על שדים ומערות

היה היה נזיר בודהיסטי מואר וקדוש ביותר.

הוא חי במערה מבודדת על צלע הר, ועסק רק בהרהורים ותפילות כל היום וכל הלילה.

והנה,

יום אחד הוא חזר למערה שלו - וגילה שהיא מלאה בשדים מכוערים וחצופים.

הם השתלטו לו לגמרי על המערה,

בישלו ואכלו את האוכל שלו,

ישנו במיטה שלו,

קרעו את ספרי הקודש,

לכלכו את הכל,

צווחו והציקו בכל דרך אפשרית.

הנזיר ניסה כל שביכולתו כדי להיפטר מהם.

צום, תפילה, מדיטציה, שכנועים, ויכוחים, אפילו פשוט לתפוס אותם בזנב ולהשליך החוצה...

ולאט לאט הצליח.

כל השדים הסתלקו, חוץ מאחד. הכי מעצבן וגועלי.

נגדו לא עזר כלום.

ככל שהנזיר היה יותר רוחני, יותר הגיוני, יותר תקיף, יותר אסרטיבי -

השד רק הלך והתחצף והציק יותר.

לבסוף, ראה הנזיר שכלום לא עובד. הוא פנה אל השד ואמר לו:

"טוב, נראה שאין ברירה. פשוט נצטרך ללמוד לחיות פה יחד, אתה ואני."

והשד הלך...

טבעם של כל החלקים שלך שאת לא אוהבת, להידבק אליך יותר ויותר.

טבען של כל התכונות שלך שאת לא מוכנה לקבל,

להתעקש ולהרים את ראשן דווקא היכן שאת הכי פחות רוצה.

טבען של המחשבות שמפריעות לך, להידבק אליך כמו מסטיק ישן לנעל:

הן מאבדות מטעמן, אבל לא מיכולת ההידבקות שלהן.

עד...

עד ש....

עד שאת עושה איתם שולם.

עד שאת משלימה איתם: עם החלקים, התכונות, המחשבות.

לא מנטלית.

רגשית.

את חייבת לעשות שולם באמת, מהבטן.

להכיל.

לעשות עצמך מֵיכל, לעשות בתוכך מקום.

אבל אין כאן פטנטים, אין מק-מהיר.

לעשות שולם לוקח זמן, זה תהליך.

ותהליכים אי אפשר לזרז, אי אפשר למהר.

יש להם את הקצב שלהם.

הקצב שעושה את המוסיקה הכי יפה בעולם.

הקצב שלך.

סמדר פרגר:) 

פסיכותרפיסטית, מנחת קבוצות מוסמכת

הילדים של משפחת מופת

אני בטוחה שגם את מכירה את הילדים של משפחת מופת:

לא רק שאמא שלהם תמיד טיפ-טופ,

והאבא שלהם פשוט חתיך הורס שעוד-לא-גילו-אותו-בהוליווד,

הילדים תמיד לבושים למופת,

תמיד מתנהגים למופת,

תמיד עונים למופת,

השיער תמיד מסורק למופת,

הבגדים נקיים וללא רבב למופת,

וכשכל הילדים האחרים מתרוצצים הם ישובים בשקט ולמופת,

וכשהבת שלך צורחת עד שכבר נוזל לה מהאף,

הבת שלהם מחליקה את קמטי חצאיתה המגוהצת למופת,

וכשהבן שלך מגיע מזיע עם מריחות דשא על הברכיים ושיער זקור מדבק הסוכריה שהוא ניגב על עצמו,

הבן שלהם עומד לצד אמא שלו זקוף ורענן למופת.

יש להם כאלה ילדים למופת שכבר שקלת לבקש מהם תרומת דם.

אולי זה גנטי?

ואם רק יהיה לך את הגן הזה,

גם הילדים שלך יהיו קצת יותר למופת,

או לפחות טיפ טיפה (טיפונת, מה אני כבר מבקשת...),

ממושמעים,

ב'סדר: מתפשרת על "שיקשיבו לי לפעמים",

נו, טוב, מוכנה להסתפק גם ב"מינימום שישנו כל הלילה".

מבט קצת יותר מקרוב על הילדים של משפחת מופת מגלה שהדשא של השכנים ירוק רק מרחוק,

ושהילדים שלך - על הפרעותיהם,

חוסר המשמעת שלהם,

זה שהם עונים לך,

מתווכחים איתך,

לא יושבים רגע בשקט ... וכיוב' -

באמת,

הרבה יותר ברי מזל.

ילדים שלא מרגישים שהם יכולים להתנהג כמו ילדים, הם ילדים מאוד אומללים.

הם לא יכולים לנהוג בחופשיות:

הם עסוקים כל הזמן בלהתנהג כמו שהם חושבים שמצפים מהם להתנהג.

במקום להיות עסוקים בחיים:

הם עסוקים בדאגה אם אוהבים אותם או לא.

במקום להתפתח:

הם מפתחים תנאי צר, שבו רק אם הם "טובים" יש להם מקום.

כל מה שילדים רוצים זה:

שאמא תאהב אותי,

שאבא יאהב אותי,

ושאבא ואמא יאהבו אחד את השני. (גם אם הם גרושים זה לא אומר שהם חייבים להיות צ'ילבות).

אבל בעיקר בעיקר, הם רוצים להיות שייכים ורצויים ללא תנאי.

שיאהבו אותם כפי שהם.

ילדים למופת, ממש לא אהובים כפי שהם.

ועד הפעם הבאה, ועד המסר הבא, ובכלל...

בפעם הבאה שתפגשי את משפחת מופת, תזדקפי בגאון, כי את מגדלת ילדים אמיתיים,

ילדים שמותר להם להיות ילדים, ילדים של החיים.

שלך, סמדר :}