המתכון המקורי: https://www.youtube.com/watch?v=YYsL8Vm68A0&t=165s
יום רביעי, 25 בנובמבר 2020
יַהֲדוּת וְהוֹרוּת: פתק החלפה | פרשת ויצא | ח' בכסלו ה'תשפ"א
בס"ד
והפעם:
הגיגים
מעוגנים על פרשת ויצא
פתק
החלפה
לא לזה התכוונתי, זה לא מה
שרציתי, אפשר להחליף?
באנגלית קוראים לזה Buyer’s remorse.
על ציפיות שמתנפצות וחרטות של אחרי הבחירה.
פרשה שביעית של חומש בראשית: וַיֵּצֵ֥א[1], כמו כל הפרשות שקדמו לה, גם הפרשה הזו עמוסת מאורעות, ממש סיפור מתח בהמשכים עם פיתולים והפתעות בעלילה: "וַיֵּצֵ֥א יַעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֖לֶךְ חָרָֽנָה׃"
בדרכו לחָרָן ישן יעקב בשדה וחלם חלום. בחלום
יעקב נראו מלאכים עולים ויורדים בסולם,
וה' ניצב עליו ומברך אותו שהארץ שהוא שוכב עליה תינתן לו, והוא, האל, ישמור
עליו תמיד.
יעקב הולך לחרן, שם הוא גר אצל לבן. הוא מתאהב
ברחל, בתו הצעירה של לבן, ומציע ללבן שייתן לו את רחל לאישה תמורת עבודה של שבע
שנים אצל לבן. אבל לבן מרַמֶּה את יעקב, וכשמסתיימות שבע השנים הוא מְחַתֵּן את
יעקב במִרְמָה עם לאה, הבת הבכורה. שבוע אח"כ הוא מתחתן גם עם רחל, ונאלץ
לעבוד עוד שבע שנות עבודה נוספות עבורה. אחל, לאה ושִפְחוֹתֵיהֶן יולדות ליעקב
שְׁנֵים־עָשָׂר בנים ובת אחת.
יעקב רוצה לחזור לביתו עם המשפחה המורחבת, אך
לָבָן מְקַפֵּחַ את שְׂכָרוֹ. יעקב מצליח להרבות את צאנו באמצעות תחבולה, ואז הוא
בורח מבית לבן ברכוש גדול. לבן רודף אחריו, אך לאחר חילופי דברים הם משלימים זה עם
זה, וכורְתים ברית ידידוּת.[2]
{
אחד הדברים הכי
מדהימים בתורה שלנו, זה שהיא מעמידה לפנינו את אבות האומה, והם כל-כך לא מושלמים.
הם כל-כך אנושיים, טועים, שוגים. אנשים עם רגשות אנושיים, שמרגישים וחשים ומתמודדים
בדיוק עם הדברים שכל בני אנוש מתמודדים איתם.
כלומר, זה שהם אבות
האומה, זה לא בגלל שהם מופת ודוגמא של שלמות, אלא דווקא שהם לא.
הם אוהבים, וכואבים,
ומפחדים, וחוששים, ומתקשים בגידול ילדים.
הם משרטטים לנו את כל
המכשולים האפשריים – ואפשר לשמוע אותם מבין הדפים אומרים:
אם אנחנו יכולנו –
גם אתם יכולים.
{
אחת מהדרמות הגדולות
לוקחות חלק בפרשה שלנו. החלפת הכלות.
יעקב אמור להתחתן
עם רחל עבורה עבד שבע שנים תמימות, ומתברר לו שהחליפו לו את הכלה, והוא נשוי עם
לאה.
וכך מתארת לנו
התורה את הדרמה: "וּלְלָבָ֖ן שְׁתֵּ֣י בָנ֑וֹת שֵׁ֤ם הַגְּדֹלָה֙ לֵאָ֔ה
וְשֵׁ֥ם הַקְּטַנָּ֖ה רָחֵֽל׃
וְעֵינֵ֥י
לֵאָ֖ה רַכּ֑וֹת וְרָחֵל֙ הָֽיְתָ֔ה יְפַת־תֹּ֖אַר וִיפַ֥ת מַרְאֶֽה׃
וַיֶּאֱהַ֥ב
יַעֲקֹ֖ב אֶת־רָחֵ֑ל וַיֹּ֗אמֶר אֶֽעֱבׇדְךָ֙ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים בְּרָחֵ֥ל
בִּתְּךָ֖ הַקְּטַנָּֽה׃
וַיֹּ֣אמֶר
לָבָ֗ן ט֚וֹב תִּתִּ֣י אֹתָ֣הּ לָ֔ךְ מִתִּתִּ֥י אֹתָ֖הּ לְאִ֣ישׁ אַחֵ֑ר שְׁבָ֖ה
עִמָּדִֽי׃
וַיַּעֲבֹ֧ד
יַעֲקֹ֛ב בְּרָחֵ֖ל שֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים וַיִּהְי֤וּ בְעֵינָיו֙ כְּיָמִ֣ים אֲחָדִ֔ים
בְּאַהֲבָת֖וֹ אֹתָֽהּ׃
וַיֹּ֨אמֶר
יַעֲקֹ֤ב אֶל־לָבָן֙ הָבָ֣ה אֶת־אִשְׁתִּ֔י כִּ֥י מָלְא֖וּ יָמָ֑י וְאָב֖וֹאָה
אֵלֶֽיהָ׃
וַיֶּאֱסֹ֥ף
לָבָ֛ן אֶת־כׇּל־אַנְשֵׁ֥י הַמָּק֖וֹם וַיַּ֥עַשׂ מִשְׁתֶּֽה׃
וַיְהִ֣י
בָעֶ֔רֶב וַיִּקַּח֙ אֶת־לֵאָ֣ה בִתּ֔וֹ וַיָּבֵ֥א אֹתָ֖הּ אֵלָ֑יו וַיָּבֹ֖א
אֵלֶֽיהָ׃
וַיִּתֵּ֤ן
לָבָן֙ לָ֔הּ אֶת־זִלְפָּ֖ה שִׁפְחָת֑וֹ לְלֵאָ֥ה בִתּ֖וֹ שִׁפְחָֽה׃
וַיְהִ֣י
בַבֹּ֔קֶר וְהִנֵּה־הִ֖וא לֵאָ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֶל־לָבָ֗ן מַה־זֹּאת֙ עָשִׂ֣יתָ
לִּ֔י הֲלֹ֤א בְרָחֵל֙ עָבַ֣דְתִּי עִמָּ֔ךְ וְלָ֖מָּה רִמִּיתָֽנִי׃
וַיֹּ֣אמֶר
לָבָ֔ן לֹא־יֵעָשֶׂ֥ה כֵ֖ן בִּמְקוֹמֵ֑נוּ לָתֵ֥ת הַצְּעִירָ֖ה לִפְנֵ֥י
הַבְּכִירָֽה׃
מַלֵּ֖א
שְׁבֻ֣עַ זֹ֑את וְנִתְּנָ֨ה לְךָ֜ גַּם־אֶת־זֹ֗את בַּעֲבֹדָה֙ אֲשֶׁ֣ר תַּעֲבֹ֣ד
עִמָּדִ֔י ע֖וֹד שֶֽׁבַע־שָׁנִ֥ים אֲחֵרֽוֹת׃
וַיַּ֤עַשׂ
יַעֲקֹב֙ כֵּ֔ן וַיְמַלֵּ֖א שְׁבֻ֣עַ זֹ֑את וַיִּתֶּן־ל֛וֹ אֶת־רָחֵ֥ל בִּתּ֖וֹ
ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה׃
וַיִּתֵּ֤ן
לָבָן֙ לְרָחֵ֣ל בִּתּ֔וֹ אֶת־בִּלְהָ֖ה שִׁפְחָת֑וֹ לָ֖הּ לְשִׁפְחָֽה׃
וַיָּבֹא֙
גַּ֣ם אֶל־רָחֵ֔ל וַיֶּאֱהַ֥ב גַּֽם־אֶת־רָחֵ֖ל מִלֵּאָ֑ה וַיַּעֲבֹ֣ד עִמּ֔וֹ
ע֖וֹד שֶֽׁבַע־שָׁנִ֥ים אֲחֵרֽוֹת׃[3]"
{
מה קורה כאן? בשביל מה כל הסיבוב הזה? בשביל מה כל
הסבל הזה?
למה הרמאות הזו של לָבָן
הָאֲרַמִּי, לבן הרַמַּאי?
" וַיְהִ֣י
בַבֹּ֔קֶר וְהִנֵּה־הִ֖וא לֵאָ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֶל־לָבָ֗ן מַה־זֹּאת֙ עָשִׂ֣יתָ
לִּ֔י הֲלֹ֤א בְרָחֵל֙ עָבַ֣דְתִּי עִמָּ֔ךְ וְלָ֖מָּה רִמִּיתָֽנִי׃"
יעקב שואל את לבן למה
רימת אותי? היה לנו הסכם!
בפירוש דיברנו על
רחל, בתך, הקטנה.
יעקב ידע שיש לו
עסק עם נוכל מלכתחילה, ולכן כשחתמו את העסקה הוא וידא עד הפרט האחרון שברור שההסכם
הוא שהוא יעבוד עבור דודו "שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים בְּרָחֵ֥ל בִּתְּךָ֖
הַקְּטַנָּֽה׃".
רָחֵ֥ל
בִּתְּךָ֖ הַקְּטַנָּֽה
רָחֵ֥ל, ולא לאה.
רָחֵ֥ל
בִּתְּךָ֖, ולא רחל
בת של מישהו אחר, למקרה שיש כאן בארם נהריים עוד מישהי שקוראים לה רחל.
רָחֵ֥ל
בִּתְּךָ֖ הַקְּטַנָּֽה,
הבת הקטנה שלך, לא הבת הגדולה שלך.
מבחינתו של יעקב
הוא עשה הכל כדי לוודא שההסכם שהוא חותם עם הרַמַּאי הזה, עם לָבָן
הָאֲרַמִּי, סגור
מכל הכיוונים, שלא יהיו אי הבנות.
ובכל זאת, הוא קם
בבוקר ורואה שזו לא רחל, זו לאה: וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וְהִנֵּה־הִ֖וא לֵאָ֑ה.
{
ועל המשפט הזה אני
רוצה לדבר.
על ההפתעה של יעקב:
וַיְהִ֣י
בַבֹּ֔קֶר וְהִנֵּה־הִ֖וא לֵאָ֑ה.
קצת לא ברור למה
יעקב מופתע.
הוא הרי ידע שזה מה
שהולך לקרות. בגלל זה הוא הקפיד על כל פרטי הפרטים של ההסכם , ועשה הכל כדי לוודא
שלָבָן
הָאֲרַמִּי, לבן הרַמַּאי,
יקרא טוב טוב את כל האותיות הקטנות, שלא יהיו חס-וחלילה אי הבנות.
אז מה אתה מופתע יעקב?
למה אתה מתפלא יעקב?
הקריאה הכאובה הזו של יעקב אל לבן "מַה־זֹּאת֙ עָשִׂ֣יתָ לִּ֔י הֲלֹ֤א
בְרָחֵל֙ עָבַ֣דְתִּי עִמָּ֔ךְ וְלָ֖מָּה רִמִּיתָֽנִי׃[4]"
הרי ידעת שיש לך
עסק עם רמאי.
{
התורה מספקת לנו
הסברים. דיברנו על הנושא ברחבה בשיעורים קודמים לפרשה, אבל טוב לחזור על הפירושים,
על מנת להבין את העניין לעומק, ואולי לקחת עוד צעד קדימה.
עפ"י פשוטו
של מקרא המלבי"ם[5] טוען שיש ליעקב טענת חמס
כפולה כלפי לבן:
1.
הלא עבדתי בשבילך עבור רחל, למה לא נתת
לי אותה כפי שסיכמנו בינינו?
2.
ובנוסף, למה רימת אותי ונתת לי אשה אחרת
שבכלל לא רציתי אותה?
והתשובה של לבן
מפתיעה: "וַיֹּ֣אמֶר
לָבָ֔ן לֹא־יֵעָשֶׂ֥ה כֵ֖ן בִּמְקוֹמֵ֑נוּ לָתֵ֥ת הַצְּעִירָ֖ה לִפְנֵ֥י
הַבְּכִירָֽה׃"
לבן הרַמַּאי, לָבָן
הָאֲרַמִּי, מיתמם!
מה זאת אומרת? לא עשיתי שום דבר לא בסדר!
רבי חיים בן
עטר, האור החיים הקדוש[6] מביא פירוש נהדר:
אתה כבר מתגורר איתנו כאן בארם נהריים כבר שבע שנים, אתה למדת כבר להכיר את התרבות
שלנו, אתה יודע שנהוג אצלנו לחתן קודם כל את הבכורה.
לא היתה לי ברירה!
ברור שידעת שתקבל את רחל הקטנה, רק אחרי שלאה הבכורה תתחתן.
וברור, שמכיוון שהיא לא התחתנה במשך השבע שנים האלה – אני לא יכול לתת לך להתחתן
עם רחל לפניה.
כשאמרת לי , ברור היה שאתה יודע שלאה עדיין איננה נשואה, ובודאי אתה יכול להבין
שפירשתי את כוונתך לתת לך קודם את לאה כמנהג המקום.
{
בואו נגיד שאנחנו
עוד איכשהו יכולים להבין את הקצר בתקשורת הזה.
שני אנשים מתרבויות
שונות, מבינים דברים שונים.
אנחנו מכירות את זה
מקרוב, כישראליות שחיות באמריקה. יש שיחות לפעמים שכאילו מדברים על שני קווים
מקבילים שלא נוגעים אחד בשני. פער תרבותי.
[בעזרת ה' יום אחד
נעשה שיעור רק על זה – על הרווח שבין שבין המילים].
אז יעקב חשב שזה
ברור שהם סגרו על רָחֵ֥ל
בִּתְּךָ֖ הַקְּטַנָּֽה ולָבָן
הָאֲרַמִּי, לבן הרַמַּאי
הזה, ניצל את הפער התרבותי כדי לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב: לרמות. הוא רימה את
יעקב.
אבל הוא לא הסתפק
בזה. לָבָן
הָאֲרַמִּי, לבן הרַמַּאי,
גם הטיף לו מוסר על הדרך:
"לֹא־יֵעָשֶׂ֥ה
כֵ֖ן בִּמְקוֹמֵ֑נוּ לָתֵ֥ת הַצְּעִירָ֖ה לִפְנֵ֥י הַבְּכִירָֽה׃"
לֹא־יֵעָשֶׂ֥ה כֵ֖ן בִּמְקוֹמֵ֑נוּ - כותב מעם לועז[7]: "ואע"פ שבשום מקום
אחר לא נהוג המנהג הזה, אם כן די היה לכתוב: לֹא־יֵעָשֶׂ֥ה כֵ֖ן. אבל לבן הרשע שמע
שיעקב קנה את הבכורה מעשיו, ולכן קינטר אותו ואמר לו: לֹא־יֵעָשֶׂ֥ה כֵ֖ן
בִּמְקוֹמֵ֑נוּ. ר"ל אע"פ שאתה נהגת כך והקטן נעשה בכור, אבל לא יעשה כן
במקומנו."
אתה חושב שאני רמאי?
אבל אתה הרמאי הכי גדול!
מה אתה מיתמם? כאילו זה לא משהו שאתה בעצמך כבר עשית. הרי אתה רימית
את אחיך הגדול וגזלת ממנו את הבכורה. מה אתה מתרגש?
אנחנו טובים יותר ממך, אצלנו לא עושים מה שאתה שאתה עשית.
לתת לך את הגדולה לפני הקטנה זה כלום לעומת מה שאתה עשית לאחיך.
גם לאה ענתה באופן דומה ליעקב כשהתחוור לו שהוא נשוי ללאה ולא לרחל.
"אמר לה: רמאית בת רמאי. והרי שמעת בלילה שקראתיך רחל ואת השבת
לי כאילו את רחל. אמרה לו: ממך למדתי שמותר לשקר לדבר מצוה. שהרי זה כ"א שנה
שאביך שלח את עשו להביא לו אוכל, הלכת אתה מהר והבאת לו. וכששאל אותך מי אתה,
השבת, אני עשו בכורך, ובודאי לא נמנעת מלשקר כדי לקיים מצות אמך. כיום אף אני עושה
כך כדי לקיים מצות אבי, ובפרט כדי לזכות בענין כה גדול להיות עם חסיד כמוך ובכך
להינצל מידיו של עשיו.[8]"
{
אז אם אנחנו מנסים להבין את ההפתעה של
יעקב, "וַיְהִ֣י
בַבֹּ֔קֶר וְהִנֵּה־הִ֖וא לֵאָ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֶל־לָבָ֗ן מַה־זֹּאת֙ עָשִׂ֣יתָ
לִּ֔י הֲלֹ֤א בְרָחֵל֙ עָבַ֣דְתִּי עִמָּ֔ךְ וְלָ֖מָּה רִמִּיתָֽנִי׃[9]"
הרי שכאן מונח ההסבר הראשון שלי:
מה
שאנחנו עושים לאחרים לא כואב כמו שזה כואב כשאחרים עושים את זה לנו.
כשיעקב אבינו לקח חלק המעשה המרמה של
רבקה את יצחק, ובפועל לקח משהו שלא היה שייך לו במרמה – עכשיו הוא עומד בנעליו של
עשיו.
עכשיו הוא מבין איך זה מרגיש להיות
מרומה על-ידי מישהו שנתת בו אמון.
הטענה שלך לאה אליו היא, למה אתה נוקט
איפה ואיפה?
למה זה היה בסדר לרמות כשזה התאים
לצרכים שלך, ואילו כשמרמים אותך פתאום זה לא בסדר?
צריכה להיות לך אמת מידה אחת לעצמך
ולאחרים.
אם זה בסדר לרמות, אז זה בסדר שירמו
גם אותך.
{
הרב שניאור אשכנזי[10] מביא את פירושו של החזקוני[11] על הסצנה
הזו, שזורה עבורינו עוד אור.
החזקוני נותן פירוש מאוד מעניין על הזהירות של יעקב בניסוח תנאי ההסכם שחתם
עם דוד: "שֶׁ֣בַע
שָׁנִ֔ים בְּרָחֵ֥ל בִּתְּךָ֖ הַקְּטַנָּֽה׃".
"ברחל בתך הקטנה [למה הדגיש הקטנה?]: שאינה חביבה
בעיניך כלאה הגדולה ... דבר אחר: אם אשא הבכירה, יבוא עשו אלי ויאמר: לא דייך נטלת
בכורתי וברכתי אלא אף אשתי אנסת.[12]"
הסיפור שמאחורי
הקלעים מרתק.
ורש"י מפרש את הפסוק
"וְעֵינֵ֥י לֵאָ֖ה
רַכּ֑וֹת[13]": "לפי שהיתה בוכה, שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו. שהיו הכל אומרים: שני
בנים לרבקה ושתי בנות ללבן, גדולה לגדול וקטנה לקטן."
את זה אנחנו מוצאים במדרש בראשית
רבה, המפרט את התנאים שסוכמו על-ידי רבקה ואחיה לבן: "וּמַהוּ רַכּוֹת, רַכּוֹת מִבִּכְיָה,
שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים כָּךְ הָיוּ הַתְּנָאִים, הַגְּדוֹלָה לַגָּדוֹל וְהַקְּטַנָּה
לַקָּטָן, וְהָיְתָה בּוֹכָה וְאוֹמֶרֶת יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹא אֶפֹּל בְּגוֹרָלוֹ
שֶׁל רָשָׁע.[14]"
אנחנו רואים, שעל-פי המדרשים, רש"י,
והחזקוני, יעקב נזהר בכל מאודו שלא להתחתן עם לאה, משום שעל פי התוכנית המוקדמת,
לאה הייתה שייכת לעשיו ורק זה היה חסר ליעקב: לקחת לעשיו גם את האישה המיועדת לו אחרי
שלקח לו במרמה את הברכות ואת הבכורה - ועשיו כבר נשבע להורגו.
הרב שניאור אשכנזי מדגיש ש"המעלה בהסבר הזה של החזקוני, שהוא מיישב (לעניות דעתי) באופן נפלא את הצד
של לאה. הרי כל אחד תמה, איך לאה שיתפה פעולה עם הרמאות של אבא שלה ונישאה לאדם
שאינו רוצה בה? אולם לפי החזקוני, ניתן לבאר היטב: היות שיעקב קנה את הבכורה מעשו,
הוא נהיה הגדול ובמילא הוא ראוי לה, שהרי "הגדולה לגדול והקטנה לקטן"."
{
עפ"י הרב
נחום ברנסון מישיבת ההסדר בנהריה כל מה שמתרחש בחייו של יעקב מתקשר לארוע אחד:
"וַיֹּאמֶר
בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ.[15]"
מרמה גוררת
מרמה.
מאותו רגע שבו בישר
יצחק אביהם לעשיו שבָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ, מאותו רגע ואילך מרמה רודפת את
יעקב בחייו, וגורמת לו לסבל רב, ולכך שהוא נראה זקן מאוד כשהוא רק בן מאה ושלושים
שנה.
כתוב במסכת סוטה: "במידה שאדם
מודד, בה מודדים לו[16]".
.התנהגות היא מידה. חז"ל מלמדים
אותנו שכפי שאדם מתנהג בעולם הזה, ככה מגלגלים שיתנהגו איתו בחזרה. What goes around comes around.
הרב נחום ברנסון כותב: "חז"ל מכוונים אותנו אל
ה"מידה כנגד מידה" שארעה ליעקב כשביסוסה הוא מהשימוש במילים 'מרמה'
והקבלה לענין צעיר בפני הבכור-בכורה. כל פעם שהוא רואה את לאה הבאה לביתו במרמה
הוא 'רואה את עצמו במראה': זה מזכיר לו את מעשה המרמה שלו עצמו ולכך השנאה הכבדה
כלפיה."
זה מאוד עמוק הרעיון הזה. זה יושב
בליבת הבסיס של ההתנהגות האנושית.
קוראים לזה: השלכה.
אני שונא את עצמי על שאני מתנהג ככה
כלפי האישה שלי. אבל במקום להכיר בכך שאני טעון שיפור. במקום לעבד את הכעס הזה ביני
לבין עצמי -- שזה מאוד לא נוח עד כואב ממש
-- אני מפנה את הכעס כלפי האישה שלי. אחרי הכל היא הסיבה לשנאה העצמית שלי – ולכן
אני כועס עליה.
{
אנחנו צריכים להיזהר במערכות יחסים
שלנו ולהבין שהמנגנון הזה קיים בתוכנו.
יש לנו נטייה טבעית להשליך את השנאה
העצמית שלנו על מושא הסיבה לשנאה שלנו.
את הכעס העצמי, על מושא הסיבה של הכעס
שלנו.
{
אנחנו ממשיכים במסע שלנו לנסות להבין
את ההפתעה של יעקב, "וַיְהִ֣י
בַבֹּ֔קֶר וְהִנֵּה־הִ֖וא לֵאָ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֶל־לָבָ֗ן מַה־זֹּאת֙ עָשִׂ֣יתָ
לִּ֔י הֲלֹ֤א בְרָחֵל֙ עָבַ֣דְתִּי עִמָּ֔ךְ וְלָ֖מָּה רִמִּיתָֽנִי׃[17]"
ההסבר השני שלי מתייחס לנקודה נוספת: לדעת על דבר ולחוות את הדבר – זה ממש לא אותו הדבר.
הדוגמא הכי טובה שאני יכולה לחשוב
עליה היא לידה. (למרות שבודאי יש עוד דוגמאות טובות לא פחות – אבל זה מה שעולה לי
כרגע בראש, אז נלך עם זה).
לשמוע על לידה, ללכת לקורס הכנה
ללידה, ללמוד על תהליך הלידה, אפילו לראות סרטונים גראפיים מאוד של לידה – שום דבר
לא יכול להכין אותך לחוויית הלידה עצמה.
לדעת, ולהבין בשכל, ואפילו לראות
בעיניים לידה – לא מתקרב אפילו לידיעה ולהבנה שיש לך אחרי שחווית לידה על בשרך.
יעקב חשש מלכתחילה שדודו, לָבָן
הָאֲרַמִּי, לבן הרַמַּאי,
ירמה אותו.
זו הסיבה שהוא הכין חוזה מנוסח בהקפדה. למנוע מראש כל ניסיון של אי כיבוד ההסכם.
זאת אומרת, שיעקב ידע שיש סיכוי טוב שדודו, לָבָן
הָאֲרַמִּי, לבן הרַמַּאי,
ירמה אותו.
אז אם הבנת שיש לך עסק עם רמאי, וידעת
שרוב הסיכויים שהולכים לרמות אותך, מה אתה מופתע כל-כך?
כי לדעת על הדבר, זה לא אותו הדבר כמו
לחוות את הדבר בפועל.
זה מזכיר לי סיפור:
|
צ |
פרדע ועקרב
רצו לחצות נהר: העקרב, שאינו יודע לשחות, ביקש לרכוב על גבה של הצפרדע, אשר סירבה
עקב כך שחששה שהעקרב יעקוץ אותה בדרך. אחרי דין ודברים שבו הצפרדע חוששת, והעקרב מבטיח
לה שהוא לא יעקוץ אותה, הצליח העקרב לשכנע את הצפרדע שאין מצב שהוא עוקץ אותה
מכיוון שגם הוא מבקש להגיע לגדה השנייה, ויהיה זה בלתי הגיוני בעליל לעקוץ אותה
ועל הדרך לפגוע גם בעצמו. הצפרדע השתכנעה והסכימה, אך באמצע הנהר העקרב אכן עקץ את
הצפרדע, ושניהם החלו לטבוע. שניות לפני שהם טובעים הצליחה הצפרדע לשאול בתדהמה:
"למה ומדוע עקצת אותי? הרי עכשיו שנינו נמות?", והעקרב עונה לה: "מה
אני יכול לעשות, זה הטבע שלי."
{
בהשגחה פרטית מדהימה,
הרב איציק גולדשמיד[18], לימד אותי ממש היום בדיוק את
הדבר הזה שהכנתי לדבר עליו בשיעור היום.
בחסידות קוראים לזה
במונחים אחרים מאלה שאנחנו מכירים, אבל הרעיון אותו רעיון.
הידיעה השכלית אינה
דומה לחווית המציאות עצמה.
בזמן שהידיעה
השכלית נמצאת ביני לביני, ואני יכולה להבין אותה עד רמה מסויימת, מוגבלת, מכיוון
שתמיד יכולים לספק לי עוד הוכחות, או לחילופין להתעורר בי ספקות לגבי הדבר אותו
אני מנסה להבין.
הרי שברגע שאני
חווה את הדבר במו חושי, אין כאן שום ויכוח, בין אם אני מבינה את הדבר או לא.
הרבי מליובאוויטש כינה את זה "הדבר מוכיח את
עצמו." הדבר
מנכיח את עצמו, הדבר עצמו מעיד על עצמו שהוא הוא. אי אפשר להתווכח עם מה שאנחנו
רואים, שומעים, מריחים, טועמים, או מרגישים פיזית.
בעוד שברמה השכלית,
אני מוכיחה את הדבר, רק בהבנה, ויכולה לקבל עוד ועוד הוכחות לקיומו, עד אין סוף –
ועדיין יכול לחלחל בי ספק, שאלות. עצם העובדה שאני מוכנה ויכולה לקבל עוד ועוד
הוכחות לקיומו של הדבר – מעידה על כך שאין גבול לכמות הראיות שהשכל יכול להכיל, בעוד שהראייה צריכה ראיה אחת בלבד.
{
מה שמביא אותי להסבר השלישי שלי במסע
שלנו לנסות להבין את ההפתעה של יעקב, "וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וְהִנֵּה־הִ֖וא לֵאָ֑ה וַיֹּ֣אמֶר
אֶל־לָבָ֗ן מַה־זֹּאת֙ עָשִׂ֣יתָ לִּ֔י הֲלֹ֤א בְרָחֵל֙ עָבַ֣דְתִּי עִמָּ֔ךְ
וְלָ֖מָּה רִמִּיתָֽנִי׃[19]"
אני קוראת לו: חֲרָטָת הקוֹנֶה Buyer’s remorse, או במילים
אחרות: הלוואי והיה לי פתק החלפה.
באתר ילדים הם התסריטאים הכי טובים
בעולם
מצאתי את הקצרצר המקסים הזה:
אמא מספרת
לשקד (בת 5) שכל תינוק, לפני שהוא נולד, בוחר את ההורים שלו.
שקד בהתלהבות:
אז אני בחרתי אותך ואת אבא!
אמא: כן!
שקד: אני
רוצה לשנות את דעתי.
לקצרצר צורף פתק החלפה בנוסח זה:
יוחלפו רק
הורים באריזה מקורית, ושלא נעשה בהם שימוש.
{
עוד לא נולד הילד
או הילדה, שלא חשבו לפחות פעם אחת בחייהם שהם היו רוצים להחליף את ההורים שלהם
בהורים אחרים.
עוד לא נולד ההורה,
שבאיזה שהיא שניה של חוסר שפיות זמנית מפאת חוסר שינה מצטבר או סתם עייפות חומר
רצינית, שלא עברה לו המחשבה הזו בראש: "לא לנער/ה הזה התפללתי" או "אולי
החליפו את הילד/ה..." או "לא ידעתי שזה יהיה כזה קשה, אפשר בבקשה להחזיר?"
ועוד לא נולד/ה
בן/בת הזוג שלא הסתכלו על בני הזוג שלהם וחשבו: זה לא האדם שאיתו התחתנתי.
או במילים אחרות: וַיְהִ֣י
בַבֹּ֔קֶר וְהִנֵּה־הִ֖וא לֵאָ֑ה.
הייתי בטוח
שהתחתנתי עם ְרָחֵל, ופתאום אני מוצא את עצמי עם לֵאָ֑ה.
הייתי בטוחה שאני
מכירה את הבן אדם שהתחתנתי איתו, ופתאום אני מוצאת את עצמי עם אדם זר, מוזר, אחר.
זה לא אותו אחד שהתחתנתי איתו.
"הוא
היה כזה נחמד כשהתחתנו. מה קרה לו שהוא התקלקל ככה?"
או להיפך,
"היא היתה כזו מתוקה כשהתחתנו, מה קרה לה שהיא התקלקלה ככה?"
אתם חושבים שאני
מגזימה?
אני לא.
היום במיוחד.
מוצאים את עצמם זוגות רבים במצב לחלוטין לא מוכר.
כל חוקי המשחק
השתנו. פתאום זוגות כלואים בבית שעות על גבי שעות אחד עם השני והשניה, והילדים...
והם לא רגילים להיות כל כך הרבה זמן אחד עם השני והשניה.
ואין להם את
העיסוקים הרגילים שלהם – והמתח עושה ההולך ומצטבר עושה את שלו.
ומוציא מאיתנו כל
מיני התנהגויות שלא תמיד מוכרות לנו – ובודאי שלא יושבות לנו טוב על בני הזוג.
לפני כחודש התפרסמו
נתונים סטטיסטיים על אחוזי הגירושין מאז תחילת המגיפה.
על פי הנשיונל לואו
ריוויו The
National Law Review, מספר תביעות לגירושין בארה"ב עלה ב-34%.
וככל הנראה, מה
שקורה כאן, בודאי קורה ברוב המדינות – מקור אחר (שאני לא יודעת כמה הוא מוסמך) נקב
ב-25% עליה בתביעות לגירושין בסין.
אבל אחת הנקודות
המעניינות היא ש20% מהתביעות הללו הוגשו על-ידי זוגות שהתחתנו חמישה חודשים, או
פחות, לפני כן. בתקופה המקבילה לפני שנה, ב-2019, אחוז התביעות לגירושין עמד על
11%.
34-11= 23. יכול
להיות שהמקור לגבי סין לא רחוק מהאמת אחרי הכל.
הנתונים מורים על
כך ש-31% מהזוגות נימקו את העילה לבקשה בכך שהסגר גרם לנזק בלתי הפיך ביחסים.
אתם מבינים?
וַיְהִ֣י
בַבֹּ֔קֶר וְהִנֵּה־הִ֖וא לֵאָ֑ה.
הייתי בטוח
שהתחתנתי עם ְרָחֵל, ופתאום אני מוצא את עצמי עם לֵאָ֑ה.
כל עוד הדברים
מתנהלים בהתאם לתוכנית שקבענו לעצמנו, הכל טוב.
אבל אם משהו פתאום
זז, אם מתרחשים אירועים לא צפויים, הלחץ שזה מכניס למערכת הוא עצום.
יש מי שימצאו את
הכלים להתמודד עם הלחץ, ויעשו מהלימון לימונדה.
ויש מי שיקרסו תחת
הלחץ – וימצאו את עצמם במקום לחוץ עוד יותר.
{
ליקטתי עבורינו כמה
רעיונות לשימור ושיפור הזוגיות גם בימים טרופים אלה:
1.
דייט שבועי.
נו, די כבר סמדר, כמה אפשר לשמוע על הדייט השבועי הזה? אי אפשר לצאת לשום מקום, מה
לא ברור?
נכון. אי אפשר לצאת לדייט שבועי כמו שהיינו רגילים. אבל אפשר למצוא דרכים אחרות,
במצב הקיים, לצאת לצעידה משותפת, ואפילו בתוך הבית, במרפסת או בגינה הביתית, לייחד
כמה דקות ביום, או על בסיס יומי, או שבועי אם ממש חייבים, שבהם עושים משהו כייפי
ביחד. רק את והוא. רק אתה והיא.
וכן. זה יכול להיות גם בחדר השינה, או האמבטיה, רק אתם, מוסיקה ונר ריחני.
מה שעושה את הדייט, זו לא המסעדה או בית הקפה, אלא הזמן שבני הזוג
מקדישים אחד לשני.
הזמן המיוחד הזה שבו בני הזוג נהנים ממשהו שהוא רק שלהם, מחזק ומייצב
את הקשר – אפילו בתוך הכאוס שבו אנחנו חיים.
הקשר, האהבה, כל זה נבנה מרגעים קטנים של יום יום.
2.
לעשות במקום לחכות שיעשו.
במקום לשבת ולתסוס
בתוך כעס, או צער, או לשבת בפינת החמוצים כי אתה מחכה יפנקו אותך כי קשה לך ומגיע
לך וכל התשובות נכונות - עשו עבור האחר את מה שאתם רוצים שיעשו עבורכם.
זה הפטנט הכי מופלא שהופך את האוירה הזוגית על פיה.
אם בא לך שיכינו לך סלט לארוחת ערב, תכין ארוחת ערב עם סלט, ותזמין אותה לשבת
איתך.
אם בא לך לקבל מחמאה, החמיאי לו על משהו.
למעשי החסד הקטנים האלה יש אפקט מצטבר שמעצים את הקשר בקפיצות של סדרה הנדסית.
3.
חלקו מחמאות.
אין שום דרך אחרת להגיד את זה – פשוט כך: תחמיאו אחד לשני.
תמצאו על מה – יש מלא, צריך רק לפקוח את העיניים... והלב.
4.
חיבוקים חובה.
פשוט ככה. תנו חיבוק בבוקר, חיבוק בצהריים וחיבוק בערב.
אפשר להרחיב את החיבוק לחיבוק משפחתי, אבל תתחילו עם שניכם.
כמה שניות, קצרות או ארוכות, של מגע, של חום, להרגיש אחד את השניה, להריח אחד את
השניה, להיזכר שיש לכם תמיד אחד את השניה להישען עליו, או עליה. אתם לא לבד. אין
שום סיבה שתתנהלו בבית כאילו אתם לבד.
ואם אתם מחכים שהשני או השניה יבואו לחבק אותכם קודם, ראשונים, ראו סעיף 2.
5.
הביעו את הצרכים בקול.
תגידו מה
אתם צריכים ותפסיקו לחכות שהשני יבין מה את רוצה בטלפתיה. דברו.
קורא המחשבות יצא לחופשה.
אף אחד לא יכול לדעת מה השני מרגיש או חושב אם השני לא יביע את הדברים בקול רם.
זה לא אומר שצריך לדרוש. זה לא אומר שמישהו פה חייב משהו למישהו.
זה רק אומר שאם קיים צורך – צריך לבקש. צריך לדבר. צריך למלל אותו.
צריך שהדבר יגיע לידיעת הצד השני. לא בתלונות, לא בדרישות. ב-I message.
מה את או אתה צריכים. ולא מה האחר לא עושה כמו שצריך.
כל המחקרים מוכחים
חד משמעית שגברים נשואים מאושרים יותר מהרווקים, ובודאי יותר מהגרושים.
ב-2018, לרגל שנת
ה-70 של מדינת ישראל, ערך משרד המדע והטכנולוגיה בהנחיית ד"ר אייל
דורון את "ניסוי האושר הגדול"[20].
המסקנות חד-משמעיות:
"מתוצאות הניסוי עולה
באופן ברור כי נשואים מאושרים הרבה יותר מרווקים ומפרודים וגרושים."
{
בשורה התחתונה,
אהבה זה דבר שנבנה – וכל דבר שנבנה אפשר גם להרוס.
בית זה דבר שצריך לתחזק. ולא להיבהל כשדברים לא מתנהלים כמתוכנן – לעשות חישוב מסלול
מחדש ולהמשיך, ביחד.
{
אהבה יומיומית[21]
שקרים שקטים שקרים קטנים
בתוך ליבנו ישנים
על פני חבצלות סגולות
ושלל צמחי המים
שטים הם הס על פני הזרם
שטים הם עצומי עיניים
שקרים שקטים, שקרים קטנים
בתוך ליבנו ישנים
ואור בהיר עולה וצף על פני החדר
אתה יודע מי אני,
יודעת מי אתה
הכל בסדר, הכל בסדר
הבוקר בא כבר יום חדש
נצא לדרך
היום נאמר תמיד אמת
עד בוא הערב
דברים פשוטים כמו אהבה
בתוך הנפש נחבאים
על פני כלניות שני
ושלל פרחי העמק
פורחים הם הס על פני הירק
פורחים הם עצומי עיניים
כמו אהבה, דברים פשוטים
בתוך הנפש נחבאים
{
בשם כל ישראל השיעור
מוקדש לזכות המצפים לזרע בר קיימא
חיים בן פיגא ציביה
ואסתר לאה בת צילה
משה מרסל בן דבורה
ומוריה חיה בת סיגלית זהבה
גל יצחק בן סמדר וניקול מרים בת שרה
ולזכות המצפים לזיווג הגון בר קיימא משורש נשמתם הדס בת הגר, ישראל בן חיה, ריקי
בת חיה, חיה עליזה בת מזלית, שירית בת רות רותי, דנדן דוד בן סמדר, בר אליעזר בן
סמדר
ולהבדיל להחלמה מהירה
ורפואה שלימה ובריאות טובה גוף ונפש של אמיליה בת אסתר, שאהלה שולה בת זינת,
פזית בת נעמי, נועה בת תמר, מרים בת רחל, וחנה בת שוליקה בתוך שאר חולי עמו
ישראל
{
לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ
כל יום שלישי בשעה 20:30.
פרויקט שיעורי יַהֲדוּת וְהוֹרוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.
תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה
{
מקורות:[22]
הרב אשכנזי, שניאור. (17.11.2015).
היפים והמתקנים: סוד האהבה לרחל ולאה. שיעור לפרשת ויצא. אוחזר מתוך
https://he.chabad.org/
הרב ברנסון, נחום. (אין תאריך).
העכבות בעקבות איש תם. אוחזר מתוך https://nahariya.co.il/
הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין,
נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא: חמישה חומשי תורה עם
ביאור המקרא בדרך הפשט, בראשית – פרשת ויצא. עמ' שלב-שצא. ירושלים: לשם ספרי איכות.
דורון, ד"ר אייל. “ליל המדענים 2018.”
משרד המדע והטכנולוגיה, מדינת ישראל, 2018, https://rn.most.gov.il/
הרב כולי, י. (ירושלמי, ש. מתרגם).
(תשע"ה). ילקוט מעם לועז – בראשית. עמ' תקעד. ירושלים: הוצאת
ח. וגשל בע"מ.
מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך http://mg.alhatorah.org/
Brownwell, Taylor. “Divorce Rates and COVID-19.” The National Law Review, Volume X, Number 290, Stark & Stark Attorneys at Law, 16 Oct. 2020, www.natlawreview.com/article/divorce-rates-and-covid-19.
[1] פרשת וַיֵּצֵ֥א:
בראשית כח' י' – לב' ג' (7/12 ; 148 פסוקים)
[2] תקציר הפרשה ערוך
עפ"י אתר "גלים"
[3] בראשית כט' טז'-ל'
[4] בראשית כט' כה'
[5] המלבי"ם: רבי מאיר
לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר, מפרשני המקרא והפוסקים האחרונים. פעל באימפריה
הרוסית, בפרוסיה וברומניה. 1809-1879. (ויקיפדיה).
[6] רבי
חיים בן עֲטַר (או אִבְּן עטר; נודע בכינוי אור החיים או אור החיים הקדוש,
על שם ספרו; 1696, ה'תנ"ו; סלא, מרוקו – 7 ביולי 1743, ט"ו בתמוז
ה'תק"ג, ירושלים) היה מגדולי פרשני המקרא בתקופת האחרונים, פרשן התלמוד,
מקובל ופוסק הלכה. חיבורו הידוע ביותר הוא הספר "אור החיים" – פירושו על
התורה.
[7] עפ"י
הרמב"ן
[8] בתוך "מעם לועז"
עמ' תקעד
[9] בראשית כט' כה'
[10] הרב
שניאור אשכנזי הוא שליח ורב בית הכנסת המרכזי בראשון לציון
[11] רבי
חזקיה בן מנוח (1310-1250). נודע על שם ספרו "החזקוני" על חמשה חומשי
תורה.
[12] חזקוני לבראשית כט' יט'
[13] בראשית כט' יז'
[14] בראשית רבה ע' טז'
[15] בראשית כז' לה' (פרשת
תולדות)
[16] סוטה א' ז'
[17] בראשית כט' כה'
[18] הרב יצחק (איציק)
גולדשמיד, חסיד חב"ד, שליח הרבי, יחד עם רעייתו הרבנית איטי גולדשמיד, בוואלי
סטרים, ניו-יורק.
[19] בראשית כט' כה'
[20]
המעוניינים בפרטים מוזמנים להיכנס לאתר הממשלתי: https://rn.most.gov.il/
[21] בשיעור הקשבנו לשיר "אהבה
יומיומית". מילים: תרצה אתר ; לחן וביצוע: יהודית רביץ, במקור מתוך אלבומה
"יהודית רביץ" 1979: https://www.youtube.com/watch?v=xb_4Wrt5bwE
[22] "כל המביא דבר
בשם אומרו מביא גאולה לעולם".
אבות ו' ו'
[© Smadar Prager, CGP]
Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Emotion Focused Psychotherapist since 1998 after graduating the four-year program in the Alfred Adler Institute in Israel. With a home-based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island) she focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
To contact or to schedule an appointment please mail smadarprager@gmail.com or call/text 917-513-1490. I'd love to hear from you.
הירשם ל-
רשומות (Atom)