יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: גם עונש צריך לדעת איך לתת | פרשת בראשית | כו' תשרי ה'תשע"ז

­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת

והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת בראשית

גם עונש צריך לדעת איך לתת

החגים מאחורינו, ואחרי החגים מתחדש הכל[1], והנה התחלנו מבְּרֵאשִׁ֖ית: שנה חדשה ואותה תורה -- אבל מחדש.

ועל כך מביאה סיון רהב-מאיר[2] רעיון שמצאה בשיעורי הרב משה שפירא על לימוד התורה שהוא: "לימוד סיבובי ומעגלי, לימוד שחוזר על עצמו, לא חוזר בכל סיבוב לאותה נקודה... סוג של ספירלה... יש כוח לתנועה הסיבובית, (כמו בורג) להתקדם בכל פעם קצת.. -  להגיע למקומות חדשים." ומסכמת: "אנחנו לא מתחילים, אנחנו ממשיכים להתחיל"[3].

בספר ותן חלקנו כתוב: "בשם רבנו החיד"א יסוד חשוב על אמונתו בה'... בחיבור הפסוקים המסיימים את ספר התורה והפסוקים המתחילים אותו... הבריאה, הבריות, החיים, הכל, ממחישים לפנינו את קיומו של השי"ת. זאת רומזת התורה בחיבור הפסוק האחרון והפסוק הראשון: לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל[4] - בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א הִ֑' אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ[5] - לעיני בני ישראל נובטת האמונה בה' מעצם הבריאה, השמים והארץ." זה כמו לקחת דף נייר ולהפגיש את הצד הימני עם הצד השמאלי שלו. מה שהיה קודם שני צדדים, שני קצוות, שני מקבילים, התחלה וסוף, הופכים להיות מחוברים במעגל אינסופי שבו אין גבול של ממש בין ההתחלה והסוף, שבו המילים מקבלות משמעות אחרת: ה' ברא את העולם לעייני כל ישראל! וגם: זה שיש בורא לעולם, וזה שבורא העולם הוא הקב"ה, עומדים תמיד לנגד עייני כל ישראל.

בפרשת בְּרֵאשִׁ֖ית אנחנו מתוודעים אל עצמנו: איך נוצר עולמנו, איך באנו לעולם, מהו העולם, ומתחילים לקבל רעיון לגבי מה מצופה מאיתנו כאן. המצווה הראשונה, והיחידה בפרשת בְּרֵאשִׁ֖ית, נוגעת להמשכיות שלנו: "...פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ...[6]" ה' כאילו אומר, אתם כאן קודם כל כדי למלא תפקיד, להמשיך את מה שהתחלתי. אני הבאתי אתכם לעולם, עכשיו תורכם.

{

הרב זלמן שניאור בעל התניא אמר כי "יש לחיות עם הזמן" והכוונה היא "שיש 'לחיות' עם פרשת השבוע, לא רק ללמוד אותה בכל יום אלא 'לחיות' עמה ממש, עם ההוראה בעבודת ה' הנמצאת באותה פרשה". 

ועל זה מוסיף הרב וולבה בהקדמה לספרו: "וידועים דברי הגר"א המובאים בספר מעלות התורה, כי תרי"ג המצוות הם כללים, ופרטי המצוות ישנם בלי שיעור, כי הרי ישנן פרשיות שלימות שאין בהן אחת מתרי"ג מצוות, ולא יתכן שתהא פרשה בתורה בלי מצוות; ובהכרח כי בכל פרשה בתורה ישנן מצוות פרטיות. בלימוד החומש יש לעמוד על המצוות הפרטיות האלו הזרועות בכל פרשה ופרשה בתורה."

פרקים ג'-ד' של ספר בְּרֵאשִׁ֖ית הם לדעתי שיעור מרתק ופרק חובה בהלכות הורות טובה. כאן אנחנו פוגשים את הילדים הראשונים של הקב"ה: אדם וחוה, וילדיהם קין והבל, ומתיאור הקורות אותם ומערכת היחסים שלהם עם ה', אנחנו מגלים את המצוות הפרטיות שלנו בכל הקשור להורות טובה.

{

בשנה שעברה נפל לי אסימון. תוך כדי קריאת הפרשה וסיפורם של אדם וחוה, אבל בעיקר של קין והבל,  ממש ראיתי פתאום בתוך הפרשה איזה שיעור מאלף הקב"ה נותן לנו בהורות, ואיך הוא מראה לנו אחת לאחת איזה אבא אוהב הוא ואיך גם אנחנו יכולים[7].

אחרי הכל, איזו סיבה אחרת יכולה להיות לתורה לספר לנו על כך שהקב"ה ברא ילדים שממרים את פיו, שלא עושים מה שהוא מבקש מהם, שלוקחים לעצמם חירות לעשות מה שהם רוצים גם אם זה עומד בניגוד גמור למה שהוא ציווה?

ובכלל, בשביל מה לספר לנו שאדם וחוה ילדיו הראשונים, אלֶה שהוא יצר בְּצַלְמֵ֖נוּ כִּדְמוּתֵ֑נוּ[8], לא מצליחים לדחות סיפוק ולהתאפק שלוש שעות לא לאכול מעץ הדעת? ושקין קם והורג את אחיו רק בגלל שהוא מקנא?

לכאורה לא מובן איך אפשר לומר אבא אוהב על אב שנותן עונשים כאלה גדולים וקשים, גם לאדם, גם לנחש, גם לחוה, וגם לקין. ברור שישנה כאן הוראה עבורינו. ברור שיש כאן כדברי הגר"א מצוות פרטיות במיוחד בשבילנו. אנחנו לומדים הרבה מהתנהלותו של הקב"ה עם ילדיו, ובעיקר אנחנו לומדים איך הורה צריך לתת עונש ולילדו – כי גם עונש צריך לדעת איך לתת.

{

וַיֹּ֥אמֶר קַ֖יִן אֶל־הֶ֣בֶל אָחִ֑יו וַֽיְהִי֙ בִּֽהְיוֹתָ֣ם בַּשָּׂדֶ֔ה וַיָּ֥קָם קַ֛יִן אֶל־הֶ֥בֶל אָחִ֖יו וַיַּֽהַרְגֵֽהוּ[9]:

הרב רונן חזיזה כותב: "לאדם וחוה נולדו שני בנים: קין והבל. קין היה עובד אדמה, והבל היה רועה צאן. כעבור זמו, קין הביא מנחה לה' מפרות בזויים שגדלו בשדהו, והבל הביא מהראשונים ומהמשובחים שבעדרו. אש ירדה מהשמים רק על קורבנו של הבל, וקין התרגז והתבייש. ה' אמר לו: "על מה את מתרגז? הלא אם תשתפר - תתעלה, ואם לא – יצר הרע תמיד ירצה להכשילך אבל הבחירה בידך לשלוט עליו". קין האשים את הבל, וכאשר היו מרוחקים מהוריהם, התנפל קין על הבל והרגו."

קין עשה את הלא יעשה. הוא קם על אחיו, דמו ובשרו, והרג אותו. הוא כל-כך התרגז על מה שנראה היה לו חוסר צדק. הרי הרעיון להביא מנחה לה' היה שלו, הבל אחרי הכל רק העתיק ממנו. אבל הבל העתיק ממנו ושיפר. הוא לא רק הביא מנחה, הוא בחר את המובחר שבמובחר להביא לה'.

קין לא רצח את אחיו בעיוורון כעס רגעי, אלא מתוך נקמנות מתוכננת. קין חיכה עד שיהיו בשדה, רחוקים מהוריהם ומעייני אנשים, ורק אז התחיל לריב עם הבל אחיו והרג אותו.  

ומה עשה ה'? איך האבא שלו הגיב? יש לנו כאן ממש פרוטוקול. סדר מאוד מסויים. התוכנית ברורה, וזה הולך ככה[10]:                                                                                            

1.     "וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־קַ֔יִן אֵ֖י הֶ֣בֶל אָחִ֑יךָ... " ראשית ה' פונה לבן שלו ובעדינות וברכות שואל אותו איפה אח שלו. ה' הרי יודע בדיוק איפה אחיו. וה' גם יודע בדיוק מה קרה. אז בשביל מה הוא שואל? אומר רש"י: אי הבל אחיך:  להכנס עמו בדברי נחת, אולי ישוב ויאמר אני הרגתיו וחטאתי לך: ומסביר לנו שה' פנה אל הבן שלנו בצורה נינוחה ורגועה כדי לתת לו הזדמנות להתוודות. יש כאן למידה עצומה: גם כשהבן שלך עושה את הדבר הנורא מכל אתה לא צועק עליו. אתה לא מפחיד אותו עוד יותר. הרי אחרי שעשה את מה שעשה וראה את גופת אחיו מוטלת לרגליו בודאי שהיתה איזו שהיא התפכחות מהמעשה הנורא שעשה ובודאי הרגיש מבוהל מאוד. ועם כל הזעזוע של ההורה – הוא עדיין כולו מכוון לרווחת הבן שלו והוא פונה אליו בנחת, ברגוע. מכין לו את הבמה הכי מכילה מאפשרת ומקבלת. כל זה כדי לתת לו הזדמנות להיות וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם[11]: להתוודות על מה שעשה, להצטער על זה בכנות ולהבטיח מכל הלב שלא יחזור על זה שנית, ואז אפשר יהיה לרחם עליו ולתת לו עונש מופחת (או לסלוח לואו אפילו למחול לו ממש.)

2.      "...וַיֹּ֨אמֶר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי הֲשֹׁמֵ֥ר אָחִ֖י אָנֹֽכִי:" אבל קיין בחר ב-מְכַסֶּה פְשָׁעָיו, לֹא יַצְלִיחַ[12]; קין לא הרים את הכפפה שה' שלו זרק לו. הוא לא הודה והוא בטח לא הביע חרטה. נהפוך הוא, קין בחר להוסיף חטא על פשע[13]: לא רק שהוא לא הודה ברצח אחיו, הוא היתמם וניסה להתנער מכל הענין באומרו שהוא לא השומר של אחיו ובעצם שיקר באומרו שהוא לא יודע ושאין לו מושג איפה אח שלו.

3.      "וַיֹּ֖אמֶר מֶ֣ה עָשִׂ֑יתָ ק֚וֹל דְּמֵ֣י אָחִ֔יךָ צֹֽעֲקִ֥ים אֵלַ֖י מִן־הָֽאֲדָמָֽה: וְעַתָּ֖ה אָר֣וּר אָ֑תָּה מִן־הָֽאֲדָמָה֙ אֲשֶׁ֣ר פָּֽצְתָ֣ה אֶת־פִּ֔יהָ לָקַ֛חַת אֶת־דְּמֵ֥י אָחִ֖יךָ מִיָּדֶֽךָ: כִּ֤י תַֽעֲבֹד֙ אֶת־הָ֣אֲדָמָ֔ה לֹֽא־תֹסֵ֥ף תֵּֽת־כֹּחָ֖הּ לָ֑ךְ נָ֥ע וָנָ֖ד תִּֽהְיֶ֥ה בָאָֽרֶץ:"  זהו זה. חלון ההזדמנויות נסגר. ה' נוזף בקין ומבהיר לו שהוא יודע בדיוק מה קרה, ואז מטיל את העונש: א. האדמה שספגה את דמו  של הנרצח תקבל עונש נוסף[14] וכוחה יחלש. ב. קין מקבל עונש כפול, הראשון: הוא לעולם לא יוכל להמשיך להתפרנס מהאדמה שאותה עבד עד כה. והשני: נגזר עליו לנדוד ולנוע בעולם מבלי להשתקע במקום אחד, מבלי שיוכל אי פעם להכות שורשים באדמה. הוא לעולם לא יוכל להתנחל ולשבת בשקט, הוא לא ימצא מנוחה לרגליו.
אנחנו לומדים שני דברים חשובים. האחד, שיש קשר בין המעשה לעונש. וזוהי למידה מדהימה: אם כבר מגיעים למצב שצריך לתת עונש, כשהורה נותן עונש צריך שיהיה קשר בין המעשה לעונש. והשני, שגם מי ששותף לפשע אחראי לפשע ויש בו אשמה, וגם הוא יקבל עונש.
אנחנו לומדים שגם להשתתפות כביכול פסיבית יש מחיר. להסב את הראש ולעשות כאילו לא ראית ולכסות על עוולה עושה אותך אחראי במידת מה לפשע, ובכך שותף לו.

4.      "וַיֹּ֥אמֶר קַ֖יִן אֶל־ה' גָּד֥וֹל עֲוֹנִ֖י מִנְּשֽׂוֹא: הֵן֩ גֵּרַ֨שְׁתָּ אֹתִ֜י הַיּ֗וֹם מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה וּמִפָּנֶ֖יךָ אֶסָּתֵ֑ר וְהָיִ֜יתִי נָ֤ע וָנָד֙ בָּאָ֔רֶץ וְהָיָ֥ה כָל־מֹֽצְאִ֖י יַֽהַרְגֵֽנִי:" עכשיו קין מתמוטט. הרד"ק אומר שקין אמר "גדול עונשי מלקבל אותו... והיה כמבקש להקל בעונשו" ואמר שהעונש הזה הוא יותר מידי, גדול מידי. עכשיו כשהכל בחוץ על השולחן הוא מבין שהוא לבד. לשאת את תוצאות מעשיו לבד. לחיות עם מה שעשה לבד. לנדוד בארץ לבד, ולבד להסתתר מפני הקב"ה. עכשיו הוא מתחנן ומנסה לעורר את רחמיו של ה'.

5.      "וַיֹּ֧אמֶר ל֣וֹ ה' לָכֵן֙ כָּל־הֹרֵ֣ג קַ֔יִן שִׁבְעָתַ֖יִם יֻקָּ֑ם וַיָּ֨שֶׂם ה' לְקַ֨יִן֙ א֔וֹת לְבִלְתִּ֥י הַכּֽוֹת־אֹת֖וֹ כָּל־מֹֽצְאֽוֹ:" וזה הקטע המכונן עבורי. בפסוק הזה ממש התרגשתי. ה' בעצם אומר לקין:  אפילו שעשית מעשה שלא יעשה, ואפילו שאני מאוד כועס על מה שעשית, ואפילו שמגיע לך עונש באמת גדול, וגם נתתי לך אחד כזה – אני עדיין אוהב אותך! אתה עדיין יקר לי! אני לא רוצה שתיפגע או שיפגעו בך! את העונש שלך אתה צריך לרַצות אבל אני עדיין אשמור עליך ואגן עליך בפני כל מי שינסה להכות אותך או להרוג אותך. אני אשים עליך אות, סימן להגנה. אתה אמנם תהיה לבד, אבל לא תהיה נטוש. אני תמיד איתך.
נכון מדהים?

וכאן שמעתי את הקליק של נפילת האסימון. התורה מורה מסר מופלא להורים:

          עונש לא נותנים מתוך כעס.

          לא מענישים את הילד בחֵרֶם.

          לא מונעים ממנו אהבה והגנה.

          העונש צריך להתאים למעשה, אבל

          לא צריך להוסיף על העונש גם חוסר זמינות רגשית של ההורה.

          אפשר לתת עונש ועדיין להיות עם הילד בעונש שלו.

          לא עושים ברוגז עם הילד רק כי הוא טעה.

          אפשר להעניש ועדיין לחבק אותו,

          להצטער איתו ביחד,

          להיות לו למשענת ולתמיכה במקום הקשה הזה

          על מנת שיוכל ללמוד מהניסיון,

          וכדי שיוכל לצמוח ולגדול ממנו

          ולא לצאת חס וחלילה פגוע עוד יותר.

תפקיד ההורה הוא לחנך ולא לפגוע בנוסף לפגיעה של העונש.

המסר הוא: כן, שגית ומגיע לך עונש, ובכל זאת: אני אוהב אותך הכי הרבה בעולם!

{

מקורות:

הרב פרישמן, ב. הרב יצחקי. ח. (ה'תשע"ז). הגות: לעיני כל ישראל. בתוך הרב נ' צ' מנדלסון (עורך), ותן חלקנו (עמ' 210-211). בני ברק: מאורות הדף היומי.

חב"ד AM. (23.10.2006). לחיות עם הזמן. אוחזר מתוך http://www.chabad.am/48/8124.html.

הרב וולבה, ש. (ה'תשס"ט). שיעורי חומש. בראשית. (עמ' א'). ירושלים: משפחת וולבה.

הרב חזיזה, ר. (אין תאריך) הסבר עלית רביעי, בתוךתורה מאירה. חומש בראשית. (עמ' יא'). צפת: מוצרי איכות לנשמה.

הרב קמחי דוד. (תר"ב). פירוש רד"ק על התורה: ספר בראשית, ד. [גרסת גוגל ספרים] אוחזר מתוך https://books.google.com/books?id=F4AtAAAAYAAJ&printsec=frontcover&hl=iw&source=gbs_ge_summary_r&cad=0#v=onepage&q&f=false  

---

[1]  עפ"י השיר "התחדשות אחרת" מאת נעמי שמר ע'ה

[2]  מתוך החלק היומי בווטסאפ: איך ממשיכים להתחיל? מה-25.10.16

[3]  בפראפרזה על "אנחנו לא מתחילים מבראשית, אנחנו ממשיכים מבראשית" של הרבנית ימימה מזרחי:

[4]  דברים לב' יב': שלושת המילים האחרונות של הפסוק האחרון בחומש החמישי והאחרון

[5]  בראשית א' א': הפסוק הראשון של הפרשה הראשונה בחומש הראשון

[6]  ברשית א' כח'

[7]  אבל בתקופה ההיא כתיבת יַהֲדוּת וְהוֹרוּת השבועי היתה רק בגדר חלום, שאיפה, רצון, הר ענקי שממש לא ידעתי איך מטפסים עליו. ב'ה שהביאני עד הלום, ושיתן לי כח להמשיך ולעשות. אמן.

[8]  בראשית א' כו'

[9]  בראשית ד' ח'

[10] סעיפים: 1-2. בראשית ד' ט' ; 3. בראשית ד' י'-יא'-יב' ; 4. בראשית ד' יג'-יד' ; 5. בראשית ד' טו'

[11] משלי כח' יג'

[12] שם

[13]  עפ"י איוב לד' לז': כִּ֥י יֹ֘סִ֤יף עַֽל-חַטָּאת֣וֹ פֶ֭שַׁע 

[14] עפ"י רש"י: ארור אתה מן האדמה: יותר ממה שנתקללה היא כבר בעונה, וגם בזו הוסיפה לחטוא: אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך וגו': והנני מוסיף לה קללה לא תוסף תת כחה:

  

[© Smadar Prager, CGP]

---

www.smadarprager.com

Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.

To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490.

יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: מה חשוב יותר ה"מה" או ה"איך"? | פרשת וזאת הברכה | כא' תשרי ה'תשע"ז

­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת

והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת וזאת הברכה

מה חשוב יותר ה"מה" או ה"איך"?

פרשת וְזֹ֣את הַבְּרָכָ֗ה[1] היא הפרשה האחת-עשרה והאחרונה החותמת את ספר דְּבָרִים.

דקות לפני כניסתם של בני ישראל לארץ ישראל, משה רבינו מברך את כל אחד ואחת מהשבטים, עולה על הר נבו לראות את הארץ, את ארץ ישראל, אליה לא יוכל להיכנס, ונאסף אל אבותיו בגיל מאה ועשרים, בתאריך ז' אדר, שהוא גם תאריך יום הולדתו[2].

ייחודה של פרשת וְזֹ֣את הַבְּרָכָ֗ה שהיא שונה מכל הפרשות שנקראות בשבת. זו הפרשה היחידה בתורה שאיננה נקראת ביום שבת, אלא ביום שמחת תורה[3].

בשבת, הסדר הוא שבשחרית קוראים פרשה אחת ובמנחה את הפרשה הבאה בתור אחריה, כדי להראות שיש קשר בין שתי הפרשות. זו שיוצאת וחותמת את השבוע, וזו שפותחת את את השבוע הבא.

אבל במקרה הזה לא מחכים אפילו שניה כדי להתחיל מבְּרֵאשִׁ֖ית.

בקריאת התורה בשמחת תורה מתחילים מיד מבְּרֵאשִׁ֖ית, וכבר בעליה השביעית קוראים את כל פרק א' ושלושת הפסוקים הראשונים של פרק ב' מפרשת בְּרֵאשִׁ֖ית בספר בְּרֵאשִׁ֖ית, ורק אח"כ מפטיר והפטרה.

ולמה מתחילים מבְּרֵאשִׁ֖ית מיד עם סיום ספר דְּבָרִים?

אומר האבודרהם: "כמו שזכינו בסיומה כך נזכה בהתחלתה".

וספרי אומר: "כדי להודיע ש"חביבה תורה עלינו כדבר חדש ולא כדיוטגמא[4] ישנה, שאין אדם סופגה, אלא (היא) כחדשה, שהכל רצים לקראתה"[5].

חמדת הימים מוסיף שהסיבה שמתחילים מבְּרֵאשִׁ֖ית מיד כשמסיימים את חומש דְּבָרִים היא כדי שלא יוכל השטן לקטרג, כדרכו, שישראל לומדים תורה ואינם גומרים אותה, ואם גומרים, אינם מתחילים בה מחדש: "שלא יהיה פתחון פה לשטן לומר רבונו של עולם כבר סיימו את התורה ואינם רוצים לקרות עוד ולפיכך סומכים אל גומרה של תורה תכף ומיד התחלתה"[6]. 

כמו בסיום הקריאה של כל חומש, גם הפעם נאמר כולנו יחד בבית הכנסת: חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזק.

והפעם אולי קצת יותר חזק, כי סיימנו לא רק את חומש דְּבָרִים אלא את כל חמשת חומשי התורה, ואת המחזור השנתי כולו של קריאת התורה.

שנה חדשה, ואותה תורה, אבל מחדש.

*

פרשת וְזֹ֣את הַבְּרָכָ֗ה וספר דְּבָרִים מסתיימים בשמונה פסוקים שאותם כתב משה רבנו בדמעות[7]:
"וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד-ה', בְּאֶרֶץ מוֹאָב--עַל-פִּי ה'.

וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר; וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

וּמֹשֶׁה, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה--בְּמֹתוֹ; לֹא-כָהֲתָה עֵינוֹ, וְלֹא-נָס לֵחֹה.

וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב, שְׁלֹשִׁים יוֹם; וַיִּתְּמוּ, יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה.

וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מָלֵא רוּחַ חָכְמָה--כִּי-סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת-יָדָיו, עָלָיו; וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה.

וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה', פָּנִים אֶל-פָּנִים.

לְכָל-הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים, אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה', לַעֲשׂוֹת, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם--לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו, וּלְכָל-אַרְצוֹ.

וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה, וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל."[8].

*{

על שלושת המילים האחרונות: לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל, הייתי רוצה להתעכב.

רש"י מפרש: שנשאו ליבו לשבור את הלוחות לעיניהם.

לרבי מלובביץ' יש כמו תמיד זוית ראיה מופלאה. וכך הוא שואל: "וצריך עיון איך מתאים שלאחרי הכתוב מספר על המעלות הגדולות והנפלאות של משה רבינו יסיים ב"לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל", שנשאו ליבו לשבור את הלוחות לעיניהם?"

כלומר, איך מסתדר הפירוש של רש"י שלמשה התחשק לשבור את לוחות הברית לעייני עם ישראל, עם כל המחמאות והשבחים שנכתבו על משה בפסוקים הקודמים, ובתורה בכלל?

ונשאלת גם השאלה, מה כל-כך מיוחד בזה שמשה רצה לשבור את הלוחות לעייני עם ישראל שהתורה בחרה לסיים עם הפסוק הזה את ספר דברים ואת התורה כולה?

וממשיך הרבי מלובביץ' ומביא את המדרש[9] הבא: "משל למלך שהלך למדינת הים והניח ארוסתו עם השפחות מתוך קלקול השפחות יצא עליה שם רע עמד שושבינה וקרע כתובתה, אמר, אם יאמר המלך להורגה אומר לו עדיין אינה אשתך."

המדרש מספר על ארוסתו של המלך שיצא לה שם רע לא בגללה, אלא בגלל התנהגותן של השפחות שאיתן נשארה כיצא המלך לבקר במדינה אחרת. השושבין הבין שכשהשמועות יגיעו גם למלך הוא יתרגז ועלול לפגוע בה (להרוג אותה). כדי להגן על הארוסה, קרע השושבין את הכתובה שנתן לה המלך. בלי כתובה היא כבר לא אשתו ואין למלך בעלות עליה. ולכן אין לו רשות לפגוע בה.

הרבי מלובביץ' מסביר: "המלך זה הקב"ה, השפחות אלו ערב רב והשושבין זה משה, ארוסתו של הקב"ה אלו ישראל".

"ועל-פי זה מובנת בפשטות מעלת משה בשבירת הלוחות, שמעלה נעלה יותר משאר מעלותיו הנזכרות בכתוב, שהרי מובן גודל ויוקר ערך התורה בעיני משה רבינו, ובפרט שהוא זה שקיבלה מידו של הקב"ה, ואף על פי כן כאשר ראה משה רבינו, הרועה הנאמן והאוהב ישראל, שיש מקום לחשש שמציאותם של הלוחות יכולה לפגוע ח"ו, לא היסס כלל ושברם מיד כדי להציל את בני ישראל מהעונש."

הרב חיים מילר מסביר שאנחנו רואים שעצם שבירת הלוחות גילתה את מסירותו העצומה של משה לעם ישראל.

כאשר משה רבינו עמד בפני האפשרות לשמור את הלוחות שקיבל בעצמו בידי הקב"ה, ובכך להחמיר את העונש של בני ישראל, או לבחור באפשרות השניה ולשבור את הלוחות, ובכך להגן על עם ישאל – משה בחר באפשרות השניה: להגן על עם ישראל.

ולכן בוחרת התורה לסיים ברעיון הזה: מסירות מוחלטת של משה לבני ישראל.

אבל, ממשיך הרבי מלובביץ' לתהות, יחד עם המסירות הגדולה של משה, עדיין, בשורה התחתונה הוא העדיף את עם ישראל על-פני כבוד התורה. איך זה ייתכן?

ומביא עוד מדרש[10]: "שני דברים יש בעולם ואני אוהבם אהבה גמורה, ואלו הן: תורה וישראל. אבל איני יודע איזה מהם קודם? אמרתי לו: בני... דרכן של בני אדם אומרים: התורה קדמה... אבל אני אומר: ישראל קדמו"!

אם מתעורר ספק מי נעלה יותר, ישראל מהתורה או להיפך, המדרש מחדש לנו: ישראל קודמים לתורה.

ולכן, כאשר עומדת התלבטות בין כבוד התורה לשלומם של בני ישראל – ישראל קודמים.

המסר מדהים וחזק ביותר: השורה התחתונה של התורה כולה היא שישראל קודמים לתורה.

*

אחד ממשפטי המפתח של עבודה עם הורים על-פי התאוריה האדלריאנית הוא:

הורים מקריבים יחסים למען מטרות ; ילדים מקריבים מטרות למען יחסים.

בהתנהלות הבונה את מערכת היחסים שבין הורים וילדים יש שני כוחות עיקרייים שעובדים:

האחד הוא הקשר הנפשי-רגשי-אנושי שבין ההורה לילד, להלן - יחסים,

והשני הוא ברמה המעשית יותר של החיים, משימות החיים, הן החינוכיות והן ברמת המטלות האופרטיביות, להלן - מטרות.

הורים, באופן טבעי, ממוקדים מאוד במטרות, בהנעת הבית והמשפחה כך שכולם יבצעו את משימות החיים, במה שצריך לעשות, לתקתק: לקום, להתארגן, להתלבש, לאכול, להכין ארוחות עשר, לצאת לגנים ולבתי הספר, ללכת לעבודה, לחזור מהעבודה, לדאוג שהילדים יחזרו מהגנים ומבתי הספר, לדאוג לאוכל, לעזרה בשיעורי הבית, לתת חיבוק, להקשיב, לקניות שגרתיות ולקניות תקופתיות, לבישולים, לנקיונות, לסידורים, לפתרון סכסוכים ומריבות אחים, לחברים, לחוגים, לשוחח עם חברה בטלפון, לפתוח את הדלת לשכנה, לשבת עם בן או בת הזוג ולהחליף כמה מילים (ועוד לא דיברנו על רומנטיקה ואינטימיות...), מקלחות, לענות לשאלות, להקשיב, לתת חיבוק, סיפורים, כביסות, נקיונות, תשומת לב, הרשימה די אינסופית.

כל אלה הן מטרות שצריכות להתבצע על מנת שהחיים יזרמו, למלא אחריות, לדאוג לרווחת הילדים, לגדל, כך שכולם יתפקדו כראוי, והמטלות יושלמו. ככה זה. מה שנקרא: סה לה וי[11].

ילדים לעומת זאת ממוקדים דווקא ביחסים.

אותם לא ממש מעניינות כל המטלות ומשימות החיים.  

מהרגע שתינוק מגיע לעולם הוא עסוק בצרכים של עצמו, והמבוגרים המטפלים בו עסוקים בלמלא את הצרכים שלו. ככה זה צריך להיות על מנת שהתינוק יחיה, יגדל, יתפתח וישגשג.

בהתחלה הצרכים הם פיזיים לחלוטין מכיוון שעדיין אין אינטראקציה מילולית של ממש, ואם יש היא די חד-צדדית: ההורה ידבר והתינוק יקשיב.

מבחינת ההורה העיסוק הוא בַּדברים שצריך לעשות, בַּמטרות.

אבל מבחינת התינוק, הפעוט, הילד הגדל, הוא – עסוק ביחסים: הוא עסוק בלהפעיל את המבוגרים מסביבו על מנת שיתיחסו אליו.

הוא בוכה, הוא צוחק, הוא עושה חנדלעך או חמוצים[12], הוא מגרגר, הוא מחייך, הוא נוגע, הוא מושך, הוא מזיז, הוא זוחל, הוא מפיל, הוא עומד, הוא מפיל, הוא מקשקש (גם על הקירות), הוא לומד שהדברים שהוא מרגיש ועושה, מפעילים את הסביבה עבורו. הוא מקבל התייחסות. הוא מקבל יחס.

הוא זקוק לזה על-מנת לשרוד פיזית. הוא זקוק לחיבה, לאהבה, לתשומת הלב, לאכפתיות, להנאה ממנו, להתייחסות אליו, למגע בו, לחיבוק, לערסול... הוא זקוק ליחס כמו אויר לנשימה. ממש. ולכן הוא ממוקד ביחסים.

אם נעמיק מעט, נראה שעצם המיקוד של הילד ביחסים הוא מטרה בפני עצמה, אבל זה כבר נושא בפני עצמו וסיפור לספר אחר.

על פניו נראה ששני הכוחות, יחסים ומטרות,  הם לכאורה מנוגדים.

ההורה עסוק בעשייה, והילד עסוק ביצירת מגע רגשי.

ובמפגש של שני הקווים הלכאורה מקבילים האלה נוצר קונפליקט. צד א' וצד' עסוקים בשני דברים מנוגדים (לכאורה).

לדוגמא: אם מטרתו של ההורה היא לשמור על בריאות השיניים של הילד, וההורה לא נותן לילד שלו סוכריה כצעד חינוכי, הילד עלול להרגיש דחוי מבחינה רגשית. מבחינת הילד הוא ניסה ליצור תגובה רגשית שתספק את רצונות שלו (מבחינתו הם צרכים), וההורה לא נענה כפי שהוא הורגל ורגיל מאז הגיעו לעולם. מבחינת הילד הוא אמנם קיבל יחס, אבל אלה לא היחסים שהוא מעוניין בהם. הוא מעוניין לקבל אהבה. ומכיוון שזו המציאות שהוא למד מאז שנולד, מבחינתו אהבה זה לקבל את מה שהוא רוצה וצריך.

*

ורק לצורך הלימוד שלנו היום ובשיא הרגישות והכבוד, נמשיל את עם ישראל, הארוסה, ליחסים ; ואת התורה, המצוות, ההלכה – למטרות.

למדנו שהתורה בוחרת לסיים את ספר דברים במסר: ישראל קודמים לתורה.

ואם זה המשל, אז הנמשל הוא שיחסים קודמים למטרות.

וחובת ההוכחה היא על ההורים.

הם המבוגרים בקשר הורה-ילד. הם נושאים באחריות. הם נותנים את הטון. להם יש את יכולת הראיה למרחוק. את האונה הקדמית המתפקדת במוח. את היכולת לשלוט בעצמם. את היכולת לשנות התנהגות מתוך הבנה ומודעות. את היכולת לדחות סיפוק, לעשות שינוי, ולנהל את הרגשות של עצמם.

בשונה מיחסים בין בני זוג או יחסי חברוּת, יחסי הורים-ילדים הם לא חצי חצי.
אם לבעל ואשה יש כל אחד 100% אחריות על ה-50% שלו/ה במערכת היחסים שלהם, הרי שזה ממש לא כך בין הורים לילדים.

ביחסי הורה-ילד להורה יש 100% אחריות על מערכת היחסים!

ככל שהילד גדל יהיו לו יותר ויותר אחוזים בקשר, אבל זה אף פעם לא יהיה 50-50. לעולם לא.

גם אם מערכת היחסים הורה-ילד היא חברית - וזה נהדר אם היא כזו - ההורה תמיד יהיה ההורה של הילד שלו.

ומכיוון שטבעם של ילדים לקבל יחס, הם יקריבו את המטרות על מנת לקבל יחס מההורים.

כלומר הם יתמקדו לאו דוקא בשיתוף פעולה עם ההורים להשגת המטרות, אלא בקבלת יחס מההורים. ומבחינת הילדים כל התייחסות, גם שלילית, היא יחס. והבעיה היא שהתייחסות שלילית תכופה מייצרת מערכת יחסים גרועה.

על ההורה למצוא את הדרך איך לא להרוס את היחסים עם הילדים: איך להיות הורה יעיל ולהשיג את המטרות, ועדיין לשמור על מערכת יחסים טובה, קרובה, אוהבת וחברית.

*

ומילה לסיום:

יום שמחת תורה, כב' תשרי, הוא יום ההולדת העברי שלי.
כתוב ש"ביום ההולדת מזלו שולט ועוזר לו[13]": כלומר, בכל שנה חוזרת ומתעוררת אותה המשכה עליונה של מזל שהתחילה בשעת הלידה.
בשעת רצון זו נהוג לחלוק את השפע הזה עם אחרים. כמו שכתוב: "טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ, ואמרו חכמינו ז"ל: אַל תִּקְרִי יְבֹרָךְ אֶלָּא יְבָרֵךְ".
אני רוצה לברך את כל מי שקורא את הדפים האלה בבריאות איתנה בגוף ובנפש (או לפי הרמב"ם קודם בנפש ואח"כ בגוף[14]), בנחת מעצמך מהילדים ומהמשפחה, בברכה והצלחה בעשייה ובפרנסה, בשלום בית אמיתי, באושר ועושר רוחני וגשמי, ושיתגשמו כל משאלות ליבך לטובה.

כל שנבקש לו יהי[15].

*

מקורות:

בן ארצי, שמואל (אין תאריך) מנהגי חג שמחת תורה באתר אנציקלופדיה יהודית: http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=3326.

מכון אור החסידות (ה'תשע"ו) שיחת היום, עמ' 357, ע"פ ליקוטי שיחות, הרבי מלובביץ' חל"ד עמ' 217, כפר חב"ד, מכון אור החסידות.

מילר, ח. (2008) ניצוצות של חסידות סיומה של תורה ע"פ ליקוטי שיחות, הרבי מלובביץ' חל"ד עמ' 217, בתוך ספר דברים, עמ' 273, מהדורת לבייב, קול מנחם 2008.

אור חיה (אין תאריך) יום הולדת – המזל גובר. אוחזר www.orchaya.org.il/page.asp?id=25.

באר מים חיים, שמות, כה' | מתוך לקט ביאורי אגדות ממסכת סוטה, מכון הלכה ברורה ובירור הלכה: http://www.halachabrura.org/agada/sot38.htm.

Adler, A. (1908). The Need for Affection. In Heinz, L. Rowena, R. (ed), The Individual Psychology of Alfred Adler. (pp 36-42). New York NY, Harper Perennial.

דרייקורס, ר' (1994). יסודות הפסיכולוגיה האדלריאנית. ישראל: המכון ע"ש אלפרד אדלר.

---

[1]  דברים לג' א'

[2]  מסכת קידושין לח' ע"א

[3]  שמחת תורה: בארץ, כב' בתשרי יחד עם שמיני עצרת ; בחו"ל, כב' תשרי שמיני עצרת, כג' תשרי שמחת תורה.

[4]  רש"י דברים ו' ו': "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" לא יהיו בעיניך כדיוטגמא = מצווה כתובה מאת המלך

 [5] ספרי על דברים, ואתחנן, פיסקא לג

[6]  ספר חמדת ימים, חלק ג, סימן כה

[7]  רש"י לד' ה': אלא הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע (בבא בתרא טו).

[8]  דברים לד' ה'-יב'

[9]  הובא ברש"י פ' תשא לד' א'

[10]  תנא דבי אליהו רבה, פרק יד

[11] מצרפתית: אלה החיים C'est la vie

[12]  סלנג (=עגה מדוברת): חנדלעך ביידיש התחנחנות חנופה מתוקה ; לעשות חמוצים מלשון להחמיץ פנים, לעשות ברוגז וכו'

 [13] ירושלמי, מסכת ר"ה פ"ג ה"ח

[14]  מדברי הרמב"ם: "...כי שמחת הנפש והתעוררותה תבריא את הגוף."

 [15] מתוך השיר "לו יהי" מאת נעמי זמר ז"ל, נכתב ב-1973 במהלך מלחמת יום הכיפורים

[© Smadar Prager, CGP]

---

www.smadarprager.com

Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Eating & Body Disorders.

To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490.