יום חמישי, 13 בפברואר 2020

בס"ד
­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת יתרו
עסקת חבילה
לקנא, לחמוד, להתאוות...
מסר מתוך עשרת הדברות על תחרות בין אחים.


הקב"ה קרע לנו את הים, חצינו את ים סוף, שרנו שירה גדולה, נלחמנו בעמלק, והנה אנחנו עומדים כולנו יחד למרגלות הר סיני.
הגענו לפרשת יִתְרו­ֹ[1]: הפרשה הכי מרגשת בתורה (נכון אני אומרת את זה על כל פרשה? 😉)
אנחנו, כל עם ישראל, עומדים כולנו ביחד כאיש אחד בלב אחד[2] למרגלות הר סיני, וה' נותן לנו את התורה, את עשרה הדיברות.

אני רוצה לנסות לענות בשיעור הזה על כמה שאלות.
נתחיל בכמה מילים על  שמה של הפרשה, ולדיבר הראשון ששמענו מפי הקב"ה בכבודו ובעצמו בהר סיני.

פרשתנו מתחלקת לשני חלקים. בראשון מסופר לנו על יתרו, ובחלק השני על מעמד הר סיני.
הפרשה שלנו פותחת במילים: "וַיִּשְׁמַ֞ע יִתְר֨וֹ כֹהֵ֤ן מִדְיָן֙ חֹתֵ֣ן משֶׁ֔ה אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה אֱלֹקִים֙ לְמשֶׁ֔ה וּלְיִשְׂרָאֵ֖ל עַמּ֑וֹ כִּֽי־הוֹצִ֧יא ה' אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם:[3]"

ונשאלת השאלה:
א
. מה בדיוק שמע יתרו?
וב. איך זה ש
ה-פרשה של התורה בה אנחנו מקבלים את התורה נקראת על שמו של גוי?

{

ראשית חשוב לדעת שיש כלל "
אֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה[4]". והאמת היא שסיפור יתרו מתרחש בפועל אחרי מעמד הר סיני.
איך אנחנו יודעים את זה?
פשוטו של מקרא מבאר לנו שהכתוב בפרשתנו "וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה, אֶת-חֹתְנוֹ; וַיֵּלֶךְ לוֹ, אֶל-אַרְצוֹ.[5]", מתרחש בפועל כשנה לאחר מתן תורה. את זאת אנחנו לומדים מפירוש רש"י בספר במדבר: "נמצאת אומר שנים עשר חודש חסר עשרה ימים עשו בחורב, שהרי בראש חודש סיון חנו שם ולא נסעו עד עשרים באייר לשנה הבאה:[6]" ורק כשעמדו לעזוב את המקום אמר משה ליתרו: "וַיֹּ֣אמֶר משֶׁ֗ה לְ֠חֹבָ֠ב בֶּן־רְעוּאֵ֣ל הַמִּדְיָנִי֘ חֹתֵ֣ן משֶׁה֒ נֹֽסְעִ֣ים | אֲנַ֗חְנוּ אֶל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֣ר ה' אֹת֖וֹ אֶתֵּ֣ן לָכֶ֑ם לְכָ֤ה אִתָּ֨נוּ֙ וְהֵטַ֣בְנוּ לָ֔ךְ כִּֽי־ה' דִּבֶּר־ט֖וֹב עַל־יִשְׂרָאֵֽל:[7]" ורש"י מסביר לנו: "חובב: הוא יתרו, שנאמר "מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה;[8]" ושמות הרבה [ושני שמות] היו לו יִתְרֹ על שם שיִתֶּר (=השאיר אחריו) פרשה אחת בתורה. חובב על שחבב את התורה וכו':"

{

אז אנחנו לומדים שני דברים על
יִתְר֨וֹ.
אחד, שהוא הצטרף למשה ציפורה גרשם ואליעזר לאחר קריעת ים סוף,
והשני, שהוא נשאר במדבר כמעט שנה שלימה אחרי מתן תורה.

מה קרה שיִתְר֨וֹ עזב את מדין והצטרף לעם ישראל?
כאן אנחנו מקבלים את התשובה לחלק הראשון של השאלה: מה שמע יתרו?
רש"י מפרש: "מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק."

הרב רונן חזיזה מסביר כך: "ולכאורה, יש כאן שתי שאלות: א. וכי רק יִתְר֨וֹ שמע? הלא כל העולם שמעו?! ב. למה רק שני ניסים אלו השפיעו עליו לבוא? הרי היו ניסים גדולים אחרים כמו מכת דם, צפרדע, כינים וכו' וכן עמוד האש ועמוד הענן ועוד הרבה ניסים שנעשו שם?
אלא, מובא בשם הרב צבי פדידא שליט"א שכל המכות שהיו במצרים אכן היו ניסים גדולים ועצומים, אבל הם היו רק מעשה ידיו של בורא עולם ללא התערבותם של עם ישראל. ואת זה יִתְר֨וֹ יכול היה להבין בשכלו שהרי ה' הוא כל יכול והעולם נתון תחת שליטתו המלאה.
אולם, במלחמת עמלק וקריעת ים סוף היתה גם מסירות נפש מצד עם ישראל. שכן, כשהיו לפני ים סוף לא נקרע הים עד שקפץ נחשון בן עמינדב, ובמלחמת עמלק יצאו בני ישראל ונלחמו פנים מול פנים בעמלקים. ועל כן, כשראה יִתְר֨וֹ את מסירות נפשם של עם ישראל אמר: אם כך, כדאי לי להתגייר ולהיות שייך לעם הזה."

אנחנו העם היחיד שהיה משועבד מאות שנים, ובכל זאת לא איבד את הזהות שלו, והצליח לא רק לצאת ממצרים, אלא גם להוציא את מצרים מתוכו.
עמים אחרים שהיו משועבדים, או שנכחדו מעל פני האדמה, או שהתאהבו במסכנות של עצמם והם מתמחים באיך להישאר תלויים באחרים: להמציא נכויות לקבלת קצבת נכות, לא להתחתן כדי לקבל יותר קבצת ילדים, להתקרבן כדי לקבל עזרה סוציאלית. אנשים בריאים לחלוטין בגופם שיכולים להגיע רחוק, אם רק היו רוצים, ובוחרים ליפול למעמסה על אחרים, להיות תלויים באחרים, כמו עבדים, במקום לעמוד על הרגליים שלהם עצמם.

העבדות הכי מוכרת של העת האחרונה היא העבדות של הכושים בארה"ב. במשך כ-200 שנה הם היו עבדים בכפייה עד שבמלחמת אזרחים גדולה שונתה החוקה והם שוחררו ב-1865, לפני כ-150 שנה.
הם שוחררו, אבל האם הם באמת יצאו לחופשי?
עפ"י נתוני הסטטיסטיקה הרשמית[9] יש בארה"ב כיום כ-45 מיליון שחורים, מתוכם, 43,974,622 נשענים על הרווחה ומקבלים קצבת סעד חודשית.

{

כמה צריך להגיד תודה השכם והערב "תודה רבה לך ה' שלא עשית אותי שפחה.[10]"
במהות שלך, את לא שפחה.
במהות שלך את יצור שתמיד ירצה לבחור עצמאות.
את ב'ה יצאת ממצרים. מצרים יצאה ממך.
את חופשיה, את בת חורין: "תודה רבה לך ה' מתיר אסורים.[11]"

אז אל תהפכו את הילדים שלכם לתלותיים. לכאלה שלא יודעים שהם יכולים, כי מעולם לא נתנו להם לגלות את הכוחות של עצמם.

hיש סיפור נהדר שאני כל כך אוהבת על הפיל בקרקס, שכשהיה פילפילון קטנטן ורק הביאו אותו לקרקס, חיברו לו לרגל צמיד ברזל שהיה מחובר לשרשרת ברזל, שהיתה מחוברת ליתד שהיתה תקועה באדמה.
והוא כל הזמן משך ומשך וניסה להשתחרר ולצאת לחופשי. אבל טבעת הברזל היתה קשה, ושרשרת הברזל כבדה, והיתד נעוץ היטב באדמה. אי אפשר היה להשתחרר, לא משנה כמה שהוא ניסה.
ואז הוא התייאש, והפסיק לנסות. הוא קיבל את הדין.
אני כבול כאן בטבעת ברזל, ליתד ברזל בשרשרת ברזל ולעולם לא אוכל לברוח מכאן. אין טעם לנסות.
והיום, הוא גדול, הוא ענק. הוא יכול להפיל עץ ענק אם רק יבחר.
הוא יכול בשניה למשוך את היתד מתוך האדמה – זה קטן עליו.
אלא שהוא לא מאמין שהוא יכול  -- ולכן הוא אפילו לא מנסה.
מהצד זה נראה כל כך מוזר: פיל ענקי, מחובר בטבעת ברזל ושרשרת ברזל ליתד קטנה באדמה שהוא יכול בשניה למשוך החוצה ולהשתחרר – אבל הוא לא עושה את זה – כי הוא לא מאמין שהוא יכול.
הוא עבד בנשמה. g

{

ועכשיו ננסה לענות על החלק השני של השאלה:
איך זה שכל הפרשה נקראה על שמו של עובד אלילים?

מסביר לנו הרבי מלוביץ': "עובדי עבודה זרה לא היו טיפשים, אלא היו מלומדים שהקדישו את חייהם לתהייה אחר הרבדים היותר גבוהים של הקיום. לכן, כאשר יִתְר֨וֹ כהן מדיין זנח את העבודה הזרה ובא למדבר, זו היתה החלטה מודעת. וכאשר הוא הצהיר "עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-גָדוֹל ה' מִכָּל-הָאֱלֹקִים: [12]", היתה זו אמירה משמעותית כי ה' הוא אמת וכל האלילים שקר.
ובכך יִתְר֨וֹ (מלשון יתרון) הוציא את האור האלוקי שהיה גנוז בעמקי ה'קליפות' של העבודה הזרה והעביר אותו אל תחום הקדושה."

רבי אהרון שלומוף מאתר מורשת מוסיף: "יִתְר֨וֹ היה זה שפרץ דרך לחזרה בתשובה בהכירו שאלוקינו גדול מכל האלוהים. לפיכך זכה יתרו ופרשה זו נקראה על שמו. "

יִתְר֨וֹ הראה  לנו הלכה למעשה את מה שאח"כ אמר הרמב"ם: "רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו. [13]"

{

אז הנה אנחנו עומדים במעמד הר סיני, ה-ארוע המכונן של עם ישראל, ומקבלים את התורה מפי הגבורה ממש, מפי ה', מקבלים את לוחות הברית, הלוחות שמסמלים את הברית שבין ה' לכל עם ישראל: "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹקִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹקִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת.[14]"
חָרוּת ב-ת' לא ב-ט'.
וכתוב במסכת אבות[15]: "אל תקרא חרות אלא חירות."
כמו שאנחנו שרים סביב שולחן הסדר: "עַתָּה עַתָּה בְּנֵי חוֹרִין בְּנֵי חוֹרִין.[16]"

{

הדיבר הראשון ששמענו במעמד הר סיני מפיו של הקב"ה אומר כך:
"אָנֹכִי, ה' אֱלֹקֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים.[17]",

ושואל רבי יהודה הלוי: "מדוע אמר ה', "אשר הוצאתיך מארץ מצרים", הלא ה' הוא בורא העולם! וזה בסיס האמונה. אם כן, היה צריך לציין את הנקודה הזו, ולא את יציאת מצרים[18]?"

והרבי מלובביץ' מוסיף: "הרי בריאת ארץ ושמים היא פלא גדול יותר מנס יציאת מצרים? ענין הנס הוא שינוי מיש ליש, ובריאת שמים וארץ הוא יש מאין."
והתשובה פשוט מקסימה בעייני, מסביר הרב חגי צדוק: "אֶל הידיעה שה' ברא את העולם, אפשר להגיע מתוך בחינת המציאות בשכלנו, אך את יציאת מצרים ראה עם ישראל בעיניו, חש על בשרו, היה נוכח במאורעות. אם כן: אני הוא אלוקיך, אותו אחד שראית שליטתו על העולם, המשנה חוקי טבע בקריעת ים סוף ובמצרים, אנכי ה' אלוקיך! "

ובמילים אחרות הקב"ה כאילו אומר לנו:
את העולם בראתי עבור כל הבריאה, אבל את הברית הזו אני כורת אתכם.
זה שבראתי את העולם זה ברור, אבל חשוב לי שתדעו תמיד שלא בראתי ועזבתי. עובדה, הוצאתי אתכם מארץ מצרים כי אני כאן אתכם כל הזמן. וחשוב שתבינו שהייתי, אני נמצא, ואהיה תמיד.
ותמיד כשתקראו את הדיבר הראשון, שאני ה' שהוצאתי אתכם מבית עבדים, תזכרו שגם אם נדמה לכם שאני איננו, זה ממש לא נכון.
לא עזבתי ולעולם לא אעזוב!

{

יש חלוקה מאוד מעניינת לעשרת הדיברות.

הרב שניאור אשכנזי[19] כותב ומסביר כל-כך יפה:
"עשרת הדברות הן מסר שלם שמקיף את כל האישיות של האדם. הן פונות אל המחשבה, הדיבור והמעשה. בהתחלה מצווה התורה לשלוט במחשבה ולהאמין במציאות ה': "אנכי ולא יהיה לך". אחר כך יורדת התורה ומצווה לשלוט בדיבור: "לא תשא שם ה' אלוקיך לשווא", ואחר כך מצווה על המעשה: "זכור את יום השבת לקדשו, וכבד את אביך". כאן עוברת התורה אל הלוח השני – שבין אדם לחברו - ומתחילה בסדר הפוך: בהתחלה מצווה על המעשה: "לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב", אחר כך מטפסת אל הדיבור: "לא תענה ברעך עד שקר", ולבסוף, הדיבור העשירי מצווה על המחשבה: "לא תחמוד בית רעך ואשת רעך".

את הדברים מבסס הרב אשכנזי על פירוש הספורנו[20]:
"
החמשה דברות [הראשונות] כולו אומר כבוד לה' [בין אדם למקום] ... והן במחשבה ['אנכי, ולא יהיה לך'], בדבור ['לא תשא שם ה' אלוקיך לשווא'] ובמעשה ['זכור את יום השבת, וכבד את אביך']... החמשה דברות האחרונות הן שלא נזיק לאדם [בין אדם לחברו] במעשה ['לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב'], בדבור ['לא תענה ברעך עד שקר'], ובמחשבה ['לא תחמוד']. "

{

ומה אומר הדיבר האחרון?
"הדיבר העשירי: לֹ֥א תַחְמֹ֖ד בֵּ֣ית רֵעֶ֑ךָ לֹֽא־תַחְמֹ֞ד אֵ֣שֶׁת רֵעֶ֗ךָ וְעַבְדּ֤וֹ וַאֲמָתוֹ֙ וְשׁוֹר֣וֹ וַחֲמֹר֔וֹ וְכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר לְרֵעֶֽךָ׃"
איך אפשר להגיד לאדם לא לקנא?
הרי זה רגש שטבוע בנו עוד מקדמת דנן, עוד לפני גן עדן אפילו.
·        הלבנה מחתה על כך שהיא והשמש באותו גודל[21].
·        הנחש פיתה את חוה, כי רצה אותה לעצמו.
·        קין הרג את הבל כי קינא שהקב"ה שעה למנחתו ולא לזו שלו.

והאבן עזרא[22] כותב: "רבים יתמהו על זאת המצווה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בליבו, מה שהוא נחמד למראה עיניו?"
ובספר החינוך[23]  כתוב: "איך תבוא מניעה בתורה במה שאי אפשר לאדם לעמוד בו?"

וזה באמת תמוה, איך הקב"ה מצווה אותנו על דבר בלתי אפשרי, המנוגד לטבע שלנו?
אחרי הכל הוא ברא אותנו עם הרגש הזה, עם הקנאה.

אנחנו רואים מהאופן שבו בנויים עשרת הדיברות שיש שלבים.
יש תהליך מחשבתי לפני שיש רגש שמניע לפעולה: מחשבה – רגש – פעולה.
הקב"ה לא אומר לנו שלא להרגיש, הוא מצווה עלינו להשליט את המוח על הרגש.
לא לפעול אימפולסיבית כמו בע"ח שפועל אינסטינקטיבית.
זה שאנחנו מרגישים ככה – לא אומר שזה בסדר להתנהג ככה.

וחוצמזה, אם נשים לב היטב, הקב"ה לא באמת אומר לנו שאסור לנו לקנא.
הוא אומר לנו שאסור לנו לחמוד.

ומה ההבדל ביניהם?

בואו נסתכל קודם כל על קנאה.
יש כזה דבר קנאה טובה. כתוב: "קִנְאַת סוֹפְרִים תַּרְבֶּה חָכְמָה[24]", זו קנאה שדוחפת את האדם לשפר את עצמו, ללמוד עוד, לדעת עוד. זו קנאה חיובית.

יש גם הבדל בין לקנא ב....
לבין לקנא ל....
כתוב בתהילים בפרק קו' המספר גם על מחלוקת קורח ועדתו: "וַיְקַנְא֣וּ לְ֭מֹשֶׁה בַּֽמַּחֲנֶ֑ה לְ֝אַהֲרֹ֗ן קְד֣וֹשׁ ה'׃[25]"
ועל זה כותב הרב דוד קמחי, הרד"ק[26]: "לְ֭מֹשֶׁהכמו במשה, כי קשור הקנאה עם הלמ"ד הוא לטוב אבל עם הבי"ת הוא לרע, וכן למ"ד לאהרן במקום בי"ת והקנאה הזאת הוא מחלוקת קרח ותלה אותם בכל ישראל מפני שלא מיחו בהם וגם היו עמהם מבני ראובן ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים נשיאי עדה."

על אליהו הנביא כתוב בספר מלכים א': "וַיֹּ֩אמֶר֩ קַנֹּ֨א קִנֵּ֜אתִי לַה' אֱלֹהֵ֣י צְבָא֗וֹת כִּֽי־עָזְב֤וּ בְרִֽיתְךָ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־מִזְבְּחֹתֶ֣יךָ הָרָ֔סוּ וְאֶת־נְבִיאֶ֖יךָ הָרְג֣וּ בֶחָ֑רֶב וָאִוָּתֵ֤ר אֲנִי֙ לְבַדִּ֔י וַיְבַקְשׁ֥וּ אֶת־נַפְשִׁ֖י לְקַחְתָּֽהּ׃[27]"

לקנא ל.... זו קנאה חיובית. זה הרצון להגן, לשמור.
לקנא ל... זו תמיכה במישהו, או משהו, עד כדי תגובה קשה בכל מי שמנסה לפגוע במושא הקנאה.

אבל לקנא ב..... זה לרצות את הדבר שיש לאחר עבור עצמי.
ועל זה מדבר הקב"ה בדיבר העשירי.

כותב הרב שניאור אשכנזי: "ההבדל בין קנאה לחמדה הוא שקנאה היא עצם החלום ביני ובין עצמי להשיג את הזולת, ואולם "חמדה" היא יותר מזה: פירושה עשיית מעשה כדי להשיג את מה שיש לזולת. "

הקב"ה לא מצווה עלינו לא לקנא. אלא שלא לפעול על סמך הקנאה הזו באופן שאחר יפגע.

{

אבל יש כאן עוד דבר, שחשוב לשיים אליו לב.
זה משהו שלא קראתי בשום מקום – זה אני מביאה מעצמי[28].

בואו נסתכל שוב על הדיבר העשירי:
"לֹ֥א תַחְמֹ֖ד בֵּ֣ית רֵעֶ֑ךָ לֹֽא־תַחְמֹ֞ד אֵ֣שֶׁת רֵעֶ֗ךָ וְעַבְדּ֤וֹ וַאֲמָתוֹ֙ וְשׁוֹר֣וֹ וַחֲמֹר֔וֹ וְכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר לְרֵעֶֽךָ׃"
והפעם נשים דגש על הסוף שלו: "....וְכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר לְרֵעֶֽךָ׃"

יהודי חייב להבין שלרצות מה שיש למישהו אחר, ואפילו אם זו קנאה חיובית, זו שגיאה גדולה.
ולמה?
מכיוון שהאחר הוא דבר שלם, ואי אפשר לקבל רק חלק ממנו, או חלק ממה שיש לו.
האחר זו עסקת חבילה.
אי אפשר לרצות רק את הבית של השכנה, כי הוא מגיע עם הבעל שלה, עם הילדים, ועם המשכנתא גם.
בן אדם חייב לזכור שאנחנו חיים בעולם מושגח בעל סדר אלוקי מדהים.
ככתוב במסכת יומא[29]: "אין אדם נוגע במוכן לחבירו ואין מלכות נוגעת בחברתה אפי’ כמלא נימא."
{

הרב ראובן אלבז, ראש ישיבת אור החיים מספר:

הרב יוסף חיים מבגדד, הבן איש חי[30] מספר סיפור נפלא:

חבורת אנשים הייתה לומדת אצל רב בבגדד (יש אומרים שזה היה הבן איש חי בעצמו) תורה ומידות טובות. בין משתתפי השיעור היה אדם אלמן שבתחילה היה רחוק משמירת תורה ומצוות והתקרב לאט לאט בזכות השיעורים.
יום אחד יצא אותו אדם מהשיעור ועבר סמוך לבית גדול ויפה בו הייתה מתגוררת אלמנה מופלגת בעושר, נכנס בו יצר הרע וביקש להיכנס לביתה ולקחת את כל כספה.
המשרתת ובעלת הבית שמעו רעש, הבינו שגנב נכנס לבית והתמלא ליבם פחד וחלחלה, הגנב מיהר לגשת למקום הכסף והתחיל להוציא  את כל הכסף הזהב והיהלומים שהיה שםתוך כדי כך נזכר בגמרא שלמדו בשיעור (יומא לח ע”א): “בן עזאי אומר בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך ומשלך יתנו לך – אין אדם נוגע במוכן לחבירו ואין מלכות נוגעת בחברתה אפי’ כמלא נימא”.
נכנסו בו הרהורי תשובה ואמר בליבו: “בשביל מה אקח דבר שלא שייך לי,  הרי למדנו בשיעור שאת מה שמגיע לאדם הוא יקבל גם בלי לגזול לחמוס ולשקר, בדיוק מה שמגיע לי אני אקבל ואם כן בשביל מה צריך לגזול? אם הכסף הזה צריך להגיע אלי הוא יגיע אלי בהיתר, ולמה שאעשה זאת באיסור?”.
החזיר אותו אדם את כל הכסף, יצא מבית האלמנה והתחרט בליבו על שהטריד והפחיד אותם.
האלמנה חשבה שהגנב לקח את כל הכסף, אך לאחר שספרה את הכסף הזהב והיהלומים שהיו בכספת השתוממה לגלות שהוא לא לקח שום דבר! שמחה האלמנה אך עדיין חששה בליבה מהבאות. היא החליטה שחייבת היא להתחתן, כדי שיהיה לה בעל שיגן עליה, שהרי “עוד יום יומיים שוב יבוא גנב אחר ויגנוב”… אני צריכה שיהיה לי בעל בבית כדי שהגנבים יפחדו להיכנס
מיד כשהאיר הבוקר ניגשה האלמנה לרב המקום, וסיפרה לו את כל אשר קרהוביקשה שהרב יציע לה מישהו שתוכל להתחתן איתו, הרב הסתכל על מתפללי בית הכנסת וראה שם את אותו אלמן יושב ולומד.
פנה אליו ושאלו אם רוצה להתחתן עם האלמנה העשירה, אמר אותו אלמן: “כן, אני מוכן!”, שני הצדדים הסכימו והתחתנו יחד.
כל הכסף הזהב והיהלומים שהייתה לאלמנה הגיע לאותו אדם בהיתר ולא באיסור, ללמדך שאין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא הנימא, מה שנקצב על האדם משמים לקבל הוא יקבל, וכדאי לו לאדם לקבל זאת בדרך של היתר ולא באיסור כדי שתשרה הברכה בכסף ולא יעבור על רצון הבורא יתברך.
{

מה שנגזר להיות שלך יהיה שלך, ומה שלא – לא!
חבל לבזבז על זה אנרגיה.
ובודאי שאין שום טעם לא לקנא ב... ולא לחמוד... זה בין כה וכה לא שלך. תביני.
תשמחי במה שיש לך.
וכבר נאמר "אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ[31]".

מי שגורם לתחרות לא בריאה בין הילדים בבית – זה אנחנו ההורים.

את זה אנחנו לומדים ממדרש בראשית רבה[32] על הפסוק מבראשית[33] המספר על כותנת הפסים שעשה יעקב ליוסף. וכך אומר המדרש: "וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים - רֵישׁ לָקִישׁ בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אָמַר, צָרִיךְ אָדָם שֶׁלֹא לְשַׁנּוֹת בֵּן מִבָּנָיו, שֶׁעַל יְדֵי כְּתֹנֶת פַּסִּים שֶׁעָשָׂה אָבִינוּ יַעֲקֹב לְיוֹסֵף 'וישנאו אותו' וגו."
ריש לקיש אומר כאן משהו שאף אחד אחר לא מעיז לומר, והוא אומר את זה בריש גלי:
"צריך אדם שלא לשנות בין בניו."
אסור להפלות בין הילדים! אסור!

הורים גורמים לתחרות בין אחים בשתי דרכים:
1. ישירה: הפליה --> קנאה.
כשאנחנו מפלים בין הילדים שלנו, ונותנים לאחד באופן מופגן יותר מאשר לאחר, זה גורם להם לקנאה.
זה טבעי. מדובר בילדים, כל הילדים רוצים להרגיש מיוחדים, ואם לילד אחד יש מיוחדות מיוחדת – זה כואב.
2. עקיפה: ביחסים תחרותיים בין ההורים –> קנאה.
לפעמים יש תחרות בין הורים. מי עובד יותר קשה. מי סובל יותר. מי עושה יותר בבית. מי ישן יותר בלילה. מי מבזבז יותר, מי מרוויח יותר.....
והילדים קולטים את המסר.
כבר למדנו, ילדים לומדים הרבה יותר ממה שהם רואים, מדוגמא אישית, מאשר ממה שאומרים להם.
זהירות: "עַיִן רוֹאָה, וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיכֶם בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין:[34]"

{


ילדים תמיד מתחרים על תשומת הלב של ההורים – זו מבחינתם האופן שבו האהבה של ההורה באה לידי ביטוי.
איפה שהם יקבלו תשומת לב – שם הם ירצו להישאר, גם אם זה לא מקום חיובי.

במשפחה יש תפקידים, או מקומות.
כשמקום נתפס, הילד הבא צריך להמציא לעצמו מקום, בכך שהוא לוקח על עצמו תפקיד.

ילדים לא בהכרח מצפים שהכל יהיה שווה בשווה, אבל הם כן מאוד רגישים לזה מישהו מתיישב להם במקום שלהם.
"סליחה זה היה מקומי".
זה שלי. זהבה ושלושת הדובים.

תחרות בין אחים – יכולה להיות בריאה.
יש כזה דבר קנאה טובה. כבר אמרנו: "קִנְאַת סוֹפְרִים תַּרְבֶּה חָכְמָה[35]", זו קנאה שדוחפת את האדם לשפר את עצמו, ללמוד עוד, לדעת עוד. זו קנאה חיובית.
זה כשהקנאה היא בין אח לאח, לא כזן קנאה מושלכת, כשאח אחד מקנא באח השני בגלל שאבא נותן לשני יותר תשומי – או לפחות כך הוא מרגיש, אנחנו כבר עוברים לפסים של לֹ֥א תַחְמֹ֖ד, וזה הרסני.

{

אלפרד אדלר אמר: "ככל שהמשפחה פחות תחרותית, כך יגדל הדימיון באישיותם של הילדים."
ומי מייצר את התחרותיות?
ההורים.
1. ביחס שלהם אל הילדים.
2. ביחס שלהם אחד לשני.
3. ביחסים שלהם לאנשים אחרים במשפחה, בחברה, ולתגובות שלהם לגבי אחרים – שהרי אנחנו יודעים שכמו שכתוב במסכת קידושין: "
כָּל הַפּוֹסֵל בְּמוּמוֹ פּוֹסֵל[36]": החסרונות שרואה האדם אצל אחרים הם החסרונות של עצמו.
כשאדם מעביר ביקורת על חסרון של מישהו אחר, הוא בעצם מעביר ביקורת על החיסרון שלו. אלא שהוא לא רואה את זה. "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו[37]".  

תחרותיות באה לידי ביטוי בצורה של קנאה – שזה השלכה: במקום לכעוס על אבא, מקנאים ב..., שונאים את הילד שאותו הוא מעדיף.
למה לא לשנוא את אבא? למה לא לכעוס על אבא?
בוודאי שיש כעס אבל הוא סמוי, ובגלוי הוא בא לידי ביטוי בקנאה ובתחרותיות לא בריאה.
כשהורה נותן לילד אחד יחס מיותר, הוא בעצם מפנק אותו – במובן של spoiled מקולקל, גורם למשהו טוב להבאיש rotten.
זה מחבל לילד בהרבה צורות, אפילו עד כדי זוגיות מתפוררת – גירושין.
1. לא מתקנים.
2. ילדים גדלים נסיכים ונסיכות , מלכים ומלכות, הם במרכז העולם, ולא לוקחים בו חלק פעיל.
משרתים אותם, עושים בשבילם, הם גדלים לחשוב שזהו מקומם בעולם, שזה מה שמגיע להם.
הזהות העצמית.
הערך העצמי.
הכל מותנה בזה.
ושניים כאלה מנסים לבנות בית?
איך אפשר?
כל אחד מהם מחכה שהשני יעשה בשבילו, יתן לו, יוותר לה... והם נשארים לבד.

{

בית עם אחים זה מעבדת יחסים לחיים.

גם אם יש קנאה, צריך לעזור לילד המקנא להגיע למצב של מערכת יחסים טובה עם האח/ות השני/ה.

ההורה צריך לעשות עם עצמו בדק בית – האם יש אמת בטענות של האח/ות המקנא/ה – ובדר"כ יש!
אם כן, לעשות שינוי בהתנהלות שלו.
ההורה הוא בדר"כ המקור לקנאה. הוא יוצר אותה, הוא מייצר אותה בהתנהגות שלו.
לפעמים זו לאו דווקא נתינה פיזית.
זו יכולה להיות התייחסות של מגע, של עשייה משותפת, תחביב משותף, פחות הערות וכד'

ובכל מקרה (ובמקביל), לעבוד עם האחים שימצאו משהו שיש להם בו מכנה משותף ויעשו שם ביחד, ויצרו לעצמם רצף של חוויות טובות, שלאט לאט ימזער את הזיכרון של התקופה של החוויות הלא נעימות מהקנאה.

כשילדים לומדים לנהל מערכת יחסים תקינה עם האחים, הם לומדים כישורים לחיים: איך נשארים שותפים גם כשיש רגשות לא נעימים, חילוקי דעות, ואפילו מריבות.

{

בשבוע הבא 18.2 לא יתקיים שיעור, עקב אירוע שאנחנו מוזמנים אליו.
ובשבוע שאחריו 25.2, יתקיים שיעור לראש חודש אדר, בבית משפ' שאקי.  

ובינתיים נצלו את החצי השני של חודש שבט, תמשיכו לצמוח, ושיהיו בשורות טובות.

{


תן לי[38]


תֵּן לִי מַה שֶּׁיֵּשׁ לָעֵץ וּמַה שֶּׁהוּא לֹא יְאַבֵּד
וְתֵן לִי אֶת הַיְכֹלֶת לְאַבֵּד מַה שֶּׁיֵּשׁ לָעֵץ.
אֶת הַשִּׂרְטוּטִים הַדַּקִּים שֶׁהָרוּחַ מְשַׂרְטֶטֶת בְּחֶשְׁכַת לֵיל הַקַּיִץ
וְאֶת הַחֲשֵׁכָה שֶׁאֵין בָּהּ לֹא שִׂרְטוּט וְלֹא דְּמוּת.
תַּן לִי אֶת הַדְמֻיּוֹת שֶׁהָיוּ לִי וְאֵין לִי
עֹז לַחְשֹׁב עַל כָּךְ שֶׁאָבְדוּ לִי. תֵּן לִי
אֶת הָעַיִן הַחֲזָקָה מִמַּרְאִיתָהּ וְאֶת הַיָּד
הַנֻּקְשָׁה מִמַּה שֶּׁהִיא מְבַקֶּשֶׁת. תֵּן לִי לָרֶשֶׁת
אוֹתְךָ מִבְּלִי לְקַבֵּל דָּבָר שֶׁאֵינֶנּוּ עָבָר
בִּשְׁעַת קַבָּלָתוֹ. תֵּן לִי אֶת הַיְכֹלֶת לָגֶשֶׁת,
בְּלִי חַת, דַּוְקָא אֶל הַדְּבָרִים שֶׁאָסוּר לִי
לָרֶשֶׁת, תֵּן לִי לָגֶשֶׁת.

{


השיעור מוקדש לזכות גל יצחק בן סמדר וניקול מרים בת שרה שיזכו בזרע של קיימא
ולבריאות טובה ורפואה שלימה של יצחק בן מרים, אמיליה בת אסתר, אהרון עומרי בן ציונה שירלי, גבריאל בן בלימה, הילד יוסף מרדכי בן תהילה, הילד יאיר בן שני, שהרם בן זרין טאג', מיכל בת אהובה, לאה בת אילנה, ושלומית בת רחל בתוך שאר חולי עמו ישראל

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.

תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה

{

מקורות:[39]

הרב אלבז, ראובן. (28.3.2017). מוסדות אור החיים. סיפור שבועי – משלך יתנו לך. אוחזר מתוך https://orhachaim.co.il/

הרב אשכנזי, שניאור. (7.2.2020). שיעור לפרשת יתרו - לא תחמוד: איך מפסיקים עם ההשוואה לאחרים? [שיעורים באימייל].

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא: חמישה חומשי תורה עם ביאור המקרא בדרך הפשט - שמות. עמ' רמב-רפח. ירושלים: לשם ספרי איכות.

הרב חזיזה, רונן. (עורך). (חודש שבט תשע"ז). רעיון מפרשת השבוע – פרשת וארא בתוך לפחות 5 דקות תורה ביום, חוברת ללימוד יומי, עמ' מד'. עיה"ק צפת: מוצרי איכות לנשמה.

הרב מילר, ח. (עורך). (2007). שם הפרשה. בתוך ספר שמות,  עמ' 127, עפ"י שיחה של הרבי מלובביץ' שבת פרשת יתרו תשל"ז. מהדורת לבייב, קול מנחם. כפר חב"ד: הוצאת ספרים קה"ת.

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך http://mg.alhatorah.org/

הרב צדוק. חגי. (29.6.15 יב' תמוז ה'תשע"ה). מה אומר לנו הדיבר הראשון? אוחזר מתוך http://www.hidabroot.org/article/136063

הרב שלומוף, אהרון. במה זכו אלה שתקרא פרשה על שמם? (2.2.2010). אוחזר מתוך http://www.moreshet.co.il/web/alonparash/print.asp?id=26858&kod=&modul=11&codeClient=631




[1]  שמות יח' א' (ומסתיימת ב-כ' כג')
[2]  רש"י לשמות יט' ב': "וַיִּסְע֣וּ מֵֽרְפִידִ֗ים וַיָּבֹ֨אוּ֙ מִדְבַּ֣ר סִינַ֔י וַיַּֽחֲנ֖וּ בַּמִּדְבָּ֑ר וַיִּֽחַן־שָׁ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל נֶ֥גֶד הָהָֽר:" ויחן שם ישראל: כאיש אחד בלב אחד.
[3]  שמות יח' א'
[4]  פסחים ו' ע'ב
[5]  שמות יח' כז'
[6]  רש"י במדבר י' יא'-לג'
[7]  במדבר י' כט'
[8]  שופטים ד' יא'
[9]  נכון לפברואר 2018
[10] מתוך ברכות השחר: "בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלקֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, שֶׁלּא עָשַׂנִי עָבֶד. (האשה אומרת - שִׁפְחָה):"
[11]  מתוך ברכות השחר: "בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלקֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, מַתִּיר אֲסוּרִים:"
[12]  שמות יח' יא'
[13]  הלכות תשובה פרק ה' הלכה א'
[14]  שמות לב' טז'
[15]  מסכת אבות פרק ו', משנה ב': "אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה."
[16]  מתוך: "הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם. כָּל דִכְפִין - יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ - יֵיתֵי וְיִפְסַח.
הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. הָשַׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין."
ובתרגום לעברית:
זה הוא לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים. כל מי שרעב - יבא ויאכל, כל מי שצריך - יבא וישתתף בסעודת הפסח. השנה כאן, לשנה הבאה בארץ ישראל. השנה אנו עבדים, לשנה הבאה בני חורין. (ויקיטקסט).
[17]  שמות כ' ב'
[18]  ספר הכוזרי, מאמר ראשון כה'
[19]  הרב שניאור אשכנזי (יליד 1980), שליח חב"ד ורב בית הכנסת המרכזי בראשון לציון, הוא מרצה וסופר במחשבת היהדות ובתורת חב"ד והרבי מליובאוויטש. הרב אשכנזי בוגר ישיבות "תומכי תמימים" בכפר חב"ד ובניו-יורק ומוסמך לרבנות. שיעורו השבועי על פרשת השבוע, "בסוד הפרשה", כבר קנה אלפי משתתפים וצופים קבועים, והרצאותיו בארץ ובעולם מושכות קהל רחב ומגוון. עד היום כתב הרב אשכנזי שני ספרים, שהפכו לרבי-מכר: "ארץ ושמים" - רעיונות ומאמרי השראה על התורה, ו"14 כוסות תה בשבוע" - מדריך להתמודדות מוצלחת עם אתגרי החיים על פי חכמת החיים של חב"ד. (ביתחב"ד.קום)
[20]  ספורנו, שמות כ' יב'
רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ (נקרא גם הספורנו; איטלקית:
Sforno) (1468-1550) היה פרשן מקרא יהודי-איטלקי, רב, רופא ואחד מראשי קהילת יהודי רומא וקהילת בולוניה. חיבורו החשוב והנפוץ ביותר הוא ביאור לתורה, למספר ספרי מקרא נוספים (בהם שיר השירים וקוהלת) ופירוש לפרקי אבות. פירושיו מבוססים על הפשט ולשונו קצרה ובהירה. (ויקיפדיה).

[21]  רבנו בחיי לבמדבר כה' טו': "כתיב (בראשית א' [לקמן]) וַיַּעַשׂ אֱלֹקִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים, וכתיב אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן. אמרה ירח לפני הקב"ה, רבש"ע אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, אמר לה הקב"ה לכי ומעטי את עצמך,"
בראשית א' יד-יט': "
וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים. וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן. וַיַּעַשׂ אֱלֹקִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים. וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹקִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ. וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלְהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ וַיַּרְא אֱלֹקִים כִּי טוֹב. וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם רְבִיעִי. "
[22]  רבי אברהם בן מאיר אִבּן עזרא, (1167-1089)  משורר, בלשן, פרשן מקרא, ופילוסוף בתקופת תור הזהב בספרד.
[23]  ספר החינוך מצווה תטז
[24]  בבלי, בבא בתרא, כא' א'
[25]  תהילים קו' טז'
[26]  הרב דוד קמחי, הרד"ק, מדקדק ומפרש מקרא; חיבר ספרי דקדוק ופירושים למקרא. נרבונא צרפת 1160 - 1235
[27]  מלכים א יט' י'
[28]  וכמובן שיכול להיות שכבר יש פירוש כזה. אני מצהירה שלא קראתי את זה בשום מקום ואני מביאה כאן על דעת עצמי.
[29] תלמוד בבלי, מסכת יומא לח' ע"א
[30]  חכם יוסף חיים מבגדאד (הבן איש חי) (כ"ז באב ה'תקצ"ה, 2 באוגוסט 1835 – י"ג באלול ה'תרס"ט, 30 באוגוסט 1909) היה מקובל, דרשן, מנהיג, מחבר ואחד הפוסקים הבולטים בקרב יהדות ארצות האסלאם. מכונה הבן איש חי על שם ספרו.
[31]  אבות ד' א'
[32]  בראשית רבה פד' ח'
[33]  בראשית לז' ג': "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכׇּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים."
[34] פראפרזה על אבות ב' א'
[35]  בבלי, בבא בתרא, כא' א'
[36]  מקור הפתגם בדיון תלמודי על אודות אדם שהאמורא רב הכריז עליו עבד, מכיוון שקרא לאנשים אחרים עבדים: "כל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבחא לעולם, ואמר שמואל: במומו פוסל" (בבלי, מסכת קידושין – דף ע, עמוד ב).
[37]  מסכת נגעים פרק ב' משנה ה'
[38]  בשיעור הקשבנו למילות השיר "תן לי". מילים: נתן זך ; יש לחן וביצוע של חי תורן (ואני חושבת שיש גם אחד שלי ו/או שלי ושלו ביחד, שהוא גם אחי הגדול המקסים והנהדר והמוכשר ברמות על. הוא הוציא שני דיסקים: "אנשים משתמשים" ב-2008, ו"מה שיש לעץ" ב-2017. השיר הספציפי הזה עדיין לא נצרב על דיסק.
[39]  "כל המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם". אבות ו' ו'


[© Smadar Prager, CGP]



Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Emotion Focused Psychotherapist since 1998 after graduating the four-year program in the Alfred Adler Institute in Israel.  With a home-based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island) she focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
To contact or to schedule an appointment please email smadarprager@gmail.com or call/text 917-513-1490.
I'd love to hear from you.