יום שני, 10 במאי 2021

יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: קר שם בחוץ | פרשות בהר-בחוקותי | כב' באייר ה'תשפ"א

 בס"ד

­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת

והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשות בהר-בחוקותי

קר שם בחוץ

השיעור מוקדש לעילוי הנשמות הקדושות שנספו באסון מירון
ת.נ.צ.ב.ה. רוח ה' תניחם בגן עדן
ולהבדיל, לרפואת הגוף והנפש של כל הפצועים והנפגעים ומשפחותיהם

'

ברכות זה נהדר, אבל מה הסיפור של רשימת התוכחות?

ומה יש לנו ללמוד מזה על הורות טובה מספיק?

אנחנו היום בצל האסון הכבד במירון, ומכאן שלוחות גם תפילותינו לרפואה שלימה של כל הפצועים, והנפגעים, בין אם בגוף ובנפש, או רק בנפש, ולמשפחותיהם.

השיעור מוקדש לעילוי הנשמות הקדושות שנספו שם על ההַ֥ר, בְּהַ֥ר בְּחֻקֹּתַ֖י[1], אלה גם שתיה פרשות החותמות את חומש ויקרא: בְּהַ֥ר בְּחֻקֹּתַ֖י[2], ובשבוע הבא נתחיל בע"ה חומש חדש ופרשה חדשה: בְּמִדְבַּ֥ר.

פרשות בְּהַ֥ר בְּחֻקֹּתַ֖י מדברות על שמיטה יובל ברכה ותוכחה.

 

{

 

אני קוראת את הפרשות ומוצאת שם מסר חשוב מאוד לנו, כבני אדם, כהורים, כבני זוג.

אני מסתכלת על ההוראות של התורה דרך הפריזמה של מה שמעסיק אותי.

הורות וזוגיות.

זה "שִׁבְעִים פָּנִים בַּתּוֹרָה.[3]"

לכל אחד פנים אחרות, ודרך מיוחדת משלו להגיד שלום[4], וגם,

יש לנו כאן שבעים שנה על פני האדמה, "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה...[5]" ובכל שנה הפנים שלנו אחרות, עברנו דברים, חווינו חוויות, צמחנו, גדלנו, אנחנו כבר לא אותם אנשים שהיינו אז, הפנים שלנו קצת אחרות.

ועם הפנים הללו אנחנו קוראים את התורה.

ובכל פעם היא מגלה לנו את מה שאנחנו יכולים לראות.

"כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם[6]".

היא משתקפת לנו כפי מה שהפְּנִים שלנו משתקף בתוכה.

"שִׁבְעִים פָּנִים בַּתּוֹרָה.[7]"

אז מהו המסר? בואו נלמד.

 

{

 

בואו נקרא את ביחד את הברכות ואת התוכחות, שנדע על מה שאנחנו מדברים, ואז נתייחס לכל דבר, וננסה בע"ה ללמוד.

"(ג) אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֺתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם׃

(ד) וְנָתַתִּ֥י גִשְׁמֵיכֶ֖ם בְּעִתָּ֑ם וְנָתְנָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ יְבוּלָ֔הּ וְעֵ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה יִתֵּ֥ן פִּרְיֽוֹ׃

(ה) וְהִשִּׂ֨יג לָכֶ֥ם דַּ֙יִשׁ֙ אֶת־בָּצִ֔יר וּבָצִ֖יר יַשִּׂ֣יג אֶת־זָ֑רַע וַאֲכַלְתֶּ֤ם לַחְמְכֶם֙ לָשֹׂ֔בַע וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח בְּאַרְצְכֶֽם׃

(ו) וְנָתַתִּ֤י שָׁלוֹם֙ בָּאָ֔רֶץ וּשְׁכַבְתֶּ֖ם וְאֵ֣ין מַחֲרִ֑יד וְהִשְׁבַּתִּ֞י חַיָּ֤ה רָעָה֙ מִן־הָאָ֔רֶץ וְחֶ֖רֶב לֹא־תַעֲבֹ֥ר בְּאַרְצְכֶֽם׃

(ז) וּרְדַפְתֶּ֖ם אֶת־אֹיְבֵיכֶ֑ם וְנָפְל֥וּ לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב׃

(ח) וְרָדְפ֨וּ מִכֶּ֤ם חֲמִשָּׁה֙ מֵאָ֔ה וּמֵאָ֥ה מִכֶּ֖ם רְבָבָ֣ה יִרְדֹּ֑פוּ וְנָפְל֧וּ אֹיְבֵיכֶ֛ם לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב׃

(ט) וּפָנִ֣יתִי אֲלֵיכֶ֔ם וְהִפְרֵיתִ֣י אֶתְכֶ֔ם וְהִרְבֵּיתִ֖י אֶתְכֶ֑ם וַהֲקִימֹתִ֥י אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶֽם׃

(י) וַאֲכַלְתֶּ֥ם יָשָׁ֖ן נוֹשָׁ֑ן וְיָשָׁ֕ן מִפְּנֵ֥י חָדָ֖שׁ תּוֹצִֽיאוּ׃

(יא) וְנָתַתִּ֥י מִשְׁכָּנִ֖י בְּתוֹכְכֶ֑ם וְלֹֽא־תִגְעַ֥ל נַפְשִׁ֖י אֶתְכֶֽם׃

(יב) וְהִתְהַלַּכְתִּי֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹקִ֑ים וְאַתֶּ֖ם תִּהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם׃

(יג) אֲנִ֞י ה' אֱלֹֽקֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִֽהְיֹ֥ת לָהֶ֖ם עֲבָדִ֑ים וָאֶשְׁבֹּר֙ מֹטֹ֣ת עֻלְּכֶ֔ם וָאוֹלֵ֥ךְ אֶתְכֶ֖ם קֽוֹמְמִיּֽוּת׃[8]"

 

איזה יופי, תראו איך מפרש רש"י:
"(
וְנָתַתִּ֥י גִשְׁמֵיכֶ֖ם) בְּעִתָּ֑ם – בשעה שאין דרך בני אדם לצאת, כגון בלילי שבתות.

וְעֵ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה – אילו אילני סרק, ועתידין לעשות פירות.

וְהִשִּׂ֨יג דַּ֙יִשׁ֙ אֶת־בָּצִ֔יר – שיהא הדייש מרובה ואתם עסוקים בו עד הבציר, ובבציר תעסקו עד שעת הזרע.

וַאֲכַלְתֶּ֤ם לָשֹׂ֔בַע – אוכל קימעא והוא מתברך במעיו.

וְנָתַתִּ֤י שָׁלוֹם֙ – שמא תאמרו: הרי מאכל והרי משתה, אם אין שלום אין כלום,

וְחֶ֖רֶב לֹא־תַעֲבֹ֥ר – אין צריך לומר שלא יבואו למלחמה, אלא לעבור דרך ארצכם ממדינה למדינה.

לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב – איש בחרב רעהו.

וְרָדְפ֨וּ מִכֶּ֤ם – מן החלשים שבכם, ולא מן הגבורים שבכם.

וְנָפְל֧וּ אֹיְבֵיכֶ֛ם וגו' – שיהו נופלים לפניכם שלא כדרך הארץ.

וּפָנִ֣יתִי אֲלֵיכֶ֔ם – אפנה מכל עסקי לשלם שכרכם.

וְהִפְרֵיתִ֣י אֶתְכֶ֔ם – בפריה ורביה.

אֶתְכֶ֔ם – בקומה זקופה.

וַהֲקִימֹתִ֥י אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶֽם – ברית חדשה, לא כברית הראשונה שהפרתם אותה, אלא חדשה שלא תופר

וַאֲכַלְתֶּ֥ם יָשָׁ֖ן נוֹשָׁ֑ן – הפירות יהו משתמרין וטובים להתיישן, שיהא ישן הנושן של שלש השנים יפה לאכול משל אשתקד.

וְיָשָׁ֕ן מִפְּנֵ֥י חָדָ֖שׁ תּוֹצִֽיאוּ – שיהו הגרנות מלאות חדש, ואוצרות מלאים ישן, וצריכים אתם לפנות האוצרות למקום אחר לתת החדש לתוכן.

וְנָתַתִּ֥י מִשְׁכָּנִ֖י – זה בית המקדש.

וְלֹֽא־תִגְעַ֥ל נַפְשִׁ֖י – אין רוחי קצה בכם.

וְהִתְהַלַּכְתִּי֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔ם – אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם ולא תהו מזדעזעין ממני, יכול לא תיראו ממני, תלמוד לומר: וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹקִ֑ים.

אֲנִ֞י ה' אֱלֹֽקֵיכֶ֗ם – כדאי אני שתאמינו בי שאני יכול לעשות כל אלה, שהרי הוצאתי אתכם מארץ מצרים ועשיתי לכם נסים גדולים.

קֽוֹמְמִיּֽוּת – בקומה זקופה."

 

הקב"ה בא ואומר לנו, תשמעו, אני בראתי את העולם עם חוקיות מסוימת. עם טבע מסוים.

ככה הדברים מתנהלים.

כשאתם בוחרים להתנהל לפי הטבע שאני טבעתי בעולם, לפי החוקיות הזו, בְּחֻקֹּתַ֖י, אז הכל דבש.

מכל טוב הארץ תקבלו, החיים שלכם יהיו הכי טובים בעולם.
אני אדאג לכם, ולא אעזוב אתכם, ותרגישו את הניסים והנפלאות של השמירה הצמודה שלי, בנינוחות, בהנאה, בשלווה.

 

א-מה-מה,

זה גם עובד לכיוון השני.

 

עכשיו מגיעים פסוקים אחרים, מה שקרוי פרשת התוכחה:
"
וְאִם־לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וְלֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ אֵ֥ת כׇּל־הַמִּצְוֺ֖ת הָאֵֽלֶּה׃

וְאִם־בְּחֻקֹּתַ֣י תִּמְאָ֔סוּ וְאִ֥ם אֶת־מִשְׁפָּטַ֖י תִּגְעַ֣ל נַפְשְׁכֶ֑ם לְבִלְתִּ֤י עֲשׂוֹת֙ אֶת־כׇּל־מִצְוֺתַ֔י לְהַפְרְכֶ֖ם אֶת־בְּרִיתִֽי׃ אַף־אֲנִ֞י אֶֽעֱשֶׂה־זֹּ֣את לָכֶ֗ם וְהִפְקַדְתִּ֨י עֲלֵיכֶ֤ם בֶּֽהָלָה֙ אֶת־הַשַּׁחֶ֣פֶת וְאֶת־הַקַּדַּ֔חַת מְכַלּ֥וֹת עֵינַ֖יִם וּמְדִיבֹ֣ת נָ֑פֶשׁ וּזְרַעְתֶּ֤ם לָרִיק֙ זַרְעֲכֶ֔ם וַאֲכָלֻ֖הוּ אֹיְבֵיכֶֽם׃

וְנָתַתִּ֤י פָנַי֙ בָּכֶ֔ם וְנִגַּפְתֶּ֖ם לִפְנֵ֣י אֹיְבֵיכֶ֑ם וְרָד֤וּ בָכֶם֙ שֹֽׂנְאֵיכֶ֔ם וְנַסְתֶּ֖ם וְאֵין־רֹדֵ֥ף אֶתְכֶֽם׃[9]"

 

אבל זה לא הסוף, אומר הקב"ה, כי אני יודע שיגיע היום בשבתכם בארץ ישראל, שתשכחו ממי כל הטוב הזה. ותתחילו לחשוב ש"כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה.[10]", ובמקום לפנות אלי, תחשבו שכל מה שקורה כאן זה במקרה, וזה בזכותם, וזה לא קשוב לסדר האלוקי שהנהגתי בעולמכם – וזו טעות!
"
וְאִם־תֵּֽלְכ֤וּ עִמִּי֙ קֶ֔רִי וְלֹ֥א תֹאב֖וּ לִשְׁמֹ֣עַֽ לִ֑י וְיָסַפְתִּ֤י עֲלֵיכֶם֙ מַכָּ֔ה שֶׁ֖בַע כְּחַטֹּאתֵיכֶֽם׃

וְהִשְׁלַחְתִּ֨י בָכֶ֜ם אֶת־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְשִׁכְּלָ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְהִכְרִ֙יתָה֙ אֶת־בְּהֶמְתְּכֶ֔ם וְהִמְעִ֖יטָה אֶתְכֶ֑ם וְנָשַׁ֖מּוּ דַּרְכֵיכֶֽם׃[11]"

ואז לא תהיה לי ברירה, כי כשאתם מתרחקים ממני, אתם מרחיקים אותי ממכם.

 

החוקיות שטבעתי כאן בטבע של העולם היא, שהדרך היחידה להתחבר אלי היא באמצעות המצוות.

הדרך היחידה להשאיר אותי קרוב אליכם, במצב של "וְהִתְהַלַּכְתִּי֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔ם" זה רק "אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֺתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם׃"

לא בגלל שאני קטנוני, אלא מכיוון שכך בנוי העולם הזה שבראתי, אלה החוקים שקבעתי.

והחוקים שקבעתי אומרים שרק כשאתם הולכים בְּּחֻקֹּתַ֖י, אני הולך בְּת֣וֹכְכֶ֔ם.

 

למה הדבר דומה?

לאבא שמביא את בניו לנווה מדבר מדהים. יש בו הכל.

מעין מים חיים נובע, עצי תמר, גפנים, ותאנה, כרי דשא, וצאן.

והוא אומר להם, תשמעו ילדים שלי, כל זמן שתשארו בתוך גבולות נווה המדבר הזה

יהיה לכם רק טוב.

מקום מושבי בנווה המדבר הזה, ואני קרוב אליכם מאוד.

יש לכם כאן כרי דשא וצאן,

עצים נותני צל ופירות מתוקים, ומים טריים בשפע.

אתם מוגנים.

אבל אם תבחרו לצאת מנווה המדבר הזה, זה כבר סיפור אחר. מחוץ לנווה המדבר, יש רק מדבר.



{

 

מה כל זה בעצם אומר לנו?

הקב"ה נותן לנו את התורה שיש בה הוראה ברורה לאיך אבא, הורה, אמור לנהוג עם הילדים שלו.

צריכים להיות חוקים. גבולות, הגבלות.

הם צריכים להיות ידועים מראש.

וצריך גם שתהיה ידועה מראש התוצאה למה שיקרה אם החוקים האלה יופרו.

שיהיה ברור מה יקרה כשהגבולות הללו יפרצו, כשתהיה התעלמות מההגבלות.

לא בגלל שאבא רע.

לא בגלל שאבא רוצה להכאיב ו/או חו"ח להזיק לילדים שלו,

אלא מכיוון שזה המצב.

 

מי שיוצא מגבולות נווה המדבר – מגיע למדבר.

במדבר, אין מים.

במדבר אבא רחוק – כי מקום מושבו בנווה המדבר, ולא מחוצה לו.

אין עצי פרי.

אין צאן, ומרעה, ועצים נותני צל.

במדבר מחכה המוות.

 

מה שאבא מנסה בעצם לומר לילדים שלו זה, שההגבלות, שהגבולות, שהחוקים,

כל אלה,

נועדו לשמר מצב של טוב.

 

ברגע שמתרחקים ממקור הטוב הזה,

מתחיל להיות רע.

כל מה שצריך לעשות זה להסתובב ולחזור בחזרה לנווה המדבר.

 

אבל מי שבוחר להמשיך לצעוד לתוך המדבר – צריך להבין שהוא בעצמו גוזר על עצמו קשיים מרובים.

 

{

 

אבל בשביל מה?

למה שהאבא הכל יכול הזה לא יעשה שכל המדבר יהיה נווה מדבר?

מכיוון שגם זה חלק מהחוקיות של העולם הזה – באנו לכאן כדי לעבוד.

לעבד את המידות שלנו.

לעבוד על הרצונות שלנו.

להגשים את הרוחני: "אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ ... וְנָתַתִּ֥י גִשְׁמֵיכֶ֖ם בְּעִתָּ֑ם..."

אם תתאמצו עם העולם הרוחני שלכם – אני אשאג לעולם הגשמי שלכם.

 

להישגים מגיעים ממאמץ יום-יומי של התמדה בדברים לא נוחים, שלא נותנים בהכרח סיפוק מיידי.

דברים קטנים, שאם מתמידים בהם, הם מתאספים ונאספים לשפע גדול.

 

זה מה שמשה יחזור ויסביר לנו שוב במשנה תורה, בחומש דברים.

"וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם וּלְעׇבְדוֹ בְּכׇל לְבַבְכֶם וּבְכׇל נַפְשְׁכֶם. וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ.[12]"

 

אומר הרב ר' לוי יצחק ע"ה, אביו של הרבי מליובאוויטש, שבפסוק זה נרמזות שלוש הגאולות:
חג-הפסח, פורים וחנוכה.

""דְגָנֶךָ" – חג הפסח. שכן גלות מצרים החלה בחלומו של יוסף "וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים" (וישב לז;ז), וזהו דגן; לאחר מכן ירדו בני יעקב למצרים לשבור בר – דגן; ובני-ישראל יצאו ממצרים כש"מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם" (שמות יב;לב) – שוב דגן.

 

"וְתִירֹשְׁךָ" – פורים. שכן נס פורים אירע על-ידי יין: ושתי נטרדה במשתה היין ובאה אסתר במקומה, ומפלת המן היתה במשתה היין שעשתה אסתר.

 

"וְיִצְהָרֶךָ" – חנוכה, שהרי נס חנוכה קשור בפך השמן.[13]"

 

כותב הרב משה קליין[14]: "ובגמרא מסכת ברכות[15] , כתוב:

''תנו רבנן: ואספת דגנך, - מה תלמוד לומר - לפי שנאמר: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן?
(מופיעה כאן קושיה בעניין הסתירה שבין "ואספת דגנך" לבין מה שציוותה התורה בדבר העיסוק

בלימוד התורה בכל עת, ביום ובלילה...)
תלמוד לומר: ואספת דגנך – הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל; רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה?
(אדם שעוסק במלאכתו בעבודת האדמה, ונדרש הוא לשם כך בהתעסקות רבה, מתי יהיו לו זמן והכוחות להשקיע בתלמוד התורה?)
אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: ואספת דגנך; ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: ועבדת את אויבך וגו'. אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל – ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי - ולא עלתה בידן."

 

{

 

זו טעות לחשוב שהילדים שלנו צריכים שנעשה להם חיים קלים.

זה אפילו קצת מעליב, לא לדרוש כלום, לא לצפות לכלום.

כי אם לא דורשים ממני כלום, סימן שלא מאמינים ביכולת שלי, או חושבים שאולי אין לי יכולת בכלל.

אם לא מצפים ממני לכלום, כנראה שאין בי כלום.

 

תחשבו על עצמכם כשאתם מתארחים אצל מישהו אחר, ולא נותנים לכם לעזור.

ואתם רוצים לעזור.

אתם רוצים להביע את תודה. אתם לא רוצים להיות אוכלי חינם.

קוראים לזה "נַהֲמָא דְּכִיסּוּפָא", לחם של בושה, כמו עני שמקבל פרוסת לחם והוא מתבייש בה.

למה הוא מתבייש?

כי הוא לא עשה שום דבר על מנת להרוויח אותה.

 

למה אתם עושים את זה לילדים שלכם?

למה אתם הופכים אותם להיות אורחים בבית של עצמם?

איך לדעתם הם יפתחו קשר של אכפתיות לבית אם לא תאפשרו להם לעשות את זה מן ההתחלה?

לדאוג לבית, לדאוג לרכוש שיש להם בו, לפתח קשר.

לא רק לסלולרי... או למחשב.

 

ברור שאתם יכולים לעשות את הכל מהר יותר וטוב יותר – אגב, זה בגלל שאתם מתאמנים על זה כבר שנים...

אבל יום אחד תתעוררו, ותטענו כנגד הילדים שלכם:

מה אתם חושבים שזה בית מלון כאן? תעזרו קצת! אתם כבר גדולים!

והם יסתכלו עליכם בעייני עגל ולא יבינו מה אתם רוצים מהם.

ממתי עוזרים בבית הזה? אנחנו גרים כאן כבר 15 שנה ומעולם לא עזרנו פה,

מה התעוררתם עכשיו?
לא רוצים!

התקלקלנו כבר. קלקלתם אותנו.

איבדנו את הרצון לעזור. חנקם לנו את החשק להיות חלק.

עשיתם בשבילינו הכל, ואנחנו בכלל לא יודעים שאנחנו מסוגלים לעזור.

מה אתם רוצים מאיתנו?

 

צריך להתאמן ולאמן בעשייה מהרגע שהילד מביע רצון לעזור – והם מביעים.

בגיל מאוד צעיר הם רוצים – ואז, אם לא תחכו שהם ילכו לישון כדי לעשות את הכל לבד כשהם ישנים, ותאפשרו להם לשחק בלעזור, זה יהפוך להיות חלק מהם.

ההתמדה תגדל לטבע שני והחוקים, יהיו קלים לעשייה.

 

{

 

מעבר לעובדה שהקב"ה לעולם לא באמת נעלם –

"וְאַף־גַּם־זֹ֠את בִּֽהְיוֹתָ֞ם בְּאֶ֣רֶץ אֹֽיְבֵיהֶ֗ם לֹֽא־מְאַסְתִּ֤ים וְלֹֽא־גְעַלְתִּים֙ לְכַלֹּתָ֔ם לְהָפֵ֥ר בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י ה' אֱלֹקֵיהֶֽם׃

וְזָכַרְתִּ֥י לָהֶ֖ם בְּרִ֣ית רִאשֹׁנִ֑ים אֲשֶׁ֣ר הוֹצֵֽאתִי־אֹתָם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֗ם לִהְי֥וֹת לָהֶ֛ם לֵאלֹקִ֖ים אֲנִ֥י ה'׃[16]"

יש כאן עוד משהו -- הדרגה.

 

חומרת התוצאות על הבחירה של בני ישראל שלא ללכת בְּחֻקֹּתַ֖י היא לא זבנג וגמרנו.

שלוש פעמים מזהיר הקב"ה מה יקרה אם בני ישראל יחליטו שהכל מקרה, ואין כאן יד ה':

ובכל פעם התוצאה על הבחירה תהיה קשה יותר.
1. "וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם.[17]"

התוצאה: "וְשָׁבַרְתִּ֖י אֶת־גְּא֣וֹן עֻזְּכֶ֑ם וְנָתַתִּ֤י אֶת־שְׁמֵיכֶם֙ כַּבַּרְזֶ֔ל וְאֶֽת־אַרְצְכֶ֖ם כַּנְּחֻשָֽׁה׃

וְתַ֥ם לָרִ֖יק כֹּחֲכֶ֑ם וְלֹֽא־תִתֵּ֤ן אַרְצְכֶם֙ אֶת־יְבוּלָ֔הּ וְעֵ֣ץ הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יִתֵּ֖ן פִּרְיֽוֹ׃[18]"

2. "וְאִם בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי.[19]"

"וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם.[20]"

התוצאה: "וְהֵבֵאתִ֨י עֲלֵיכֶ֜ם חֶ֗רֶב נֹקֶ֙מֶת֙ נְקַם־בְּרִ֔ית וְנֶאֱסַפְתֶּ֖ם אֶל־עָרֵיכֶ֑ם וְשִׁלַּ֤חְתִּי דֶ֙בֶר֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔ם וְנִתַּתֶּ֖ם בְּיַד־אוֹיֵֽב׃ בְּשִׁבְרִ֣י לָכֶם֮ מַטֵּה־לֶ֒חֶם֒ וְ֠אָפ֠וּ עֶ֣שֶׂר נָשִׁ֤ים לַחְמְכֶם֙ בְּתַנּ֣וּר אֶחָ֔ד וְהֵשִׁ֥יבוּ לַחְמְכֶ֖ם בַּמִּשְׁקָ֑ל וַאֲכַלְתֶּ֖ם וְלֹ֥א תִשְׂבָּֽעוּ׃[21]"

3. "וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי.[22]"

"וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם.[23]"
והתוצאה העגומה: "
וְהָלַכְתִּ֥י עִמָּכֶ֖ם בַּחֲמַת־קֶ֑רִי וְיִסַּרְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ אַף־אָ֔נִי שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶֽם׃

(כט) וַאֲכַלְתֶּ֖ם בְּשַׂ֣ר בְּנֵיכֶ֑ם וּבְשַׂ֥ר בְּנֹתֵיכֶ֖ם תֹּאכֵֽלוּ׃

(ל) וְהִשְׁמַדְתִּ֞י אֶת־בָּמֹֽתֵיכֶ֗ם וְהִכְרַתִּי֙ אֶת־חַמָּ֣נֵיכֶ֔ם וְנָֽתַתִּי֙ אֶת־פִּגְרֵיכֶ֔ם עַל־פִּגְרֵ֖י גִּלּוּלֵיכֶ֑ם וְגָעֲלָ֥ה נַפְשִׁ֖י אֶתְכֶֽם׃

(לא) וְנָתַתִּ֤י אֶת־עָֽרֵיכֶם֙ חׇרְבָּ֔ה וַהֲשִׁמּוֹתִ֖י אֶת־מִקְדְּשֵׁיכֶ֑ם וְלֹ֣א אָרִ֔יחַ בְּרֵ֖יחַ נִיחֹֽחֲכֶֽם׃

(לב) וַהֲשִׁמֹּתִ֥י אֲנִ֖י אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָֽׁמְמ֤וּ עָלֶ֙יהָ֙ אֹֽיְבֵיכֶ֔ם הַיֹּשְׁבִ֖ים בָּֽהּ׃

(לג) וְאֶתְכֶם֙ אֱזָרֶ֣ה בַגּוֹיִ֔ם וַהֲרִיקֹתִ֥י אַחֲרֵיכֶ֖ם חָ֑רֶב וְהָיְתָ֤ה אַרְצְכֶם֙ שְׁמָמָ֔ה וְעָרֵיכֶ֖ם יִהְי֥וּ חׇרְבָּֽה׃[24]"

כי רק: "אָז֩ תִּרְצֶ֨ה הָאָ֜רֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ כֹּ֚ל יְמֵ֣י הׇשַּׁמָּ֔הֿ וְאַתֶּ֖ם בְּאֶ֣רֶץ אֹיְבֵיכֶ֑ם אָ֚ז תִּשְׁבַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְהִרְצָ֖ת אֶת־שַׁבְּתֹתֶֽיהָ׃ כׇּל־יְמֵ֥י הׇשַּׁמָּ֖הֿ תִּשְׁבֹּ֑ת אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־שָׁבְתָ֛ה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶ֖ם בְּשִׁבְתְּכֶ֥ם עָלֶֽיהָ׃[25]"

רק אז יושלם החוב.

ולסיכום: "וְהַנִּשְׁאָרִ֣ים בָּכֶ֔ם וְהֵבֵ֤אתִי מֹ֙רֶךְ֙ בִּלְבָבָ֔ם בְּאַרְצֹ֖ת אֹיְבֵיהֶ֑ם וְרָדַ֣ף אֹתָ֗ם ק֚וֹל עָלֶ֣ה נִדָּ֔ף וְנָס֧וּ מְנֻֽסַת־חֶ֛רֶב וְנָפְל֖וּ וְאֵ֥ין רֹדֵֽף׃

וְכָשְׁל֧וּ אִישׁ־בְּאָחִ֛יו כְּמִפְּנֵי־חֶ֖רֶב וְרֹדֵ֣ף אָ֑יִן וְלֹא־תִֽהְיֶ֤ה לָכֶם֙ תְּקוּמָ֔ה לִפְנֵ֖י אֹֽיְבֵיכֶֽם׃

וַאֲבַדְתֶּ֖ם בַּגּוֹיִ֑ם וְאָכְלָ֣ה אֶתְכֶ֔ם אֶ֖רֶץ אֹיְבֵיכֶֽם׃[26]"

 

אבל למה, ה', למה?

כי רק אחרי כל זה, תזכרו את מה ששכחכם, את מה שבחרתם לא לזכור:

"וְהַנִּשְׁאָרִ֣ים בָּכֶ֗ם יִמַּ֙קּוּ֙ בַּֽעֲוֺנָ֔ם בְּאַרְצֹ֖ת אֹיְבֵיכֶ֑ם וְאַ֛ף בַּעֲוֺנֹ֥ת אֲבֹתָ֖ם אִתָּ֥ם יִמָּֽקּוּ׃ וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֺנָם וְאֶת עֲוֺן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי. אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֺנָם.[27]"

 

כי יש סדר בעולם הזה, ואתם בחרתם להתעלם ממנו.

זה לא אני עשיתי – אתם בחרתם להביא את זה על עצמכם.

 

אבל, כשתשובו אלי,

"וְזָכַרְתִּ֖י אֶת־בְּרִיתִ֣י יַעֲק֑וֹב וְאַף֩ אֶת־בְּרִיתִ֨י יִצְחָ֜ק וְאַ֨ף אֶת־בְּרִיתִ֧י אַבְרָהָ֛ם אֶזְכֹּ֖ר וְהָאָ֥רֶץ אֶזְכֹּֽר׃  וְהָאָ֩רֶץ֩ תֵּעָזֵ֨ב מֵהֶ֜ם וְתִ֣רֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ בׇּהְשַׁמָּהֿ֙ מֵהֶ֔ם וְהֵ֖ם יִרְצ֣וּ אֶת־עֲוֺנָ֑ם יַ֣עַן וּבְיַ֔עַן בְּמִשְׁפָּטַ֣י מָאָ֔סוּ וְאֶת־חֻקֹּתַ֖י גָּעֲלָ֥ה נַפְשָֽׁם׃[28]"

 

אתם צריכים להבין, הסיבה היחידה שאתם נכנסים לארץ ישראל, לארץ הקודש, היא כדי שתוכלו להצטוות אלי בקלות באמצעות המצוות.

היסוד המשותף לכל המצוות המפורטות בפרשות שלנו הוא אחד:

ישראל וארץ ישראל שייכם לקב"ה בלבד.

אין לאף אחד בעלות מוחלת לא על הקרקע – אלה דיני השמיטה, היובל, גאולת הקרקעות,

ולא על אדם מישראל, אלה שיני שחרור העבדים העבריים.

בנוסף, אף אחד לא יכול לרכוש לצמיתות אדמה שאינה שייכת לו מזמן חלוקת הארץ לפני הכניסה לארץ ישראל.

כלומר, כל מה שיש לך, זה בהשאלה. לעכשיו.

אפילו הכסף שלך לא ממש שלך – כי אם אתה מלווה אותו ליהודי אחר, אתה לא יכול להרוויח עליו, אסור לנצל את זה לעשיית רווח (איסור נשך ותרבית).

והטוב הזה ימשיך להיות מושפע ללא הפרעה, כל הזמן שהחוקים הללו ישמרו.

 

כל זמן שהיו בני ישראל במדבר, קל היה להבחין ולראות במוחש את ההנהגה הניסית של הקב"ה: המן, בארה של מרים ואח"כ המים מן הסלע, ענני הכבוד, עמוד האש בלילה, וכו'

אבל מעכשיו, כשנכנסים לארץ ישראל, הניסים והנפלאות כבר לא יראו בצורה מוחשית כל כך.

לכן נקבעה משצוות שמיטת הקרקע.

שכל שנה שביעית, כמו כל יום שביעי בשבוע,

מחזירים את העולם לידיו של בעל הבית – ולא יוצרים בו, לא משמשים בו כרצוננו.


כותב הרש"ר הירש[29]: "בזמן המדבר לא היה צורך לקבוע סדר זה באורח חייהם של ישראל. הן הנהגת ה' היתה ניכרת בעליל, כאשר סיפק צרכיהם ארבעים שנה בדרך נס ופלא, ולא היה מקום לאיש לדמות כי אדון הוא לעצמו. אך כאשר יכנסו ישראל לארצם ויתיישבו בה, ויעסקו בעבודת האדמה ויעשו חיל, יש לחוש פן ידמו כי מעתה הם אדומי הארץ והם הבעלים ואין זולתם – על כן באה מצות שביתת הקרקע, לקבוע באורח חייהם בקבוע של ישראל, ביטוי לכך כי לה' הארץ ומלואה, ואך משלו אנו אוכלים ונהנים.[30]"

 

{

 

הקב"ה נוהג איתנו, עם הילדים שלו, ביד חזקה, אבל בהגינות.

כל הרעה שבאה עלינו, באה עלינו בגלל מה שאנחנו עשינו, לא בגלל רוע הלב של הקב"ה.

אלה החוקים.

 

כי אתם צריכים להבין, ילדים שלי,

"וְאַף־גַּם־זֹ֠את בִּֽהְיוֹתָ֞ם בְּאֶ֣רֶץ אֹֽיְבֵיהֶ֗ם לֹֽא־מְאַסְתִּ֤ים וְלֹֽא־גְעַלְתִּים֙ לְכַלֹּתָ֔ם לְהָפֵ֥ר בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י ה' אֱלֹקֵיהֶֽם׃

וְזָכַרְתִּ֥י לָהֶ֖ם בְּרִ֣ית רִאשֹׁנִ֑ים אֲשֶׁ֣ר הוֹצֵֽאתִי־אֹתָם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֗ם לִהְי֥וֹת לָהֶ֛ם לֵאלֹקִ֖ים אֲנִ֥י ה'׃[31]"

 

לעולם לא אטוש אתכם. אפילו אם נדמה לכם שאני איננו, אני לא שוכח אתכם ומחכה לרגע שבו נוכל לחזור להרמוניה הראשונית שהיתה בינינו.

לברית הראשונית.

 

שחקן כדורגל, כשהוא מקבל כרטיס אדום, הוא יוצא מהמשחק.

הוא יכול להיות מאוד לא מרוצה, ויש כאלה שיש להם גם מה להגיד לשופט,

וגם לאוהדים שלהם יש...

אבל הם יוצאים מהמשחק אפילו שנראה להם שזה לא צודק.

למה?

כי אלה החוקים של המשחק.

אם הם לא היו עושים משהו שהוא ממש חמור היו מקבלים כרטיס צהוב.

כרטיס אדום בא אחרי כרטיס צהוב.

יש כאן הדרגה.

קיבלת הזהרה. ידעת את החוקים מראש, ובכל זאת בחרת לשבור את החוקים.

אתה הוצאת את עצמך מהמשחק.

מה אתה רוצה מהשופט?

 

{

 

הרב שלום נח ברזובסקי זצ"ל, האדמו"ר מסלונים, הקרוי הנתיבות שלום[32] ע"ש ספרו, מסביר – כרגיל – מאוד יפה את הפרשה שלנו.

 

"ויבואר ע"פ הא דאיתא במדרש (ויק"ר לה,ד) עה"פ אם בחוקותי תלכו, חוקים שבהם חקקתי את השמים ואת הארץ... הקב"ה ברא את כל מעשה שמים וארץ עם חוקים, כדתכתיב (תהילים קמח) ויעמידם לעד לעולם חק נתן ולא יעבור. לכל הבריאה, השמים והארץ השמש והירח, הים וחול הים והתהום, כולם יש להם חוקים וסדר קבוע שקבע להם הקב"ה והסטיה הקלה ביותר אפי' כחוט השערה מסדרי הבריאה תגרום חורבן בעולם, שכל קיום הבריאה תלוי בחוקיה וסדריה. ושורש כל החקות הם חוקי התורה, שעשה הקב"ה את טבע העולם שכל חוקי הבריאה תלויים בזה שישראל מקיימים את חוקי התורה, שעי"ז מעמידים על מכונים את סדרי הבריאה התלויים בחוקי התורה... זוהי מציאות הבריאה שחקות שמים וארץ תלויים בקיום חוקי התורה ומבלעדי זה אין קיום לבריאה... שאין זה שכר המצוות, אלא שזוהי המציאות וסדר הבריאה, שאם מקיימים את חקות התורה הרי מדה כנגד מדה מתקיים ג"כ כל חקות הבריאה והטבע, ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו. וכמ"כ ח"ו להיפך, שאם לא תשמעו לי ואם בחקותי תמאסו וכו' אז מתקלקלים חוקות הבריאה, שאין לך חורבן גדול מזה שחוקות הבריאה בטלים ומתקלקלים. וכמו שמזכיר במדרש את חוקות הים וחוקות החול שעוצר בעד גלי הים שלא יציפו את היבשה, ואילו ח"ו מתבטלים חוקי החול היה הים עולה ומציף את היבשה, ואילו ח"ו מתבטלים חוקי החול היה הים עולה ומציף את העולם. וכמובן מה היה קורה אילו הקב"ה היה מסיר ח"ו את חוקי הגבולות של הבריאה, של הים והחול או של התהום, הרי כל העולם יחרב. וכדוגמא בעת שקורה לרגע רעידת אדמה ואלפי אנשים נמחים מן העולם בבת אחת. זו התוצאה של אם בחוקתי תמאסו שאז מתבטלים חקות הבריאה ואין לך חורבן גדול מזה. וכמ"כ כל סוגי המחלות שמונה, אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת מכלות עיניים ומדיבות נפש וכו', כולם שינוי הטבע והסדר, כי האלקים עשה את האדם ישר, שע"פ סדר הטבע כל כוחות הגוף בריאים, אך כ"ז הוא רק אם שומר את חקות התורה, שאז נשמרים אצלו חוקי הטבע, אך אם אינו מקיים את חקות התורה, כך גם אין מתקיימים בגופו חקות הטבע וסדר הבריאה. כל החוקות האלה תלויים אם בחוקותי תלכו.. אך זה אינו בתורת שכר ועונש, אלא כך המציאות שטבע הקב"ה בבריאה, שהחק נתן ולא יעבור תלוי בשמירת חוקי התורה, ואם אינכם משמרים את חוקותי אינני משמר את החוקות שלכם ונהיה חורבן בבריאה, אך אם בחוקותי תלכו אז תתנהל כל הבריאה כסדרה להשפיע לכם ברכה.[33]"

 

הנתיבות שלום מסביר לנו שבכלל לא מדובר כאן לא בפרסים ולא בעונשים אלא בתוצאות טבעיות.

 

{

 

המסר של התורה הוא ברור – בגלל הטבע שלכם, אתם צריכים את החוקים, בלעדיהם אתם אבודים כי:

טשטוש של החוקים, הוא מסוכן – החוקים נועדו כדי לשמור על הסדר הנכון והטבעי של הדברים.

לשמור עליכם.

 

כך גם בבית.

לא רק שצריך לתת לילדים תחומי אחריות, ושעליהם קלחת חלק באחזקה של עצמם ושל הבית,

אלא שהם גם צריכים לדעת מה יהיו התוצאות של חוסר שיתוף הפעולה שלהם.

לא מתוך מאבק כח, אלא כדי להכין אותם לחיים האמיתיים , אלה שמחוץ לבית.

אי אפשר להיות ילדים קטנים חסרי אונים שכולם עושים בשבילם הכל כל הזמן,

הגיע הזמן לגדול.

וזה אומר, ללמוד את טבעם של החיים.

ובעיקר, כדי להתאמן בהתמדה.

כי אם יש משהו שהוא המפתח להצלחה בחיים, בכל תחום,

זה לאו דווקא כישרון, אלא היכולת להתמיד, לא לוותר, להמשיך גם כשקשה,

בעיקר כשקשה.

לא לוותר, לא להרים ידיים.

לא לעזוב.

 

ואת הלימוד הזה צריך לעשות בהדרגה.

כתוב בפרשות שלנו: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ.[34]"

ורש"י מפרש: "וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ אל תניחנו שירד ויפול ויהא קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מטות היד."

פשוטו של מקרא מרחיב:

"מחמת דחקו, ידו תהיה מטה (=שמוטה). שכל זמן שהאדם עומד בכבוד ובמדרגה גבוהה, הרי הוא דומה לאיש הניצב זקוף וידו אצלו, אבל היודה ממדרגתו ומבקש עזר מזולתו, הרי הוא דומה לאיש שמשפיל וכופף את ראשו וגופו ועל ידי זה גם ידו מושפלת ומתמוטטת למטה.

הושט ידך לתמוך בו שלא ייפול, והוא לשון מליצה, והכוונה שתתן לו מתנת ממון או הלוואה וכתומה, וכמו שכתב הרמב"ם (מתנות עניים פ"י ה"ז): "שמונה מעלות יש בצדקה לו למאלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה, או הלוואה, או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה, כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך חביות לשאול, ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמל. כלומר, החזק בו עד של איפול ויצטרך."

 

הרעיון כאן הוא שצריך לתפוס את הירידה בהתחלה.

לפני שתהיה נפילה.

כי מנפילה קשה הרבה יותר לקום.

צריכה להיות כאן ערבות הדדית.

והדרך היחידה לעמוד בה לאורך זמן אם חיים את ההבנה – ששום דבר לא באמת שלי!

לא הרכוש שלי,

לא הכסף שלי,

ולא הידע שלי.

שום דבר.

הכל בהלוואה – ממנו, משם, מלמעלה.

ואם בוחרים להיות צינור לשפע הזה, השפע הזה ימשיך לעבור דרכך.

כמו שאמר עבד אברהם בצאתו לשליחות לחפש רעיה ליצחק: "וַה' הִצְלִיחַ דַּרְכִּי[35]"

לא רק בזכות ה' הדרך שעשיתי הצליחה לי, הצלחתי במשימה.

אלא, הקב"ה בחר בי, שדרכי תבוא ההצלחה.

באמצעותי, תהיה הצלחה לשליחות שלי.

לא בזכותי, לא "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה.[36]", אלא "וַה' הִצְלִיחַ דַּרְכִּי"!
ה' בחר בי שדרכי תהיה ההצלחה

 

 

הרבנית ימימה מזרחי הסבירה פעם את הפסוק מ"אשת חיל": "כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן.[37]"

שיש שני סוגי עוני.

יש את מי שנולד עני, ויש מי שנופל מנכסיו.

מי שנולד עני, הוא עָנִי. הוא רגיל לפשוט יד ולבקש.

וכשעני פושט יד ומבקש, מתפקידנו לפרוש את כפינו ולתת לו.

אבל יש את הסוג השני, מי שהיה לו, ופתאום אין לו. לזה קוראים: אֶבְיוֹן.

הם מתביישים לפשוט יד. הם נבוכים לבקש.

אותם צריך לראות: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ... " לשים לב. לפתוח את הלב. לא להישאר אדישים לקושי שלו.

כאן צריך  לעשות "וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה" כדי שאפשר יהיה לעשות "וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ...".

 

זו הערבות ההדדית – אלה החיים בארץ ישראל.

זו החוקיות שהטביע הקב"ה בעולם.

וזה המסר שלו אלינו גם בחיים הפרטיים שלנו.

 

הכל ארעי כאן.

שום דבר לא שלכם – תתחילו להתייחס יותר אחד לשני ופחות למה שיש לכם.

ואם יש לכם משהו, אז זה שם כדי שתעשו איתו טוב ליהודי אחר.

 

{

 

לעשות טוב לילדים שלנו, דורש מאיתנו הרבה פעמים להרגיש הורים לא טובים.

זה נחמד ומרגיש נהדר להיות ההורה הסחבק שהילדים אוהבים, כי הוא עושה כל מה שרוצים, לא דורש כלום, ורק נותן ונותן.

זה כיף לתת.

ואם זה כזה כיף, למה לא תאפשרו לילדים שלכם גם להרגיש את הכיף הזה?

אבל רובנו לא בנויים לתת ולתת ללא הפוגה, וללא סוף.

באיזה שהוא שלב אנחנו מצפים שמי שאנחנו נותנים לו, יתחיל גם לתת בחזרה, או לפחות יוריד את הדרישות וייקח על עצמו חלק מהמטלות, חלק מהעשייה.

ואז מתחיל להיווצר רגש מאוד לא נעים שקוראים לו resentment: תרעומת, כעס, טינה.

אבל אתם צריכים להבין – אתם יצרתם את המצב הזה.

בכך שלא הגדרתם חוקים, וגבולות, והגבלות – לא אימנתם את הילדים שלכם להיות חלק ממשהו שהוא גדול יותר מאשר עצמם.

להיות חלק מהבית, חלק מהמשפחה, זה אומר לתת, ולעשות, ולשים יד.

ובשביל להיות כזה חלק מועיל צריך הורה שיאמן אותך: הורה שיהיה מספיק חזק להיות גם לא נחמד.

כשצריך.

ומתי צריך?

כל יום, כל יום, כל יום!

 

כל יום לדרוש נתינה.

זה נשמע מוזר – אני יודעת – אבל בלי הדרישה הזו, הם לא ילמדו לתת.

למה?

כי אנחנו נולדים במצב של לקיחה. אגרוף קמוץ.

הטבע הגשמי שלנו רוצה לקחת לעצמו עוד ועוד ועוד – עד אין סוף.

אבל הטבע הגשמי שלנו לא יודע מה טוב בשבילנו.

אנחנו לא הגוף שלנו – אנחנו נשמה אלוקית. נשמה גבוהה. ישות רוחנית שרק גרה כאן.

לקצת.

שִׁבְעִים שָׁנָה כזה[38], פחות או יותר.

 

הורים שמבינים שהאחריות שלהם לא מתחילה ונגמרת רק בשלושת הבי"תים: ביטחון, בטיחות, בריאות,

אלא שיש כאן הרבה מעבר – יש כאן להכין אדם לחיים.

ואצלנו , זה עוד יותר מחייב, כי אצלנו זה להכין אדם יהודי.

וליהודי יש הרבה יותר עבודה בעולם הזה מכל אדם אחר.

למה?

כי ככה טבע הקב"ה את החוקיות שלו בעולם.

"וְהִתְהַלַּכְתִּי֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹקִ֑ים וְאַתֶּ֖ם תִּהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם׃[39]"

 

{

 

אנחנו שוב מסיימים[40] בשעה טובה ומוצלחת את חומש ויקרא:

חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזֵּק

Text Box: בסיום ספר דברים אומר משה רבינו ע'ה ליהושוע בן־נון: "לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ"(דברים לא' ז'), אהרון לוי מערכים מסביר ש"באומרו חזק ואמץ מברכו משה - חזק בתורה ואמץ - בהנהגת האומה."
יואב בן־צרויה, שר צבאו של דוד המלך, מעודד את אבישי אחיו המפקד על חצי הצבא לפני צאתם אל המלחמה עם עמון: "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ" (שמואל ב' י'-יב') ומפרש המצודת דוד: " חֲזַק וְנִתְחַזַּק - חזק אתה והעם אשר עמך וגם אנו נתחזק."

אהרון לוי מערכים מסכם שכשאנחנו אומרים:  חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזַּק, אנחנו בעצם אומרים לקורא בתורה: "יהי רצון שתתחזק אתה ותקיים את דברי התורה וגם אנו נזכה לברכה זו בזכותך.

{

 

קר שם בחוץ[41]

שוב צולל לתוך עינייך

שוב לוחץ לך את היד

הלוואי שחלומותיך

יתגשמו ביום אחד

כן אבל תסלחי לי

פרידות עושות אותי לחוץ

אז קחי איתך מעיל או סוודר

כי קר שם בחוץ

 

כן את יכולה ללכת

אולי יהיה לך טוב לבד

אחרי כל השנים ביחד

תראי אותך כמו שאת

שיהיה לך טוב

תמיד חיכינו לפיצוץ

ומה אני אגיד לך מותק

קר שם בחוץ

 

כל כך קר, קר שם בחוץ

מתי תתפסי

שהחיים זה לא קיבוץ

כדאי שתדעי, מה שלא תעשי

קר שם, קר שם בחוץ

 

די גמרנו את אומרת

ושוב אני בלי אף מילה

בכל סוף דרך שנגמרת

יש תקווה להתחלה

לאופק שיפתח

עכשיו אני חייב לרוץ

תמיד אני אוהב אותך

וקר שם בחוץ

{

בשם כל ישראל השיעור מוקדש לזכות המצפים לזרע בר קיימא

אביגדור שלמה בן ליאורה וסימא רייזל בת שבע
נועם בן אהובה ושיראל נועה בת כוכבה
גל יצחק בן סמדר וניקול מרים בת שרה
ולזכות המצפים לזיווג הגון בר קיימא משורש נשמתם
הדס בת הגר, ישראל בן חיה, רבקה בת חיה, דנדן דוד בן סמדר, בר אליעזר בן סמדר
ולהבדיל להחלמה מהירה ורפואה שלימה ובריאות טובה גוף ונפש של יהודה בן מילכא, אמיליה בת אסתר, רקפת בת כרמלה, ורד בת תקוה, פאיים בת תמר, שאהלה שולה בת זינת, יפתח בן שירן, טובה מרים בת רבקה יונה, חנה בת שוליקה, מנחם זאב בן דורית, נועה בת תמר,    ופזית בת נעמי בתוך שאר חולי עמו ישראל

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה
שיעור ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30.
פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.
תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה
{

מקורות נוספים:[42]

 

רבי ברזובסקי, ש. נ. (אין שנה). ספר נתיבות שלום על התורה – חומש ויקרא. עמ' קל-קלח. ירושלים: הוצאת ישיבת בית אברהם סלונים.

 

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא – רש"י כפשוטו – חומש ויקרא. ירושלים: לשם ספרי איכות.

 

לוי, א. (אין תאריך). מדוע אומרים "חזק ונתחזק" בסיום התורה? אוחזר מתוך http://www.arachim.org/FAQSDetail.asp?FaqID=188

 

הרבנית מזרחי, י. (פרידמן, י. עורכת). ירושלים. [שיעורים בדוא"ל למנויות "פרשה ואשה"].

 

מילר, ח. (עורך). (2010). חומש ויקרא. מהדורת לבייב עם משנתו של הרבי מליובאוויטש, קול מנחם. כפר חב"ד: הוצאת ספרים קה"ת.

 

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך http://mg.alhatorah.org/

 

ספריא: ספרייה חיה של טקסטים יהודיים. אוחזר מתוך: https://www.sefaria.org

 

הרב קליין, משה. "ראו באורי" עלון שבועי לנשים, פרשת עקב תש"פ, גיליון 12.



[1] פ' בְּהַ֥ר: ויקרא כה' א' – כו' ב' (9/10) ; פ' בְּחֻקֹּתַ֖י: ויקרא כו' ג' – כז' לד' (10/10)

[2]  ובשבוע הבא נתחיל בע"ה חומש חדש ופרשה חדשה: בְּמִדְבַּ֥ר (חומש במדבר, פ' במדבר: א' א' – ד' כא' (1/10)

[3]  במדבר רבה יג' טז': "(במדבר ז, יט): שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, לָמָּה, כְּשֵׁם שֶׁיַּיִן חֶשְׁבּוֹנוֹ שִׁבְעִים, כָּךְ יֵשׁ שִׁבְעִים פָּנִים בַּתּוֹרָה."

[4]  נעמי שמר "אורחים לקיץ" 1981

[5]  תהילים צ' י': "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה."

[6]  משלי כז' יט'

[7]  במדבר רבה יג' טז': "(במדבר ז, יט): שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, לָמָּה, כְּשֵׁם שֶׁיַּיִן חֶשְׁבּוֹנוֹ שִׁבְעִים, כָּךְ יֵשׁ שִׁבְעִים פָּנִים בַּתּוֹרָה."

[8]  ויקרא כו' ג'-יג'

[9]  ויקרא, כו' יד' טו'-יז'

[10]  דברים ח' יז': "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה."

[11]  ויקרא, כו' כא'-כב'

[12]  דברים יא' יג'-יד ; ומתות קריאת שמע

[13]  מפי השמועה, אתר Chabad.org

[14]  אתר "בינינו"

[15]  ברכות לה'

[16]  ויקרא כו' מד'-מה'

[17]  ויקרא כו' כא'

[18]  ויקרא יט' כ'

[19]  ויקרא כו' כג'

[20]  ויקרא כו' כד'

[21]  ויקרא כו' כה'-כו'

[22]  ויקרא כו' כז'

[23]  ויקרא כו' כח'

[24]  ויקרא כו' כח'-לג'

[25]  ויקרא כו' לד'-לה'

[26]  ויקרא כו' לו'-לח'

[27]  ויקרא כו' לט'-מא'

[28]  ויקרא כו' מב'-מג'

[29] רשר"ה שמות ו' יד'-ל'
הרב שמשון בן רפאל הירש )רש"ר הירש, 1808 – 1888 ( היה רב גרמני, מאבות הנאו-אורתודוקסיה במאה ה- 19.

[30]  הגשר"ה, כלי יקר, בתוך "פשוטו של מקרא"

[31]  ויקרא כו' מד'-מה'

[32]  רבי שלום נח ברזובסקי (8 באוגוסט 1911, ברנוביץ, בלארוס - 8 באוגוסט 2000, ירושלים) היה האדמו"ר מסלונים, ולפני כן מקימה וראש הישיבה של ישיבת בית אברהם של חסידות סלונים. מחבר סדרת ספרי החסידות "נתיבות שלום".
* עותק של חומש ויקרא של הנתיבות שלום קיבלתי במאי 2019 מהרב מנחם וייס היקר, הרב מנחם וייס, בני-ברק, תלמידו של הרבי מסלונים זי"ע, מחצרו של הרב קנייבסקי, ומרצה בערוץ 2000 ובהידברות.

[33]  ההדגשות שלי

[34]  ויקרא כה' לה'

[35] 1 בראשית כד' נו': " וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תְּאַחֲרוּ אֹתִי ה' הִצְלִיחַ דַּרְכִּי שַׁלְּחוּנִי וְאֵלְכָה לַאדֹנִי. "

[36]  דברים ח' יז': "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה."

[37]  משלי לא כ'

[38]  תהילים צ' י': "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה."

[39]  ויקרא כו' יב'

[40]  בפעם החמישית ב"ה!

[41]  בשיעור הקשבנו לשיר "קר שם בחוץ". מילים: יהונתן גפן ; לחן וביצוע: רמי קלינשטיין ; מתוך האלבום "אהביני" 1991: https://www.youtube.com/watch?v=fcV90P3ObMw

[42]  "כל המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם". אבות ו' ו'


[© Smadar Prager, CGP]


 www.smadarprager.com

Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Emotion Focused Psychotherapist since 1998 after graduating the four-year program in the Alfred Adler Institute in Israel.  With a home-based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island) she focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
To contact or to schedule an appointment please mail smadarprager@gmail.com or call/text 917-513-1490. I'd love to hear from you.