בס"ד
השיעור מוקדש לרפואה שלימה של
יוסף בן אהובה מסעודה, שילת אהובה בת לוזה עליזה, דניאל בן לוזה עליזה, אברהם בן לוזה עליזה
יוסף בן אהובה מסעודה, שילת אהובה בת לוזה עליזה, דניאל בן לוזה עליזה, אברהם בן לוזה עליזה
יַהֲדוּת וְהוֹרוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת ויגש וזאת חנוכה
קפיצת ראש על עיוור
רציתי לקרוא לשיעור: אסור אף פעם להתייאש,
ואז, להילחם גם כשאין סיכוי,
ואז, גם כשנדמה שאין אור בקצה המנהרה,
ובסוף החלטתי על קפיצת ראש על עיוור, כי יש בו את כל הנ"ל
ועל השאר פשוט נדבר...
נפרדנו מפרשת מִקֵּ֖ץ[1], כשיוסף פוקד על האחים להשאיר אצלו את בנימין כעבד על שגנב ממנו את הגביע, וללכת לשלום אל אביהם.
הפרשה שלנו, פרשת וַיִּגַּ֨שׁ[2], מתחילה ב-17 פסוקים שהם תיאור של סצנה עוצמתית שיש לנו הרבה מה ללמוד ממנה, וכך היא פותחת: "וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֘אמֶר֮ בִּ֣י אֲדֹנִי֒ יְדַבֶּר־נָ֨א עַבְדְּךָ֤ דָבָר֙ בְּאׇזְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְאַל־יִ֥חַר אַפְּךָ֖ בְּעַבְדֶּ֑ךָ כִּ֥י כָמ֖וֹךָ כְּפַרְעֹֽה׃".
מה הוא עושה? מה עושה יהודה? הוא לא נרמלי..... איזה פחד!
עומדים כאן 11 השבטים, שהם בסך הכל אנשים עבריים, זרים, שהואשמו בריגול ובגנבה, מול המשנה למלך פרעה, מול שליט של מצרים.
באותם ימים מצריים היתה ה-אימפריה. מכל מדינות האזור מצרים היתה המדינה היחידה שהיה בה מזון. זה כוח עצום. לא רק שיוסף, הוא צפנת פענח, הוא המשנה למלך מצריים, הוא בעצם המשנה לשליט העולם כולו – כי כידוע "בעל המאה הוא בעל הדעה[3]", מי שמחזיק במזון בעת הזו של רעב כבד בכל העולם, מחזיק בעושר של כל העולם.
יהודה ממש קופץ ראש על עיוור.
אנחנו יודעים את סוף הסיפור – אנחנו יודעים שיוסף הוא אחיו של יהודה, אבל ליהודה אין שום מושג. מבחינתו של יהודה הוא עומד מול המשנה למלך מצרים, מול יד ימינו של פרעה, מול מישהו שיש לו את הסמכות ויכול בשניה להכניס את כולם לכלא, לתת או למנוע מזון, ואפילו, אם רק יחפוץ, להוציא את כולם להורג.
הוא מתנהג בצורה ממש לא הגיונית.
לא רק שהוא מתחיל לדבר עם השליט הכל-יכול העומד מולו מבלי שקיבל רשות לכך, הוא גם ממש מתקרב אליו פיזית. הוא עושה "וַיִּגַּ֨שׁ".
מעניין שרש"י לא כותב כאן שום דבר על המילה הזו. זה אומר שהוא כנראה התייחס למילה הזו במקום אחר מוקדם יותר בתורה. אז אנחנו מחפשים ומוצאים שבפעם הראשונה בתורה שנזכרת המילה וַיִּגַּ֨שׁ, היא ביחס לאברהם אבינו כשהוא מבקש מהקב"ה לא להרוג את כל האנשים בסדום כי אולי יש בה כמה צדיקים: "וַיִּגַּ֥שׁ אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הַאַ֣ף תִּסְפֶּ֔ה צַדִּ֖יק עִם־רָשָֽׁע׃[4]"
ועל זה מפרש"י: "וַיִּגַּ֥שׁ אַבְרָהָ֖ם – מצינו הגשה למלחמה – ויגש יואב (שמואל ב י׳:י״ג), הגשה לפיוס – ויגש אליו יהודה (בראשית מ״ד:י״ח), והגשה לתפילה – ויגש אליהו הנביא (מלכים א י״ח:ל״ו). לכל אלה ניגש אברהם – לדבר קשות, לפיוס, ולתפילה."
כלומר, ה- וַיִּגַּ֨שׁ, של יהודה הוא וַיִּגַּ֨שׁ, של פיוס. זו לא קריאת תיגר כלל וכלל, זה ניסיון לפייס, זה ניסיון לרכך.
על פניו זה נראה שאין כאן בכלל סיכוי. למה שהשליט הזה, שכבר טירטר אותם הלוך וחזור, והעליל עליהם, והחזיק את אחיהם בן-ערובה, והתנהג אליהם בצורה כל כך מוזרה ולא צפויה, יקשיב לו בכלל?
אבל יהודה לא מתחשב בסיכויים המציאותיים. הוא זורק הצידה את ההיגיון ואת החישובים המתמטיים של ההסתברות והולך על כל הקופה: כאילו שאין לו מה להפסיד.
אבל האמת היא שיש לו המון מה להפסיד – הוא יכול להפסיד את חייו, והוא מסכן את חייהם של כל האחים. אבל הוא מסרב להרים ידיים בלי לפחות לנסות ולהציל את המצב שנראה חסר סיכוי.
אבל הוא פשוט מסרב להתייאש.
{
גם אנחנו במערכות היחסים שלנו, עם הילדים, עם בני הזוג, עם ההורים, עם חברות, גם אנחנו חייבות לפעמים לעשות וַיִּגַּ֨שׁ.
לזרוק את השכל הצידה ולגשת.
לגשת כדי לדבר. לא להשאיר דברים קבורים מעלי עובד וריקבון – לדבר.
לגשת כדי להתערב. לפעמים צריך לדחוף את האף. זה לא משהו שעושים אותו הרבה, אבל לפעמים אם לא נידחף, ולא נהיה קרצייתיות, הילד לא ימצא את הדרך להיפתח ולשתף במה שהוא צריך לשת, כדי לקבל עזרה.
לגשת כדי להיות מעורבת. לפעמים נוח לנו שכל ילד צפון בחדר שלו, עם הטלויזיה שלו, והמחשב שלו, ואייפד שלו, ואייפון שלו... אבל אם לא נדפוק בדלת ונבקש להיות מעורבות בחיים שלהם, הרָחוֹק מֵהָעַיִן הזה בהחלט יכול להפוך רָחוֹק מֵהַלֵּב[5]. ולפעמים יש נקודות אל-חזור, שאחר-כך קשה לחזור לאינטימיות שהיתה.
אנחנו חייבות לגשת כדי להראות אכפתיות, ואמפתיות. אי אפשר מרחוק.
ביום ראשון שעבר השתתפתי בלוויה של אמא של חברה שלי. היא נפטרה בשיבה טובה בת 98. לא היו שם הרבה בכיות, אבל אחת המשתתפות ממש התייפחה. וזו לא הייתה החברה שלי, או בני משפחתה. זו היתה אחת החברות של החברה שלי. אני מכירה אותה. ממנה קנינו את הכלבה שלנו... והיחסים ביננו הם לא אי-יאי-יאי.
היא כל-כך התייפחה שהיא לקחה עצמה הצידה מהקבוצה שסביב הקבר כי לא הצליחה לעצור את עצמה, ולא רצתה להפריע.
גם אני עמדתי מרוחקת יותר מהדבוקה שליד הרב, קראתי תהילים. והיה לי חשוב לקרוא תהילים כי זו היתה לוויה מאוד מזורה ולא לגמרי לפי הסדר שאני לצערי מכירה מלוויות שהשתתפתי בהן בארץ, או זו של הרבנית יונגייז ע'ה שהשתתפתי בה לפני כשנה כאן, בבית העלמין באלמונט.
אבל היא עמדה לבדה, מתייפחת, וכולם עם הגב אליה, ולא יכולתי – אז ניגשתי. הנחתי יד על הכתף שלה. היא הסתובבה אלי וראיתי את ההפתעה בעיניה, שזו דווקא אני שניגשתי אליה, אבל בכאבה כל מה שהיא רצה זה מגע אנושי, מישהו שיהיה אכפת לו – אז אפילו שזו אני, היא פשוט נפלה עלי בבכי. ואני חיבקתי אותה, וליטפתי לה את הגב, ואמרתי לה באוזן מילים מנחמות.
כי לפעמים צריך לעשות פשוט וַיִּגַּ֨שׁ. כי לפעמים צריך פשוט להראות אכפתיות.
{
יוני לביא, מ"חברים מקשיבים", מבית "כיפה" כותב: "רבי משה בן מימון, הרמב"ם, מגדולי חכמי ישראל שבכל הדורות, לימד אותנו יסוד גדול – תיקון אמיתי של חטא או של עיוות מוסרי הוא כאשר האדם מצליח לחולל בקרבו שינוי פנימי כה גדול עד שגם כאשר יגיע לאותה סיטואציה בדיוק בה היה בפעם הראשונה בעת שנפל בחטא – יתנהג הפעם אחרת. הוא מכנה זאת 'תשובת המשקל'.
יוסף הצליח בתחכום רב לבנות סיטואציה שבה תשוב ותעלה קנאתם של האחים על בנה האחר של רחל (כשהוא מעניק לו יחס מיוחד - "וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו אֲלֵהֶם וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם חָמֵשׁ יָדוֹת"[6]), והם יעמדו שוב בניסיון. ניסיון זהה לזה שלפני עשרים ושתיים שנה. יתאפשר להם להיפטר מבנימין על ידי הפיכתו לעבד במצרים כרצון המושל, והם יוכלו לשוב סוף סוף לבתיהם עם מזון להחיות את משפחותיהם.
אלא שהפעם סוף הסיפור היה שונה. הפעם האחים סירבו להפקיר את בנה האחר של רחל. הם מסרו את נפשם על הצלתו, ויותר מכולם – יהודה. התפרצותו בבכי של יוסף נבעה מכך שראה את גודל תשובתו של יהודה שלפני עשרים ושתים שנה היה זה שהציע למוכרו לעבד, וכעת הוא "נותן נפשו על בניה של רחל" ומציע עצמו כעבד במקום בנימין."
{
יש סדר לאיך עושים תשובה אומר הרמב"ם[7]: "ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר: "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ, וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו;" (ישעיהו נה, ז).
וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: "כִּי-אַחֲרֵי שׁוּבִי, נִחַמְתִּי" (ירמיהו לא, יח), ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: "וְלֹא-נֹאמַר עוֹד אֱלֹקֵינוּ, לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ" (הושע יד, ד).
וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו. "
וזה בדיוק מה שעושה יהודה.
1. עזיבת החטא. הוא ניגש אל יוסף. הוא שם נפשו בכפו ואת נפשם של כל אחיו בסכנה כי הוא לא מוכן לחטוא שוב. הוא לא מוכן ששוב יקרה מה שקרה עם יוסף: "וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֘אמֶר֮ בִּ֣י אֲדֹנִי֒ יְדַבֶּר־נָ֨א עַבְדְּךָ֤ דָבָר֙ בְּאׇזְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְאַל־יִ֥חַר אַפְּךָ֖ בְּעַבְדֶּ֑ךָ כִּ֥י כָמ֖וֹךָ כְּפַרְעֹֽה׃... וְעַתָּ֗ה כְּבֹאִי֙ אֶל־עַבְדְּךָ֣ אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶ֣נּוּ אִתָּ֑נוּ וְנַפְשׁ֖וֹ קְשׁוּרָ֥ה בְנַפְשֽׁוֹ׃ וְהָיָ֗ה כִּרְאוֹת֛וֹ כִּי־אֵ֥ין הַנַּ֖עַר וָמֵ֑ת וְהוֹרִ֨ידוּ עֲבָדֶ֜יךָ אֶת־שֵׂיבַ֨ת עַבְדְּךָ֥ אָבִ֛ינוּ בְּיָג֖וֹן שְׁאֹֽלָה׃ [8]" אני לא יכול לעשות את זה לאבא שלי עוד פעם.
2. קבלה לעתיד. אני מוכן לשים את שלומי על הפרק, ולתת את נפשי רק שכזה דבר לא יקרה שנית, ולא לצער את אבא שלי יותר ממה שהוא כבר הצטער לפני 22 שנה: "כִּ֤י עַבְדְּךָ֙ עָרַ֣ב אֶת־הַנַּ֔עַר מֵעִ֥ם אָבִ֖י לֵאמֹ֑ר אִם־לֹ֤א אֲבִיאֶ֙נּוּ֙ אֵלֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִי לְאָבִ֖י כׇּל־הַיָּמִֽים׃[9]"
3. חרטה. אני אקח את מקומו של אחי הקטן. אני אשאר כאן אצלך במקומו. אני כל-כך מתחרט על מה שקרה בפעם שעברה עם אחינו, שאני לא יכול שזה יקרה שוב: "וְעַתָּ֗ה יֵֽשֶׁב־נָ֤א עַבְדְּךָ֙ תַּ֣חַת הַנַּ֔עַר עֶ֖בֶד לַֽאדֹנִ֑י וְהַנַּ֖עַר יַ֥עַל עִם־אֶחָֽיו׃[10]"
4. וידוי. כי בפעם הקודמת שזה קרה נקרע לי הלב על הצער בנוראי שגרמנו לאבא שלנו. כי אני מרגיש אחראי על מה שקרה לאחי, ולכן אני גם אחראי על האח הזה שבשום פנים ואופן לא יהיה לו אותו גורל של אחיו: "כִּי־אֵיךְ֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל־אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶ֣נּוּ אִתִּ֑י פֶּ֚ן אֶרְאֶ֣ה בָרָ֔ע אֲשֶׁ֥ר יִמְצָ֖א אֶת־אָבִֽי׃[11]"
גם כשנראה היה שלא רק שאין אור בקצה המנהרה, אלא שבכלל אין כאן מנהרה....
יהודה לא התייאש. יהודה לא ויתר. הוא היה מוכן למסור את נפשו ממש ובתנאי שלא לחזור עם בנימין על סיפור יוסף.
יהודה באמת עשה תשובה. מכל הלב.
{
כתב[12] מרן יעקב אבוחצירא זצק"ל בספרו "פיתוחי חותם": "וזהו הרמז בפסוק: "וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה", רומז לבעל תשובה המתקרב וניגש לפני הקדוש ברוך הוא ומודה על עוונותיו, ומקבל עליו לא לשוב עוד לחטוא. דראשי תיבות: "ויגש אליו יהודה ויאמר בי א-דני" גימטרייה כ"ו(=26) הוא שם הוי"ה(=26) ברוך הוא, "וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה" - הוא המתוודה על עונותיו ורוצה לעוזבם, "וַיֹּ֘אמֶר֮ בִּ֣י אֲ-דֹנִי֒" מבקש מהקדוש ברוך הוא שימחל לו על מה שעבר, ויעזרו על להבא שלא חטוא".
וכן, כתב הרמב"ם[13]: "כל המצוות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא וכו' - זהו וידוי דברים, ווידוי זה מצות עשה. כיצד מתוודה? אומר: אנא ה' חטאתי עוויתי פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי ניחמתי ובושתי במעשיי, ולעולם איני חוזר לדבר זה, וכל המרבה להתוודות ולהאריך בעניין זה - הרי זה משובח."
יהודה ניגש, הסתכן, ודיבר באריכות רבה על ליבו של שליט מצרים. הוא לקח סיכון.
כי בלי לקחת סיכון אין סיכוי.
{
מה עניין תשובה בחנוכה?
מחר. מחר נדליק את הנר השמיני של חנוכה, וכל יום רביעי הוא היום השמיני של חנוכה שנקרא "זאת חנוכה".
הרב מרדכי מנדל, יו"ר מוקד תהילים ארצי מביא כמה מקורות שמסבירים את הקשר.
1. "מובא בבני יששכר[14] שיש שבשמים כמין תבנית יד פתוחה מראש השנה עד יום אחרון של חנוכה, לקבל את כל מי שרוצה לשוב בתשובה ומתחרט על מעשיו. למעשה, "זאת חנוכה" היא גמר וסיום של הימים הנוראים."
3. "האדמו"ר מרוז'ין[16] אמר שמה שצדיק הדור יכול לפעול בראש השנה ויום כיפור, יכול כל יהודי פשוט לפעול ב'זאת חנוכה'."
4. "וכך כותב השפת אמת[17]: "כי יום האחרון, כולל כל הימים כמו שמיני עצרת, מאסף כל ימי החג הסוכות - כן בחנוכה. וע"י שהוא יום האחרון, קשה עלינו פרידות הימים טובים. לכן משאיר יותר הארה על כל השנה, ומתעורר בו נרות המנורה..."
{
וכמה סימבולית היא העובדה שהשבוע שבו אנחנו חוגגים את 'זאת חנוכה' השבוע שבו אנחנו מדליקים הכי הרבה נרות בחנוכיה, השבוע שיש בו הכי הרבה אור גנוז, הוא השבוע הכי חשוך בשנה, השבוע שבו הימים הכי קצרים של השנה.
ב
|
ימי בראשית היה אור גנוז שאדם הראשון השתמש בו לראות מקצה העולם עד הקצה השני, אחרי חטא האדם הראשון, הקדוש ברוך הוא גנז את האור והשאיר חלק בשמש, חלק בתורה וחלק בצדיקים הגדולים שלומדים תורה. לכן אפשר להבין מדוע צדיקים כמו הבעל שם טוב, אור החיים הקדוש, באבא מאיר אבוחצירא, הרבי מלובביץ' ועוד , יכלו לראות מקצה העולם עד הקצה השני.
אנחנו מקבלים מתנה את האור הגנוז בכל שמונת ימי החנוכה , לעתיד לבוא כשיגיע משיח צדקנו במהרה בימינו, ה' יתברך יחזיר לנו לתמיד את האור הגנוז.[18]
הרב מרדכי מנדל, ממוקד תהילים ארצי כותב: "מובא בספרים, שהתארים שאנחנו משבחים להשם יתברך בכל בוקר - פועל גבורות, עושה חדשות, בעל מלחמות, זורע צדקות, מצמיח ישועות, בורא רפואות, נורא תהילות, אדון הנפלאות – הם שמונה שבחים כנגד שמונת ימי החנוכה, כל שבח כנגד יום אחד בחנוכה. ביום השמיני, שהוא יום שהוא מעל הטבע, אז הקב"ה מתנהג אתנו בבחינת 'אדון הנפלאות'."
5. "בתהילים כתוב "מֵאֵת ה' הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ[20]". ב'זאת חנוכה' אפשר ממש להרגיש, למשש ולראות בחוש את הנפלאות בעינינו שעושה עמנו השם יתברך."
6. "דוד המלך אומר בתהילים "בְּזֹאת יָדַעְתִּי כִּי חָפַצְתָּ בִּי כִּי לֹא יָרִיעַ אֹיְבִי עָלָי.[21]"; ב'זאת חנוכה' אפשר לראות את הניסים והנפלאות שעושה עמנו השם ולהרחיק מעלינו כל צר ואויב."
{
אחת התכונות המאוד בולטות של יוסף: התבטלות, חוסר אנוכיות.
זו תכונה שאנחנו מוצאים אותה אצל כל האבות, ואצל כל המנהיגים בתורה.
ואצל יוסף, שזכה לכינוי "יוסף הצדיק" אנחנו מוצאים לא רק התבטלות, אלא גם את הדבקות שלו בקב"ה בצורה מודגשת במיוחד, למרות כל הטלטלות הקשות שעבר, ולמרות המקום שבו הוא נמצא: מצריים, המקום הנמוך ביותר בעולם מבחינה רוחנית.
יוסף לא משתמש בכוח שלו על מנת לפתור לעצמו את בעיות העבר, והוא לא משתמש גם בכוחו כדי להתנקם באחים. הוא לא עושה את זה, כי הוא בכלל לא שם, הוא מונח במקום אחר.
יוסף חי את ההשגחה הפרטית של הקב"ה. זה ממש מופלא.
כותבת הגב' נחמה ליבוביץ ע'ה[22]: "יוסף עצמו חוזר ואומר גם לשרים וגם לפרעה ש"לֵאלֹקִים פִּתְרֹנִים", שאֱלֹקִ֕ים יַעֲנֶ֖ה את שלום פרעה, כלומר שאין החכמה משלו."
1. "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו חֲלוֹם חָלַמְנוּ וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הֲלוֹא לֵאלֹקִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי.[23]"
2. "וַיַּ֨עַן יוֹסֵ֧ף אֶת־פַּרְעֹ֛ה לֵאמֹ֖ר בִּלְעָדָ֑י אֱלֹקִ֕ים יַעֲנֶ֖ה אֶת־שְׁל֥וֹם פַּרְעֹֽה׃[24]"
"הֲתַ֥חַת אֱלֹקִ֖ים אָֽנִי׃ ... וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹקִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב.[25]" יאמר יוסף לאחיו בפרשה הבאה אחרי שהם יביאו לו צוואה מזויפת שכביכול כתב יעקב אביהם לפני מותו, ובה הוא מצווה את יוסף שלא להתנקם באחיו על כך שמכרו אותו לעבד.
הוא ירגיע אותם ויגיד להם שהקב"ה מנהל כאן את העולם ולא הוא. הוא יסביר להם שלאורך כל הדרך הוא לא כעס עליהם כי הוא כל הזמן ידע שיש כאן תוכנית אלוקית, והוא לא בא בטרוניות לה'.
{
הרב יוסף קרסיק, רב אזורי בת-חפר, כותב:
"תיאורי הקבלה והחסידות את דביקותו ועוצם ביטולו של יוסף להקב"ה מדהימים ממש:
'שיא' הדביקות בהקב"ה נקרא בקבלה: "ביטול המרכבה לפני הרוכב", "ביטול בעצם", וזה נאמר על יוסף: "יוסף הוא מרכבה להקב"ה" .. אינו מרגיש את-עצמו כלל וכלל. לא היה בחינת 'יש' כלל מעולם. עומד כאבן דומם ממש לפני המלך". משום כך נקרא יוסף "צדיק עליון", עליון אף ביחס לצדיקים אחרים, שיש בו דרגה רוחנית גבוהה משאר הצדיקים."
לאורך כל הדרך יוסף לא חושב על עצמו – הוא לא עושה טוב לעצמו על חשבון גרימת צער לאחרים.
הוא לא משתמש באנשים אחרים לסדר לעצמו את עולמו שצורה טובה יותר – הוא מחכה שהטוב יגיע בעיתו, על-ידי הקב"ה.
זה לא דבר מובן מאיליו. לרובנו די בלתי אפשרי.
אבל בחיים, כמו בחיים, אנחנו בהחלט משתמשים אחד בשני.
זה טבעי, זה חלק מהיותנו. אנחנו ניזונים אחד מהשני, מגיבים אחד לשני, אנחנו לא חיים באיזה ריק, ואקום.
לא כל אחד יכול להיות יוסף הצדיק.
"אֲנָשִׁים מִשְׁתַּמְּשִׁים זֶה בַּזֶּה
כְּמַרְפֵּא לִכְאֵבָם. אֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי
שָׂמִים עַל הַפְּצָעִים הַקִּיּוּמִיִּים שֶׁלָּהֶם,
עַל הָעַיִן, עַל הָעֶרְוָה[28], עַל הַפֶּה וְעַל הַיָּד הַפְּתוּחָה.
תּוֹפְסִים זֶה אֶת זֶה וְלא רוֹצִים לְהָנִיחַ."
כְּמַרְפֵּא לִכְאֵבָם. אֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי
שָׂמִים עַל הַפְּצָעִים הַקִּיּוּמִיִּים שֶׁלָּהֶם,
עַל הָעַיִן, עַל הָעֶרְוָה[28], עַל הַפֶּה וְעַל הַיָּד הַפְּתוּחָה.
תּוֹפְסִים זֶה אֶת זֶה וְלא רוֹצִים לְהָנִיחַ."
כשמשהו לא טוב קורה לנו, אנחנו בדרך כלל מאשימים את האדם שבגללו נהיה לנו לא טוב.
הרב יובל כהן אשרוב אומר שזה כמו כלב, שכשמישהו מרביץ לו עם מקל, הוא תוקף את המקל ונושך את המקל, הוא לא מכיר ולא מבין שיש יד שמחזיקה את המקל.
אז נכון ש-א' אנחנו לא כלבים, וב'-למקל אין חופש בחירה כמו שיש לבני אדם אחרים שיכולים לבחור אם לפגוע בנו או לא – אבל בכל זאת, צריך לראות את הדברים כפי שהם:
כשמישהו פוגע בנו ואנחנו כועסים עליו, אנחנו בדיוק כמו הכלב שנושך את המקל.
לא נעים. אבל זו האמת.
{
האם זה אפשרי בכלל שלא להשתמש באנשים אחרים?
ראינו שזה מאוד קשה, זה בטבע שלנו, אבל מהדוגמא של יוסף הצדיק אנחנו יכולים לראות שזה כן אפשרי.
במי אנחנו משתמשים בחיים שלנו?
האמת: בכולם. בכל מי שמסביבנו. חשוב שנבין שזה לא רק התנהגות מאוד לא אֶמוּנִית, אלא שזו גם התנהגות שיכולה מאוד לפגוע במערכות היחסים שלנו אם לא נהיה מודעות אליה, ואם לא נמנֶן את ההתנהגות הזו, או נדאג לתקן אותה בדיעבד.
זה יכול להיות בדברים הברורים:
נכנסים הביתה אחרי יום עבודה מעייף, מותשים, עצבניים, חסרי סבלנות, והראשון שפונה אלינו מפוצץ לנו את סיר הלחץ ועליו נשפכים כל הרותחים.
אם זה הבן זוג שלנו, עוד ניחא, הוא אדם מבוגר, כמונו, יש לו את היכולת להתמודד עם זה.
אבל אם זה אחד הילדים, זו בעיה. לילדים קשה להבין שההתפרצות שלנו לא קשורה אליהם – גם אם נגיד להם את זה מאה פעמים. ילדים ירגישו שככל הנראה הם אלה שלא בסדר ובגלל זה התפרצנו עליהם. וכשהם מרגישים 'לא בסדר' בגלל משהו שאנחנו אומרים או עושים זה גורם להם להרגיש לא אהובים.
ולכן, עם ילדים צריך משנה זהירות בכל הנוגע לשימוש שאנחנו עושים בהם כדי לפרוק מעלינו את הלחץ/תסכול/כעס/ עצבים וכיוב'.
הרבה פעמים הורים צורחים על הילדים שלהם לא בגלל שהצרחה נחוצה, אלא בגלל שהם צריכים לפרוק מתח.
אפשר לא פעם לראות אבא שזועם על הילדים שלו אבל כשהטלפון מצלצל הוא עונה במתינות 'הלו' כאילו לא לפני שניה הוא היה ב'התפרצות זעם'.
זה ענין של בחירה.
או אמא שצורחת על הילדים שלה, והפעמון מצלצל והיא פותחת את הדלת כולה מחויכת....
זה באמת ענין של מודעות ובחירה. ובעיקר תרגול ועוד תרגול ועוד תרגול.
לא להתייאש אם זה לא הולך. לא להיכנס לפינה של 'זה בחיים לא יצליח – אין טעם לנסות'. כי אין דברים כאלה.
גם יהודה לא התייאש.
{
הרב וולבה כותב בספרו "עֲלֵי שׁוּר" על מערכת העבודה המוסרית של האדם, ומתייחס לעניין ההרגל והסבלנות והייאוש והעצבות: "כדי לקבל מושג והרגל בסבלנות היינו צריכים להתלמד בסבלנות עם אחרים. אבל אנחנו זקוקים לסבלנות גם כלפי עצמנו. ואוי ואבוי למי שאין לו סבלנות עם עצמו! חיש מהר הוא יתיאש מכל עבודה ועליה, ואף אם לא יתיאש יפול בעצבות, ואין לך דבר המזיק כל-כך לעל עבודת ה' כהעצבות. 'לפי כוחו' זהו כלל גדול, וכוחנו הוא דל למדי... אין לנו אלא ללכת לאט לאט, אין להכביד על עצנו ואין להפריז, וגם באותו מעט שבכוחנו לעשות, לא פעם ולא פעמיים אנו נכשלים ובכל זאת אין לנו להתייאש אלא להתעקש ולהתחיל שוב מחדש עד שבע"ה נצליח. "שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" (משלי כד' טז')."
ביום הראשון נר אחד, ביום השני מוסיפים עוד נר אחד על מה שכבר יש, ביום השלישי מוסיפים עוד נר אחד על מה שכבר יש, וכו' וכו'.
מתחילים בקטן, מתחילים עם אחד. מתחילים במשהו אפשרי. נגיש. לא מאיים.
ולאט לאט מוסיפים עוד אחד על הקיים.
לאט לאט ובסבלנות, כשמרגישים מחוזקים במקום האחד, מוסיפים להתקדם ומוסיפים עוד צעד, למקום חדש.
רבי נחמן מברסלב[30] דיבר הרבה עם בריאות הנפש, על ייאוש, על עצבות, ועל שמחה. הוא כתב[31] "אֲפִלּוּ אִם מֻנָּח בִּשְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת, רַחֲמָנָא לִצְלָן אַף עַל פִּי כֵן אַל יִתְיָאֵשׁ עַצְמוֹ, וִיקַיֵּם “מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי” (יונה ב),
וְיַחֲזִיק עַצְמוֹ בַּמֶּה שֶׁיּוּכַל כִּי גַּם הוּא יָכוֹל לַחֲזר וְלָשׁוּב אֵלָיו יִתְבָּרַך, (ולפחות לעזור לא לקלקל יותר ע”י מעשיו ובסייעתא דשמייא גם יוכל עם הזמן לתקן ולהשלים את כלו מעשיו כי) וְיֵשׁ עִנְיָן שֶׁמִּתְהַפֵּךְ הַכּל לְטוֹבָה.
וְהָעִקָּר לְחַזֵּק עַצְמוֹ בְּכָל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר, כִּי אֵין שׁוּם יִאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל (וְאָמַר אָז בְּזֶה הַלָּשׁוֹן קַיין יִאוּשׁ אִיז גָאר נִיט פַאר הַאנְדִין),
וּמָשַׁך מְאד אֵלּוּ הַתֵּבוֹת אין יִאוּשׁ וְכוּ וַאֲמָרָם בְּכחַ גָּדוֹל וּבְעַמְקוּת נִפְלָא וְנוֹרָא מְאד כְּדֵי לְהוֹרוֹת וּלְרַמֵּז לְכָל אֶחָד וְאֶחָד לְדוֹרוֹת שֶׁלּא יִתְיָאֵשׁ בְּשׁוּם אפֶן בָּעוֹלָם, אֲפִלּוּ אִם יַעֲבר עָלָיו מָה!!!
אֵין שׁוּם יִאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל!"
הפסיכיאטר אורי ניצן מנתח את שירו של יואלי קליין למילותיו של רבי נחמן "ואפילו בהסתרה"[32], וכותב שהסיבה שרבי נחמן הבין כל-כך טוב את נפש האדם היא בגלל שהיתה לו היכרות קרובה ואישית עם דיכאון ועצבות.
הוא כותב ש"סוד הקסם של חסידות ברסל"ב, והפופולריות הגוברת שלה בימינו, טמון ביכולת של רבי נחמן לתת ביטוי ספרותי/פיוטי מלא יופי ועומק לקשיים הפסיכולוגיים וללבטים של האדם בכלל, והאדם הדתי בפרט, בעולם המודרני."
וטוען ש: "רבי נחמן סבל ככל הנראה מהפרעת מצב-רוח ציקלית[33], ועדויות לכך קיימות בשפע בכתבים שלו ובביוגרפיה שכתב עליו אריה גרין ("בעל הייסורים"). מה שמגביר עוד יותר את החשד לאבחנה היא העובדה שמעטים ההוגים שהקדישו מחשבה רבה כל-כך לעצבות ולייאוש של האדם ולדרכים להתמודד אתם כמו רבי נחמן."
כך או כך, יש לנו ירושה עשירה של החסידות מלאה בכלים לעבודה על עצמנו, ועל הבריאות הנפשית שלנו.
{
לפעמים הורים משתמשים בילדים שלהם באופן מורכב יותר:
מי לא מכיר את ההורה הזה שדוחף את הילד שלו להיות שחקן כדורסל מצטיין, למרות שהילד אוהב בכלל לנגן בחצוצרה, רק בגלל שלהורה היה פעם חלום להיות שחקן כדור-סל מקצועי שלא הצליח להתגשם?
זה נקרא להשתמש בילד שלך.
מי לא מכיר את האמא שדוחפת את הילדה שלה להיות דוגמנית, זמרת, רקדנית, וכיוב', רק בגלל שלה היה חלום שלא הצליח להתממש להיות אחת?
זה נקרא להשתמש בילדה שלך.
מי לא מכיר את ההורים האלה שמפעילים על הילדים שלהם לחץ עצום כדי להיות תלמידים מצטיינים, בתואנה שהם דואגים לעתידם שיוכלו להתקבל לאוניברסיטה, כשבעצם מה שבאמת מסתתר מאחורי כל הלחץ הזה זו גאווה: ההורים מתהדרים בהישגים של הילדים שלהם כאילו היו ההישגים שלהם, ומפצים את עצמם על חוסר היכולת שלהם, או על ההזדמנות שהם לא ידעו לנצל?
זה נקרא להשתמש בילדים שלכם.
טיפלתי פעם במשפחה באישה שתוך כדי התברר לי שהיא מונעת מהתינוקת שלה לאכול עפ"י דרישה עפ"י הצרכים שלה, כמה שהיא רוצה, כי היא פחדה שהילדה תגדל להיות כמוה: תפתח הרגלי אכילה לא טובים ותהיה ילדה שמנה, נערה שמנה, אישה שמנה.
לאמא היה כזה דימוי גוף שלילי, והיתה לה מערכת יחסים כל-כך בעייתית עם אוכל, שהיא לא הצליחה להפריד בינה לבין התינוקת שלה, והשתמשה בתינוקת שלה כדי לתקן את העבר של עצמה, בניסיון לתקן את הפרעת האכילה שלה.
(זו כמובן דוגמא פתולוגית, של הפרעה מאוד קשה, ומאד לא מודעת – ולצערנו לא כ'כ נדירה. האמא והתינוקת הועברו לטיפול במרכז[34] שמתמחה בטיפול בתינוקות עם הפרעות אכילה).
{
בחג חנוכה, בכל יום אחרי שאנחנו מדליקים נרות אנחנו שרים:
"הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ אָנוּ מַדְלִיקִים
עַל הַיְּשׁוּעוֹת וְעַל הַנִּסִּים וְעַל הַנִּפְלָאוֹת [ועל הגבורות]
אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ [בימים ההם בזמן הזה,] עַל יְדֵי כּהֲנֶיךָ הַקְּדוֹשִׁים
וְכָל (מִצְוַת) שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה הַנֵּרוֹת הַאֵלוּ קֹדֶשׁ [הם]
וְאֵין לָנוּ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם
אֶלָּא לִרְאוֹתָם בִּלְבָד
כְּדֵי לְהוֹדוֹת [ולהלל] לִשְׁמֶךָ [הגדול] עַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְעַל נִסֶּיךָ וְעַל יְשׁוּעָתֶךָ.[35]"
יש כאן הקבלה מעניינת:
אנחנו לומדים מיוסף הצדיק לא להשתמש באנשים אחרים לצרכים שלנו, בזמן שבו אנחנו מצווים על עשיית מצווה שאין לנו רשות להשתמש בה לצרכינו.
זה ממש "בימים ההם בזמן הזה".
גם את זה ירשנו ב-DNA שלנו.
כמו שירשנו מאברהם אע"ה להיות סלומון, ולשחות נגד הזרם, עם האמת שלנו.
וכמו שירשנו מיעקב אע"ה את הכישרון לעשות שטויות בהורות, את היכולת לטעות בהורות.
כך ירשנו מיוסף הצדיק את היכולת לחיות את ההשגחה הפרטית של הקב"ה, ולקבל את רע כמו את הטוב מבלי להשליך את הקושי על אחרים ולהשתמש בהם (להכאיב להם) על מנת לגרום לעצמנו להרגיש טוב.
{
הקבלה נוספת לחג החנוכה היא הסביבון.
הרב זכריה וולרשטיין, בשיעורו לפרשת מקץ לימד משהו מופלא שקרא ב"בני יששכר".
רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב זצ"ל כותב[36] שעל הסביבונים שאיתם היו משחקים הילדים בתקופת הכיבוש היווני-סורי היו כתובות האותיות: נ' ג' ה' ש'. מה שנשמע הזוי לחלוטין.
איך יכול להיות שהאותיות האלה, המייצגות את המילים נ'ס ג'דול ה'יה ש'ם, כבר היו על הסביבונים, למרות שהנס עדיין לא התרחש?
ועונה שארבעת האותיות האלה מייצגות את ארבעת הגליות של עם ישראל[37]:
ג' – גופני: מדי, ביקשו להשמיד ולהרוג ולאבד את היהודים.
נ' – נפשי: בבל, ביטלו את הקורבנות שהם תיקון לנפש.
ש' – שכלי: יון, רצו לבטל את חכמת התורה ע"י פילוסופיה חיצונית.
ה' – הכל: רומי, מלכות רביעית כנגד גוף, נפש ושכל "והרעו לנו מכל מלכי האדמה[38]".
נקודה מדהימה נוספת שמלמד אותנו ה"בני יששכר" היא שמארבעת האותיות האלה בהיפוך אנחנו מקבלים את המילה: גֹּ֗שֶׁנָ"ה.
בפרשה שלנו, אחרי שכל המשפחה מגיעה למצרים, נותן להם פרעה לגור בחבל ארץ שנקרא....: גֹּ֗שֶׁן: "וְיָשַׁבְתָּ֣ בְאֶֽרֶץ־גֹּ֗שֶׁן וְהָיִ֤יתָ קָרוֹב֙ אֵלַ֔י אַתָּ֕ה וּבָנֶ֖יךָ וּבְנֵ֣י בָנֶ֑יךָ וְצֹאנְךָ֥ וּבְקָרְךָ֖ וְכׇל־אֲשֶׁר־לָֽךְ׃[39]"
כלומר, על הסביבונים היו כתובות בעצם ארבעת האותיות שיזכירו לילדים (ולמבוגרים) מאיפה הגענו.
היינו בגלות בגֹּ֗שֶׁן, והקב"ה הוציא אותנו מבית עבדים, ונתן לנו את התורה. האותיות גֹּ֗שֶׁנָ"ה נועדו להזכיר לנו שאסור לנו לשכוח: "דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱלֹקִים הוּא עָשָׂנוּ ולא [וְלוֹ] אֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ.[40]"
{
בשנת 2010 ארגן אתר "כיפה" תחרות שירי חנוכה מקוריים. ב-כא' בכסלו ה'תשע"א זכה בי"ס תיכון אדר במקום הראשון השיר "הילדים הללו" שכתב והלחין חנן בן ארי, שהיה באותה עת מדריך חברתי במועדון החברתי של בית הספר. תיכון אדר, הוא תיכון דתי מיוחד בפתח-תקווה, שבו יש הרבה דגש על היצירתיות של התלמידים, לא רק מבחינה אומנותית, אלא אפילו בהרכבת מערכת שעות הלימוד האישית.
הנרות הללו אנו מדליקים
כמו הילדים המתוקים שאנו מולידים,
אפשר לשים בהם את השמן ולהיטיב הפתילות
אבל משם זה רק תפילות.
הילדים הללו אנו מגדלים
וזה קצת קשה לראות אותם מהצד לפעמים,
צריך לשמור מפני הרוח ולשמור על עירנות
אבל משם זה סבלנות...
ואין לנו רשות להשתמש בהם (להתאכזב מהם)
רק לאהוב בלבד
ולהתפלל לנס, כמו בימים ההם-
בזמן הזה (בסבך הזה).
אז מנסים בתוך הבית להוסיף עוד אור
אבל בחוץ החושך נהיה שחור משחור
וסימני השאלה צפים ועולים,
ומבלבלים.
ובחיוך שלהם מתגלות כל התשובות
שלמעלה מן הזמן הן כבר היו כתובות.
יש כד קטן חתום בחותם של כהן גדול,
הוא לא ייתן להם ליפול-
יצא ממנו אור גדול.
ואין לנו רשות...
ריבונו של עולם, בורא מאורות ואדם.
עזור לנו להבין עד כמה גדולים ומאירים הנרות שנתת לנו.
ותן בנו הכח לאהוב אותם ללא תנאי, ולהיטיב עימם ואותם-
שיוכלו לעמוד איתן מול רוחות עזות הנושבות בחוץ.
שידעו הם עצמם, שכל אחד ואחד מהם
יכול להאיר עולם.
{
נאחל לכולנו, לכל בית ישראל, שנדע לעשות "וַיִּגַּ֨שׁ", לגשת, להתקרב, להתערב, להתערבב, להיות מעורבים, להיות אכפתיים.
שנדע לא לוותר ולא להתייאש בכל מה שקשור לבריאות הנפשית של עצמנו ושל הילדים שלנו, בכל מה שקשור לזוגיות שלנו ולמשפחה שלנו, שנדע מה חשוב, ונצליח גם ליישם.
שנדע לנצל את האור הזה של חנוכה לראות טוב כל השנה.
שיתגשמו כל תפילותינו לטובה, ושיתחדש עלינו החודש הזה, חודש טבת, לטובה ולברכה.
ושנזכה לדעת איך להוציא לאור את האור הגנוז שבנו, בילדינו, בבני משפחתנו, ובכל הסובבים אותנו.
{
לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
פרויקט שיעורי יַהֲדוּת וְהוֹרוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.
{
על הנס הגדול שעשה איתי.
{
מקורות:
גלילי, ז. (15.5.2005). בעל המעה או בעל המאה הוא בעל הדעה. אוחזר מתוך http://www.zeevgalili.com/2005/05/10597
הרב וולבה, ש. (תשמ"ו). עלי שׁוּר. שערי הדרכה. חלק שני. עמ' רטז-ריז. ירושלים: הוצאת בית המוסר ע"ש ר' ח. מ. לחמן.
Rabbi Wallerstein, Z. (12.12.17). Parashat Mikeitz: The Proof Is In The Product Not In The Process! [Video]. Retrieved from https://www.torahanytime.com/#/lectures?a=52913
(לא ידוע). (ח' בטבת תשע"ז). ויגש אליו יהודה. אוחזר מתוך http://www.hidush.co.il/hidush.asp?id=17341
לביא, י. (אין תאריך). סודו של יוסף. אוחזר מתוך http://milatova.org.il/show.asp?mador=4855&id=63605#.WjbpXd-nFPZ
ליבוביץ', נ. (תשכ"ד). גיליונות נחמה: יוסף בבית האסורים: פרשת וישב, בראשית פרק מ'. גיליונות לעיון בפרשת השבוע מאת נחמה ליבוביץ' אוחזר מתוך www.nechama.org.il/guidance/224.html
הרב מנדל, מ. (כ"ח כסלו ה'תשע"ז). זאת חנוכה - היום השמיני והאחרון של חנוכה - מסוגל לניסים ונפלאות, ולכל הישועות. אוחזר מתוך https://www.tehillim-center.co.il/article/691
ניצן, א. (6.12.2014). רבי נחמן מברסלב – 200 שנות מאבק בעצבות. אוחזר מתוך
שפירא. ק. ק. (תשס"ח). (ועד חסידי פיסצנה). ספר אש קודש מאדמו"ר מפיסצנה הי"ד. עמ' ריג-ריד. ישראל: הוצאת ספרים פלדהיים.
[10] שם, שם לג'
[14] בני יששכר הוא חיבורו המרכזי של רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב שהיה אדמו"ר חסידי בדור החמישי לתנועת החסידות. על שם ספרו זה כונה עוד בחייו "בעל הבני יששכר". (ויקיפדיה).
[15] רבי אליהו בן שלמה זלמן (ט"ו בניסן ה'ת"פ, 23 באפריל 1720 – י"ט בתשרי ה'תקנ"ח, 9 באוקטובר 1797), שנודע בכינויים: הגאון מווילנה, הגאון החסיד[1] ואף בפשטות - הגאון, או בראשי תיבות: הַגְּרָ"א, היה פוסק, מקובל ואיש אשכולות, שבלט במעמדו החריג בתקופת האחרונים כסמכות רבנית עליונה. (ויקיפדיה).
[22] נחמה ליבוביץ (ג באלול ה'תרס"ה - ה' בניסן ה'תשנ"ז; 3 בספטמבר 1905 - 12 באפריל 1997), הייתה פרשנית ופרופסור למקרא, מורה ומחנכת, כלת פרס ישראל בתחום החינוך. עסקה בהוראת תורה נביאים וכתובים, וחידשה דרך לימוד חדשה בתנ"ך. (ויקיפדיה).
[26] יהודה עמיחי (3 במאי 1924 – 22 בספטמבר 2000) היה משורר ישראלי, זוכה פרס ישראל לשירה (1982). נחשב לפורץ דרך ומחולל מהפכה בשירה העברית החדשה, ונמנה עם הבולטים בשירה הבינלאומית במאה ה-20. (ויקיפדיה).
[27] הלחין: חי תורן (אח שלי) ; שרה: אדר טויסטר-לאון (בת-דודי) ; מתוך האלבום "אנשים משתמשים" 2008 שאת כולו הלחין אחי, וחלק מהשירים גם כתב בעצמו: http://music.nanadisc.co.il/track/--291
[28] הרשיתי לעצמי לכתוב כאן בפירוש מכיוון שזו מילה שמוזכרת בתורה: ספר ויקרא, פרשת אחרי מות, פרק י"ח פסוק ו': "אִ֥ישׁ אִישׁ֙ אֶל־כׇּל־שְׁאֵ֣ר בְּשָׂר֔וֹ לֹ֥א תִקְרְב֖וּ לְגַלּ֣וֹת עֶרְוָ֑ה אֲנִ֖י ה'׃"
[30] רבי נחמן מברסלב (א' בניסן ה'תקל"ב, 4 באפריל 1772 – י"ח בתשרי ה'תקע"א, 16 באוקטובר 1810) היה אדמו"ר בדור הרביעי של תנועת החסידות ומייסד חסידות ברסלב. נכדו של הבעש"ט, תלמידו הבולט ביותר, רבי נתן מנמירוב, חיבר על פי דברי תורתו את ליקוטי מוהר"ן, וספרי יסוד אחרים של חסידות ברסלב. (ויקיפדיה).
[32] דֶּער אֵייבּעֶרְשְׁטֶער זָאגְט אוּנְז קִינְדֶרְלֶאך "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא" (דברים לא' יח') אָבּעֶר דֶּער רֶבִּי זָאגְט וַאֲפִילוּ בְּהַסְתָּרָה שֶּׁבְּתוֹךְ הַהַסְתָּרָה בְּוַדַּאי גַּם שָׁם נִמְצָא הַשֵׁם יִתְבָּרֵךְ גַּם מֵאֲחוֹרֵי הַדְּבָרִים הַקָּשִׁים הָעוֹבְרִים עָלֶיךָ אֲנִי עוֹמֵד.
[33] הפרעה נפשית השייכת לקבוצת הפרעות מצב הרוח בעלות מאפיין דו קוטבי. ההפרעה קרובה מבחינות רבות להפרעה דו-קוטבית, אך חמורה פחות ממנה. השם ציקלותמיה נובע מהאופי המחזורי של הגלים בהם יש תסמינים קליניים פעילים (דיכאוניים או היפומאניים). (ויקיפדיה).
[34] יש בארץ מרכזים שמתמחים בטיפול רב-תחומי בהפרעות אכילה של תינוקות וילדים (ובני משפחותיהם), למשל איל"ן בירושלים, או מרכז רפואי זיו בצפת.
[35] נוסח התפילה המקורי מופיע במסכת סופרים פרק כ' הלכה ד'.
{מסכת סופרים היא אחת מהמסכתות הקטנות - קובץ דינים ופסקי הלכות אנונימי העוסק בדיני כתיבת ספר תורה, מנהגי תפילה ודינים אחרים. מסכת סופרים נכתבה ככל הנראה בארץ ישראל בתקופת הגאונים במאה השמינית, ויש בה מנהגים והלכות שונים שאינם מוזכרים בתלמוד הבבלי. (ויקיפדיה).}
{מסכת סופרים היא אחת מהמסכתות הקטנות - קובץ דינים ופסקי הלכות אנונימי העוסק בדיני כתיבת ספר תורה, מנהגי תפילה ודינים אחרים. מסכת סופרים נכתבה ככל הנראה בארץ ישראל בתקופת הגאונים במאה השמינית, ויש בה מנהגים והלכות שונים שאינם מוזכרים בתלמוד הבבלי. (ויקיפדיה).}
[41] בשיעור הקשבנו לשיר "הילדים הללו" ; מילים: הדס וחנן בן ארי ; לחן: חנן בן ארי ; מילים לתפילה: הרב דן וולשטיין (ראש בית המדרש באדר) ; שירה וקולות: חנן בן ארי (מדריך חברתי במועדון אדר), יוסף עורקבי ואביחי עובדיה (תלמידי אדר): https://www.youtube.com/watch?v=KJO9eq8TfjI
[© Smadar Prager, CGP]
[© Smadar Prager, CGP]
Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה