בס"ד
השיעור מוקדש לעילוי נשמת הרברט הרש מאיר בן מיכאל ע'ה וחיים יוסל שמחה בן חי ריישא ע'ה
רוח ה' תניחם בגן עדן ת.נ.צ.ב.ה
ולהבדיל, להחלמה מהירה ורפואה שלימה של אמיליה בת אסתר, טל בן תקוה, חוה דינה אטיה בת ציפורה שבע,
ולהבדיל, להחלמה מהירה ורפואה שלימה של אמיליה בת אסתר, טל בן תקוה, חוה דינה אטיה בת ציפורה שבע,
סיגלית בת יונה, אסתר זלאטע בת יהודית, מלכה בת יעקפקע
יהודית, יואל ברוך בן מרים חנה, הילה בת אילה, אהרון עמרי בן ציונה,
יעקב בן הלן,
סילביה בת שרה, ואפרים אפי בן חנה בתוך שאר חולי עמו ישראל
יַהֲדוּת וְהוֹרוּת
והפעם:
הגיגים
מעוגנים על פרשת משפטים
קודם כל תהיה בן אדם
קיבלת חירות. האחריות עליך!
יש לנו נטיה לקחת
את הדברים שיש לנו כמובן מאליו, ולרצות עוד.
זה טבע האדם.
אבל ה-עוד שאנחנו
רוצים הוא תמיד עוד אנוכי. בשבילי. עבורי. לי. אני.
זה טבע האדם.
זה יצר הישרדותי.
אם אדם לא ידאג לעצמו, מי ידאג לו?
וכבר אמרו לפנינו:
"אִם
אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי. וְאִם לֹא
עַכְשָׁיו, אֵימָתָי:[1]"
אבל
כדי לבנות חברה מתוקנת, אי אפשר שכל אחד יהיה לעצמו, וכל אחד יעשה מה שבא לו – כדי
לחיות טוב ביחד
צריך לוותר הרבה על כל הרצונות והחשקים של האני.
{
ודוגמא
נפלאה ראינו לכך אתמול בחוף הרצליה.
גולש
[ובדר"כ הגולשים הם הקו הראשון שמחלצים טובעים ומתרחצים במצוקה מהמים הרבה
לפני שהמצילים מיעים אליהם...] נפגע מהגלים והחל להתרסק על הסלעים.
בחור
שהיה על החוף שלא למטרות שחיה, קפץ לים הסוער ומבלי להתחשב בכלל בבטיחותו האישית
עשה הכל כדי להשאיר את הראש של הגולש מעל המים עד שהגיעו כוחות ההצלחה.
הבחור
הזה הציל את חייו של הגולש!
כרגע
הגולש עדיין במצב קשה אך יציב, ללא ספק הציל את חייו.
צלם
חובב שבמקרה היה באזור צילם את האירוע וכשהגיעו כוחות ההצלה, המלאך המציל פשוט הלך
משם בצניעות.
אף
אחד לא יודע מי זה.
יברך ה' את היהודי הטהור הזה,
שראה אדם במצוקה ולא חשב פעמיים.
בשביל לעשות את הסיפור
עוד יותר דרמטי נספר, שהבחור היה חרדי, והיה במקום כנראה למטרות התבודדות. הסיפור
הזה מסעיר את המדינה... לטובה לשם שינוי.
פתאום מבינים
שאנחנו ב"ה קרובים הרבה יותר ממה שחשבנו.
שבאמת אין לנו שום
משמעות ללא הביחד, ללא ה-כולנו, כי "כָּל יִשְׂרָאֵל" באמת "עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה[2]".
{
יצאנו ממצרים,
חצינו את הים, עמדנו במעמד הר סיני וקיבלנו את התורה, צעקנו נעשה ונשמע.
ומה עכשיו. מה אחרי
כל ה-הַי הזה?
איך מורידים את כל
הרוחניות הזו לחיי העולם הזה, למעשה?
אנחנו בפרשת מִּשְׁפָּטִ֔ים[3], 53 מצוות[4] שכולן על האחריות של בן אדם
לחברו, על בנית חברה מתוקנת, על חוק וסדר שהם לא המצאת בני אנוש, אלא משפט אלוקי.
עושים לא כי צריך,
או כי רוצים, או כי זה נראה נכון או לא נכון, אלא פשוט בגלל שזה מה שה' קבע שכך
צריך לנהוג "אֲנִי
ה' אֱלֵֹקיכֶם"
- חירות זו לא דמוקרטיה של חוקים. חירות זו אחריות.
והיא מתחילה בחברה
מתוקנת, בדברים שבין אדם לחברו.
ויש הבדל בין סדר
חברתי של יהודי לעומת סדר חברתי של גוי, ומהו?
עבור יהודי הציווי
האלוקי הוא חוק, גם אם הוא לא עושה לו הגיון, בעוד שהגוי ינהיג אך ורק חוקים
המסתדרים עם ההגיון שלו.
הבעיה היא, שכאשר
חברה מחליטה בעצמה על החוקים שלה, מבלי להתחשב בסדר האלוקי, יכול להיווצר כאוס
עצום.
יכולה לעלות לשלטון
המפלגה הנאצית ולעשות שואה בעולם.
יכול לעלות לשלטון
מלך כמו פרדיננד ולעשות אינקוויזיציה, או מטורפי דאע"ש בסוריה.
כלומר בשם החוק, או
תוך הסתתרות באחורי החוק, נבנית חברה מושחתת ובסופו של דבר לא מוסרית.
כמו שהיה בדור
המבול, וכמו שהיה לפני הפיכת סדום.
כותב הרש"ר
הירש[7]: "כשם ש"חמס" ו"השחתת
דרך" בתקופה שלפני המבול היו כרוכים יחדיו, וכשם שאנשי סדום וערי הכיכר היו
"רעים" ו"חטאים" בעת ובעונה אחת (עיין בראשית יג, יג), כך תמיד
"משפטים" ו"חוקים" משפיעים זה על זה: השחתה מוסרית ודיכוי חברתי
הולכים תמיד יד ביד.[8]"
וממשיך הרש"ר
הירש: "ההתנהגות
החברתית מוסדרת על ידי חוקי המדינה, והנהגת הפרט נשלטת על ידי כללים שנתקדשו מכוח המנהג.
היחסים
החברתיים בין אדם לחברו, מבטאים את דרך גישת העם ואת תפיסותיו כלפי החוק והמדינה."[9]
כלומר, הפרטים הם
אלה שמרכיבים את החברה, וזו את המדינה.
שחיתות ופריצות בהנהגת
המדינה, מתחילות מהשחתה המוסרית שבין אדם לחברו.
אחריות
היא קודם כל ההבנה שאני לא יכולה הכל – גם לא להמציא את החוקים שיכוננו לי חברה
מתוקנת. צריך שופטים, אבל צריך שהמשפט שהם חורצים יהיה מושתת על הנהגה אלוקית. לא
על הגיון פרטי (גם אם הוא בריא, ועל אחת כמה וכמה אם הוא לא...) וערכים משתנים של
בני אדם.
{
גם בבית, ילדים לא
יכולים להכתיב את הסדרים והנהלים.
אם זה יהיה תלוי בהם,
נאכל כל היום במבה וגלידה, לא נקלח, ונישן מתי שבא לנו איפה שבא לנו.
ברור שכאשר ילדים
גדלים נכון לשתף אותם בהנהגת הבית, ולהתחשב בדעתם ובהעדפות שלהם.
אבל מי שקובע את
החוקים של הבית יהיו תמיד ההורים.
לא בגלל שהם שני
דיקטטורים שנהנים להשליט את מרותם על הילדים, אלא בגלל שלנגד עיניהם של ההורים
ישנה מטרה, תוכנית על, שלפיה הם קובעים את ההנהגות שלהם בבית.
לא על-ידי קפריזה,
אלא על-פי תוכנית מובנית מטרה.
{
פרשת מִּשְׁפָּטִים כאמור, פותחת באלו המילים: "וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם[10]" והיא המשך ישיר של הפרשה הקודמת, פרשת
יִתְרו, שהסתיימה בהתגלות הקב"ה
לעם ישראל, בשמיעת עשרת הדיברות, ובמסר המסכם
את המטרה האמיתית של מעמד הר סיני: "וַיֹּאמֶר ה'
אֶל-מֹשֶׁה, כֹּה תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם--כִּי
מִן-הַשָּׁמַיִם, דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם.[11]"
"וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים..." ורש"י
מפרש, "כל מקום שנאמר 'אלה' פסל את הראשונים, 'ואלה' מוסיף
על הראשונים[12] – מה הראשונים מסיני,
אף אלו מסיני."
כלומר, מסביר לנו הרבי
מלובביץ', "בכל מקום שנאמר
"אלה", זו פרשה חדשה שאינה קשורה לנאמר קודם. במקרה שלנו השימוש בביטוי
"ואלה הַמִּשְׁפָּטִים"
מלמד כי כשם שהפרשה הקודמת (עשרת הדיברות) ניתנה בסיני, כך החוקים הללו (של פרשת מִּשְׁפָּטִים) ניתנו בסיני.... זאת
כדי להעניק לדינים וההלכות הללו את התוקף של (מעמד הר) סיני."
הפרשה פותחת באות
וו וְאֵלֶּה, כדי לחבר בינה לבין הפרשה הקודמת. ולתת תוקף לכל המצוות שיבואו אחרי
מעמד הר סיני. שלא יקרה מצב שחו"ח יאמרו אנשים שהמצוות שנאמרו אחרי מעמד הר סיני
חשובות פחות מעשרת הדיברות שניתנו במעמד הר סיני, או שיאמרו שכל מה שנצטוו אחרי
מעמד הר סיני לא מחייב באותו אופן כמו מה שנצטוו במעמד הר סיני.
הרב משה רייס מסכם[13] שהתורה באה ללמד אותנו "שדיני המשפטים
שבתורה יסודם לא באדם אלא בקב"ה, ורצונו של הקב"ה שהתגלה לנו במעמד הר
סיני, הוא זה שהכתיב לנו משפטים אלו." שמכאן ואילך נדע "שחוקי החברה בישראל אינם סדרים סתמיים
שכמותם או בדומה להם ניתן למצוא אצל אותות תרבויות אחרות, דיני התורה... חלק בלתי
נפרד מתורת האלוקים וחותם הקדושה טבוע בהם."
{
הרש"ר הירש נותן לנו עוד זוית ראיה נהדרת
וכותב: "וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים – בפסוקים הקודמים [לעיל כ, כב–כג]
דיבר
הכתוב על בניית המזבח, הנותנת ביטוי סמלי לעיקרון בסיסי: כל יחסינו עם ה' יש להבינם
כדבר המעניק בסיס איתן ובלתי מעורער לבניית חברה ברוח הצדק והאנושיות
["כי
חרבך הנפת עלה ותחללה"], ולחיזוק כל יחיד ויחיד ברוח המוסריות
הטהורה ["אשר
לא תגלה ערותך עליו"].
אל
העיקרון הזה מקשרת וי"ו החיבור את "המשפטים", אותם חוקים אשר
יכוננו את בניית החברה היהודית על בסיס הצדק והאנושיות. על ידי כך תורחק החרב,
היינו האלימות והאכזריות, מחברת המדינה היהודית, ורק אז תהיה חברה זו ראויה להקים מזבח
לה' בקרבה. לכן קודמים "המשפטים" לבניין המשכן (בפרשה הבאה)."
{
אבל ישנה עוד סיבה
למה יש כאן ו' החיבור.
עשרת הדברות
שקיבלנו בפרשה הקודמת, בפרשת יִתְרו, מתחילות במילים של הדיבר הראשון: "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ
מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹקִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי.[14]"
ואת הדגש אנחנו
שמים על שלושת המילים הראשונות: "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ".
כשרש"י אומר
על "וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים..." "מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני",
והרבי מלובביץ'
מדגיש שיש להם את: "התוקף של (מעמד הר) סיני",
אני חושבת שהם
מתכוונים לשלושת המלים האלה שפתחו את הטקס רב הרושם שעברו בני ישראל במעמד הר
סיני.
שיבינו, שכמו שעשרת
הדיברות פותחות את מתן תורה במילים "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ", גם כל המשפטים האלה
מגיעים מאותו אחד. מאותה תורה. תורה מלשון חוק. הלא תורה היא הוראה.
הוראה היא גם
לימוד. והוראה היא גם ציווי. צו. חוק.
זה לא רק המשך ישיר
של עשרת הדיברות, זה לא רק התוקף של עשרת הדיברות,
זה אותו "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ
אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".
אל תנסו להבין את
ההיגיון שלי.
תעשו כמו שעשיתם את
קורבן פסח, כמו שמרחתם דם על מזוזות הבתים, כמו שארזתם ובאתם למדבר בעיניים
עצומות, סומכים על הרועה "כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ[15]", כמו שהתינוק נח בשלווה על אימו
ובטוח שהיא תגן עליו ותזין אותו.
"אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ" זה "משפט.. שהוא יסוד
היהדות" אומר הרש"ר
הירש.
{
כדי שאפשר יהיה
לסמוך על הרועה בעיניים עצומות, צריך לסמוך עליו.
כדי שילדים יסמכו
על החוקים וההנהגות של ההורים שלהם, הם צריכים לסמוך קודם כל ההורים שלהם.
ואיך אפשר לסמוך
על מישהו שלא סומך על עצמו?
זה בעיה, אימהות,
טיפות חלב, משפחות קטנות, מיליון עצות, לא סומכות על עצמן.
בגלל שלגדל ילדים
זה יותר מכל כמה שעות הוא אכל, ולכמה חוגי העשרה היא הולכת.
לגדל ילדים זה לדעת
לאן הולכים? האם ההורים יודעים לאן הולכים? מה המטרה?
שהיא תהיה מאושרת,
שהוא יהיה מאושר.
ומה קרה לעץ הנדיב?
כמה מאושר הוא היה? מאוד! והוא נשאר בלי כלום.
בן אדם צריך וחייב
לתת לזולתו, אבל לא להפוך את עצמו לאפס. לא להתרפס.
[דיברנו על זה, כמו
מדבר, כמו הר סיני. עניו, לא סמרטוט!].
איך ילדים יכולים
לסמוך על ההורים שלהם, אם מגיל אפס הוא
מצפה שהילד שלו יבחר לבד במה שטוב עבורו.
אין מצב!
איזה ילד יבחר ללכת
לישון בשמונה, בלי טלויזיה?
איזה ילד יבחר לקום
בשבע בבוקר מהמיטה?
איזה ילד יבחר לאכול
ירקות וגבינה לבנה?
ילדים מצפים שההורים
שלהם יספקו להם סביבה בטוחה לגדול בה. והכי בטוח זו סביבה עם גדר.
ככה לא הולכים
לאיבוד. ככה אפשר לרוץ חופשי.
איך ילדים יסמכו על
ההורים שלהם אם במקום להיות החלטיים, הם מסבירים, ומתנצלים, ונכנסים למו"מ,
ורוצים שהילד יסכים איתם, ויעשה את הכל בנינוחות ובמרוצות.
זה לא הגיוני!
ילד צריך שיתנו לו
מסגרת של נכון ולא נכון, מותר ואסור, ויאפשרו לו לבחור לפי מידת יכולתו, מתוך
המבחר של מה שההורים מגישים לו לבחור.
עוד חמש דקות
מסיימים לשחק. את רוצה קודם לאכול ארוחת ערב או קודם להתקלח?
אנחנו צריכים לצאת
מהבית עוד ½ שעה, את רוצה שאזכיר לך חמש דקות לפני או שאת מגיעה לאוטו לבד?
אנחנו יוצאים לקנות
בגדים, יש לך $100 לקנות מכנסיים חולצה ונעליים.
תשתפו, תתחשבו,
תקשיבו, תקחו בחשבון, תנו עצמאות – אבל במידה, מתוך אחריות.
חירות זו לא פריצות.
{
הקב"ה הוא רועה
שאפשר לסמוך עליו. הוא יודע מאיפה הוא לוקח אותנו ולאן הוא מוביל אותנו.
והוא יודע מה אנחנו
צריכים כדי שנשרוד את הדרך הארוכה הזו בצורה הטובה ביותר.
"וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם":
רש"י: "אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם –
כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם."
אבל
לישראל נתתי להם מצוות וחוקים טובים, שנאמר: וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֔י
אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֛ם הָאָדָ֖ם וָחַ֣י בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י ה'׃[18]"
ומסביר האברבנאל[19]: "ואמרו חז"ל לִפְנֵיהֶם ולא לפני הדיוטות ומה
שראוי שיאמר בתשובת זה הוא שהמשפטים האלקיים יובדלו משאר המשפטים של בני נח ושל שאר
האומות בשני הבדלים עצומים."
ישנם שני הבדלים
מהותיים בין המשפטים, החוקים, שניתנו לעם ישראל ע"י הקב"ה, לאלה של שאר העמים.
"האחד מצד טבע המשפטים
עצמם שהאלקיים כוללים דברים אחדים מה שלא ימצאו במשפטי האומות. והשני מצד הגמול והשכר
הנתן לשומר המשפטים האלקיים מאדון הכל יתברך שמו"
הבדל ראשון:
במשפטים של הקב"ה מן הסתם ימצאו הנהגות שלא ימצאו באלה של שאר העמים, מהסיבה
הפשוטה, שלבן אדם אין אפשרות לדעת מה שהקב"ה.
במובן של: מי
שהמציא את המכונה כותב גם את ספר ההוראות שלה.
וההבדל השני: השכר,
התגמול שמקבלים מי ששומרים על המשפטים האלוקיים.
"מה שאין כן במשפטים
ההסכמיים מבני אדם כי אין בהם זולת תקון המדינה והקבוץ ואין בהם שכר ולא גמול ניתן
מהאלוה יתברך על שמירתם זולת תועלת עצמם."
החוקים של בני האדם
נובעים מהסכמה חברתית, והתועלת שלהם נוגעת רק לניהול תקין של החברה והמדינה,
והתגמול הוא בדיוק זה: חברה ומדינה שמתנהלים באופן תקין.
לעומת הגמול שמקבל
מי ששומר על המשפטים של הקב"ה שמקבל לא רק חברה ומדינה מתוקנות בעולם הזה,
אלא גם מקום VIP בעולם הבא.
וזו הכוונה ב:
"וּשְׁמַרְתֶּ֤ם
אֶת־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֔י אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֛ם הָאָדָ֖ם וָחַ֣י בָּהֶ֑ם
אֲנִ֖י ה'׃"
מפרש"י: "וָחַ֣י בָּהֶ֑ם - לעולם הבא. אם
תאמר בעולם הזה, והלא סופו הוא מת."
והרש"ר
הירש מחזק ומוסיף: " אֶת־מִשְׁפָּטַ֔י - כאן – בפתיחה ל"חוקים"
הקדושים והחשובים ביותר – מזכיר הכתוב את ה"משפטים" תחילה! נראה שהדבר בא
ללמדנו, שהסדר החברתי, אף הוא, עומד על הסדר המוסרי. המשפטים, שעליהם מייסד ה' את החברה
האנושית שלו, יכולים להתקיים רק על ידי אנשים אשר הורתם ולידתם, חינוכם וחייהם, עומדים
תחת סדר והנהגת חוקות ה' בנוגע למוסריות חיי האישות והמשפחה."
לא יכולה להיות
חברה מתוקנת באמת – אלא אם כן היא מושתת על הסדר האלוקי.
{
זה לא פשוט לצבר
הממוצע להרכין ראש בפני סמכות.
גידלו אותנו על
כניעה = מוות.
ככה הלכו אבותינו
כצאן לטבח בשואה, ואין מצב שזה יקרה שוב.
אבל ההיפך מכניעה
זה לא טימטום.
זה לא חכם לא
להקשיב לגדולים ממך בעלי ניסיון.
זה לא חכם לא
להקשיב לחכמים ממך, שיודעים יותר ממך.
זה לא חכם לחשוב
שרק בגלל שיש לך שכל, אתה יכול לחנך את עצמך.
ואנחנו רוצים לגדל ילדים חכמים ונבונים. וזה מתחיל מלקיחת
אחריות על החירות.
לא רק של עצמנו, אלא
זו שנתנו לילדינו.
אנחנו לא מדברים על
קונפורמיות. אנחנו מדברים על תבונה: להתנהל עפ"י החוקים בסופו של דבר מועיל
לא רק לאדם באופן אישי אלא לחברה שבה הוא חי.
וככל שהחברה מתפקדת
טוב יותר , הגמול לאדם הפרטי הוא גדול יותר.
זה מעגל שהולך וגדל
מעצמו. משפיע ומושפע, מושפע ומשפיע.
וזה מתחיל עם חינוך
ועיצוב האישיות [או בשפת התורה] עיצוב המידות של הילדים.
הם צריכים רועים
שאפשר לסמוך עליהם.
הרועה לא נעמד
באמצע הדרך ושואל את העדר: לאן בא לכם ללכת היום יקירי? מה מתחשק לכם? מה מתאים
לכם היום?
הוא מראה להם את
הדרך לאחו עם העשב הכי רך, ולמעין המים הכי צלולים.
והעיזות... אם
יקפצו לאן שמתחשק להם, יכול להיות שיגמרו את היום מורעבות ומיובשות.
והמלך שלמה כתב
בקהלת: "טוֹב
אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ[22]", כלומר, כשמשהו מתחיל טוב
הוא גם מסתיים טוב. כלומר, אנחנו יכולים ללמוד מהסוף על מה שהיה בהתחלה.
והסוף היום קשה.
אנחנו רואים ילדים צועקים על ההורים שלהם. מתחצפים. לא מקשיבים.
לוקחים, דורשים,
ולא יודעים להכיר תודה.
קשה לבוא אליהם
בטענות – גידלנו אותם ככה.
נסיכים ונסיכות,
מלכים ומלכות, רק שיהיו מאושרים, לתת להם הכל, לא אומרים לא.
מתווכחים איתם,
מתדיינים איתם, נכנסים למשא ומתן.
זו לא חירות. זה
חוסר אחריות.
{
והקב"ה פותח
עם מצווה לא מובנית: "כִּ֤י תִקְנֶה֙ עֶ֣בֶד עִבְרִ֔י שֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים יַעֲבֹ֑ד
וּבַ֨שְּׁבִעִ֔ת יֵצֵ֥א לַֽחׇפְשִׁ֖י חִנָּֽם׃[23]"
"וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם" אמר הקב"ה פסוק
לפני.
באמת? אֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים שתפרוש להם על השולחן?
למה זה החוק
הראשון?
דבר ראשון מסביר רבי
אברהם בן הרמב"ם[24]: "כִּ֤י תִקְנֶה֙ – התחיל בדין
עבד עברי מפני שהיא מצוה תלויה בגופו של בעל התורה בהיותו נעתק ממדת החירות שהיא השורש
שלה ועליה נבנתה התורה (כמאמרו)
וגאלתי
אתכם וג' ולקחתי אתכם וג'[25]"
עברי, יהודי, קודם
כל צריך להיות חופשי לעסוק בתורה ובמצוות.
החירות, היא הבסיס שעליה
נבנה העם היהודי.
כשיהודי הוא עבד,
נלקחת ממנו החירות לעבוד את הקב"ה. ולכן, אומר רבי אברהם בן הרמב"ם,
קודם כל מתחיל הקב"ה מהמצווה הזו.
אברבנאל והחזקוני[26], שניהם קושרים את ענין היותנו
עבד במצרים ויציאתנו ממצרים, לשתי סיבות שבגללן זו המצווה הראשונה במשפטים שעורך
הקב"ה לפנינו על השולחן מיד אחרי מעמד הר סיני:
1.
שהדיבר הראשון ששמענו ממש עכשיו במעמד הר
סיני הוא זכר ליציאת מצרים. ו-
2.
שהקב"ה הוציא אותנו ממצרים כדי
לנהיה לו לעבדים, וזה לא שייך שיהודי יהיה עבד של מישהו אחר מלבד של הקב"ה,
ולכן עליו חלים דינים שונים מאשר על עבד שאינו יהודי.
אבל אני חושבת
שישנה עוד סיבה[27].
לפעמים, בני אדם,
כשהם עוברים בחיים שלהם קשיים הם הופכים להיות מאוד אמפטיים לקשיים של אנשים
אחרים, ובעיקר לכאלה שעברו קשיים דומים לאלה שהם עברו.
אבל לפעמים קורה
בדיוק ההיפך. הם הופכים להיות קשים. מבפנים.
הם הופכים להיות חסינים לכאב – גם לכאב של אחרים.
הם חייבים להגן על עצמם מהכאב, אז הם מעבים את עצמם מבפנים, ויוצרים
לעצמם שריון בלתי חדיר.
הבעיה היא שהשריון הזה הוא כמו חרב פיפיות, נכון שזה (אולי) מגן מכאב
הבא מבחוץ, אבל זה גם מכהה את הרגישות הטבעית של האדם.
בבחינת, אני עברתי את הדבר האיום הזה ושרדתי, שיפסיקו להתפנק.
הקב"ה לא מוכן שזה מה שיקרה לבנים שלו. לא בשביל זה הם ירדו
למצרים. ולא יכול להיות שזו תהיה תופעת הלוואי של הגלות.
אתם תזכרו מה זה להיות עבד.
אתם אף פעם לא תאבדו את הרגישות לכאב ולצער של עבד אחר.
ואתם תהיו סופר דופר אכפתיים לעבדים ולרגשותיהם.
למה?
ככה!
לא בגללם.
בגללך. כדי שאתה לא תאבד את האנושיות שבך. את החמלה. את היכולת לחוס
על אדם אחר.
{
אז כן, קיבלנו
חירות. אבל יחד איתה מגיעה אחריות. אי אפשר לעשות ככל העולה על הדעת.
לא ככה שומרים עליה,
על החירות.
צריך לדעת לעשות
בחירות נכונות, לשאוב מעומק המקורות שלנו, ולזכור תמיד שיחד עם עשרת הדיברות
שקיבלנו בהר סיני, קיבלנו גם מערכת של משפטים שיבנו לנו חברה מתוקנת.
אז כן, יש לנו ב"ה
תורה.
אבל קודם כל אנחנו
צריכים מערכת של חוקים של בין אדם לחברו.
כתוב במשנה אבות:
"אָמַר
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי...
"וְהַלֻּחֹת
מַעֲשֵׂה אֱלֹקִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹקִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת",
אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק
בְּתַלְמוּד תּוֹרָה [29]"
אבל עוד לפני לפני
התורה,
קודם כל, תהיה בן אדם.
ורק אחר-כך נדבר.
כמו שכתוב בפרקי
אבות: "רַבִּי
אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ. אִם אֵין
דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה.[30]"
{
בשבוע הבא, שיעור לראש
חודש אדר א', סעודת אמנים ושיעור לפרשת תְּרוּמָ֑ה[32] בבית של מאיה סינוני (סלם).
אני אודיע בקבוצת
הווטסאפ על המיקום. זה בשכונה.
ובע"ה שנדע
לבחור נכון. חירות. אבל עם אחריות.
{
בסוף הכול מתנקז אליי
עניין של זוויות
אני לא מבין רמזים
אולי צבעים ואותיות
מבט חטוף אל עצמי
ודי
רק לא להסתכל
מה שבפנים
כבר בפנים מדי
קוראים לזה הרגל
מתי אלמד לבחור נכון
להאמין,
לראות שטוב
בלי להביט שוב לאחור
לבחור נכון
אותו הקול מדבר אליי
פוגש בי בלילות
הולך מבלי להבין לאן
האם אדע לחזור
מבט חטוף מסביב ודי
יותר כבר לא אפול
יש ילד שמסתכל עליי
קוראים לזה לגדול
מתי אלמד לבחור נכון
להאמין, לראות שטוב
בלי להביט שוב לאחור
בסוף הכול מתחבר אליי
עניין של חלומות
אם אתעורר בדיוק בזמן
אולי אוכל לזכור
אומרים יש מי ששומר
עליי
נותן לי את הכוחות
עוד לא מצאתי תשובה
אבל
קוראים לזה לחיות
מתי אלמד לבחור נכון
להאמין, לראות שטוב
בלי להביט שוב לאחור
לבחור נכון
{
לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
פרויקט שיעורי יַהֲדוּת וְהוֹרוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.
על הנס הגדול שעשה איתי.
תגובות הארות והערות יתקבלו
בשמחה
{
{
מקורות:
הרב גוטליב, ז. ל., הרב
גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים).
(ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא:
חמישה חומשי תורה עם ביאור המקרא בדרך הפשט, שמות – פרשת משפטים. עמ'
רצ-שעא. ירושלים: לשם ספרי איכות.
הרב מילר, ח. (עורך). (2007). שאלות בסיסיות ותורת מנחם. בתוך ספר שמות, עמ' 150, עפ"י שיחה של הרבי
מלובביץ' שבת פרשת משפטים תשמ"ט ותשכ"ה. מהדורת לבייב, קול מנחם. כפר חב"ד: הוצאת ספרים קרני אור התורה
(קה"ת).
צילומי התמונות: ניסים
אטון.
[2] עפ"י הרב פנחס דורון,
הידברות: "מקור הכלל הוא בפסוק: "וכּשלו איש
באחיו" (ויקרא כו, לז), ודרשו: "איש בעוון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבים
זה בזה"..."
[8] הרש"ר
הירש לויקרא יח' ה': "וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֔י
אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֛ם הָאָדָ֖ם וָחַ֣י בָּהֶ֑ם אֲנִ֖יֽ ה'׃"
[12] שם טז' כה':
"וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ
אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ."
[15] תהילים קל"א ב':
"אִם
לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי."
[16] מלכים ב' יח' כא': "עַתָּה הִנֵּה בָטַחְתָּ
לְּךָ עַל מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה עַל מִצְרַיִם אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ
עָלָיו וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְכׇל הַבֹּטְחִים
עָלָיו." ופרש"י: "ובא בכפו – כשאדם נסמך על משענת קנה רצוץ שנשבר
בידו, באין ראשי הקרומיות ונוקבין את כפו."
[19] רבי
יצחק בן יהודה אַבְּרַבַנְאֵל ; או
בספרדית דון איסק אברבנאל 1437 – 23 ספטמבר 1508,
מדינאי יהודי, פילוסוף, פרשן מקרא וכלכלן, ממנהיגי היהדות הבולטים בתקופת
גירוש ספרד.
[20] אברהם
לינקולן היה הנשיא ה-16 של ארצות הברית, ממרץ 1861 ועד הירצחו באפריל 1865 (נולד
ב-1809), ומגדולי האישים בתולדותיה. לינקולן כיהן כנשיא משנת 1861 ועד למותו, ונחשב
לאחד מהאישים המשפיעים ביותר על תולדות ארצות הברית. השפעות פעולותיו כנשיא ניכרות
עד היום. כך למשל, ביטול העבדות, וחיזוק אחדות ארצות הברית באמצעות מניעת פילוגה בזמן
מלחמת האזרחים האמריקנית: "He who represents himself has a fool as a client".
[21] קטע
מפיוט "לכה דודי" הנאמר בתפילת קבלת שבת בליל שבת. נתחבר על ידי הרב
שלמה אלקבץ מהמקובלים בעיר צפת, בזמן הרמ"ק והאריז"ל.
[24] רבי
אברהם בן הרמב"ם (1237-1186) היה הפרשן הגדול הראשון של תורת אביו הרמב"ם,
איש הלכה, פרשן מקרא מקורי על דרך הפשט, פילוסוף והוגה דעות, רופא ומנהל בית החולים
הכללי בקהיר, נגיד יהודי מצרים למשך כשלושים שנה, ומנהיג הזרם היהודי-סופי המכונה במחקר
זרם חסידי מצרים.
[25] רש"י
לבמדבר טו' מא': "כנגד ארבע לשונות של גאולה שנאמרו במצרים: והוצאתי, והצלתי,
וגאלתי (שמות ו׳:ו׳), ולקחתי (שמות ו׳:ז׳)."
[27] ואם
אני לא טועה גם הרבנית ימימה התייחסה לנושא באחד משיעוריה והופתעתי לשמוע שגם היא
חושבת כמוני, או שאולי נכון יותר לומר שאני חושבת כמוה... החמיא לי...
[29] משנה אבות
ו' ב': "אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת
קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ
שֶׁל תּוֹרָה שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה נִקְרָא נָזוּף, שֶׁנֶּאֱמַר
"נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם", וְאוֹמֵר
"וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹקִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹקִים הוּא חָרוּת
עַל הַלֻּחֹת", אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין
אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה, וְכָל מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה
הֲרֵי זֶה מִתְעַלֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר "וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל
בָּמוֹת":"
[31] עפ"י "דאמר
רבי ישמעאל בר רב נחמן: עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה, הדא הוא דכתיב
(=זהו שכתוב) " לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים"
(בראשית ג' כד'). "דרך" - זו דרך ארץ ואחר כך "עץ החיים" - זו
תורה." (מדרש רבה ויקרא פרשה ט פסקה ג, וכן פרשה לה פסקה ו).
[33] בשיעור הקשבנו לשיר "לבחור
נכון". מילים ולחן: אמיר דדון ואלדד ציטרין ; ביצוע: אמיר דדון, מתוך אלבומו
"לבחור נכון" 2018: https://www.youtube.com/watch?v=yjJcnqZqciU
[© Smadar Prager, CGP]
Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Emotion Focused Psychotherapist since 1998 after graduating the four-year program in the Alfred Adler Institute in Israel. With a home-based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island) she focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
To contact or to schedule an appointment please email smadarprager@gmail.com or call/text 917-513-1490.
I'd love to hear from you.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה