­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ | אחרי-מות-קדושים | ח' באייר ה'תשפ"א

 בס"ד

­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת

והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשות אחרי-מות-קדושים

קְדֹשִׁים תִּהְיוּ

הלימוד מוקדש לעילוי נשמת יצחק בן עובדיה הכהן
ת.נ.צ.ב.ה. רוח ה' תניחנו בגן עדן

למה מתכוון הקב"ה כשהוא מצווה עלינו: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ?

איך זה קשור לימים אלה של ספירת העומר?

ואיך מיישמים את זה בבית?

אנחנו בימי ספירת העומר, ימים בהם אנחנו מתאבלים על מותם של 24,000 תלמידיו של רבי עקיבא.
אחד הדברים, למשל, שאסור לעשות בימי האבל של ספירת העומר זה לברך שהחיינו.

אז אנחנו נצמד לנהלים, ולא נעשה מה שאסור.

אבל נעשה משהו אחר:

נגיד תודה לה' שסוף כל סוף הגענו לרגע הזה שאנחנו שוב סביב שולחן,

פנים אל פנים, ולא דרך מסכים, וכבר לא בסכנת חיים.

הפעם האחרונה שישבנו ככה היתה ב-3 במרץ 2020, ז' באדר ה'תשפ"א – ונאמר תודה.
נקרא את מזמור ק' מספר תהילים - מִזְמ֥וֹר לְתוֹדָ֑ה,

כי אין דרך יפה יותר לבטא תודה לקב"ה מאשר באמצעות המילים האלמותיות של דוד המלך:

מִזְמוֹר לְתוֹדָה: הָרִיעוּ לַה', כָּל-הָאָרֶץ.

עִבְדוּ אֶת-ה' בְּשִׂמְחָה; בֹּאוּ לְפָנָיו, בִּרְנָנָה.

דְּעוּ כִּי ה', הוּא אֱלֹקִים: הוּא-עָשָׂנוּ, ולא (וְלוֹ) אֲנַחְנוּ עַמּוֹ, וְצֹאן מַרְעִיתוֹ.

בֹּאוּ שְׁעָרָיו, בְּתוֹדָה--חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה; הוֹדוּ-לוֹ, בָּרְכוּ שְׁמוֹ.

כִּי-טוֹב ה', לְעוֹלָם חַסְדּוֹ; וְעַד-דֹּר וָדֹר, אֱמוּנָתוֹ.[1]

מאז שעשיתי ניתוח בברך, ולא יכולתי ללכת כל כך הרבה זמן, ולא יכולתי ללכת לבי"כ במשך חודשים, וגם אח"כ רק עם מקל כמעט שנה, בכל פעם שאני יוצאת מהבית והולכת ברגל, אני אומרת מִזְמ֥וֹר לְתוֹדָ֑ה – כי זה כבר לא מובן מאיליו יותר ללכת.
גם לשבת סביב השולחן ביחד, לעולם כבר לא יהיה יותר משהו שהוא מובן מאליו.
וטוב לזכור לומר תודה, ולזכור שכלום לא מובן מאליו.

 

אני לא יודעת אם אפשר היה לברך שהחיינו גם אם לא היינו בעיצומם של ימי ספרית העומר – רבי גולדשמיד[2] הבטיח שיבדוק בלי נדר וייתן לנו תשובה הלכתית בדוקה – אבל בכל מקרה, אלה ימי ספירת העומר, ואסור.

 

 

{

 

והאיסור הזה נוגע מאוד לנושא השיעור שלנו. 

כי ככה פותחת פרשת קְדֹשִׁ֣ים[3]: "וַיְדַבֵּ֤ר ה'֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אַחֲרֵ֣י מ֔וֹת שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן בְּקׇרְבָתָ֥ם לִפְנֵי־ה' וַיָּמֻֽתוּ׃ דַּבֵּר אֶל כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם.[4]"

 

מה זאת אומרת קדושים?

למה הכוונה קְדֹשִׁים תִּהְיוּ?

האם זה פשוט כמו בתרגום Holy? מרים-וובסטר מגדיר: Pious, ומורפיקס מתרגם:
אָדוּק, קַנַּאי, צַדְקָנִי, חָסוּד.

האם לזה הכוונה?

 

ומה זאת אומרת קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם?

איך נדע להיות כמו הקב"ה? אנחנו אמורים לחקות אותו, להיות קְדֹשִׁים כמותו, כי הוא קָדוֹשׁ?
איך נהיים כמו משהו שהוא בכלל לא מהעולם הזה?

 

אז, כשיש לנו שאלה על התורה, אנחנו לא הולכים למילון,

אנחנו קודם כל פונים לרש"י[5] רבי שלמה יצחקי.

וכך כותב רש"י: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ – הוו פרושים מן העריות ומן העבירות, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה: אשה זונה וחללה וגו', אני ה' מקדשכם (ויקרא כ"א:ז'-ח'), לא יחלל זרעו בעמיו, כי ה' מקדשו (ויקרא כ"א:ט"ו), קדושים יהיו, אשה זונה וחללה וגומ' (ויקרא כ"א:ו'-ז')."

 

וזה הסבר מאוד תמוה. בעייני.

לפי רש"י קדושה זה פרישה מן העריות ומן העבירות, כי בכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה.

כלומר, יש גדר, מצידה האחד נמצאת הקדושה, ומצידה השני נמצאות העבירות. והעבירות המתועבות ביותר, הנמוכות ביותר, הן עבירות שקשורות בעריות.

מה זה עריות?

עריות הן הקירבה הכי גדולה שיכולה להיות בין בני אדם מבחינה פיזית, אבל לא ממקום של קדושה.
יחסי מין אסורים. הם עריות.

על-פי הרמב"ם, רבי משה בן מימון[6], 24 מצוות לא תעשה מתוך כלל 365 (שס"ה) מצוות לא תעשה קשורות לעריות (כ-7%).

 

אבל למה רש"י מוצא לנכון להסביר לנו מהי קדושה על-ידי השוואה לעבירות המתועבות ביותר והנמוכות ביותר?

 

{

 

בשביל להבין את זה צריך את הרבי מליובאוויטש שכותב כך[7]:

"עיקרון ידוע בתורת החסידות, ש"כל הגבוה ביותר – יורד למטה יותר.""

נעצור קודם להסביר את העיקרון הזה.

אם נבנה עכשיו מגדל קוביות, ואז ניתן לו מכה ונהרוס אותו. כל הקוביות יפלו חזרה לרצפה.

אבל, לקובייה העליונה ביותר תהיה את הדרך הארוכה ביותר להגיע למטה.

כלומר, מבחינתה של הקובייה,

מכיוון שהיא הייתה הגבוהה ביותר, היא ירדה למטה יותר מהקוביות האחרות.

 

באותו אופן הדרגות הרוחניות של האדם.

"הדרגות הרוחניות הגבוהות ביותר, נמצאות למטה יותר."

ככל שהדרגה הגיעה ממקור רוחני גבוה יותר, כך היא גם נמוכה יותר בעולם הגשמי. בעולם שלנו.

 

"זו הסיבה שקיום הציווי "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" הוא על-ידי התרחקות ממעשים נחותים ושפלים ביותר. (למשל נישואין אסורים, רש"י לפסוק ב), כי הדרך להשיג את הדרגות הגבוהות של קדושה רוחנית להיות קדשו כמו ה' ("קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם"), היא על-ידי התרחקות ממעשים נחותים."

 

על פי העיקרון "כל הגבוה ביותר – יורד למטה יותר" התבוננות על המקומות הנמוכים ביותר שבני אדם מסוגלים להגיע אליהם תיתן לנו את ההשגה, את ההבנה, את הידיעה, היכן נמצאת הקדושה.

 

הקדושה נמצאת בדיוק בקצה השני של העריות.

אלה שני קצוות.

שני קיצונים: הקדושה מצד אחד, והעריות מצד שני.

בכל מקום שהתורה מזכירה אחת ממצוות הלא תעשה הקשורה לעריות, נמצא גם הקב"ה באותו פסוק: כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם.

כפי שפירש לנו רש"י, וגם נתן לנו דוגמאות, למשל:

"אִשָּׁ֨ה זֹנָ֤ה וַחֲלָלָה֙ ..... כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֥י ה' מְקַדִּשְׁכֶֽם׃[8]"

"וְלֹֽא־יְחַלֵּ֥ל זַרְע֖וֹ בְּעַמָּ֑יו כִּ֛י אֲנִ֥י ה' מְקַדְּשֽׁוֹ׃[9]"

 

הקב"ה נותן לנו מערכת של כללים, מסגרת של הנהגות, ואומר לנו, כשתנהגו כך, כשתעשו כך,

או כשלא תעשו כך, תידמו לי: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם."

 

אני, הקב"ה, בורא עולם, בורא כל העולמות, גם הרוחניים, אומר לכם, שכשתנהגו עפ"י מערכת הכללים והחוקים שאני נותן לכם, תוכלו להתעלות מעל לנחיתות העולם הזה ולהיות קְדֹשִׁים.

למה?

כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, ואני הכל יכול החלטתי שכך יהיה.

קבעתי את זה בתוך הטבע של העולם הזה.

שאתם , רק אתם – רק העם היהודי,

אם תקבלו על עצמכם עול תורה ומצוות,

תוכלו גם אתם, להיות קְדֹשִׁים כמוני.

 

כלומר, מכיוון שהנטייה שלנו היא להיגרר אחרי הטבע של העולם הזה,

ולהימשך להתנהגות שאינה קדושה,

קיבלנו ספר הדרכה איך לקדש את עצמנו ולעזור לעצמנו לחיות בעולם הזה,

אבל להתעדן, ולהתעלות, ולרומם את חייו הרבה מעל החומריות המוגבלת של העולם הזה.

 

{

 

הקב"ה נתן לנו כלים לפיהם אנחנו יכולים להשתמש בחומריות העולם הזה על מנת להעלות את עצמנו לגבהים עצומים.

כי "כל הגבוה ביותר – יורד למטה יותר" וגם להיפך "כל היורד למטה יותר – הוא הגבוה ביותר."

על ידי שימוש בחומריות הנמוכה של העולם הזה בצורה הנכונה,

כפי שמורה לנו הקב"ה,

נוכל להתעלות לגבהים עצומים.

 

הקב"ה לא אומר לנו שאסור לנו להנות מיחסי מין.

ממש לא.

להיפך.

הגבר מתחייב לאשתו תחת החופה במצוות עונה: "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע.[10]"

מצוות עֹנָתָהּ הכוננה לחיי אישות (מין) שלא רק לצורך פרייה ורבייה, אלא להנאה,

ובעיקר להנאתה של האישה!

 

הקב"ה ממש מצווה עלינו להנות מיחסי מין,

אבל לא בצורה פרוצה, חסרת גבולות,

אלא בצורה של קדושה.

כי "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם."

 

כל מה שמצווה עלינו הקב"ה זה להנות מכל מה שיש לעולם הזה להציע.

הכל מותר לנו.

אבל בגבול.

יש גדר.

בצידה האחד קדושה – ובצידה השני פרישות מן העריות.

הקב"ה אומר לנו: אתם צריכים להיות אחרים, שונים, מובדלים, נבדלים.

רק באופן הזה תגיעו לקדושה.

יש לכם את היכולת – הטבעתי את זה בכם, אבל כדי להגיע לגבהים,

צריך להשתמש בכל הנחות והנמוך שכאן לפי הכללים.

 

{

 

ומה הכללים:

יש כלל אחד שקודם לכל הכללים: "דרך ארץ קדמה לתורה[11]".

דתי, ראשי תיבות: ד'רך ארץ, ת'ורה, י'ראת שמים.

זה הסדר.

קודם כל דרך ארץ, כי בלי זה כלום לא שווה.
כמו שכתוב בפרקי אבות: "רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ. אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה.[12]"

אח"כ תורה: קיום מצוות. להצטוות לקב"ה, להתחבר לבורא עולם.

ורק אז אפשר שתהיה יראת שמים: שגם כשנמצאים לבד ואף אחד לא רואה, אדם יודע ש"עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין:[13]", שיש מי שרואה, והעולם הוא לא הפקר.

 

ובמילים של הרב וולבה[14], בספרו עלי שוּר:  "כל הכופר בטובתו של חברו בסופו של דבר כופר בטובתו של הקב"ה' – הרגיל לקחת מכל הבא אל ידו כאילו זה מגיע לו, ואין בנפשו עדינות להרגיש בטובתו של חברו שהיטיב לו במתנתו – היאך יכיר בטובתו של הקב"ה?!"

 

וזה עובד כמובן גם הפוך: כל הכופר בקב"ה בסופו של דבר כופר גם בחברו.

וכבר ראינו איך המדינה הכי תרבותית בעולם הובילה אנשים לתאי הגזים לצלילים של מוסיקה קלאסית.

כי כשאנשים קובעים בעצמם מה מוסרי ומה לא – דברים מזעזעים נעשים בין אדם לחברו.

 

והנחותים ביותר, והמתועבים ביותר, הם עריות.

אבא עם בת, בן עם אמא, בת עם אח אביה, בן עם אחות אימו, אח עם אחותו, סבא עם בת, סבתא עם בן, אישה עם אח בעלה, בעל עם אחות אשתו, שכב בהמה.... וה' ישמור!

{

 

בא הקב"ה ואומר, אני בחרתי אתכם מכל העמים, ולכן אתם עכשיו קדושים.

מובדלים מהם.

לא שייכים.

לכם יש אפשרות לעלות לרמות שהם לא.

לזה הכוונה ב"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם."

 

אבל בתוך קשר של נישואין, שם מותר לכם.

לא סתם מותר לכם.

מותר לכם בקדושה – באופן שאתם מעליים את הדבר שיכול להיות הכי מתועב, עריות,

לקדושה הכי עליונה, לרוחניות גבוהה גבוהה.

 

איך?

אם תעשו את זה כל פי הכללים שנתתי לכם.

הכלל הוא: עונות של התרחקות והתקרבות.

אי אפשר כל הזמן, מתי שבא... יש את הזמן המקודש, הזמן המתאים.

בשביל מה?

מי צריך את זה בכלל?

למה להקשות על החיים? גם ככה החיים הם לא פיקניק.

 

זה אולי קשה לטווח הקצר, אבל זה הכי הרבה רווח לטווח הארוך.

למה?

כי מתגעגעים לגעת.

הרבנית ימימה מזרחי אומרת שלהתגעגע זה לרצות לגעת ושזה יגע בחזרה: גע גע, מת־גע־גע, מתגעגע.

"געגוע הוא תמיד רגש הדדי. אפשר להביט במישהו והוא לא מביט בך חזרה, אפשר לדבר למישהו והוא לא מקשיב, אבל אי אפשר לגעת במישהו ושהוא לא יגע בך חזרה; גע־גע. געגוע הוא תמיד הדדי. וזה הנס הכי־הכי גדול...[15]"

 

{

 

אז מתגעגעים, ואז כשנפגשים מחדש זה כזה מיוחד, ונהדר. כי מתחדשים כל חודש.

במקום שיגרה, שזה רע מאוד לקשר – כאן יש התחדשות.

 

כתוב בתלמוד: "מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה מפני שרגיל בה וקץ בה אמרה תורה תהא טמאה שבעה ימים כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה.[16]"

שהיא לא תמאס עליו, והוא לא ימאס עליה.

אבל לא רק – אלא שתישמר התשוקה שהיתה ממש אז, בהתחלה, ביום החופה.

 

כי מי שברא אותנו יודע שכל מערכת יחסים היא דינמית.

ולכל מערכת זוגית יש לא רק עליות וירידות, אלא שיש לה גם עונות.

עונת חורף, שבו הקור שולט, הריחוק.

לפעמים יש הרגשה שכל-כך התרחקנו שבחיים לא נצליח להתקרב שוב.

אבל אז, מגיעה עונת האביב, שבו הכל פורח ומלבלב, מלב אל לב, ואני שוב מתאהב[17], או מתאהבת...
עונת הקיץ, שבו החום שולט, הקירבה, הדבקות, הידבקות זה בזו.

לפעמים עד כדי אי נוחות אפילו לאחד מהצדדים, או אפילו לשניהם.

או לחילופין, אש מלהטת, וכעס, ומריבות, וחיכוכים, ועימותים.

ויש גם את עונת הסתיו, של שלכת, של עצבות ונפילה, של הרגשה של סוף עונה.

אבל זו רק עונה. זה רק הסתיו וזה עובר[18].

ויש גם עונות מונסון, שאז הכל סוער, ואין נחמה, ואין מוצא, ואין רגע של שלווה.

לטוב, ולפעמים גם לרע.

 

אז "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם."

אני יודעת מה הכי טוב בשבילכם, איך אתם יכולים לקחת את העולם החומרי ולהעלות כל כך גבוה.

 

{

 

אבל יש כאן אפילו יותר מזה.
ואני רואה את זה אצלי על הספה, בחדר הטיפולים.

גברים שחושבים שעכשיו כשהם נשואים, האישה שלהם. כלומר ממש שלהם - שייכת להם.

והיא שלו, והיא חלק ממנו, והיא בשר מבשרו.

והוא שוכח שהיא אדם בפני עצמה. שאמנם כתוב:
"עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.[19]".

ורק כשהם בקדושה, הם וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.

אח"כ צריך להתרחק , כדי לזכור, ששנינו ביחד, אבל כל אחד לחוד.

אבל בשורה התחתונה – הם לא אחד.

היא אחת, והוא אחד.

ואי אפשר לנהוג אחד בשני בצורה שכזו.

אי להשתמש בזולת ללא התחשבות ברצונותיו, או רצונותיה.

בהעדפותיו או העדפותיה.

צריך קדושה.

וזה מעניין, כי לחיי אישות בשפת התורה קוראים תשמיש.

אבל יש שימוש גס, ויש תשמיש שהוא בקדושה.

 

{

 

ובימים האלה, ימי ספירת העומר, שבהם אנחנו מתאבלים על מותם של 24,000 תלמידיו של רבי עקיבא, אנחנו מבינים מה קורה כשאנשים גבוהים כל כך, נופלים מקדושה.

 

כי יש קצת תחושת דה' ז'ה וו - הימים האלה שאנחנו נמצאים בהם הם ימים של אבל מעורב בשמחה.

הימים האלה שאנחנו נמצאים בהם, יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות,

מצד אחד אנחנו סופרים בציפייה, כמו כלה המחכה לאהובה, מפסח עד שבועות למתן תורה.
ומן הצד השני – מנגד – אלה ימי אבל על מותם של 24000 תלמידיו של רבי עקיבא שמתו "על שלא נהגו כבוד זה בזה[20]."

מה זאת אומרת?

למה מתים מכזה דבר?

מכיוון שככל שהמדרגה של האדם גבוהה יותר, ככה מדקדקים איתו יותר על כל קוצו של יוד.

 

אחד הדברים שאנחנו אמורים לשנן כל יום, הם שש הזכירות[21].

זכור את.... יום השבת לקודשו[22], זכור את יום צאתך מארץ מצרים[23], זכור את מעמד הר סיני[24],

ובין כל הדברים העצומים הללו, משני העולם האלה, יש גם את: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.[25]"

איך הצרעת של מרים משתווה בכלל לחמשת הזכירות האחרות?

איך מה שקרה למרים הנביאה משתווה לשמירת שבת, ליציאת מצאים, למעמד הר סיני?

כי מרים היתה מרים הנביאה. ממנה מצפים ליותר.
זה כמו ששופט בית המשפט העליון ייתפס בקרן הרחוב קונה סמים. ממנו מצפים ליותר.
זה לא מרגש לראות פושטק קונה סמים ברחוב, אבל שופט בית המשפט העליון – ממנו מצפים ליותר יושרה, אמינות, הנהגות נאותה, והליכה בתלם החוק.

 

{

 

תלמידי רבי עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה – או במילים שלנו: הם לא פירגנו זה לזה. בכלל.

הם ציפו שהאחר יעשה בדיוק כמותם.

ואם האחר לא נהג כמותם הם התווכחו איתו וניסו לשכנע אותו ולא קיבלו ש-70 פנים לתורה, ואפשר לעבוד את ה' בכל מיני דרכים.

הם לא נהגו בקדושה.

 

הם לא הבינו את המסר של הרבי שלהם, רבי עקיבא, שדרש את הפסוק מהפרשה שלנו: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ![26]"

רבי עקיבא בטוח התכוון: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ גם, ובעיקר, אם הוא לא כָּמוֹךָ!"

 

{

 

ולכן בימים האלה, נוהגים ללמוד את מסכת אבות.

כי זו מסכת שכל כולה – למעט הפרק השישי שמדבר על קנין תורה – עוסקת ב-בין אדם לחברו.

 

רבי יחזקאל לוינשטיין[27] אומר שהסיבה שחשוב מאוד ללמוד פרקי אבות,  

זה מכיוון שמי שלומד מוסר, הוא כבר לא אותו בן אדם, הוא ברייה חדשה,

הוא בורא את עצמו מחדש.

מסופר[28] שפעם הגיע זוג חשוך ילדים לרבי יחזקאל לוינשטיין וביקש ברכה להיפקד.

רבי יחזקאל לוינשטיין אמר להם להתחיל ללמוד פרקי אבות.

ואכן אחרי שנה הם נפקדו ונולד להם בן.

מה הקשר בין לימוד מוסר לעקרות?

איך בדיוק לימוד פרקי אבות עוזר להחלים מעקרות?

כי, עפ"י המהר"ל[29] מוּסר מלשון מייסר ומיישֶׁר.

"הדברים אשר הם דרך ארץ, הם כל דברי מוסר שכוללת מסכת אבות, ודברי מוסר הנזכרים בתלמוד וכל שאר דברי מוסר, והוא ההנהגה הישרה והיפה על הבריות, ויש להם אשר אם לא ילך בהם הוא חטא ועון גדול, וצריך להיות נזהר בהם, ולכך נקראו דברי מוסר שמייסרים את האדם שלא ילך בדרך רע, ואותן דברים זכרו במסכת אבות על שם "שמע בני מוסר אביך" כמו שאמרו בהקדמת המסכת[30]"

מי שלומד מוסר, פרקי אבות, איננו עוד אותו האדם.

הגזירה על העקרות היתה על האנשים הקודמים.

עכשיו, אחרי שלמדו פרקי אבות, ובראו את עצמם מחדש, והם ברייה חדשה,

הגזירה לא חלה עליהם עוד.

 

{

 

הלל הזקן ענה לגוי שביקש ממנו שילמד אותו את כל התורה על רגל אחת:

"מָה שֶׁשָּׂנאוּי עָלֶיךָ לֹא תַּעֲשֶׂה לַחֲבֵרֶךָ.[31]"

אז מה ההבדל? התורה אומרת וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ,

בא הלל הזקן ואומר לֹא תַּעֲשֶׂה לַחֲבֵרֶךָ מָה שֶׁשָּׂנוּא עָלֶיךָ?

זה דומה לרעיון של לזכור ולשכוח.

לזכור זה לעשות.

לא לשכוח, זה לא לעשות.

ואנחנו לומדים שזה לא מספיק רק לעשות, יש דברים שצריכים גם לא לעשות.

אנחנו צריכים לאהוב לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אבל אנחנו גם צריכים לא לעשות לַחֲבֵרֶךָ מָה שֶׁשָּׂנוּא עָלֶיךָ.

אנחנו מצווים לאהוב, ומצווים גם לא לעשות את מה שלא היינו רוצים שיעשו לנו.
שני הדברים, שני ההפכים, ביחד, בצמד. גם זה וגם זה.

בדיוק כמו המצוות שלנו: מצוות עשה, ומצוות לא תעשה.

כי חייבים לאזן בין החסד לגבורה. אנחנו צריכים את התפארת.

להרמוניה ולאיזון מגיעים ע"י איזון בין שני ההפכים.

אי אפשר רק לעשות, או רק לא לעשות, צריכים לעשות במידה גם מזה וגם מזה.

כל אחד ימצא את המינון הנכון לו. ורק כך מגיעים לאיזון.

 

{

 

הרבי מפיאסצנא, רבי קלונימוס שפירא הי"ד[32], כותב ש-49 הימים הללו של ספירת העומר הם "מטמונים", מ"ט-מונים. 49 (מ"ט) הימים שאנחנו מונים (סופרים) מפסח עד שבועות.

כי זה ממש עבודה של חפש את המטמון.

זה שם, רק צריך להמשיך לחפור ולא להתייאש.

היהלום בתוך הפחם.

"המחפש תמיד מוצא[33]".

 

הרב שלום נח ברזובסקי זצ"ל, הנתיבות שלום[34], כותב בספרו: "ימי הספירה הם תקפה של טהרת המדות כדי להגיע לקבה"ת.... מנין מ"ט ימי הספירה עולה בגימ' ל"ב טו"ב, אשר בזה נכללים כל עניני טהרת המדות שבין אדם לחברו,... "

 

{

 

המ"ט-מונים הללו, הם 49 הימים של זיכוך המידות הזה, שבהם אנחנו סופרים את 7 הספירות,

7 המידות שבאדם, שבכל שבוע עובדים על אחד מהן, ובכל יום מתווספת למדה העיקרית מדה אחרת של השבע.

לדוגמא:

בשבוע הראשון של ספירת העומר עובדים על מידת החסד.

זו מידתו של אברהם אבינו איש החסד. (יד ימין).

ביום הראשון של ספירת העומר אנחנו עובדים על מידת החסד שבחסד.

כלומר חסד מוחלט!

חסד שניתן בצורה של חסד.

לא סתם עשיית חסד לאדם אחר, אלא עשיית החסד באופן כזה שיעשה חסד עם האחר. למשל נתינת צדקה באופן שלא תבייש את האדם המקבל.

 

ביום שני של ספירת העומר אנחנו עדיין עובדים על המידה העיקרית: חסד, אלא שהפעם מצטרפת אליה מידת הגבורה. מידתו של יצחק אבינו. (יד שמאל).

הגבורה, היא מידת הגבול, ההגבלה, הדין, התנאים. היא התגברות על הרצון לתת ללא גבול.

ביום השני עובדים על עשיית חסד עם גבורה. כלומר, לפעמים על מנת שתהיה לחסד הפשעה מיטיבה עם האדם השני היא צריכה לבוא עם גבול.

לתת לילד חתיכת עוגה, אבל רק אחת. כי שתיים זה כבר משחית.

או לתת לילדה כסף לקנות לעצמה שמלה חדשה, אבל בתקציב. סכום מוגדר. עם גבול.

 

ביום השלישי של השבוע הראשון שבו עובדים על מדת החסד, אנחנו עובדים על חסד שבתפארת.

תפארת היא האיזון שבין החסד האינסופי, לגבורה המגבילה.

תפארת, היא המידה של השבוע שעבר, והיא אותיות, תתרפא. שהן ראשי התיבות של חודש אייר:

א'ני ה' ר'ופאך.
וגם, לתאפרת מדינת ישראל, שחגגה 73 שנות עצמאות.

 

תפארת היא האיזון שבין שני הקצוות. תפארת מהותה חיבור החסד עם הגבורה.

מציאת קו האמצע.

חסד במידה, דין עם רחמים.

תפארת היא ראית הטוב אצל השני. גם בעין וגם בלב. גם במחשבה, וגם בהרגשה.

כך אנחנו יכולים לתת לשני את מה שהוא באמת זקוק לו, במידה.

ככה אנחנו יכולים לראות את הגדרות – ולנהוג בקדושה.

מדת התפארת היא מדתו של יעקב אבינו. (מרכז הגוף העליון).

היכן ששוכן הלב.

 

{

 

אנחנו כבר בשבוע הנצח של ספירת העומר.

זה הזמן לנצח את עצמנו. להתגבר על הנטיות הגשמיות שלנו, ולבחור בקדושה.

לנצח את עצמנו -

לא להתנצח עם האחר.

 

לא לדרוש מהאחר להתגבר על עצמו כדי לסדר לנו את הבעיה המשותפת,

כך שלא נצטרך להתמודד עם העובדה שאולי גם לנו יש חלק בהם.

צריכים לעשות עבודה רגשית נפשית גדולה כדי להגיע למצב שההתנהגות שלנו,

החלק שלנו בקושי המשותף,

תהיה מודעת - כך שאפשר יהיה לעבוד עליה ולשנות אותה.

 

לדוגמא, הורים שמתקשרים אלי ושואלים אותי אם אני מטפלת בילדים.

אז לא. אני לא. ראשית כי אני לא מוסמכת לטיפול בילדים. אבל יותר חשוב אני לא חושבת שזה נכון שהורים לוקחים את הילדים שלהם לטיפול כאילו זו נעל שצריכה תיקון. מגישים אותו למטפל ואומרים, קח, תחזיר לי אותו כשהוא יהיה שוב בסדר.

 

גם אם לילד יש בעיה אורגנית או נוירולוגית, הוא ישגשג יותר או פחות בהתאם לטיב מערכת היחסים שלו בבית עם ההורים שלו.

לדעתי ילדים צריכים להיות מטופלים במסגרת של טיפול משפחתי.

הבעיות שלהם אף פעם לא מנותקות ממה שקורה בבית, בין אם זה הקשר של ההורים בינם לבין עצמם, ובין אם זה הקשר שלהם עם הורה זה או אחר או שני ההורים גם יחד.

גם אחים ואחיות משפיעים מאוד על ההתפתחות של כל ילד וילד במשפחה.

לדוגמא, אם אחד הילדים חו"ח חולה או מוגבל, כל המשפחה צריכה להתארגן סביב אותו ילד, והילדים האחרים שבאותה משפחה גדלים עם השפעות שלילדים במשפחות שאין בהם ילד חולה או מוגבל לא חווים.

 

אז לפעמים הורים לא מוכנים להודות בזה שיש להם חלק בזה שהילדה שלהם הפכה להיות דיכאונית, או שהילד שלהם הפך להיות חרדתי.

הם חושבים שהבעיות של הילד או הילדה לא קשורות אליהם – וזה כל כך לא נכון.

 

ואפשר להבין למה זה קשה להודות בכך.

כי זה אומר שגם להורים יש על מה לעבוד, שהם לא מושלמים, שגם להם יש בעיות, ושהם כנראה עשו טעויות שלא רק  הם צריכים לשלם עליהם היום את המחיר, אלא גם הילדים שלהם צריכים.

וזה לא פשוט.

ולכן זה גם עוד יותר חשוב שהעבודה תיעשה במסגרת משפחתית – כדי שהתיקון יהיה מהשורש ולא רק סימפטומטי.

 

{

 

אז איך נוכל ליישם וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ:?

 

אחד הפסוקים הכי יפים בתורה בעייני הוא: "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם[35]".

 

על ידי זה שנתמקד בטוב שבשני.

נפתח עין טובה.

נעבוד על המידות שלנו, ונשפוט כל אחד לכף זכות.

כפי שהיינו רוצים שישפטו אותנו – כך ננסה לשפוט את האחרים.

"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ גם, ובעיקר, אם הוא לא כָּמוֹךָ!"

 

כתוב "כל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו[36]", כלומר, "בשמים מתנהגים עם האדם בדין, כפי שהוא מתנהג עם אחרים. אם הוא מעביר על מידותיו ואינו מדקדק עם בני אדם שציערו אותו - לא ידקדקו גם עמו בדין[37]."

 

והמקום שבו הכי חשוב להתחיל בו - הוא בבית.

 

לא להתייאש כשהדברים לא מסתדרים כמו שהיינו רוצים.

כמו שאנחנו רוצים.

ללמוד מרבי עקיבא,

שגם אחרי ששכל את כל 24,000 תלמידיו,

לא השתבלל בתוך עצמו ואמר עצמו: טוב, זה מה שכנראה ה' רוצה, שלא תהיה לי ישיבה,

שלא יהיו לי תלמידים, שאחזור הביתה לשבת להוציא לרחל תבן מהשערות.

הוא יכול היה לעשות את זה , והיה לו על מה להסתמך.

700 לוויות ביום בין פסח לעצרת.

מפעל חיים שנגוז, וחיים שנקטעו באיבם.

 

{

 

כתוב במסכת "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם.[38]"

העולם היה שמם.

שממה.

כל התורה נעלמה.

מה יהיה?

 

אבל רבי עקיבא מלמד אותנו לא להתייאש.

הוא ירד ליבנה, מצא חמישה תלמידים חדשים, ובנה מחדש את עולם התורה – זה שעד היום אנחנו לומדים ממנו.

וכל כתוב: "עד שבא ר"ע (רבי עקיבא) אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר"מ (רבי מאיר)

 ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון (בר יוחאי)  ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה[39]"

רבי מאיר, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יוסי, רבי יהודה ורבי אלעזר בן שמוע.

עם הזמן הצטרפו אליהם רבי יוחנן הסנדלר ורבי אליעזר בן יעקב "ומלאו כל ארץ ישראל תורה".

התורה שממנה אנחנו יונקים עד היום.

 

ואת זה מלמד אותנו במעשיו רבי עקיבא.

כן, קורים דברים קשים.

אבל אנחנו צריכים לקום ולהתעלות ולהמשיך לעשות, וללא להתייאש.

 

כתוב במסכת אבות, בפרק הראשון: "נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי אוֹמֵר, הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע, וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע, וְאַל תִּתְיָאֵשׁ מִן הַפֻּרְעָנוּת.[40]"

 

{

 

הרב יוסי ביסטריצקי, מנהל בית חב"ד בישוב להבים מסביר, שבדר"כ, עד עכשיו, בכל פעם שהקב"ה דיבר עם משה, היה נוהל קבוע של העברת הדברים:
מה' למשה,

ממשה לאהרון אחיו,

אחריו, היו נכנסים גם בניו, אלעזר ואיתמר, ודברים היו נמסרים גם להם,

ואחריהם, היו הדברים נמסרים לזקני העם,

ורק בסוף, היו הדברים נמסרים לכל העם כולו.

 

אבל הפעם, יש שבירת נהלים.

הפעם, משה מקהיל את על העם ומוסר להם ישירות את דברי הקב"ה: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם.

כי את הדברים האלה, חשוב שכל העם ישמע, כי הם לא מיוחדים רק למש, או לאהרון ובניו הכוהנים, או רק לזקני העם – הדברים מיועדים לכל העם כולו.

כולכם, כולכם קדושים.

אתם שווים. אין היררכיה בעניין הזה של הקדושה.

בכולכם יש את היכולת הזו, כולכם יכולים, אם תרצו, להיות הכי מרוממים, הכי נעלים,

הכי קדושים.

 

כי בסוף ההבטחה הכתובה בספר דברים תמומש: "וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת, וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה' אֱלֹקֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר.[41]"
"כִּ֣י עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה לַה' אֱלֹקֶ֑יךָ וּבְךָ֞ בָּחַ֣ר ה' לִֽהְי֥וֹת לוֹ֙ לְעַ֣ם סְגֻלָּ֔ה מִכֹּל֙ הָֽעַמִּ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃[42]"

 

{

 

ולא נשאר לנו אלא לומר – תודה.

 

מִזְמוֹר לְתוֹדָה [43]

 

מִזְמוֹר לְתוֹדָה: הָרִיעוּ לַה', כָּל-הָאָרֶץ.

עִבְדוּ אֶת-ה' בְּשִׂמְחָה; בֹּאוּ לְפָנָיו, בִּרְנָנָה.

דְּעוּ כִּי ה', הוּא אֱלֹקִים: הוּא-עָשָׂנוּ, ולא (וְלוֹ) אֲנַחְנוּ עַמּוֹ, וְצֹאן מַרְעִיתוֹ.

בֹּאוּ שְׁעָרָיו, בְּתוֹדָה--חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה; הוֹדוּ-לוֹ, בָּרְכוּ שְׁמוֹ.

כִּי-טוֹב ה', לְעוֹלָם חַסְדּוֹ; וְעַד-דֹּר וָדֹר, אֱמוּנָתוֹ.[44]

 

{

בשם כל ישראל השיעור מוקדש לזכות המצפים לזרע בר קיימא

שיראל נועה בת כוכבה ונועם בן אהובה
גל יצחק בן סמדר וניקול מרים בת שרה
ולזכות המצפים לזיווג הגון בר קיימא משורש נשמתם
הדס בת הגר, ישראל בן חיה, רבקה בת חיה, דנדן דוד בן סמדר, בר אליעזר בן סמדר
ולהבדיל להחלמה מהירה ורפואה שלימה ובריאות טובה גוף ונפש של אשר בן נורית לאה, דניאל יגן בן קרן עליזה, חיים בן נזימה, חדווה בת ציפורה, אמיליה בת אסתר, ורד בת תקוה, רקפת בת כרמלה, פאיים בת תמר, שאהלה שולה בת זינת, ופזית בת נעמי בתוך שאר חולי עמו ישראל

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה
שיעור ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30.
פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.
תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה
{

 

מקורות נוספים:[45]

 

הרב ביסטריצקי, יוסי. (אין תאריך).  מי רוצה להיות קדוש? אוחזר מתוך https://he.chabad.org/   

 

רבי ברזובסקי, שלום, נח. ספר נתיבות שלום – חלק שני.[46] עמ' שיא-שיח. ירושלים: הוצאת ישיבת בית אברהם סלונים.

 

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא: חמישה חומשי תורה עם ביאור המקרא בדרך הפשט. ירושלים: לשם ספרי איכות.

 

הרב גולדשמיד, יצחק. שיעורים שבועיים בחסידות עם הרב איציק גולדשמיד, שליח הרבי בוואלי סטרים, ניו-יורק.

 

הרב הלפרין, דב. (תשע"ז). רבי אומר – פרקי אבות. ישראל: ספריית "כפר חב"ד,.

 

הרב וולבה, ש. (ה'תשס"ט). שיעורי חומש  שמות. פרשת תרומה. עמ' רכד-רמא. ירושלים: משפחת וולבה.

 

מילר, ח. (עורך). (2010). חומש ויקרא. מהדורת לבייב עם משנתו של הרבי מליובאוויטש, קול מנחם. כפר חב"ד: הוצאת ספרים קה"ת.

 

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך http://mg.alhatorah.org/

 

---

[1]  תהילים ק'

[2]  הרב יצחק (איציק) גולדשמיד, חסיד חב"ד, שליח הרבי, יחד עם רעייתו הרבנית איטי גולדשמיד, בוואלי סטרים, ניו-יורק.

[3]  פרשת קְדֹשִׁ֣ים: ויקרא יט' א' – כ' כז' (7/10 ; 64 פסוקים)

[4]  ויקרא יט' ב' (פ' קדושים)

[5]  רבי שלמה יצחקי הלוא הוא רש"י הקדוש, ראוי הוא לראשי התיבות "רבן של ישראל". כתוב עליו שאין מילים לשער ולתאר את צדקנותו ותרומתו של הצדיק ללומדי התורה לאורך כל הדורות.

1. רש"י נולד בשנת דתת"א (1040) והלך לבית עולמו בגיל 64 בשנת ד'תתס"ה (13 יולי 1105), לפני כ-900 שנים.

2. כבר בצעירותו ניחן רש"י בכושר לימוד מיוחד, עד שעלה ונתעלה, והחל מפרש את הש"ס בקונטרסים. בהגיעו לגיל 32 החליט לערוך גלות בכדי לבדוק אם יש גרסאות אחרות של התלמוד, או פירושים טובים משלו על הש"ס.

3. רש"י פירש פירוש על התורה כולה, אך המיוחד בכולם הוא הפירוש על החומש. לפני כן עשה תרי"ג תעניות. על פירוש זה ישנם 19 פרשנים, וכותב הרב חיד"א* שטמון בפירוש זה גם פירוש על הקבלה.

4. רש"י נודע בענוותנותו, ופירושו הראשון על התורה מתחיל במילים "אמר רבי יצחק", ובמקומות רבים לא חשש לכתוב "איני יודע".

ואני חושבת שהוא היה באמת גאון אמיתי שהקדים אז זמנו בעומק הבנתו לא רק את התורה, אלא גם את נפש האדם.

אנחנו רואים את זה נפלא בפירושים שלו לאורך כל התורה.

* החיד"א, הרב חיים יוסף דוד אֲזוּלַאי (בראשי תיבות: חִידָ"א; ה'תפ"ד - י"א באדר ה'תקס"ו; 1724 - 1 במרץ 1806), היה מקובל, ביבליוגרף, והיסטוריון. מגדולי פוסקי ההלכה. נולד ונפטר בירושלים, ישראל.

[6]  רמב"ם, הרמב"ם, רבי משה בן מימון (1204-1138) היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות ורופא. אחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה" והוא הוכתר בכינוי "הנשר הגדול".

[7]  הרבי מליובאוויטש, עפ"י שיחת שבת פרשת קדושים תשכ"ה (בתוך קול מנחם ר' מקורות נוספים).

[8]  ויקרא כא' ז'-ח': "אִשָּׁ֨ה זֹנָ֤ה וַחֲלָלָה֙ לֹ֣א יִקָּ֔חוּ וְאִשָּׁ֛ה גְּרוּשָׁ֥ה מֵאִישָׁ֖הּ לֹ֣א יִקָּ֑חוּ כִּֽי־קָדֹ֥שׁ ה֖וּא לֵאלֹקָֽיו׃ וְקִ֨דַּשְׁתּ֔וֹ כִּֽי־אֶת־לֶ֥חֶם אֱלֹקֶ֖יךָ ה֣וּא מַקְרִ֑יב קָדֹשׁ֙ יִֽהְיֶה־לָּ֔ךְ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֥י ה' מְקַדִּשְׁכֶֽם׃"

[9]  ויקרא כא' טו'

[10] שמות כא' י'

[11] עפ"י "דאמר רבי ישמעאל בר רב נחמן: עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה, הדא הוא דכתיב (=זהו שכתוב) " לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" (בראשית ג' כד'). "דרך" - זו דרך ארץ ואחר כך "עץ החיים" - זו תורה." (מדרש רבה ויקרא פרשה ט פסקה ג, וכן פרשה לה פסקה ו).

[12]  אבות ג' יז'

[13]  אבות ב' א': "רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם. וֶהֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת. וֶהֱוֵי מְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ, ושְׂכַר עֲבֵרָה כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ.

וְהִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה - דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמְּךָ, עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין:"

[14]  הרב שלמה וולבה (תרע"ד, 1914 - ט"ז בניסן תשס"ה 25 באפריל 2005) - מגדולי המשגיחים בדור האחרון ומחבר ספרים חשובים בתחום העבודה הרוחנית על פי תנועת המוסר. שימש כמשגיח בישיבת באר יעקב ובישיבת גבעת שאול אותן הקים. הספר "עלי שור" הינו אחד מהספרים אותם חיבר הרב.

[15]  מתוך עמוד הפייסבוק של הרבנית ימימה מזרחי / פרשה ואשה עם יקרת פרידמן 30.11.2016

[16]  תלמוד בבלי, נידה, לא' ב'

[17]  "אני שוב מתאהב", מילים: יונה וולך, לחן: צוף פילוסוף, ביצוע: גידי גוב, מתוך האלבום "אין עוד יום", 1991.

[18]  "רוח סתיו", מילים" יחיאל מוהר, לחן: יוחנן זראי, ביצוע: אריק איינשטיין, מתוך האלבום "ארץ ישראל הישנה והטובה" 1973.

[19]  בראשית ב' כד'

[20]  יבמות סב' ב'

[21]  שש הזכירות: 1). מעשה העגל, 2). מעשה מרים, 3). מעשה עמלק, 4). מעמד הר סיני, 5). יציאת מצרים 6). ושבת.
שש הזכירות מופיעות בסידורים בנוסח האר"י (כמו של חב"ד למשל). ישנם נוסחים שנוספו להם עוד ארבע זכירות:
"וזכרת ... כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" (דברים ח') ;
"וזכרת את כל הדרך...ויענך וירעבך ויאכילך את המן...שמלתך לא בלתה..." (שם) ;
"עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור מן השיטים עד הגלגל למען דעת צדקות ה'" (מיכה ו') ;
"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי" (תהלים קל"ז).

[22]  שמות כ' ז': "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ."

[23]  דברים טז' ג': "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:"

[24]  דברים ד' ט'-י': "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בְּחֹרֵב..."

[25]  דברים כד' ט'

[26]  ויקרא יט' יח' (פ' קדושים): "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'."

[27]  הרב יחזקאל לוינשטיין, משגיח בישיבת פונוביז. נולד תרמ"ה נפטר תשל"ד 1974.

[28]  סרטון מאת הרב אילן גוזל, רב הארגון "ילדי שגיא ויעקב" באשדוד.

[29]  המהר"ל: (מורנו הגדול רבי ליווא) רבי יהודה ליווא בן בצלאל (נולד בסביבות 1520, ה'ר"פ - 1609, י"ח באלול ה'שס"ט).

[30]  נתיבות עולם, למהר"ל, נתיב דרך ארץ פרק א': "בספר משלי (א') שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. שלמה המלך ע"ה ר"ל, כי האדם בעודו בנערותו יש לו ללמוד מן דברי מוסר המייסרים והמוכיחים את האדם שילך בדרך הישר, ואל דבר זה צריך מוסר מן האב אשר מייסר אותו האב ואימתו מוטל עליו, כמו שאמרו ז"ל (קידושין ל"א, א') גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם כי הבן ירא מן האב יותר מן האם ולכך אמר שמע בני מוסר אביך, וכאשר ירגיל עצמו בעודו נער יהיה רגיל בם ובזקנתו לא יסור ממנו. ואמר ואל תטוש תורת אמך, פי' הדבר שהוא דרך ארץ שהוא הנהגה שהוא ראוי לאדם, ואין בזה דברי מוסר שהם קשים על האדם רק הדרך שנוהגים בני אדם והם דרך חכמים, והם נקראים דרך ארץ. וכמו כל המסכתא של דרך ארץ שהוא ההנהגה הישרה והטובה. והנראה מה שנקרא דרך ארץ ולא נקרא דרך עולם, מפני כי הארץ היא ישוב בני אדם ומי שאין נוהג בדרך זה אינו מן הישוב כמו שיתבאר ולכך נקרא דרך ארץ, ומדברי חכמים נראה שהם מפרשים כך:"

[31]  תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף לא' עמוד א'

[32]  רבי קלונימוס קלמיש שפירא - האדמו"ר מפיאסצנה (13 ביולי 1889 - 3 בנובמבר 1943) היה אדמו"ר שפעל בפולין בין שתי מלחמות העולם. נודע כהוגה חסידי דגול והתפרסם בזכות חיבוריו החדשניים בתחום החינוך החסידי, בהם "חובת התלמידים". בתקופת הכיבוש הגרמני שהה בגטו ורשה והמשיך לדרוש לקהל חסידיו. את דרשותיו העלה על הכתב והן נמצאו לאחר המלחמה והתפרסמו בספר "אש קודש".

[33] מתוך לשוב הביתה, מאת ישי ריבו.

[34] רבי שלום נח ברזובסקי זי"ע
(8 באוגוסט 1911, ברנוביץ, בלארוס - 8 באוגוסט 2000, ירושלים)
היה האדמו"ר מסלונים, ולפני כן מקימה וראש הישיבה של ישיבת בית אברהם של חסידות סלונים. מחבר סדרת ספרי החסידות "נתיבות שלום".
את ספריו נתן לי במתנה תלמידו הרב מנחם וייס היקר שליט"א.

[35]  משלי כז' יט'

[36]  מסכת ראש השנה דף יז' עמוד א'

[37]  עפ"י ויקישיבה

[38]  תלמוד בבלי, מסכת יבמות, סב' ב'

[39]  תלמוד בבלי, מסכת יבמות, סב' ב'

[40]  אבות א' ז'

[41]  דברים כו' יט'

[42]  דברים שם ב'

[43]  בשיעור הקשבנו לשיר "מִזְמוֹר לְתוֹדָה". מילים: תהילים ק' ; לחן וביצוע: שגיב כהן, מתוך אלבומו "הללו" 2017:
https://www.youtube.com/watch?v=CYuln95lE4I

[44]  תהילים ק'

[45]  "כל המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם". אבות ו' ו'

[46]  כל ספרי הנתיבות שלום ניתנו לי במתנה על-ידי הרב מנחם וייס היקר מבני ברק, שהיה תלמידו של הנתיבות שלום, מקורב לחצרו של הרב קנייבסקי, ומנהל חינוכי של תלמוד התורה של לקהילת שטפנשט באלעד. את הכרך הזה הוא הביא לי במתנה עם עוד כמה ספרים כשביקר אצלנו בניו-יורק בל"ג בעומר ה'תשע"ט.  

[© Smadar Prager, CGP]

---

 www.smadarprager.com

Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Emotion Focused Psychotherapist since 1998 after graduating the four-year program in the Alfred Adler Institute in Israel.  With a home-based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island) she focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
To contact or to schedule an appointment please mail smadarprager@gmail.com or call/text 917-513-1490. I'd love to hear from you.