יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה | פרשת בהעלותך | טו' בסיוון ה'תשע"ט

בס"ד

­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת

והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת בהעלותך

דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה

למה אנחנו מתלוננים? האם זה טוב להתלונן?
ואיך נעזור לעצמנו, ולילדים שלנו.

 

פרשת בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙[1].

קצת רקע: אנחנו בפרשה השלישית של חומש במדבר.

הפרשה מתחילה בתיאור דרך התהפוכות של דור המדבר, ועל כל מיני פורענויות שקורות להם[2]:

מנורת המשכן (ח, א-ד) הכשרת הלויים לעבודתם (ח, ה-כו) פסח במדבר (ט, א-ה) פסח שני (ט, ו-יד) הענן כאות למסעות בני ישראל (ט, טו-כג) חצוצרות הכסף של משה (י, א-י) נוסעים ממדבר סיני (י, יא-כח) יתרו נוסע עם ישראל (י, כט-לב) ויסעו ויחנו (י, לג-לד) חטא המתאוננים (יא, א-ג) פרשת קברות התאווה (יא, ד-לה).

תהפוכות, פורענויות וקשיים שימשיכו ללוות אותנו בהמשך חומש במדבר עם מחלוקת קורח ועדתו, חטא המרגלים וכד'.

{

הפרשה הקודמת, פרשת נָשֹׂ֗א[3], היתה הארוכה ביותר בתורה, 176 פסוקים. הפרשה שלנו, פרשת בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙ מונה 136 פסוקים, שהם ארבעים (40) פסוקים פחות.

ואנחנו יודעים שאין שום דבר מיקרי, כי את הכל ה' רקם, והכל רק מה' (אותיות מקרה), ואם שמתי לזה לב, סימן שיש לי (ובהשלכה, לנו) שיעור ללמוד.

המספר 40 מופיע בתורה שלנו הרבה מאוד פעמים.

הרב שלמה הלוי כותב: "ביהדות המספר 40 מסמל את המעבר ממצב אחד למצב אחר." למשל,

1.      שהה משה בהר סיני 40 יום (שלוש פעמים) להביא את התורה לעם ישראל.

2.      40 שנה ערכו מסעות עם ישראל במדבר סיני עד כניסתם לארץ ישראל.

3.      40 יום ארך המבול שכילה את דורו של נוח.

4.      עפ"י חז"ל[4] רק ביום ה-40 נכנסת הנשמה לגופו של העובר, והוא הופך מגוש בשר לאדם.

5.      טבילה במקווה, מעבר ממצב של טומאה למצב של טהרה, במקווה שיש בו 40 סאה של מים: "נוסיף לזה שהמילה "מים" הגימטריה של האות הפותחת היא 40 בתחילה 40 ואף בסיומה כן הוא."

6.      מעבר רוחני של אדם משנה לשנה הוא 40 יום: מראש חודש אלול עד יום הכיפורים.

7.      ופרשה הבאה שלנו, נלמד שלקח למרגלים 40 יום לתור את הארץ.

אז מה המסר שאני לוקחת מה-40?

שצריך סבלנות לתהליכים. עכשיו בזמן הזה. עכשיו. כי אנחנו מקפידות "לחיות עם הזמן"[5].

ולא כל דבר נפתח תוך 90 דקות של סרט, או 250 עמודים של ספר.

יש דברים שלוקח להם את הזמן שלוקח להם.

ולא לזרז. לנשום. לתת לקב"ה לעשות את העבודה. לחכות בסבלנות 40 יום, ואם זה עדיין לא נגמר, לחכות עוד 40 יום. בסוף זה יקרה.

{

אז דווקא בפרשה הזו, פרשת בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙, ששמה שאמור להעיד על תוכנה, על עליה, על העלאה,

דווקא עכשיו אנחנו נתקלים בירידה. ועוד איזה ירידה: לא מפסיקים להתלונן.

1.      אהרון מבואס מזה שכל הנשיאים הביאו מתנות למשכן ורק הוא לא.

2.      קבוצה אחרת בעם מתלוננת על זה שלא יצא להם להקריב קורבן פסח: "לָ֣מָּה נִגָּרַ֗ע לְבִלְתִּ֨י הַקְרִ֜יב אֶת־קׇרְבַּ֤ן יְהֹוָה֙ בְּמֹ֣עֲד֔וֹ בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ [6]"

3.      קבוצה אחת בעם מתלוננת על קשיי הדרך והתלאות שהם עוברים במדבר: "וַיְהִ֤י הָעָם֙ כְּמִתְאֹ֣נְנִ֔ים רַ֖ע בְּאׇזְנֵ֣י ה'...[7]"

4.      קבוצה אחרת מתלוננת על זה שאין בשר: "וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר׃ זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים׃ וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל־הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ׃[8]"

5.      ומרים מתלוננת על אשתו של משה: "וַתְּדַבֵּ֨ר מִרְיָ֤ם וְאַהֲרֹן֙ בְּמֹשֶׁ֔ה עַל־אֹד֛וֹת הָאִשָּׁ֥ה הַכֻּשִׁ֖ית אֲשֶׁ֣ר לָקָ֑ח כִּֽי־אִשָּׁ֥ה כֻשִׁ֖ית לָקָֽח׃[9]"
האמת היא שציפורה היתה הראשונה להתלונן, מרים שמעה אותה והלכה לספר לאהרון כדי לשכנע אותו ללכת איתה למשה. כותב רש"י: "ומניין היתה יודעת מרים שפירש משה מן האשה? ר' נתן אומר: מרים היתה בצד צפורה בשעה שנאמר למשה: אלדד ומידד מתנבאים במחנה. כיון ששמעה ציפורה, אמרה: אוי לנשותיהם של אילו, אם נזקקים בעליכן לנבואה יהו פורשין מנשותיהן כדרך שפירש בעלי ממני. משם ידעה מרים והגידה לאהרן."

מה לכל הרוחות קורה פה?  

יצאתם ממצרים באותות ובמופתים, חציתם את ים סוף בניסים גלויים, אתם במדבר בהשגחה גלויה של הקב"ה במן, במים, בענן ובעמוד אש, שמעתם את קול ה' מדבר אליכם מהר סיני, שם קיבלתם את התורה, ובניתם משכן שבו שוכנת שכינה ה' איתכם תמיד, ואתם דרך אל הארץ המובטחת בהשגחה אלוקית גלויה צמודה... !!!

איזו כפיות תודה זו! על מה לכל הרוחות יש לכם להתלונן?

אז מסתבר שיש.

תמיד מוצאים על מה להתלונן. במיוחד כשכל מה שהיה חסר מולא. עכשיו יש חוסרים חדשים.

ובאמת, השיא מאחורינו, ואנחנו לקראת מסע אל הנודע, לארץ ישראל.

עומדים על פתחו של שינוי, לקראת הלא ידוע.

אנחנו במצב של אחרי רוויה.

נכנסים לשגרה.

וזה מפחיד נ-ו-ר-א.

דיברנו על זה בשבוע שעבר בהקשר של קנאה – כשאין פרוייקט להתעסק בו, להתמקד בו, מתחילים לפזול לצדדים, ולקנא.

והקנאה מולידה תלונה: פנימית או חיצונית: למה להם כן ולי לא?

{

הפרשה פותחת כך: "וַיְדַבֵּ֥ר ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

דַּבֵּר֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן וְאָמַרְתָּ֖ אֵלָ֑יו בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת׃[10]"

ורש"י מפרש לנו שאהרון, שראה בפרשה הקודמת את כל הנשיאים מביאים מתנות לחנוכת המשכן נופל ברוחו – הוא חושב שהקב"ה שכח אותו.

הוא לא מבין למה הוא לא התכבד בהבאת מתנה לחנוכת המשכן: "לפי שראה אהרון חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה – לא הוא ולא שבטו...[11]".

זה נשמע קצת קטנוני שאהרון, הכהן הגדול, זה שעליו נאמר "אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה[12]", מגיע למקום כזה שבו הוא מתלונן על משהו: "למה כולם כן ואני לא?!"

מה אין לך מספיק תפקידים?

לא קיבלת מספיק כבוד בתורה?

אתה הרי יד ימינו של משה רבינו. אתה הכהן הגדול. בזכותך כל השבט שלך זוכה לקבל מעמד של קדושה גבוהה יותר משל כל עם ישראל, וכולם עד סוף הדורות נהיים כוהנים.

מה קרה לאהרון?

אז ברור שאנחנו לא יכולים לקרוא את הדברים ככה בשטוח, צריכים להבין שהפרשה שלנו באה השבוע להעביר לנו מסר – שגם הגדולים שלנו, הם רק בני אדם.

יש להם רגשות טבעיים – וגם להם קורה שהחלק נמוך שלהם שולט על החלק הגבוה[13].

(חמישה סוגי טיפוסים של התניא).

וברור שאהרון קורץ מחומר אחר. הוא לא סתם אחד שמתלונן.

אחרי הכל אנחנו מדברים על אותו אהרון שכשמתו שני בניו באופן טראגי כל-כך, עשה את הבלתי יאומן: "וַיִּדֹּום אַהֲרֹן[14]", וזוהי הבעת צער נוראית שבה הכאב העצום אבל הוא מובע בלי מילים ב"קוֹל דְּמָמָה דַקָּה[15]".

{

אני חושבת שהתורה פותחת דווקא עם אהרון כדי להראות שלנו שאפילו הכהן הגדול אנושי.

אפילו הוא במקום של עבודה עצמית.

אפילו הוא מגיב בצורה אנושית – אז אם הוא, אז בודאי שאנחנו לא צריכים להרגיש לא בסדר שגם אנחנו אנושיים.

כתוב במסכת שבת[16]: "אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים..."

המפרשים מסבירים לנו שיש ענין של ירידת הדורות. כלומר, בניגוד גמור לאופן שבו החברה שמודרנית שלנו תופסת את התפתחות האנושות, וטוענת שאנחנו היום חכמים יותר, ומוצלחים יותר מהדורות הקודמים. היהדות מביטה בצורה אחרת על הדורות, וטוענת שהדורות הקודמים היו גבוהים יותר מבחינה רוחנית, ולכן גם אינטלקטואלים יותר מבחינה נפשית.

כלומר, ככל שיש לנו יותר מבחינה חומרית, טכנולוגית וכיוב' זה בא על חשבון העמידות הנפשית רוחנית שלנו.

ובהחלט יש בזה משהו! אחרי הכל אנחנו חיים בעולם של אִיקְווִיליבְּרִיוּם. שיווי משקל.
זה מה שיש. אם משהו נחסר במקום אחר, הוא מתמלא במקום אחר, ולהיפך.

זה נכון גם ליחסים.

אם זוג מגיע אלי והיא מתלוננת שהוא מאוד קשה עם הילדים.

אני מיד יודעת שהיא מאוד רכה עם הילדים.

זה חוק מרפי. זה חוק טבע. ככה זה בעולם.

היא חייבת לאזן אותו. זה חוק שימור אנרגטי שקבוע בטבע של הכל בעולם שלנו.

הוא יכול להמשיך להתלונן עד שיגדל לו עשב בלשון.... אבל אם הוא רוצה שהיא תהיה פחות רכה, ותציב גם היא גבולות לילדים ולא רק תוותר להם כל הזמן, הוא חייב.....: להיות רך יותר בעצמו. לא להיות רק היד החזקה של הבית, אלא גם היד הרכה, המאפשרת, המוותרת, הגמישה, הזורמת.

חותמת, באחריות, היא תתחיל להיות קשה יותר.

אי אפשר שלא. זה חוק בטבע.

{

ואני לוקחת מזה עוד משהו "אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים..."

אז אם הם, שהיו ברמה כל כך כבוהה רוחנית, והיו כבני מלאכים, מעדו, נפלו, טעו, והתמודדו עם רגשות אנושיים, אז בודאי שגם אנחנו בני אנשים אנושיים שלגמרי ברור שנטעה, ונמעד, וניפול, ולא נהיה מושלמים. כי אנחנו לא רובוטים.

כי אנחנו יודעים שמלאכים הם בכלל לא כמו בני אדם. אין להם בכלל את האתגרים שיש לבני אדם.

כשבא הקב"ה לתת את התורה למשה לתת לבני ישראל, כעסו המלאכים, ושאלו את הקב"ה:

"מה לילוד אישה בינינו?

אמר להם: לקבל תורה בא.

אמרו לו: חמדה גנוזה יש לך שגנוזה קודם ששת ימי בראשית תתקע"ד (974) דורות,

אתה מבקשה לתת לבשר ודם?

"מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ"[17]". "תְּנָ֥ה ה֝וֹדְךָ֗ עַל־הַשָּׁמָֽיִם׃[18]".

אמר הקדוש ברוך הוא למשה: חזור להם תשובה.

אמר לו: מתיירא אני שלא ישרפוני בהבל פיהם.

אמר לו: אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה,

אמר לפניו: ריבונו של עולם תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה?

"אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם[19]".

אמר להם: למצרים ירדתם? לפרעה נשתעבדתם? תורה למה לכם?!

שוב מה כתיב בה:

"לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹקִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי[20]", בין עכו"ם אתם שרויים שעובדים עבודה זרה.

שוב מה כתיב בה:

"זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת[21]" מלאכה אתם עושים שאתם צריכים שבת?

שוב מה כתיב בה:

"לֹא תִשָּׂא[22]" משא ומתן יש ביניכם?

שוב מה כתיב בה:

"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ [23]" אב ואם יש לכם?

שוב מה כתיב בה:  

"לֹא תִרְצָח[24]" "לֹא תִגְנֹב[25]" קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם?

מיד הודו. שנאמר: "ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכׇל הָאָרֶץ" וגו'

ואלו "תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם" לא כתיב,

מיד כל אחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר אחד.

שנאמר: "עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם[26]",

בשביל שקראוך אדם לקחת מתנות. ואף מלאך המוות מסר לו דבר,

שנאמר: " וַיִּתֵּן֙ אֶֽת־הַקְּטֹ֔רֶת וַיְכַפֵּ֖ר עַל־הָעָֽם׃ וַיַּעֲמֹ֥ד בֵּֽין־הַמֵּתִ֖ים וּבֵ֣ין הַֽחַיִּ֑ים וַתֵּעָצַ֖ר הַמַּגֵּפָֽה׃[27]" ואי לאו דאמר ליה, מנא ידע. (עפ"י רש"י: ואם לא היה אומר לו, (זה) לא היה נכתב בתורה.)[28]"

מלאכים יש רק בשמים. אין להם מקום כאן איתנו בין בני האדם.

אין להם את האתגרים שלנו, את ההתמודדויות שלנו. אנחנו בני אנוש, בני אדם.

לנו יש קשיים והתמודדויות בעולם הזה , ועבורינו נכתבה התורה, ולנו היא ניתנה.

לאנשים לא מושלמים, שטועים, ושוגים, ונופלים.

לא למלאכים חסרי רבב שאין בהם כל דופי או פגם.

{

מתוך חמשת המקרים של התלונות בפרשה שלנו, שניים מקבלים פרס, ושלושה נענשים קשות.

השניים שמקבלים פרס הם אהרון והקבוצה שביקשה להקריב את קורבן פסח.

והשלושה שנענשים הם:

1.      הקבוצה שהתלוננה על קשיי הדרך: "וַיִּשְׁמַ֤ע ה'֙ וַיִּ֣חַר אַפּ֔וֹ וַתִּבְעַר־בָּם֙ אֵ֣שׁ ה' וַתֹּ֖אכַל בִּקְצֵ֥ה הַֽמַּחֲנֶֽה׃ וַיִּצְעַ֥ק הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיִּתְפַּלֵּ֤ל מֹשֶׁה֙ אֶל־ה' וַתִּשְׁקַ֖ע הָאֵֽשׁ׃ וַיִּקְרָ֛א שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא תַּבְעֵרָ֑ה כִּֽי־בָעֲרָ֥ה בָ֖ם אֵ֥שׁ ה'׃[29]"

2.      הקבוצה שרצתה בשר: "וְר֜וּחַ נָסַ֣ע׀ מֵאֵ֣ת ה' וַיָּ֣גׇז שַׂלְוִים֮ מִן־הַיָּם֒ וַיִּטֹּ֨שׁ עַל־הַֽמַּחֲנֶ֜ה כְּדֶ֧רֶךְ י֣וֹם כֹּ֗ה וּכְדֶ֤רֶךְ יוֹם֙ כֹּ֔ה סְבִיב֖וֹת הַֽמַּחֲנֶ֑ה וּכְאַמָּתַ֖יִם עַל־פְּנֵ֥י הָאָֽרֶץ׃ וַיָּ֣קׇם הָעָ֡ם כׇּל־הַיּוֹם֩ הַה֨וּא וְכׇל־הַלַּ֜יְלָה וְכֹ֣ל י֣וֹם הַֽמׇּחֳרָ֗ת וַיַּֽאַסְפוּ֙ אֶת־הַשְּׂלָ֔ו הַמַּמְעִ֕יט אָסַ֖ף עֲשָׂרָ֣ה חֳמָרִ֑ים וַיִּשְׁטְח֤וּ לָהֶם֙ שָׁט֔וֹחַ סְבִיב֖וֹת הַֽמַּחֲנֶֽה׃ הַבָּשָׂ֗ר עוֹדֶ֙נּוּ֙ בֵּ֣ין שִׁנֵּיהֶ֔ם טֶ֖רֶם יִכָּרֵ֑ת וְאַ֤ף ה֙' חָרָ֣ה בָעָ֔ם וַיַּ֤ךְ ה֙' בָּעָ֔ם מַכָּ֖ה רַבָּ֥ה מְאֹֽד׃ וַיִּקְרָ֛א אֶת־שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא קִבְר֣וֹת הַֽתַּאֲוָ֑ה כִּי־שָׁם֙ קָֽבְר֔וּ אֶת־הָעָ֖ם הַמִּתְאַוִּֽים׃[30]"

3.      ומרים: "וַיִּֽחַר אַ֧ף יְהֹוָ֛ה בָּ֖ם וַיֵּלַֽךְ׃ וְהֶעָנָ֗ן סָ֚ר מֵעַ֣ל הָאֹ֔הֶל וְהִנֵּ֥ה מִרְיָ֖ם מְצֹרַ֣עַת כַּשָּׁ֑לֶג וַיִּ֧פֶן אַהֲרֹ֛ן אֶל־מִרְיָ֖ם וְהִנֵּ֥ה מְצֹרָֽעַת׃[31]"

{

הפרס של אהרון

הקב"ה מרגיע את אהרון ואומר לו שברור שהוא לא שכח אותו. התפקיד שמיועד לו גדול עוד יותר מהבאת המתנות שקיבלו נשיאי השבטים. מכיוון שהם הביאו מתנות פעם אחת, ואילו אהרון ידליק את הנרות שבמנורה פעמיים ביום, בוקר וערב, ובניו ובני בניו ידליקו עד סוף הדורות.

כתוב במדרש:

"ואהרן לא הקריב עם הנשיאים

והיה אומר אוי לי שמא בשבילי אין הקדוש ברוך הוא מקבל שבטו של לוי

אמר לו הקב"ה למשה לך אמור לו לאהרן

אל תתירא לגדולה מזו אתה מתוקן [מיועד]

לכך נאמר "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרוֹת"

הקרבנות כל זמן שבהמ"ק קיים הם נוהגים

אבל הנרות לעולם "אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ"

וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם: [ברכת כוהנים].[32]"

ואיך זה יכול להיות? כשלא יהיה בית מקדש ולא יוקרבו יותר קורבנות, גם את המנורה הרי לא ידליקו יותר.

ועל זה אומר הרמב"ן[33] שכאן בעצם הבטיח ה' לאהרון הכהן, שבניו יהיו שותפים לחנוכה שניה, חנוכת המזבח, כאשר ידליקו את המנורה שמונה ימים עם פך שמן אחד שאמור היה להספיק ליום אחד בלבד.

ומאז תישאר מצוות הדלקת נרות חנוכה לדורי דורות גם בזמנים שלא יהיה בכלל בית מקדש. ולזה התכוון המדרש "אבל הנרות לעולם "אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ".

וכשלא יהיה עוד בית מקדש, ידליקו עם ישראל את נרות החנוכה בחנוכייה.

"בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת׃[34]".

כותב רש"י: "חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות בוקר וערב."

כותב האדמו"ר מסלונים, הנתיבות שלום[35]: "נצחיותם של הנרות יאירו לעולם. ושלך גדולה משלהם, מפני שהוא דבר תמידי. שלהם בטל בחורבן ביהמ"ק, אבל נר חנוכה ישאר לדורות להאיר לישראל את אור האלוקות בכל שנות הגלות הארוכה הנמשכת כבר קרוב לאלפיים שנה."

ואתה לא סתם מדליק את הנרות. את מעלה אותם.

מפרש"י: "על שם שטבע האש הדולקת שהלהב הולך ועולה כלפי מעלה לכך כתוב בהדלקתן לשון עלייה.

דרשו חכמים שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה.

כלומר שלא יעבור מנר אחד לחבירו תיכף מנשאחזה בו האש, אלא ישהה אצל כל נר וימשיך להבעירו ו'להעלות' את הלהבה ולגודלה הראוי, עד שהיא עולה כבר ודולקת כל מאליה ללא סיוע, ורק אז יעבור לנר אחר. (שבת כא)."

כלומר, שצריך לעמוד שם עם הגפרור צמוד לפתילה עד שבטוחים שהאש תפסה, והנר דולק לבדו.

ובתרגום להורות: צריך להמשיך וללמד, ולהראות ולשמש דוגמא, עד שיודעים הדבר באמת הוטמע בנפשו של הילד, שהוא רכש את התכונה, שהוא עושה לבד גם אם ההורה כבר לא בסביבה.

וזה החלק הכי משמעותי בלימוד כל דבר ודבר.

ככה זה בחיים. בן אדם רוצה משהו, הוא מקבל אותו, ואז יש לו רצון למשהו חדש.

אם יש משהו שלא חסר לנו כבני אדם – זה רצונות.

אנחנו כל הזמן מרגישים חסרים, וכל הזמן רוצים להתמלא.

כמו שכתוב בברכת בורא נפשות:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת וְחֶסְרוֹנָן

עַל כָּל מַה שֶׁבָּרָאתָ לְהַחֲיוֹת בָּהֶם נֶפֶשׁ כָּל חָי. בָּרוּךְ חַי הָעוֹלָמִים:

היו לנו כבר כמה שיעורים על הנושא, ואולי נקדיש את אחד השיעורים הבאים שוב לנושא, אבל היום אני רוצה להתמקד בעניין אחר: בתלונות.

{

הרצון, בחילופי אותיות הוא צִנור. צינור יכול להוביל בתוכו כל דבר, או את השפע האלוקי אם מחברים אותו לברז הנכון, או דברים אחרים שיכולים אפילו להזיק לנו אם מתחברים לברזים אחרים.

אז אפשר לשאול מדוע בכלל ברא אותנו ככה הקב"ה שאנחנו חסרים, ומסתובבים חסרי מנוחה ומחפשים במה למלא את החסר, במה למלא את החלל?

הסיבה היא, שללא החסך, ללא הצורך למלא את החסר – אין לנו מוטיבציה לעשות שינוי.

וללא שינוי אין לנו דרך להתקדם, לעלות מדרגות, להתפתח, לצמוח.

במילים אחרות, הקושי שעליו אנחנו מתלוננים הוא הזדמנות לשיפור עצמי.

בלעדי הקשיים שמופיעים בחיינו לא היתה לנו את האפשרות לעבוד על עצמנו ולגדול, נפשית, רוחנית.

יש לנו כאנשים נטיה לברוח מקשיים, מאתגרים. למה? כי זה לא נעים. מי רוצה לא נעים?

אבל מי שנשאר להתמודד, במקום להתמוטט, מגלה מהצד השני אוצר גדול. את עצמו מְשׁוּפְצָּר.

את עצמו, טוב יותר, חזק יותר.

זה עוזר להתלונן? בדרך כלל לא. זה רק מעצבן את הצד השני וסוגר אותו. אז למה בכל זאת מתלוננים?

כי לא יודעים אחרת.

למה לא יודעים אחרת.

כי עסוקים בחיצוניות – ולא בפנימיות.

במה שמגדיר אותי חיצונית: המראה שלי, התארים שלי, הרכוש שלי, המעמד שלי....

זה מפריע לי בגלל מה שאני חושבת על עצמי שמגיע לי – ולכן אני מתלוננת.

אבל בפנימיות אם הייתי מתבוננת, הייתי נזכרת שכל קושי, כל הפרעה לרצף הנעים של חיי היא הזדמנות לעליית מדרגה, לצמיחה הפרטית שלי – אולי הייתי מסתכלת על זה אחרת.

צריך לשאול את השאלה אחרת?

אם מתלוננים, סימן שזה באיזה שהוא אופן מועיל לאדם.

כן, כי האדם ממלא את עצמו במשהו. ורגעית, מקומית, יש לו מזור לתחושת האי נעימות של החוסר.

אבל הוא מילא את החוסר בדבר הלא מתאים.

בטווח הקצר הוא מרגיש הקלה, אבל בטווח הארוך – הוא נשאר עם אותו חוסר, שעכשיו התווסף לו עוד חוסר שנוצר מהתלונה עצמה.

הרבנית ימימה מזרחי שתחי' כל הזמן מלמדת עפ"י הרמ"ק[36] שמי שמתלוננת משמינה.

וכך היא כותבת[37]: "כשכל כך רע, קשה שלא להתלונן.

ואנו למדות: נכון. אבל גם לשתוק זה רע. 

לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה,[38] כך כתוב במסכת אבות. רק הרב קוק, באומץ אדיר, מעז להסביר: לא מצאתי לגוף טוב – משתיקה. אם את רוצה להיות חולה בגוף, תשתקי ותשתקי ותשתקי. אקרא את מילותיו המקסימות:

אף על פי שכוח המחשבה והשכל הוא עיקר האדם,
מכל מקום חייב הגוף, מצד בריאותו, בדיבור בשרי (פיסי) ועל ידי הדיבור, ישתלם גם הבשר בסגולות השכליות
ולכן, אף על פי שגדלתי בין חכמים,
שעיקר חיוּתם שׂכל ומחשבה,
לא מצאתי לגוף, מצד שהוא גוף, טוב שיוצא משתיקה.
כי המחשבה לבדה
אינה פועלת להשלים את הגוף למעלה הנצחית.[39]

רגע רגע,  הרי למדנו עד כמה קיום העולם תלוי באנשים שבולמים עצמם בשעת מריבה ושותקים. אז האמנם "תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה"...[40]? לשתוק או לא?"

{

אבל כשמתלוננים לא נכון – זה לא נסגר טוב.

יש אש תבערה, יש קברי תאווה ויש צרעת.

אבל יש להתלונן טוב: לפנות ישירות (או למשה רבינו שיפנה עבורנו) לקב"ה ולבקש ממנו, להיות כמו כולם, כי חורה לי כשלא נותנים לי לעשות מצווה כמו כולם!

אהרון רצה לתת מתנות למשכן כמו כל הנשיאים.

וקבוצה בעם שהיתה טמאה כשהקריבו קורבן פסח ב-יד' בניסן, רצתה גם היא להקריב קורבן פסח לה'.  

אהרון קיבל את המנורה ואת החנוכיה לדורי דורות ואת ברכת הכוהנים, והקבוצה בעם קיבלה עבורינו לכל הדורות את פסח שני ב-יד' באייר.

הקבוצה הזו בראה לנו בעולם את ההזדמנות השנייה. את מועד ב'.

פסח שני[41]

מבחינתם הם לא זכו לעשות את הפסח, והם לא זכו לקיים את המצווה.

הם פנו למשה ואמרו לו: "...לָמָּה נִגָּרַע, לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת-קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ, בְּתוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.[42]"

למה הם כן ואנחנו לא? זה לא פייר.

למה גורעים (מחסירים) מאיתנו? אנחנו לא גרועים...!

זה מה שיצא, זה לא אישי. זה המעשה, לא העושה.

וה' התרגש מהאמונה התמימה ומהרצון העז לקיים את המצווה, הסכים איתם, וקבע לנו עוד הזדמנות שניה: ב-יד' באייר פסח שני, מועד ב' לפסח "בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם, בֵּין הָעַרְבַּיִם--יַעֲשׂוּ אֹתוֹ: עַל-מַצּוֹת וּמְרֹרִים, יֹאכְלֻהוּ.[43]"

כותב הרבי מלובביץ'[44]: "זוהי רוח המסירות האמיתית לקיום רצון ה' להשתוקק לעשות מצוות שאין עליהן חיוב מעיקר הדין. הקב"ה נותן כוחות לכל איש ישראל לבקש ולפעול גדולות ונצורות, אלא שהקב"ה ממתין לראות עד כמה הדבר נוגע, וכשהדבר נוגע באמת ומביא לדרישה 'לָמָּה נִגָּרַע' ממלא הקב"ה את רצונו של היהודי ונותן לו את מבוקשו."

הזדמנות שניה לדברים שלא הלכו לנו כמו שרצינו.

הזדמנות שניה לדברים שהתפקששו לנו.

הזדמנות ביני לבין מישהו אחר.

הזדמנות שניה ביני לביני.

ותמיד תמיד תמיד יש הזדמנות שניה עם הקב"ה.

"ענינו של פסח שני" מסכם הרבי מלובביץ' "הוא שאין דבר אבוד, תמיד ניתן לתקן. אפילו מי שהיה טמא, מי שהיה בדרך רחוקה, ואפילו אם הדבר נעשה "לכם", כלומר ברצונו – למרות זאת ניתן לתקן."

כמה זה מעודד לדעת שאפילו מהשמיים נותנים לנו הזדמנות שניה.

ששום דבר לא אבוד, ושתמיד אפשר לתקן.

אבל אנחנו חייבים לזכור שכדי לקבל את ההזדמנות השניה הזו, אנחנו צריכים לעשות כאן למטה פעולה, ולהניע את המהלך: לרצות!

לרצות לתקן זה המפתח, זה ה-Master Key, שאיתו אפשר לפתוח כל דלת.

אז בואו ניתן לעצמנו, לזוגיות שלנו, לילדים שלנו, הזדמנות שניה, תפסיקו להיות כל-כך קשים עם עצמכם (ועם כל העולם).

תנו גם לאחרים הזדמנות שניה – חברים זה נכס לחיים.

תנו לבני הזוג שלכם הזדמנות שניה – זוגיות זה דבר יקר, עם עליות ומורדות, אל תוותרו כשקשה.

למדו את הילדים שלכם לתת הזדמנות שניה, לעצמם ולאחרים.

זה אף פעם לא באמת סוף פסוק. זה רק קטע מהסיפור כולו.

ולמדנו... צריך 40 יום לתהליך של מעבר למשהו חדש. סבלנות.

{

היום אנחנו לומדות להתלונן טוב.

לדבר עם הקב"ה.... כי כתוב: "דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה.[45]", ורש"י מפרש: "ישיחנה מדעתו", כלומר, יסיח את דעתו ממנה, מהדאגה. יתעלם ממנה עד שתעלם. אבל במסכת יומא[46] נחלקו רבי אמי ורבי אסי: "רבי אמי ורבי אסי חד אמר ישחנה מדעתו וחד אמר ישיחנה לאחרים."

רש"י ככל הנראה הלך אחר דעתו של רבי אמי, אבל יש לנו כאן עוד אופציה שמציע רבי אסי: "ישיחנה לאחרים" – לפעמים צריך לדבר עם מישהו אחר על הדאגה כדי שהיא תעלם.

1.      עצם השיחה יש בה כדי לעזור לבן אדם להשתחרר מהמועקה.

עצם הגיית המילים. ההוצאה שלהם מרשות היחיד לרשות הרבים – השיחה עצמה, הדיבור, עוזר לשחרר את הקושי החוצה.

2.      ובנוסף, כשמישהו משיח את הקושי שלו באוזני אדם אחר, הוא כבר לא לבד עם הקושי. מישהו שם איתו לשאת בנטל – וזה כבר עושה הקלה.

3.      אבל בעיקר, יש מקרים שבהם אדם לא יכול לעזור לעצמו. צריך מישהו מהצד שיראה מה שהאדם עצמו לא רואה. צריך מראה.
צריך הורה, חבר, איש מקצוע... מישהו שיוכל להראות לאדם את מה שהוא לא יכול לראות לבד.

{

במיוחד אנחנו , הנשים, כי כתוב:  "עֲשָׂרָה קַבִּין שִׂיחָה יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלוּ נָשִׁים [47]".

יש לנו פי תשע יכולת דיבור מאשר לגברים.

יש לנו פי תשע צורך לדבר יותר מאשר לגברים.

ישלנו פי תשע רצון לדבר יותר מאשר לגברים.

ויש לנו גם פי תשע הזדמנות להפוך את הרצון הזה לצִנור.

צינור – למדנו - יכול להוביל בתוכו כל דבר, או את השפע האלוקי אם מחברים אותו לברז הנכון, או דברים אחרים שיכולים אפילו להזיק לנו אם מתחברים לברזים אחרים.

צריך להשתמש נכון בכוח הדיבור המופלא הזה ולברוא איתו עולם טוב יותר.

{

את השיר השבוע אני רוצה להקדיש לילדה הקטנה בת ה-7 שחוללה ברשעות ובאכזריות רבה, נחטפה, ונאנסה ע"י עובד בית ספר ערבי, תוך שחבריו לדירה עומדים מסתכלים וצוחקים במקום לעזור לה.

אני לא יכולה לתפוס את חוסר האנושיות הזו. לא יכולה.

זהו רוע שאי אפשר להסביר.

אולי רק באמצעות ספר התניא של האדמו"ר הזקן[48] אפשר לקבל מושג כלשהו על מהות הרוע.

כי רבי שניאור מלאדי הסביר שרוע זה ניתוק מטוב.

ד"ר יחיאל הררי מסביר את זה נהדר ואומר: "רוע אצל האדמו"ר הזקן, זה ניתוק! רוע זה היעדר! רוע זה ריחוק!" זה משהו פנימי לקוי בנפש של האדם.

אצל כל אחד מאיתנו יש שני כוחות שפועלים בתוכו, טוב, ורע.

טוב במובן של כל הכוחות הפנימיים מחוברים, מהודקים, ופועלים ליצירת טוב בעולם: "קירבה, יכולת להכיל, להיות עִם... להתקשר עם המציאות, עם הזולת, להתחבר איתם."

רע, במובן של ניתוק ממה שקורה מסביבך והתרכזות רק בעצמך.

טוב ורע בנפש, לפי האדמו"ר הזקן, זה היכולת להתחבר למציאות ולאחרים, או להיפך, אי היכולת הזו, ובפועל, ריחוק מהמציאות מהזולת, ניתוק מהאחר, ומיקוד בעצמי.

האדם שבעינינו הוא רע, הוא בדר"כ לא רע בעייני עצמו. הוא פשוט מנותק מרגשות של אנשים אחרים. מכאב של אדם אחר.

{

נתפלל על כל האנשים הרעים והמנותקים האלה שהטוב שבתוכם יגבר על הרע.

ובעיקר נתפלל על הילדה הקטנה הפעוטה הזו בת ה-7, שחוללה לא רק בגופה אלא גם בנפשה הצעירה, שתחלים ותתרפא.

במילותיו של משה רבינו ע"ה שהתפלל על אחותו מרים שלקתה בצרעת על שדיברה עליו לשון הרע:

"וַיִּצְעַ֣ק מֹשֶׁ֔ה ה'" זו אחותי, הקב"ה, היא בשר מבשרי, היא לא רובוט, היא לא מלאך "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ ; אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ  ; אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ [49]"

{

שיר מִשמר[50]

שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, כֹּחֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ,

שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ,

מִקִּיר נוֹפֵל, מִגַּג נִדְלָק, מִצֵּל חָשֵׁךְ,

מֵאֶבֶן קֶלַע, מִסַּכִּין, מִצִּפָּרְנַיִם.

שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ מִן הַשּׂוֹרֵף, מִן הַחוֹתֵךְ,

מִן הַסָּמוּךְ כְּמוֹ עָפָר וּכְמוֹ שָׁמַיִם,

מִן הַדּוֹמֵם, מִן הַמְחַכֶּה וְהַמּוֹשֵׁךְ

וְהַמֵּמִית כְּמֵי-בְּאֵר וְאֵשׁ-כִּירַיִם.

נַפְשֵׁךְ שִׁמְרִי וּבִינָתֵךְ, שֵׂעַר רֹאשֵׁךְ,

עוֹרֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ.

זֶה עֶרֶב קַיִץ לִכְאוֹרָה, זֶה לִכְאוֹרָה

רַק עֶרֶב קַיִץ טוֹב, יָדוּעַ וְיָשָׁן,

שֶׁבָּא לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים, לֹא לְמוֹרָא

וְלֹא לְרַחַשׁ חֲשָׁדוֹת וּדְבַר אָשָׁם,

שֶׁבָּא עִם רֵיחַ תַּבְשִׁילִים וְעִם מְנוֹרָה

אֲשֶׁר תָּאִיר עַד אִם נָנוּחַ וְנִישַׁן.

עַד אִם נָנוּחַ וְנִישַׁן

רַק עֶרֶב קַיִץ חַם וְטוֹב הוּא לִכְאוֹרָה,

רַק עֶרֶב קַיִץ חַם שֶׁבָּא לֹא לְמוֹרָא.

הִנֵּה הָרוּחַ יָד שׁוֹלַחַת וּבְלִי רַחַשׁ

פִּתְאֹם חַלּוֹן לְאַט נִפְתָּח בַּחֲשֵׁכָה.

אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ צוֹחֶקֶת כְּמוֹ פַּחַד,

אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ קוֹפֵאת כְּמוֹ שִׂמְחָה?

אִמְרִי מַדּוּעַ הָעוֹלָם כֹּה זָר עֲדַיִן

וְאֵשׁ וּמַיִם מַבִּיטִים בּוֹ מִכָּל צַד?

אִמְרִי מַדּוּעַ בּוֹ מְפַרְפְּרִים חַיַּיִךְ

כְּמוֹ צִפּוֹר מְבֹהָלָה בְּתוֹךְ כַּף יָד?

אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ מָעוֹף וְרַעַד רַב

כְּמוֹ צִפּוֹר בַּחֶדֶר בְּחַפְּשָׂהּ אֶשְׁנָב?

זֶה עֶרֶב קַיִץ לִכְאוֹרָה, זֶה לִכְאוֹרָה

רַק עֶרֶב קַיִץ טוֹב, יָדוּעַ וְיָשָׁן,

שֶׁבָּא לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים, לֹא לְמוֹרָא

וְלֹא לְרַחַשׁ חֲשָׁדוֹת וּדְבַר אָשָׁם,

שֶׁבָּא עִם רֵיחַ תַּבְשִׁילִים וְעִם מְנוֹרָה

אֲשֶׁר תָּאִיר עַד אִם נָנוּחַ וְנִישַׁן.

עַד אִם נָנוּחַ וְנִישַׁן

רַק עֶרֶב קַיִץ חַם וְטוֹב הוּא לִכְאוֹרָה,

רַק עֶרֶב קַיִץ חַם שֶׁבָּא לֹא לְמוֹרָא.

שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ הָעֲיֵפָה, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ,

שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ,

שֵׂעַר רֹאשֵׁךְ, עוֹרֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי יָפְיֵךְ,

שִׁמְרִי לִבֵּךְ הַטּוֹב, אַמְּצִיהוּ בְּיָדַיִךְ.

{

השיעור מוקדש לעילוי נשמת מנחם בן חנה, למלאת שנתיים לפטירתו, רוח ה' תניחו בגן עדן
ולהבדיל אלף אלפי הבדלות יבלחט"א לזכות ניקול מרים בת שרה וגל יצחק בן סמדר לזרע של קיימא
ולרפואה שלימה בגוף ובנפש של שירלי בת גילת, יוסף אריה בן הילדה, אמיליה בת אסתר, גל יצחק בן סמדר בתוך שאר חולי עמו ישראל

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה
שיעור ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.

תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה
{

מקורות:

אגמון, ד. (אין תאריך). פרשת בהעלותך פנימיות הפרשה באור הקבלה והחסידות. אתר מודעות. אוחזר מתוך http://www.mudaut.co.il/פרשות-השבוע/פרשת-בהעלותך-קבלה-חסידות

הרב הלוי, ש. (אין תאריך). המספר 40 ביהדות. אוחזר מתוך http://www.dvar-tora.co.il/mamr.aspx?id=3282 S

ד"ר הררי, י. (14.6.2019). תניא - פרק א: איך אני יכול להכיר את החסמים שלי? מה מגדיר אותי? [סרטון וידאו] אוחזר מתוך https://www.facebook.com/Jhitbonenut/

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא – רש"י כפשוטו - במדבר – פרשת בהעלותך. עמ' קיב-קעד. ירושלים: לשם ספרי איכות.

הרב כץ, א. (9.1.2018). מעמדו של עובר קודם יום הארבעים. אוחזר מתוך https://puah.org.il

הרב הלוי, ש. (אין תאריך). הקנאה התאווה והכבוד! אוחזר מתוך http://dvar-tora.co.il/mamr.aspx?id=890

הרבנית מזרחי, י. (פרידמן, י. עורכת). ירושלים. [שיעורים בדוא"ל למנויות "פרשה ואשה"].

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך http://mg.alhatorah.org/

ספריא: ספרייה חיה של טקסטים יהודיים. אוחזר מתוך: https://www.sefaria.org

---

[1]  פרשת בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙: במדבר ח' א' – יב' טז' (3/10 ; 136 פסוקים)

[2]  עפ"י אתר צעירי חב"ד

[3]  פרשת נָשֹׂ֗א: במדבר ד' גא' – ז' פט' (2/10 ; 176 פסוקים)

[4]  המשנה בנידה דף ל' ע"א פוסקת: "המפלת ליום מ' – אינה חוששת לולד, ליום מ"א – תשב לזכר ולנקבה ולנדה". ומנמקת זאת בכך: "וחכ"א: אחד בריית הזכר ואחד בריית הנקבה – זה וזה מ"א".

במנחות צ"ט ע"ב אומרת הגמרא: "נשמה נוצרה בארבעים", ומסביר רש"י את כוונת הגמרא: "צורת הולד לארבעים יום".

בכורות כ"א ע"ב: "אמר רב חסדא: הרי אמרו יצירת הוולד באשה – ארבעים יום".

יבמות ס"ט ע"ב: "בת כהן שנישאת לישראל ומת – טובלת ואוכלת בתרומה לערב! אמר רב חסדא: טובלת ואוכלת עד ארבעים, דאי לא מיעברא – הא לא מיעברא, ואי מיעברא – עד ארבעים מיא בעלמא היא". ומסביר רש"י: "יצירת הולד – לארבעים יום".

[5]  סיפר הרב יהודה לייב, אחיו של האדמו"ר הזקן הלא הוא הרבי הראשון מלובביץ' (רבי שניאור זלמן ברוכוביץ' מליאדי - האדמו"ר הזקן (במקור באידיש דעֶר אַלטעֶר רבי. מכונה גם הרב או בעל התניא והשולחן ערוך) 1745 - 1812, הוא מייסדה של שיטת חסידות חב"ד והאדמו"ר הראשון בשושלת אדמו"רי חב"ד. חיבר את ספר התניא, ספר היסוד של חסידות חב"ד וכתב שולחן ערוך), שניאור זלמן, שהוא נהג לומר כי: "יש לחיות עם הזמן" (מובא בהיום יום, ב' מרחשון), והכוונה היא שיש 'לחיות' עם פרשת השבוע. לא רק ללמוד אותה בכל יום, אלא ממש 'לחיות' עמה (מובא בחומש, קול מנחם, פתיח).

[6]  במדבר ט' ז'

[7]  שם, יא' א'

[8]  שם, שם ד'-ו'

[9]  שם, יב' א'

[10]  במדבר ח' א'-ב'

[11]  רש"י שם

[12]  פרקי אבות פרק א' משנה יב'

[13]  עפ"י חמשת סוגי הטיפוסים עפ"י התניא.

[14]  ויקרא י' ג' (פ' שמיני)

[15]  מלכים א יט' יב'

[16]  תלמוד בבלי, מסכת שבת קיב' ב'

[17]  תהילים ח' ה'

[18]  שם, שם ב'

[19]  שמות כ' ב' וגם דברים ה' ו'

[20]  שם

[21]  שמות כ' ז'

[22]  שמות כ' יא' וגם דברים ה' טו'

[23]  שמות כ' ב' וגם דברים ה' ו'

[24]  שמות כ' יב' וגם דברים ה' טז'

[25]  שם

[26]  תהילים סח' יט'

[27]  במדבר יז' יב'-יג' (פ' קורח)

[28]  תלמוד בבלי, שבת פח, ב'

[29]  שם, יא' ב'-ג'

[30]  שם, שם לא'-לד'

[31]  שם, יב' ט'-י'

[32]  מדרש רבה טו' ו'

[33]  בתוך "מודעות" ; רבי משה בן נחמן (רמב"ן; 1194 – 4.4.1270) מגדולי חכמי ספרד, פוסק והוגה. הוא היה רופא ופילוסוף, מנהיג דתי ויועץ למלך, פרשן התורה ומראשוני החכמים שעסקו בקבלה (ויקיפדיה).

[34]  במדבר ח' ב'

[35]  רבי שלום נח ברזובסקי (8 באוגוסט 1911, ברנוביץ, בלארוס - 8 באוגוסט 2000, ירושלים) היה האדמו"ר מסלונים, ולפני כן מקימה וראש הישיבה של ישיבת בית אברהם של חסידות סלונים. מחבר סדרת ספרי החסידות "נתיבות שלום".

[36]  רבי משה קוֹרְדוֹבֵירוֹ הרמ"ק; 1522 – 1570, מחשובי מקובלי צפת במאה ה-16, מחבר ספרי קבלה ורבו של האר"י (רבי יצחק לוריא בן שלמה 1534-1572). הרמ"ק בעל ה"תומר דבורה": תומר (תאמר) דבורה (דיבור) – "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יט' ג'). עיקר פעילותו ותרומתו בתחום חוכמת הנסתר. בגיל עשרים החל הרמ"ק בלימוד קבלה אצל גיסו. הרמ"ק התחתן עם אחותו של רבי שלמה בן רבי משה הלוי אלקבץ (1505 לערך - 1584 לערך), שהיה מקובל ופייטן צפתי, ונודע בשל פיוטו "לכה דודי", שהוכנס לכל סידורי התפילה.

[37]  מתוך שיעורהּ של הרבנית ימימה מזרחי לפרשת בהעלותך תשע"ה

[38] מסכת אבות א', טז.

[39] סידור "עולת ראיה", חלק ד' קסב

[40] איוב כ"ו, כז.

[41]  מתוך: יַהֱדוּת וְהוֹרוּת - סוכריה לשבת – עוד הזדמנות שניה – אחרי מות קדושים – יא' באייר ה'תשע"ח - 26.4.2018: https://www.youtube.com/watch?v=Bj3fp9wvPsk

[42]  במדבר ט' ז'

[43]  במדבר ט' יא'

[44]  ע"פ התוועדויות תשד"מ ח"ג עמ' 1680 ואילך, וספר היום יום

[45]  משלי יב' כה'

[46]  בבלי, יומא, עה' א'

[47]  קידושין מט' ב'

[48]  רבי שניאור זלמן ברוכוביץ' מליאדי - האדמו"ר הזקן (במקור באידיש דעֶר אַלטעֶר רבי. מכונה גם הרב או בעל התניא והשולחן ערוך) 1745 - 1812, הוא מייסדה של שיטת חסידות חב"ד והאדמו"ר הראשון בשושלת אדמו"רי חב"ד. חיבר את ספר התניא, ספר היסוד של חסידות חב"ד וכתב שולחן ערוך.

[49]  במדבר יב' יג'

[50]  בשיעור הקשבנו לשיר "שיר משמר". מילים: נתן אלתרמן מתוך הספר "חגיגת קיץ" 1965, הספר עובד למחזה ועלה על בימת תיאטרון הקאמרי ב-1972, שנתיים לאחר שהלך אלתרמן לעולמו ; לחן: סשה ארגוב ; בשנת 1973 הקליטה אותו חוה אלברשטיין לאלבומה 'לו יהי': https://www.youtube.com/watch?v=RKNIgtKeKfc

[© Smadar Prager, CGP]

---

www.smadarprager.com

Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Emotion Focused Psychotherapist since 1998 after graduating the four-year program in the Alfred Adler Institute in Israel.  With a home-based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island) she focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
To contact or to schedule an appointment please email smadarprager@gmail.com or call/text 917-513-1490 or WhatsAppMe.
I'd love to hear from you.