. שנכנסנו לפינה ואנחנו לא יודעים איך לצאת ממנה.
וזה מרגיש כאילו אנחנו מסתובבים סביב עצמנו, או סביב הזנב של עצמנו...
הפתרון הוא אף פעם לא יכול בחזרה על אותן דפוסים של התנהגות – כי אלה הביאו אותנו לכאן.
הפתרון טמון ביכולת שלנו "לחשב מסלול מחדש" ולעלות על דרך אחרת, כדי שנוכל להגיע לתוצאה אחרת: למערכת יחסים הרמונית וטובה יותר.
אז טעינו. אז מה?
זה לא אומר שחייבים להמשיך עם הטעות הזו לנצח נצחים.
אפשר תמיד לבחור – מחדש - אחרת.
אבל כדי שזה יקרה חייבים קודם כל למחול על כבודנו ולהודות שטעינו.
אנחנו לא תמיד צודקים – וגם אם אנחנו צודקים: ביחסים עדיף להיות חכם.
צודקים עומדים עם דגל ענק שכתוב עליו "אני צודק".
הבעיה היא שהם עומדים על ראש של הר מאוד גבוה, והם לגמרי לבד.
אז מה יוצא להם מזה שהם צודקים?

אם את מרגישה שכבר ניסית את הכל עם הילד הזה ושום דבר לא עוזר, הוא עדיין צורח בכל פעם שאת משכיבה אותו לישון.... אז כמה דברים:
1. תפסיקי לנסות. ילדים חשים את חוסר הביטחון ומנצלים אותו להשגת המטרות שלהם.
המטרות שלהם אולי לא מתאימות (הם רק ילדים , אין להם יכולת חשיבה של מבוגר) אבל הם חזקים הרבה יותר מאיתנו, כי מהצד שלהם אין להם מה להפסיד. בכל מקרה בהם מקבלים את תשומת הלב של ההורה, בין אם טובה או רעה.
2. מה שאת עושה לא נכון. איך אני יודעת?
כי אם מה שאת עושה היה נכון הילד שלך היה ישן כמו טעטעלע כל הלילה.  (בתנאי שאין שום בעיה אובייקטיבית שמפריעה לו).
3. תודי בפני עצמך שטעית בדרך שהלכת בה עד עכשיו.
4. תתייעצי עם מישהו שתהיה לו נקודת מבט אובייקטיבית יותר על המצב.
ואז תבחרי בדרך אחת המבוססת על ידע אמיתי והבנה נכונה של המצב: ולכי איתה עד הסוף.
כי אם את עושה את הדבר הנכון ואת בטוחה בדרך שלך, בסוף גם הילד שלך יישר איתך קו.

{
אז מה היה לנו?
Eהצַוָּאָה של יעקב אבינו היא:
◄לא לפחד לעשות את הדבר הנכון לילדים שלך: לאהוב את הילד שלך זה לתת לו את מה שהוא צריך, לא מה שהוא רוצה ◄כולם יכולים להיות הכל!

Eהצַוָּאָה של יוסף הצדיק היא:
◄אין עוד מלבדו ◄לא לאבד תקווה ◄מטרת העל היא ארץ ישראל ◄אתם אף פעם לא לבד.

Eהצַוָּאָה של דָוִ֖ד הַמֶּלֶךְ היא:
◄ללכת בדרך ה' ◄להכיר תודה ◄לא לפחד לעשות את הדבר הנכון ◄להישאר מענטש בכל מקום.

ומה המסר המשותף לשלושתם?
האנשים בחיינו הם הנכס הכי יקר שלנו: בני המשפחה, החברים, והעם.
המסר הוא שבכל הקשור למערכות היחסים שלנו חשוב להישאר דבקים בקב"ה, בתורתו ובמצוותיו לא משנה איפה אתם, ועם מי אתם נמצאים.
הדרך הנכונה היא לא מה שאופנתי – אופנות באות והולכות.
הדרך הנכונה היא לא תאורתית – תאוריות משתנות ומתחלפות.
הדרך הנכונה היא לא מה שמוסרי – כי מוסריות זה דבר סובייקטיבי שנקבע על-ידי חברה מסויימת בזמן מסויים, וראינו כבר לאן הגיעו חברות שנחשבו בזמנן הכי תרבותיות ומוסריות.

אמת יש אחת – והיא לא אובייקטיבית וגם לא סובייקטיבית: היא אלוקית.

ובשורה התחתונה, אנשים על ערש דווי אף פעם לא אומרים שהם נורא מצטערים שהם לא עבדו יותר.
הם תמיד יצטערו על זה שלא בילו יותר עם המשפחה שלהם, עם הילדים שלהם, עם בני הזוג שלהם.
הם יצטערו שפיספסו הזדמנויות כי בחרו בדרך הקלה.
הם יצטערו שלא הקשיבו לקול הנשמה.


אז צריך ללמוד את השיעור הזה מיעקב יוסף ודוד, ולחיות כאילו מחר לא נהיה כאן יותר.
לא נדחה את הדברים לאח"כ או למחר.
לא נשאר חמוצים אחד עם השני.
לא נשמר כעסים ונקבע ריבים. נמחול בתוכנו למי שפגע בנו, ונפוגג מריבות.
נתמקד בעיקר , ופחות בטפל.
נאהב יותר, נצחק יותר, וננצל כל הזדמנות לעשות טוב אחד לשני.
בסופו של דבר, למדנו, זה הכי הכי חשוב.

{

אנחנו מסיימים בשעה טובה ומוצלחת את חומש בראשית.
חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזֵּק

{

Live like you were dying[39]

He said

"I was in my early forties

With a lot of life before me

And a moment came that stopped me on a dime

I spent most of the next days
Looking at the x-rays
Talkin' 'bout the options
And talkin' 'bout sweet time"
I asked him
"When it sank in
That this might really be the real end
How's it hit you
When you get that kind of news?
Man, what'd you do?"

He said

"I went skydiving

I went Rocky Mountain climbing

I went 2.7 seconds on a bull named Fumanchu

And I loved deeper
And I spoke sweeter
And I gave forgiveness I'd been denying"
And he said
"Someday I hope you get the chance
To live like you were dying"

He said

"I was finally the husband

That most of the time I wasn't

And I became a friend a friend would like to have

And all of a sudden going fishin'
Wasn't such an imposition
And I went three times that year I lost my dad
I finally read the Good Book, and I
Took a good, long, hard look
At what I'd do if I could do it all again
And then

I went skydiving

I went Rocky Mountain climbing

I went 2.7 seconds on a bull named Fumanchu

And I loved deeper

And I spoke sweeter
And I gave forgiveness I'd been denying"
And he said
"Someday I hope you get the chance
To live like you were dying
Like tomorrow was a gift
And you've got eternity
To think about
What you'd do with it
What could you do with it
What did I do with it?
What would I do with it?

Skydiving

I went Rocky mountain climbing

I went 2.7 seconds on a bull named Fumanchu

And I loved deeper

And I spoke sweeter
And I watched an eagle as it was flying"
And he said
"Someday I hope you get the chance
To live like you were dying
To live like you were dying
To live like you were dying" 

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור
 ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת  הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.

{

מקורות:

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא: חמישה חומשי תורה עם ביאור המקרא בדרך הפשט, בראשית – פרשת ויחי. עמ' תקעד-תריח. ירושלים: לשם ספרי איכות.

הרב גינזבורג, ל. (כה' באייר ה'תשע"ד). פניני התניא - ביאור פרק יב באגרת התשובה. אוחזר מתוך http://abc770.org/article/node/2980

הרב וולבה, ש. (ה'תשס"ט). שיעורי חומש. בראשית. עמ' שפח. ירושלים: משפחת וולבה.

הרב חזיזה, ר. (אין תאריך). תורה מאירה. חומש בראשית. עמ' סט-ע. צפת: מוצרי איכות לנשמה.

הרב מילר, ח. (עורך). (2007). ספר בראשית. סוף מעשה. עפ"י ליקוטי שיחות חלק כה, עמ' 290 ואילך. עמ' 363. מהדורת לבייב, קול מנחם. כפר חב"ד: הוצאת ספרים קרני אור התורה (קה"ת).

הרב מילר, ח. (עורך). (2007). ספר בראשית. ניצוצות של חסידות: סיום ספר בראשית. עפ"י שיחת שבת פרשת ויחי תשמ"ז. עמ' 370. מהדורת לבייב, קול מנחם. כפר חב"ד: הוצאת ספרים קרני אור התורה (קה"ת).

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך http://mg.alhatorah.org/

הרב פורת, ח. (אייר ה'תשע"א מאי 2011). מעט מן האור – בראשית. עמ' 398-394. ישראל: הוצאת ספריית בית-אל.

פינצ'ובר, ר. (12.1.17). נחמה מול נקמה – צוואת יוסף מול צוואת דוד. אוחזר מתוך http://ozveshalom.org.il/blog/shabath/ויחי-תשעז-גיליון-986/



[1]  פרשת וַיְחִ֤י: בראשית מז' כי' – נ' כו'
[2]  שמות א' ח': "וַיָּ֥קׇם מֶֽלֶךְ־חָדָ֖שׁ עַל־מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדַ֖ע אֶת־יוֹסֵֽף׃"
[3]  בראשית כג' א' – כה' יח'
[4]  הפטרת וַיְחִ֤י: מלכים א, ב' א' – ב' יב'.
[5]  ויקימילון
[6]  ברכות טו' ב'
[7]  מלכים ב, כ' א' – הנביא ישעיהו בן אמוץ מעביר למלך חיזקיהו הזקן והחולה מסר מהקב"ה:
במסכת ברכות (י' א') מתוארת המחלה של חזקיהו כעונש על כך שהוא לא נשא אישה והוליד ילדים, בניגוד לצו פרו ורבו.
נבואתו של ישעיהו הנביא, "צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה" מועצמת - "כי מת אתה" בעולם הזה "ולא תחיה" - לעולם הבא. כאשר ישעיהו מודיע לו כי הסיבה לעונש החמור היא הימנעותו מהולדת ילדים, עונה לו חזקיהו כי הוא ראה ברוח הקודש שבניו יהיו רשעים. ישעיהו משיב לו: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת, איבעי לך למעבד. ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא, ליעביד!" (תרגום: למה לך להיכנס לכבשונו - כלומר, לענייניו הפרטיים - של אלוהים? מה שצווית עשה, ומה שרוצה הקב"ה לעשות הוא יעשה.). חזקיהו מבקש מהנביא שישיא לו את בתו לאישה, ואולי זכות הנביא וזכותו שלו תעמוד להם והעתיד של בניו ישתנה, אבל ישעיהו מתנגד ואומר לו שכבר נגזרה גזירה שימות. חזקיהו עונה לו: "בן אמוץ כלה נבואתך וצא, כך מקובלני מבית אבי אבא, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים". (ויקיפדיה).חזקיהו נתרפא, נשא את בתו של ישעיהו ונולדו לו ממנה בנים, ביניהם רבשקה ומנשה.
[8]  בבא בתרא קמז א'
[9]  בראשית מז' כט'-לא'
[10]  שם, מח' ה'-ו'
[11]  שם, שם מז'
[12]  שם, שם יט'-כ'
[13]  שם, מט' ג'-ז'
[14]  הרב שמשון בן רפאל הירש (רש"ר הירש, כ"ד בסיוון ה'תקס"ח, 20 ביוני 1808 – כ"ז בטבת ה'תרמ"ט, 31 בדצמבר 1888) היה רב גרמני, מאבות הנאו-אורתודוקסיה במאה ה-19. במקביל לעמידתו בראשות המאבק ברפורמים ובפוזיטיבים-היסטוריים ולקריאתו לדתיים השמרניים לפרוש מכלל הציבור היהודי שזנח את שמירת המצוות, דגל בעצמו במודרניזציה ותִּרְבּוּת מקיפות ובהשתלבות לשונית, תרבותית ואזרחית באומה הגרמנית בגדרי שיטתו, "תורה עם דרך ארץ". (ויקיפדיה).
[15]  בראשית מט' כח'
[16]  בראשית נ' טו'
[17]  שם, שם טז'-יז'
[18]  שם, שם יז'
[19]  בשם רבינו מיוחס
[20]  בראשית נ' כה'
[21]  שם, שם יט-כ'
[22]  משלי יט' כא'
[23]  ביידיש: האדם מתכנן, וה' צוחק
[24]  בראשית נ' כו'
[25]  מלכים א, ב' א'-ד'
[26]  שם, שם ז'
[27]  שמואל ב, יט' לח'
[28]  שם, שם ו'
[29]  שם, שם ט'
[30]  תהילים מב' ב'
[31]  שם, קיט' צז'
[32]  שם, צג' ב'
[33]  שם, כז' י'
[34]  שם, סט' ט'
[35]  שם, צד' יב'
[36]  שם, כג' ד'
[37]  מקור לא ידוע
[38]  אבות ב' ה'
[39]  בשיעור הקשבנו לשיר "לחיות כאילו שאתה עומד למות" של טים מקגרו ; מילים ולחן: קרייג מיכאל וייסמן וטים ניקולס ;  מתוך האלבום "Live like you were dying" של Tim McGraw 2004: https://www.youtube.com/watch?v=_9TShlMkQnc

[© Smadar Prager, CGP]



Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.


To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה