יַהֲדוּת וְהוֹרוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת וישב
הִתְחָרוּת , תַּחֲרוּת , אֲחֵרוּת
היום נלמד על פינוק ועל נדנדות,
על עיצוב והתחדשות,
על תענוג וטיפשות,
ועל כמה שתחרות מזיקה.
חג חנוכה הוא חג החינוך. מה הקשר בין חנוכה לחינוך?
הרב מרדכי נויגרשל מלמד אותנו שלשורש ח.נ.כ יש שתי משמעויות: האחת עיצוב האישיות על-ידי יצירת הרגלים בבחינת "חֲנֹךְ לַנַּעַר", והשנייה הכשרת משהו לשימוש בפעם הראשונה, התחדשות, בבחינת "חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ[1]".
"חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה.[2]", נחנך באופן שיתאים ליכולות ולכישורים של הילד, וכך גם כשיהיה זקן ימשיך באותה דרך, והערכים שקנה ילוו אותו לאורך כל הדרך.
כלומר, החינוך שהוא קיבל הפך להיות חלק ממנו שגם אחרי שנים רבות הוא עדיין בוחר להמשיך באותה הדרך.
בני אדם מונחים ע"י עקרון התענוג. מה שגורם עונג אנחנו נמשיך לעשות, ולהיפך.
הרב יובל הכהן אשרוב אומר שבקבלה מדובר במלכודת שנקראת: מצודת התענוג. מצודה מלשון צד. לצוד. ולכן, את הפעולות שהן תלויות חיים, שחיינו והמשכיות חיינו תלויה בהן, יצר הקב"ה מלכתחילה עם דחף חזק מאוד של תענוג: אכילה, שתיה, ומין. המוח שלנו מוצף בחומר מענג מאין כמוהו בשם דופמין. ועבורו אנחנו מוכנים לעשות הרבה.
בכל בוקר כשגבר מניח תפילין הוא מבקש "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'.[3]"
מה זאת אומרת לעולם? אירוסין הם לא לעולם, אירוסין הם דבר זמני.
אממה, תקופת האירוסין היא התקופה הכי טובה של בני הזוג, הכי מאוהבת, הכי מלאה בריגושים של התחלה, והיכרות, וענין, וחידוש.
אז אמנם אנחנו מתחתנים, ואנחנו עומדים להיות ביחד לעולמי עולמים, לְעוֹלָם, כל יום, יום יום, בשגרה, אבל הבקשה היא להרגיש תמיד כמו שהרגשנו כשהיינו מאורסים. כשהכל היה חדש, ומסעיר, וחדש. כשהיינו כמו אורחים שמבקרים אחד את השני, שמגלים כל פעם משהו חדש.
ככה אנחנו רוצים. אירוסין לְעוֹלָם.
הרב ברוך אשלג זצ"ל כותב על הפסוק "הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ [4]". דרשו חז"ל[5] "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. כאילו קבלתים היום מהר סיני. כאילו בו ביום נצטווית עליהם".
אנחנו רוצים שכל יום ויום יהיו בעינינו כחדשים!
אנחנו רוצים כל יום "חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ", רוצים כל יום תענוג, רוצים כל יום לחנוך, להרגיש כל יום את החידוש שבדבר.
וזוהי חנוכה. ליצר הרגלים, להנחיל לילדינו חינוך שהוא תמיד חנוכה.... ערכים שתמיד יגרמו תענוג כאילו זו הפעם הראשונה.
{
מה רצו היוונים לעשות? הם לא רצו להרוג את היהודים.
הם התחכמו. הם אמרו 'אתם לא צריכים להיות כמונו, תישארו מי שאתם, רק פשוט:
אל תשמרו שבת
אל תקדשו את החודש
ואל תעשו ברית מילה'.
הם לא רצו שלא נלמד תורה.
הם רצו לנכס לעצמם את התורה. לעשות אותה רציונאלית ושכלית כמו כל המדע והפילוסופיה שלהם.
הם רצו לנתק אותה מהמקור. הם ביקשו לתרגם אותה. והיא אכן תורגמה.
קוראים לזה תרגום השבעים, והסיפור הוא כזה[6]:
"מ
|
עשה בחמשה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יוונית, והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, שלא הייתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה. שוב מעשה בתלמי המלך, שכינס שבעים ושנים זקנים, והושיבם בשבעים ושנים בתים, ולא גלה להם על מה כינסם, נכנס אחר כל אחד ואחד מהם, אמר להם, כתבו לי תורת משה רבכם, נתן המקום עצה בלב כל אחד ואחד, והסכימה דעתן לדעת אחת, וכתבו לו תורה בפני עצמה, ושלשה עשר דבר שינו בה. "
ועל זה נכתב במגילת תענית[7] "בשמונה בטבת נכתבה התורה בימי תלמי המלך בלשון יוונית, והחושך בא לעולם שלושה ימים". כי כשהתורה מתורגמת, היא לא יכולה להיות אור לגויים. מסביר הד"ר אריה רייך: "התורה ניתנה לישראל בלשון הקודש, ורק בלשונה המקורית היא יכולה לשמור על משמעויותיה הרבות. באופן שבו היא נדרשה על-ידי חכמי ישראל במהלך הדורות - כל פסוקיה, תיבותיה, אותיותיה ואפילו תגיה היוו בסיס לתלי תלים של הלכות ורעיונות. כל מי שבא לתרגם את התורה ללשון אחרת לא יוכל לעולם לשמור על כל המשמעויות הרבות הללו, אלא ייאלץ בעל-כורחו לבחור במשמעות אחת בלבד - בדרך כלל אחת מן הפשטות - ולהניח את כל השאר. בכך הוא בהכרח יהפוך את התורה לטקסט רדוד ושטוח, ללא העומק המיוחד והרבגוני הטמון בטקסט המקורי."
איזו חשיכה הגיעה לעולם בגלל היהירות של היוונים. וכדי לגרש את החשיכה הזו, אנחנו מדליקים אור. הרבה הרבה אור. בחנוכיות, אבל בעיקר בחינוך, בלבבות של הילדים שלנו, כך שיתענגו בכל יום מחדש, וידבקו, ולא יעזבו.
כל מה שהם רצו זה ש.ח.מ שנוותר רק על: שבת, חודש ומילה.
הרב אליהו כי טוב מסביר לנו בספר התודעה:
שבת – שמזכירה לכולנו שיש בורא לעולם, ולא אנחנו בעלי בית כאן.
אם לא תהיה שבת, ישכחו כולם מהקב"ה (חו"ח) וישתחוו להם, ליוונים, כאילו הם אדוני כל העולם.
חודש – שמזכיר לנו שהכח של הקב"ה פועל בזמן, אבל הזמן לא שולט עלינו, אלא אנחנו אלה שקובעים מתי מתחדש החודש, ועפ"י זה מתי יתקיימו המועדים שציווה אותנו ה' בתורה: "אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י ה' מִקְרָאֵ֖י קֹ֑דֶשׁ אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם בְּמוֹעֲדָֽם׃[8]" אתם תקבעו, אתם תחליטו מתי יחול המועד. ועל זה כותבת המשנה: "בֵּין בִּזְמַנָּן בֵּין שֶׁלֹּא בִזְמַנָּן, אֵין לִי מוֹעֲדוֹת אֶלָּא אֵלּוּ.[9]"
"ב
|
משנה במסכת ראש השנה מסופר על המחלוקת עם רַבָּן גַּמְלִיאֵל (שהיה נשיא הסנהדרין) בנושא עיבור החודש[10]. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סבר כמו רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי ורַבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס, כי העדים שקיבל רַבָּן גַּמְלִיאֵל היו עדי שקר ולכן ההכרזה על ראש השנה מקורה היה בטעות. כאשר שמע על כך רַבָּן גַּמְלִיאֵל הנשיא, שלח לו הודעה: "גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ שֶׁתָּבֹא אֶצְלִי בְּמַקֶּלְךָ וּבִמְעוֹתֶיךָ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנְךָ.." ולאחר שרַבִּי עֲקִיבָא ורַבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס שכנעוהו שגם אם מדובר בטעות יש להשמע לרַבָּן גַּמְלִיאֵל מטעמים שונים, " נָטַל מַקְלוֹ וּמְעוֹתָיו בְּיָדוֹ, וְהָלַךְ לְיַבְנֶה אֵצֶל רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּיוֹם שֶׁחָל יוֹם הַכִּפּוּרִים לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנוֹ.". כאשר ראה אותו רבן גמליאל, אמר לו: "בֹּא בְשָׁלוֹם, רַבִּי וְתַלְמִידִי, רַבִּי בְחָכְמָה, וְתַלְמִידִי שֶׁקִּבַּלְתָּ דְּבָרָי:"
אם לא יהיה קידוש החודש, לא נדע מתי מועדי ה', לא נדע מתי החגים, ומן הסתם גם לא נחגוג אותם. ואם לא נחגוג אותם, נשכח את התורה, נשכח את הקב"ה (חו"ח).
{
וברית מילה – גם כאן, יש תזכורת לעובדה שהגוף והנפש מגיעים שניהם ממקור אחד, שהוא הקב"ה, שכל העולם הוא עולמו, גם הרוחני וגם הגשמי. ואנחנו שילוב של שני עולמות אלה, וכולנו עבדיו ועושים את רצונו.
ואילו היוונים ביקשו להחדיר את האמונה שאין קשר בין העולמות. האלים שוכנים בעולמות העליונים הרוחניים, ואנחנו בעולם הגשמי, ואין מניעה שנהיה עבדים לתאוות ולרצונות הארציים שלנו. הגוף לא צריך להיכנע לנפש, והנפש לא צריכה להיכנע לגוף.
עפ"י היוונים, כותב הרב אליהו כי טוב: "גוף של חזיר ונפש של מלאך! עולם בלי בורא, שנה בלי קדושה, גוף בלי רסן – יש לך כיעור גדול מזה?"
אבל הרי אדם כן מורכב משני העולמות, רוח וחומר.
דיברנו על הנושא בפרשת תולדות. על זה שבתוך כל אחד מאיתנו יש עשיו ויעקב, כי נבראנו מאדמה – העולם הגשמי, ומנשמה – רוח שנפח בנו הקב"ה בכבודו ובעצמו מעולמות הרוח העליונים.
ולכן ברור גם שהאדם זקוק לתענוג בשני חלקיו, תענוג רוחני בדיוק כשם שהוא זקוק לתענוג חומרי. ובאין לו את דרך התורה של הרוחניות הנכונה, עפ"י בורא עולם, שהוא יוצר העולמות, של הרוח והחומר, יחפש האדם מעיינות אחרים להרוות בהם את הצימאון הרוחני שלו.
ואם דרך התורה סגורה בפניו, הוא ימצא דרכים אחרות בניסיון לענות על הצורך הזה, הטבוע בנו מאז בריאת האדם.
אנחנו רואים איך כולם רוצים "לעשות חיים". ליהנות.
איזה ביטוי מוזר, לעשות חיים. כי מי שמרגיש צורך לעשות חיים, זה אומר שהוא מת?[11]
כי אם אתה כבר חי, בשביל מה לעשות חיים?
כשאדם עסוק בעניינים שהם לא תלויי חיים, או יוצרי חיים, אז בודאי שהוא ירגיש מת. כבוי. ריק.
ומהם עניינים יוצרי חיים? אלה עניינים הקשורים בתורה.
כתוב:
רוצים להוות צימאון רוחני, שתו מים:
{
מסופר בגמרא במסכת קידושין[23] שרבי יוחנן[24] היה נוהג לקום מפני זקני הגויים בגלל ניסיון החיים הרב שצברו במהלך חייהם. הרמב"ם בתחילת הקדמתו למסכת אבות[25] כותב: "ודע, כי הדברים אשר אומר אותם באלו הפרקים... הם עניינים מלוקטים מדברי החכמים (חכמי ישראל)... ומדברי הפילוסופים גם כן ומחיבורי הרבה בני אדם. ושמע האמת ממי שאמרה". על הפילוסוף היווני אריסטו כותב הרמב"ם: "הוא אשר לימד לבני אדם את דרכי ההוכחה וחוקיה ותנאיה[26]".
התורה שייכת רק לנו, לעם ישראל. החכמה האנושית, כשמה כן היא, שייכת לכל המין האנושי וכדאי ללמוד אותה מכל אחד שיש לו משהו ממנה.[27]
היוונים היו חכמים מאוד.
הם ידעו מה המטרה.... ומצאו דרך ארוכה שהיא קצרה.
לכאורה קל יותר היה לאסור על היהודים את כל מה שקשור בדת היהודית, להכריח אותם להתייוון, ולסגור סיפור. אבל הם מצאו דרך מתוחכמת הרבה יותר. דברים לכאורה קטנים... לעומת כל התורה כולה.... אבל לאורך זמן ההשפעה של שלושת הדברים האלה היא הכחדה טוטאלית של היהדות, של עם ישראל.
כך גם בחינוך.
חינוך של חנוכה הוא חינוך לאורך זמן. חינוך שמטרתו "גַּם כִּי יַזְקִין" גם כשיהיה זקן, אפילו אז, ההרגל יגרום תענוג כמו עשיה של משהו חדש.
{
אבל האחים של יוסף לא נהנו.
לא היה להם תענוג בכלל.
הם כל-כך סבלו שהם היו מוכנים אפילו לרצוח את אח שלהם.
הפרשה שלנו, פרשת וַיֵּ֣שֶׁב[28], פותחת ומספרת לנו כך: "וַיֵּ֣שֶׁב יַעֲקֹ֔ב בְּאֶ֖רֶץ מְגוּרֵ֣י אָבִ֑יו בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן׃
"וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת־יוֹסֵף֙ מִכׇּל־בָּנָ֔יו כִּֽי־בֶן־זְקֻנִ֥ים ה֖וּא ל֑וֹ וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים׃
וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי־אֹת֞וֹ אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכׇּל־אֶחָ֔יו וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ וְלֹ֥א יָכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם׃
וַיִּרְא֥וּ אֹת֖וֹ מֵרָחֹ֑ק וּבְטֶ֙רֶם֙ יִקְרַ֣ב אֲלֵיהֶ֔ם וַיִּֽתְנַכְּל֥וּ אֹת֖וֹ לַהֲמִיתֽוֹ׃
וְעַתָּ֣ה׀ לְכ֣וּ וְנַֽהַרְגֵ֗הוּ וְנַשְׁלִכֵ֙הוּ֙ בְּאַחַ֣ד הַבֹּר֔וֹת וְאָמַ֕רְנוּ חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ [29]".
איך קורה כזה דבר ש-10 אחים שונאים עד כדי כך את האח הקטן שלהם?
ואם אתם כל-כך שונאים אותו, למה אתם לא מדברים איתו?
למה אתם, בתור האחים הגדולים שלו, לא מושיבים אותו לשיחה מלב אל לב?
למה שומרים את הדברים בבבטן, ולא שמים אותם על השולחן? ומדברים איתו דוגרי?
שואל הרב חנן פורת ע'ה, למה לא דיברו אותו? למה לא הוכיחו אותו? הרי כתוב: "לֹֽא־תִשְׂנָ֥א אֶת־אָחִ֖יךָ בִּלְבָבֶ֑ךָ הוֹכֵ֤חַ תּוֹכִ֙יחַ֙ אֶת־עֲמִיתֶ֔ךָ וְלֹא־תִשָּׂ֥א עָלָ֖יו חֵֽטְא׃ [30]"
כשיושב לך משהו בלב על אחיך, דבר איתו בצורה גלויה, תלבן איתו את הדברים – הרי רק ככה יש סיכוי לתיקון.
אם אדם לא מודע לזה שהוא מוציא את השני מדעתו, איך יתקן את עצמו?
ואם יושב לך משהו על הלב ואתה לא מדבר, זה מצטבר בבטן, ותוסס, ומרקיב, ואז פתאום אתה מוצא את עצמך בוקר אחד: שונא!!!
וואו.
מכירים את זה בזוגיות? בהורות?
מבליגים, בולעים צפרדעים, נמנעים מקונפליקטים, מעבירים.....
אבל יש דברים שאי אפשר. יש דברים שמתיישבים כמו עצמות של דג בגרון. וכבר אי אפשר לבלוע יותר.
ואז הוא מזיז את הכוס על השיש, ואת מתפוצצת עליו....
למה? מסכן! מה עשה?
זו את ששומרת בבטן כבר שנתיים ומזינה את השנאה שבתוכך במקום לדבר ולישר הדורים.
זה חטא. זה פיספוס ענקי! זו החטאה של המטרה.
(אפרופו להבין את התורה בעברית.... משמעות המילה חטא בעברית היא לא sin אלא החטאה).
{
התורה מספרת לנו בפירוש שיעקב אהב את יוסף יותר מכל הבנים שלו. וגם, שבגלל זה שנאו אותו כל האחים.
ואנחנו שואלים את עצמנו: איך יעקב, בחיר האבות, איך? איך אתה עושה כזה דבר?
איך אתה מפלה לטובה בן אחד?
ד"ר תמר קדרי מאונ' בר אילן מסבירה שיעקב אהב את יוסף יותר מכל הבנים כי הוא אהב את רחל יותר מכל הנשים, ומכיוון שהיה יוסף בנה של האשה האהובה, מן הסתם היה אהוב עליו יותר.
והיא מביאה עוד שני מקורות שמביאים שני הסברים שונים.
האחד מבראשית רבה[31]: " וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת־יוֹסֵף - ר' יהודה אמר: שהיה זיו איקונין שלו דומה לו. ר' נחמיה אמר: שכל הלכות שמסר שֵם ועבר ליעקב מסרן לו".
בין אם זה בגלל שיעקב חש קרבה גדולה יותר ליוסף בגלל שהיה דומה לו מבחינה חיצונית, ובין אם זה בגלל שיוסף התעניין בלימוד התורה, ויעקב יכול היה ללמד אותו את כל מה שלמד בישיבת שם ועבר לפני שחצה את הירדן בפעם הראשונה לחרן – בין אם כך ובין אם כך, בשורה התחתונה הוא אהב את יוסף יותר, והאחים שנאו אותו בגלל זה.
ובהמשך המדרש מופיעה דרשה על המילה "פַּסִּֽים": "פַּסִּֽים על שם צרות שהיגיעוהו: פ' - פוטיפר; ס' - סוחרים; י' – ישמעאלים; מ' - מדיינים."
כל הצרות של יוסף מגולמות בגלימת פסים הזו, במילה פסים.
אם יעקב לא היה תופר לו כותנת פסים, לא היו שונאים אותו האחים, הוא לא היה נזרק לבור, הוא לא היה נמכר לעבד, הוא לא היה עובר מיד ליד של סוחרים, לא היה מגיע למצרים לבית פוטיפר, לא היה מסתבך עם אשתו של פוטיפר, לא היה נזרק לכלא....
אבל יש בסוף המדרש הזה עוד פירוש. "וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים - ריש לקיש בשם ר' אלעזר בן עזריה: צריך אדם שלא לשנות בין בניו, שעל ידי כתנת פסים [שעשה אבינו יעקב ליוסף] 'וישנאו אותו' וגו."
ריש לקיש אומר כאן משהו שאף אחד אחר לא מעיז לומר, והוא אומר את זה בריש גלי:
"צריך אדם שלא לשנות בין בניו."
אסור להפלות בין הילדים! אסור!
מי שגורם לתחרות לא בריאה בין הילדים בבית – זה אנחנו ההורים.
בשתי דרכים:
1. ישירה: הפליה --> קנאה.
כשאנחנו מפלים בין הילדים שלנו, ונותנים לאחד באופן מופגן יותר מאשר לאחר, זה גורם להם לקנאה.
זה טבעי. מדובר בילדים, כל הילדים רוצים להרגיש מיוחדים, ואם לילד אחד יש מיוחדות מיוחדת – זה כואב.
2. עקיפה: ביחסים תחרותיים בין ההורים –> קנאה.
לפעמים יש תחרות בין הורים. מי עובד יותר קשה. מי סובל יותר. מי עושה יותר בבית. מי ישן יותר בלילה. מי מבזבז יותר, מי מרוויח יותר.....
והילדים קולטים את המסר.
כבר למדנו, ילדים לומדים הרבה יותר ממה שהם רואים, מדוגמא אישית, מאשר ממה שאומרים להם.
קנאה זהו רגש קשה ביותר. כתוב בפרקי אבות: "רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר, הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם:[33]"
במחשבת אבות מסבירים לנו ש: "שלוש מידות רעות אלו, הם שורש כל החטאים: קנאה – היא שורש החטאים מצד הנפש, תאווה – כנגד חטאי הגוף, וכבוד הוא השורש לחטאי השכל. שלוש מידות רעות אלו, הם שורש כל החטאים: קנאה – היא שורש החטאים מצד הנפש, תאווה – כנגד חטאי הגוף, וכבוד הוא השורש לחטאי השכל."
הקנאה ממש מעבירה את האדם על דעתו.
האמת היא שהאחים כעסו על אבא שלהם – אבל על אבא זה מפחיד לכעוס.
אבא זה מקור הביטחון של החיים. אבא זה העוגן של המשפחה. איך אפשר לכעוס על אבא.
זו סכנה קיומית.
ידועה התופעה של ילדים מוכים שמגינים בחירוף נפש על ההורה , על זה שמתעלל בהם[34].
הם יסתירו את הדבר מהשכנים, ומהגננות, ומהמורים. וכל זה למה?
מכיוון שאחד הדברים הכי חשובים להישרדות פיזית ונפשית זו תופעה שנקראת היקשרות, או בלעז Attachment. ההטבעה הזו מתרחשת בשלבים מאוד מוקדמים של החיים והתינוק הופך להיות תלוי באנשים שאליהם הוא קשור. בברווזים זה קורה מיד עם בקיעתם מהביצה, הדבר הראשון שהם רואים אליו הם מייצרים התקשרות, ואחריו הם יצעדו באש ובמים, כאילו היתה זו אמא ברווזה.
ולכן זה לא חכם מבחינה הישרדותית ללכת כנגד ההורה שלך.
ולכן קל יותר, באופן לא מודע כמובן, להעתיק את הכעס, למושא אחר, בטוח יותר.
{
להבדיל אלף אלפי הבדלות, יצא לי לראות כמה פעמים את התוכניות הזוועתיות האלה של ג'רי ספרינגר, שבהן מעלים לבמה נשים שחושבות שהן באות לדבר על דבר אחד, ואז מגלים להן שהחבר שלהם בוגד בהן, ומעלים לבמה את זו שאיתה הוא בוגד.
זה פשוט ניסוי אנתרופולוגי חי (ונורא באכזריותו). רואים מיד איך האשה הנבגדת מסתערת על הפילגש בציפורניים שלופות, שערות נמשכות, ביגוד נקרא, צרחות, דמעות.... וה'א מציאה' עומד בצד כולו מדושן מעונג – על איזה גברבר מבוקש הוא.
הרי מי שהנבגדת צריכה לכעוס עליו הוא בן הזוג שלה, לא הפילגש.
הרי מי שהנבגדת צריכה לכעוס עליו הוא בן הזוג שלה, לא הפילגש.
לפילגש אין שום מחוייבות לנבגדת, להן אין קשר או מערכת יחסים, היא לא אמורה להיות נאמנה.
זה ה'א גרוויסע מציאה' שעליו היא צריכה לכעוס. הוא זה שבגד בה. הוא זה שיש לה איתו מערכת יחסים, הוא זה שאמור להיות נאמן לה.
ממש עולם הפוך.
זה כמו מלחמות שוורים, או גלדיאטורים – מופעי בידור ברוטאליים להמונים.
ממש ל'עשות חיים', הא?
בידור אגב, בעברית, משמעותו פיזור: השיער מתבדר ברוח.
בידור מפזר את הכוחות שלנו, מרוקן את האנרגיות שלנו – בדיוק ההיפך מפעולות יוצרות חיים.
{
קל היה יותר לאחים לשנוא את יוסף שהיה מושא אהבתו המיוחדת של יעקב אע"ה, מאשר לשנוא את אבא שלהם שהעדיף בצורה מוקצנת את יוסף.
אם יעקב אע"ה היה דואג לקנות לכל האחים כותנת פסים, או לפחות משהו, איזו שהיא תשומת לב מיוחד לאחרים, לא היתה נוצרת קנאה שכזו, ומן הסתם לא היתה מתפתחת שנאה עזה עד כדי כך שהיו ממש מוכנים להרוג את אחיהם הקטן.
יעקב אע"ה בהעדפתו את יוסף, לא רק הרס את מערכת היחסים שבינו לבין אחיו, אלא גם הפך את יוסף למפונק. כזה מפונק שחשב שמגיע לו הכל.
בזמן שאחיו היו עובדים בחוץ בשמש הקופחת – הוא היה מתייפה ומסלסל שערותיו.: "וַיְהִ֣י יוֹסֵ֔ף יְפֵה־תֹ֖אַר וִיפֵ֥ה מַרְאֶֽה׃[35]" ועל זה כותב הרמב"ן: "הזכיר זה בכאן לומר כי בעבור יפיו נשאה אשת אדוניו אליו את עיניה."
ורש״י כתב "כי בעבור שראה עצמו מושל התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו."
כזה מפונק שחשב שכולם ישמחו עם החלומות שלו, שבהם הוא מושל על האחים שלו.
ואז אבא שלו הבין שכל זה לא הולך למקום כל-כך טוב וגער בו: "וַיִּגְעַר־בּ֣וֹ אָבִ֔יו וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ מָ֛ה הַחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר חָלָ֑מְתָּ הֲב֣וֹא נָב֗וֹא אֲנִי֙ וְאִמְּךָ֣ וְאַחֶ֔יךָ לְהִשְׁתַּחֲוֺ֥ת לְךָ֖ אָֽרְצָה׃ [36]"
ועכשיו כשיעקב אע"ה הבין שקורה כאן משהו לא טוב, הוא ניסה לעשות משהו. אבל זה היה מעט מידי ומאוחר מידי. זה כבר עבר את נקודת האל-חזור.
הוא שלח את יוסף לאחיו שבשדה – אבל אז הם כבר היו במקום כל-כך חשוך ועכור של שנאה וקנאה וכעס, שכל מה שהם יכלו לעשות כדי להפיג את הכאב שלהם, זה להיפטר מהסימפטום, ממה שהם חשבו שהוא הגורם לכל הרגשות והתחושות המאוד לא נעימות הללו.
{
כמו שאברהם אבינו ע"ה העביר לנו ב-DNA שלנו את היכולת לשחות נגד הזרם, להיות סלומון[37], כך גם יעקב אע"ה העביר לנו ב-DNA שלנו את הכישרון לעשות שטויות בהורות.
יעקב אע"ה העביר לנו ב-DNA את היכולת לטעות בהורות.
יעקב אע"ה, עשה שגיאה נוראית. ובשגיאתו הוא מלמד אותנו שיעור ענקי בהורות ובזוגיות.
לא לעודד תחרות בין אחים במשפחה. לא להתחרות עם בני הזוג שלנו.
ילדים נולדים לתוך מקום מסויים במשפחה.
תופסים תפקיד. ולא עוזבים.
אנחנו כהורים צריכים להיות עירניים ולאפשר לכולם להיות הכל.
זה קשה להיות הילדה הטובה, זה נורא להיות הילד השובב.
למה הילדה הטובה לא יכולה להיות גם שובבה לפעמים, והילד השובב גם טוב לפעמים.
להיפך, זה חשוב שנאפשר את זה שכולם יכולים להיות הכל. במקום על נדנדה שבה אם אחד טוב אז השני לא, ולהיפך, להושיב את כולם על קרוסלה מסתובבת, שבה כל פעם מישהו במקום אחר במעגל, פעם טוב, פעם שובב, פעם חוצפן, פעם מרצה, וכיוב'.
זה חשוב שלא לקבע את הילדים במקום אחד, ולא להדביק תוויות שמעצבות אישיות חסרת גמישות ואפשרויות.
{
יש הבדל בין התחרות, לבין תחרות.
התחרות זו תחרות בריאה , שבה אחד דוחף את השני להתקדם, להיעשות טוב יותר.
קוראים לזה: "קִנְאַת סוֹפְרִים תַּרְבֶּה חָכְמָה[38]" תחרות שיוצרת קנאה טובה שמדרבנת ללמידה והשכלה, או אפילו שיפור ביצועים גופניים בספורט.
אבל יש תחרות חולה, שבה הקנאה מביאה לכעס איום ונורא, שמעביר אדם על דעתו, וגורם לו לעשות דברים נוראיים. זוהי תחרות שמרחיקה, שמפרידה, שבמקום לאחות, לחבר, היא עושה אחים לאחרים, לזרים זה מזה.
{
היי אחותי ,
כבר שבוע וגעגוע
שלא נפגשנו
וצחקנו קצת על העולם
מה איתך אחות
כבר שבועות המחשבות
אותי חונקות
ושאלות
מתי הפסקנו להיות?
אולי תגידי מה עובר עלייך
מה טורף את לילותייך?
ספרי לי כל מה שיושב לך על הלב
וכל דמעה שעל פנייך
היא תשטוף את מילותייך
בואי תני לי ונחלוק את הכאב
אני יודעת זה כואב
אבל בסוף זה יעבור
היי אחותי
מה את מספרת
איך את נוסעת לחו"ל
ולא אומרת
מתי את באה לקפה?
קניתי מעיל כזה יפה
מה איתך אחות
ומה איתנו?
את הכל זו לזו סיפרנו
אחותי
מה קרה לנו?
אולי תגידי מה עובר עלייך...
{
לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
פרויקט שיעורי יַהֲדוּת וְהוֹרוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.
{
על הנס הגדול שעשה איתי.
{
מקורות:
הרב אשלג, ב. (תשמ"ט). מהו, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, בעבודה. כתבי רב"ש מאמר מ'. אוחזר מתוך http://www.kab.co.il/heb/content/view/frame/9794?/heb/content/view/full/9794&main
Dr. Dubovsky, S. MD Associate Editor NEJM New England Journal of Medicine reviewing Raineki C et al. Biol Psychiatry 2010 Jun 15 (2.8.2010). Why Offspring Cling to Abusive Parents. Retrieved from https://www.jwatch.org/jp201008020000003/2010/08/02/why-offspring-cling-abusive-parents
הרב כי טוב, א. (ה'תשס"ח). ספר התודעה. עמ' קצט. ישראל: בית הוצאת ספרים 'יד אליהו כי טוב וחנוך בן ארזה'.
הרב נויגרשל, מ. (19.12.2011). חנוכה מלשון חינוך. אוחזר מתוך http://vitaminim.org/1/index.php?topic=24273.0
הרב פורת, ח. (אייר ה'תשע"א מאי 2011). מעט מן האור – בראשית. עמ' 290-289. ישראל: הוצאת ספריית בית-אל.
ד"ר קדרי, תמר. (תשס"ז). על בן זקונים ועל כתונת פסים . דף שבועי מספר 682 פרשת וישב. היחידה ללימודי יסוד ביהדות של אוניברסיטת בר-אילן, הפקולטה למדעי היהדות, לשכת רב הקמפוס. אוחזר מתוך https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/vayeshev/ket.html
ד"ר רייך, אריה. (תשס"ד). תרגום השבעים – אור או חושך? דף שבועי מספר 529 פרשת ויגש. היחידה ללימודי יסוד ביהדות של אוניברסיטת בר-אילן, הפקולטה למדעי היהדות, לשכת רב הקמפוס. אוחזר מתוך https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/vaygash/rei.html#_ftn1
[21] אברהם "אייבי" נתן (29 באפריל 1927 – 27 באוגוסט 2008) היה פעיל שלום, פעיל הומניטרי וטייס חיל האוויר הישראלי.
בתחילת 1973 רכש נתן אונייה, וקרא לה "ספינת השלום". ב־18 במאי החל להפעיל באנייה, שעגנה מול תל אביב, בתחומי המים הטריטוריאליים של מדינת ישראל, את תחנת הרדיו הפיראטית הראשונה “The Voice of Peace”, ב-100FM. כאשר יצרני המשקאות הקלים סירבו לפרסם בתחנה שלו, שידר נתן בתדירות גבוהה את הג'ינגל "שתו מים, שתו רק מים"..
[24] גדול דור שני של האמוראים אחרי חורבן בית שני, ב~ 200 לספירה, ראש ישיבת טבריה – היחידה באותה תקופה בארץ
[34] Dr. Steven Dubovsky: “Even the most severely abused children usually remain attached to their parents.”
[37] שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת - לכולנו יש די.אן.איי של סלומון – פרשת לך לך – ג' במרחשון ה'תשע"ח - 23.10.2017
[39] בשיעור הקשבנו לשיר "הי אחותי" מילים ולחן: Henree, מתוך האלבום "שׂרה -שׁרה" 2017 של שרית חדד, בביצועה:
https://www.youtube.com/watch?v=Y9LHxGuMb2A
https://www.youtube.com/watch?v=Y9LHxGuMb2A
[© Smadar Prager, CGP]
Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה