יום שני, 29 באוגוסט 2016

שמונה שנים בלי סבתא


לסבתא רבקה שלי       

זה מפליא כמה ריק נשאר אחריך... כמה משמעותית היית לי בתוך נפשי, ותמיד היית שם.
אני זוכרת איך היית לוקחת אותי לשוק הכרמל, לאכול אבטיחים הישר מהמשאית של סבא ז"ל, ומלמדת אותי איך לבחור מלפפונים ועגבניות, ואיך להתמקח עם הרוכלים, ואיך לטעום מכל בסטה עד שבסוף הרחוב של השוק כבר שבעים לגמרי...
והיית מגיעה לבית שלנו ברמת השרון עם סלי בד מוטלאים שתפרת בעצמך ובתוכם סירי אוכל.
האוכל הכי טעים שיש.

ותמיד הייתה לך סבלנות כשעמדתי לידך במטבח ושאלתי מליון שאלות על איך מכינים את זה, ולמה את עושה ככה, ואיך מכינים את ההוא... ותמיד השבת לי ולימדת אותי והדרכת אותי. גם כשכבר גדלתי והייתי מתקשרת אליך בטלפון לשאול: "סבתא איך מכינים אינרר?" (למשל...) היית מיד נותנת לי מתכון: "לוקחים קצת מזה, ועוד קצת מזה, ומערבים עם זה, ומוסיפים מים, וככה...." ואני הייתי מקשה "אבל סבתא כמה מים?" והיית עונה "ככה, שיהיה בערך עד הגובה של פחות מאצבע..." או "סבתא כמה מלח?" והיית מסבירה "בערך רבע ציפורן אולי קצת יותר, טועמים ויודעים..." תשובות אולי מבלבלות אבל איכשהו הצלחתי להבין מהן כמה ואיך ולכמה זמן, במיוחד אחרי שיחת הטלפון החמישית או השישית...

אני זוכרת איך עזרת לי כשהייתי בצבא, והיית מתקשרת אלי כל בוקר כדי לעזור לי להתעורר, כי אף פעם לא הצלחתי לשמוע את השעון המעורר. היית מתקשרת, והטלפון היה מצלצל ומצלצל ומצלצל והיה לוקח לי דקות ארוכות לצאת מהשינה ולהרים את הטלפון. והיית שואלת: "נו... קמת...?" והייתי עונה לך שכן, אבל ידעת שלא ממש, ותמיד היית מתקשרת עוד פעם אחרי כמה דקות כדי לוודא. ואז היית אומרת לי: "נו... תקומי כבר. זה בוקר."
היית כועסת עלי לפעמים ולא מבינה למה כל-כך קשה לבן אדם להתעורר בבוקר, "מה נשארת ערה עד מאוחר עוד הפעם...?" אבל אף פעם לא התייאשת ממני. והמשכת להתקשר למרות שזה עלה לך הרבה כסף. כי הייתי חשובה לך.

והייתי "נוחתת" עלייך ככה סתם פתאום כשהייתה לי איזה שעה פה שעה שם מהצבא, ותמיד היית נעמדת במטבח ושואלת אותי מה אני רוצה לאכול. ותמיד רציתי סלט עם הכל גם בצל וגם פטרוזיליה, ואת היית חותכת את העגבניה בלי קרש חיתוך, ככה ביד, במיומנות מדהימה שעד היום לא הצלחתי לחקות, לקוביות מרובעות נוטפות עסיס.
והיית מכינה לי קטשופ מרסק עגבניות מדולל במים, ומתעקשת שזה בדיוק אותו טעם כמו קטשופ.
ואת ידעת שזה לא, ואני ידעתי שזה לא, אבל לא אמרנו שום דבר...
ולפעמים אם היה זמן, היית אפילו מכינה לי את הצ'ודו שאני כל-כך אוהבת. ואורזת לי כמה במפית שאקח איתי לדרך, שיהיה לי, שלא אהיה רעבה.

וכמה שמחת שהבאתי אליך הבייתה את עופר בפעם הראשונה. ולקחת אותי למטבח וטפחת לי על הזרוע ואמרת לי: "הוא טוב!" ושסבתא אבישג הבטיחה לך שאני אהיה בסדר, והנה עכשיו את רואה שהיא צדקה.
וגם עופר התאהב בצ'ודו, ותמיד שמחת להכין עוד, גם בשבילו.
ואח"כ בבית באורנית בילית איתי במטבח יום שלם ולימדת אותי איך להבין צ'ודו כדי שאוכל תמיד להכין לעופר. וסבתא --- אני מכינה לו.
וכמה מאושרת היית ביום שהתחתנו, וביום שגל נולד, ואחריו דןדן ובסוף גם בר.
הם בוכים עליך סבתא.
הם אהבו אותך למרות שאנחנו רחוקים כבר חמש וחצי שנים. 
הם זוכרים שהיית מגיעה אלינו לליל הסדר ולראש השנה עם דפי ועדי ודן. הם זוכרים שהיינו באים לבקר אותך בדירה בתל-אביב והיית נותנת להם שוקולד ישן... היית להם המשפחה המורחבת והחיק החם והרך... במיוחד לדןדן שאהב להשקיע את ראשו בחזה שלך, והיית צוחקת שהוא כזה קטן וכבר יודע מה טוב.

תמיד היו לך רק ברכות לומר לי, ולעופר, ולילדים – ועכשיו הילדים רוצים לברך אותך סבתא, שיהיה לך טוב בגן עדן עם אלוהים והמלאכים.
ואני רוצה להגיד לך שאני מאוד אוהבת אותך, ואני שמחה שאת כבר לא סובלת יותר, וששום דבר כבר לא כואב לך, אבל עצוב לי כל-כך שלעולם לא תהיה לנו עוד הזדמנות לעמוד ביחד במטבח, ושאת אינך.
אני יודעת שבכל פעם שאכין צ'ודו או אינרר או יפררי אהיה איתך שוב, ואני מקווה שאת שם מלמעלה תדאגי שזה יצא טעים...
ועל שולחן ליל הסדר שלנו עולות כל שנה הצלחת של המצות וצלחת הסדר שקנית לנו – ואני מבטיחה לך שהן ימשיכו לעלות על שולחננו כל שנה, כדי שתמיד תמשיכי להיות איתנו , גם אם כבר אינך.

סבתא, תודה על כל מה שהיית בשבילי, ועל כל מה שנתת לי, ועל האהבה הרבה שלך.
ה' נתן, וה' לקח, יהיה שם ה' מבורך לעולם ועד.
תהא נשמתך צרורה תמיד בצרור החיים.
אני אוהבת אותך תמיד סבתא שלי.  
תנוחי על משכבך בשלום.
מסמדר. 

נכתב בכ"ה אב תשס"ח- 26 באוגוסט 2008




[© Smadar Prager, CGP]



Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships in the Family, Parenthood, Couplehood, and with self, and Eating Disorders.

To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490


יום ראשון, 28 באוגוסט 2016

יהדות והורות: תוצאות טבעיות והגיוניות / פרשת עקב ה'תשע"ו

יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים על פרשת עקב
משה רבינו מלמד על תוצאות טבעיות והגיוניות

משה רבינו עומד ומדבר אל עם ישראל.
יש לו הרבה מה לומר, והזמן קצר. ימיו ספורים.
הוא מגולל את ההסטוריה של העם, ומזכיר להם מה היה בדרך מאז שיצאו ממצרים ועד למעמד זה בו הם עומדים ערב כניסתם אל הארץ המובטחת.
הוא מודיע להם מה מצפה להם, ומרגיע אותם שהקב"ה איתם, ושהיחס המועדף שהם קיבלו, מקבלים ויקבלו, ישמר לעולם הודות לברית שה' כרת עם האבות.

יחד עם זאת, שלוש פעמים במהלך הפרשה הוא מסייג את ההבטחה של הברית.          

בפעם הראשונה:
וְהָיָ֣ה | עֵ֣קֶב תִּשְׁמְע֗וּן אֵ֤ת הַמִּשְׁפָּטִים֙ הָאֵ֔לֶּה וּשְׁמַרְתֶּ֥ם וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְשָׁמַר֩ ה' אֱלֹקֶ֜יךָ לְךָ֗ אֶת־הַבְּרִית֙ וְאֶת־הַחֶ֔סֶד אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַֽאֲבֹתֶֽיךָ:[1]
משה מסביר לעם שאמנם יש ברית, אבל יש דברים שתלויים בהם.
אמנם ניתנה הבטחה, ואמנם הם תמיד יהיו עם הסגולה של הקב"ה, ולעולם לא יושמדו,
אבל, וכאן בא אבל גדול, שמירת הברית תלויה גם בהם.
זכות האבות מוגבלת. גם להתנהגות שלהם יש השלכה עם איכות חייהם ועתידם.

בפעם השניה:
וְהָיָ֗ה אִם־שָׁכֹ֤חַ תִּשְׁכַּח֙ אֶת־ה' אֱלֹקֶ֔יךָ וְהָֽלַכְתָּ֗ אַֽחֲרֵי֙ אֱלֹקִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַֽעֲבַדְתָּ֖ם וְהִשְׁתַּֽחֲוִ֣יתָ לָהֶ֑ם הַֽעִדֹ֤תִי בָכֶם֙ הַיּ֔וֹם כִּ֥י אָבֹ֖ד תֹּֽאבֵדֽוּן:[2]
משה מזהיר מפני גבהות לב המנכרת את האמונה כתוצאה משפע גשמי: וְאָֽמַרְתָּ֖ בִּלְבָבֶ֑ךָ כֹּחִי֙ וְעֹ֣צֶם יָדִ֔י עָ֥שָׂה לִ֖י אֶת־הַחַ֥יִל הַזֶּֽה:[3] יש להיזהר ולא לשכוח מי הוא זה שבעצם משפיע את כל השפע והטוב.  ה' , ולא אתם, הוא זה שדואג לרווחה הגשמית. הלך מחשבה שכזה יביא לאובדן ולגלות.

מעניין לראות שהתגמול האלוקי הוא לא רק על מעשים, אלא גם על מחשבות.
מחשבות הן תוצאות של תפיסת עולם פנימית, והן מובילות לרגשות שמובילות למעשים.
משה מזהיר את העם לעצור ולבדוק את עצמו אפילו לפני שהמחשבה שלו יוצרת מציאות, פעולה.

ובפעם השלישית:  
וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְו‍ֹתַ֔י אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לְאַֽהֲבָ֞ה אֶת־ה' אֱלֹֽקֵיכֶם֙ וּלְעָבְד֔וֹ בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם:[4]
משה מסביר שיש שתי אפשרויות.
האחת, במידה והעם לא ילך בדרך שה' מתווה לו, לא יקפיד על המצוות ולא יאהב את ה' ויעבוד אותו עם כל הלב והנשמה,
זה מה שיקרה: וְחָרָ֨ה אַף־ה' בָּכֶ֗ם וְעָצַ֤ר אֶת־הַשָּׁמַ֨יִם֙ וְלֹא־יִֽהְיֶ֣ה מָטָ֔ר וְהָ֣אֲדָמָ֔ה לֹ֥א תִתֵּ֖ן אֶת־יְבוּלָ֑הּ וַֽאֲבַדְתֶּ֣ם מְהֵרָ֗ה מֵעַל֙ הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר ה' נֹתֵ֥ן לָכֶֽם:[5]
גשמי הברכה יפסקו, לא יגדלו יבולים, לא יהיה ממה לאכול ולשתות, ואי אפשר יהיה להישאר יותר בארץ ישראל, הארץ הטובה תאבד לנו.
אבל אם העם כן ישמע וכן יעשה,
הוא יתוגמל בהתאם: לְמַ֨עַן יִרְבּ֤וּ יְמֵיכֶם֙ וִימֵ֣י בְנֵיכֶ֔ם עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהֹוָ֛ה לַֽאֲבֹֽתֵיכֶ֖ם לָתֵ֣ת לָהֶ֑ם כִּימֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם עַל־הָאָֽרֶץ:[6]
החיים יהיו ארוכים וטובים על אדמת ארץ ישראל בדיוק כפי שה' נשבע לאבות.

משה מסביר לעם ישראל שיש סדר מסויים בעולם. יש הגיון מסויים בסדר האלוקי.
ישנם דברים שהם מקבלים ללא תנאי. וישנם דברים שמותנים במה שהם יעשו או לא יעשו.
זה לא שהם יקבלו עונש. זה לא משהו שינחת עליהם ככה סתם משום מקום בלי שום קשר להתנהגות שלהם. הוא מודיע להם מראש שיש תוצאות קבועות מראש על דברים מסויים, חלקן הגיוניות, וחלקן טבעיות. אבל כולן, כולן, לטובתו של העם. כי דרכו של ה' להיטיב. רק להיטיב.

*

עונש הוא פעולה שהורים עושים כשבכוונתם לחנך את הילד, שאין בינה לבין המעשה כל קשר ‏הגיוני, שמשפילה ומדכאה את הילד, מקלקלת את היחסים, מעכירה את האווירה ויוצרת מרירות.  למשל: אם הילד לא הכין שיעורים, לא יסע על האופניים שבוע. אם הילדה לא באה להתקלח ‏לא תלך מחר לחוג.
אם הילדים התחצפו, תבוטל החופשה המתוכננת, וכד'. 

תוצאות הגיוניות וטבעיות ידועות מראש.
כלומר, הבחירה ביד העושה.
הילד יודע מה יקרה אם ינהג בצורה אחת, או אם ינהג באופן אחר.

ומכיוון שכך, התוצאות ההגיוניות והטבעיות עושות לא רק סדר בעולם הרגשי של הילד, אלא תורמות רבות לשמירה על מערכת יחסים טובה בין הורים וילדים. כשהתוצאה באה לידי ביטוי, זה תמיד כי הילד בחר לנהוג באופן מסויים כשהוא יודע מה תהיה התוצאה של בחירתו.


בניגוד לעונש, תוצאות טבעיות והגיוניות: ‏1. ידועות  מראש 
‏2. יש קשר בין המעשה לתוצאה - כמו בחיים
 
 
תוצאה הגיונית היא פעולה חינוכית שההורים עושים ברוח טובה, כדי לשמור על הסדר התקין ‏של החיים, על אותם חוקים ותקנות שהם עצמם קבעו. מבלי להטיף מוסר - ‏תוך השתתפות כנה בצערו של הילד שהתנסה בתוצאות הבחירה שלו, ובאי הנוחות ובנזק של אי שמירה על סדרי החיים ‏ואי קבלת הגבולות.    

חשוב לציין שתוצאה הגיונית היא הגיונית בעייני ההורים, ולאו דווקא בעייני הילדים. לילדים הרבה פעמים קשה לראות את ההגיון והצדק של ההורים. הם גם לא אוהבים שמגבילים אותם, ולא נותנים להם לעשות בדיוק מה שהם רוצים. אבל זה לא אומר שהבחירה של ההורים איננה נכונה.
הורה כאילו עומד על ראש הר, והילד עדיין בבסיסו, מתחיל את המסע בשביל העולם מעלה. להורה יש פרספקטיבה רחבה יותר של הנוף הנמתח מאש ההר. האופק רחב הרבה יותר. על סמך נסיון העבר, והיכולת של ההורה לצפות הרבה צעדים מראש מה יוביל לְמה, התוצאות ההגיוניות שההורה בוחר הם תמיד לטובתו של הילד, גם אם הילד לא בהכרח מסוגל לראות את זה.

 תוצאה טבעית היא פועל יוצא מרצף של אירועים טיבעיים ללא התערבות המבוגר. ‏ (למעט במקרים של פיקוח נפש או נזק גופני חמור) אם ההורים לא יתערבו ויעניקו לילד ‏השתתפות אמיתית בצערו יפיק הילד את הלקח בעצמו.  ‏ 
אין כאן בשום פנים ואופן נקמה, או שמחה לאיד של: "אתה רואה! אמרתי לך!".
יש כאן אך ורק נתינת מקום לטבע לעשות את שלו, ובו בזמן להיות הורה אוהב, מחבק, מדריך ומכוון בחיבה.
למשל: בחורף כשלא לובשים מעיל - רטוב וקר. כשלא מגיעים לארוחה - נשארים רעבים.‏כשלא הולכים לישון בזמן - עייפים בבוקר.כשמתנהגים בצורה לא נעימה עם חברים - חברים ‏לא באים יותר.  כשלא מניחים לאמא לנוח בצהריים - לאמא אין כח ללכת לבריכה אחה"צ. וכד'.

כאשר הורה מעניש ילד קשה לו לעזור לילד להשתחרר מהמצב אליו הוא נקלע - אבל כאשר הילד ‏סובל מתוצאה טבעית או הגיונית של מעשיו , יכול ההורה בהחלט לבוא לעזרתו, דבר שתורם ‏לשמירה על מערכת יחסים טובה. 

את אותו סדר שה' קבע בעולם ושאותו משה מסביר לעם ישראל אנחנו כהורים יכולים להכניס להורות שלנו.
תוצאות הגיוניות וטבעיות הם הכלים החינוכיים הטובים ביותר לעזור לילדים לגדול בצורה הטובה ביותר תוך שמירה על מערכת היחסים הטובה שלהם עם ההורים שלהם. 

           



© כל הזכויות שמורות לסמדר פרגר © אב ה'תשע"ו

[1]  דברים ז' כב'
[2]  דברים ח' יט'
[3]  דבים ח' יז'
[4]  דברים יא' יג' , תחילת הפרשה השניה של קריאת שמע
[5]  דברים יא' יז'
[6]  דברים יא' כא'



[© Smadar Prager, CGP]



Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships in the Family, Parenthood, Couplehood, and with self, and Eating Disorders.
To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490

יום שישי, 19 באוגוסט 2016

יהדות והורות: איזה שיעור יכולים הורים ללמוד ממשה רבינו / פרשת ואתחנן ה'תשע"ו

­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים על פרשת ואתחנן
איזה שיעור יכולים הורים ללמוד ממשה רבינו

הרבה דברים גדולים מתרחשים בפרשת ואתחנן, הפרשה השניה בספר דברים:
משה רבינו עולה על הר נבוֹ לראות את הָאָרֶץ, אֶת אֶרֶץ ישראל, אליה לא יוכל להיכנס;
המשפט שהכי מזוהה עם היהדות ועם ישראל[1]: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד" נאמר בה;
ועשרת הדברות מפורטות שוב[2].

וקורה עוד משהו.
משה מספר לעם ישראל על חמש מאות וחמש עשרה התפילות שהוא התפלל לקב"ה, והתחנן אליו שיוּרשה לו להיכנס לארץ ישראל.
חמש מאות וחמש עשרה!
פעם, ועוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם -- חמש מאות וחמש עשרה פעמים.
ולאף אחת מהתפילות האלה הוא לא נענה.

ה' לא ענה לאף אחת מהתפילות של משה.
לא סתם לא ענה. הוא לא הגיב בכלל. לא "כן", ולא "לא", לא "אולי", ואפילו לא "תן לי לחשוב על זה". כלום. נאדה. שתיקה מוחלטת.

ה', שעד עכשיו דיבר עם משה חופשי בגובה העיניים, התגלה לו ממש, ישב איתו ארבעים יום בחברותא על הר סיני. ה' הזה, עכשיו, כאן, במקרה הזה -- שותק. נאלם. וכאילו נעלם.

ואז, אחרי הפעם החמש מאוד וחמש עשרה ה' זורק למשה את הפצצה.
ה' מדבר ואומר למשה: "
רַב-לָךְ--אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד, בַּדָּבָר הַזֶּה".[3]
תפסיק. די. תפסיק לדבר. אל תדבר אלי עוד בעניין הזה. אל תתפלל יותר. אל תבקש ממני עוד את הדבר הזה. ה' אומר למשה (כביכול): יקירי, אין סיכוי. חבל על האויר שלך. החלטתי, וזהו! אתה לא נכנס לארץ. נקודה. סימן קריאה.
ה' אומר למשה: לא!
למרות שאתה הנביא הכי הכי שלי, ואין, ולא היה, ולא יהיה עוד נביא כמוך. לא!
אני לא נותן לך את מה שאתה מבקש. אני לא נותך לך את מה שאתה הכי הכי רוצה. לא!
ואפילו שכל הסיבות שמנית לפני הן הסיבות הכי הגיוניות, והכי משכנעות, והכי נכונות, והכי נבונות, והכי מגדילות אותי --- לא!

ואני לא יכולה שלא להיזכר ברחל פרנקל.
בדיוק בימים אלה, בקיץ 2014, התאחדנו עם ישראל בכל העולם בתפילה ותחנונים לקב"ה שיחזיר הביתה לשלום את שלושת החטופים הי"ד: אייל יפרח ז"ל, גיל-עד שאער ז"ל, ונפתלי פרנקל ז"ל.
אני בטוחה שהרבה יותר מחמש מאות וחמש עשרה תפילות עלו השמיימה, התדפקו על השערים והתחננו לה' על הילדים, על הוריהם, על אחיהם, על גורלם ועל גורלינו המשותף. כי הרי כל ישראל ערבים זה בזה.
וה'  לא נענה.

אחד עשר ימים לפני שקיבלו ההורים את הבשורה הקשה מכל, ושמונה ימים לפני שליוו אותם למנוחת עולמים, אמרה אמו של נפתלי פרנקל ז"ל הי"ד רחל פרנקל לתלמידים שבאו להתפלל בכותל על שלושת הנערים: "אני מאמינה בלב שלם שהם יחזרו. אבל מה שלא יקרה השם לא עובד אצלנו".

היא בעצם הזכירה לנו את מה שלימד אותנו משה רבינו: גם לא היא תשובה![4]
שגם אם דרכו של אבינו שבשמים לא מובנת, או שלא קיבלנו את מה שביקשנו, אנחנו צריכים להבין שכשאבא שלנו אומר לנו "לא" -- הוא בעצם עונה לנו.
זה שלא נענינו בחיוב, לא אומר שלא קיבלנו התייחסות, או שהקב"ה לא אוהב אותנו.
כל מה שזה אומר זה שיש לו תוכניות אחרות משלנו. אנחנו אמנם רוצים א' אבל ה' יודע שעדיף לנו ב'.

אבא של משה אמר לו "לא".
לא סתם "לא". ה' גם חוזר על "העונש" ואומר למשה שוב: "עֲלֵ֣ה | רֹ֣אשׁ הַפִּסְגָּ֗ה וְשָׂ֥א עֵינֶ֛יךָ יָ֧מָּה וְצָפֹ֛נָה וְתֵימָ֥נָה וּמִזְרָ֖חָה וּרְאֵ֣ה בְעֵינֶ֑יךָ כִּי־לֹ֥א תַֽעֲבֹ֖ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֥ן הַזֶּֽה:[5]"
וזה בכלל לא מוצא חן בעינייו בכלל. זה בכלל לא מה שהוא רצה.
אבל משה לא מתווכח. הוא מקבל בהשלמה. הוא מפסיק להתפלל.

הוא לא מפנה את הגב ורץ לחדר וטורק לו את הדלת בפרצוף.
הוא לא עושה לו חמוצים.
הוא לא עונה לו.
הוא בטח לא צועק עליו, רוקע ברגליים, מושך בכתפיים, משלב ידיים בהתרסה, זועף, או מתחצף.

מה שעוד קורה כאן, וזו לדעתי הלמידה הגדולה להורים בני זמננו, זה שמשה לא מפסיק לאהוב את הקב"ה.

מיד אחר-כך ממשיך משה לדבר אל עם ישראל ומזכיר להם כמה טוב היה ה' אליהם, ואיך הוא הציל אותם מאויביהם, וניצח את מלחמותיהם.
ומוסר להם את החוקים והמשפטים שה' ציווה אותם, ומלמד אותם אחת אחת את כל המצוות שציווה ה' את עם ישראל.

כלומר, מיד אחרי שהוא מספר לעם ישראל על העונש שה' לא ביטל למרות שהוא התפלל חמש מאוד וחמש עשרה פעמים, הוא מספר לעם ישראל כמה ה' טוב, ומוסר להם רשימת מכולת של מצוות. הדברים האלה שאם לא עושים אותם, מקבלים עונש.

* 
בימינו, הורים פוחדים מהילדים שלהם. אני רואה את זה כל הזמן בעבודה שלי. ואני גם מרגישה את זה באופן אישי, כאמא.
לילדים יש היום כח עצום.
זה לא המקום להיכנס לניתוחים תאורתיים מעמיקים לגבי למה זה קורה, ואיך הגענו הלום – בשורה התחתונה זו כרגע המציאות.

אני פוגשת הורים שמרוב שהם פוחדים לאבד את אהבתם של הילדים שלהם הם הופכים להיות סמרטוטים של ממש, ומאפשרים לילדים שלהם לעשות ככל העולה על רוחם. הם מתיילדים, מתחנפים, מסתחבקים, מעניקים, רוכשים, קונים, מפצים, ומפנקים ללא גבול. הם חושבים שככה הילדים שלהם יווכחו שהם באמת אוהבים אותם. והם חושבים שבזה הם מבטיחים לעצמם את חיבתם של הילדים שלהם.
והם כל-כך כל-כך טועים.
למרות כל זה הילדים שלהם לא מכבדים אותם, לא מעריכים אותם ואת מה שהם עושים עבורם, ולא מתחשבים בהם. ולא רק שהם לא הופכים להיות חברים של ההורים שלהם, הם בקושי מחליפים עם ההורים שלהם מילה מעבר להכרחי, אלא אם כן הם צריכים משהו.
הילדים שלהם יודעים שהההורים שלהם אוהבים אותם, אבל הם לא ממש מעריכים אותם. לפעמים הם יכולים לחשוב (וגם את זה אני שומעת) שההורים שלהם אנוכיים, שכל מה שהם עושים זה מאהבת עצמם. כי הם מאוהבים ברעיון שהם הורים אוהבים ומתירנים.

הורות טובה זו הורות שיודעת לאזן בין ה"כן" וה"לא".
אין מרשמים שמתאימים לכולם. כל משפחה צריכה למצוא את המינון שמתאים לה. הורים צריכים להכיר את עצמם ואת הילדים שלהם ומצוא את שיווי המשקל הנכון לתא המיוחד שלהם.

אבל יש עקרונות שהם חובקי עולם. הם נכונים למערכות היחסים של כל ההורים והילדים בכל מקום: זה לא נכון לאפשר לילדים את כל מה שהם רוצים.

הילדים שלכם יאהבו אתכם הרבה יותר אם יהיה לכם חוט שדרה.
כי כשאתם אומרים גם "לא" אתם מראים לילדים שלכם שמספיק אכפת לכם מהם.
אתם מראים לילדים שלכם שאתם לא מוכנים לתת להם לעשות כל דבר – כי זה יכול להזיק להם, או לקבל כל דבר – כי טובתם עומדת בראש מעייניכם, או ללכת לישון בכל שעה – כי חשוב לכם שיהיה להם מחר בבוקר כח ליום חדש, או לראות טלויזיה ללא גבול – כי אכפת לכם מה הם רואים ואיזה תכנים מוטבעים בנפשותיהם.

פשוט כי אכפת לכם.
כי כשאוהבים מישהו – אכפת לנו ממנו. ממה שקורה לו, ממה שיקרה לו.

משה רבנו ידע את זה.
הוא ידע שלאבא שלו מאוד אכפת ממנו, ושבגלל זה הוא לא מוותר לו על העונש.
משה רבנו ידע שאבא שלו מאוד אוהב אותו, כי הוא לא התקפל אפילו אחרי חמש מאוד וחמש עשרה תפילות.
הוא אהב את הבן שלו כל-כך הרבה שהיה לו מספיק אכפת לעשות את הדבר הנכון אפילו במחיר חוסר המרוצות של הבן שלו.
והבן שלו לא הפסיק להעריך אותו בגלל זה. והוא לא הפסיק לאהוב אותו על זה.
הוא אהב אותו הרבה יותר כי הוא נוכח כמה אכפת לו ממנו.

וזה השיעור שאנחנו כהורים יכולים ללמוד ממשה רבנו. (שיעור אחד מיני רבים...).

אז אל תפחדו להראות לילדים שלכם שאתם אוהבים אותם.
אל תפחדו להראות לילדים שלכם שאכפת לכם מהם.

הילדים שלכם יאהבו אתכם הרבה יותר ככה.
מבטיחה.
   

 ____________________________________________________________________________________________

ה
לימוד הזה מוקדש לשלושת ילדינו, ששנים מהם נולדו בפרשת 'ואתחנן'. ולוואי שה' היה מזכה אותי להכיר את התורה כשהם עוד היו קטנים, כי אז היו נחסכים מהם (ומאיתנו) הרבה עוגמות נפש. ובמחשבה שניה, עדיף שכך. כי לולא חיפשתי דרך להורות טובה יותר, לא הייתי מגיעה למכון אדלר, ולא הייתי מסיימת את המסלול הארבע-שנתי להנחיית קבוצות, ולא הייתי זוכה גם להיות הורה טוב יותר, וגם לעזור להרבה הורים וילדים אחרים.
אז תודה לה'. תודה על הכל.





© כל הזכויות שמורות לסמדר פרגר ©
[1]  בפעם הראשונה מוזכר בספר דברים ו' ד'. חז"ל מציינים (פסחים נו') שאמרו אותו לראשונה בני יעקב לפני מותו (בראשית מט' א')
[2]  דברים ה' ו'-יז' , ובפעם הראשונה בספר שמות ג' ב'-יג'
[3]  דברים ג' כו'
[4]  עפ"י הרב אליהו רוסתמי לפרשת חוקת rabenu.com
[5]  דברים ג' כז'



[© Smadar Prager, CGP]


Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships in the Family, Parenthood, Couplehood, and with self, and Eating Disorders.
To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490.