בס"ד
השיעור מוקדש לרפואה שלימה ולתוצאות טובות בבדיקות של חנניה שלום הנרי בן מזל, מרדכי בן מלכה, אפרים אפי בן חנה, קלמן בן חיה בלימה, רבקה בת מינדל רייזל, יצחק בן מאירה, יקותיאל בן דוואלה, והילה בת אילה בתוך שאר חולי עמו ישראל
יַהֲדוּת וְהוֹרוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת דברים + ט' באב
מדברים
אבל היום נדבר דווקא על מה שלא מדברים.
נדבר על נשים בודדות.
נדבר על חורבן של הבית.
הגענו לפרשת דְּבָרִ֗ים[1]: הפרשה הראשונה של החומש החמישי והאחרון בחמשת חומשי תורה שנקרא על שמה: ספר דְּבָרִ֗ים.
כותב פשוטו של מקרא: "ספר דְּבָרִ֗ים כולל בתוכו את הנאום הגדול והארוך אותו נשא משה לפני ישראל בתקופה האחרונה לחייו, מא' בשבט עד ז' באדר, כשעמדו בני ישראל בסיום מסעם במדבר, בהיותם קרובים ומוכנים להיכנס לארץ המובטחת, וכשמו כן עניינו: 'דְּבָרִ֗ים' אשר דיבר משה לפני בני ישראל – כהדרכה והכנה לקראת ישיבתם בארצם."
לכל חומש יש שם נוסף שנתנו לו חז"ל.
בְּרֵאשִׁית נקרא גם סֵפֶר הַיָּשָׁר | ספר שמות נקרא גם ספר הגאולה | ספר ויקרא נקרא גם תורת כוהנים | ספר במדבר נקרא גם חומש פקודים | וספר דְּבָרִ֗ים נקרא גם מִשְׁנֵה תּוֹרָה, כי הרבה ממצוות התורה המפורטות בחומשים הקודמים חוזרות ונאמרות גם בחומש דברים, ומצוות חדשות שעדיין לא צוינו, מובאות עכשיו, מצוות הקשורות לארץ ישראל שלא היה שייך לקיימן במדבר.
הרב אמיר קריספל, הביא מ"בספר החיים", שכתב ר' חיים ברבי בצלאל, מגדולי רבני אשכנז במאה השש עשרה, אחיו של המהר"ל[2] מפראג, ששם כתב חידוש יפה על אחת-עשרה שמות הפרשיות של ספר דְּבָרִ֗ים המסכמות את כל תוכנו של הספר דרך שמותיהן:
"אלה ה"דְּבָרִ֗ים" שאני מדבר, כך פונה משה אל עם ישראל.
"וָאֶתְחַנַּ֖ן" – אני מתחנן שתקשיבו,
"עֵ֣קֶב" – מכיון ש
"רְאֵ֗ה" – תראו, זה המצב: הרי יש
"שֹׁפְטִ֣ים" בארץ [כשם שיש דין בעולם הזה, כך בעולם הבא יש דין ויש דין, כלומר יש שכר וענש], ועתה
"כִּֽי־תֵצֵ֥א" מהעולם ו...
"כִּֽי־תָב֣וֹא" אל העולם הבא, תצטרך לשלם על מעשיך. לכן אתם
"נִצָּבִ֤ים" היום, אבל למחר
"וַיֵּ֖לֶךְ", אל תשכחו שיום יבוא ותלכו לעולם הבא, ואז אני מבקש
"הַאֲזִ֥ינוּ" לדברי, ותבוא עליכם
"וְזֹ֣את הַבְּרָכָ֗ה"!"
{
פרשת דברים פותחת בפסוק: "אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־כׇּל־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן בַּמִּדְבָּ֡ר בָּֽעֲרָבָה֩ מ֨וֹל ס֜וּף בֵּֽין־פָּארָ֧ן וּבֵֽין־תֹּ֛פֶל וְלָבָ֥ן וַחֲצֵרֹ֖ת וְדִ֥י זָהָֽב׃[3]"
שתי שאלות אני שואלת:
1. מה פירוש דברים אשר דיבר? למה לא נאום אשר נאם, או סיפור אשר סיפר?
2. מהם כל המקומות המוזכרים בפסוק? בכל מקום הוא דיבר קצת ואז עברו הלאה?
רש"י עונה על שתי השאלות מיד: "אלה הדברים – לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו ישראל את המקום, סתם את הדברים והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל. "
בואו נסביר.
בספר "יאיר אור" של המלבי"ם[4] בסעיף כו' הוא מתייחס להבדל בין אמירה לדיבור והוא כותב כך: "אָמֹר, דָּבֵּר: האומר, יאמר דבר קצר ומוחלט במילים מועטות, והמדבר, יביאו ברוב דברים, ודיבור ארוך, לבאר ולפרט המאמר הקדום, ובזה יבדלו." ומפנה למלכים ב' לעיון נוסף.
ןשם כתוב[5]: "וַיְדַבְּר֣וּ אֵלָ֗יו הַיְלָדִים֙ אֲשֶׁ֨ר גָּדְל֣וּ אִתּוֹ֮ לֵאמֹר֒ כֹּה־תֹאמַ֣ר לָעָ֣ם הַזֶּ֡ה אֲשֶׁר֩ דִּבְּר֨וּ אֵלֶ֜יךָ לֵאמֹ֗ר..." והמלבי"ם מסביר עוד על ההבדל בין אומר ומדבר כך: "יש הבדל בין דבור ואמירה, האמירה היא המוחלטת והדבור הוא הצעת הדברים, שמטעים את האמירה ומדבר באורך מדוע אמר כן (כמ"ש בחבורי התו"ה ויקרא סי' ג') ור"ל בין האמירה עצמה שהוא הענין שנדונים עליו ובין הדבור שהוא איכות הדברים והוצעתם יהיה באופן זה, שתאמר להם,...."
אמירה זה משהו קצר ולענין. כותרת. מעין הוראה. משהו מוחלט, אין מה להוסיף ולדבר עליו.
בעוד שדיבור הוא מה שמסביר את האמירה, מפרט אותה, מאריך את ההסברים, מנגיש אותה, מרכך אותה, מביא אותה על מגש בעדינות, ברגישות, בהתאם ליכולת הקליטה של השומעים.
אז אנחנו מבינים למה משה דיבר, ולא אמר, או נאם או סיפר....
ועל השאלה השנייה נענה בהמשך.
{
אבל יש עוד ענין הקשור בדיבור של משה.
בספר שמות, בפרשת יתרו, לפני קבלת התורה, מסביר הקב"ה למשה רבע"ה איך להעביר את המסר לבני ישראל, וכך כתוב: "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹקִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.[6]"
מפרש"י: "כֹּה תֹאמַר – בלשון הזה, כסדר הזה.
לְבֵית יַעֲקֹב – אילו הנשים, תאמר להן בלשון רכה.
וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל – עונשין ודקדוקין, פרש לזכרים דברים הקשין כגידין. "
יש דרך להעביר מסר בדיבור, והיא שונה כשמדובר בגברים או בנשים.
תֹאמַר לשון רכה, לשון קלה. לְבֵית יַעֲקֹב לנשים.
תַגֵּיד לשון גידים, לשון קשה. לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לגברים.
אם משה ידבר לנשים בלשון קשה המיועדת לגברים , לא תוכלנה הנשים לקבל את המסר. הוא לא יעבור טוב. ולהיפך, לא יוכלו הגברים לשמוע אם יפנה אליהם בלשון רכה המיועדת לנשים.
למשל, כשאני מבקשת מהבן שלי: "אתה מוכן בבקשה לפזר את הכביסה המקופלת בחדרים?"
הוא יענה לי: "אני יכול לענות לא?"
ואני אענה לו: "אני מעדיפה שלא."
והוא ישאל: "אני חייב?"
ואני אענה: "כן"
והוא יחזיר: "אז בשביל מה את מבקשת? תגידי לי לפזר את הכביסה בחדרים, מה את שואלת אם אני מוכן?"
הגיון של גבר. מה לעשות? 😉
ואני עונה לו: "כי אתה אמנם צריך לעשות מה שאני מבקשת, אבל זה לא אומר שאני לא יכולה לבקש ממך בצורה יפה ולומר לך תודה, גם אם אתה עושה מה שאתה חייב."
אני מקבלת כתשובה, משיכת כתפיים, וגלגול עיניים.
אבל הכביסה מתפזרת יפה לחדרים.
אני חושבת שצורת הבקשה שלי זרה לו, מכיוון שעולמם של הדור הזה הוא צַר עוֹלָמם כְּעוֹלַם נְמָלָה[7].
הוא הרבה יותר דיכוטומי משלנו, מזה שאנחנו גדלנו בו.
שחור ולבן זה צבע שלי[8].
אין אפור, אין צבעים, הכל או או. קשה. נוקשה.
{
בשבת שלפני תשעה באב קוראים תמיד את פרשת השבוע שלנו, פרשת דְּבָרִ֗ים, שגם פותחת את החומש החמישי של התורה הנקרא כולו על שמה.
שבת זו נקראת גם נקראת שבת חזון על-שם ההפטרה לפרשת דְּבָרִ֗ים הלקוחה מספר ישעיהו[9] הפותחת במילים: "חֲזוֹן֙ יְשַֽׁעְיָ֣הוּ בֶן־אָמ֔וֹץ אֲשֶׁ֣ר חָזָ֔ה עַל־יְהוּדָ֖ה וִירוּשָׁלִָ֑ם ... "
אנחנו מוצאים דבר מעניין הקושר את תשעה באב, את פרשת דברים, ואת חזון ישעיהו:
מילה אחת -- אֵיכָ֥ה.
בפרשת דְּבָרִ֗ים משה בנאום התוכחה שלו לעם ישראל אומר: " אֵיכָ֥ה אֶשָּׂ֖א לְבַדִּ֑י טׇרְחֲכֶ֥ם וּמַֽשַּׂאֲכֶ֖ם וְרִֽיבְכֶֽם׃ [10]"
בהפטרה לפרשת דְּבָרִ֗ים ישעיהו בחזונו אומר: " אֵיכָה֙ הָיְתָ֣ה לְזוֹנָ֔ה קִרְיָ֖ה נֶאֱמָנָ֑ה מְלֵֽאֲתִ֣י מִשְׁפָּ֗ט צֶ֛דֶק יָלִ֥ין בָּ֖הּ וְעַתָּ֥ה מְרַצְּחִֽים[11]׃ "
ובתשעה באב, אנחנו קוראים את מגילת איכה, הפותחת במילים: "אֵיכָ֣ה ׀ יָשְׁבָ֣ה בָדָ֗ד הָעִיר֙ רַבָּ֣תִי עָ֔ם הָיְתָ֖ה כְּאַלְמָנָ֑ה...[12]"
אֵיכָ֥ה = אֵיךְ-כֹּה??
אֵיךְ הגענו עד כֹּה? איך זה ככה? איך הגענו למצב הזה? איך הגענו לכאן? איך זה יכול להיות?
אֵיכָ֥ה אֶשָּׂ֖א לְבַדִּ֑י – קורס משה רבינו ;
אֵיכָ֥ה הָיְתָ֣ה לְזוֹנָ֔ה – זועק ישעיהו הנביא ;
אֵיכָ֥ה ׀ יָשְׁבָ֣ה בָדָ֗ד – מקונן ירמיהו הנביא ;
אַיֶּכָּה, איפה אתה, שאל הקב"ה את האדם הראשון כשהסתתר אחרי חטא עץ הדעת.
ואנחנו? אנחנו שואלים אֵיכָ֥ה, אֵיךְ-כֹּה, היכן אתה הקב"ה?
איך הגענו הלום? איך הגענו למצב הזה? איך זה שאנחנו מרגישים כל-כך לבד, לְבַדִּ֑י, בָדָ֗ד?
האם נעזבנו? האם ננטשנו?
ממש לא!
לפעמים ההורה צריך לזוז ולתת לילד שלו לחוות את התוצאות של המעשים שלו וההתנהגות שלו.
הוא לא עוזב. הוא לגמרי שם. הוא עושה את החלק הכי קשה של ההורות: הוא נותן לילד שלו להיות לבד, כדי שימצא את עצמו, ואותו – את ההורה – מחדש.
רק כך יוכל הילד שגדל ובגר, וכבר אי אפשר להמשיך להתייחס אליו כמו אל ילד קטן, להגיע לבד למסקנות, וישתנה בעצמו, מתוך תוכו, מרצונו החופשי, שינוי אמיתי, בר קיימא.
לא בגלל שהוא פוחד מעונש, או מתוך רצון לְרַצוֹת – אלא בגלל שהוא מבין בשכלו, ומרגיש בליבו, והוא בוחר לבדו את הדבר הנכון לעשותו.
{
ענף מחובר לגזע, כמו הנשמה שמחוברת לשורש שלה בשמים, ומטה, הוא אותו ענף כשהוא מתנתק מהגזע ומתקשה, שייך עדיין לעץ, אבל לא מחובר אליו, כמו הנשמה היורדת לעולם הזה.
דיברנו על זה שבעצם אנחנו מגדלים ענפים כדי שיהפכו למטות.
הילדים יוצאים מאיתנו, כמו ענף מתוך הגזע, אבל המטרה שלנו היא שגם הענף הזה יוכל להיות גזע שממנו יצאו ענפים חדשים.
כדי שזה יקרה אנחנו צריכים מצד אחד לתמוך בענף, בילד,
ומצד שני לעזור לו להתחזק.
אלה שתי פעולות מנוגדות אחת לשנייה.
לתמוך בילד זה אומר
|
לעזור לו להתחזק זה אומר
|
לחבק אותו, להכיל אותו, לתת לו מקום,
לקבל אותו כפי שהוא
|
לדרוש ממנו, להעיר לו, לשפר אותו,
לתת לו להתמודד לבד
|
מבחינת הילד זה מאוד רך ומקבל.
|
מבחינת הילד זה קשה ומנוכר.
|
התמיכה מעודדת בו
|
העזרה להתחזק מאפשרת לילד
|
את כוחות החיות,
ומאפשרת לפוטנציאל שיש בו לבוא לידי ביטוי בחופשיות.
|
להכיר את הפוטנציאל הגלום בו,
להשתמש בו, ולהתקדם הלאה למשימות מורכבות יותר,
תובעניות יותר,
מגדילות ומצמיחות עוד יותר.
|
קנית מצרכים/בישול
|
הכנת המתכון/אכילה
|
כאן עומדים במקום / חניה
|
כאן הולכים ומתקדמים / נסיעה
|
שבט
|
מטה
|
תלות
|
עצמאית
|
ודיברנו על זה שזה מקביל לתהליך שעוברים בני ישראל במסעות שלהם במדבר: חונים ונוסעים. חונים ונוסעים.
ואנחנו מבינים שהורות זו תנועה של פנימה והחוצה, תמיכה ועזיבה, תמיכה ועזיבה, ביחד וגם לתת להם לבד. כי בלי זה לא ישיגו עצמאות, לא ישיגו כח, לא יהפכו את הערך לשלהם.
{
והגענו לשאלה השנייה שאיתה פתחנו את השיעור:
מהם כל המקומות המוזכרים בפסוק הפותח את הפרשה שלנו?
"אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־כׇּל־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן בַּמִּדְבָּ֡ר בָּֽעֲרָבָה֩ מ֨וֹל ס֜וּף בֵּֽין־פָּארָ֧ן וּבֵֽין־תֹּ֛פֶל וְלָבָ֥ן וַחֲצֵרֹ֖ת וְדִ֥י זָהָֽב׃"
בכל מקום משה רבע"ה דיבר קצת ואז עברו הלאה?
אז ברור שכל המקומות שמשה מפרט הם לא באמת שוב פירוט רשימת מכולת של המקומות שבהם עברו בני ישראל במסעותיהם, אלא שאלו המקומות שבהם הכעיסו בני ישראל את הקב"ה.
וכך כותב רש"י: "כל שמות המקומות המוזכרים במקרא זה, דרשום חז"ל ברמזים על מעשיהם כל ישראל בהיותם שם, ולמה לא כתבם משה במפורש?
לפי שהן דברי תוכחות על חטאי ישראל, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו ישראל לפני המקום בהן, לפיכך, כדי שלא להתחיל לספר בגנותם, סתם הכתוב כאן את הדברים והזכירם רק ברמז, מפני כבודן של ישראל, ורק להלן בהמשך הפרשה, הוכיחם כל חטאיהם במפורש."
יש כאן למידה מדהימה עבורינו.
והיא נכונה תמיד, אבל במיוחד בימים אלה של בין המצרים.
כותב הרב אמיר קריספל: "כדי שאדם ידע לשפוט את השני, הרי שהוא צריך להרגיש אותו ולחוש מה הוא היה עושה במקומו ובמצבו באשר הוא שם.
וכדברי רבותינו, "אַל תָּדִין (תָּדוּן) אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ[14]". ו"וֶהֱוֵי דָן אֶת כָל הָאָדָם לְכַף זְכוּת[15]".
אם לפני שנוכיח את חברינו, נזכור תמיד לעצור לרגע ולחשוב, איך אנחנו היינו נוהגים במצבו, לפי מה שהוא עובר כעת, הרי ודאי שהכל יראה אחרת. בימים אלו, יש להרבות באהבת חינם, ולהתרחק משנאת חינם."
והמקום הראשון ליישם את הלמידה הזו היא קודם כל בבית. כתוב: "עניי עירך קודמים[16]", ונכון שהביטוי מדבר על הלכות צדקה, אבל צדקה זה לא רק כסף.
גם חיוך הוא צדקה – עם חיוך אחד אפשר להאיר לבן אדם יום שלם.
וכשזה בא להתנהגות, אז הראשונים שצריכים ליהנות מיחס הטוב, הם בני הזוג שלנו והילדים.
וכשמתרגלים בבית, זה הופך להיות טבעי, וקל אח"כ גם בחוץ.
{
אֵיכָ֣ה ׀ יָשְׁבָ֣ה בָדָ֗ד, איך היא יושבת לבד?
איך אישה נשואה מרגישה בבת שלה, לבד. איך היא מרגישה בנישואין שלה בודדה?
אֵיכָ֥ה, אֵיךְ-כֹּה, היכן אתה האיש שלה, איפה אתה, לאן נעלמת?
יש כל מיני תקופות בחיי הנישואין, וכל אחת מאיתנו חוותה את ה"יָשְׁבָ֣ה בָדָ֗ד" הזה על בשרה.
איך היא נשואה-אלמנה, אישה לא נגועה?
כמה אני שומעת על נשים שהבעלים שלהם לא נוגעים בהן.
על נשים שהולכות למקווה וחוזרות הביתה לבעל ישן, אדיש, ובעיקר לא נוגע. לא כמה, לא מחכה.
נשים שחוזרות מהמקווה ואף אחד לא מחכה להן.
נשים שהבעלים שלהם לא נוגעים בהן.
נשים ובעלים שחיים בקווים מקבילים ושוכחים לתדלק את הזוגיות שלהם.
מדברים על הכל – ולא מדברים על כלום.
מדברים בין השורות – אבל לא מדברים על מה שהם באמת צריכים לדבר.
על מה שכל אחד מהם, או אחת מהן, רוצות באמת לדבר.
מדברים מסביב – אבל לא מדברים בעיקר.
ויש נשים שפוחדות לדבר.
פוחדות להביא את עצמן בקשר באמת כפי שהן.
אבל לפעמים נגמרות המילים, וכבר לא מדברים בכלל. ושתיקה ענקית משתררת בבית. ואיזה חורבן נוראי זה.
בית לא נחרב רק בגלל שנאת חינם ולשון הרע, בית נחרב גם בגלל שלא מדברים בו.
בתים מתייבשים ומתפוררים מזה שבני זוג לא מדברים אחד עם השני.
{
התורה שלנו גאונית.
כתוב: "עַל־כֵּן֙ יַֽעֲזׇב־אִ֔ישׁ אֶת־אָבִ֖יו וְאֶת־אִמּ֑וֹ וְדָבַ֣ק בְּאִשְׁתּ֔וֹ וְהָי֖וּ לְבָשָׂ֥ר אֶחָֽד׃[19]"
וְדָבַ֣ק = חיבור.
חיבור, היא גם המילה שבה משתמשים חז"ל ובספרות היהודית בהתייחס ליחסי מין בין בעל ואשתו.
עפ"י התורה חיבור בין איש ואשתו זה דבק קדוש.
וכתוב גם ש.... "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה, לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא, וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר, נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת, וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח[20]".
וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ - במה ישמח את אשתו?
כותב החזון איש[22]: "טבע שלה להתענג על חנה בעיניו, ואליו עיניה נשואות. עליו להשתדל להראות אהבה וקרוב ברבוי שיחה ורצוי..."
מסביר הרב אפרים עובד מישיבת עטרת חכמים : " ''רבוי שיחה ורצוי'', כיון שמהותה של האשה זה דבור. וכמו שכתוב בקדושין (דף מט:) ''עשרה קבין שיחה ירדו לעולם, מהן נטלו הנשים תשעה קבין''. ונשים דברניות, כמו שכתוב בברכות (דף מח:), שעקר הדבור גורם לאנשים להתחבר, ולכן האשה מרבה לדבר, כדי שיתחברו עמה, ובפרט בדבור עם בעלה, כדי שבעלה יתחבר אליה ויבין אותה. וכיון שזו מהותה לדבר, ובפרט שהיא רגשית וצריכה להביע לאחרים את רגשותיה ועסוקיה ודאגותיה וחויותיה, צריך הבעל להקשיב לה ולהיות סבלן בשמיעתו את דבריה, אף שאינן מענינין אותו וחושש מבזבוז זמן ובטול תורה, שעל ידי זה מקל עליה. וכמו שכתוב ביומא (דף עה.) על הפסוק (משלי י''ב כ''ה) ''דאגה בלב איש ישחנה'' ישיחנה לאחרים וישיחנה מדעתו, שעל ידי שמספר לאחרים דאגתו יוקל לו. (ואף שיש בדבריה לשון הרע בשעה שהיא מתרתחת על אחרים, מתר לשמע דבריה בלי להאמין ולקבל, כדי להרגיע אותה, ואולי גם להוציא הגנאי מלבה). וכן כשהיא מתפרצת וטוענת נגד הילדים או נגדו, צריך לשמע ולהראות שהדברים כואבים לו ולטכס עצה לשפר זאת. ועדיף לשמע אותה כל פעם ובכל ערב, כדי שיוקל לה, וגם כדי שלא יצטברו לה הרבה טענות נגדו, שאז יהא קשה להרגיעה ולתקן הדבר."
{
אבל יש בינינו מלא בתים שאין בהם דבק של חיבור.
ואיך זה קורה שגברים לא צמאים, כמהים, רעבים, מצפים, ורוצים את החיבור הזה עם הנשים שלהן?
לי יש תאוריה משלי.
גברים בדור שלנו עובדים מאוד מאוד קשה. שעות ארוכות. והם מכלים את הכוחות שלהם.
כוח זה און.
והעבודה הקשה לא מספיקה לצרכים ההולכים וגדלים, הולכים ותופחים, והם חיים בתחושה שהם לא מצליחים לפרנס.
זו מכה לגבריות.
כמו שאישה זקוקה לפרי בטן, מתי שהוא, באיזה שהוא שלב של חייה, היא תגיע לגיל שבו זה יהיה כל מה שהיא תרצה. הנשיות שלה, תחושת השלמות שלה כאישה תלויה בזה.
ככה גבר זקוק להרגיש שהוא מפרנס. שהוא מחזיק את הבית שלו, דואג למשפחה שלו, מצליח לשאת אותה בכבוד. הגבריות שלו תלויה בזה.
ואם תחושת הגבריות מוכה וירודה, ואם אין כוח – אז אין און גברי.
אין דחף, אין חשק, אין אנרגיה, אין צורך. אין רעב. רוצים ניתוק לא חיבור.
בנוסף, יש נשים חזקות בדור שלנו, דעתניות. יש נשים שמרוויחות הרבה, הרבה יותר מהגברים שלהן.
אין מה לעשות, אנחנו בנויים ככה, זה לא עניין של אגו. זה גורם להנמכה של תחושת הגבריות.
בארץ קמה תנועה: "אבא פגום" אשתי "הצודקת". קבוצה ענקית בפייסבוק של גברים מונמכים שצוחקים על עצמם. שכל מה שהם עושים לא טוב, פגום. שאין להם מילה בבית כי האישה תמיד צודקת. עד כדי כך ששם החיבה שלה הוא לא "מאמי", או "בייב", אלא "הצודקת".
זה חביב, זה מחייך, אבל זו מציאות עגומה. מאוד.
{
"אֵיכָה֙ הָיְתָ֣ה לְזוֹנָ֔ה קִרְיָ֖ה נֶאֱמָנָ֑ה מְלֵֽאֲתִ֣י מִשְׁפָּ֗ט צֶ֛דֶק יָלִ֥ין בָּ֖הּ וְעַתָּ֥ה מְרַצְּחִֽים׃[23]" מקונן הנביא ישעיהו בהפטרה שנקרא בשבת.
אֵיכָ֥ה = אֵיךְ-כֹּה??
אֵיךְ הגענו עד כֹּה? איך זה ככה? איך הגענו למצב הזה? איך הגענו לכאן? איך זה יכול להיות?
אֵיכָ֥ה ׀ יָשְׁבָ֣ה בָדָ֗ד – מקונן ירמיהו הנביא ;
ואנחנו? אנחנו שואלים אֵיכָ֥ה, אֵיךְ-כֹּה, איך ככה ה'? איך קרה שזה כך?
איך הגענו הלום? איך הגענו למצב הזה? איך זה שאנחנו מרגישים כל-כך לבד, לְבַדִּ֑י, בָדָ֗ד?
אַיֶּכָּה? אנחנו קוראים לקב"ה , איפה אתה? למה השארת אותנו ככה לבד, לְבַדִּ֑י, בָדָ֗ד!
אֵיכָ֥ה, איך זה יכול להיות שזה קורה! איך?!
אַיֶּכָּה? זועקת אישה מקירות לבבה לאישהּ הישנו אבל איננו.
כותבת מירב סבג[25]:
אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד.
הכאב הוא לא על הלבד
ולא על יופיה שאבד
החורבן הוא על "יָשְׁבָה בָּדָד"
ולא התפלשה וכבר לא נלחמה
ולא מיאנה ולא צעקה.
השבר הוא על "יָשְׁבָה",
הביאה כיסא נוח והתחבקה בהשלמה
עם הדממה.
איך, איך אין מי שיקשיב לה?
איך אין מי שירצה לשמוע מה יש לה לומר?
איך היא לבד? איך היא בָּדָד?
ואיך היא כבר כל כך מיואשת שהיא משלימה עם המצב?
ואנחנו?
השלמנו עם המצב?
נוח לנו על הכיסא הנוח, בלי בית?
{
בתשעה באב, אנחנו קוראים את מגילת איכה, שבה הנביא ירמיהו זועק ומקונן עבורינו את רחשי ליבנו, מביע את כאבנו ומתחנן עבורינו על נפשנו, על הבית של כולנו, ועל הבית הפרטי של כל אחת ואחת מאיתנו:
"[26](א) אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד היאך ישבה שוממה הָעִיר רַבָּתִי עָם העיר המרובה בעם רב הָיְתָה כְּאַלְמָנָה כאשה גלמודה שבעלה הלך לארץ רחוקה, רַבָּתִי בַגּוֹיִם העיר המתרברבת ומתגאה על הגויים שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת העיר השולטת במדינות הָיְתָה לָמַס נהייתה כבושה ומשועבדת:
(ב) בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ, אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ, כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים ידידיה הגויים שעליהם סמכה היפנו לה עורף:
(ג) גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרב עֲבֹדָה שהכבידו עליה הגויים הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם בגלות לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ, כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים האויבים הצליחו לתפוס אותה, כאשר הייתה נתונה במיצר: "
וממשיך[27]:
"(א) זְכֹ֤ר ה'֙ מֶֽה־הָ֣יָה לָ֔נוּ [הַבִּ֖יטָה] (הביט) וּרְאֵ֥ה אֶת־חֶרְפָּתֵֽנוּ׃
(ב) נַחֲלָתֵ֙נוּ֙ נֶֽהֶפְכָ֣ה לְזָרִ֔ים נתונה בידי אומות העולם, בָּתֵּ֖ינוּ לְנׇכְרִֽים׃
(ג) יְתוֹמִ֤ים הָיִ֙ינוּ֙ [וְאֵ֣ין] (אין) אָ֔ב אבינו שבשמים עזב אותנו אִמֹּתֵ֖ינוּ כְּאַלְמָנֽוֹת׃
(ד) מֵימֵ֙ינוּ֙ בְּכֶ֣סֶף שָׁתִ֔ינוּ אפילו על המים היינו צריכים לשלם עֵצֵ֖ינוּ בִּמְחִ֥יר בתשלום יָבֹֽאוּ׃
(ה) עַ֤ל צַוָּארֵ֙נוּ֙ נִרְדָּ֔פְנוּ בעול עבודה קשה יָגַ֖עְנוּ לאסוף ממון ונכסים [וְלֹ֥א] (לא) הֽוּנַֽח־לָֽנוּ לא ניתן לנו ליהנות מהם כי האויבים גנבו וחמסו לנו הכל׃
(ו) מִצְרַ֙יִם֙ נָתַ֣נּוּ יָ֔ד הושטנו למצרים יד שיבואו להקימנו מנפילתנו אַשּׁ֖וּר לִשְׂבֹּ֥עַֽ לָֽחֶם בקשנו מאשור שיתנו לנו לחם להשביע נפשנו׃
(ז) אֲבֹתֵ֤ינוּ חָֽטְאוּ֙ [וְאֵינָ֔ם] (אינם) [וַאֲנַ֖חְנוּ] (אנחנו) עֲוֺנֹתֵיהֶ֥ם סָבָֽלְנוּ׃
(ח) עֲבָדִים֙ מָ֣שְׁלוּ בָ֔נוּ פֹּרֵ֖ק אֵ֥ין מִיָּדָֽם אין מי שיפדה אותנו מהם׃
(ט) בְּנַפְשֵׁ֙נוּ֙ נָבִ֣יא לַחְמֵ֔נוּ העמדנו את נפשנו בסכנה כשהלכנו להביא לחם מִפְּנֵ֖י חֶ֥רֶב הַמִּדְבָּֽר שהרי היו עלולים האויבים להורגנו בחרב׃
(י) עוֹרֵ֙נוּ֙ כְּתַנּ֣וּר נִכְמָ֔רוּ עור גופנו התחמם ולהט כחום התנור מִפְּנֵ֖י זַלְעֲפ֥וֹת רָעָֽב מפני הרעב ששרף אותנו׃
(יא) נָשִׁים֙ בְּצִיּ֣וֹן עִנּ֔וּ בְּתֻלֹ֖ת בְּעָרֵ֥י יְהוּדָֽה׃
(יב) שָׂרִים֙ בְּיָדָ֣ם בידי האויב נִתְל֔וּ פְּנֵ֥י זְקֵנִ֖ים לֹ֥א נֶהְדָּֽרוּ לא נשאו פנים אפילו לזקנים׃
(יג) בַּחוּרִים֙ טְח֣וֹן נָשָׂ֔אוּ האויבים נתנו על כתפי הבחורים רחיים ומשאות וּנְעָרִ֖ים בָּעֵ֥ץ בסחיבת עצים כָּשָֽׁלוּ כשל כוחם׃
(יד) זְקֵנִים֙ מִשַּׁ֣עַר שָׁבָ֔תוּ הזקנים הושבתו מלבוא בשער הסנהדרין לדון בַּחוּרִ֖ים מִנְּגִינָתָֽם בחורי ישראל לא יכלו להיכנס לחופה ולשמוע נגינות שבעת ימי המשתה׃
(טו) שָׁבַת֙ מְשׂ֣וֹשׂ לִבֵּ֔נוּ הושבתה שמחתנו נֶהְפַּ֥ךְ לְאֵ֖בֶל מְחֹלֵֽנוּ׃
(טז) נָֽפְלָה֙ עֲטֶ֣רֶת רֹאשֵׁ֔נוּ נחרב בית המקדש אֽוֹי־נָ֥א לָ֖נוּ כִּ֥י חָטָֽאנוּ׃
(יז) עַל־זֶ֗ה הָיָ֤ה דָוֶה֙ לִבֵּ֔נוּ עַל־אֵ֖לֶּה חָשְׁכ֥וּ עֵינֵֽינוּ׃
(יח) עַ֤ל הַר־צִיּוֹן֙ שֶׁשָּׁמֵ֔ם שׁוּעָלִ֖ים הִלְּכוּ־בֽוֹ׃"
והוא מסיים בתקווה:
"(יט) אַתָּ֤ה ה'֙ לְעוֹלָ֣ם תֵּשֵׁ֔ב כִּסְאֲךָ֖ לְד֥וֹר וָדֽוֹר מלכותך קיימת לעולם, ולכן׃
(כ) לָ֤מָּה לָנֶ֙צַח֙ תִּשְׁכָּחֵ֔נוּ אל תשכחנו לעולם תַּֽעַזְבֵ֖נוּ לְאֹ֥רֶךְ יָמִֽים אל תעזבנו באורך הגלות׃
(כא) הֲשִׁיבֵ֨נוּ ה' ׀ אֵלֶ֙יךָ֙ [וְֽנָשׁ֔וּבָה] (ונשוב) חַדֵּ֥שׁ יָמֵ֖ינוּ כְּקֶֽדֶם׃
(כב) כִּ֚י אִם־מָאֹ֣ס מְאַסְתָּ֔נוּ קָצַ֥פְתָּ עָלֵ֖ינוּ עַד־מְאֹֽד למרות שמאסת בנו על חטאינו,
אל תקצוף ותכעס עלינו עד מאוד׃
הֲשִׁיבֵ֨נוּ ה' ׀ אֵלֶ֙יךָ֙ [וְֽנָשׁ֔וּבָה] (ונשוב) חַדֵּ֥שׁ יָמֵ֖ינוּ כְּקֶֽדֶם׃"
{
כל-כך קשה לנו להתחבר לחורבן הנוראי הזה.
איך אפשר להתגעגע למשהו שמעולם לא ידעת, הכרת, חווית, הרגשת?
אבל להתחבר לחורבן הבית הפרטי שלך – את יכולה.
ולהתחבר לחורבן הבתים ההרוסים בארץ ישראל – את יכולה.
ולהתחבר לכאב המשפחות המפונות והמגורשות מאדמתם – את בטח יכולה.
בשנת [28]3338 (ג'של"ח), לפני 2440 שנה חרב בית המקדש הראשון.
לפני 1950 שנה חרב בית המקדש השני.
ולפני 13 שנה, בט' באב החרבנו במו ידינו בתים של 8,600 יהודים: 21 ישובים, 16 בתי ספר ותלמודי תורה, 3 מוסדות תיכוניים, 6 ישיבות, 3 כוללים, 4 מדרשות ומכינה קדם צבאית.
בתשעה באב שנת 3828 (ג'תתכ"ח), נשאו יהודים כבולים בשלשלאות ברזל את כלי בית המקדש, והמנורה, לרומא.
בתשעה באב שנת ה'תשס"ה, נשאו נערים יהודים את המנורה של בית הכנסת שלהם.
שלא לדבר על הפצעים שעדיין מדממים, על הכאב שאיתו הם חיים, על חיים שנעקרו ועדיין לא מצליחים להכות שוב שורשים.
{
זה נורא כשנחרב הבית.
אבל הבית שנחרב, הבטיחו לנו שיבנה שוב.
עם קצת עזרה אלוקית, הוא יבנה שוב. ומתוך החורבן תצמח לנו בע"ה גאולה. אבל
הרבה הרבה תלוי גם בנו.
עפ"י חז"ל, יש שתי אפשרויות לאופן שבו אמור המשיח להגיע, וכך כתוב:
כתיב (ישעיהו ס') 'בְּעִתָּ֥הּ', וכתיב, 'אֲחִישֶֽׁנָּה'! זכו - 'אֲחִישֶֽׁנָּה', לא זכו - 'בְּעִתָּ֥הּ'.
אמר רבי אלכסנדרי: רבי יהושע בן לוי רמי,
כתיב (דניאל ז' יג') 'וְהִנֵּה עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּ֔א כְּבֶן אִישׁ בָּא[32]', וכתיב (זכריה ט' ט') 'עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר'! –
זכו – 'עִם־עֲנָנֵ֣י שְׁמַיָּ֔א' , לא זכו - 'עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר'."
הגאולה ב"אֲחִישֶֽׁנָּה", קודם זמנה הקבוע מראש (שאותו אין איש יודע),
היא זכות והיא גאולה הבאה בקלות ובנעימות, "עִם־עֲנָנֵ֣י שְׁמַיָּ֔א",
והגאולה ב"בְּעִתָּ֥הּ" ובזמנה היא קשה יותר, בעניות ובדלות, "עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר" עם הרבה חבלי לידה, חבלי משיח ארוכים קשים ומייגעים.
גם את הבתים הפרטיים שלנו אנחנו יכולים לבנות מחדש, עם העזרה של הקב"ה, אבל הרבה הרבה הרבה תלוי גם בנו.
בלי דיבורים אי אפשר.
בשתיקה כלום לא יבנה מחדש. חייבים לדבר.
{
אומר הנביא ישעיהו: "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ.[33]"
כתוב בגמרא: "מכאן אמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה ...[34]"
אומר הנביא זכריה: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי (יז' תמוז) וְצוֹם הַחֲמִישִׁי (ט' אב) וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי (ג' תשרי) וְצוֹם הָעֲשִׂירִי (י' שבט) יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ.[35]"
ועד שתגיע הנחמה השלימה, נמשיך להתפלל, ולבקש, ולהתחנן, ונקווה שמאוד בקרוב נשמע את הקב"ה עונה לנו: כן.
שהשלט בפתח בית המקדש יוחלף מ: "תיכף אשוב" ל: "פתוח".
אני יכולה רק להצטרף לתפילות שלכן, ושל כל עם ישראל, שזה יהיה התשעה באב האחרון שנשב על הרצפה ונבכה.
שבת שלום וצום קל ומועיל.
{
איך אני שוב נופלת לשם
מסתכלת במראה
אותו פרצוף ולפעמים
רוצה להיות לרגע מישהו אחר
בלי לנסות ולהבין את העולם
להיות טיפשה
ורק להיות
אבל במקום לדבר
אני בורחת מעצמי
בורחת מאמת
לפעמים מכמה
אני מעדיפה לשתוק
אני מעדיפה לשתוק
אנשים לא באמת יודעים
מהי משמעות מילה
הם מבקשים להשמע חדי לשון
יודעי דבר שמבינים
ומדברים ומדברים...
כדי למלא את החלל לברוח מעצמם
לברוח מאמת
לפעמים מכמה
אבל אני מעדיפה לשתוק
אני מעדיפה לשתוק
אני מעדיפה לשתוק
אני מעדיפה לשתוק...
{
לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
פרויקט שיעורי יַהֲדוּת וְהוֹרוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.
על הנס הגדול שעשה איתי.
תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה
{
{
מקורות:
איתן, י. (כ"ט שבט התשע"ח | 14.02.18). 13 שנה לאחר פינוי גוש קטיף: 160 משפחות עדיין ללא בית. אוחזר מתוך https://www.hidabroot.org/article/231521
הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא: חמישה חומשי תורה עם ביאור המקרא בדרך הפשט, דברים – פרשת דברים. עמ' ב-מח. ירושלים: לשם ספרי איכות.
גרין, נ. (כ"ט תמוז התשע"ז | 23.07.17). 7 עובדות על רש"י ש(אולי) לא ידעתם. אוחזר מתוך https://www.hidabroot.org/article/141730
הרב הלוי, ש. (אין תאריך). ביאור מגילת איכה: בשפה פשוטה וברורה על פי פרשני התנ"ך. לקוח מתוך חוברת בשער האגדה ארבע תעניות של הרב דוד שלום נקי שליט"א. "מגילת איכה מבוארת בשפה פשוטה וברורה לילדים" ומבוגרים כאחד... אוחזר מתוך http://www.dvar-tora.co.il/mamr.aspx?id=628
הרבנית מזרחי, י. (2017). שנה וברכותיה – יומן שבועי-חודשי לשנת תשע"ח. עמ' 123. ישראל: פרשה ואשה הוצאה לאור.
הרב עובד, א. (אין תאריך). האושר שבנישואין – לגבר. אוחזר מתוך http://www.toratemetfreeware.com/online/f_01579.html?dyn
הרב קריספל, א. (ח׳ באב תשע״ו 12.08.2016). הגוי שבייש את היהודי ליד ארון הקודש. אוחזר מתוך http://www.93fm.co.il/radio/338326/
תמונת הפינוי מגוש קטיף: אריק סולטן
[2] רבי יהודה ליווא בן בצלאל ( 1520 - 1609), המוכר בכינויו מהר"ל (מורנו הגדול רבי ליווא) מפראג היה רב, פוסק הלכה, מקובל והוגה דעות דתי יהודי, מגדולי ישראל הבולטים בתחילת העת החדשה (משתייך לתחילת תקופת האחרונים). (ויקיפדיה).
[4] רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר (המַלְבִּי"ם, גם המגיד מקמפן; י"ט באדר תקס"ט, 7 במרץ 1809 – א' בתשרי תר"מ, 18 בספטמבר 1879) היה רב יליד ווהלין, מפרשני המקרא והפוסקים האחרונים. פעל במאה ה-19 באימפריה הרוסית, בפרוסיה וברומניה.
[7] פרפראזה על "צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה" מתוך השיר "רַק עַל עַצְמִי" מאת רחל בלובשטיין-סלע , מתוך אסופת השירים "נבו" 1930.
[15] שם, א' ו': "יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי קִבְּלוּ מֵהֶם. יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לְךָ רַב, וּקְנֵה לְךָ חָבֵר, וֶהֱוֵי דָן אֶת כָל הָאָדָם לְכַף זְכוּת."
[22] אברהם ישעיהו קרליץ מכונה "החזון איש", על שם סדרת ספריו; (1878 - 1953) היה מגדולי הדור הליטאים ומפוסקי ההלכה הבולטים במאה ה-20. ממעצבי דרכה של היהדות החרדית בארץ ישראל. (ויקיפדיה).
[28] מעניין לציין, שהרבה אירועים חשובים בהיסטוריה שלנו התרחשו בשנה #8:
אברהם נולד 1948 ; ברית בין הבתרים 2018 ; לידת יצחק 2048 ; לידת יעקב 2108 ; הירידה למצרים 2238 ;
אברהם נולד 1948 ; ברית בין הבתרים 2018 ; לידת יצחק 2048 ; לידת יעקב 2108 ; הירידה למצרים 2238 ;
יציאת מצרים 2448 ; הכניסה לארץ 2488 ; בניין בית המקדש הראשון 2928 ; חורבן בית ראשון 3338 ;
בניין בית שני 3408 ; חורבן בית שני 3828
[36] בשיעור הקשבנו לשיר "מדברים". מילים: נינט טייב ; לחן: ברוך בן יצחק, מרק לזר ונינט טייב ; ביצוע: נינט טייב ; מתוך האלבום "קומוניקטיבי" 2009: https://www.youtube.com/watch?v=EPLjiqoQZ5s
[© Smadar Prager, CGP]
Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
