יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: מתחת למיטה מפלצת ירוקה - פרשת נשוא - ח' בסיוון ה'תשע"ט

בס"ד

­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת נשוא

מתחת למיטה מפלצת ירוקה
שלושה דברם מוציאים את האדם מן העולם.... אחד מהם היא הקנאה.

אז אם זה טבע האדם, איך מגדלים ילדים לא קנאיים?

 

אנחנו בפרשה השניה של חומש במדבר, פרשת נָשֹׂ֗א[1]. כמו שאת הפרשה הקודמת פרשת בַּמִּדְבָּר[2], קוראים תמיד בשבת שלפני חג השבועות, כך את הפרשה שלנו,  פרשת נָשֹׂ֗א קוראים תמיד בשבת שאחרי חג השבועות, והיא גם הפרשה הכי ארוכה בתורה.

{

זו פרשה מעניינת שיש בה מגוון של נושאים שלכאורה אין בניהם קשר:

1.      ממשיך מפקד בני לוי וחלוקת העבודה לכל משפחה משלושת משפ' השבטים

2.      קדושת שלושת המחנות בחניית בני ישראל: המשכן, שבט לוי, כלל ישראל[3]

3.      דינו של גוזל ונשבע לשקר

4.      אישה סוטה

5.      נזיר

6.      ברכת הכוהנים

7.      מתנות הנשיאים

8.      גילוי השראת השכינה במשכן שם מדבר ה' אל משה מבין הכרובים.

ודווקא החוסר קשר לכאורה מגלה לנו את הנושא של פרשה נשוא... שהוא: ד ר ג ו ת   ב ק ו ד ש

אנחנו אמנם שווים בערכנו – כל אחד שווה קול אחד במפקד, אבל לכל אחד יש תפקיד שונה.

אנחנו שונים, ותפקידו של כל אחד חשוב לשמירה על השלם הזה שנקרא עם ישראל, אבל לא לכל התפקידים יש חשיבות זהה.

משה רבינו יש רק אחד.

שבט לוי, העובדים בקודש[4] ונושאים את המשכן[5] יש רק 8,580 איש[6]

וכל השאר 594,970[7] בני ישראל.

ואז אנחנו רואים דבר מעניין מתרחש בפרשה שלנו, רגש חדש צף: הקנאה!

{

הקנאה עדיין לא מתפרצת במלא כיעורה כפי שיתרחש אוטוטו בעוד 2 פרשות בפרשת קורח, אבל אנחנו מתחילים לראות את הניצנים שלה, מתחילים להריח אותה מתבשלת.

עד עכשיו עבדו כולם כתף אל כתף בהקמת המשכן וכליו.

והנה עכשיו, משהסתיימה עבודה המשכן, ומתכוננים למסעות שיביאו אותם בסופו של דבר אל ארץ ישראל, מתחילה עבודה של קבע. מתחילים בשגרה.

וכשהשגרה מתחילה, ואין עוד את החידוש שבבניה של משהו חדש, יש פתאום זמן לפזול לצדדים, ולהיות לא מרוצים.

ואיך אנחנו יודעים את זה?

בגלל הרמזים שמפוזרים לנו לאורך הנושאים הלכאורה לא קשורים של הפרשה.

אני לא יודעת, אולי זה בדי.אן.איי היהודי. אבל עד היום זה קורה.

איפה שיש שני יהודים יש לפחות שלוש דעות, ובתי כנסת נפתחים אחד ליד השני בגלל כמה שלא מצליחים להסתדר עם כמה אחרים.

אנחנו רואים את זה קורה גם בבית, אצל הילדים.

כל זמן שכולם עסוקים, בין אם בפרוייקטים אישיים, או בפרוייקטים משותפים, ההרמוניה די זורמת. אבל ברגע שנכנסים לשגרה, ומתחיל לשעמם, מתחילים לא להסתדר , לריב.

למה הוא כן ואני לא? תגידי לה! תגידי לו!

{

הרב יונתן זקס[8] מדבר על 'הפוליטיקה של הקנאה' בפרשה שלנו ומפנה את תשומת ליבנו למפלצת ירוקת העין, לקנאה.

התורה שלנו הביאה לעולם משהו חדש שלא היה קיים בו עד אז: שוויון ערך של בני אדם.

כולנו נבראנו בצלם אלוקים.

כל רעיון המפקדים שערך הקב"ה לעם ישראל הוא להעביר להם את תפיסת העולם החדשה הזו: ערכו של כל אחד ואחד שווה.

עשר פעמים מנה, ספר הקב"ה את בני ישראל, כמו שכתוב במדרש תנחומא[9]: "בעשרה מקומות נמנו ישראל" , ארבעה מפקדים נערכו בתורה עצמה: פעמיים בחומש שמות כשירדו למצרים[10]: "וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף.", ופעם אחת בחומש דברים כשעלו ממצרים: "בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה וְעַתָּה שָׂמְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב.[11]", ופעמים בחומש במדבר (ולכן גם קוראים לו גם חומש הפקודים[12]).

חומש במדבר פותח במפקד של בני ישראל - מפקד שנערך במדבר סיני: "וְאֵ֨ת כׇּל־הָעֵדָ֜ה הִקְהִ֗ילוּ בְּאֶחָד֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֔י וַיִּתְיַֽלְד֥וּ עַל־מִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֗וֹת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֛ה וָמַ֖עְלָה לְגֻלְגְּלֹתָֽם׃ כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה' אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַֽיִּפְקְדֵ֖ם בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי׃[13]", וקרוב לסיומו נערך מפקד נוסף של בני ישראל המתואר בפרשת פינחס - זה שנערך בערבות מואב בשנה הארבעים, לקראת הכניסה לארץ וחלוקתה בין השבטים: "שְׂא֞וּ אֶת־רֹ֣אשׁ׀ כׇּל־עֲדַ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֗ל מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֛ה וָמַ֖עְלָה לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם כׇּל־יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ [14]"

יחד עם זה מביאה התורה שלנו תפיסת עולם שונה ומהפכנית גם של מנהיגות.

גם את זה אנחנו רואים בפרשה הקודמת, בפרשת במדבר.

{

הרב זמיר כהן[15]: כותב בעמוד השער של עלון הידברות לפרשת במדבר שכאשר הקב"ה מצווה על משה לפקוד את בני ישראל, הוא מפרט מי יעמוד בראש כל שבט וכך כתוב: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַעַמְדוּ אִתְּכֶם, לִרְאוּבֵן - אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר, לְשִׁמְעוֹן - שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי, לִיהוּדָה - נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב[16]" וכו', ומפנה את תשומת ליבנו לעובדה שאם מדובר מאנשים שנבחרו מתוך שבט צריך היה לומר: מ(שבט)ראובן, מ(שבט)שמעון, מ(שבט)יהודה וכיו' ולא לִרְאוּבֵן - לְשִׁמְעוֹן - לִיהוּדָה – ומסביר שכאן התורה באה להורות לנו תפיסת עולם שונה מהמקובלת עד אז: לא עוד שליטים המשתמשים בהמון כאמצעי להשגת עוד עושר וכוח עבור עצמם, אלא עומדים בראש על-מנת להנהיג, על מנת לתת, ולא על מנת לקבל.

זוהי תפיסת עולם הפוכה ב-180 מעלות מתפיסת העולם של החברות ההיררכיות של העולם העתיק שלפני מתן תורה.

תוארו של משה רבינו, שהוא מנהיג העם, זה שמדבר עם הקב"ה כמו שאף נביא לא דיבר עם ה', זה שעלה להר סיני שלוש פעמים ל-40 ולא אכל ולא שתה ושרד בגלל קרבתו העצומה לקב"ה – הוא: "עֶבֶד ה'[17]".

"פסגת תהילתו", כותב הרב יונתן זקס, "היא על כך שהיה: 'עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה' (במדבר יב, ג). להנהיג משמעו לשרת. גדולה משמעה ענווה. כאמור בספר משלי (כט, כג), 'גַּאֲוַ֣ת אָ֭דָם תַּשְׁפִּילֶ֑נּוּ וּשְׁפַל־ר֗֝וּחַ יִתְמֹ֥ךְ כָּבֽוֹד׃'"

{

ובאמת, רובו של העם לא רצו להחליף את משה. אבל בני אדם הם בני אדם, ויש "להם" במילותיו של הרב זקס "תשוקה אנושית לכבוד, למעמד ולתהילה", ובכל זאת התורה לא מרצה, ולא מתנצלת, היא מורה לנו שמי שצריך להשתנות כאן זה אנחנו לא היא.

זה שיש לנו תשוקות אנושיות, זה רק כדי שנוכל לעבוד עליהן, על עצמנו.

איך? אם נאפשר לתורה להיכנס אל חיינו, אלינו, ע"י המצוות שנתנה לנו התורה.

אנחנו אלה שהגענו לעולם עם חסרים שצריך למלא "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת וְחֶסְרוֹנָן עַל כָּל מַה שֶׁבָּרָאתָ לְהַחֲיוֹת בָּהֶם נֶפֶשׁ כָּל חָי. בָּרוּךְ חַי הָעוֹלָמִים:[18]"

אנחנו אלה שבאנו הנה לעבוד.

את כלי העבודה, נותנת לנו התורה. מי אמר שזה קל?

אבל שום דבר בעל ערך של ממש לא מגיע בקלות.

{

גם על הזוגיות שלנו, אנחנו עובדים קשה.

זה לא קל.

אבל זה פחות קשה כשכל אחד יודע מה תפקידו, וכל אחד מעריך ומכבד את העבודה שעושה השני (השניה) בין אם זה בבית או מחוצה לו.

במקום לריב מי עובד קשה יותר, או מי יותר מסכן, צריך ל'ריב' בבית מי מפנק יותר את השני (שניה).

במקום לרדוף כבוד – לתת כבוד.

זה לא מייצר יחסים הרמוניים ואוהבים יותר, זה גם דוגמא נהדרת לילדים של צניעות, של אהבה אמיתית.

כי מה ההיפך של אהבה? שנאה.

כי אהבה מקרבת ושנאה מרחיקה. וקנאה היא סוג של שנאה – כי גם היא מרחיקה.

גתה כתב : "השנאה היא איבה פעילה, והקנאה – איבה סבילה. המרחק ביניהן הוא פסיעה אחת.[19]"

ואנחנו יודעים שלאורך הדורות, אנחנו היהודים, כעם, חווינו את זה על בשרינו שוב ושוב: קודם הקינאה, ואז היא משתחררת מאזיקי התרבות ומתגלה בכל הדרה המכוער: שנאה שמביאה לפוגרומים, ופרעות, ושואות.

{

לכל אחד יש תפקיד בעולם הזה ולא כל אחד יכול להיות המנהיג, או כהן קדוש.

גם את כל שאר בעלי התפקידים הפחות זוהרים צריך: את נותני השירות, את כל מי שמאחורי הקלעים.

אי אפשר שכולם יהיו מנהלים.

כמו שכתוב בפרשה שלנו: "עַל־פִּ֨י ה' פָּקַ֤ד אוֹתָם֙ בְּיַד־מֹשֶׁ֔ה אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ עַל־עֲבֹדָת֖וֹ וְעַל־מַשָּׂא֑וֹ וּפְקֻדָ֕יו אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה' אֶת־מֹשֶֽׁה׃[20]"

הרב זקס כותב שבפרשה שלנו יש פוטנציאל לשלושה מקורות של קנאה:

1.      בני שבט לוי על זה שהכהונה ניתנה למשפחה אחת ולאיש אחד.

2.      בני ישראל שלא משבט לוי על ששבט לוי נבחר להיות קדוש יותר למרות שגם הם קדושים, כמו שלמדנו בפרשת קדושים: "וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ דַּבֵּ֞ר אֶל־כׇּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י ה' אֱלֹקֵיכֶֽם׃ [21]"

3.      מה עם שאר מנהיגי השבטים שנמנו אחד אחד בפרשה הקודמת?
למה רק מנהיגי שבט לוי עוסקים במשכן הקדוש, מה איתם?

{

בכל שלושת המקרים יכולה להישאל השאלה: למה הם כן ואני לא?

זו קנאה עדינה יחסית – של מישהו שרוצה משהו שיש למישהו אחר. מישהו שלא טוב לו עם תפקידו בעולם והוא רוצה תפקיד של מישהו אחר.

אבל זה רק ברמה של הרצון, אין כאן עשייה של ממש, אין פעולה.

צבע שיער של מישהו אחר. צבע עיניים של מישהו אחר, מידת מכנסיים של מישהו אחר. חשבון בנק של מישהו אחר. בית של מישהו אחר.

הלו! תרגיעו. הרגע קראנו את עשרת הדיברות... האחרון לא מהדהד לכם עדיין באוזניים?

"לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ. [22]".

עזבי נשמה, אין לך מושג מה קורה שם בפנים בתוך הבית היפה הזה שאת חומדת.... זה נראה אולי נוצץ מבחוץ, אבל תאמיני לי שהחבילה שלך עדיפה.

{

למה כל-כך קשה לנו כבני אדם לראות מישהו אחר עולה לגדולה?

למה קשה לנו לשמוח עם זה שלמישהו אחר יש יותר מאשר לנו?

זה קשור לאיך שהגענו לעולם.

תינוק כדי שישגשג חייב להיות מרכזי, במרכז. הוא חייב שאמא תתעסק רק בו ובצרכים שלו.

זו הדרך שבה הוא לומד על היותו הוא. זו הדרך שבה הוא חווה לראשונה תחושת של קשר אוהב: קיים שייך רצוי.

זו תחושה שאין לה תחליף, היותו מוגן בתוך חיבוק אוהב וחסר דאגות וקשיים.

זו דרך שלא דורשת שום מאמץ.

כדי לקבל תחושת משמעות וערך, שייכות ונחיצות צריך להתאמץ ולהשקיע בקשר.

וזה קשה יותר כי זה דורש מאמץ.

זה דורש לעבוד על עצמך. זה לעבור דרך החוסרים, דרך המגרעות.

זה דורש עבודה על המידות.

כשילד או אדם רוצים להרגיש מרכזיים, זה אומר שהם רוצים להיות יותר חשובים ממישהו אחר.

וכשאין כלים מתאימים, הדרך היחידה להרגיש גדולה היא להקטין את האחר.

הדרך היחידה להרגיש משמעותית היא לרמוס את התחרות, כלומר את כל מי שמסביבי.

מ

סופר על הרבי הרש"ב, רבי שלום דובער שניאורסון, האדמו"ר החמישי של חב"ד, שכאשר היה ילד שיחק עם אחיו הגדול ממנו, הרז"א, רבי זלמן אהרון, בחצר.

לרז"א לא היה לו נוח עם זה שאחיו הצעיר ממנו גבוה ממנו.

הלך וחפר בור קטן ואמר לאחיו לעמוד בו, כדי שיוכל לעמוד לידו ולהרגיש גבוה.

אביהם, הרבי המהר"ש, רבי שמואל שניאורסון, האדמו"ר השלישי של חב"ד, שעבר בחצר וראה את זה, קרא בערב לרז"א ובירר איתו על טיב המשחק, וכששמע את תשובתו אמר לו: אם אתה רוצה להיות יותר גבוה, במקום לחפור בור , אתה יכול לעלות על שרפרף.

אם תגביה את עצמך, לא תצטרך להשפיל את אחיך כדי להיות גבוה ממנו..

{

ולפעמים צריבת הקנאה כל-כך עצומה שלא עומדים בזה יותר וזה עובר ממחשבה, מרצון, לעשייה בפועל.  וכשזה עובר לפעולה, אז החטא הוא כפול, האדם גם חוטא כלפי אדם אחר כי הוא פוגע בו באיזה שהוא אופן, כמו למשל גנב שמשקר או אישה סוטה, וגם בקב"ה כי הוא עובר על מצווה, "לֹא תִגְנֹב"... "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹקֶיךָ לַשָּׁוְא"... "לֹא תִנְאָף"... "לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ"...[23]

ועל זה נאמר: "הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם:[24]"

הקנאה שייכת לנפש.

התאווה לגוף.

והכבוד לשכל.

כל מה שעושה אותנו בני אדם בצלם....

כותב הרב שלמה הלוי: "קנאה – היא שורש החטאים מצד הנפש, תאווה – כנגד חטאי הגוף, וכבוד הוא השורש לחטאי השכל.

דווקא בשלוש מידות אלו בולט השינוי השלילי שעשה האדם החוטא בכוחות העיקריים שניתנו לו מאת ה':

תאווה – כנגד תאוות שבגוף האדם: זהו אדם שיש לו יצרים חזקים ורצונות, ואינו רוצה לפעול בהם מעבר לתאווה גופנית.

קנאה – כנגד קנאה שבנפש: זהו אדם שה 'מצפן פנימי' שלו לקוי, עד שאפילו בדברים הנפשיים כל המדד שלו מסתכם ב'אחרים' ולא בעצמו. לאדם כזה חסר 'חוט שדרה' אפילו בדברים האישיים שלו כמו הנפש.

כבוד – כנגד שכל שמונע על ידי הכבוד. השכל בטבעו הוא 'נבדל' איננו מחפש חיזוקים מדברים אחרים. חסרונו הגדול של זה בא לידי ביטוי בחכמה מעוותת - במרדף אחר הכבוד."

אלה שלושתם "בורות ללא תחתית", אומר הרב ישראל מאיר לאו שליט"א[25], כי אלה לעולם לא באים על סיפוקם. תמיד רוצים מהם עוד ועוד, ומה שיש אף פעם לא באמת מספיק.

(כי אנחנו ממלאים חוסר במה שלא מתאים למלוי החוסר: "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין[26]"). שלושת אלה הם ביצה טובענית. זה נראה כאילו אפשר לחצות אותה בבטחה, אבל בצעד השלישי מתחילים לשקוע... ואי אפשר להחלץ.

כתוב במשלי: "...וּרְקַ֖ב עֲצָמ֣וֹת קִנְאָֽה[27]", כי שלושת אלה נוגעות בעצמיותו של האדם ומשנות אותו לאט לאט מבלי שהוא מרגיש עד שלא נותנת בו שום חלקה טובה.

כמו כל דבר, כמו כל רגש, יש לו שני צדדים. גם חיובי וגם שלילי.

את השלישי אנחנו רואים בפרשה שלנו. ואת החיובי מביא לנו הרמח"ל [28] רבי משה חיים לוצאטו בספרו מסילת ישרים, שיצא לאור לפני 270 שנה, שכותב בקשר למידת החסידות שעל האדם היהודי להגיע אליה, ואיך עליו לפעול בתוך הקשר שלו עם הקב"ה: "החלק השני מן החסידות הוא האופן העשייה, והנה גם זה נכלל בשני עניינים... ושניים הראשיים הם היראה והאהבה – שני עמודי העבודה האמיתית, שזולתם לא תיכון כלל. בכלל היראה יש" ההכנעה מלפניו יתברך, הבושת בקרוב אל עבודתו, והכבוד הנעשה אל מצוותיו, אל שמו יתברך ואל תורתו. ובכלל האהבה: השמחה, הדבקות והקנאה."

"וזה פשוט כי מי שאוהב את חברו אי אפשר לו לסבול שיראה מים את חברו או מגדפים אותו – ובודאי שיצא לעזרתו. גם מי שאוהב שמו יתברך, לא יוכל לסבול לראות שיחללו אותו, חס וחלילה, ושיעברו על מצוותיו."

קנאה היא לא רק דבר רע... כשהיא במובן של נאמנות היא דווקא רצויה בעייני הקב"ה.

בדר"כ כזו קנאה כפי שהיא באה לידי ביטוי במערכת היחסים שלנו עם הקב"ה – היא דווקא מאוד רצויה.

אבל קנאה אנושית רגילה שבין אדם לחברו? כזו קנאה היא לא רצויה.

היא מרעילה, היא מרקיבה, היא מחסלת.

{

באה התורה ונותנת לנו בפרשה שלנו שתי תרופות לקנאה: ושתיהן פשוט אהבה עצומה.

תרופה #1

ברכת הכוהנים

"וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

דַּבֵּ֤ר אֶֽל־אַהֲרֹן֙ וְאֶל־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר כֹּ֥ה תְבָרְכ֖וּ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אָמ֖וֹר לָהֶֽם׃

יְבָרֶכְךָ֥ ה' וְיִשְׁמְרֶֽךָ׃

יָאֵ֨ר ה' ׀ פָּנָ֛יו אֵלֶ֖יךָ וִֽיחֻנֶּֽךָּ׃

יִשָּׂ֨א ה' ׀ פָּנָיו֙ אֵלֶ֔יךָ וְיָשֵׂ֥ם לְךָ֖ שָׁלֽוֹם׃

וְשָׂמ֥וּ אֶת־שְׁמִ֖י עַל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַאֲנִ֖י אֲבָרְכֵֽם׃"[29]

ברכת הכוהנים, שהיא גם ברכת הבנים והבנות, היא ברכה מיוחדת במינה.

בפסוק הראשון יש 3 מילים, בשני 5, ובשלישי 7.

3 כנגד שלושת האבות: אברהם יצחק ויעקב.

5 כנגד חמישה חומשי תורה.

ו-7 כנגד שבעת הרקיעים.

בפסוק הראשון יש 15 אותיות כנגד שם ה': י-ה,

בפסוק השני יש 20 אותיות כנגד הי"ה,

ובשלישי 25 אותיות כנגד יהי'ה – לרמוז שהקב"ה היה הווה ויהיה.

הוא היה לפני שנברא העולם והוא הווה והוא יהיה.... בתפארה.

אבל הכוהנים לא יכולים ככה סתם לברך את עם ישראל, יש עוד משהו שהם צריכים לעשות לפני שהם מברכים אותנו בברכה המשולשת המקסימה הזו:

התנאי להורדת כל השפע הזה. קוראים לו אַ הֲ בָ ה.

וככה מתפללים הכוהנים לפני שהם מברכים את הקהל:

"אֱלׄקֵינו וֵאלוקֵי אֲבוׄתֵינוּ, בָרְכֵנוּ בַבְרָכָה הַמְשֻלֶשֶת בַתּוׄרָה הַכְתוּבָה עַל יְדֵי מׄשֶׄה עַבְדֶךָ,

הָאֲמוּרָה מִפִי אַהֲרׄן וּבָנָיו כּׄהֲנִים עַם קָדוׄשֶךָ, כָּאָמוּר:

בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלׄקֵינו מֶלֶךְ הָעוׄלָם, אֲשֶר קִדְשָנוּ בִּקָדֻשָׁתוׄ שֶׁל אַהֲרׄן,

וְצִוָּנוּ לְבָרֵךָ אֶת עַמּוׄ יִשְרָאֵל בְאַהֲבָה.[30]"

בלי אהבה אי אפשר. הקב"ה לא מגיע אם אין אהבה.

הרב חגי לרר מאתר ישיבה כותב: "המנהג לברך בדווקא בליל שבת ויש עניין דווקא בזמן הזה שאז חל השפע וצינורות הברכה פתוחים בעת ההיא, ואין שטן ופגע רע שיקטרג על הברכה, (פסקי תשובות סי' רע"א) אך אין בעיה לברך ברכה זו מתי שרוצים.... ובטלפון גם מותר ומועילה הברכה."

גם היעב"ץ, הרב יעקב בן צבי[31] כתב שהמנהג לברך את הילדים נופל דווקא על ערב ליל שבת, הוא כי אז יש שפע מוכן שאפשר להמשיכו, להוריד אותו עבורם. כי בגלל שהם קטנים הם לא יכולים למשוך את כל השפע הזה עליהם בעצמם, והם זקוקים לאדם גדול שיתווך ויוריד את השפע שיאחז בקטנים שלא חטאו בכלל עדיין, "והגדולים יתברכו מאבותיהם."

אנחנו ממוססים הקפדות, מעלימים רגשות רעים, ומכניסים הביתה שלום - וכשאין יותר הקפדה והשלום שורה בינינו, אז הברכה באמת יכולה לשרות בבית, כל הברכות ששבת מביאה איתה, כי "היא מקור הברכה[32]", וכמו שכתוב: "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום.[33]"

אנחנו הרי אומרים בתפילה "עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל"

 – בין מה למה עושה הקב"ה שלום במרומיו?

למדנו[34], שכשברא הקב"ה בראשית את השמים ואת הארץ[35], הוא ברא

שבעה רקיעים, ושבע ארצות,

והפריד בין מים עליונים לתחתונים,

וברא את השמש ואת הירח וצבא הכוכבים,

כשכל אחד מהלך במסלול פרטי משלו,

ומסביבם עוד שבעה גלגלים שעליהם כוכבי הלכת סובבים,

ועוד שני גלגלים שסובבים את העולם כולו.

ולכל אחד ואחד יש מלאך מיוחד משלו,

וכל מלאך חציו אש וחציו מים, והרקיעים מורכבים מאש וממים,

ואף על פי שהם כביכול אויבים זה לזה, כי איך אפשר לכנס במקום אחד אש ומים,

כולם חיים ביחד בשָׁלוֹם כי הקב"ה דיבר ואמר לכולם לחיות בשָׁלוֹם זה עם זה,

כמאמר ה': "עֹשֶׂה שָׁלוֹם, בִּמְרוֹמָיו"[36]. וכשם שה' עושה שָׁלוֹם בכל הבריאה, ושם שָׁלוֹם אפילו בין מים לאש, כך הוּא גם יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל."[37]

{

תרופה #2

....אני מעתיקה כאן מילה במילה את הסוכריה לשבת שכתבתי לפני שנה לפרשה שלנו[38]:

בפרשת השבוע שלנו, פרשת נָשֹׂא, מסופר על מתנות הנשיאים.

בניית המשכן הסתיימה, והנשיאים של השבטים מביאים קורבנות. בכל יום מקריב נשיא אחד את קורבנו. כך במשך שנים-עשר ימים: "וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים, אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, בְּיוֹם, הִמָּשַׁח אֹתוֹ;

וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִם אֶת-קָרְבָּנָם, לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ. וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם, נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם, יַקְרִיבוּ אֶת-קָרְבָּנָם, לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ.[39]"

אבל משהו מאוד מוזר מתרחש כאן...

בכל יום מפרטת התורה לא רק מי הנשיא ומאיזה שבט אלא גם את כל המתנות שהביא.

ביום הראשון מביא נחשון בן-עמינדב למטה יהודה:

1. קערת כסף אחת במשקל 130

2. מזרק כסף אחד

3. 70 שקלים מלאים סולת בלולה בשמן

5. כף 10 זהב מלאה קטורת

6. לקורבן עולה: פר בן-בקר אחד ואיל כבש בן שנה אחד

8. לקורבן חטאת: שעיר עיזים אחד

9. ולזבח השלמים: שני בקר, חמישה עתודים וחמישה כבשים בני שנה

ביום השני מביא נתנאל בן-צוער נשיא יששכר בדיוק את אותו הדבר.

ביום השלישי מביא אליאב בן-חילון נשיא זבולון...: בדיוק את אותו הדבר.

ברביעי אליצור שדיאור נשיא ראובן כנ"ל,

וכך הלאה כל יום במשך שתים-עשרה יום, מביא נשיא משבט אחר בדיוק את אותו הדבר.

יכלה התורה למנות את שמות כל ראשי השבטים ולפרט פעם אחת עבור כולם את כל המתנות הזהות שהביאו, אחד אחד במשך שתים-עשרה יום.

בשביל מה חוזרת התורה על עצמה ומבזבזת כל-כך הרבה פסוקים?

* *

*

זכינו, ושלושת הבנים שלנו היו בגן טרום חובה וחובה באותו גן נחשק (גן נרקיס), ולמדו אצל אותה גננת איכותית באופן יוצא דופן ממש (שושי ניב).

לא סתם היה זה הגן הכי נחשק ביישוב, ולא סתם התחרו ההורים על הזכות שילדם יגיע לרשימה של הגן הספציפי הזה.

אין מספיק דפים ומילים לתאר את הייחודיות של האישה הזו. גננת בחסד עליון. אישה מדהימה, אוהבת ילדים אמיתית. אשת חינוך בכל שס"ה גידיה ורמ"ח אבריה. מלח הארץ ממש.

כל יום היה נפתח בריכוז סביב דגל ישראל ושירת התקווה. כל כולה חסד ונתינה, על לב ענקי ומקום ואוזן קשבת אמיתית ל-כ-ו-ל-ם-!

ימי ההולדת היו נחגגים פעם בחודש עבור כל ילידי החודש והוריהם ובני משפחתם (כן, בגן של שושי גם הסבתות והסבים והאחים והאחיות היו מוזמנים). והילדים, המסודרים בחצי גורן, בני הארבע והחמש היו קמים, אחד אחרי השני, כל אחד בתורו לברך את ילדי יום ההולדת.

(טוב, עדיין לא ידעתי שזה אמור להיות הפוך.... 😊)

לעולם לא אשכח את יום ההולדת הראשון שלנו בגן נרקיס. לא רק בגלל שזה היה של הבן הבכור, ותמיד זוכרים טוב יותר את הפעם הראשונה, של כל דבר....

אלא בעיקר בגלל מה שהתרחש לנגד עייני. שושי לימדה אותי שיעור עצום.

מי שישב קיצוני בחצי הגורן התבקש לקום ולברך ראשון.

למותר לציין שרפרטואר הברכות של ילדים בני ארבע וחמש הוא לא גדול, בלשון המעטה.

אבל לא ציפינו שאת אותה הברכה שבירך הילד הראשון יברך גם הילד השני, והשלישי, והרביעית והחמישית....

ואז כשהגיע תורו של הילד השישי לברך, הוא נעמד ופרך אצבעותיו במבוכה.

"ברך חמוד" עודדה אותי שושי.

והוא... "אבל כבר אמרו את זה קודם" התבייש הפעוט.

שושי, קמה מהכסא הקטן שעליו ישבה בראש חצי הגורן, ניגשה אליו, כרעה כך שעיניה בקו העיניים שלו, ואמרה לו ברוך: "זה אף פעם לא אותו הדבר. אפילו אם זו אותה הברכה, באותן המילים, כשאתה אומר את זה בקול שלך, זה בא מהלב שלך ולא של אף אחד אחר. ואז זה לגמרי חדש ומיוחד."

איזה שיעור מאלף!

גם אם אמרו את קודם, לפניך... זה לא משנה!

גם אם אתה אומר את אותן המילים ממש, כשאתה אומר אותן הן כבר לא אותו הדבר כי הן באות ממך. ובודאי יש להן ערך עצום -- כי אתה אמרת אותן.

אבל מה שבטוח זה שהראשון שמלמד אותנו את השיעור הזה הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו בפרשת השבוע שלנו. פרשת נָשֹׂא:

זה לא משנה שכל יום נשיא אחר מביא לחנוכת הבית את אותן המתנות.

המתנות הזהות הופכות שונות ומיוחדות בזכות מי שמביא אותן.

המתנות מוגשות באופן אישי ומשמעותן שונה בעטיו של מי שנותן אותן.

הקב"ה רצה להבטיח שנבין את המסר: צריך לעשות ענין, ולתת חשיבות זהה ותשומת לב זהה לכל אחד ואחד מהילדים, אפילו אם זו כבר לא הפעם הראשונה בשבילנו. אפילו בפעם השתים-עשרה...!

{

זה האיך, זו התשומת לב, זו האכפתיות, זו האהבה....

ואותה אנחנו צריכים לחלק בשפע, כי היא התרופה לקנאה, לשנאה, ולכל שאר מריעין בישין שמוצאים אדם מן העולם, ומעריכים וקורעים מערכות יחסים.

אני רוצה לברך כל אחת ואחת מכן באהבה רבה, שהקב"ה ימלא את כל משאלות ליבכן לטובה. רק לטובה.

{

פראנויה[40]

פראנויה זו מחלה קשה

פראנויה, שדים במגירה

יש לי פלדלת גם בשירותים

אני נועלת קופסה של גפרורים.

שומעת שקט וזה מפחיד נורא

ישר בודקת אם זה מהשכנה

פרידה השכנה בטח בצרה

לא מהססת, קוראת למשטרה

(אוי ואבוי לי)

שכפ"ץ לובשת, היום זה באופנה

(אוי ואבוי)

מתחת למיטה

יש בוודאי מפלצת

מפלצת ירוקה

את מי היא מחפשת.

פא, פא, פא, פראנויה

פא, פא, פא, פראנויה

פא, פא, פא, פראנויה

פראנויה...

גרזן בדלת, אולי הדואר בא

חשבון מבזק

שלחו ניידת (סוף סוף)

לפרידה השכנה

פרידה היא נזק.

פראנויה, קשה לי להבין

(אוי ואבוי לי)

Just how I managed

(Each Time)

To make to make an awful scene

מתחת למיטה

יש בוודאי מפלצת

מפלצת ירוקה

את מי היא מחפשת.

שמנקים חלון, אני קוראת למג"ב

רואה שוטר ברחוב, חוזרת למוטב

בודקת כל פינה, לא מפסידה אף מבט

כשמדברים על שח, אני שומעת מט.

You know downtown baby

the girls wear blue

I wear black silk stockings

and high hills too

and a red-hot lipstick

it makes me afraid

to be simple and true

so I learned it from you

בסוף נמאס לי, הסתכלתי מסביב

I looked around

פראנואידים מילאו את תל אביב

They blow the town

אני אומרת שלא צריך לחשוש

לא, לא צריך לחשוש

שמפו לקחת ולעשות מקלחת

ולנקות את הראש.

{

השיעור מוקדש לזכות ניקול מרים בת שרה וגל יצחק בן סמדר לזרע של קיימא
ולרפואה שלימה בגוף ובנפש של חגית בת רינת, יוסף אריה בן הילדה, אמיליה בת אסתר, גל יצחק בן סמדר, אברהם בן יהודית ואפרים אפי בן חנה בתוך שאר חולי עמו ישראל

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.

תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה

{

מקורות:

הרב בוטמן, י. (יא' באייר ה'תשע"ח). איך להיות גבוה יותר? אוחזר מתוך http://www.shturem.net/index.php?section=news&id=99228

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא – רש"י כפשוטו - במדבר – פרשת נשוא. עמ' מט-קיא. ירושלים: לשם ספרי איכות.

הרב הלוי, ש. (אין תאריך). הקנאה התאווה והכבוד! אוחזר מתוך http://dvar-tora.co.il/mamr.aspx?id=890

הרב זקס, י. (2018). שיח ושיג – קריאות חדשות בפרשת השבוע. כרך ב'. ויקרא במדבר דברים. פרשת נשוא. עמ' 144-141. ירושלים: ספרי מגיד, הוצאת קורן.

הרב כהן, ז. (כו' באייר ה'תשע"ט). תכלית השררה והמשרה. גיליון עונג שבת פרשת במדבר 404 . עמ' 1. ישראל: הידברות.

הרב כולי, י. (ירושלמי, ש. מתרגם). (תשכ"ט). ילקוט מעם לועז – ספר במדבר – פרשת נשא. עמ' נז-סה. ירושלים: הוצאת ח. וגשל בע"מ.

הרב לאו, מ. י. (2016). אבות לדור. כרך ב'. 498-489. תל-אביב: משכל הוצאה לאור מייסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד.

רבי לוצאטו, מ. ח. (תש"ע 2010). ספר מסילת ישרים. פרק יט: באור חלקי החסידות. עמ' קפו' ואילך. ישראל: הוצאת ספרים פלדהיים.

הרב לרר, ח. (טז' באדר ה'תשע"ז). מנהגי ברכת הבנים בערב שבת. אוחזר מתוך https://www.yeshiva.org.il/ask/103009

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך http://mg.alhatorah.org/

הרב סמט, א. (אין תאריך). פרשת במדבר. וכי אפשר שבשני מפקדים היו ישראל שווים? מתוך הספר: עיונים בפרשות השבוע מאת הרב אלחנן סמט בהוצאת מעליות שע"י ישבת מעלה אדומים. אוחזר מתוך http://www.daat.ac.il/daat/tanach/samet/bm1-2.htm

ספריא: ספרייה חיה של טקסטים יהודיים. אוחזר מתוך: https://www.sefaria.org

---

[1]  פרשת נָשֹׂ֗א: במדבר ד' גא' – ז' פט' (2/10 ; 176 פסוקים)

[2]  במדבר א' א' – ד' כ' (פ' בַּמִּדְבָּר)

[3]  טמאים: מחוץ למשכן ; זבים: מחוץ למשכן ולמחנה לוי ; ומצורעים: מחוץ ל-3 המחנות.

[4]  על בני קהת שזכו בתפקיד הבכיר של נשיאת כלי הקודש, הופקד אלעזר הכהן, שהוכתר גם בתואר 'נשיא נשיאי משפחות הלוי' ומי שעתיד לתפוס את מקומו של אביו הכהן הגדול לאחר פטירתו.

[5]  בני מררי ובני גרשון יפעלו תחת אחריותו של איתמר הכהן

[6]  בגילאי 30-50:  משפחת קהת: 2,750, משפחת גרשון: 2,630, משפחת מררי: 3,200

[7]  603,550 מפקד בני ישראל בפרשת בַּמִּדְבָּר פחות 8580 בני לוי = 594,970

[8]  הרב הברון סר יונתן זקס, מי שהיה הרב הראשי של אנגליה בין השנים 1991-2013.

[9]  מדרש תנחומא כי תשא ט'

[10]  שמות יב' לז' (פ' בא)

[11]  דברים י' כב' (פ' עקב)

[12]  יומא פ"ז מ"א ומנחות פ"ד, מ"ג

[13]  במדבר א' יח'-יט' (פ' במדבר)

[14]  במדבר כו' ב' (פ' פנחס)

[15]  הרב זמיר יהוידע כהן (נולד ב-1965) הוא רב חרדי, מחזיר בתשובה ומחבר חיבורים תורניים. יו"ר ומקים ארגון "הידברות" העוסק בהחזרה בתשובה ועוד, רבה של שכונת אתרוג בביתר עילית, ראש ישיבת "היכל מאיר", ומחברם של ספרי הלכה, מחשבה יהודית ופרשנות מקראית, בהם סדרת הספרים "המהפך". (ויקיפדיה).

[16]  במדבר א' ה'-ז'

[17]  26 פעמים בתנ"ך נקרא משרע"ה "מֹשֶׁה עֶבֶד י״י"

[18]  ברכת בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת היא ברכה אחרונה על מזון/אוכל/שתיה שאינו או לחם או אחד מחמישה מיני דגן (27 ג' ומעלה) או שבעת המינים שנתברכה בהן א"י או רביעית (86 מל') יין.

[19]  בתוך "שיח ושיג" עמ' 142

[20]  במדבר ד' מט'

[21]  ויקרא יט' א'-ב'

[22]  שמות כ' יג'
  בגרסה של דברים ה' יז': "וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ."

[23] מתוך עשרת הדברות

[24]  אבות ד' כא': "רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר, הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם:"

[25]  הרב ישראל מאיר לאו יבלט"א נולד בפורלין בשנת 1937. שימש כרב הראשי לישראל בשנים 1993–2003, וכרבה של תל אביב-יפו בין השנים 1988–1993, 2005–2017. מכהן כיו"ר מועצת יד ושם. חתן פרס ישראל למפעל חיים לשנת ה'תשס"ה. (ויקיפדיה).

הרב ישראל מאיר לאו קרוי על שמו של החפץ חיים מחבר הספרים משנה ברורה וחפץ חיים. מכונה "החפץ חיים" על שם ספרו, הלא הוא הרב ישראל מאיר הכהן מראדין: (1933-1839) מחשובי הרבנים בדור שלפני השואה. (ויקיפדיה).

[26]  מסכת קידושים ל' ב'

[27]  משלי יד' ל'

[28]  רבי משה חיים לוצאטו, הרמח"ל (ה'תס"ז, 1707 – כ"ו באייר ה'תק"ו, 16 במאי 1746) היה מקובל, סופר, חוקר רטוריקה ומשורר איטלקי במאה השמונה עשרה.

[29]  במדבר ו' כב'-כז'

[30]  מתוך חזרת הש"ץ בתפילת העמידה (שחרית ומוסף)

[31]  יעב"ץ: רבי יעקב ישראל בן צבי אשכנזי עֶמְדין (1776-1697) מגדולי הרבנים בהמבורג (גרמניה) במאה ה-18.

[32] מתוך הפיוט "לכה דודי" מאת שלמה הלוי אלקבץ: " לקראת שבת לכו ונלכה - כי היא מקור הברכה."
רבי שלמה בן רבי משה הלוי אלקבץ (1505 לערך - 1584 לערך), שהיה מקובל ופייטן צפתי, ונודע בשל פיוטו "לכה דודי", שהוכנס לכל סידורי התפילה. עיקר פעילותו ותרומתו בתחום חוכמת הנסתר.

[33]  עוקצין ג' יב'

[34] יַהֱדוּת וְהוֹרוּת | פרשת כי תבוא | וישם לך שלום | יח' באלול ה'תשע"ו | 21.9.2016

[35]  ילקוט מעם לועז בראשית א' יד' עמ' ע' (קנא)

[36]  איוב כה' ב'

[37]  סידור תפילה, קדיש

[38]  https://smadarprager.blogspot.com/2017/06/blog-post.html

[39]  במדבר ז' י'-יא'

[40]  בשיעור הקשבנו לשיר "פראנויה". מילים: אחינועם ניני, גיל דור, רון מזרחי ; לחן: אחינועם ניני ; ביצוע: אחינועם ניני, מתוך האלבום "אחינועם ניני וגיל דור בהופעה חיה" 1991: https://www.youtube.com/watch?v=MDgx8y7WLlI&list=PLAG6BIOCyz-BCTwsFmRP0NOYhbRA5gd2d&index=13

[© Smadar Prager, CGP]

---

www.smadarprager.com

Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Emotion Focused Psychotherapist since 1998 after graduating the four-year program in the Alfred Adler Institute in Israel.  With a home-based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island) she focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.

To contact or to schedule an appointment please email smadarprager@gmail.com or call/text 917-513-1490.

I'd love to hear from you.