יום חמישי, 9 בדצמבר 2021

יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: המפתח לפתרון קונפליקטים | שיעור לראש חודש טבת | ג' בטבת ה'תשפ"ב

 בס"ד

­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת

הגיגים מעוגנים לראש חודש טבת

המפתח לפתרון קונפליקטים

השיעור מוקדש לרפואה שלימה של אורנה בת דליה בתוך שאר חולי ישראל

 פרשה אחת לפני אחרונה של חומש בראשית: פרשת וַיִּגַּ֨שׁ[1].

אנחנו בסערת דרמה גדולה של סיפור יוסף ואחיו.

 

הרב יונתן זקס ע'ה[2], מסב את תשומת ליבנו לעובדה ששליש מחומש בראשית עוסק ביוסף.

פרשות וַיֵּ֣שֶׁב[3]-מִקֵּ֖ץ[4]-וַיִּגַּ֨שׁ-וַיְחִ֤י[5] – הן הרצף הסיפורי הארוך ביותר בתורה,

והגיבור של הסיפור הוא: יוסף.

ולמרות זאת, לא קוראים לנו יוספים, אלא יהודים, על שמו של יהודה, האח שהציע למכור את יוסף לישמעאלים, בעוד כל האחים יושבים לאכול, בעוד אחיהם הצעיר מתחנן על נפשו בבור שאליו הם זרקו אותו.

אז איך זה שדווקא יהודה זכה שנקרא על שמו? שהוא זה שנתן לנו את זהותו, זהותנו?

 

{

בואו נעשה תקציר recap:

אחיו של יוסף שונאים אותו על שהוא אהוב יותר על אביהם יעקב שגם תופר לו כותונת פסים מיוחדת ולהם לא. שנאתם גוברת כשהוא משתף אותם בחלומות שלו, אחת עשרה אלומות משתחוות לו, השמש והירח ואחד-עשר כוכבים משתחווים לו... עד שאפילו שלום לא יכלו לומר לו: "וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם.[6]"


יוסף נשלח לחפש את אחיו כדי לחזור לאביו ולספר לו היכן הם רועים.

אבל אנחנו יודעים את סוף הסיפור: יוסף לא חוזר.

והנה בפועל ממש מתחילה התגשמות אחת ההבטחות שנתן הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים – גלות מצרים: "יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי־גֵ֣ר׀ יִהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֙רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה׃[7]".


כשיוסף מוצא לבסוף את אחיו קנאתם מעבירה אותם על דעתם והם מבקשים לנצל את ההזדמנות ולהיפטר ממנו. לרצוח אותו: "
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו.[8]"

ראובן משכנע את האחים שלא לרצוח אותו, אלא רק להשליך אותו לבור: "
וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו.[9]"

בעוד הם יושבים ליד הבור וסועדים את ליבם, יהודה מגבה את ראובן אחיו להניא את האחים מלהרוג את יוסף: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו.[10]"

מדיינים מעלים את יוסף מהבור ומוכרים אותו לישמעאלים, שמוכרים אותו לפוטיפר שר הטבחים של פרעה במצרים.

 

בכל מקרה יוסף ממשיך את חייו זר ומוזר – הפעם במצרים. הוא חי מנותק ממשפחתו ומכל המוכר לו במצרים במשך 22 שנה. 13 שנה עד שנאסר, 12 מתוכם מבודד אפילו עוד יותר בבור, בבית האסורים, על לא עול בכפו. עד שביום אחד מתהפך גורלו: "וַיִּשְׁלַ֤ח פַּרְעֹה֙ וַיִּקְרָ֣א אֶת־יוֹסֵ֔ף וַיְרִיצֻ֖הוּ מִן־הַבּ֑וֹר וַיְגַלַּח֙ וַיְחַלֵּ֣ף שִׂמְלֹתָ֔יו וַיָּבֹ֖א אֶל־פַּרְעֹֽה׃[11]"

 ויוסף הופך בגיל "שְׁלֹשִׁ֣ים[12]" להיות "הַמִּשְׁנֶה֙[13]" ל"פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם[14]", ומנהל את האימפריה העצומה הזו כי פרעה "נָת֣וֹן אֹת֔וֹ עַ֖ל כׇּל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃[15]" במשך 80 שנה, עד למותו בגיל 110, המלוכה הארוכה ביותר בכל התנ"ך[16].


{

 

מה זו האדישות (apathy/indifference) הזו? איזו אטימות  (impermeability)רגשית!

איך יושבים ככה ואוכלים ארוחת צהריים כשאח שלכם צועק וסובל?

אין כאן שום רחמים על יוסף.

כמו שיהודה הגדיש את זה -- זה רק בבחינת "מַה בֶּצַע"– מה יצא לנו מזה. חישוב קר של רווח מול הפסד. What is the gain?

 

{

 

ובאמת, כשאנחנו מסתכלים על מערכות יחסים, ככה הן מתחילות.

בין אם מדובר ביחסים עסקיים, או בזוגיות, נישואין, חברויות, וכיוב' – כל אחד מהצדדים נכנס לקשר כשהוא מעוניין לקבל את מה שהוא רוצה, או צריך.

 

כשמדובר ביחסים עסקיים זה די ברור, האחד רוצה לקנות, והשני רוצה למכור – ואיזה יופי שהם מצאו אחד את השני. זה שרוצה לקנות שמח שהשני רוצה למכור, וזה שרוצה למכור שמח ששני רוצה לקנות.

כן.

הם צריכים להגיע לעמק השווה בנוגע לערך של הנכס.

אבל לפני הכל – הם מתחילים מערכת יחסים ממקום זהה: יש לי חוסר/צורך, ולשני יש דרך למלא לי את החוסר/הצורך הספציפי הזה.

 

כשמדובר ביחסים בין בני אדם, קצת יותר קשה לראות את זה – אבל זה בדיוק אותו הדבר, רק מבחינה רגשית.

כמובן, שיש מערכות יחסים שמתחילות גם הן על בסיס של סיפוק צרכים פיזיים, כספיים, או גופניים.

אבל אלה נדונות מראש לכישלון לאורך חיים קצר.

ובהמשך נבין בע"ה גם למה.

 

כשאנחנו מדברים על מערכות יחסים רגשיות, על אהבה, אנחנו רואים שכל אחד מאיתנו מחפש למלא את החללים רגשיים, החוסרים נפשיים ורגשיים, שאיתם הוא מסתובב.

כשאנחנו מזהים שלאחר יש את מה שאנחנו זקוקים לו על מנת למלא את החוסרים והחללים האלה – אנחנו מתאהבים בו.

הדגש כאן הוא על העובדה שכל אחד נכנס לקשר עם צורך אנוכי לקבל לעצמו.

 

ומכיוון שאנחנו מונעים על-ידי שני כוחות בלבד, הנאה וסבל – אז יש גם רק שתי אפשרויות.

אנחנו רוצים להתקרב ולקבל עוד ממה שגורם לנו הנאה, עונג.

ולהתרחק ולהימנע מכל מה שגורם לנו סבל.

בעברית האותיות של עֹנג, שהוא דבר נעים וחיובי, ו-נֶגַע, שהוא דבר לא נעים ושלילי, הן אותן אותיות רק בסדר שונה. בשני המקרים זה נוגע, יש כאן נְגִיעָה, מַגָּע.

 

{

 

יוסף מתמנה להיות יד ימינו של פרעה, המשנה למלך, המשביר המרכזי, ונבואת החלום שלו מתגשמת: "וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכׇל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה.[17]"

 

יוסף במצריים.

וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה [18]הוא כבר לא נער צעיר וחסר ניסיון. הוא אסיר לשעבר, רחוק מארצו, ממולדתו, ומבית אביו.

הוא איש נשוי, ואב לילדים משלו.

 

ב

פרשה הקודמת, פרשת מִקֵּץ, מגיעים אליו האחים בשליחות אביהם לבקש מזון כִּֽי־כָבֵ֥ד הָֽרָעָ֖ב בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן [19].

יוסף מזהה אותם, אבל הם לא מזהים אותו: וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת [20] וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ. [21] ורש"י ברגישותו מסביר לנו שני דברים, האחד: שיצא מאצלם בלא חתימת זקן ועכשיו מצאוהו בחתימת זקן: קודם כל ברמה הפיזית, הוא זיהה אותם בגלל שהם לא היו מגולחים, והם לא זיהו אותו בגלל שהוא כן היה מגולח. הרמב"ן מוסיף כאן "שהם לא נתנו את לבם שיהיה העבד אשר מכרו לישמעאלים הוא השליט על הארץ...[22]" והדבר השני שרש"י אומר: ומ"א ויכר יוסף את אחיו כשנמסרו בידו הכיר שהם אחיו וריחם עליהם והם לא הכירוהו כשנפל בידם לנהוג בו אחוה: וברמה הרגשית, הוא הכיר אותם וריחם עליהם ונהג בהם כאח למרות כל מה שעשו לו, בעוד שהם כשהיתה להם ההזדמנות לרחם עליו ולנהוג בו כאח, לא עשו זאת.

 

יוסף מחליט להעמיד את האחים במבחן, לראות האם השנים עשו משהו, האם הם למדו לקח, האם הם השתנו, האם שינו את דרכיהם. מסביר לנו הרב וולבה: "יוסף רצה לבדוק את היחס של בני לאה לבני רחל".  אברבנאל והגרש"ר מוסיפים לנו: "... ולכן ביקש להעמיד אותם בניסיון דומה למעשה מכירתו, ולראות כיצד יתנהגו בבוא עליהם צרה כזאת, בה יצטרכו שוב להוציא אח קטן מתחת ידי אביהם, ולהניחו להילקח לעבדות, האם ישלימו עם הצער שיגרם לאביהם או ימסרו את נפשם להצילו, ועל ידי בחינה זו ידע יוסף אם השעה כשרה להתודע אליהם, אם לאו.[23]"

 

{

 

פרשת מִקֵּץ מסתיימת באמצע המתח. נראה שהדברים רחוקים מפתרון.

יהודה לוקח אחריות על שלומו של בנימין ומוכן להיות ערב שלו, לשלם במקומו, לשאת בעונש במקומו[24]: "... וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל-יִשְׂרָאֵל אָבִיו , ...  אָנֹכִי, אֶעֶרְבֶנּוּ--מִיָּדִי, תְּבַקְשֶׁנּוּ: [25]", אנחנו רואים שמשהו אכן השתנה.

לא רק יוסף גדל, גם הם גדלו. גם הם השתנו. הם לא אותם אנשים שהיו.

בניגוד לפעם שבה התנכרו לו והתאכזרו אליו מתוך קנאה, הפעם יהודה מוכן לקחת את מקומו של בנימין ולהישאר עבד בארץ מצרים ובתנאי שבנימין יחזור לאביהם. הוא לא מוכן בשום פנים ואופן לגרום לאביו כאב כזה גדול כפי שגרמו לו לפני 13 שנה: "וְעַתָּה, יֵשֶׁב-נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר--עֶבֶד, לַאדֹנִי; וְהַנַּעַר, יַעַל עִם-אֶחָיו כִּי-אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל-אָבִי,  וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי:  פֶּן אֶרְאֶה בָרָע, אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-אָבִי. [26]"

 

יוסף מצווה על אחיו, שאינם יודעים שזה הוא, להשאיר את בנימין אצלו אחרי שתפס אותו כביכול בגניבת הגביע המושתל, ולחזור לאביהם בלעדיו. יהודה מבקש להתחלף עם בנימין ויוסף עונה לו: "חָלִ֣ילָה לִּ֔י מֵעֲשׂ֖וֹת זֹ֑את הָאִ֡ישׁ אֲשֶׁר֩ נִמְצָ֨א הַגָּבִ֜יעַ בְּיָד֗וֹ ה֚וּא יִהְיֶה־לִּ֣י עָ֔בֶד וְאַתֶּ֕ם עֲל֥וּ לְשָׁל֖וֹם אֶל־אֲבִיכֶֽם׃[27]"

{

 

ואז: וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה[28]... פותחת הפרשה שלנו. ובין השורות, מתוך המילים, אנחנו עדים לקרב ענקים.

מעמד עוצמתי מאין כמוהו.

"וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֘אמֶר֮ בִּ֣י אֲדֹנִי֒ יְדַבֶּר־נָ֨א עַבְדְּךָ֤ דָבָר֙ בְּאׇזְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְאַל-יִ֥חַר אַפְּךָ֖ בְּעַבְדֶּ֑ךָ כִּ֥י כָמ֖וֹךָ כְּפַרְעֹֽה׃"

לכאורה יהודה מתחנף ומתרפס בפני מי שהוא חושב שהוא פרעה, ולכאורה הוא מתחנן בפניו שיתחשב בהם ובמצבם, ובאביהם בארץ כנען.

ולכאורה יוסף, הוא פרעה, רשע ומרושע, מתנכר, מתעמר, מתעקש, נוהג בחוסר הגיון ונטפל עליהם בתואנות והאשמות שווא.

אבל זה רק לכאורה, כי האמת היא שיוסף מעמיד פנים. בתוך תוכו הוא נס, אוצר ועוצר את דמעותיו. הוא מחכה לרגע בו יוכל לזרוק הצידה את התחפושת ולחבק את אחיו בנימין ואת אחיו הגדולים שמביאים לו את ריח בית אבא. סוף כל סוף, אחרי כל הזמן הארוך הזה.

 

וזה רק לכאורה, כי האמת היא שיהודה מתייצב מול יוסף בגו זקוף ובאומץ ונחישות בלתי מתפשרת.

יהודה לא ידע שהוא עומד מול אחיו, ועדיין, היה מאוד תקיף אליו.

 

במילים של היום היינו אומרים שהוא "התאבד" , "קפץ ראש לבריכה בלי מים"....

הוא לא נבהל מ"פרעה", הוא לא חשש מ"המלך"[29]. כותב הרבי מלובביץ': "הוא פנה אל יוסף בצורה תוקפנית ובלשון חריפה, מבלי לחשוש או להיבהל ממנו או מהסמכות שלו.[30]"

 

אבל יחד עם זה יהודה פונה ליוסף בכבוד. הוא לא מתרפס (ingratiate/grovel), אבל הוא גם לא הוא לא צועק או מאיים עליו.

יכול להיות שיהודה פוחד. אחרי הכל הוא עומד מול המשנה לשליט כל הארץ.

אבל יש משהו שיותר חשוב לו.

אח שלו. אבא שלו.

הוא לא חושב עכשיו על עצמו כמו אז ליד הבור.

 

{

 

יהודה עושה את הבלתי יאומן – יהודה מודה בטעות, מכה על חטא, ועושה הכל כדי לחזור על אותה טעות פעמיים.

יהודה מצדיק את שמו: לאה נתנה לבנה הרביעי את השם יְהוּדָ֑ה כי "הַפַּ֙עַם֙ אוֹדֶ֣ה אֶת־ה'[31]".

להודות – זה גם לומר תודה,

וזה גם – להכיר בטעות.

 

יהודה עומד מול השליט של ארץ מצרים, האימפריה הכי חזקה של אותה תקופה היסטורית,

ולמרות זאת הוא לא פוחד לעשות את הדבר הנכון.

 

מה שהתחיל לפני שלוש פרשות בניסיון להיפטר ממקור הכאב – מושא הקנאה,

הופך עכשיו לנחישות בלתי מתפשרת שנובעת מלמידה - מניסיון חיים.

 

יהודה התבגר, ובמהלך ההתבגרות הוא לא רק גדל במספר השנים, הוא גם צמח מבחינה רגשית.

משהו קרה לו בדרך.

הוא השתנה.

 

יש תופעה רפואית שנקראת Presbyopia פרסביופיה זוקן ראיה,

הבא לידי ביטוי בשינוי בכושר הראיה שמצריך הרחקה של חומר הקריאה מהעין כדי להתמקד באותיות.

מעין זום-אאוט.

מקרוב זה מטושטש, אבל אם מרחיקים את היד, מצליחים להתמקד.

זה תהליך שמתחיל בסביבות גיל 40, גיל הבינה.

הגיל שבו מתחילים לראות את העולם קצת אחרת, להבין את העולם קצת אחרת.

לקבל פרספקטיבה בוגרת יותר.

וזה מעניין שגם מבחינה פיזית וגם מבחינה רגשית בסביבות אותו גיל, מתרחש בדיוק אוו תהליך בראיה.

היכולת לראות מרחוק.

לראות יותר.

 

וזה מה שקרה גם ליהודה.

 

{

 

באמצע פרשת וַיֵּ֣שֶׁב[32], בין הסיפור על החלומות וכותונת הפסים ומכירת יוסף, והגעתו של יוסף למצרים, לסיפור על אשת פוטיפר שהעלילה עליו שניסה לאנוס אותה, וישיבתו בכלא במשך 12 שנה, מספרת לנו התורה סיפור מופלא ומאוד לא שגרתי. סיפור שנראה ממש לא קשור. הסיפור על יהודה ותמר.

 

ל

יהודה נולדו שלושה בנים. הוא לקח אישה בשם תמר לבנו הראשון עֶר, שהיה רע בעייני ה', וַיְמִתֵ֖הוּ ה':[33] על-פי חוק הייבום, אם נפטר האח הבכור ללא ילדים, האח הבא בתור צריך להתחתן עם האלמנה ולהקים זכר לאחיו. אוֹנָן, הבן השני שייבם את תמר, לא היה מעוניין שילדיו ייחשבו בניו של אחיו ער, ושפך זרעו לארץ. על כך גם אותו הרג ה'. יהודה, פחד להשיא את בנו השלישי שִׁילֹה לתמר פן ימות גם הוא, ואמר לה לחזור לבית אביה עד שיגדל קצת ואז הוא ישיא אותם. כשנוקף הזמן ולא שִׁילֹה ולא יער, מבינה תמר שיהודה לא מתכוון לעמוד בהבטחתו ומחליטה לקחת את העניינים לידיים ועושה מעשה. תמר מתחפשת לקדישה[34] והולכת לשבת על פרשת הדרכים בה היא יודעת שיהודה עומד לעבור.

היא נחושה בדעתה ללדת ילד שיהיה מזרע משפחת יהודה. אם לא מבניו, אז ישירות ממנו. ומכיוון שיהודה התאלמן ממש לאחרונה, העיתוי היה מצויין. התחבולה שלה הצליחה. התחפושת היתה מוצלחת ויהודה לא זיהה אותה, אבל מכיוון שלא יצא לדרכו עם כסף מזומן לא היה לו עם מה לשלם לתמר. הוא מבטיח לה שמיד שיגיע ליעדו הוא שולח לה גדי כתשלום על שירותיה. תמר מסכימה אבל מבקשת שישאיר אצלה פיקדון. לא היה עליו שום דבר בעל ערך כספי של ממש, אבל היו עליו שלושה דברים בעלי ערך אישי[35]: המטה שלו, טבעת החותם שלו, והאבנט שעל מותניו. העסקה נחתמה, והמפגש הוכתר בהצלחה: תמר נכנסה להריון. יהודה ממשיך בדרכו ותמר ממהרת לחזור לביתה. השליח ששלח יהודה עם הגדי לפרשת הדרכים בה פגש את תמר, חוזר כלעומת שבא, ומודיע ליהודה שלמרות שחיפש בכל מקום ואפילו שאל אנשים לא מצא את הקדישה ואך אחד לא שמע עליה. שלושה חודשים לאחר מכן נודע ליהודה שתמר הרה. האמת היא שסרן שמועתי העביר לשון הרע שלא היה מבייש אף צהובון מודרני: "...זָֽנְתָה֙ תָּמָ֣ר כַּלָּתֶ֔ךָ וְגַ֛ם הִנֵּ֥ה הָרָ֖ה לִזְנוּנִ֑ים[36]" ועל עברה זו חל דין מות. יהודה גוזר שיעלוה על המוקד וישרפו אותה. היא שולחת שליח ליהודה עם הטבעת האבנט והמקל ועם הודעה: "מבעל החפצים האלה אני מעוברת"[37]. ויהודה -- כשמו כן הוא, הוא מודה, ולא סתם מודה, הוא מודה ברבים: "צָֽדְקָ֣ה מִמֶּ֔נִּי"[38]! תמר יולדת תאומים, פרץ וזרח. פרץ היה הסבא של הסבא שש דורות אחורה של בועז, שהתחתן עם רות, שהיתה סבתו של דוד המלך ע'ה, שממנו יצא משיח בן דוד.

 

מהסיפור הזה, שבו נמנעה תמר מלומר בגלוי כי היא הרה מיהודה, ואף סיכנה עצמה במוות בשריפה אם יהודה לא היה מודה באבהותו, לימדו אותנו חז"ל כי "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים".[39]

 

{

 

הרבה פעמים כשאנחנו צריכים לגשר בין אחים רבים, זה יכול להיות מסתכל מאוד כי עבורינו המריבה היא טיפשית וחסרת חשיבות, מיותרת וחסרת הגיון.

נו, שישלימו כבר וזהו.

אבל אנחנו חייבים לזכור שתמיד תמיד תמיד, מריבה מתחילה מפגיעה.

והצד הפגוע, המרגיש חלש, פוגע כדי להרגיש חזק.

 

אנחנו תמיד רוצים להסתיר את המגרעות שלנו מאחרים. רוצים להראות טוב בעייני האחר, חזקים, יכולים.

לכן זה תמיד קל יותר להוכיח את האחר, לצפות מהשני שישתנה – זה משאיר את עצמנו מאוד טובים בעיני עצמנו.

 

כשהאדם הוא קורבן בעייני עצמו, אז השני הוא תמיד התוקפן, האגרסיבי, הטועה.

יש מן תופעה כזו שהחלש תמיד צודק – על החלש צריך תמיד להגן.

זה כנראה קשור לצורך הטבוע בנו להגן על הצאצאים שלנו, הקטנים, חסרי האונים, החלשים.

יש לנו מקום רך מאוד בלב לכל מה שהוא חלש, כי מיד מתעורר בנו הצורך להגן עליו, ומכאן בוודאי שאם הוא זקוק להגנה שלי, הוא בצד הצודק, שהרי לא יכול להיות שאני אספק הגנה למי שלא מגיע לו, נכון?

 

זה אותו הדבר בזוגיות.

התנהלות כזו מחלישה את הקשר, את הביחד.

במקום לטעון ולהתלהם ולהיות צודקים גם כשלא... למה לא לעשות וַיִּגַּ֨שׁ?

לגשת למקום של האדם האחר, ברגישות, לא לעצמי – אלא לאחר.

לא עבורי, ולא עבורו – אלא עבורינו.

 

עכשיו אנחנו יכולים גם לענות על השאלה,

למה מערכ' יחסים שמתחילות על בסיס של סיפוק צרכים כספיים או גופניים נידונות מראש לכישלון, ולאורך חיים קצר?

כי אנשים לא מושקעים בהן רגשית.

ובאין השקעה רגשית, חסר המנוע (המוטיבציה) לעשות את העבודה הקשה והתובענית של לשים את השני לפני. או במילים אחרות, שהביחד יהיה חשוב יותר מה'אני'.


{

 

זוהי תקופת החורף בארץ ישראל. התקופה הזו של השנה שבה אמור לרדת בארץ גשם, ולפעמים הוא מתבייש ומתבושש להגיע, ולפעמים ממש יש צורך להתפלל על עצירת הגשמים.

הרבנית ימימה מזרחי מלמדת שהגשם תלוי ב"גֶּשֶׁת": "כשאנשים קרובים נהיים רחוקים זה מזה גם הגשם נעצר. כי גשם – שתי מילים: גַּשׁ שַׂם. זה מפגש. השמים ניגשים לארץ. וכשאין גשת אין גשם."

אבל כדי לגשר חייבים לגשת. "והכי קשה בעולם לגשת לאדם קרוב. זו חשיפה נוראה."

מזל שבתקופה הזו שבה אנחנו מאותגרי נגישות, המציאו לנו את הסמסים.

כי לפעמים בטקסט זה הרבה יותר קל.

כי זה רחוק.  זה מרחוק.

מקרוב זה קשה, מקרוב זה מפחיד: "...וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו.[40]"

מרחוק אפשר להסתתר, ולהסתיר את מה שאנחנו לא רוצים לחשוף.

מקרוב זה קשה, זה נוגע, יש מגע, וכשנוגעים מתקרבים, וכשמתקרבים נוגעים, וזה עור בעור, וזה שורף.

 

ויש כאלה שישאלו: אבל למה תמיד אני זו שצריכה לעשות את ה-וַיִּגַּ֨שׁ הזה?

זה כי את רוצה להיות זו שדואגים לה. זו שניגשים אליה.

רוצה להרגיש שלשני אכפת כמו שלך אכפת.

שאת לא לבד כאן בקשר.

וזה מובן.

אבל לפעמים זה לא בדיוק אחד לאחד.

המטרה שלנו היא הקשר, לא האני הפרטי שלנו.

אם רוצים לפתור קונפליקטים, אם רוצים ליישר הדורים, לשפר אווירה ויחסים – מישהו צריך להיות יהודה ולגשת, לעשות את הצעד הראשון.

 

אם כרגע במערכת היחסים שלך – זו את.

תעשי וַיִּגַּ֨שׁ כי את יכולה. ותשמחי עם זה שאת יכולה.

אם יש לך את הכישורים לבנות גשרים שמחזקים קשרים – אז למה לא?

לכל אחד יש את התפקיד שלו בקשר.

כמו ליוסף ויהודה. לכל אחד מהם יש את התפקיד שלהם בסיפור הזה.

ואף אחד לא יכול לקחת את המקום של אף אחד.

 

{

 

אז יאללה, לכי הביתה ותעשי את ה-וַיִּגַּ֨שׁ שלך.
עם מי שזה לא יהיה שאת צריכה ורוצה להרגיש שאת קרובה אליו, או אליה.

צאי מאיזור הנוחות, תעשי זום-אאוט, תסתכלי על התמונה הגדולה – ותהיי יהודה, תהיי יהודיה.

רק ככה אפשר באמת להתקרב.

לצאת מעצמך, להתרחק, לעשות פרסביופיה Presbyopia מלאכותית,

להתבונן מרחוק,

להקטין מעורבות רגשית,

לוותר על האני,

לבחור ב-ביחד.

ולעשות ה-וַיִּגַּ֨שׁ.

שיהיה חודש טבת מבורך טוב ומייטיב.

חודש טבת נהדר, שתבשרו ותתבשרו רק בשורות טובות.

 

{

בשם כל ישראל השיעור מוקדש לזכות המצפים לזרע בר קיימא

שני בת גילה ועומר שלמה בן דגנית, עדן בת מרב ומרדכי בן דוריס, גל יצחק בן סמדר וניקול מרים בת שרה
ולזכות המצפים לזיווג הגון בר קיימא משורש נשמתם
הדס בת הגר, ישראל בן חיה, רבקה בת חיה, דנדן דוד בן סמדר, בר אליעזר בן סמדר
ולהבדיל להמשך רפואה שלימה של עליזה טובה בת אסתר גרונא, , ולהחלמה מהירה ורפואה שלימה ובריאות טובה גוף ונפש של יפעת בת שושנה, אווה בת אילנה אסתר, פאיים בת תמר, חנה בת שוליקה, בן-ציון בן חנה, בתוך שאר חולי עמו ישראל

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה
שיעור ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ אחת לחודש בסמוך לראש חודש עברי.
פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.
תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה
{


[1]  פָּרָשַׁת וַיִּגַּ֨שׁ: בראשית מד' יח' --  מז' כז' (106 פס' ; 11/12)

[2]  סר הברון הרב יונתן זקס (הרב יעקב צבי בן דוד אריה זק"ל) נפטר ב-7.11.2020, מי שהיה הרב הראשי של אנגליה בין השנים 1991-2013.

[3]  פָּרָשַׁת וַיֵּשֶׁב: בראשית לז' א' - מ' כג' (9/12)

[4]  פָּרָשַׁת מִקֵּ֖ץ: בראשית מא' א' – מד' יז' (10/12)

[5 פרשת וַיְחִ֤י:  בראשית מז' כח' – נ' כו' (12/12 ; 85 פסוקים)

[6]  בראשית מד לז' ד'

[7]  בראשית טו' יג'

[8]  בראשית יט' כ'

[9]  בראשית לז' כא'-כב'

[10]  בראשית לז' כו'-כז'

[11]  בראשית מא' מד'

[12]  בראשית מא' מו': "וְיוֹסֵף֙ בֶּן־שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה בְּעׇמְד֕וֹ לִפְנֵ֖י פַּרְעֹ֣ה מֶֽלֶךְ־מִצְרָ֑יִם..."

[13]  בראשית מא' מג' (המשנה למלך)

[14]  בראשית מא' מו' (המשנה למלך)

[15]  בראשית מא' מג'

[16] כמה זמן מלך כל מלך מישראל: שאול בן קיש 10-40, דוד בן ישי 40, שלמה בן דוד 40, רחבעם 17, אבים-אביה 3, אסא 41, יהושפט 25, יהורם 8, אחזיהו 1, עתליה 6, יהואש 40, אמציהו 29, עזריהו 52, יותם 16, אחז 16, חזקיהו 29, מנשה 55, יאשיהו 31, יהואחז 3 חדשים, אליקים 11, יהויכין 3 חדשים ו-10 ימים, צדקיהו 11, ירבעם בן נבט 22, נדב 2, העזא בן אחיה 24, אלה 2, זמרי 7ימים, תבני בן גינת 4, עמרי 7-12, אחאב 22, אחזיהו 2 יהורם 12, יהוא בן נמשי 28, יהואחז 17, יהואש 16, ירבעם השני 41, זכריה 6נחדשים, זכריה 6 חודשים, שלום בן יבש חודש, מנחם בן גדי 10, פקחיה 2, פקח בן רמליהו 20, הושע בן אלה 18.

[17]  בראשית מב' ו'

[18]  בראשית מא' מו'

[19]  בראשית מז' ד'

[20]  בראשית מב' ז'

[21]  בראשית מב' ח'

[22] הרמב"ן שם

[23]  פשוטו של מקרא, לבראשית מב' ח'

[24]  הרבי מלובביץ' מסביר לנו את חשיבותה של הערבות, ומסביר שיהודה מלמד אותנו על ערבות.

על דעת הגמרא (בבא בתרא קעג, ב') לומדים את דין הערבות ללווה כספים מיהודה.

ועל דעת חז"ל (שבועות לט' ע'א. סנהדרין כז' ע'ב...) "כל ישראל ערבין זה בזה" נלמד מיהודה דוקא, שכן ערבות זו קשורה עם מהותו של יהודה.

[25]  בראשית מג' ח' ו-ט'

[26]  בראשית מד' לג' ו-לד'

[27]  שם מד' יז'

[28]  בראשית מד' יח'

[29]  המדרש מתאר זאת כמו שני מלכים המודדים זה את זה בזירת הקרב של שולחן הדיונים: "כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו  זה יהודה ויוסף" או אולי אפילו זוג מתגוששים בזירת איגרוף שמסובבים אחד את השני ובודקים זה את כוחו של זה, מחכים לזה שינחית את המכה הראשונה, וכל הצופים עומדים מסביב, מתבוננים, מסתכלים, אבל לא לוקחים חלק:

"אחד באחד יגשו, זה יהודה ויוסף. ורוח לא יבא ביניהם, אלו השבטים.
אמרו: מלכים מדיינים אלו עם אלו, אנו מה איכפת לנו!
"

[30]  על-פי שיחת שבת פרשת ויגש תשנ"ב

[31]  בראשית כט' לה': "וַתַּ֨הַר ע֜וֹד וַתֵּ֣לֶד בֵּ֗ן וַתֹּ֙אמֶר֙ הַפַּ֙עַם֙ אוֹדֶ֣ה אֶת־ה' עַל־כֵּ֛ן קָרְאָ֥ה שְׁמ֖וֹ יְהוּדָ֑ה וַֽתַּעֲמֹ֖ד מִלֶּֽדֶת׃"

[32]  כל עלית רביעי

[33]  בראשית לח ' ז'

[34]  פרוצה בשפה התנ"כית

[35]  בראשית לח' יח' ב"פשוטו של מקרא"

[36]  בראשית לח' כד'

[37]  בראשית לח' כה' ב"פשוטו של מקרא"

[38]  בראשית לח' כו'

[39]  גמרא, ברכות, מג' ב '

[40]  שמות לד' ל': "וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו, וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו."

[41]  "כל המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם". אבות ו' ו'


______________________________

 

מקורות נוספים:[41]

 

הרב הלוי ברוד, מ.מ. (עורך). (2007). מלך שבשבטים. ויגש. על-פי הרבי מלובביץ, ליקוטי שיחות כרך ל', עמ' 215. בתוך שולחן שבת, עמ' 97. ישראל: מכון ליובאוויטש.

 

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא. חמישה חומשי תורה עם ביאור המקרא בדרך הפשט. בראשית. עמ' תקיב-תקיג. ירושלים: לשם ספרי איכות.

 

הרב וולבה, ש. (ה'תשס"ט). שיעורי חומש. בראשית. (עמ' שנב'). ירושלים: משפחת וולבה.

 

הרב זקס, יונתן. (2017). שיח ושיג – קריאות חדשות בפרשת השבוע. כרך א'. בראשית-שמות. עמ' 164. ירושלים: ספרי מגיד, הוצאת קורן.

 

הרבנית מזרחי, י. (2018). (פרידמן, י. עורכת). שנה וברכותיה. יומן שבועי-חודשי לשנת תשנ"ט. עמ' 49. ירושלים: הוצאת פרשה ואישה הוצאה לאור בע"מ.

 

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך  http://mg.alhatorah.org

 

[© Smadar Prager, CGP]


 www.smadarprager.com

Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Emotion Focused Psychotherapist since 1998 after graduating the four-year program in the Alfred Adler Institute in Israel.  With a home-based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island) she focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
To contact or to schedule an appointment please mail smadarprager@gmail.com or call/text 917-513-1490. I'd love to hear from you.