בשנת -2248 לבריאת העולם יצאנו ממצרים וקיבלנו את התורה.
אנחנו עכשיו בשנת 5781 לבריאות העולם - זה בדיוק 3333 מזמן יציאת מצרים וקבלת התורה.
3 בגימטריה = ג
מכאן-> גגגג
מזכיר משהו?
גּוֹג ומגּוֹג!
עברה עלינו שנה של גוג ומגוג.
האנושות כולה, כל העולם כולו התמודד בדיוק עם אותו אויב בלתי נראה:
מגיפה, Pandemic, Covid-19. Corona, Crown.
כתר 👑.
מלך מלכי המלכים בעצמו מאותת לנו.
מכל כיוון יש סימנים, רמזים, שאנחנו בזמן מופלא.
ניסי ניסים בניסן.
הרבנית ימימה מזרחי אומרת שלדעתה המשיח מגיע. כי כתוב "אם ישמרו ישראל שתי שבתות, מייד נגאלים." (שבת קיח, ב). השנה יש לנו בשבת הקרובה שבת, "שבת הגדול", ומיד אחריה, במוצאי "שבת הגדול", ליל הסדר. היום הראשון של פסח נקרא שבת. בספירת העומר כתוב "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" (ויקרא כג, טו). קיבלנו: שתי שבתות.
אין. אין. משיח ממש בפתח.
חג פסח שמח וכשר, ושבת שלום ומבורך, סמדר 🙋🏻♀
➕ הצטרפו לתפוצה השקטה של יַהֲדוּת וְהוֹרוּת: https://buff.ly/35zL5Ee
In the year 2448 to creation HaShem took us out of Egypt and gave us the Torah.
We are now in the year 5781 to creation, this is exactly 3333 years since we had Egypt exodus and Matan Torah.
Gematria 3 = the Hebrew letter Gimel: ג.
Hence -> גגגג
Rings a bell?
Gog Umagog - גּוֹג ומגּוֹג!
We are exiting now a גּוֹג ומגּוֹג year. The entire humanity, the entire world was dealing with exactly the same invisible enemy: מגיפה, Pandemic, Covid-19, Corona, Crown 👑.
The king of all kings signaling us.
Everywhere we look there are signs, clues, that we are now in a wonderous times, miracles, Nisei Nisim in Nisan.
HaRabanit Yemima Mizrachi say that in her opinion Mashiach is comin now.
As it is written (שבת קיח, ב):
"אם ישמרו ישראל שתי שבתות, מייד נגאלים."
The Talmud reports (Shabbat 118:2): "If all Jews were to observe just two Shabbats properly, the final redemption would occur."
This year we have Shabbat this coming Shabbat, "Shabbat HaGadol", and immediately after that Shabbat, on Motzaei Shabbat, we have Leil HaSeder. The first day of Pesach is called Shabbat.
About Sefirat HaOmer is is said (ויקרא כג, טו):
"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת"
"And from the day the day after the sabbath—you shall count" (Leviticus 23:15).
Hence: Two Shabbats.
Mashiach is standing right at the entrance.
Chag Pesach Sameach ve Kasher, Smadar 🙋🏻♀
➕ Join Yehadut ve Horut quite group: https://buff.ly/35zL5Ee
אבל היום
הקב"ה קורא לכל אחד ואחת מאיתנו... וַיִּקְרָא.
הקב"ה קורא לך.
מהי הקריאה הזו שקורא לנו הקב"ה?
זוהי קריאה שמעוררת אותנו לזכור את מה שאנחנו כבר יודעים:
הקב"ה הוציא ממצרים עם שהיה משועבד 210 שנה, ולא רק הודיע להם שהם ילדיו:
"בָּנִים
אַתֶּם לַה'[2]", אלא גם נתן להם מעמד של קדושה:
"וְאַתֶּם
תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ[3]."
איך הוא עשה את זה?
בזה שהוא נתן לנו
את המצווה הראשונה: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים,רִאשׁוֹן הוּא
לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה[4]."
ובמצווה הראשונה הזו טמון סוד ההוויה
של עם ישראל: בָּנִים
אַתֶּם לַה' בנים של מלך מלכי
המלכים,מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים
וְגוֹי קָדוֹשׁ.
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם
– לכם בשיכול אותיות = מלך.
עצם יציאת מצרים, אותה
אנחנו מזכירים בכל יום, שמה אותנו במקום שבו אפילו המלאכים לא יכולים: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם! מלך, כל אחד ואחת מכם, הוא מלך, מלכה. זו הסיבה שיכול היה הקב:ה
לתת לנו את המצווה הזו: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם!
אתם קובעים מתי ראש חודש, הוא שלכם.
אני, אומר הקב"ה, אומר לכם
שבחודש השביעי, ביום העשירי, שבת שבתון, יום הכיפורים. אבל מתי ראש החודש השביעי –
זה לָכֶם, את זה אתם מחליטים.
"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם - אמר להם הקב"ה: עד עתה
היה בידי, שנאמר "עשה ירח למועדים", אבל מכאן ואילך - הרי היא מסורה
בידיכם, ברשותכם! אם אמרתם הן - הן, אם אמרתם לאו - לאו, ולא עוד אלא אם בקשתם
לעבר את השנה, הריני משלים עמכם![5]"
בשביל מה צריך לעבר את השנה?
כי חג הפסח חייב לחול באביב:"שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב,
וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱלֹקֶיךָ.[6]" אנחנו אומנם מחשבים לפי הירח, אבל השנה צריכה להיות
מותאמת גם למהלך השמש.
"עם ישראל מונים ללבנה, אומות העולם
מונים לחמה[7]".
מצוות ראש
חודש זו מצווה שעם ישראל קיבלו, ובזה הייחודיות שלנו שאנחנו שונים מכל אומות העולם.
הירח בעצם יצירתו הקב"ה שמידי חודש בחודשו מאמצע החודש ולקראת סופו הוא נעלם
ואינו נראה, ובראש חודש הוא פורץ מחדש.
זה אנחנו,
לפעמים אנחנו נעלמים, אנחנו נמצאים לפעמים בחושך, אבל אנחנו מאמינים בכח ההתחדשות.
וחודש ניסן,
הוא רֹאשׁ חֳדָשִׁים,רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם הוא מלך
החודשים.
הוא האבא של
כל החודשים. ממנו נובעים כולם.
כמה ימים לפני
ראש חודש ניסן, ב-כה' באדר, ציינו את יום בריאת העולם במחשבה. אמנם בא' בתשרי נברא
העולם בפועל, אבל ב-כה' באדר הוא עלה במחשבה.
ו-12 הימים
הראשונים של חודש ניסן, עומדים כנגד כל אחד מ-12 חודשי השנה.
א' בניסן כנגד חודש תשרי, ב' בניסן כנגד חודש חשון, וכו'.
לחודש ניסן יש
כח ניסי.
ניצנים נראו
נראו בארץ.... ניסנים נראו נראו בארץ. מלא ניסים.
{
אפילו ההכנות
והניקיונות יש בהם כוח ניסי. אם רק היינו יודעים, הכל היה נראה אחרת, הקניות,
הניקיונות, ההכנות, הבישולים, הסידורים, ה-כ-ל.
הרב מנחם וייס[8]מלמד: "אמר הקב"ה לעם ישראל
בראש חודש ניסן, בעשרי לחודש יקחו את השה יקשרו אותו לארבעה ימים ואח"כ
יקריבו אותו קורבן פסח.
עם ישראל שאלו, איך
נעשה את זה? 210 שנה אנחנו משועבדים פה במצרים והרי השה זה האליל שלהם איך ניקח את
הדבר הכי הכי שלהם ונקריב אותו, אמר הקב"ה, זו בדיוק כוונתי , אני רוצה שתקחו
את כל הרוע, את ה-210 שנה של השיעבוד , בדיוק את הנקודה וזה יהפך לגאולה שלכם.
מאז ולדורות, זה רק
תלוי באמונה שלנו, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם. זה תלוי רק בנו."
ק
ראתי פעם סיפור על עני אחד שהגיע לביתו של הרב וביקש צדקה מהרבנית.
הרב לא היה, והרבנית לא מצאה מטבעות לתת לעני. אז היא לקחה איזו טבעת שהיתה מונחת
בצלוחית על שולחן הרב, ונתנה לעני.
העני הלך לדרכו בשמחה ובטוב לבב.
ובדיוק חזר גם הרב לביתו, ושאל, מי זה האיש הזה?
ענתה לו האישה: יהודי עני, שביקש צדקה.
ומה נתת לו? שאל הרב.
לא מצאתי מטבעות בבית, אז נתתי לו את הטבעת שהיתה מונחת בצלוחית על
השולחן שלך.
מיד החל הרב לרוץ אחרי העני ולצעוק שיעצור.
העני שקלט את הרב דולק אחריו, החל לרוץ גם הוא, מהפחד שמא הרב רוצה את
הטבעת בחזרה.
הרב ממשיך לרוץ אחריו וצועק לו שיעצור, והעני מנסה להגביר את המהירות
כדי להתרחק כמה שיותר.
בסופו של דבר, נעצר העני, כי כבר לא היה לו עוד כוח.
הרב הגיע אליו, ומתנשם ומתנשף אמר לו: אני לא רוצה את הטבעת בחזרה. רק
רציתי לומר לך שזו טבעת יקרה מאוד. שלא תמכור אותה בזול. שתדע שיש לך כאן משהו יקר
ערך.
אנחנו צריכים לדעת
שהחודש הזה הוא יהלום יקר מציאות. יש בו כוחות וברכות שאם לא נדע שהם שם, לא נדע
לחפש אותם, וגם לא נשיג אותם.
ממשיך הרב וייס:
"אפילו את ההכנות לפסח, אפשר למנף לברכה: הניקיונות, הקניות, ההוצאות – לא
להתלונן.
כולנו יודעים כמה
לחץ יש בחלק הראשון של חודש ניסן עד לליל הסר, לומר, אשרינו מה טוב חלקנו, מנקים
את הבית למצווה קונים לצרכי החג."
אבל יש גם
בניקיונות האלה כח עצום. רבי לוי יצחק מִבְּרֶדִיטְשֶׁב[10]לא היה מרשה לזלזל
בעבודת הנשים לקראת החג, ובעת שהיה רואה את הנשים טורחות ויגעות בהכנות נמרצות לחג
הפסח. הוא היה נושא עיניו למרום ואומר בנוסח של ה"יהי רצון" הנאמר בראש
השנה בין התקיעות:
"יהי רצון מלפניך
שאלו המלאכים היוצאים מן הקשר"ק – ראשי תיבות קראצן, שאבן, רייבן, קאשרען [קרצוף, שפשוף, גרוד והכשרה –
תרגם מאידיש]– יעלו לרצון
לפני כסא כבודך וימליצו טוב בעדנו"[11].
מה שאומר סנגורם
של ישראל הוא, שניקיון הבית מהחמץ דומה לעבודתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים,
ושמכל שפשוף וקרצוף נבראים מלאכים שמליצים טוב על כל ישראל ומגינים על האדם שיוצר
אותם. המלאכים הללו מתחברים עם המלאכים של תקיעות השופר בראש השנה, וככה מתקבלות
תפילותיהם של ישראל.
וכל זה קשור
לכוונה. הניקיון
הוא לא סתם עוד Spring
Cleaning
מייגע, שבו עוברים מחדר לחדר ונסחבים עם הסחבה בעייפות מייגעת.
אם מכוונים נכון,
ועושים בשמחה בזכות, מגיעים למקום אחר.
עכשיו זה הזמן שהקב"ה
קורא לכל אחד ואחת מאיתנו... פרשת וַיִּקְרָא.
{
מה בעצם אנחנו
מנקות לקראת הפסח?
את מה אנחנו אמורים
לבער מתוכנו?את החמץ.
מהו החמץ?
אלה כל הדברים
הטפלים, הלא באמת חשובים, הלופט גשעפט, עסקי האויר.
זה מה שהשמרים
עושים, ממלאים את הכל באויר.
זה נראה גדול,
וחשוב, אבל בוקס אחד, וכל האויר יוצר, וזה פתאום כל כך קטן ולא משמעותי.
מי שמלא באויר, מלא
בגאווה. מלא בחשיבות עצמית, שהוא בדיוק ההיפך ממה שהתורה שלנו מורה לנו: האיש
שנבחר להיות זה שינהיג אותנו ויוביל אותנו ויוציא אותנו מאפלת מצרים אל אורו של
הקב"ה, היה האיש הכי לא גאוותן: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו
מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.[12]"
כתובמדרש במדבר רבה[13]: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה
בְּמִדְבַּר סִינַי[14]אלא כל מי
שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה, לכך נאמר: בְּמִדְבַּר סִינַי:"
כתוב בגמרא:
"וממדבר
מתנה אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו תלמודו מתקיים בידו ואם לאו אין
תלמודו מתקיים בידו.[15]".
ומי שלא מסוגל לרוקן
את עצמו מחמץ, משמרים, מאויר, מגאווה, לעולם לא יוכל לקבל שום דבר – כי קודם כל
צריך להתמקם במקום המתאים לקבלה.
ובמסכת תענית מוסבר:
"אמר
רבי חנינא בר אידי: למה נמשלו דברי תורה למים? דכתיב: "הוי כל צמא לכו למים –
לומר לך: מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין
אלא במי שדעתו שפלה.[17]"
{
אבל חמץ הוא יותר מזה, חמץ הוא גם לשון החמצה.
כי כשמחמיצים זה חמוץ. זה ההיפך של מתוק.
גם את תחושת ההחמצה אנחנו חייבים לבער מתוכנו. פעם
בשנה, כל שנה, לקחת את כל המחשבות המכבידות, והקשות, ומצערות האלה – ולבער אותן
מקרבנו.
יש אנשים שמגיעים לצער גדול מאוד כשהם פתאום
קולטים, שאופסי... פספסתי.
היתה לי הזדמנות, ולא לקחתי אותה, ועכשיו זה כבר
מאוחר מידי.
זה יכול לקרות פתאום באמצע החיים, כשאנחנו בכלל לא
מוכנים – נופלת עלינו תחושת החמצה נוראית. איך נתתי לזה לקרות.
ומה עכשיו?
להחזיר את הגלגל אחורנית אי אפשר!
מה עושים?
זה צער נוראי.
זה אפילו נורא יותר מחוסר הצלחה, או אפילו כישלון
חרוץ. כי במקרה כזה לפחות ניסינו. לפחות לא החמצנו את ההזדמנות. היינו שם. נתנו את
כל מה שהיה לנו. זה אולי לא היה מספיק, ולא השגנו את מה שרצינו. אבל החמצה היא
נוראית: כי זה לא שנכשלנו, זה פשוט שאפילו בכלל לו ניסינו. ויתרנו. פיספסנו את
ההזדמנות.
יכולתי לבלות יותר עם הילדים שלי – והחמצתי.
יכולתי לבלות יותר עם בן הזוג שלי – והחמצתי.
יכולתי ללמוד..
יכולתי לדבר יותר עם אמא בטלפון...
יכולתי להקדיש יותר זמן לעצמי...
יכולתי...
והחמצתי.
איזה כאב.
אבל אם פעם בשנה עוצרים את מרוץ החיים, ומסתכלים על
השנה שעברנו, אז גם אם היו החמצות, אפשר עדיין לתקן. אפשר להתבונן על עצמנו ולראות
איפה החמצנו, ולבדוק עם עצמנו ביושר, איך זה קרה, וללמוד מזה לפעם הבאה.
איך?
על ידי שמבינים מה עלי לבער מתוכי שלא יעצור אותי
בפעם הבאה מלנצל את ההזדמנויות שנקרות בדרכי. מה יש בי שמונע מבעדי לתפוס את
ההזדמנות? מה עוצר בעצמי? מה בתוכי גורם לי להחמיץ?
למה לא ביליתי מספיק עם הילדים?
למה לא מצאתי זמן לדבר עם אמא בטלפון?
למה לא נרשמתי לקורס?
ולא לפטור את עצמנו בתירוצים הרגילים של: לא היה לי
זמן, כסף, וכו' – כי אם היה ממש בתירוצים האלה, לא היתה כאן שום תחושת החמצה.
אז איך מבינים באמת מה עלי לבער מתוכי על מנת שלא
אחמיץ בפעם הבאה?
מתבוננים באומץ גם במקומות שבהם עד היום נמנענו
מלהביט.
את זה נותן לנו הנר. האור. באמצעות הנר שאיתו אנחנו
מאירים את כל הפינות החשוכות שבהן חבוי החמץ, שרק אז אפשר לבער אותו מקרבנו. כי
חייבים באומץ גדול לבדוק בסדקים ובחריצים – וכדי לבדוק שם, צריך להודות בפני עצמנו
שיש לנו סדקים וחריצים, שאנחנו לא כאלה מי יודע מה...
ובמילותיו של הרב שלום נח ברזובסקי,
האדמו"ר מסלונים: "היינו שרק ע"י שלומד תורה כי התורה מודיע לו שאיננו מתנהג
כראוי, וזהו פי' לאור הנר אור תורה ונר מצוה. שכח התורה והמצוות מאירים ליהודי
לדעת היכן הוא החמץ שבקרבו שיוכל לבערו. הן החמץ הנראה לעין והן החמץ הבלתי נראה
שאינו יודע ממנו כלל.[18]"
{
ואלו ההחמצות שבין אדם לעצמו.
אבל יש החמצות קשות שבעתיים. אלו שבין איש לאשתו,
או אישה לאיש שלה.
שפתאום קם אדם בבוקר וחושב לעצמו: מי זו כאן לידי
על הכרית, זו לא מי שרציתי.
או שהיא יושבת מולו בשולחן, מסתכלת עליו, וחושבת:
מי זה האיש הזה? מה אני עושה איתו? זה לא מי שרציתי. זה לא זה.
היית אז במקום אחר, והתפשרתי. בחרתי משהו
(מישהו/מישהי) שבכלל לא מתאימים לי.
הייתי צריך/ה לבחור מישהי/ו אחר/ת.
שמתי את הדגש על הדברים הלא נכונים – ועכשיו אני
צריך/ה לחיות עם הבחירה הזו שלי – וזה לא בא לי בטוב. לא רוצה!
רוצה משהו אחר.
רוצה מישהו אחר.
החמצתי. פספסתי. בחרתי לא טוב.
ומאותו הרגע פתאום כל החסרונות של בן הזוג (או בת
הזוג) תופחים כמו עיסה של בצק, ממש חמץ מלא שמרים.
ולא רואים כלום חוץ מהחמוץ הזה, החמץ הזה, ההחמצה
הזו.
כל המעלות של בן/בת הזוג מתגמדים ליד הר הבצק התפוח
והחמוץ הזה של הגאווה העצמית הרעה הזו – והחיים ביחד הופכים גיהינום.
במילותיו של הנתיבות שלום: "וע"כ החמץ איסורו במשהו, כי הוא ע"ד
רקבון הפושה רח"ל בגופו של אדם, שאין נפק"מ בגודלו של הרקבון, מכיוון
שהולך ומתפשט ומרקיב את כולו.[19]"
ברגע שמאפשרים למחשבות החמץ הזה להיכנס אלינו, הם מקבלות
כח משל עצמן ומתפשטות בתוכנו, ומרקיבות כל חלקה טובה.
כי בינינו, ברצינות?את באמת חושבת שאת כל כך הרבה יותר טובה ממנו? שווה ממנו?
באמת?
את מעידה על עצמך שאת כזו לא שווה שבחרת אחד כזה לא
שווה? (או להיפך כמובן).
למה את עושה את זה לעצמך?
למה את הורסת לעצמך משהו שכבר כמה שנים את בונה
בפינצטה?
מה קרה?
רק על ידי ביעור החמץ הזה מתוכנו, והבנה שהוא בכלל
לא חלק מאיתנו, אלא נטע זר שאין לו כלל מקום בתוכנו, על ידי שמבטלים אותו, את החמץ
הזה, רק ככה אפשר להעלים אותו.
להבין שאין בו שום ממש.
זה סתם מחשבות רעות והבל רוח גאווה.
"שיבטל את החמץ בלבו ויחשוב אותו עפר ואפר.[20]" אומר הנתיבות שלום.
את, אתה, חייבים להבין, אתם לא יותר טובים מבני
הזוג שלכם, אתם מתאימים בדיוק לבני הזוג האלה שלכם. כמו כפפה.
הוא, על חסרונותיו שם כדי לעזור לך לעבוד על חסרונותיך, ואת שם כדי לעזור לו לעבוד
על חסרונותיו.
וכרגע מאמי, אם את חושבת שאת יותר שווה ממנו –
גילית את החמץ שלך.
ועל זה את צריכה לעבוד.
איך?
על-ידי שתתחילי למצוא את הטוב והראוי שבתוכך שישתקף
לך בו.
{
והגענו למצה. זו המציאה, זו מה שמוצאים, זה ההיפך
של החמץ, הנפוח, הגאוותן, מלא האויר, והבל הרוח.
המצה היא דקה, שטוחה, כמעט ולא תופסת מקום, אבל
עשירה מאוד בקלוריות....
למה? כי היא המיצוי של אותו לחם שתפח משמרים והחמיץ.
המצה היא היכולת לקחת את הרגע הזה, ולא לפספס אותו, אלא למצות אותו עד תום.
לתפוס את הרגע הזה, ולמצות אותו עד תום, זה לאכול
את המצה ב-4 דקות.
אוכלים בפה.
זה פסח.
דרך הפה אנחנו חוגגים את החג הזה. הפה-סח.
פסח, אומרת הרבנית
ימימה מזרחי, שתי מילים: פה-סח[21].
ההגדה של פֶּסַח נקראת הגדה, מלשון, להגיד: אנחנו מצווים
"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ ".
פה סח – זה מהות
החג הזה.
חייבים לדבר עם
הפה.
לספר.
זו מצוות עשה מהתורה
לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו
בניסן, "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים
הרי זה משובח[22]",
כתוב בתורה: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה'
לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם"[23]
פה-סח. דברי. דברי. דברו. ספרו לילדים איזה
עם מיוחד אנחנו. איזה תפקיד מיוחד נתן לנו הקב"ה.
להיות אור לגויים, לא כמו הגויים.
אבל פסח, פה-סח, זה לא רק לדבר, זה גם לדעת לא
לדבר.
לא תמיד צריך להגיד הכל, מיד, ועכשיו.
פסח, זה גם מלשון שהקב"ה פסח ודילג על בתי
היהודים במכת בכורות.
לְק֣וֹל
צִנּוֹרֶ֑יךָ – המקלחים עלי פורענייות כמים שוטפים עד כי כל משבריך וגליך עלי עברו."
צרה רודפת צרה, ואין סוף לגליים האלה שעוברים עלי ונשברים עלי.
הים הזה גדול ורחב
ידיים, וזה לא פשוט כל השייט הזה.
ולפעמים באמת ככה
נראים לנו החיים, אוסף של צרות וקשיים, כמו גלי ים סוער ושנשברים עלינו ללא הפוגה.
אבל זה רק נראה
ככה. לראות זה בעיניים, ויש דבר כזה שנקרא טעות אופטית.
כמו העני שבתחילת
השיעור שלנו, שחשב שקיבל טבעת שווה פרוטה, ובעצם קיבל טבעת ממתכת יקרה ואבנים
טובות ששווה המון.
אני אומרת לך שמה שיש לך שווה המון, זה רק נדמה לך שלא.
את שווה המון – זה רק נדמה לך שלא.
זו אשליה אופטית.
אל תאמיני למראה
העיניים שלך – תני ללב להתבונן.
{
למדתי בספר של הנתיבות
שלום שנתן לי במתנה הרב מנחם וייס על המהות של פסח, שהוא כנגד אהבה,
ויום כיפור כנגד יראה. וביחד, שבת שובה ושבת הגדול הם שתי השבתות של אמונה שלימה:
יראה ואהבה.
אבל אהבה חשובה
יותר מיראה.
מכיוון שמידת האהבה
שורשה במידת החסד, ושבת הגדול שלפני פסח, דרכה "נמשכים הארות של חג הפסח
שמידתו הגדולה היא אהבה וחסד.[26]"
הוא גם דיבר על
החמץ והמצה באותו הקשר.
ואני חשבתי על
זוגיות , ועל כל המילים החמוצות והמחמיצות-יחסים שאנחנו לפעמים, אפילו בלי משים,
מפוררים לתוך מערכות היחסים שלנו.
ושזה הזמן, לעשות
ביעור חמץ, ולבדוק בחורים ובסדקים, כמו שאומר האדמו'ר מסלונים זצק'ל, מה
אנחנו אומרים, באיזה מילים אנחנו משתמשים, כמה חמץ צריך לבער, ולעשות תשובה --
מאהבה.
זוכר
אני את כל הדרך ויש קשיים זה לא שאין על כל פנים הכל זה חסד ורחמים גדולים
ומי אני בכל הרצף ״הרי חיים לא קונים
בכסף קונים בחסד ומעשים קטנים״
פזמון: וכל היום וכל הלילה בלא משים ניסי ניסים עוברים עלי עוברים עלי אני יודע זה מלמעלה ולא הכל ורוד אבל הכל זה טוב טוב בחיי
זוכר אני בכל הכח ויש דברים שאני לא יכול לשכוח על כל פנים לא הכל רשמתי בטח גם לא הייתי מוצא מילים
בשם כל ישראל השיעור
מוקדש לזכות המצפים לזרע בר קיימא
טובה גיטל בת אסתר וחיים
אבא בן חנה שרה
גל יצחק בן סמדר וניקול מרים בת שרה
ולזכות המצפים לזיווג הגון בר קיימא משורש נשמתם
הדס בת הגר, שירית בת רות רותי, ישראל בן חיה, רבקה בת חיה, דנדן דוד בן סמדר,
בר אליעזר בן סמדר ולהבדיל להחלמה מהירה
ורפואה שלימה ובריאות טובה גוף ונפש של אמיליה בת אסתר, דורית בת בתיה, שאהלה
שולה בת זינת, ורד בת תקוה, טובה מרים בת רבקה יונה, ופזית בת נעמי בתוך שאר
חולי עמו ישראל
{
לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה שיעוריַהֲדוּת וְהוֹרוּתמועבר לנשים בע"ה ב'נ
כל יום שלישי בשעה 20:30. פרויקט שיעורייַהֲדוּת וְהוֹרוּתהוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה על הנס הגדול שעשה איתי. תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה {
[8]הרב
מנחם וייס, בני-ברק, תלמידו של הרבי מסלונים זי"ע, מחצרו של הרב קנייבסקי,
ומרצה בערוץ 2000 ובהידברות, תלמידו של "הנתיבות שלום", רבי שלום נח
ברזובסקי, שגם נתן לי כמה מספריו הפרטיים, ועל נדיבותו וברכתו אני מודה מקרב לב ומשתדלת
ללמוד וללמד, ובכך גם לו יש חלק.
[10]רבי
לוי יצחק מברדיצ'ב (או ברדיטשב או ברדיטשוב 1810 אוקראינה - 1740 פולין) מגדולי
האדמו"רים החסידיים, תלמידו של רבי דב בער ממזריטש. מחבר הספר קדושת לוי.
ידוע בכינויו "סנגורם של ישראל" שניתן לו בזכות אהבת ישראל העצומה שלו. (ויקיפדיה).
[21]סח (או
בשי"ן שמאלית: שָׂח) בעברית
צחה – לדבר פסח פה סח - מובא בכתבי האריז"ל,
ובעקבותיו, בספרי סוד וחסידות רבים כי השם - פסח, רומז לביטוי: פה סח, ומכאן שעיקר
ענינו של חג הפסח הוא בענין הדיבור וגאולתו.
לדוג': 'לזה נקרא חג הפסח, פירוש - פ"ה ס"ח, כי הוא פ"ה תבונה, וזה
סוד סיפור יציאת מצרים, וכמ"ש בע"ה' (פרי עץ חיים, שער חג המצות
פ"א) וכן במקומות רבים אחרים.
[28]"כל המביא דבר
בשם אומרו מביא גאולה לעולם".
אבות ו' ו'
[29]כל ספרי הנתיבות שלום ניתנו לי במתנה על-ידי הרב
מנחם וייס היקר מבני ברק, שהיה תלמידו
של הנתיבות שלום. את הכרך הזה נתן לי הרב וייס במתנה עם עוד כמה ספרים כשביקרתי
אצלו ואצל הרבנית חיה היקרה רעייתו ב-יז' במנחם-אב ה'תשע"ח.
את כל ספרי הנתיבות שלום הקליד וערך חסיד סלונים הרב אהרון בוימיל, אביה שיחי'ה של
הרבנית צילי שניידר, חברתי היקרה, יו"ר קשר יהודי.
Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Emotion Focused Psychotherapist since 1998 after graduating the four-year program in the Alfred Adler Institute in Israel. With a home-based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island) she focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
To contact or to schedule an appointment please mail smadarprager@gmail.comor call/text 917-513-1490. I'd love to hear from you.
