בס"ד
השיעור מוקדש לעילוי נשמת הילדה מרים בת יחזקאל מרדכי ע'ה
יַהֲדוּת וְהוֹרוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת מקץ וחנוכה
כד קטן
היום שיעור מיוחד לחנוכה:
סיפורי נשים – סיפורי ניסים.
נדבר קצת כמובן על הפרשה,
ועל איך היא מתקשרת לנו לחנוכה,
ועל מהותו האמיתית של החג.
החלק השיעורי של השיעור שלנו היום יהיה קצר מהרגיל, מכיוון שרוב רובו של השיעור שלנו מוקדש לסיפורים שלכן. אתן שבדר"כ יושבות ומקשיבות, היום תספרו, תשתפו, תחלקו, תתרגשו, ותרגשו.
חנוכה הוא הזדמנות נהדרת לשים את הדגש "עַל נִסֵיךָ שֶׁבְּכָל יוֹם עִמָנוּ[1]", על כל הדברים שמתרחשים בחיי היום-יום שלנו, ושלא תמיד אנחנו מקדישים להם את תשומת הלב הראויה, ומכירים בחסד הגדול שעושה איתנו הקב"ה. אז היום נשים את הדגש "עַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְטוֹבוֹתיךָ שֶׁבְּכָל עֵת, עֶרֶב וּבֹקֶר וְצָהֳרַיִם. הַטּוֹב - כִּי לֹא כָּלוּ רַחֲמֶיךָ[2]", וניתן מקום לכל מה שהוא לא מובן מאליו.
כי אין זמן טוב יותר לספר סיפורי ניסים כמו חג הניסים בחודש הניסים.
חג החנוכה, בניגוד למה שהתרגלנו לחשוב, הוא חג מאוד רציני. הוא חג שמיועד לעבודה של ממש. לתפילה.
איך אנחנו יודעים?
כשקוראים מה שכתבו החכמים לאורך הדורות אנחנו מבינים שיש כאן דברים הרבה יותר עמוקים מתחת לפני השטח.
כן, סביבונים, כן שירים, כן חנוכיות ונרות, כן אוכל, והרבה, ועוד יותר הרבה שמן – אבל כל אלה, כמו הסִימָנִים שיש לנו בכל חג, הם סַמָּנִים לעומקים העצומים שבגללם אנחנו חוגגים.
{
כשנופל לנו חג וחוגג לנו את שגרת פרשות השבוע, תמיד חשוב לי לחפש איזה שהוא קשר בין הפרשה לחג, או בין החג לפרשה, לא משנה מאיזה כיוון מסתכלים על זה.
תמיד עומדת לנגד עייני האמירה של האדמו"ר הזקן, הרבי הראשון של חסידות חב"ד, בעל התניא, רבי שניאור זלמן מליאדי שאמר לגבי פרשות השבוע: "יש לחיות עם הזמן[3]", כלומר שיש 'לחיות' עם פרשת השבוע. לא רק ללמוד אותה בכל יום, אלא ממש 'לחיות' עמה[4].
זוהי הוראה שיש לה סיבה, מכיוון שלפרשות שאנחנו קוראים יש קשר לזמן הנוכחי שבו אנחנו חיים.
פרשת השבוע שלנו, פרשת מִקֵּ֖ץ[5], מספרת לנו על יציאתו של יוסף מבית האסורים, פתרון החלומות של פרעה, מיניו ע"י פרעה למשנה המלך, המשביר המרכזי, הרעב הגדול, ירידת אחיו של יוסף למצריים פעמיים, כשבפעם השנייה הם מביאים את בנימין כביכול כהוכחה לכל שהם דוברי אמת ולא מרגלים.
יוסף מבקש ללמד את האחים לקח, וגורם לכך שלא תהיה להם ברירה אלא להשאיר אצלו את בנימין.
הדרך שבה הוא עושה את זה היא ע"י החבאת גָּבִיעַ היין שלו באמתחתו של בנימין, וגילויו ע"י משמר המלך, ובכך יש לו עילה להשאיר את בנימין במצריים כעונש על הגניבה.
בפרשה אנחנו מוצאים גָּבִיעַ, גָּבִיעַ קטן ולכאורה לא משמעותי שמוחבא בתיק של בנימין.
גָּבִיעַ שהוא בעצם האביזר שבגללו מתרחשת בהמשך ירידתו של יעקב וכל משפחתו למצרים. יוסף אומר לעבדו: "וְאֶת גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן...[6]"
בפעם הבאה בתורה שמוזכר גָּבִיעַ זה קורה בספר שמות, בפרשת תרומה, כשהקב"ה נותן למשה רע"ה הוראות כיצד לבנות את המשכן, את ארון העדות, ואת מְנֹרַת הזָהָב: "וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ.... שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפֶרַח וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפָרַח ... וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ....[7]"
{
וגם בחנוכה אנחנו חוגגים נס של גביע. את נס פך השמן, את נס הכד הקטן:
כד קטן, כד קטן, שמונה ימים שמנו נתן, כל העם, התפלא, מהיכן הוא מתמלא,
הרב רונן חזיזה שואל: למה חוגגים את נס כד השמן, ולא את נס ניצחון המכבים[9] את היוונים, המעטים שניצחו את הרבים? יכלו היו לפחות לעשות איזה מבצע צבאי לזכר הניצחון הניסי.
ונותן דוגמא כמענה:
"אדם שמסיים לבנות בית, הוא אינו חוגג ועושה זכר לכל ימי העבודה שהיו עם הקבלנים, אלא הוא חוגג את יום כניסתו לבית! כך, הניצחון היה רק אמצעי להגיע למטרה החשובה שהיא: לעבוד את בורא עולם בבית המקדש. ולכן אנחנו עושים זכר למטרה ולא לאמצעי.[10]"
כל המטרה של המלחמה היתה להחזיר את העבודה לבית המקדש, להחזיר את היהדות ליהודים, ומה שמסמל את הניצחון האמיתי הוא הדלקת המנורה בבית המקדש.
כתוב בתלמוד: "כשנכנסו יוונים להיכל טִמאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונִצחום, בדקו ולא מצאו אלא פַּךְ אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים…[11]"
הנס הגדול היה שהמכבים הצליחו למצוא בתוך בית המקדש ההרוס, המנותץ, השרוף, שהיה ספוג מטומאת היוונים, פך אחד חתום מלא בשמן זך וטהור שהיה אמור להספיק לדלוק יום אחד בלבד, והשמן בו הספיק להדליק את המנורה במשך שמונה ימים.
{
ב"סוכריה לשבת" של פרשת וישלח[12], למדנו על ה"פַּכִּים הקטנים" שיעקב חזר לקחת אחרי שכבר העביר את כל משפחתו, את כל המחנה העצום, לעבר השני של הירדן, לתוך ארץ כנען, תוך סיכון פיזי גדול לעצמו, כי עשיו היה בדרך עם ארבע-מאות חיילים. ואנחנו יודעים שעשיו הבטיח ליעקב 22 שנים קודם לכן שהוא ירצח אותו....
והסביר לנו כ"כ יפה הבן איש חי[13], בשמו של האריז"ל[14], שצדיקים גדולים מוכנים להקריב את גופם עבור הרכוש שלהם, מכיוון שכל מה שיש להם הוא חסד שהשפיע עליהם הקב"ה, ולכן גם הדברים הקטנים, והלכאורה הפחות חשובים, צריך לייקר אותם, ולשמור עליהם.
והנה פך קטן, גביע קטן, מככב גם בפרשה שלנו – כאמצעי להביא את אביו, את יעקב, אליו, לארץ מצריים.
וגביעים קטנים, מקשטים את המנורה שלנו בבית המקדש, זו שדלקה שמונה ימים משמן ליום אחד, שהיה בפך קטן אחד.
פכים, גביעים... מנורת הזהב, חנוכייה, חנוכה.
{
ב-כה' בכסלו, אנחנו חוגגים את חג החנוכה.
מלמד אותנו הרב רונן חזיזה[15] שב-כה' בכסלו חנו החשמונאים, נחו (חנו בחילוף אותיות) החשמונאים מהצרה שהביאו עליהם היוונים-סורים. הקרב הסתיים, המערכה הוכרעה. היהודים ניצחו בע"ה.
וזה גם שמו של החג: חנו ב-כה': חנו כה – חנוכה.
באותם ימים גם ניקו את ההיכלים בנו את המזבח מחדש, וחנכו אותו, וחגגו את חנוכת המזבח.
חנוכה, ראשי תיבות: ח=שמונה, נרות, והלכה כבית הלל – שאמרו שסדר ההדלקה בכל יום הוא מוסיף והולך.
היתה מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל, אלה אמרו מתחילים עם שמונה נרות ובכל יום מחסירים נר, ואלה אמרו, מתחילים עם אחד ובכל יום מוסיפים נר.
ואני שואלת, למה לא להדליק כל יום שמונה נרות?
זה הרבה יותר חגיגי כשכל הנרות של החנוכייה דולקים, לא?
כי ההדלקה מסמלת רעיון עמוק יותר: באנו חושך לגרש[16], אנחנו שרים בחנוכה, כי בידינו אור ואש, כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן, סורה חושך מן השחור, סורה מפני האור.
כל מה שצריך זה אור קטן אחד כדי לגרש חושך גדול מאוד. אם מכניסים נר לחדר חשוך, הוא מאיר לנו את החושך. אבל כדי לסלק את כל החושך כולו מן החדר, צריך יותר מנר אחד, צריך להוסיף עוד נר ועוד נר, בהתמדה, בלי להתעייף, צעד אחר צעד. צעדים קטנים, אבל נחושים.
הרב שלמה יוסף זֶוִוִין, מסביר שהמחלוקת של בית שמאי והלל היא בעצם "בשאלה על מה יש לשים את הדגש: הפן החיובי או השלילי. פירושו של דבר הוא, שבכל התגברות על רע יש שני צדדים - התמעטות הרע, והוספת הטוב. במובן זה ניתן להדגיש את הניצחון על ערכי היוונים כהתמעטות של הרע, אשר פוחת והולך - וזו דעת בית שמאי, או בהוספת הטוב - מוסיף והולך - כדעת בית הלל.[17]"
צעד קטן, כשהוא מצטרף לעוד צעדים קטנים – הופך להיות מרחק גדול שעברנו.
פך שמן קטן, יכול להדליק מנורה זהב במשך יממה, ולעשות נס ששומרים עליו במשך דורי דורות.
גביע אחד, בשק של אורח, יכול לשנות מהלך היסטורי של עם שלם.
פכים קטנים, צעדים קטנים, כל הפרטים הקטנים של חיינו משמעותיים.
צריך לייקר את כולם.
צריך לראות איך כל יום כשהוא מצטרף ליום שקדם לו, מגדיל את האור.
{
הרמב"ם[18] שבדר"כ לא נוהג להתרגש, מתרגש כשהוא מדבר על חנוכה. וכך הוא כותב: "מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להיזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח הא-ל והודיה לו על הנסים שעשה לנו, אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק.[19]"
והרב משה צבי וקסלר[20] מסביר כל-כך יפה: "ההלינזם סגד לחכמה והמדע האנושיים ולא היה מוכן לקבל את האמונה שיש גבוה מעל גבוה ושיש תורה משמים.
מה שמסמל יותר מכל את החכמה האלוקית זוהי המנורה בבית המקדש, שנר מערבי היה דולק שם כל הזמן והוא מבטא את שפע החכמה האלוקית.
מובן אם כן, מדוע נעשה נס פך השמן בדווקא - להורות שלא נגדעה תורה וחכמה מן השמים ולכן מצוה זו חביבה עד מאוד משום שהיא בעצם מכריזה ומודיעה על המשך קיומו של עם ישראל שהביא את האמונה במציאות אלוקית בעולם ועל קיומה של חכמה על אנושית, זאת מצווה לפרסם ואפילו למכור כסותו אם צריך, כי זה הייעוד של עם ישראל - " עַם־זוּ֙ יָצַ֣רְתִּי לִ֔י תְּהִלָּתִ֖י יְסַפֵּֽרוּ׃[21]"."
בהדלקת החנוכייה אנחנו מפרסמים נס עצום, לא רק של היהודים ביוונים, אלא הנס שהקב"ה לא איפשר הכחדתה של התורה, ושל העם שבו הוא בחר לשמור עליה, ולהיות אור – אור לגויים.
{
וכשנעשה כזה נס עצום – צריך להגיד תודה.
וזו, אומר הרב שלמה וולבה[22], המהות האמיתית של חג החנוכה.
שני חגים יש לנו שבהם אנחנו חוגגים נס, פורים באדר וחנוכה בכסלו.
בפורים נגזרה גזירה להרוג את כל הגופים של היהודים שנהנו מאכילה ושתיה במשתה של אחשוורוש.
וכשעשו תשובה ועינו את נפשם נעשה נס והגזירה בוטלה, וימי פורים הם ימי חג ומשתה.
אבל בחנוכה עיקר הגזירה היתה "על שהתרשלו בעבודתם וע"כ היתה הגזירה לבטל מהם את העבודה שגזר עליהם לבטל את התמיד... עמדו וטימאו את כל השמנים. וכשחזרו בתשובה למסור את נפשם על העבודה הושיעם... ולפיכך קבעום אלא להלל ולהודות שהיא עבודה שבלב."
הרב וולבה מסביר ש"חנוכה הוא חג החיזוק!"
ולמה? כי "יש יסוד שאנחנו לומדים מחז"ל והוא: מסירות נפש מביאה לידי נס.... כאשר אדם מנצל את כל הכוחות שישנם לו בטבע עד הקצה" כמו שעשו הנשים היהודיות (נדבר עליהן ב'נ ב'ה בשבוע הבא) וכמו שעשו החשמונאים "בזה הוא מגיע למדרגת "למעלה מן הטבע" וזוכה לניסים.
כל מה שניתן לנו ללמוד מהתשועות והמלחמות בחד הזה, הוא: מסירות נפש!
אילו זכינו היינו מפיקים מחנוכה חיזוק לנמשך כל השנה, כי זוהי סגולת החג."
יש לנו "שמונה ימים להלל והודאה, שהיא עבודה שבלב דווקא. וזהו עניין החיזוק, שהוא צריך להתחיל בעבודה שבלב. רק בעבודה זו מתברר לאדם במה הוא צריך להתחזק, ומה גדר העבודה האמיתית שבה עליו להתחזק עד קצה יכולתו.
העושה זאת בימי החג הקדוש, יקח ממנו חיזוק לכל ימות השנה ממש בע"ה."
{
על מה נתפלל? קשה להתפלל? קשה מהסידור, קשה בלי הסידור....
אז קודם כל נתפלל שיהיה לנו כח להתפלל, או אפילו נכון יותר, שיהיה לנו רצון להתפלל. כי לפעמים אנחנו יכולים להגיד שאנחנו רוצים משהו אבל לא מוצאים את הכוחות לעשות אותו, להביא אותו לידי ביצוע, להוציא אותו מהכח אל הפועל.
אז רצון. רצון להתפלל – זה הכי חשוב, כי בלעדיו לא נוכל להתפלל.
אבל להתפלל זה הכי הכי חשוב.
ועוד יותר מזה אמר החזו"א[25]: "בחור יכול לזכות להיות גדול בתורה אף אם אינו כשרוני, רם יעמול בתורה, וכן" שימו לב! כאן אנחנו נכנסות לתמונה...: "אם יש לו אמא או סבתא שמורידה עליו דמעות בתפילתה."
אין אמא שלא תתייצב מיד להתפלל על הילדים שלה.
ועכשיו, כשיש לנו את ההבטחה של החזו"א, עוד יותר מזה אפילו.
להודות על מה שיש, ולהתפלל על מה שרוצים.
הרבי מלובביץ' נהג לומר בחיוך: "אני תמיד שמח, אבל אני אף פעם לא מרוצה."
אנחנו חייבים להודות על מה שיש לנו, ולשמוח עם מה שיש, אבל זה לא סותר את הרצון שלנו לבקש מהקב"ה עזרה לשנוי, במיוחד כשמדובר בילדים שלנו.
וכאן נכנסת התפילה.
{
הרבנית ימימה מזרחי אומרת[26]: "הקילומטראג' הגדול ביותר שאת מסוגלת לגמוא הוא בתפילה. רק בתפילה אין מקום שהוא רחוק מידי."
את הכח שלנו אנחנו מקבלות מתפילות. הרבנית ימימה מזרחי אמרה פעם שתפילות נותנות סבלנות לסבל.
וחשוב שנזכור את זה במיוחד עכשיו, בחג המדהים הזה שכל כולו אמונה, הודיה, והרבה הרבה הרבה תפילות שנותנות סבלנות לקושי, סבלנות לדרך, סבלנות – זה תמיד מצרך מבוקש.
הודיה על מה שיש, נותן הרבה מרחב פנימי ומקום לתפילות על מה שעוד חסר, על מה שרוצים שישאר, ושלא יגמר לעולם.
חג שמח, ומלא אהבה, והרבה הרבה אור...!
{
לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
פרויקט שיעורי יַהֲדוּת וְהוֹרוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.
{
על הנס הגדול שעשה איתי.
{
מקורות:
הרב וולבה, ש. (ה'תשס"ט). שיעורי חומש. בראשית. ירושלים: משפחת וולבה.
הרב וקסלר, מ. צ. (חנוכה תשס"ז). מצות חנוכה חביבה היא עד מאוד. אוחזר מתוך http://www.yba.org.il/
הרב חזיזה. ר. (עורך). (חודש כסלו תשע"ח). לפחות 5 דקות תורה ביום, חוברת ללימוד יומי. עיה"ק צפת: מוצרי איכות לנשמה.
הרב כי טוב, א. (ה'תשס"ח). ספר התודעה. ישראל: בית הוצאת ספרים 'יד אליהו כי טוב וחנוך בן ארזה'.
[4] חומש, קול מנחם, פתיח: "בחסידות מוסבר כי הקשר בין הפרשה לבין הזמן בו קוראים את הפרשה איננו מקרי, אלא גם הוא הוראה בעבודת ה'. פרשת השבוע והתכנים שלה מספקים מפתחות באמצעותם יכול כל אחד להתקדם ולהתעלות בעבודה הפנימית והרוחנית שלו". (Chabad.am)
[14] רבי יצחק לוריא בן שלמה (1534, ה'רצ"ד - 25 ביולי 1572, ה' באב ה'של"ב) מכונה האר"י הקדוש, האריז"ל, הוא גדול מקובלי צפת במאה ה־16.
[23] רבי אברהם ישעיהו קָרֶליץ (י"א בחשוון תרל"ט, 7 בנובמבר 1878 – ט"ו בחשוון תשי"ד, 23 באוקטובר 1953), המכונה "החזון איש" על שם סדרת ספריו, היה מגדולי הדור הליטאים ומפוסקי ההלכה הבולטים במאה ה-20. ממעצבי דרכה של היהדות החרדית בארץ ישראל. אף על פי שהחזון איש לא שימש במשרה רבנית רשמית, שימוש רב נעשה ביצירתו התורנית, הן בפרשנות התלמוד והן בפסיקת הלכה ובפסיקת דין. (ויקיפדיה)
[© Smadar Prager, CGP]
Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה