בס"ד
והפעם:
הגיגים
מעוגנים לכבוד ראש חודש
אייר
*Count Your Blessings
השיעור מוקדש לעילוי נשמת יצחק בן סעידה
ספירת
העומר ככלי לשיפור מערכות יחסים
אנחנו בשבוע השלישי של העלייה אל ההר, אל הר סיני, שבפסגתו, בשיא: מתן
התורה בהר סיני, הלא הוא חג השבועות. שבעה שבועות
מפסח ועד חג מתן תורה.
והתורה מבקשת מאיתנו לספור: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר
הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת
הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה
חֲדָשָׁה, לה'.[1]"
ואנחנו
סופרים, ועסוקים מאוד במספר שבע.
בספירת, העומר
אנחנו סופרים שבעה שבועות, ובכל שבוע שבעה ימים.
וליום השביעי
קוראים שבת.
ובפרשה שנקרא עוד
מעט, הקב"ה מצווה עלינו לשבות לא רק בשבת אלא בכל שנה שביעית,
ואחרי שבע פעמים של שביתה בשנה השביעית מגיעה שנת שביתה
מיוחד במינה שנקראת יובל.
ובשבת שמיד
אחרי שביעי של פסח התחלנו לקרוא בפרקי אבות.
מסכת אבות היא
המסכת התשיעית בסדר נזיקין, שהוא הסדר הרביעי מבין "ששת סדרי המשנה".
בניגוד לשאר מסכתות המִשְּנה העוסקות בדינים ובהלכות, עוסקת מסכת זו בענייני מוסר,
מידות טובות ודרך ארץ.
אם כך, צריך היה
לקרוא לה: 'מסכת מידות טובות' או 'פרקי מוסר' או 'מסכת דרך ארץ'.
אבל היא נקראת מסכת
אבות, מכיוון שיש בה הוראה לכל הורה: להנחיל את המידות הטובות ואת דרך הארץ לילדינו.
מאב לבן, מאם לבת, מההורים לילדיהם.
{
אז אנחנו לומדים
בשני ערוצים, גם סופרים את העומר, וגם לומדים פרקי אבות.
כי יש קשר ביניהם.
הקשר ביניהם הוא העבודה העצמית שהם מזמינים כל אחד ואחת מאיתנו לעשות.
להשתפר בינינו לבין
עצמנו, ולהשתפר בקשר שבינינו לבין האחרים.
וברור שרק כשאדם משפר
את עצמו, הוא יכול לשפר את מערכות היחסים שלו עם אחרים.
צמיחה וגדילה
אישית הם תנאי להתחזקות והתקרבות לאחרים, ולהעמקת האינטימיות של הקשרים שלנו.
יש הרבה משמעויות
בספירה הזאת.
אלה ימים שהם ימי
דין,
אבלות,
קטנות.
האבל הוא על תלמידי
רבי עקיבא שבימים האלה בין פסח לל"ג בעומר נפטרו עשרים וארבעה אלף
מהם.
מדובר על שבע מאות
הלוויות ביום.
מדובר בתנאים, זו
עוצמה רוחנית אדירה שאבדה לעם
ישראל ואנו בוכים
את הבכייה.
כתוב שמתו "כי לא נהגו כבוד
זה בזה[2]".
מוסבר שכל עניין
המגיפה קשור לתיקונים עליונים מאוד.
כי רבי עקיבא
היה גלגול של נשיא
שבט שמעון, זימרי בן סלוא, שחטא עם כזבי בת צור, האשה המדיינית.
ויחד עם זימרי בן
סלוא חטאו עשרים וארבע אלף אנשים משבט שמעון,
והגלגול שלהם זה
רבי עקיבא ועשרים וארבעה אלף תלמידים שלו.
יש פירוש שאומר שהם
היו בדרגה כזאת גבוהה, התלמידים האלה,
שכל אחד ידע את
הגלגולים הקודמים של החברותא שלו,
ידע בדיוק מה הוא
עשה באותו זמן במדבר,
ובגלל זה לא יכלו
לנהוג כבוד זה בזה,
ובגלל חוסר הכבוד
הזה מתו.
עקב כך בימים אלה
נוהגים בדיני אבלות,
לא מסתפרים,
לא קונים בגדים
חדשים,
לא מברכים
'שהחיינו',
יש הרבה דינים.
מצד שני זה זמן
של בניין.
אלה ימים של טהרה
ובניית הקומה הרוחנית של האדם.
השיא של הבניין הוא
השגת החירות,
שאדם מגיע לחופש
מוחלט מכל המייצרים.
יש את המייצרים
הגדולים
שזה יציאת מצרים,
ויש את המייצרים
הקטנים,
בדרך לחירות
האמיתית.
ובשבילה - צריך
לעבור דרך ארבעים ותשעה שערים.
ארבעים ותשעה ימים
של ספירת העומר.
מעבדות לחירות
אדם צריך לעבור ארבעים
ותשעה מהלכים בנפש
הקשורים לשבע ספירות
תחתונות
ובכל אחת יש את
כל השבע,
וביחד זה ארבעים ותשע,
אלה כל כוחות הנפש
של האדם.
ברובד של תיקון המידות,
אדם הולך ומתגבר
וקונה לעצמו מידות חדשות.
והשיא - חירות מוחלטת,
להיות בן חורין.
החירות האמיתית
זה שער החמישים.
לכן ביובל, שהוא אחת לחמישים שנה, הוא
הזמן שבו כל העבדים יוצאים לחירות.
היציאה ממצרים היא השלב
הראשון בדרך
לחירות אמיתית,
אבל אם טועים אח"כ
בדרך אפשר לחזור
חזרה למצרים
או להיכנס למצרים אחר.
אלא העניין ביציאת מצרים
הוא
ההליכה לקראת הר סיני
שם מקבלים את התורה.
זאת אומרת, שהדרך
היחידה להגיע לחירות, היא לדעת לאן אתה הולך.
זה לא מספיק לצאת ממצריים
שלך, ממקום לא טוב, אתה צריך לדעת מה אתה צריך לעשות כדי שלא תיפול למקום הזה שוב –
איך?
בזה שתהפוך לבן חורין.
מי זה בן חורין? זה שמקבל את התורה.
כי ההליכה לקראת
קבלת התורה, היא הכנה פנימית, עבודה עצמית של שינוי כדי שלא ליפול שוב למצרים.
כלומר המהלך הזה
מיציאת מצרים עד מתן
תורה
הוא מהלך בנפש שכל אדם
חייב לעבור אותו,
כל אחד לפי הדרגה שלו,
כפי יכולתו להשיג את
הדברים ולהבין אותם.
בסופו של דבר
כל אחד מקבל את
התורה, כפי הדרגה שהגיע אליה.
לפני הר סיני עומדים
אנשים פשוטים ועומד משה רבנו,
כולם צריכים לעבור את
מעמד הר סיני, תהליך.
מצד אחד יש יציאת מצרים,
מצד שני מתן תורה
וביניהם ארבעים ותשע
מדרגות שחייבים לעבור
על מנת להגיע למעמד
הנפלא הזה של חירות,
חירות ממלאך המוות,
חירות מכל המייצרים
המגבילים על הנפש.
{
כשמשה רבנו הוריד
את לוחות הברית הוא הוריד יחד איתם – חירות.
אפשרות לכל יהודי בעם
ישראל להגיע --
לחירות.
כתוב בפרקי אבות על
הפסוק מהתורה: "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹקִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב
אֱלֹקִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת"[3], אַל
תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי
שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה":[4]"
והעניין של הארבעים
ותשע מדרגות זה להשתחרר מההגבלות,
כל יום מהגבלה אחרת,
ממידה אחרת, שכובלת
את הנפש של האדם.
כאשר אדם מצליח להתבונן
ולשלוט באותה מידה נקרא שהוא
כבר השתחרר ממנה,
הוא כבר האדון של אותה
מידה.
אבל כל עוד שהדבר שולט
בו
הוא בבית סוהר וזה,
המצרים שלו.
יש כאלה שהם במצרים
של הגבורה ויש כאלה שהם במצרים של החסד, מצרים של
רחמים - וכל אחד צריך
לדעת את העבודה. זה נקרא 'ספירת העומר'.
וכתוב שהוא העיקר והסיבה
שנגאלו ויצאו ממצרים,
כדי שיקבלו את התורה
בסיני ויקיימוה.
כמו שאמר ה' יתברך למשה:
*וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ
בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹקִים עַל הָהָר
הַזֶּה.[5]"
בשביל זה נגאלים.
הרי בשביל מה צריך
גאולה?
לכל אחד יש את הבעיות
שלו,
את המצרים שלו,
והוא רוצה להשתחרר מזה
- אבל בשביל מה?
יש רק סיבה אחת לגאולה.
זה לא בשביל לצאת מבעיות
כאלה ולהיכנס לבעיות אחרות.
אלא הסיבה ליציאה ממצרים
היא קבלת התורה.
אם לא, אז זה לא זה.
יש כאלה
משנים סגנון בחיים,
מקום בחיים, משנים בן זוג, כל מיני דברים,
חושבים שיצאו ממצרים.
אבל אין זו גאולה
אמיתית אם אין בסופה דביקות בחירות אמיתית.
חירות אמיתית זה תורה.
למרות שהמח עוד לא תופס
את זה ולוקח הרבה זמן
לתפוס
שתורה זה חירות.
בלי תורה אין חירות
בכלל.
לכן אומר הקב"ה
למשה "וְזֶה
לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ[6]'.
הרי אפשר לצאת מכל מיני סיבות אבל האות (הסימן) היא: שאני הוצאתי אתכם!
בשביל מה? כדי שתבואו
לעבוד את האלוקים על ההר כדי לקבל תורה.
זה אות שהגאולה היא
מאת ה'.
כל גאולה אחרת, או מה
שנראה לך גאולה - זה לא מאתו יתברך.
גאולה אמיתית שמעלה
את האדם זה "תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה.[7]"
אנשים מגדלים ילדים בחופש שגובל בחוסר אחריות.
לא רוצים להקשות עליהם את החיים.
מתנחמדים אליהם, לא דורשים מהם כלום, מפחדים להציב גבולות,
חושבים שבזה הם עושים לילדים שלהם טוב, כי הם נותנים להם חופש
בחירה.
אבל זה לא נכון.
דווקא החופש הכי גדול נמצא במקום שבו יש גבולות, גדרות.
תחשבו על ילד שנמצא על גג של בנין גבוה, ואתם אומרים לו: "שחק
חמודי, כל הגג לרשותך."
והילד מתיישב משותק מפחד ולא יכול לזוז, שלא לדבר על להתרוצץ על
הגג ולשחק עליו.
אבל למה?
כי אין לגג מעקה!
כי אין לו גבול.
וכשלגג אין גדר אף ילד לא ירגיש בטוח לשחק עליו בחופשיות.
הגבולות שהורים שמים לילדים שלהם מעניקים להם ביטחון לחקור את
העולם, ולגלות את עצמם.
ילד שגדל בבית שבו נותנים לו לעשות ככל העולה על רוחו,
גדל להיות ילד חרדתי שפוחד מהצל של עצמו.
הוא לא גדל להיות ילד מלא ביטחון וערך עצמי גבוה.
גבולות מספקים ביטחון,
והורים שאוהבים את הילד שלהם כפי שהוא, ולא מנסים לשנות אותו,
גדל עם ערך עצמי גבוה.
וזוהי חירות.
החופש להיות מי שאני, יכול להיבנות ולהישמר רק במקום מגודר
ובטוח.
{
זו התורה. מסגרת שבה אדם יכול להיות חופשי לגלות את עצמו,
לגדול, לצמוח, לממש את עצמו,
כי הוא תחום במקום בטוח,
והביטחון הזה הוא תנאי לחירות.
לכן, מיום שני של הפסח,
עד יום נתינת התורה,
האדם סופר מתי יגיע
אותו יום של נתינת התורה
כדי להראות בנפשנו את
החפץ הגדול,
כמה אנחנו משתוקקים
כבר להגיע למעלה הגדולה הזאת,
כמו עבד -- שמחכה -- מתי יגיע הרגע -- שבו יצא לחרות.
אנחנו סופרים את
הימים, ובכל יום מתמקדים במידה אחרת.
אנחנו סופרים את
השבועות, ובכל שבוע מתמקדים ובמידה אחרת.
הקב"ה ברא את
העולם בעשרה מאמרות, "בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם"[8]:
עשר כוחות אלוקיים,
שאליהם מקבילים עשר כוחות הנפש שלנו.
עשר הספירות.
שלוש בשכל: חב"ד – חכמה, בינה, דעת[9].
שבע בגוף - ברגשות: חג"ת נה"י – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד.
כך יוצא שבשבוע
הראשון אנחנו מתמקדים בספירת החסד.
חסד זו אהבה ונתינה.
ביום הראשון של השבוע הראשון אנחנו מתמקדים בחסד שבחסד: על מידה של השפעה ונתינה
ללא גבול, ללא רצון לקבל משהו לעצמי, פשוט לתת בשביל לתת.
האמת היא, שזה
טריקי, כי אין באמת דבר כזה מבחינה אנושית.
אנחנו לא בנויים אלטרואיסטים.
נהפוך הוא, כל דבר
שאנחנו עושים יש בו, איכשהו, טובת הנאה אישית.
אפילו להביא סיר
מרק לשכנה זקנה חולה בקצה הבלוק – לכאורה אין בזה שום טובת הנאה לעצמנו.
אף אחד לא יודע, אף אחד לא רואה, רק הזקנה נהניית מהמרק.
אפשר לבוא ולומר –
זה עשייה של משהו ללא טובת הנאה אישית.
אבל זה לא נכון.
לא רק בגלל שעשיתי
מצווה ושימחתי את ה' – שגם זו טובת הנאה אישית.
אפילו מי שלא מאמין מקבל מזה משהו.
מה?
בסופו של דבר, זה
גורם לי להרגיש טוב עם עצמי.
ולהרגיש טוב עם
עצמי זה משהו שגורם הנאה.
אז יש כאן טובת הנאה אישית.
ביום השני של השבוע
הראשון אנחנו מתמקדים במידת הגבורה שבחסד.
עכשיו יש עדיין
השפעה ונתינה, אבל היא מגיעה עם גבורה, עם גבול.
וכך הלאה...
{
אנחנו עושים את כל
העבודה הזו, כי אנחנו מתכוננים למתן תורה.
אנחנו מצפים למתן
תורה, וסופרים בשקיקה כל יום שמקרב אותנו להר סיני.
ואנחנו מכינים את
עצמנו למתן לתורה, בעבודה על הספירות.
וכל זה למה?
כי כדי שנוכל
לקבל את התורה, אנחנו חייבים קודם כל דרך ארץ.
כתוב: "דרך ארץ קדמה
לתורה[10]".
וזה כתוב גם בפרקי אבות: "רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר:
אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ. אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה.[11]"
מה שמלמד אותנו שאי אפשר להפריד בין תורה לדרך ארץ, כמו שכתוב במדרש ויקרא רבה[12]:
"דאמר רבי ישמעאל
בר רב נחמן: עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה, הדא הוא דכתיב (=זהו
שכתוב) "לִשְׁמֹר אֶת
דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים[13]". "דֶּרֶךְ" - זו דרך ארץ ואחר
כך "עֵץ הַחַיִּים" - זו תורה."
ובגלל שתלמידיו של
רבי עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה.
אנחנו לוקחים מהם
שיעור – ומתקנים – ועובדים על עצמנו, כדי שכזו שואה לא תתרחש שוב.
מלמד אותנו רבי
אליעזר שלמה שיק, הצדיק מיבניאל, בספרו אמרי מוהרא״ש:
״ביותר צריכים
להקפיד בימי הספירה, שתהיה אהבה בין נשמות ישראל, כי תלמידי רבי עקיבא נסתלקו אז,
מפני שלא כבדו זה את זה, ועקר התקון צריך להיות בימי הספירה, לאהב את כל בר ישראל
כנפשו. ולכן צריכים אז לעשות חסד ביותר אחד עם השני, וזה עקר התקון לגלות המרה
שאנו נמצאים בה, שהכל על יד שנאת חנם, ולכן דיקא בימי הספירה צריכים למסור את נפשו
בעבור כל בר ישראל.[14]״
{
וזה כל-כך מדהים
שכאלה תלמידים גדולים נפלו במקום הזה.
דווקא התלמידים של
רבי עקיבא, זה שחרט על דגלו: "וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ[15]", דווקא הם לא נהגו כבוד זה בזה?
איך זה יכול להיות?
כי כתוב, "ְעַל כָּל
פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה[16]"
על איזו אהבה
מדובר?
על האהבה של האדם
לעצמו.
בני אדם אוהבים את
עצמם, ולכן מצווה ה' "וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ".
כי אם באמת כל אחד
יאהב את זולתו כמו שהוא אוהב את עצמו – יהיה לנו כאן גן-עדן.
אבל לצערנו, אנחנו
לא בגן עדן – אנחנו בעולם הזה.
ובעולם הזה, מלמד
אותנו הצמח צדק[17]
כל אחד מאיתנו אוהבת את עצמנו אהבה נרקיסיסטית.
מה זה אומר?
שאנחנו עוברים שלושה
שלבים כשאנחנו פושעים, עושים משהו לא בסדר כלפי מישהו אחר.
1.
אנחנו כועסים על עצמנו.
2.
אנחנו מצדיקים את עצמנו.
3.
הופכים את עצמנו מהתוקף לקורבן.
דוגמא:
נכנסתי הביתה מיום
עבודה, ואני עייפה, רעבה ועצבנית.
הבן אדם הראשון שפוגש אותי בדלת, זה הבן שלי שחיכה לי כבר כמה שעות כי הוא נורא
רוצה להתייעץ איתי לגבי משהו
ואיך שאני נכנסת בדלת הוא מתחיל לספר לי את מה
שהוא רוצה לספר לי.
אלא שאני לא פנויה
עכשיו להקשיב – ואני חותכת אותו בעצבים: לא עכשיו, רגע, אני צריכה פיפי, אני רעבה,
אני עייפה, שנייה...
והוא נעלב ומתקפל
לחדר שלו.
ואז אני נכנסת לשלב
#1:
אני כועסת על עצמי
שלא התגברתי, ולא התאפקתי, ולא גיליתי סבלנות וסובלנות, ואני מרגישה ממש רע עם
עצמי.
אז אני עוברת לשלב
#2:
אני מצדיקה את
ההתנהגות שלי. "טוב מה את רוצה, את עייפה, ורעבה, ומתה לפיפי, וממש לא יכולתי
אחרת, אם הייתי יכולה בודאי שלא הייתי ג"כ קצרה איתו.
ואז אני עוברת לשלב
#3:
חוץ מזה, הוא יכול היה
לגלות טיפה יותר התחשבות, ולא להתנפל עלי ישר בדלת הכניסה, מה הוא לא יכול לתת לי
קצת אויר? אם הוא לא היה מנפל עלי איך שנכנסתי בודאי שלא הייתי חותכת אותו בעצבים.
זה אשמתו.
אז עכשיו אנחנו
יכולים להבין אולי קצת יותר איך אפילו תלמידי חכמים גדולים כמו תלמידיו שלרבי עקיבא
נפלו במקום הזה.
ומה שאנחנו מוזמנים
לעשות בימי ספירת העומר זה לעבוד בדיוק על זה.
באמצעות הספירות,
חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, והשילובים שלהם,
לאט לאט לטפס שלב
אחרי שלב בסולם ולהגיע למקום שבו אנחנו קצת יותר במקום של "וְאָֽהַבְתָּ֥
לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ".
ואם נעשה עבודה ממש
טובה, אז אולי עם השנים נגיע למקום שבו אנחנו לא סתם "וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖
כָּמ֑וֹךָ", לחברינו,
לרעים שלנו,
אלא "וְאָֽהַבְתָּ֥
לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ",
לרעך, למי שמרע לנו, למי שעושה לנו רע. על אמת. אפילו אותו נצליח לאהוב. כמו
שאנחנו אוהבים את עצמנו.
{
היום אנחנו ביום
גבורה שבתפארת.
גבול לשפע, דין,
התגברות, יחד עם רחמים ואמת.
ובעידן הזה שלנו שבו
מה שלא מצולם - לא קיים: לא צילמת = לא היית! אין לך לייקים....
קשה להיות גיבורה.
קשה להתגבר כי אף
אחד לא נותן לך לייקים על זה שהתגברת על עצמך ולא כעסת, או לא צעקת, או לא הוצאת
מהפה משהו לא יפה, או היית נחמדה כשממש לא התחשק לך להיות נחמדה.
אף אחד לא מפאר
אותך על כל ההתגברויות שלך שלא רואים – זה כאילו לא קיים.
ואז את נובלת.
כי לצערינו, "אדם מודד את
ערכו לפי ההערכה שמעריכים אותו.[18]"
ככה כותב הרב יחזקאל לוינשטיין.
אז במקום לחכות
להערכה שתגיע מבחוץ – נייצר אותה מבפנים.
נעשה את מה שאנחנו
רוצים שיעשו לנו.
נאהב את האחר, כמו
שאנחנו רוצים שיאהבו אותנו, כמו שאנחנו אוהבים את עצמנו.
אז בשבוע הזה שבו אנחנו עובדים על
מידת התפארת, אנחנו עובדים גם על רחמים וגם אמת.
רחמים זה שילוב של חסד וגבורה. זה
נקרא שילוב של גוונים.
לתפארת יש הרבה גוונים שמשתלבים ביחד
ע"י חיבור של שני הפכים.
אנחנו עובדים בה גם על התפארות,
אבל לא את עצמנו אנחנו מפארים, אלא
אחרים.
זה שבוע שבו אנחנו נתרכז בלפאר אחרים.
להחמיא להם, לעודד אותם, לגרום לאחרים
להרגיש טוב עם עצמם בזכות מה שיש בהם.
על ניצול הכישרונות שלהם לטובה, על
העשייה שלהם למען אחרים, על ההתגברות שלהם לטובת אחרים, על הוויתורים לאחרים. על
התאפקות, ועל התעלות על עצמם.
אלה לא סתם מחמאות. אלה לא סתם
עידודים. (אין באמת כאלה).
לפאר אדם אחר זה להחמיא לו ולעודד
אותו ולספר לו גם למה. למה אנחנו חושבים שהיא כזו מקסימה, או הוא כזה טוב.
ולאו דווקא בבית. גם לקופאית בסופר,
ולנהג האוטובוס, ולמי שהחזיק עבורינו את הדלת פתוחה.
וגם עם הבני זוג שלנו: לפאר אותם.
להתפאר בהם: "איזה
מזל יש לי שאני הבת זוג שלך, כי אתה הכי הכי בעולם. למה? כי אתה כזה בן אדם לא
אנוכי ותמיד חושב על איך לעשות שיהיה לי יותר נוח ויותר נעים, ושארגיש אהובה
ורצויה."
אז אנחנו לומדים בימים אלה. בשני
ערוצים.
בערוץ אחד זו למידה חברתית: את מסכת
אבות, כדי ללמוד מוסר ודרך ארץ בין אדם לחברו.
ובערוץ השני זו עבודה יותר אישית: אנחנו
סופרים את ספירת העומר ועובדים על המידות שלנו, על הקשר שלנו עם עצמנו, על מערכת
היחסים שלנו בינינו לבין עצמנו. וזו עבודה יותר אישית.
וכמובן שהערוצים האלה שלובים, וכל
הלמידות הללו, משפיעות ומושפעות זו מזו.
ומגלים בדרך, על כמה הרבה יש לנו
להודות, שאנחנו כאן, עושים את העבודה הזו, בני חורין, ומגדלים עוד דור של בני
חורין.
{
ועל הנרות, בכל
שבת , אל תשכחי לספור את הברכות שלך:
וְזַכֵּנִי
לְגַדֵל בָּנִים וּבְנֵי בָנִים, חֲכָמִים וּנְבוֹנִים, אוֹהַבֵי הַשֵם, יִראֵי
אֶלֹקִים, אַנְשֵי אֶמֶת, זֶרַע קוֹדֶשׁ, בַשֵם דְּבֵקִים, וּמְאִירִים אֶת
הָעוֹלָם בַּתוֹרָה וּבְמַעֲשִים טוֹבִים, וּבְּכָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדַת הַבוֹרֵא[19].
שנזכה לגדל ילדים
שטוב להם, עם עצמם, עם אחרים, ובעולם.
ושנזכה לגדל! שנזכה
להגדיל! לרומם ולפאר – ולתפארת מדינת ישאל.
ביום שלישי בערב
טקס יום הזיכרון באור תורה.
ביום רביעי יום הזיכרון לחללי צה"ל, וביום חמישי יום הולדת 74 למדינת ישראל.
בגימטריה: "עד".
שנזכה שהילדים שלנו
יהיו עדים להמשך המסורת, להמשך המסירה, מאב לבנו, את התורה שקיבלנו במעמד
הר סיני.
שתהיה לנו עין טובה עד אין סוף, ונצליח תמיד לשפוט לכף זכות.
נעיין מתוך טוב בדברים ואנשים אחרים. שמי שיביט בנו יראה רק טוב נובע מהעין שלנו,
מהמעיין שלנו.
שתהיה לנו לשון
טובה, ונוציא רק טוב, גם מהפה.
ושנהיה עדינות,
ולא ניגע אף פעם חו"ח באף אחד לא נכון, לא פיזית ולא נפשית.
{
חודש אייר מבורך
– ר'ת, אני יי' רופאך.
שני יוד, אחד
לבריאות הגוף, ואחת לבריאות הנפש.
ה' יברך אתכן.
{
בשם
כל ישראל השיעור מוקדש לזכות המצפים לזרע בר קיימא
בנימין
לייב הכהן בן ביילה ומלכה ונורית בת שולמית
גל יצחק בן סמדר וניקול מרים בת שרה
ולזכות המצפים לזיווג הגון בר קיימא משורש נשמתם
דנדן דוד בן סמדר, בר אליעזר בן סמדר
ולהבדיל להחלמה מהירה
ורפואה שלימה ובריאות טובה גוף ונפש של אורנה בת דליה, אמיליה בת אסתר, שרה סוליקה
הדסה בת רות, ועליזה טובה בת אסתר גרונא, בתוך שאר חולי עמו ישראל
{
לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר בע"ה
ב'נ לנשים באירועים ואחת לחודש סמוך לראש חודש עברי
פרויקט שיעורי
יַהֲדוּת וְהוֹרוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.
תגובות הארות והערות
יתקבלו בשמחה
{
מקורות נוספים:[20]
הרב אשכנזי, שניאור. (כ״ג בניסן
ה׳תשפ״ב). פרשת קדושים: אהבה בהישג יד: איך לאהוב כמוך? [סרטון וידאו] https://ashoova.co.il/
הרב גולדשמיד, יצחק. לימוד פרטי, שיעורים בתניא.
הרב הכהן אשרוב, יובל. סדרת שיעורים למנויים.
הרבנית מזרחי, ימימה. שיעורים כתובים
בדוא"ל למנויות.
ספריא: https://www.sefaria.org.il/
מקראות גדולות: https://library.alhatorah.org/
[2] יבמות
סב'
[3] שמות
לב' טז'
[4] אבות
ו' ב': "אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל
יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת
מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה נִקְרָא
נָזוּף, שֶׁנֶּאֱמַר "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת
טָעַם", וְאוֹמֵר "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹקִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב
מִכְתַּב אֱלֹקִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" , אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא
חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה,
וְכָל מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה הֲרֵי זֶה מִתְעַלֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר
"וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת":
[5] שמות ג'
יב'
[6] שמות ג' יב': "וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת
כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת
הָאֱלֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה."
[7] שמות
ג' יב'
[8] אבות ה'
א'
[9] עפ"י תניא, פרק א', הדעת, סוכן תהליך השינוי הפנימי, עי"י
התבוננות בגדולת ה': קירבת ה' לי טוב: "וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹקִים לִי טוֹב
שַׁתִּי בַּאדֹ-נָי יְהֹוִה מַחְסִי לְסַפֵּר כָּל מַלְאֲכוֹתֶיךָ." (תהילים
עג' כח')
[10] מדרש
רבה ויקרא פרשה ט פסקה ג, וכן פרשה לה פסקה ו'.
[11] אבות ג' יז'
[12] מדרש
רבה ויקרא, פרשה ט פסקה ג, וכן פרשה לה פסקה ו'.
[13] בראשית
ג' כד'
[14] מתוך ספר אמרי מוהרא"ש (בתוך שיעורי הרבנית ימימה מזרחי)
מוהרא"ש: הרב אליעזר שלמה שיק, הצדיק מיבניאל. (2015-1940). היה מייסדה של קהילת
"היכל הקודש" בחסידות ברסלב. התגורר ביבנאל ובניו יורק
[15] ויקרא
יט' יח': "לֹֽא־תִקֹּ֤ם וְלֹֽא־תִטֹּר֙ אֶת־בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְאָֽהַבְתָּ֥
לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י ה'׃"
ספרא, קדושים, ד' פ"ט ע"ב : רבי עקיבא אומר: "זה כלל גדול
בתורה."
[16] משלי י' יב': "שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים, וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה
אַהֲבָה."
[17] הצמח צדק, רבי
מנחם מנדל שניאורסון (1866-1789), קרוי על שם ספרו, האדמו"ר השלישי בשושלת
חב"ד, - מתוך שיעורו של הרב שניאור אשכנזי (ר' מקורות נוספים)
[18] הרב יחזקאל
לוינשטיין, בספר "מידות" (עפ"י הרבנית ימימה מזרחי)
הרב יחזקאל (חצקל) לוינשטיין ( 1885 - 1974) היה מבעלי המוסר הבולטים במאה ה-20,
שימש כמשגיח הרוחני של ישיבות מיר, לומז'ה-פתח תקווה וישיבת פוניבז'.
[19] מתוך התפילה אחרי הדלקת
נרות שבת.
רבינו בחיי יתרו יט, ג: "ולכך ראויה האשה
להתפלל לשם יתברך בשעת הדלקת הנר של שבת שהיא מצוה מוטלת עליה שיתן לה ה' בנים
מאירים בתורה, כי התפלה יותר נשמעת בשעת עשיית המצוה, ובזכות נר שבת שהוא אור תזכה
לבנים בעלי תורה הנקראת אור שנאמר: (שם ו, כג) "כי נר מצוה ותורה אור",
וכן דרשו רז"ל: (שבת כג ב) האי מאן דרגיל בשרגי הויין ליה בנים תלמידי חכמים."
[20] "כל
המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם". אבות ו' ו'
[© Smadar Prager, CGP]
Smadar Prager, Relationship Expert, CGP, is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 after graduating the four-year program in the Alfred Adler Institute in Israel. With a home-based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island, NY) focused on relationships with the self and in the Family:
Parenting · Marriage · Intimacy · Body & Eating Problems.
To contact or to schedule an appointment please mail smadarprager@gmail.com or call/text 917-513-1490.
