יום חמישי, 30 באפריל 2020

יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: לנהוג בכבוד | פרשות אחרי מות קדושים | ד' באייר ה'תש"פ

בס"ד
­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשות אחרי מות קדושים
לנהוג בכבוד

השיעור מוקדש לעילוי נשמת דודי היקר סא"ל טוביה תורן בן רגינה ואריה טרון,
שנפל ב-כ' בתשרי ה'תשל"ד במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן.


 
אנחנו עכשיו בדיוק על קו התפר שבין היום הכי עצוב בשנה ליום הכי שמח בשנה. 
בין יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולת האיבה, ליום העצמאות של מדינת ישראל.

אלה ימים של התייחדות של כל העם עם הנופלים, הנספים, הנרצחים ומשפחותיהם. כולנו משפחה אחת עכשיו. מאוחדים ביגון. משפחה עצובה שכואבת את אלה שהיו ואינם עוד. אנחנו עַם שמחפש נחמה.
אבל לא רק. אלה גם ימים של שמחה של תקומה, של חזרה לארץ אבותינו לאחר 2000 שנות גלות, ועל בנייתה של מדינה מפוארת. ולא סתם מדליקים משואות לתפארת מדינת ישראל, כי אנחנו בשבוע התפארת של ספירת העומר ובע"ה תיכף נדבר על זה.

{

מסופר במדרש שמעוני לַפסוק מתהילים "יַעַנְךָ ה', בְּיוֹם צָרָה[1]" - על אבא ובן הולכים מהעיירה שלהם וצועדים ימים רבים בדרך ומחפשים את העיר הגדולה. והבן מתעייף מההליכה הארוכה הזו, ונמאס לו, ואין לו כבר כוח, והוא שואל: Are we there yet?
אוף, מתי מגיעים כבר? נו, איפה העיר הזו כבר?
ואומר המדרש: "משל למה הדבר דומה?
לאב ובן שהיו מהלכין בדרך נתיגע הבן אמר לאביו: אבא, היכן היא המדינה?"
ועונה לו האבא ומסביר לו שיש סימן לכך שממש תיכף אוטוטו מגיעים ליעד. אפשר לדעת שמתקרבים לעיר הגדולה כשמגיעים לבית קברות.
וממשיך המדרש: "אמר לו: בני, סימן זה יהא בידך, אם ראית בית הקברות לפניך הרי המדינה קרובה לך."
זה הסימן שנותן לנו הקב"ה.
ומסכם המדרש: "כך הנביא אומר לישראל: אם ראית הצרות שיכסו אתכם מיד אתם נגאלים, שנאמר: יַעַנְךָ ה', בְּיוֹם צָרָה."
הגאולה היא היעד, ובית הקברות אלה הם הצרות והקשיים, והייסורים שאנחנו צריכים לעבור בדרך אליה.
כמו שכתוב בתהילים: "יַעַנְךָ ה'", כלומר הקב"ה יתן לנו את המענה, את הגאולה, "בְּיוֹם צָרָה" ביום שהצרות, והקשיים יגדישו את הסאה.
ובאמת עכשיו, בזמן הזה יש לנו הרבה יותר צרות וייסורים וקשיים עם המגיפה הנוראה הזו.

{

עפ"י הרב עובדיה יוסף[2], תחילת הגאולה היא חזרתנו לארץ ישראל. והרבה הרבה ימי צער יש לנו.
כי בדרך אליה יש בית קברות ענקי, של 2000 שנות גלות ורדיפות ופוגרומים ופרעות ושואה.
וה' חוזר ומזכיר לנו, בימי הזיכרון האלה: "יַעַנְךָ ה', בְּיוֹם צָרָה". עוד מעט תוגדש סאת העינויים, עוד מעט משיח בן דוד בא.

גם אנחנו לפני המדינה, לפני יום העצמאות, עוברים בבית הקברות. אנחנו אף פעם לא שוכחים שלפני שמחת העצמאות היו זעקות של נשרפים בקרמטוריום ובתאי הגזים. ואנחנו אף פעם לא שוכחים את אלה שנופלים כדי לשמור עליה. על העצמאות, על המדינה.

גם אנחנו לפני התקומה, עוברים בשואה. במלחמות. בפיגועים. בהרוגים. בנופלים. בחללים.
שמשאירים בנו חלל כל כך עצום.

{

יום הכרזת עצמאותה של מדינת ישראל התרחש בה' באייר תש"ח. 1948 למיניינם, שהיא גם השנה העברית שבה נולד אברהם אבינו... כי אין מקריות, זה הכל ככה ה' רקם.
אייר, ראשי תיבות:
אני י"י רופאך.
כן, זה הכל ממנו, אני ה'! בעולם שלי יש גם גזירות ל"ע. אבל אני גם הרופא שלך. אני גם זה שמרפא אותך.
אני ה' "גּוֹזֵר וּמְקַיֵּם[3]" גם גּוֹזֵר וגם מְקַיֵּם.
ממני מגיע גם הטוב וגם הרע: "שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ,  הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי.[4]"
השֶׁבֶט, הוא המקל שאיתו מרביצים, והמשענת, הוא המקל שעליו נשענים. שניהם מקלות.
שניהם באים מאותו עץ.
באותו אופן, המכה והנחמה מגיעים שניהם מאותו מקור – הקב"ה.


כן יש בדרך לגאולה הרבה צער, ושניהם מגיעים מאותו מקום. המקום, ה', שולח גם את התרופה. את הרפואה.

{

אייר, אני י"י רופאך, כי עכשיו זה הזמן שבו הקב"ה מוריד עלינו את כל הרפואות שלו. ואומר לנו: תתרפאו, תתרפאו. כי זה זמן התפארת.
כי עכשיו אנחנו בזמן ספירת העומר בשבוע התפארת, (עוד מעט נרחיב מעט בעניין),
ואומר הישמח ישראל[5], רבי ירחמיאל ישראל יצחק דנציגר, תפארת אותיות תתרפא.
כי אנחנו זוכרים במילים.
רק בלב זה לא מספיק. צריך לתרגם את זה לעשייה מחשבה, דיבור, מעשה.
ובאמצעות המילים שאנחנו אומרים, ובאמצעות ההספדים שאנחנו נושאים, אנחנו מהללים ומפארים ומקדשים את זכרם של אהובינו, ועל הדרך אנחנו קצת קצת מרפאים את הנשמה הכואבת כל כך שלנו.

כי כשאנחנו זוכרים, ומדברים ומספרים ואומרים ומפארים את קדושתם – אנחנו על הדרך גם קצת מרפאים לנו את הלב, ומביאים טיפהל'ה מזור גם לנשמה.

כי אַחֲרֵ֣י מ֔וֹת קְדֹשִׁ֣ים אֱמֹ֥ר[6] (אלה שלושת הפרשות שאנחנו קוראים ברצף בימים אלה) כי אחרי מותם של הקדושים הללו, אנחנו אומרים, ומספרים על תפארתם.
אנחנו מפארים את זכרם.  אנחנו מהללים את גבורתם, את אומץ הלב שלהם, את טוב ליבם. אנחנו מפארים את זה שמתו על קידוש ה', אנחנו מפארים את קדושתם, כי הם קדושים: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם.[7]" – ככה מכריז הקב"ה בפרשת השבוע שלנו ומזכיר לנו לזכור מי אנחנו, מאיפה באנו, ולאן אנחנו הולכים, ולא רק בימי הזיכרון.

כי בסוף ההבטחה הכתובה בספר דברים תמומש: "וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת, וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה' אֱלֹקֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר.[8]"
"כִּ֣י עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה לַה' אֱלֹקֶ֑יךָ וּבְךָ֞ בָּחַ֣ר ה' לִֽהְי֥וֹת לוֹ֙ לְעַ֣ם סְגֻלָּ֔ה מִכֹּל֙ הָֽעַמִּ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃[9]"

{

אחד הפסוקים הכי יפים בתורה בעייני הוא: "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם[10]".
מפרש"י:  " כַּמַּיִם - הללו הפנים שאתה מראה לתוכן הן מראות לך
כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם - חברו לפי מה שאדם יודע שחבירו אוהבו כן הוא מראה לו פנים."

המלבי"ם[11] מביא הסבר מקסים: "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם, הלב שולח מרוצת הדם אל כל האיברים ומחיה את כולם, וכל האיברים מחזירים את מבחר הדם אל הלב, נמצא הלב נותן אל האדם בחזרה מה שקבל ממנו, והוא דומה כמים שהרואה בם יראה פניו, שהפנים שיתנו המים אל עין הרואה הוא עצמו הפנים שקבלו מצורת האדם העומד לנגדם, כן מה שיקבל הלב חוזר ונותן:"

אלה ימי ספירת העומר.
הימים שבהם אנחנו מַפְנִים אֶת הַפָּנִים פְּנִימָה, לחולל שינוי בִּפְנִימִיּוֹת שלנו, על מנת לראות את השינוי הזה גם בִּפְנֵיהֶם של אחרים.

ננסה להסביר:
בימים האלה נותנת לנו התורה תבנית עבודה שההצלחה מובנית בה – למי שמוכן לעשות את העבודה.
התבנית הזו הם ימי ספירת העומר.

שבעה שבועות שבין פסח לעצרת – 49 יום שבין יציאת מצרים לקבלת התורה במעמד הר סיני.
זה זמן שבו צריכה להיעשות עבודת הכנה שתעזור לנו להתאים את עצמנו לקבלת את העושר הרוחני הזה.

כי העבדים שיוצאים בפסח, ביציאת מצרים, מבית עבדים, שבורים, רצוצים, חסרי ערך בעיני עצמם, ומפוחדים – הם לא אותם אנשים שיעמדו עוד 49 יום למרגלות הר סיני ביחד כאיש אחד בלב אחד[12] לקבלת התורה.
בשבעת השבועות האלה הפכנו מעבדים, לבני חורין.
זה זמן שבו צריך להיעשות תהליך פנימי שיאפשר להגיע מוכנים בפנימיות למעמד הגבוה הזה.

{

וכאז, כן היום, ובכל שנה בשנה, אנחנו עוברים בימים האלה תהליך של יציאה מעבדות לחירות.
החירות להיות אדון למתרחש בקירבי.
לשלוט במחשבות, ברגשות ובמעשים. מל"ך ר'ת: מח שליט על הלב והכבד.
המח – מקום המחשבה.
הלב – מקום הרגשות.
הכבד – מקום התאוות.
מי שמצליח להשליט את המח על הלב ועל הכבד – הוא מלך.
והדרך היא ארוכה – ולכולנו יש עבודה – ולתורה יש תוכנית עבודה.
וזה לא יקרה ביום, וגם לא ב-49, שינוי לוקח לו זמן. אבל אם מתעקשים, וחוזרים שוב ושוב – בסוף משהו קורה.

אני רוצה להקריא עכשיו קטע מספר התודעה של הרב אליהו כי טוב, שפשוט הימם אותי, כי יש כאן הוכחה של שחור על גבי לבן שהכל זו תוכנית מדוייקת של הקב"ה, מיום בריאת העולם, ועד למתן תורה, ולא סתם נבחר המספר שבע:
"צא ולמד שכל ימי העולם מששת ימי בראשית, הם כולם מנין אחד של 'שבעה שבועות' עד למתן תורה."
אני רוצה לחזור שוב על המשפט המכונן הזה:
"צא ולמד שכל ימי העולם מששת ימי בראשית, הם כולם מנין אחד של 'שבעה שבועות' עד למתן תורה."
זה פשוט לא יאומן, תקשיבו להסבר:
"שבע כפול שבע, ושוב שבע כפול שבע, ושוב שבע כפול שבע, ואותו שבע מוכפל בשבע, תכפילהו שוב בשבע, וכך שבע פעמים, ויצר לך זמן מתן תורתנו. כיצד –
א.    שבעה ימים – שבת אחת.
ב.     שבע שבתות – תספרו חמישים יום. הם תשעה וארבעים ימי הזפירה וחג השבועות העולה עליהם.
ג.       שבע ספירות כאלה – שלוש מאות וחמישים יום. שנה אחת. (וכבר אמרו שימי הרגלים הם למעלה מהזמן ואינם עולים במנין ימות השנה).
ד.     שבע שנים – שבת הארץ אחת. (שנת שמיטה).
ה.    שבע שבתות  שנים – יובל אחד של חמישים שנה.
ו.       שבעה יובלות – שלוש מאות וחמישים שנה. (לא נדע מה הייחוד במנין שנים זה).
ז.      ארבעים ותשעה יובלות, שהם שלוש מאות וחמישים שנה, כפול שבע – הוא זמן מתן תורתנו.
כיצד?
אלף תרנ"ו (1656) עד המבול, מאתיים תשעים ושתיים שנה  (292) מהמבול על שנולד אברהם, מאה שנה  (100) של אברהם, ארבע מאות שנה  (400) שנגזר על זרעו של אברהם להיות בגלות והחשבון מתחיל מלידת יצחק, הרי שני אלפי ארבע מאות ארבעים ושמונה  (2448 = 1656+292+100+400).
קודם שיצאו ממצרים נאמר להם הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם וגו' רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחׇדְשֵׁי הַשָּׁנָה, והתחילו לחשוב מניסן שנה חדשה
 (1).
הוסף עליהן את שנת המבול
(1) שלא שימשו המזלות ולא עלתה בחשבון – הרי שני אלפים ארבע מאות וחמישים שנה (2450 =2448+1+1) – מכוון למנין ארבים ותשעה יובלות."

{

49 יום, כל יום, כל שנה מחדש. כמו ה"מַיִם שָׁחֲקוּ אבן" שראה רבי עקיבא, והיו מה ששכנע אותו ללכת ללמוד תורה בגיל 40[13]:

הרבי מפיאסצנא, רבי קלונימוס שפירא הי"ד[14], כותב ש-49 הימים הללו של ספירת העומר הם "מטמונים", מ"ט-מונים. 49 (מ"ט) הימים שאנחנו מונים (סופרים) מפסח עד שבועות.
כי זה ממש עבודה של חפש את המטמון.
זה שם, רק צריך להמשיך לחפור ולא להתייאש.
היהלום בתוך הפחם.
"המחפש תמיד מוצא[15]".

הרב שלום נח ברזובסקי זצ"ל, הנתיבות שלום[16], כותב בספרו: "ימי הספירה הם תקפה של טהרת המדות כדי להגיע לקבה"ת.... מנין מ"ט ימי הספירה עולה בגימ' ל"ב טו"ב, אשר בזה נכללים כל עניני טהרת המדות שבין אדם לחברו,... "
"עוד איתא שמספר מ"ט בגימ' א"ל ח"י, וכדאיתא מהארי "ק שזה השם הק' של מדת יסוד, (שמירת הלשון ושמירת הברית). שכאשר מטהר מדה זו הריהו מגיע להרגיש חיות באלוקות."
"תפקידם של ימי הספירה הוא לטהר ולזכך כל מדות. הן אלו שבין אדם לחברו, להשיג בחי' לב טוב, והן אלו שבין אדם למקום הנכללים הא"ל ח"י, שזו הכנה לקבה"ת בחג השבועות בתלוי' כפי זיכוך המידות בימי הספירה."

{

המ"ט-מונים הללו, הם 49 הימים של זיכוך המידות הזה, שבהם אנחנו סופרים את 7 הספירות,
7 המידות שבאדם, שבכל שבוע עובדים על אחד מהן, ובכל יום מתווספת למדה העיקרית מדה אחרת של השבע.
לדוגמא:
בשבוע הראשון של ספירת העומר עובדים על מידת החסד.
זו מידתו של אברהם אבינו איש החסד. (יד ימין).
ביום הראשון של ספירת העומר אנחנו עובדים על מידת החסד שבחסד.
כלומר חסד מוחלט!
חסד שניתן בצורה של חסד.
לא סתם עשיית חסד לאדם אחר, אלא עשיית החסד באופן כזה שיעשה חסד עם האחר. למשל נתינת צדקה באופן שלא תבייש את האדם המקבל.

ביום שני של ספירת העומר אנחנו עדיין עובדים על המידה העיקרית: חסד, אלא שהפעם מצטרפת אליה מידת הגבורה. מידתו של יצחק אבינו. (יד שמאל).
הגבורה, היא מידת הגבול, ההגבלה, הדין, התנאים. היא התגברות על הרצון לתת ללא גבול.
ביום השני עובדים על עשיית חסד עם גבורה. כלומר, לפעמים על מנת שתהיה לחסד הפשעה מיטיבה עם האדם השני היא צריכה לבוא עם גבול.
לתת לילד חתיכת עוגה, אבל רק אחת. כי שתיים זה כבר משחית.
או לתת לילדה כסף לקנות לעצמה שמלה חדשה, אבל בתקציב. סכום מוגדר. עם גבול.
ביום השלישי של השבוע הראשון שבו עובדים על מדת החסד, אנחנו עובדים על חסד שבתפארת.
תפארת היא האיזון שבין החסד האינסופי, לגבורה המגבילה.
תפארת, כפי שלמדנו קודם, היא המידה של השבוע הנוכחי, והיא אותיות, תתרפא.
וכמה שאנחנו צריכים עכשיו רפואה. לכל החולים, של עם ישראל, ושל העולם כולו.
"אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ מְנַע מַגֵּפָה מִנַּחֲלָתֶךָ:[17]"
והעולם כולו הוא נחלתו של הקב"ה.
תפארת היא האיזון שבין שני הקצוות. מדת התפארת היא מדתו של יעקב אבינו. (מרכז הגוף העליון).
מעניין, ששם מכה הקורונה. בדרכי הנשימה העליונות, בריאות.
בתפארת.
אולי כי לא השכלנו לפאר מספיק אחד את השני, אחת את השנייה.
אולי כי לא נהגנו כבוד זה בזה.

{

כי יש קצת תחושת דה' ז'ה וו - הימים האלה שאנחנו נמצאים בהם הם ימים של אבל מעורב בשמחה.
כי מצד אחד אנחנו סופרים בציפייה, כמו כלה המחכה לאהובה, מפסח עד שבועות למתן תורה.
ומן הצד השני – מנגד – אלה ימי אבל על מותם של 24000 תלמידיו של רבי עקיבא שמתו "
על שלא נהגו כבוד זה בזה[18]."
מה זאת אומרת?
למה מתים מכזה דבר?
מכיוון שככל שהמדרגה של האדם גבוהה יותר, ככה מדקדקים איתו יותר על כל קוצו של יוד.

אחד הדברים שאנחנו אמורים לשנן כל יום, הם שש הזכירות[19].
זכור את.... יום השבת לקודשו[20], זכור את יום צאתך מארץ מצרים[21], זכור את מעמד הר סיני[22],
ובין כל הדברים העצומים הללו, משני העולם האלה, יש גם את: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.[23]"
איך הצרעת של מרים משתווה בכלל לחמשת הזכירות האחרות?
איך מה שקרה למרים הנביאה משתווה לשמירת שבת, ליציאת מצאים, למעמד הר סיני?
כי מרים היתה מרים הנביאה. ממנה מצפים ליותר.
זה כמו ששופט בית המשפט העליון ייתפס בקרן הרחוב קונה סמים. ממנו מצפים ליותר.
זה לא מרגש לראות פושטק קונה סמים ברחוב, אבל שופט בית המשפט העליון – ממנו מצפים ליותר יושרה, אמינות, הנהגות נאותה, והליכה בתלם החוק.

תלמידי רבי עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה – או במילים שלנו: הם לא פירגנו זה לזה. בכלל.
הם ציפו שהאחר יעשה בדיוק כמותם.
ואם האחר לא נהג כמותם הם התווכחו איתו וניסו לשכנע אותו ולא קיבלו ש-70 פנים לתורה, ואפשר לעבוד את ה' בכל מיני דרכים.
הם לא הבינו את המסר של הרבי שלהם שדרש: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ! "
רבי עקיבא בטוח התכוון: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ גם אם הוא לא כָּמוֹךָ!"

{

והכל מתחיל מהראיה שלנו.
בראיה של האור. של הטוב.
זו בחירה לראות אור, לראות טוב.
"רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע.... וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים--.[24]"

הרבנית ימימה כותבת שהחזון איש[25], הרב אברהם ישעיהו קרליץ שצ"ל, מאוד התרגש מהעין האנושית. וכך הוא כתב: "חשב התוכן (מתכנן העולם) והמציא במחשבתו מכונה, אשר באמצעות אורה (של העין), יגיבו כל הנמצאים על פני האדמה, וישם בפני האדם שתי מכונות, אחת בימין ואחת בשמאל, ואנו רגילים לקרוא את המכונה עין.[26]"
והיא ממשיכה: "להתעלף. שימי לב, "עין" היא לא איבר שסופג לתוכו מראות. עין היא מהמילה "מעין", דבר שמוציא. לפי האור שהעין שלך מוציאה, כך יגיבו כל הנמצאים."
העין שלנו מסתבר היא לא מה שחשבנו בכלל. היא לא רק עדשה באמצעותה רואים את העולם, אלא העין היא מעיין המפזר אור. ולפי החזון איש, "לפי איך שאת מעיינת בעולם", ולפי האנרגיה שנובעת מעינייך, ומה שאת מביעה בעינייך, "לכיוון העולם – כך יגיב העולם."

אז בימים המיוחדים האלה של ספירת העומר, אנחנו מתאמנים בראיית הטוב.
ואז הטוב הזה גם ינבע מתוכנו, ונוכל גם לראות את הטוב שיש באחר.
כמו שאמרנו, אנחנו מַפְנִים אֶת הַפָּנִים פְּנִימָה, לחולל שינוי בִּפְנִימִיּוֹת שלנו, על מנת לראות את השינוי הזה גם בִּפְנֵיהֶם של אחרים.
כי "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם".

אנשים נדבקים כמו מגנט לאנשים חיוביים, מחייכים, שמחים, אופטימיים, מאירי פנים.
אבל לא לכולנו זה בא טבעי – עבור רובינו זו עבודה יום יומית.
לאזן בין הכוחות השונים שיש בנו שבסך הכל נגיע לאיזון.

בדיוק כפי שה' (להבדיל אלף אלפי הבדלות) ברא את עולמו מתוך נתינה והשפעה של אור, כך יש לכל אחד ואחת מאיתנו את היכולת לברוא בעולמנו, כל אחד בעולמו הפנימי, ובמעגלים מתרחבים כלפי חוץ, בביתנו שלנו, בחברה שלנו, ובעולם כולו, חברה של נתינה והשפעה של טוב ואור.

כשאנחנו מרגישות טוב עם עצמנו, קל לנו יותר להאיר פנים לילדים שלנו. להאיר פנים לבן זוגנו ולבת זוגתנו.
כיהודים, יש לנו גישה ישירה למקור האור הזה.
בשפה של הקבלה קוראים לקב"ה אור אינסוף.

בדיוק כמו שהשמש מקבלת את אורה ישירות מהקב"ה המְחַדֵּשׁ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׁה בְרֵאשִׁית[27], ובכל יום מחדש הקב"ה מצמצם את האור האינסוף שלו כך שנוכל להשתמש בו.
כך גם מקבל הירח את אורו המצומצם מן השמש כדי שנוכל להשתמש באור גם בלילה. גם בחושך. כך גם ירצו הילדים שלנו לעמוד במרכז אלומת האור של הפנס המאיר שלנו.

כמו שאנחנו אוהבים להתחמם באורה של השמש של הקב"ה, כך גם הילדים שלנו רוצים להיות באורה של השמש שלנו: האור שלנו, השמחה שלנו, הטוב שבנו, הפנים המאירות.

להיכן שֶׁנַּפְנֶה את האור שלנו, לשם יזוזו הילדים.  
כמו שיושבים על כסאות פלסטיק בחצר, וכל פעם מזיזים אותם להיכן שהשמש זזה.
כך גם הילדים. האור שלנו הוא כמו אלומת אור של פנס: היכן שיהיה עיגול האור של אלומת הפנס, לשם ירוצו הילדים. על מה שנתמקד, מזה הם יעשו עוד ועוד.

{

העבודה הזו דורשת הרבה רגישות. כי כל ילד הוא יחיד ומיוחד, וכל ילד זקוק לכמות אחרת של אלומות אור, שיתמקדו במקומות אחרים משאר הילדים. הרבי מפיאסצנא, הרב קלונימוס שפירא הי"ד שהלך עם חסידיו אל מחנות המוות ועודד את רוחם עד הרגע האחרון: "לא בכל הנערים שוה הוא החינוך, תלוי הוא בכל נער ונער כפי טבעו, דעתו, מידותיו וכו', ואותם על המחנך להכיר."

כדי לתת לכל ילד את מה שהוא צריך כמו שהוא צריך, חשוב להיות ממוקדים בצרכים של הילד, ולא בצרכים של עצמנו.
הנתינה היא להם, לא לעצמנו.
לפעמים הורים מתבלבלים. הם עסוקים בניסיון לרפא את פצעי ילדותם הישנים, ובתיקון העבר באמצעות ההווה, וזו טעות גדולה מאוד שתפגע קשות גם בילד וגם בהורה, ובעיקר ביחסים שביניהם.
אם הניסיונות של ההורה לא נושאים את הפירות הרצויים, ולהורה נדמה שהוא עושה הכל נכון וזה רק הילד שלא מתנהג כמו שצריך – חשוב מאוד לעשות בדק בית רציני.
כותב הרב קלונימוס שפירא הרבי מפיאסצנא הי"ד: "רגילים אנו להביט בנוער המתכפר, כאילו רק הם האשמים בדבר ואנו לגמרי נקיים, ..... ולמה זה נרמה את עצמנו בתרוצים של הבל לאמר: רוצים אנו למסור להם, ורק הם אשמים, מתוך שמאנו לקבל. ...... עלינו להכיר גם את חלק אשמתנו בזה...."

אנחנו חייבים לתת את מה שהילד צריך, ולא את מה שאנחנו רוצים לתת.
לתת את מה שנכון ומתאים לילד הספציפי הזה, ולא את מה שהיינו רוצים שהילד הזה יצטרך.
לנהוג בו בכבוד.
איך נוהגים בכבוד?
מפרגנים לו. מחמיאים לו. מחפשים, אם צריך בנרות, ומוצאים מה טוב בו, ואת זה מגדילים.
לא מחכים חו"ח שנגיע ל"אחרי מות קדושים אמור" כשמן של פרשות השבוע שלנו.
עוד בחייהם מפארים.
אומרים.
עכשיו, כל יום, כל פעם אחת לפחות לתת נשיקה, חיבוק, להגיד שאוהבים.
לספר להם כמה הם מקסימים.
הבעלים.... 😉


{

אבל כדי להכיר את האחר, עלינו קודם כל להכיר את עצמנו:
"
כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם".
זה קודם כל בַּבִּפְנִים שֶׁלָּנוּ, ואז זה יכול להראות בַּפָּנִים שֶׁלָּנוּ  – ורק אח"כ יכול לנבוע מתוכנו הלאה לאחר.
מהלב שלנו , אל הלב של האחר.

בדיוק כמו המיקוד של עבודת המידות – אם עושים את זה מספיק פעמים ומספיק זמן זה משאיר את רישומו.
גם היחס שלנו אל הילדים שלנו.
גם היחס שלנו לבני הזוג שלנו.
גם היחס שלנו לעצמנו.

מתי לאחרונה אמת לעצמך מילה טובה?
מתי החמאת לעצמך?
מתי הסתכלת על עצמך במראה וחייכת?
גם בעצמך את חייבת למצוא את הטוב – לחפש בנרות אם צריך – ולהגדיל.


{

לכבוד יום העצמאות ה-72 של מדינת ישראל, בחרתי את השיר שבט אחים ואחיות, בתפילה שבאמת השנה, תהיה זו שנת חסד (גימטריה ע"ב, 72), שנה של קירבה ושבירת מחיצות. שנה של המשך ערבות הדדית, והכרה בתרומה שיש לכל חלק של העם הזה תפקיד בקיומו והמשכיותו של העם המדהים הזה שלנו. וחסד, מתחיל בבית. תפארו. תפארו אחד את השני...   
ולתפארת מדינת ישראל 



שבט אחים ואחיות[28]


70 שנה בְּּמְּכוֹנִית
אני נוסע וּמַבִּיט
עַל מָה הָיָה וּמָה נִהְיָה
ואיך נפשי עוד הוֹמִיָּה

מֵהַמְּצָדָה של הזריחות
ירושלים בַּסְּלִיחוֹת
מֵחוֹף כִּנֶּרֶת ואכזיב
מהמסיבות של תל אביב

אבי חלם והתפלל
לחיות בארץ ישראל
היום ילדי אותי שואל
מה הסיפור של ישראל

כאן זה בית, כאן זה לב
וְאוֹתָךְ אנ'לא עוזב
אבותינו- שורשים
וַאֲנַחְנוּ הפרחים, המנגינות
שֵׁבֶט אַחִים וַאֲחָיוֹת

אותה שכונה, אותו רחוב
תְּרֵיסָר בנים של יעקב
אוספים ביחד נדודים
בתוך תרמיל געגועים

אדם הוא נוף מולדתו
חורט קווים בְּכַף יָדוֹ
בין התפילות לַנְּדָרִים
ריחות פרדס של הדרים

וּבְעֵינֶיהָ של אימי
תמיד אמצא את מקומי
על הגיטרה מתנגן
ניגון עתיק שֶׁמְּכַוֵּן

כאן זה בית
כאן זה לב
וְאוֹתָךְ אנ'לא עוזב
אבותינו- שורשים
ואנחנו הפרחים, המנגינות
שֵׁבֶט אַחִים וַאֲחָיוֹת

מבראשית הכל תפור
טלאים, טלאים של הסיפור
כמו שתי מילים- להתחבר
בְּחוּט זהב של משורר

אני מכאן, אני שייך
וְכָל חבר שלי כמו אח
את הפועמת בִּלְבָבִי
אני מזרח-מערבי

כאן זה בית
כאן זה לב
וְאוֹתָךְ אנ'לא עוזב
אבותינו- שורשים
ואנחנו הפרחים, המנגינות
שֵׁבֶט אַחִים וַאֲחָיוֹת

כאן זה בית
כאן זה לב
וְאוֹתָךְ אנ'לא עוזב
אבותינו- שורשים
ואנחנו הפרחים, המנגינות



{


בשם כל ישראל השיעור מוקדש לזכות המצפים לזרע בר קיימא
חיים בן פיגא ציביה ואסתר לאה בת צילה
גל יצחק בן סמדר וניקול מרים בת שרה
ולהבדיל לבריאות טובה גוף ונפש ורפואה שלימה של אמיליה בת אסתר ופזית בת נעמי בתוך שאר חולי עמו ישראל

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.

תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה

{
מקורות:[29]

רבי ברזובסקי, שלום, נח. ספר נתיבות שלום – חלק שני.[30] עמ' שיא-שיח. ירושלים: הוצאת ישיבת בית אברהם סלונים.

הרב כי טוב, אליהו. (ה'תשס"ח). ספר התודעה. עמ' תנח-תסח. ישראל: בית הוצאת ספרים 'יד אליהו כי טוב וחנוך בן ארזה'.

הרבנית מזרחי, י. (17.11.2016). לפרשת וירא ט"ז חשון ה'תשע"ז [שיעורים בדוא"ל למנויות "פרשה ואשה"]. אוחזר מתוך http://www.parasha.org/.

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך http://mg.alhatorah.org/

הרב פריש, ד. (תשס"א). וספרתם לכם. ירושלים: מרכז מתוק מדבש.

רבי שפירא, ק. ק. (אין תאריך). חובת התלמידים. עמ' ט, יג. תל אביב: ועד חסידי מפיאסצנא.



[1]  שם, שם ב'
[2]  יביע אומר, חלק ו': "...והגר"מ כשר שליט"א [ז"ל] בספרו התקופה הגדולה (עמודים שעד - שעח) הביא כרוז בשם דעת תורה, שחתומים עליו כמעט כל גדולי הדור, וקוראים את הקמת מדינת ישראל בשם אתחלתא דגאולה."
[3]  מתוך ברכת בָּרוּךְ שֶׁאָמַר, תפילת שחרית
[4]  תהילים כג' ד'
[5]   הישמח ישראל בפ‘ תזריע "מה שייך רפאינו למדת התפארת" לפי מה ששמע מאביו הרה“ק רבי יחיאל מאלכסנדר, הישמח ישראל, רבי ירחמיאל ישראל יצחק דנציגר (1910-1853) היה האדמו"ר השני בשושלת חסידות אלכסנדר, הוא כיהן כאדמו"ר בין השנים תרנ"ד - תר"ע. נחשב בזמנו לאחד מגדולי אדמו"רי פולין, ומספר חסידיו נאמד באלפים. ספרו על התורה ומועדים "ישמח ישראל" נחשב כספר יסוד בתורת החסידות. (ויקיפדיה).
[6]  שלושת הפרשות שאנחנו קוראים בתורה ברצף אחת אחרי השנייה בשבועות אלה: פרשת אַחֲרֵ֣י מ֔וֹת: ויקרא טז' א' – יח' ל' (6/10 ; 80 פסוקים) ; פרשת קְדֹשִׁ֣ים: ויקרא יט' א' – כ' כז' (7/10 ; 64 פסוקים) ; פרשת אֱמֹ֥ר: ויקרא כא' א' – כד' כג' (8/10 ; 124 פסוקים)
[7]  ויקרא יט' ב' (פ' קדושים)
[8]  דברים כו' יט'
[9]  דברים שם ב'
[10]  משלי כז' יט'
[11]  רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וייזר - נולד ב-י"ט אדר ה' תקסט, 7 מר' 1809,  ווהלין-וולוצ'יסק. נפטר ב-א' תשרי ה' תרמ, 19 ספט' 1879,  רוסיה-קייב. [לפני 138 שנה]. חי כ-71 שנים. בזמנו נודע גם בכינוי המגיד מקמפן, היה מפרשני המקרא והפוסקים האחרונים.
[12]  רש"י לשמות יט' ב': "וַיִּסְע֣וּ מֵֽרְפִידִ֗ים וַיָּבֹ֨אוּ֙ מִדְבַּ֣ר סִינַ֔י וַיַּֽחֲנ֖וּ בַּמִּדְבָּ֑ר וַיִּֽחַן־שָׁ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל נֶ֥גֶד הָהָֽר:" ויחן שם ישראל: כאיש אחד בלב אחד.
[13]  באבות דרבי נתן, פרק ו' הלכה ב' מסופר כך:
בן ארבעים שנה היה [=רבי עקיבא] ולא שנה כלום.
פעם אחת היה עומד על פי הבאר,
אמר: מי חקק אבן זו?
אמרו לו: המים שתדיר נופלים עליה בכל יום.
אמרו לו: עקיבא, אי אתה קורא 'אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם '?
מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה רך פיסל את הקשה, דברי תורה שקשה כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם, מיד חזר ללמוד תורה. הלך הוא ובנו וישבו אצל מלמדי תינוקות.....
[14]  רבי קלונימוס קלמיש שפירא - האדמו"ר מפיאסצנה (13 ביולי 1889 - 3 בנובמבר 1943) היה אדמו"ר שפעל בפולין בין שתי מלחמות העולם. נודע כהוגה חסידי דגול והתפרסם בזכות חיבוריו החדשניים בתחום החינוך החסידי, בהם "חובת התלמידים". בתקופת הכיבוש הגרמני שהה בגטו ורשה והמשיך לדרוש לקהל חסידיו. את דרשותיו העלה על הכתב והן נמצאו לאחר המלחמה והתפרסמו בספר "אש קודש".
[15] 1 מתוך לשוב הביתה, מאת ישי ריבו.
[16]  רבי שלום נח ברזובסקי זי"ע
(8 באוגוסט 1911, ברנוביץ, בלארוס - 8 באוגוסט 2000, ירושלים)
היה האדמו"ר מסלונים, ולפני כן מקימה וראש הישיבה של ישיבת בית אברהם של חסידות סלונים. מחבר סדרת ספרי החסידות "נתיבות שלום".
את ספריו נתן לי במתנה תלמידו הרב מנחם וייס היקר שליט"א.
[17]  מתוך תפילת העמידה של ימי תענית ועשרת ימי תשובה.
[18]  יבמות סב' ב'
[19]  שש הזכירות: 1). מעשה העגל, 2). מעשה מרים, 3). מעשה עמלק, 4). מעמד הר סיני, 5). יציאת מצרים 6). ושבת.
שש הזכירות מופיעות בסידורים בנוסח האר"י (כמו של חב"ד למשל). ישנם נוסחים שנוספו להם עוד ארבע זכירות:
"וזכרת ... כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" (דברים ח') ;
"וזכרת את כל הדרך...ויענך וירעבך ויאכילך את המן...שמלתך לא בלתה..." (שם) ;
"עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור מן השיטים עד הגלגל למען דעת צדקות ה'" (מיכה ו') ;
"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי" (תהלים קל"ז)
.
[20]  שמות כ' ז': "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ."
[21]  דברים טז' ג': "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:"
[22]  דברים ד' ט'-י': "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בְּחֹרֵב..."
[23]  דברים כד' ט'
[24]  דברים ל' טו';יט'
[25]  הרב אברהם ישעיהו קַרֶלִיץ (י"א בחשוון תרל"ט, 7 בנובמבר 1878 – ט"ו בחשוון תשי"ד, 24 באוקטובר 1953), המכונה "החזון איש" על שם סדרת ספריו, היה מגדולי הדור הליטאים ומפוסקי ההלכה הבולטים במאה ה-20. ממעצבי דרכה של היהדות החרדית בארץ ישראל.
[26]  חזון איש "אמונה וביטחון"
[27]  מתוך תפילת שחרית , מתוך ברכת "יוצר אור"
[28]  בשיעור הקשבנו לשיר "שבט אחים ואחיות". מילים: דורון מדלי ; לחן: עידן רייכל.
ביצוע (32 מבצעים לפי סדר א"ב):
דודו אהרון, קובי אוז, קובי אפללו, ירדנה ארזי, שמעון בוסקילה, אניה בוקשטיין, חנן בן-ארי, מוש בן ארי, דנה ברגר, דויד ברוזה, עמרי גליקמן (סולן "התקווה 6"), דיקלה, רוני דלומי, עידן רפאל חביב, אברהם טל, עברי לידר, מוקי, מירי מסיקה, מארינה מקסימיליאן, אליעד נחום, ליאור נרקיס, סאבלימינל, סטטיק ובן-אל תבורי, ברי סחרוף, הראל סקעת, עילי בוטנר וילדי החוץ, נסרין קדרי, אסתר רדא, דני רובס, עידן רייכל, לאה שבת.
יוזמה והפקה גלגל"צ, 2019:
https://www.youtube.com/watch?v=xWx3R7WaAQY
[29]  "כל המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם". אבות ו' ו'
[30]  כל ספרי הנתיבות שלום ניתנו לי במתנה על-ידי הרב מנחם וייס היקר מבני ברק, שהיה תלמידו של הנתיבות שלום, מקורב לחצרו של הרב קנייבסקי, ומנהל חינוכי של תלמוד התורה של לקהילת שטפנשט באלעד. את הכרך הזה הוא הביא לי במתנה עם עוד כמה ספרים כשביקר אצלנו בניו-יורק בל"ג בעומר ה'תשע"ט.  


[© Smadar Prager, CGP]



Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Emotion Focused Psychotherapist since 1998 after graduating the four-year program in the Alfred Adler Institute in Israel.  With a home-based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island) she focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
To contact or to schedule an appointment please email smadarprager@gmail.com or call/text 917-513-1490.
I'd love to hear from you.