יום חמישי, 13 בדצמבר 2018

יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: תֵּן לִי לָגֶשֶׁת | פרשת ויגש | ג' בטבת ה'תשע"ט

בס"ד

לרפואה שלימה של חנה בת שוליקה, טל בן תקוה, התינוק יהל בן שירי, אפרים אפי בן חנה
והפצועים מפיגוע הטרור בעופרה: שירה יעל בת ליאורה שרה, הרך הנולד בן שירה יעל ועמיחי ישי בן פייגא גיטל גלילה
בתוך שאר חולי עמו ישראל
­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת ויגש
תֵּן לִי לָגֶשֶׁת
איך ניגשים לטפל בקנאה בין אחים?
איך ניגשים לבני הזוג כשיש בעיה או קושי, חילוקי דעות או כשמשהו לא מוצא חן בהתנהגות?
פרשת ויגש מלמדת אותנו מה הגישה הנכונה:
צריך לגשת ברגישות. לגשר כדי ליצור נגישות.
 
פרשה אחת לפני אחרונה של חומש בראשית: וַיִּגַּ֨שׁ[1].
אנחנו בסערת דרמה גדולה של סיפור יוסף ואחיו.
חשבתי לקחת אנקדוטות ביחסי יוסף ואחיו כדי ללמוד על הגישה הנכונה בהורות ובזוגיות.

בחודש האחרון היה לנו שיעור סיפורי נשים/ניסים, ובחנוכה לא היה שיעור אז נלמד בע"ה תוך שאנחנו גם עושים סיכום אירועי הפרשות האחרונות וַיִּשְׁלַ֨ח[2], וַיֵּ֣שֶׁב[3], ו-מִקֵּ֖ץ[4]:

אחיו של יוסף שונאים אותו על שהוא אהוב יותר על אביהם יעקב שגם תופר לו כותונת פסים מיוחדת ולהם לא. שנאתם גוברת כשהוא משתף אותם בחלומות שלו, אחת עשרה אלומות משתחוות לו, השמש והירח ואחד-עשר כוכבים משתחווים לו... עד שאפילו שלום לא יכלו לומר לו: "וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם.[5]"

יוסף נשלח לחפש את אחיו כדי לחזור לאביו ולספר לו היכן הם רועים.
אבל אנחנו יודעים את סוף הסיפור: יוסף לא חוזר והנה בפועל ממש מתחילה התגשמות אחת ההבטחות שנתן הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים – גלות מצרים: "יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי־גֵ֣ר׀ יִהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֙רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה׃[6]".

כשיוסף מוצא את אחיו קנאתם מעבירה אותם על דעתם והם מבקשים לנצל את ההזדמנות ולהיפטר ממנו. לרצוח אותו: "
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו.[7]"

ראובן משכנע את האחים שלא לרצוח אותו, אלא רק להשליך אותו לבור: "
וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו.[8]"
בעוד הם יושבים ליד הבור וסועדים את ליבם, יהודה מגבה את ראובן אחיו להניא את האחים מלהרוג את יוסף: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו.[9]"
מדיינים מעלים את יוסף מהבור ומוכרים אותו לישמעאלים, שמוכרים אותו לפוטיפר שר הטבחים של פרעה במצרים.

{

למה האחים שנאו את יוסף?
כל כך שנאו אותו עד שלא יכלו אפילו להסתכל עליו להגיד לו שלום, עד כדי כך שהיו מוכנים להרוג אותו במו ידיהם?

יוסף היה מושא הכאב שלהם.
מה כאב להם? המחשבה שאבא שלהם אוהב אותם פחות.

ילדים תמיד מתחרים על תשומת הלב של ההורים – זו מבחינתם האופן שבו האהבה של ההורה באה לידי ביטוי.
איפה שהם יקבלו תשומת לב – שם הם ירצו להישאר, גם אם זה לא מקום חיובי.

כלומר, כל המצב הזה נגרם בגלל טעות של ההורה.
ההורה גרם לקנאה שהתפתחה לשנאה של ממש בהעדפתו את אחד האחים.

במשפחה יש תפקידים, או מקומות.
כשמקום נתפס, הילד הבא צריך להמציא לעצמו מקום, בכך שהוא לוקח על עצמו תפקיד.

ילדים לא בהכרח מצפים שהכל יהיה שווה בשווה, אבל הם כן מאוד רגישים לזה מישהו מתיישב להם במקום שלהם.
"סליחה זה היה מקומי".
זה שלי. זהבה ושלושת הדובים.

תחרות בין אחים – יכולה להיות בריאה.
יש כזה דבר קנאה טובה. כתוב: "קִנְאַת סוֹפְרִים תַּרְבֶּה חָכְמָה[10]", זו קנאה שדוחפת את האדם לשפר את עצמו, ללמוד עוד, לדעת עוד. זו קנאה חיובית.
זה כשהקנאה היא בין אח לאח, לא כזן קנאה מושלכת, כשאח אחד מקנא באח השני בגלל שאבא נותן לשני יותר תשומי – או לפחות כך הוא מרגיש.

{

אלפרד אדלר אמר: "ככל שהמשפחה פחות תחרותית, כך יגדל הדימיון באישיותם של הילדים."
ומי מייצר את התחרותיות?
ההורים.
1. ביחס שלהם אל הילדים.
2. ביחס שלהם אחד לשני.
3. ביחסים שלהם לאנשים אחרים במשפחה, בחברה, ולתגובות שלהם לגבי אחרים – שהרי אנחנו יודעים שכמו שכתוב במסכת קידושין: "
כָּל הַפּוֹסֵל בְּמוּמוֹ פּוֹסֵל[11]": החסרונות שרואה האדם אצל אחרים הם החסרונות של עצמו.
כשאדם מעביר ביקורת על חסרון של מישהו אחר, הוא בעצם מעביר ביקורת על החיסרון שלו. אלא שהוא לא רואה את זה. "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו[12]".  

תחרותיות באה לידי ביטוי בצורה של קנאה – שזה השלכה: במקום לכעוס על אבא, מקנאים, שונאים את הילד שאותו הוא מעדיף.
למה לא לשנוא את אבא? למה לא לכעוס על אבא?
בוודאי שיש כעס אבל הוא סמוי, ובגלוי הוא בא לידי ביטוי בקנאה ובשנאה של האחים ליוסף.
כשהורה נותן לילד אחד יחס מיותר, הוא בעצם מפנק אותו – במובן של spoiled מקולקל, גורם למשהו טוב להבאיש rotten.
זה מחבל לילד בהרבה צורות, אפילו עד כדי זוגיות מתפוררת – גירושין.
1. לא מתקנים.
2. ילדים גדלים נסיכים ונסיכות , מלכים ומלכות, הם במרכז העולם, ולא לוקחים בו חלק פעיל.
משרתים אותם, עושים בשבילם, הם גדלים לחשוב שזהו מקומם בעולם, שזה מה שמגיע להם.
הזהות העצמית.
הערך העצמי.
הכל מותנה בזה.
ושניים כאלה מנסים לבנות בית?
איך אפשר?
כל אחד מהם מחכה שהשני יעשה בשבילו, יתן לו, יוותר לה... והם נשארים לבד.

{

בית עם אחים זה מעבדת יחסים לחיים.

גם אם יש קנאה, צריך לעזור לילד המקנא להגיע למצב של מערכת יחסים טובה עם האח/ות השני/ה.

ההורה צריך לעשות עם עצמו בדק בית – האם יש אמת בטענות של האח/ות המקנא/ה – ובדר"כ יש!
אם כן, לעשות שינוי בהתנהלות שלו.
ההורה הוא בדר"כ המקור לקנאה. הוא יוצר אותה, הוא מייצר אותה בהתנהגות שלו.
לפעמים זו לאו דווקא נתינה פיזית.
זו יכולה להיות התייחסות של מגע, של עשייה משותפת, תחביב משותף, פחות הערות וכד'

ובכל מקרה (ובמקביל), לעבוד עם האחים שימצאו משהו שיש להם בו מכנה משותף ויעשו שם ביחד, ויצרו לעצמם רצף של חוויות טובות, שלאט לאט ימזער את הזיכרון של התקופה של החוויות הלא נעימות מהקנאה.

כשילדים לומדים לנהל מערכת יחסים תקינה עם האחים, הם לומדים כישורים לחיים: איך נשארים שותפים גם כשיש רגשות לא נעימים, חילוקי דעות, ואפילו מריבות.

{

יוסף מוצא חן בעיני פוטיפר והופך אותו לנאמן ביתו, אלא שאשתו של פוטיפר חומדת ביוסף ובאחת הפעמים שבהם רק היא והוא היו בבית היא מנסה לפתותו והוא משאיר את מעילו בידיה וחומק ממנה. בעלבונה היא מעלילה עליו כאילו ניסה לאנוס[13] אותה, והוא מושלך לבור אחר, לבית הסוהר. שם הוא פותר לשר המשקים ולשר האופים את חלומותיהם, וכשחולם פרעה את חלומותיו המפורסמים על שבע השיבולים הדקות הבולעות את שבע השיבולים הבריאות ועל שבע הפרות הרזות הבולעות את "שֶׁ֣בַע פָּר֔וֹת יְפ֥וֹת מַרְאֶ֖ה וּבְרִיאֹ֣ת בָּשָׂ֑ר[14]" (בתורה חשבו ששמנות זה יפה 😉), נזכר שר המשקים בפותר החלומות מהכלא, ומספר עליו לפרעה, ששולח להביא אותו אליו מיד "וַיְרִיצֻ֖הוּ מִן־הַבּ֑וֹר[15]"!
ככה זה: "ישועת ה' כהרף עין[16]"!
כשמגיע הזמן ה' שולח את הישועה בלי להמתין אפילו שנייה אחת. לפעמים דווקא בזמן שהכי פחות ציפינו לה.

{

אומרים שככה גם תגיע גאולת המשיח – אבל זה כבר נושא לשיעור אחר.
עפ"י חז"ל, יש שתי אפשרויות לאופן שבו אמור המשיח להגיע, וכך כתוב בספר ישעיהו:
"הַקָּטֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאֶ֔לֶף וְהַצָּעִ֖יר לְג֣וֹי עָצ֑וּם אֲנִ֥י ה' בְּעִתָּ֥הּ אֲחִישֶֽׁנָּה׃[17]"

הגמרא בסנהדרין[18] מסבירה את הפסוק:  "אמר רבי אלכסנדרי: רבי יהושע בן לוי רמי,
כתיב (ישעיהו ס') 'בְּעִתָּ֥הּ', וכתיב, 'אֲחִישֶֽׁנָּה'!            
זכו - 'אֲחִישֶֽׁנָּה', לא זכו - 'בְּעִתָּ֥הּ'.
אמר רבי אלכסנדרי: רבי יהושע בן לוי רמי,
כתיב (דניאל ז' יג') 'וְהִנֵּה עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּ֔א כְּבֶן אִישׁ בָּא[19]',
וכתיב
(זכריה ט' ט') 'עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר'! –
זכו – 'עִם־עֲנָנֵ֣י שְׁמַיָּ֔א',     לא זכו - 'עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר'."

הגאולה ב"אֲחִישֶֽׁנָּה", קודם זמנה הקבוע מראש (שאותו אין איש יודע),
היא זכות והיא גאולה הבאה בקלות ובנעימות "עִם־עֲנָנֵ֣י שְׁמַיָּ֔א", והגאולה ב"בְּעִתָּ֥הּ" ובזמנה היא קשה יותר, בעניות ובדלות, "עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר" עם הרבה חבלי לידה, חבלי משיח ארוכים קשים ומייגעים.

{

יוסף מתמנה להיות יד ימינו של פרעה, המשנה למלך, המשביר המרכזי, ונבואת החלום שלו מתגשמת: "וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכׇל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה.[20]"

יוסף במצריים.
וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה [21]הוא כבר לא נער צעיר וחסר ניסיון. הוא אסיר לשעבר, רחוק מארצו, ממולדתו, ומבית אביו.
הוא איש נשוי, ואב לילדים משלו.

ב
פרשה הקודמת, פרשת מִקֵּץ, מגיעים אליו האחים בשליחות אביהם לבקש מזון כִּֽי־כָבֵ֥ד הָֽרָעָ֖ב בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן [22].
יוסף מזהה אותם, אבל הם לא מזהים אותו: וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת [23] וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ. [24] ורש"י ברגישותו מסביר לנו שני דברים, האחד: שיצא מאצלם בלא חתימת זקן ועכשיו מצאוהו בחתימת זקן: קודם כל ברמה הפיזית, הוא זיהה אותם בגלל שהם לא היו מגולחים, והם לא זיהו אותו בגלל שהוא כן היה מגולח. הרמב"ן מוסיף כאן "שהם לא נתנו את לבם שיהיה העבד אשר מכרו לישמעאלים הוא השליט על הארץ...[25]" והדבר השני שרש"י אומר: ומ"א ויכר יוסף את אחיו כשנמסרו בידו הכיר שהם אחיו וריחם עליהם והם לא הכירוהו כשנפל בידם לנהוג בו אחוה: וברמה הרגשית, הוא הכיר אותם וריחם עליהם ונהג בהם כאח למרות כל מה שעשו לו, בעוד שהם כשהיתה להם ההזדמנות לרחם עליו ולנהוג בו כאח, לא עשו זאת.

יוסף מחליט להעמיד את האחים במבחן, לראות האם השנים עשו משהו, האם הם למדו לקח, האם הם השתנו, האם שינו את דרכיהם. מסביר לנו הרב וולבה: "יוסף רצה לבדוק את היחס של בני לאה לבני רחל"אברבנאל והגרש"ר מוסיפים לנו: "... ולכן ביקש להעמיד אותם בניסיון דומה למעשה מכירתו, ולראות כיצד יתנהגו בבוא עליהם צרה כזאת, בה יצטרכו שוב להוציא אח קטן מתחת ידי אביהם, ולהניחו להילקח לעבדות, האם ישלימו עם הצער שיגרם לאביהם או ימסרו את נפשם להצילו, ועל ידי בחינה זו ידע יוסף אם השעה כשרה להתודע אליהם, אם לאו.[26]"

{

פרשת מִקֵּץ מסתיימת באמצע המתח. נראה שהדברים רחוקים מפתרון.
יהודה לוקח אחריות על שלומו של בנימין ומוכן להיות ערב שלו, לשלם במקומו, לשאת בעונש במקומו[27]: "... וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל-יִשְׂרָאֵל אָבִיו , ...  אָנֹכִי, אֶעֶרְבֶנּוּ--מִיָּדִי, תְּבַקְשֶׁנּוּ: [28]", אנחנו רואים שמשהו אכן השתנה.
לא רק יוסף גדל, גם הם גדלו. גם הם השתנו. הם לא אותם אנשים שהיו.
בניגוד לפעם שבה התנכרו לו והתאכזרו אליו מתוך קנאה, הפעם יהודה מוכן לקחת את מקומו של בנימין ולהישאר עבד בארץ מצרים ובתנאי שבנימין יחזור לאביהם. הוא לא מוכן בשום פנים ואופן לגרום לאביו כאב כזה גדול כפי שגרמו לו לפני 13 שנה: "וְעַתָּה, יֵשֶׁב-נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר--עֶבֶד, לַאדֹנִי; וְהַנַּעַר, יַעַל עִם-אֶחָיו כִּי-אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל-אָבִי,  וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי:  פֶּן אֶרְאֶה בָרָע, אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-אָבִי. [29]"

יוסף מצווה על אחיו, שאינם יודעים שזה הוא, להשאיר את בנימין אצלו אחרי שתפס אותו כביכול בגניבת הגביע המושתל, ולחזור לאביהם בלעדיו. יהודה מבקש להתחלף עם בנימין ויוסף עונה לו: "חָלִ֣ילָה לִּ֔י מֵעֲשׂ֖וֹת זֹ֑את הָאִ֡ישׁ אֲשֶׁר֩ נִמְצָ֨א הַגָּבִ֜יעַ בְּיָד֗וֹ ה֚וּא יִהְיֶה־לִּ֣י עָ֔בֶד וְאַתֶּ֕ם עֲל֥וּ לְשָׁל֖וֹם אֶל־אֲבִיכֶֽם׃[30]"
{

ואז: וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה[31]... פותחת הפרשה שלנו. ובין השורות, מתוך המילים, אנחנו עדים לקרב ענקים.
מעמד עוצמתי מאין כמוהו.
"וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֘אמֶר֮ בִּ֣י אֲדֹנִי֒ יְדַבֶּר־נָ֨א עַבְדְּךָ֤ דָבָר֙ בְּאׇזְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְאַל-יִ֥חַר אַפְּךָ֖ בְּעַבְדֶּ֑ךָ כִּ֥י כָמ֖וֹךָ כְּפַרְעֹֽה׃"
לכאורה יהודה מתחנף ומתרפס בפני מי שהוא חושב שהוא פרעה, ולכאורה הוא מתחנן בפניו שיתחשב בהם ובמצבם, ובאביהם בארץ כנען.
ולכאורה יוסף, הוא פרעה, רשע ומרושע, מתנכר, מתעמר, מתעקש, נוהג בחוסר הגיון ונטפל עליהם בתואנות והאשמות שווא.
אבל זה רק לכאורה, כי האמת היא שיוסף מעמיד פנים. בתוך תוכו הוא נס, אוצר ועוצר את דמעותיו. הוא מחכה לרגע בו יוכל לשרוק הצידה את התחפושת ולחבק את אחיו בנימין ואת אחיו הגדולים שמביאים לו את ריח בית אבא. סוף כל סוף, אחרי כל הזמן הארוך הזה.
וזה רק לכאורה, כי האמת היא שיהודה מתייצב מול יוסף בגו זקוף ובאומץ ונחישות בלתי מתפשרת.
יהודה לא ידע שהוא עומד מול אחיו, ועדיין, היה מאוד תקיף אליו.

במילים של היום היינו אומרים שהוא "התאבד" , "קפץ ראש לבריכה בלי מים"....
הוא לא נבהל מ"פרעה", הוא לא חשש מ"המלך"[32]. כותב הרבי מלובביץ': "הוא פנה אל יוסף בצורה תוקפנית ובלשון חריפה, מבלי לחשוש או להיבהל ממנו או מהסמכות שלו.[33]"

אבל יחד עם זה יהודה פונה ליוסף בכבוד. הוא לא מתרפס, אבל הוא גם לא הוא לא צועק או מאיים עליו.
יכול להיות שיהודה פוחד. אחרי הכל הוא עומד מול המשנה לשליט כל הארץ.
אבל אנחנו יכולים ללמוד מזה איך שולטים בעצמך גם כשעומדים במצב מתסכל ולא הגיוני.

{

הרבה פעמים כשאנחנו צריכים לגשר בין אחים רבים, זה יכול להיות מסתכל מאוד כי עבורינו המריבה היא טיפשית וחסרת חשיבות, מיותרת וחסרת הגיון.
נו, שישלימו כבר וזהו.
אבל אנחנו חייבים לזכור שתמיד תמיד תמיד, מריבה מתחילה מפגיעה.
והצד הפגוע, המרגיש חלש, פוגע כדי להרגיש חזק.

אנחנו תמיד רוצים להסתיר את המגרעות שלנו מאחרים. רוצים להראות טוב בעייני האחר, חזקים, יכולים.
לכן זה תמיד קל יותר להוכיח את האחר, לצפות מהשני שישתנה – זה משאיר את עצמנו מאוד טובים בעיני עצמנו.

כשהאדם הוא קורבן בעייני עצמו, אז השני הוא תמיד התוקפן, האגרסיבי, הטועה.
יש מן תופעה כזו שהחלש תמיד צודק – על החלש צריך תמיד להגן.
זה כנראה קשור לצורך הטבוע בנו להגן על הצאצאים שלנו, הקטנים, חסרי האונים, החלשים.
יש לנו מקום רך מאוד בלב לכל מה שהוא חלש, כי מיד מתעורר בנו הצורך להגן עליו, ומכאן בוודאי שאם הוא זקוק להגנה שלי, הוא בצד הצודק, שהרי לא יכול להיות שאני אספק הגנה למי שלא מגיע לו, נכון?

זה אותו הדבר בזוגיות.
התנהלות כזו מחלישה את הקשר, את הביחד.
במקום לטעון ולהתלהם ולהיות צודקים גם כשלא... למה לא לעשות וַיִּגַּ֨שׁ?
לגשת למקום של האדם האחר, ברגישות, לא לעצמי – אלא לאחר.

{

זוהי תקופת החורף בארץ ישראל. התקופה הזו של השנה שבה אמור לרדת בארץ גשם, ולפעמים הוא מתבייש ומתבושש להגיע, ולפעמים ממש יש צורך להתפלל על עצירת הגשמים.
הרבנית ימימה מזרחי מלמדת שהגשם תלוי ב"גֶּשֶׁת": "כשאנשים קרובים נהיים רחוקים זה מזה גם הגשם נעצר. כי גשם – שתי מילים: גַּשׁ שַׂם. זה מפגש. השמים ניגשים לארץ. וכשאין גשת אין גשם."
אבל כדי לגשר חייבים לגשת. "והכי קשה בעולם לגשת לאדם קרוב. זו חשיפה נוראה."
מזל שבתקופה הזו שבה אנחנו מאותגרי נגישות, המציאו לנו את הסמסים.
כי בטקסט זה הרבה יותר קל.
כי זה רחוק.  זה מרחוק.
מקרוב זה קשה, מקרוב זה מפחיד: "...וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו.[34]"
מרחוק אפשר להסתתר, ולהסתיר את מה שאנחנו לא רוצים לחשוף.
מקרוב זה קשה, זה נוגע, יש מגע, וכשנוגעים מתקרבים, וכשמתקרבים נוגעים, וזה עור בעור, וזה שורף.

ויש כאלה שישאלו: אבל למה תמיד אני זו שצריכה לעשות את ה-וַיִּגַּ֨שׁ הזה?
זה כי את רוצה להיות זו שדואגים לה. זו שניגשים אליה.
רוצה להרגיש שלשני אכפת כמו שלך אכפת.
שאת לא לבד כאן בקשר.
וזה מובן.
אבל לפעמים זה לא בדיוק אחד לאחד.

אבל כרגע, במקום הזה של מערכת היחסים שלכם, זה עליך.
תעשי וַיִּגַּ֨שׁ כי את יכולה. תשמחי עם זה שאת יכולה.
יש לך את הכישורים לבנות גשרים שמחזקים קשרים – אז למה לא?
לכל אחד יש את התפקיד שלו בקשר.
כמו ליוסף ויהודה. לכל אחד מהם יש את התפקיד שלהם בסיפור הזה.
ואף אחד לא יכול לקחת את המקום של אף אחד.

{

אז יאללה, לכי הביתה ותעשי את ה-וַיִּגַּ֨שׁ שלך.
 עם מי שצריך להרגיש שאת קרובה אליו, או אליה בכל זאת.

חודש טבת נהדר, שתבשרו ותתבשרו רק בשורות טובות.

{
מתחת לשמיים[35]


באנו לכאן
מתחת לשמיים
שניים
כמו זוג עיניים
יש לנו זמן
מתחת לשמיים
בינתיים
אנו עוד כאן
את ואני
והמיטה רחבה
לתת אהבה
לילה ויום
והחיוך מתנצל
שהוא מתעצל
שנינו אחד
אחד שלם ועגול
שלם וגדול
בואי ניתן
אני אתן לך לתת
לתת לי לתת לך
ולמרות הפער
ולמרות הכאב
ולמרות הצער
אני אוהב
ואוהב
ואוהב...



{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור
 ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.

תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה

{

מקורות:

הרב הלוי ברוד, מ.מ. (עורך). (2007). מלך שבשבטים. ויגש. על-פי הרבי מלובביץ, ליקוטי שיחות כרך ל', עמ' 215. בתוך שולחן שבת, עמ' 97. ישראל: מכון ליובאוויטש.

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא. חמישה חומשי תורה עם ביאור המקרא בדרך הפשט. בראשית. עמ' תקיב-תקיג. ירושלים: לשם ספרי איכות.

הרב וולבה, ש. (ה'תשס"ט). שיעורי חומש. בראשית. (עמ' שנב'). ירושלים: משפחת וולבה.

הרבנית מזרחי, י. (2018). (פרידמן, י. עורכת). שנה וברכותיה. יומן שבועי-חודשי לשנת תשנ"ט. עמ' 49. ירושלים: הוצאת פרשה ואישה הוצאה לאור בע"מ.

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך http://mg.alhatorah.org/





שם השיעור: מתוך השיר "מַה שֶּׁיֵּשׁ לָעֵץ" מאת נתן זך.
[1]  פָּרָשַׁת וַיִּגַּ֨שׁ: בראשית מד' יח' --  מז' כז' (11/12)
[2]  פָּרָשַׁת וַיִּשְׁלַ֨ח: בראשית לב' ד' – לו' מג' (8/12)
[3]  פָּרָשַׁת וַיֵּשֶׁב: בראשית לז' א' - מ' כג' (9/12)
[4]  פָּרָשַׁת מִקֵּ֖ץ: בראשית מא' א' – מד' יז' (10/12)
[5]  שם לז' ד'
[6]  שם טו' יג'
[7]  שם יט' כ'
[8]  שם, שם כא'-כב'
[9]  שם, שם כו'-כז'
[10]  בבלי, בבא בתרא, כא' א'
[11]  מקור הפתגם בדיון תלמודי על אודות אדם שהאמורא רב הכריז עליו עבד, מכיוון שקרא לאנשים אחרים עבדים: "כל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבחא לעולם, ואמר שמואל: במומו פוסל" (בבלי, מסכת קידושין – דף ע, עמוד ב).
[12]  מסכת נגעים פרק ב' משנה ה'
[13]  מעניין שלאשתו של יוסף קוראים אסנת, אותיות אנסת, מלשון אונס
[14]  שם מא' ב'
[15]  שם, שם יד'
[16]  הביטוי מבוסס על דברי מכילתא (בשלח) על דברי משרע"ה "הִֽתְיַצְּב֗וּ וּרְאוּ֙ אֶת־יְשׁוּעַ֣ת ה'" (שמות יד' חג') אמרו לו אימתי אמר להם היום אמרו לו אין אנו יכולים לחכות מיד התפלל משרע"ה ונענו, ומכאן שישועת ד' כהרף עין.
[17]  ישעיהו ס' כב'
[18]  סנהדרין צ"ח ע"ב
[19]  במקור בארמית: "וַאֲרוּ֙ עִם־עֲנָנֵ֣י שְׁמַיָּ֔א כְּבַ֥ר אֱנָ֖שׁ אָתֵ֣ה"
[20]  בראשית מב' ו'
[21]  בראשית מא' מו'
[22]  בראשית מז' ד'
[23]  בראשית מב' ז'
[24]  בראשית מב' ח'
[25] הרמב"ן שם
[26]  פשוטו של מקרא, לבראשית מב' ח'
[27]  הרבי מלובביץ' מסביר לנו את חשיבותה של הערבות, ומסביר שיהודה מלמד אותנו על ערבות.
על דעת הגמרא (בבא בתרא קעג, ב') לומדים את דין הערבות ללווה כספים מיהודה.
ועל דעת חז"ל (שבועות לט' ע'א. סנהדרין כז' ע'ב...) "כל ישראל ערבין זה בזה" נלמד מיהודה דוקא, שכן ערבות זו קשורה עם מהותו של יהודה.
[28]  בראשית מג' ח' ו-ט'
[29]  בראשית מד' לג' ו-לד'
[30]  שם מד' יז'
[31]  בראשית מד' יח'
[32]  המדרש מתאר זאת כמו שני מלכים המודדים זה את זה בזירת הקרב של שולחן הדיונים: "כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו  זה יהודה ויוסף" או אולי אפילו זוג מתגוששים בזירת איגרוף שמסובבים אחד את השני ובודקים זה את כוחו של זה, מחכים לזה שינחית את המכה הראשונה, וכל הצופים עומדים מסביב, מתבוננים, מסתכלים, אבל לא לוקחים חלק:
"אחד באחד יגשו, זה יהודה ויוסף. ורוח לא יבא ביניהם, אלו השבטים.
אמרו: מלכים מדיינים אלו עם אלו, אנו מה איכפת לנו!
"
[33]  על-פי שיחת שבת פרשת ויגש תשנ"ב
[34]  שמות לד' ל': "וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו, וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו."
[35] בשיעור הקשבנו לשיר "מתחת לשמיים" ; מילים: מאיר אריאל ; לחן וביצוע: דיוויד ברוזה מתוך האלבום "נשיקה גנובה" 1991: https://www.youtube.com/watch?v=3WRi5MeeCfY


[© Smadar Prager, CGP]



Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Emotion-Focused Psychotherapist since 1998 after graduating the four-year program in the Alfred Adler Institute in Israel.  With a home-based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island) she focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
I'd love to hear from you.
To contact or to schedule an appointment please email smadarprager@gmail.com or call/text 917-513-1490.