💎בס"ד | פ' נשא תשעז
🍬 קבלו סוכריה לשבת: 🍬
בפרשת השבוע
שלנו, פרשת
נָשֹׂא, מסופר על מתנות
הנשיאים.
בניית המשכן
הסתיימה, והנשיאים של השבטים מביאים קורבנות. בכל יום מקריב נשיא אחד את קורבנו.
כך במשך שנים-עשר ימים: "וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים, אֵת חֲנֻכַּת
הַמִּזְבֵּחַ, בְּיוֹם, הִמָּשַׁח אֹתוֹ;
וַיַּקְרִיבוּ
הַנְּשִׂיאִם אֶת-קָרְבָּנָם, לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ. וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה נָשִׂיא
אֶחָד לַיּוֹם, נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם, יַקְרִיבוּ אֶת-קָרְבָּנָם, לַחֲנֻכַּת
הַמִּזְבֵּחַ."
_(במדבר ז' י'-יא')_
אבל משהו
מאוד מוזר מתרחש כאן...
בכל יום מפרטת
התורה לא רק מי הנשיא ומאיזה שבט אלא גם את כל המתנות שהביא.
ביום הראשון מביא נחשון בן-עמינדב למטה יהודה:
1.
קערת כסף אחת במשקל 130
2.
מזרק כסף אחד
3.
70 שקלים מלאים סולת בלולה בשמן
5.
כף 10 זהב מלאה קטורת
6.
לקורבן עולה: פר בן-בקר אחד ואיל כבש בן שנה אחד
8.
לקורבן חטאת: שעיר עיזים אחד
9.
ולזבח השלמים: שני בקר, חמישה עתודים וחמישה כבשים בני שנה
ביום השני מביא נתנאל בן-צוער נשיא יששכר בדיוק את אותו הדבר.
ביום השלישי מביא אליאב בן-חילון נשיא זבולון...: בדיוק את אותו הדבר.
ברביעי אליצור שדיאור נשיא ראובן כנ"ל,
וכך הלאה כל
יום במשך שתים-עשרה יום, מביא נשיא משבט אחר בדיוק את אותו הדבר.
יכלה התורה למנות את שמות כל ראשי השבטים ולפרט פעם אחת עבור
כולם את כל המתנות הזהות שהביאו, אחד אחד במשך שתים-עשרה יום.
בשביל מה חוזרת התורה על עצמה ומבזבזת כל-כך הרבה פסוקים?
* *
*
זכינו, ושלושת הבנים שלנו היו בגן טרום חובה וחובה באותו גן נחשק
(גן נרקיס), ולמדו אצל אותה גננת איכותית באופן יוצא דופן ממש (שושי ניב).
לא סתם היה זה הגן הכי נחשק ביישוב, ולא סתם התחרו ההורים על
הזכות שילדם יגיע לרשימה של הגן הספציפי הזה.
אין מספיק דפים ומילים לתאר את הייחודיות של האישה הזו. גננת
בחסד עליון. אישה מדהימה, אוהבת ילדים אמיתית. אשת חינוך בכל שס"ה גידיה
ורמ"ח אבריה. מלח הארץ ממש.
כל יום היה נפתח בריכוז סביב דגל ישראל ושירת התקווה. כל כולה
חסד ונתינה, על לב ענקי ומקום ואוזן קשבת אמיתית ל-כ-ו-ל-ם-!
ימי ההולדת היו נחגגים פעם בחודש עבור כל ילידי החודש והוריהם
ובני משפחתם (כן, בגן של שושי גם הסבתות והסבים והאחים והאחיות היו מוזמנים).
והילדים, המסודרים בחצי גורן, בני הארבע והחמש היו קמים, אחד אחרי השני, כל אחד
בתורו לברך את ילדי יום ההולדת.
(טוב, עדיין לא ידעתי שזה אמור להיות הפוך.... 😊)
לעולם לא אשכח את יום ההולדת הראשון שלנו בגן נרקיס. לא רק בגלל
שזה היה של הבן הבכור, ותמיד זוכרים טוב יותר את הפעם הראשונה, של כל דבר....
אלא בעיקר בגלל מה שהתרחש לנגד עייני. שושי לימדה אותי שיעור
עצום.
מי שישב קיצוני בחצי הגורן התבקש לקום ולברך ראשון.
למותר לציין שרפרטואר הברכות של ילדים בני ארבע וחמש הוא לא
גדול, בלשון המעטה.
אבל לא ציפינו שאת אותה הברכה שבירך הילד הראשון יברך גם הילד
השני, והשלישי, והרביעית והחמישית....
ואז כשהגיע תורו של הילד השישי לברך, הוא נעמד ופרך אצבעותיו
במבוכה.
"ברך חמוד" עודדה אותי שושי.
והוא... "אבל כבר אמרו את זה קודם" התבייש הפעוט.
שושי, קמה מהכסא הקטן שעליו ישבה בראש חצי הגורן, ניגשה אליו,
כרעה כך שעיניה בקו העיניים שלו, ואמרה לו ברוך: "זה אף פעם לא אותו הדבר. אפילו
אם זו אותה הברכה, באותן המילים, כשאתה אומר את זה בקול שלך, זה בא מהלב שלך ולא
של אף אחד אחר. ואז זה לגמרי חדש ומיוחד."
איזה שיעור מאלף!
גם אם אמרו את קודם, לפניך... זה לא משנה!
גם אם אתה אומר את אותן המילים ממש, כשאתה אומר אותן הן כבר לא
אותו הדבר כי הן באות ממך. ובודאי יש להן ערך עצום -- כי אתה אמרת אותן.
אבל מה שבטוח זה שהראשון שמלמד אותנו את השיעור הזה הוא
הקב"ה בכבודו ובעצמו בפרשת השבוע שלנו. פרשת נָשֹׂא:
זה לא משנה שכל יום נשיא אחר מביא לחנוכת הבית את אותן המתנות.
המתנות הזהות הופכות שונות ומיוחדות בזכות מי שמביא אותן.
המתנות מוגשות באופן אישי ומשמעותן שונה בעטיו של מי שנותן אותן.
הקב"ה רצה להבטיח שנבין את המסר: צריך לעשות ענין, ולתת
חשיבות זהה ותשומת לב זהה לכל אחד ואחד מהילדים, אפילו אם זו כבר לא הפעם הראשונה
בשבילנו. אפילו בפעם השתים-עשרה...!
שבת שלום
ומבורך – באהבה, סמדר 🍓
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה