יום רביעי, 16 בינואר 2019

יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: שרים ואוכלים | פרשת בשלח | ט' בשבט ה'תשע"ט

בס"ד

השיעור מוקדש לעילוי נשמת ישראל הענאך בן ר' אברהם יצחק רוח ה' תניחו בגן עדן ת.נ.צ.ב.ה
ולהבדיל אלף אלפי הבדלות יבלט"א ולרפואה שלימה של טל בן תקוה, חוה דינה אטיה בת ציפורה שבע,
סיגלית בת יונה,
הילה בת אילה, תינוקות בני יעל, יכל בן שירי, ג'וד בן מאיה, ואפרים אפי בן חנה בתוך שאר חולי עמו ישראל
­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת בשלח
שרים ואוכלים
למה תמיד הכל מלווה באוכל?
כל שמחה, כל אירוע, כל התכנסות...
סעודת מצווה, סעודת הודיה, סעודת הבראה, סעודת אמנים, סעודת שלישית...
למה אוכל?

 
אנחנו כבר בפרשה הרביעית של חומש שמות: פרשת בְּשַׁלַּ֣ח[1]. פרשה ענקית. קריעת ים סוף, שירת הים, ירידת המן. כמה ניסים, כמה חסדים של הקב"ה, כל-כך הרבה מתנות.

{

שני דברים לפני שנתחיל.
1. השיעור הזה הוא מאוד מרגש עבורי. הנושא הזה קרוב לליבי, אני לומדת אותו כבר הרבה מאוד שנים, וכשהתוודעתי ליהדות והבנתי מה באמת מתרחש במפגש שלנו עם האוכל, זה פורט לי ברגש על המיתרים.
2. סעודת אמנים של ראש חודש – בבתים שלכן.
מי שמעוניינת, שתיצור איתי קשר אחרי השיעור, או בפרטי, ונתאם. המועד הבא יהיה ראש חודש אדר א', יום שלישי עוד 3 שבועות ה-5.2.19.

{

אז זהו זה  – יוצאים ממצרים! הקב"ה קורע לנו את הים, פרעה וכל חילו יורדים "בִמְצוֹלֹ֖ת כְּמוֹ־אָֽבֶן[2]" צוללים "כַּֽעוֹפֶ֔רֶת בְּמַ֖יִם אַדִּירִֽים׃[3]".
ואנחנו עוברים יבשים "בַיַּבָּשָׁ֖ה בְּת֥וֹךְ הַיָּֽם׃[4] וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם[5]", והם, המצרים,  טובעים "בְּמַיִם עַזִּים[6]".
משה ובני ישראל פוצחים בשִּׁירָ֤ת הַיָּֽם, ומרים וכל הנשים מוציאות את התופים שהכינו מבעוד מועד, ומצטרפות בתיפוף ובריקוד לשמחה העצומה.
ואז.....
נגמרים המים במימיות, והמים במקום שהגיעו אליו מַרִים, נגמרו העֻגֹ֥ת מַצּ֖וֹת[7] שהכינו בחופזה לפני שיצאו ממצרים, והעם עושה את מה שהעם יודע לעשות הכי טוב: מתלוננים! "וַיִּלֹּ֧נוּ הָעָ֛ם עַל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹ֖ר מַה־נִּשְׁתֶּֽה׃[8]" "מִֽי־יִתֵּ֨ן מוּתֵ֤נוּ בְיַד־ה֙' בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּשִׁבְתֵּ֙נוּ֙ עַל־סִ֣יר הַבָּשָׂ֔ר בְּאׇכְלֵ֥נוּ לֶ֖חֶם לָשֹׂ֑בַע כִּֽי־הוֹצֵאתֶ֤ם אֹתָ֙נוּ֙ אֶל־הַמִּדְבָּ֣ר הַזֶּ֔ה לְהָמִ֛ית אֶת־כׇּל־הַקָּהָ֥ל הַזֶּ֖ה בָּרָעָֽב׃[9]"
[יש כאן כל טוב טבע של חומר לדבר על תלותיות ופינוק וחינוך לערך עצמי... אבל נשמור את זה לפעם אחרת ב"נ].
מה הבאת אותנו למדבר הזה למות פה ברעב? כמה טוב היה במצרים....
היה שם רע לתפארת, אבל היה שם אוכל. וזה מה שחשוב.

{

מסופר במדרש שמות רבה[10] שהרבה ניסים התרחשו בים סוף.
אחד מהם התרחש בזמן שבני ישראל חצו את ים סוף בחורבה, ומימינם ומשמאלם המים, היו במים עצי פרי, ואפשר היה פשוט לשלוח יד ולקטוף תפוח, או רימון, או אפרסק או שזיף, ולאכול לשובע.

הרב ניר דוד קרייזלמן כותב[11]: "באגדה מספרים: באותה שעה, שעל קרקעית הים צמחו אילנות, שהוציאו פירות בשלים, מעליהם רחפו ציפורים מצייצות, וילדי ישראל קטפו פירות והאכילו בהם את הציפורים, ששרו עם ישראל את שירת הים.
(ובגלל זה לפני כניסת השבת, אנחנו מפזרים פירורי לחם בחוץ לציפורים. סגולה לקריעת הים הפרטי).

"דרש רבי נהוראי: היתה בת ישראל עוברת בים, ובנה בידה, ובוכה ופושטת ידה, ונוטלת תפוח או רמון מתוך הים ונותנת לו, שנאמר (תהלים קו, ט): וַיּוֹלִיכֵ֥ם בַּ֝תְּהֹמ֗וֹת כַּמִּדְבָּֽר, מה במדבר לא חסרו כלום, אף בתהומות לא חסרו כלום, הוא שמשה אמר להם (דברים ב, ז): זֶ֣ה אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֗ה ה' אֱלֹקֶ֙יךָ֙ עִמָּ֔ךְ לֹ֥א חָסַ֖רְתָּ דָּבָֽר, שלא היו חסרים אלא להזכיר דבר, והוא נברא לפניהם.
רבי שמעון אומר: אפילו דבור לא היו חסרין, אלא מי שהיה מהרהר בלבו דבר, והוא נעשה, שנאמר (תהלים עח, יח): וַיְנַסּוּ־אֵ֥ל בִּלְבָבָ֑ם לִֽשְׁאׇל־אֹ֥כֶל לְנַפְשָֽׁם׃"

הקב"ה הראה להם את כל הנטיעות הטמונות בקרקעית הים, את כל הפוטנציאל מתגשם לנגד עיניהם.
פוטנציאל שעכשיו בנס הוא בהישג ידם, אבל אח"כ יוכלו להשיג אותו רק אם ידאגו ללכת בחייהם כמו בים סוף, כשהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם מימינם התורה, ומשמאלם התפילה. שני אלה הם החומה ששומרת על עם ישראל. כל עוד ידאגו בני ישראל שהתורה תהיה מימינם והתפילה לשמאלם, לא רק שהם יצעדו על קרקע יציבה, יבשה, נוחה להליכה, אלא שכל פוטנציאל הבריאה יתגשם ויפול כפי בשל לידיהם[12].

{

זה הרעיון של ט"ו בשבט. הפוטנציאל גלום בתוך הגזעים והענפים – אבל עדיין לא התגשם, עדיין לא התממש. תיכף, עוד שניה, תפרוץ במלוא יופיה פריחה מופלאה, התחדשות של כמו יש מאין, כמו במעשה בראשית.

כל הפוטציאל הגלום בך, שעדיין לא התגשם, שעדיין לא התממש.
חכי עוד שניה תפרוץ ממך פריחה מופלאה, ותגלי כמה כוחות היו בך שאפילו לא ידעת בכלל.

בפרק א' של מסכת ראש השנה כתוב: "...בְּאֶחָד בִּשְׁבָט, (מפרש"י: הואיל ויצאו רוב גשמי שנה ועלה השרף באילנות. ונמצא הפירות חונטין מעתה גמרא:)
מה פירוש ועלה השרף באילנות?
פירש רש"י "ענינו של השרף העולה באילנות... ע"י שרף שבא באילן לפני חנטה פירותיו חונטין ובו נגמרין, ששרף האילן עולה ונכנס בפרי תמיד וממנו גדל."
מה זה השרף הזה?
זה הכוח הפנימי שעולה בגזע העץ ותפזר לענפיו, והוא זה שנותן את החיות לעלים ולפרחים ולפירות.
ומאיפה הגיע השרף הזה? מאיפה מגיע ה"יש מאין" הזה?
מהגשם!
ואנחנו לא רואים כלום. תהליכים מתקיימים ממש לידינו, בחצר הבית שלנו, ואין לנו מושג ירוק.
לנו הכל נראה חשוך. אבל בזמן שאנחנו שופטים את העולם רק על פי מה שאנחנו רואים, מתחת לפני השטח מתרקם אביב מדהים.
תיכף מגיע האביב: "הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב.[13]"
ואת זה מראה להם הקב"ה תוך כדי חצית ים סוף: "זֶ֤ה אֵלִי֙ וְאַנְוֵ֔הוּ...[14]" ורש"י מפרש: "בכבודו נגלה עליהם, והיו מראין אותו באצבע, ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים."
והרמב"ן[15] מפרש: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא, זכות להם בעת הנס".

{

מספרים על איש אחד שרצה לשתול גדר חיה של ברושים קטנים[16]. הלך למשתלה וקנה שתילים, שתל אותם בחצרו והחל מטפל בהם במסירות רבה. דישן, השקה, ניכש עשבים, גזם, שם תומכות, הכל.
אבל השתילים שלו במקום לצמוח זקופים כלפי מעלה שלחו ענפים לצדדים. במקום לצמוח מסודרים הם גדלו בלא סדר. כמה שלא ניסה לגזום, לשאול לעצת מומחים, להחליף דשן, לא עזר לא כלום.
הוא ניסה לגרום להם לצמוח ישר למעלה כמו ברושים והם סירבו לשתף פעולה.
עד ש... עד שנמאס לו. והוא החליט שהוא לא מבזבז על הגדר החיה הזו יותר זמן. שתגדל איך שבא לה.
הגיע החורף, והגינה עמדה במערומיה, ואחריו כמו שזה תמיד קורה, פתאום, הגיע האביב.
והאיש מביט מהחלון ורואה את הגדר החיה שלו פורחת בשלל צבעים של אדום וצהוב וורוד...
הוא לא שתל ברושים, הוא שתל וורדים.

{

בכל שתיל טמון פוטנציאל של משהו שהוא מיוחד לו.

גם הילדים שלנו הם שתילים. "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה[17]", ובכל אחד גלום פוטנציאל מיוחד במינו.
כמה צריך להיזהר לא לנסות לחתוך אותם בכוח למה שאנחנו רוצים שהם יהיו,  אלא לגזום אותם בעדינות שיהיו הכי טובים שהם יכולים להיות.
תפסיקו לשנות את הילדים שלכם ולעשות אותם מה שאתם רוצים.
זה שרצית כל החיים שלך ללכת לחוג לבלט ולא יכולת, לא אומר שהבת שלך אוהבת לרקוד. תני לה לבחור את החוג שמתאים לה.
זה שרצית כל החיים שלך להיות בנבחרת, לא אומר שהבן שלך יצא ספורטאי. תן לו לבחור את החוג שמתאים לו.

גם את עֵץ הַשָּׂדֶה, את עֵצה!
גם בך עולה עכשיו שרף, את כל מה שינקו שורשיך, להביא אותך לאביב של פריחה נהדרת.
תני לעצמך לבחור את מה שבאמת מתאים לך, ואל תנהי כמו עדר אחרי מה שכולן...
את מיוחדת, שכחת?

אבל צריך שתהיה לנו וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינֶך וּמִשְּׂמֹאלֶך: תורה ותפילה.
ואת שניהם אנחנו עושים בפה. דרך הפה אנחנו מכניסים לתוכנו, ודרך הפה אנחנו מוציאים.

{

מעניין לראות ששתי המצוות הראשונות שקיבלנו מהקב"ה, הן שני היצרים הכי חזקים שיש לאדם, ושמהם יש לו גם הכי הרבה הנאה:
1. "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹקִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ[18]"
2. "וַיְצַו֙ ה' אֱלֹקִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל׃[19]"

מהותו של הקב"ה הוא השפעה אור אינסוף. ומכיוון שכמו שכתב הרמח"ל[20] בפתח ספרו מסילת ישרים: "מטֶּבַע הטוב להיטיב", הוא ברא, עפ"י האריז"ל[21], עולם כדי שיוכל "להיטיב לברואיו[22]".
זו מהותו של הקב"ה, הוא כולו אור ושפע של טוב, וכמו שכותב רבי משהחיים לוצאטו, כל הבריאה היא עבורינו על מנת שנהנה ממנה וממנו: "האדם לא נברא אלא להתענג על ה'".

כי אם לא תהיה לאדם הנאה עצומה שכזו, לא ייאכל ולא יתרבה – וזו סכנה על הישרדות המין האנושי.
כי אי אפשר לחיות בלי לאכול, ואי אפשר להתרבות בלי לקיים יחסי מין.

אבל יחד עם זה שהקב"ה נתן לנו כאלה תאוות חזקות כדי שנהיה חייבים לקיים את שתי המצוות האלה שלו, הוא גם בא ואמר לנו: 'נכון שאתם רוצים לקיים יחסי מין מתי שאתם רוצים, כמה שאתם רוצים, ועם מי שאתם רוצים...
אבל לא!
אתם לא יכולים. אתם תקיימו יחסי מין בקדושה ואתם תאכלו בקדושה.'
כי "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם[23]"!

אתם לא יכולים להיות כמו כולם – אתם מיוחדים:
"וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכׇּל הָעַמִּים... לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים... לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה[24]"

כשה' אומר לנו בפרשת אֱמֹ֥ר[25] "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים  כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם.[26]", אומר לנו רש"י שהוא מתכוון לומר לנו: "קדשו עצמכם על ידי התרחקות מן התועבות האלה" כי אני מקדש אתכם. וכשם שאני רחוק, מובדל, פרוש, כך תהיו גם אתם כמוני, תתרחקו ותפרשו "מכל ענייני עבודה זרה ואמונות הבל באלילים...[27]" וממשיך רש"י: "והתקדשתם. הרי קדושה היא הפרישות..."

ככל שהדבר קדוש יותר, חלים עליו יותר הגבלות, יותר איסורים.
עם ישראל קדוש ומובדל מכל שאר העמים.
הכוהנים שבתוך עם ישראל קדושים ומובדלים מכל שאר בני ישראל.
ופשוטו של מקרא אומר: אהרון, הכהן הגדול נעלה יותר מכל שאר הכוהנים: "...וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים...[28]" קדוש יותר, מובדל עוד יותר.
ככל שבעל התפקיד עולה במעלות לשרת קרוב יותר לה', הקדושה רבה יותר והדבר מחייב יותר ויותר הגבלות כדי לאפשר את הקדושה: פרישות, התרחקות, הגבלה והבדלה = קדושה.

"הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל וּבֵין אוֹר לְחֹשֶׁךְ וּבֵין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים וּבֵין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל.[29]"

יחסי מין מחברים בין איש ואישה, ועם השותף השלישי, הקב"ה, נוצר מהחיבור הזה אדם חדש.
גם אוכל מחבר בין אנשים. כשאוכלים ביחד מתקרבים, מתחברים.
וגם אוכל מחבר את היהודי לקב"ה.

אתם קדושים, אתם לא יכולים לאכול הכל, ומתי בא לכם ואיך שבא לכם, אתם תאכלו בקדושה.' "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם"!

{

זה מדהים לראות איך כל הפרשה שלנו מלאה אוכל ושתיה:
"וַיָּבֹ֣אוּ אֵילִ֔מָה וְשָׁ֗ם שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֛ה עֵינֹ֥ת מַ֖יִם וְשִׁבְעִ֣ים תְּמָרִ֑ים וַיַּחֲנוּ־שָׁ֖ם עַל־הַמָּֽיִם׃[30]"
"בְּשִׁבְתֵּ֙נוּ֙ עַל־סִ֣יר הַבָּשָׂ֔ר בְּאׇכְלֵ֥נוּ לֶ֖חֶם לָשֹׂ֑בַע[31]"
"הִנְנִ֨י מַמְטִ֥יר לָכֶ֛ם לֶ֖חֶם מִן־הַשָּׁמָ֑יִם[32]"
"בְּתֵ֣ת ה֩' לָכֶ֨ם בָּעֶ֜רֶב בָּשָׂ֣ר לֶאֱכֹ֗ל וְלֶ֤חֶם בַּבֹּ֙קֶר֙ לִשְׂבֹּ֔עַ[33]"
"בֵּ֤ין הָֽעַרְבַּ֙יִם֙ תֹּאכְל֣וּ בָשָׂ֔ר וּבַבֹּ֖קֶר תִּשְׂבְּעוּ־לָ֑חֶם[34]"
"מָ֣ן ה֔וּא... ה֣וּא הַלֶּ֔חֶם אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן ה' לָכֶ֖ם לְאׇכְלָֽה׃[35]"
"וַיִּקְרְא֧וּ בֵֽית־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־שְׁמ֖וֹ מָ֑ן וְה֗וּא כְּזֶ֤רַע גַּד֙ לָבָ֔ן וְטַעְמ֖וֹ כְּצַפִּיחִ֥ת בִּדְבָֽשׁ׃[36]"
"אֶת־הַלֶּ֗חֶם אֲשֶׁ֨ר הֶאֱכַ֤לְתִּי אֶתְכֶם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר[37]"
"וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אָֽכְל֤וּ אֶת־הַמָּן֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה[38]"
"וְאֵ֥ין מַ֖יִם לִשְׁתֹּ֥ת... תְּנוּ־לָ֥נוּ מַ֖יִם וְנִשְׁתֶּ֑ה... וַיִּצְמָ֨א שָׁ֤ם הָעָם֙ לַמַּ֔יִם... וְשָׁתָ֣ה הָעָ֑ם...[39]"

הקב"ה מוציא אותנו עכשיו ממצרים, הוא יוצר איתנו את הקשר הראשוני והבלתי אמצעי בינו לביננו, והוא בוחר לעשות את זה דרך אוכל.
החל מקורבן הפסח בליל מכת בכורות, דרך אפית המצות, המים המרים, והמן והשלו, וכלה במים מהסלע.
פסח, אותיות פה-סח[40]. אנחנו קשורים לקב"ה באמצעות הפה וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינֶך וּמִשְּׂמֹאלֶך: תורה ותפילה ואכילה.
אבל כל זה חייב להיות בקדושה. רק ככה אנחנו יכולים להתחבר לקב"ה. בקדושה.
לא כמו כולם. כי אנחנו נבדלים, אנחנו עם סגולה.

לאכילה בקדושה יש סדר: אחיזה, הבטה, ברכה ראשונה, אכילה, ברכה אחרונה. (ר"ת: אֹהַב אבא)[41]
האחיזה וההבטה הן ההכנות לחיבור, והחיבור הראשון מתחיל במילים, בברכה.
ברכה, אותיות, ברך, מקום חיבור: המקום שבו מתחברת עצם הירק לעצם השוק[42].  

{

הקב"ה נמצא בכל מקום בבריאה שלו. בכל דבר שהוא ברא, הוא נמצא בו. ממש. בתוכו.

את כל הבריאה ברא הקב"ה באמצעות הפה, בין בדיבור: "וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹקִ֖ים יְהִ֣י א֑וֹר.. יִקָּו֨וּ הַמַּ֜יִם...  תַּֽדְשֵׁ֤א הָאָ֙רֶץ֙... וַֽיְהִי־אֽוֹר... וְתֵרָאֶ֖ה הַיַּבָּשָׁ֑ה... וַֽיְהִי־כֵֽן׃[43]"
"וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה.[44]"
כלומר ברמה זו או אחרת, בכל דבר יש מאורו של הקב"ה: בדומם, בצומח ובחי,
ובאדם יש רוח של ממש ישירות מהקב"ה, וביהודי גם ניצוץ אלוקי נוסף.
אבל יש כאן בעולם שלנו עוד ניצוצות. ניצוצות של נשמת האדם הראשון.

{

אחרי שנבראו אדם וחוה ציווה אותם הקב"ה לאכול....., וגם לא לאכול: "וַיְצַו֙ ה' אֱלֹקִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל׃ וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכׇלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת׃[45]".
זה לא שעץ הדעת היה מחוץ לתחום לתמיד, כל מה שהם היו צריכים לעשות זה להמתין כמה שעות, עד שבת, ואז היו יכולים לאכול ממנו.
אבל אנחנו יודעים את סוף הסיפור, הנחש פיתה את חוה, וחוה פיתתה את אדם,  ומטרת הבריאה הוחטאה – הרי לנו החטא הראשון.

ננסה להבין ביחד מה באמת קרה כאן.
העולם שלנו הוא עולם רוחני המלובש בעולם גשמי. הקב"ה שהוא אור אינסוף, הכניס את עצמו בבריאה, והוא ממשיך להשפיע עליה (ועלינו) אור אינסוף.
הוא משפיע את האור הזה באופן שווה בכל מקום ולכולם, אבל כמה אור יוכל כל אחד לקבל תלוי בו.
כמו גשם, שיורד על שדה, ובמקום אחד יצמח פרח, ובמקום אחר יצמח קוץ, מקום אחד יהיה קרח, ומקום אחר יכוסה בעשב ירוק. כי זה לא רק הגשם שניתך משמים, זו גם האדמה עצמה, שבמקום מסויים יש בה זרעי פרחים, ובאחר זרעי קוצים, ובאחר היא חרבה, ובאחר יש בה זרעי עשב.
כך גם אנחנו. ""
בשפת הקבלה הגוף שלנו הוא כלי, וכמו האדמה גם כל כלי הוא אחר.
וכמו שאפשר לעבד את האדמה, להשביח אותה, לדשן אותה, ולעשותה פוריה יותר,
כך גם האדם . "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה[46]", גם האדם יכול לעבד את עצמו, לדשן, להשביח, ולעשות את עצמו כלי קיבול גדול יותר לאורו של הקב"ה.
את זה אנחנו עושים ע"י המצוות.
מצווה, מלשון, צוות, צוותא.
צריכים להתקיים שני תנאים: הכנעה והכללה.
הכנעה: ענווה. ביטול עצמי. כי כל עוד אני לא מכירה בזה שיש משהו מעלי שיודע יותר טוב ממני ה-כ-ל, לא אוכל לקלוט ממנו כלום.
הכללה: לאפשר למידע החדש להפוך להיות חלק ממני. שהרי עכשיו הוא זר לי, ושונה ממני, ולכן קשה לי לקבל אותו. אם היה דומה לי, היה כבר בתוכי, חלק ממני.
הזיהוי שזה שונה ממני, מאפשר לאור להיכנס אלי.
בכל פעם קצת.
אי אפשר להכניס לרחם תינוק בחודש תשיעי, הוא מתחיל בביצית וזרע, ולאט לאט גדל.
והרחם מתרחב איתו ועבורו.
ככה זה גם במימד הרוחני שלנו.
הכלי, הוא כמו רחם, וצריך לאט לאט לאפשר לאור לגדול בתוכינו, אחרת הכלי לא יעמוד בזה, והוא יתנפץ. כמו בלון שמנפחים אותו עוד ועוד ועוד והוא לא יכול יותר להכיל, אז הוא מתפוצץ.

{

וזה מה שקרה לאדם הראשון בגן עדן.
אדם וחוה נבראו בסוף היום השישי. כל מה שהם היו צריכים זה להמתין כמה שעות עד שיעשו את עבודת הרחבת הכלים שלהם, באמצעות מצוות האכילה מכל שאר עצי הגן, כד שהכלי שלהם יהיה מוכן לקבלת השפע של פרי עץ הדעת.
ומכיוון שלא המתינו, ומכיוון שהכניסו לכלים שלהם יותר מידי אור, הכלי לא יכול היה להכיל את כמות האור הזו, והוא התנפץ לרסיסים של ניצוצות שנפלו מגן עדן[47] (שהוא מקום רוחני בעולם האצילות[48], לא מקום גשמי) לעולם הזה שלנו, לעולם העשייה. וכאן הם מלובשים בדברים גשמיים.
כמו שהנשמה שלנו מלובשת בגוף גשמי.

הקב"ה ברא את האדם הראשון ואותנו, את כולנו, חסרים.
למה?
כדי שנרצה לקבל את האור שלו. כי אף אחד לא רוצה משהו אלא אם כן הוא חסר לו.
ורק באמצעות הרצון הזה להשלים את החסר, אנחנו יכולים לעשות את העבודה הזו שלשמה בחר בנו הקב"ה להיות לו לעם סגולה.

למדנו כבר מהאדמו"ר שניאור זלמן שכתוב במדרש[49] שתכלית בריאת העולם היא ש"נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" היינו, הקב"ה רוצה לשכון בעולם הזה בלא לבוש והסתר, כמו אדם הנמצא בדירתו בכל עצמותו. היינו, שלימות העבודה והתענוג האמיתיים של נברא הם להשלים את הכוונה העליונה להפוך את העולם לדירה לה' ית', דבר המתבטא בהתבטלות מוחלטת לרצון העליון בלבד."

כולנו חלק של האדם הראשון, ובעולמנו מפוזרים ניצוצות של נשמתו המלובשים בכל מיני מאכלים.
לא סתם אמר דוד המלך: "טַעֲמוּ וּרְאוּ, כִּי-טוֹב ה'[50]"
האוכל הוא צינור התקשרות עם הקב"ה.
הברכה הראשונה מקשרת אותך לניצוצות, מסלקת את המעטפה שמכסה את התוכן הרוחני (הניצוץ).
והברכה האחרונה היא דיבור מתקן, ומאפשרת לניצוץ הרוחני (מנשמת אדם הראשונית) להיספג בתוכינו, ולהרחיב את הכלי שלנו.
עכשיו אחרי שברכת, יצרת עוד סניגור לנשמה שלך.
מאכל = מלאך

{

בעצם חלק מהנשמה שלך נמצא בתוך המאכל שאת אוכלת עכשיו.
את מבינה?
כשאת הולכת לשוק, נדמה לך שאת זו שבוחרת את העגבנייה. ממש לא.
הרי עשרות עגבניות מוטלות בערימה, למה דווקא התחברת לעגבנייה הספציפית הזאת?
כי העגבנייה הזו קראה לך, כמו מגנט, ניצוץ של נשמתך חבוי בה, והנשמה שבתוכך רוצה להתחבר, להשלים את עצמה.

וכשאת אוכלת אותה את משלימה עוד חלק מנשמת החסרה – ונהנית תוך כדי.
עכשיו אפשר להבין טוב יותר את הברכה הכי מרגשת בסידור ברכת בורא נפשות:
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת וְחֶסְרוֹנָן
עַל כָּל מַה שֶׁבָּרָאתָ לְהַחֲיוֹת בָּהֶם נֶפֶשׁ כָּל חָי. בָּרוּךְ חַי הָעוֹלָמִים:
כבר יותר מעשר שנים, ואני מתרגשת עד דמעות מהברכה הזו.

{

אבל לא מכל מאכל אפשר לחלץ את הניצוץ הטמון בו.

יש מאכלים שהניצוץ בתוכם סגור, והוא סוגר את היכולת של הכלי שלך לקבל את האור של הקב"ה.  
הניצוץ נמצא במאכל אטום מבחינתנו. כלוא, כמו בבית כלא. כמו אסיר בבית הסוהר.
ולכן המאכל הזה אסור עלינו. הוא לא כשיר למטרה. הוא לא כשר.

ויש מאכלים, שהניצוץ בתוכם פתוח, ויש לכלי שלך יכולת לקבל את האור של הקב"ה בנמצא בתוכו.
הניצוץ משוחרר, מותר, ההיפך מקשור. שרוכים קושרים, ושרוכים מתירים.
המאכל לא אסור בבית כלא, המאכל פנוי, משוחרר, מותר.
המאכל כשיר למטרה. המאכל כשר.

אם אוכלים מאכל שהאור בו כלוא, במקום שהאנרגיה שלנו תתעלה עם האור, היא נמשכת למטה.
ולכן כתוב: "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם.[51]"
ניטמתם, לא במובן תהיו טיפשים, אלא במובן של אטומים.
במקום להרחיב את הכלי ולפתוח אותו לשפע האור המותר של הקב"ה, הוא יאטום לנו את הכלי.

ככה זה כשאוכלים בקדושה. הופכים להיות צוות עם הקב"ה ושותפים לו בתיקון העולם.
מתקרבים לו, לעצמנו, לגן עדן.
בקירוב והרחקה, במותר ואסור.
בהגבלה. בהבדלה.

{

כל ההתאפקות הזו של הקדושה, כל כך מפריעה לחופש הביטוי. מי צריך את זה?

עכשיו, זה מוכח גם מחקרית: ילדים שרוכשים את היכולת לדחות סיפוק מצליחים יותר בחייהם!
פרופסור וולטר מיטשל, אחד הפרופסורים הכי משפיעים של המאה עשרים.
בשנות ה-60 הוא ערך ניסוי שֶׁלְיָמִים נודע בשם "מבחן המרשמלו"[52].
הושיבו ילדים בני 3-4 על כסא מול שולחן ועליו צלחת ועליה מרשמלו אחד. ההוראה של הבודקת היתה: 'אם תחכי/ה עד שאחזור תקבל/י עוד אחד ויהיו לך שני מרשמלו."[53]

חלקם לא התאפקו יותר משניות וחלקם הצליחו לחכות הרבה מאוד זמן:
2 מכל 3 ילדים לא עמדו בפיתוי ואכלו.
1 מכל 3 ילדים הריחו, נגעו, הזיזו את הצלחת, הפנו מבט, לקחו והחזירו, אבל בסופו של דבר הצליחו להתאפק, וקיבלו את המרשמלו השני.

תריסר שנים לאחר מכן (ואח"כ כל עשור) בדקו את אותם ילדים ומצאו:
> לילדים שהצליחו להתאפק ולא לאכול את המרשמלו היו ציונים טובים יותר בבי"ס, מנת משכל גבוהה יותר, הם הצליחו לממש את עצמם טוב יותר, והיה להם קל יותר מבחינה חברתית מהילדים שלא הצליחו להתאפק ואכלו את המרשמלו -- אחוז גבוה מ'לא מתאפקים' לא סיים תיכון או לא המשיך ללימודים גבוהים.

> הילדים שהצליחו לדחות סיפוק גילו יותר שליטה עצמית, יכולת ריכוז גבוהה יותר, עצמאות רבה יותר, ביטחון עצמי גבוה יותר, וגמישות מחשבתית רבה יותר מהילדים שלא הצליחו לדחות סיפוק.

> בגילאי ה-20 וה-30 לחייהם, אותם אלה שהצליחו לדחות סיפוק, סיימו תיכון, השיגו ציונים גבוהים יותר ב-SAT, רכשו השכלה אקדמאית, והיתה להם יכולת טובה הרבה יותר להשיג יעדים, ולהגשים את עצמם מהנבדקים שלא הצליחו לדחות סיפוק.

וולטר מיטשל אמר: "היכולת לנהוג באיפוק בגיל צעיר מעניקה יתרון עצום בכל הקשור למיצוי הפוטנציאל לכל אורך החיים".

אבל את זה כבר ידענו מזמן. מאז בריאת העולם, מאז שהוציא אותנו הקב"ה ממצרים, ולימד אותנו בדרך על אכילה, על חיבור, ועל איך עושים את זה בקדושה: מותר ואסור, קירבה וריחוק.
זו הנוסחא המנצחת.

עֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ היה מבחן מרשמלו ענקי!

{

סדר ט"ו בשבט הוא כולו ברכה ואכילה, ונתינת סימנים.
אוחזים בפרי ביד ימין, (ה)מביטים בו, מברכים בכוונה, ואז אוכלים. ובסוף מברכים שוב(אחרונה).
אֹהַב אבא.

יש פירות שהקליפה שלהם לא אכילה. אבל התוך שלהם מדהים.  (פירות הדר, רימון, אננס)
יש גם אנשים כאלה. שצריך לקלף מהם שכבות של בלתי אכיל עד שמגיעים לחלק המתוק.
נאחל שנצליח לחדור את הקליפות ולהגיע לליבה. נבקש שאחרים יצליחו לראות את הטוב שבי גם אם אני מכוסה בקליפה עבה. נבקש לדון לכף זכות ולא לשפוט עפ"י החיצוניות.

יש פירות שאוכלים את החלק החיצוני שלהם, ואת הגרעין אי אפשר לאכול, זורקים. (זית, משמש, אבוקדו)
יש גם בנו חלקים כאלה. לא אכילים, שוברי שיניים, מעכירי לב.
נאחל שנזכה להיפטר מכל מה שאין לנו בו צורך: קִנאות, שִֹנאות, קטנוניות, כעס, עצבות.
הרגלים לא טובים, חברים לא מתאימים של הילדים.

ויש פירות שאוכלים גם את החוץ וגם את הפנים: תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ[54]. (ענבים, תאנים, תפוחים)
וזה המצב האופטימלי. קו האמצע.
נאחל שהילדים שלנו יהיו פירות יפים שתּוֹכָם כְּבָרָם.
נבקש שגם תוכנו יהיה כברנו. שלא אראה מה שאני לא, ושלא תהיה סתירה בין החוץ לפנים שלנו.
שמה שבחוץ יתאים למה שבפנים – הרמוניה.

{

כל זה גורם לי להביט על הילדים שלנו אחרת. שתילים רכים, כלים שבירים, שהאופן שבו נגדל אותם יקבע את גודל הכלי שהם יוכלו להיות בבגרותם. זה כזה תפקיד אחראי. וזה עוזר להתבונן על הכל מזוית ראיה קצת אחרת. ובכך גם להרגיש אחרת כשאת לחוצה, וכשאת עצבנית, וכשאת עייפה – כי זה לא כזה פשוט לגדל עץ, וזה בכלל לא כזה פשוט לגדל ילד.

וזה גם גורם לי להביט אחרת על הבן זוג שלי, שגם הוא כמוני, כלי של אור אלוקי, חלק מנשמתי, ואם אני פוגעת בו, אז אני פוגעת גם בי, כי הוא זה אני, ואני זה הוא, ושנינו זה אחד[55].

כל דבר שאנחנו מביאים אלינו הביתה, לחיינו, לתוכנו, יש בו ניצוץ מהנשמה שבתוכנו.

{
מילות השיר בכתב ידה של נעמי שמר ע'ה
שירת העשבים[56]


דַּע לְךָ
שֶׁכָּל רוֹעֶה וְרוֹעֶה
יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיוּחָד מִשֶׁלּוֹ
דַּע לְךָ
שֶׁכָּל עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב
יֵשׁ לוֹ שִׁירָה מְיוּחֶדֶת
מִשֶׁלּוֹ
וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים
נַעֲשֶׂה נִגּוּן
שֶׁל רוֹעֶה
כַּמָּה יָפֶה
כַּמָּה יָפֶה וְנָאֶה
כְּשֶׁשׁוֹמְעִים הַשִּׁירָה
שֶׁלָּהֶם
טוֹב מְאֹד
לְהִתְפַּלֵּל בֵּינֵיהֶם
וּבְשִׂמְחָה לַעֲבֹד
אֶת ה'
וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים
מִתְמַלֵּא הַלֵּב
וּמִשְׁתּוֹקֵק

וּכְשֶׁהַלֵּב
מִן הַשִּׁירָה מִתְמַלֵּא
וּמִשְׁתּוֹקֵק
אֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור
 ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.

תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה

{

מקורות:

אברמוביץ, ש. (אייר תשע"א). טעמו וראו. תל-אביב: שיא קופי.

הרב אשכנזי, ש. (22.5.2011). נס ירידת המן. [סרטון וידאו]. אוחזר מתוך https://www.youtube.com/watch?v=jTPRQeu5PWI

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא: חמישה חומשי תורה עם ביאור המקרא בדרך הפשט, שמות – פרשת בשלח. עמ' קע-רמא. ירושלים: לשם ספרי איכות.

הרב הכהן אשרוב, י. (אין תאריך). בירור ניצוצות הקדושה מהאוכל. [סרטון וידאו] אוחזר מתוך https://www.besodh.com/lessons/video/2069

הרב הכהן אשרוב, י. (אין תאריך). מהות תורת הסוד - אכילה רוחנית - כל התיקונים באוכל. [סרטון וידאו] אוחזר מתוך https://www.besodh.com/lessons/video/2612

רבי לוצאטו, מ. ח. (תש"ע 2010). ספר מסילת ישרים. עמ' טו-טז. ישראל: הוצאת ספרים פלדהיים.

הרבנית מזרחי, י. (פרידמן, י. עורכת). (2018). איך היא צומחת. ישראל: ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים.

מיטשל, ו. (2016). מבחן המרשמלו. ישראל: הוצאת מטר.

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך http://mg.alhatorah.org/

הרבי מלובביץ', שניאורסון, מ. מ. ספר לקוטי שיחות כרך ג, שיחת שביעי של פסח. כרך טז פרשת יתרו שיחה ג. באתר בית חב"ד הודו: קריעת ים סוף (אין תאריך). אוחזר מתוך https://www.chabadindia770.com/129567/קריעת-ים-סוף



[1]  פרשת בְּשַׁלַּ֣ח: שמות יג' יז' – יז' טז' (4/11 ; 116 פסוקים)
[2]  שמות טו' ה'
[3]  שם, שם י'
[4]  שם, שם יט'
[5]  שם יד' כט': "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם."
[6]  נחמיה : "וְהַיָּם בָּקַעְתָּ לִפְנֵיהֶם וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְאֶת רֹדְפֵיהֶם הִשְׁלַכְתָּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אֶבֶן בְּמַיִם עַזִּים."
[7]   שם יב' לט': "וַיֹּאפ֨וּ אֶת־הַבָּצֵ֜ק אֲשֶׁ֨ר הוֹצִ֧יאוּ מִמִּצְרַ֛יִם עֻגֹ֥ת מַצּ֖וֹת כִּ֣י לֹ֣א חָמֵ֑ץ כִּֽי־גֹרְשׁ֣וּ מִמִּצְרַ֗יִם וְלֹ֤א יָֽכְלוּ֙ לְהִתְמַהְמֵ֔הַּ וְגַם־צֵדָ֖ה לֹא־עָשׂ֥וּ לָהֶֽם׃"
[8]  שם טו' כד'
[9]  שם טז' ג'
[10]  שמות רבה כא' י'
[11]  ליקוטי שיחות, כרך ג', עמ' 966
[12]  עפ"י הרבי מלובביץ'
[13]  שמות יג' ד'
[14]  שם טו' ב'
[15] הרמב"ן: רבי משה בן נחמן (1270-1194) היה מגדולי חכמי ספרד. הרמב"ן עסק במספר רב של תחומים - היה פרשן מקרא, חכם תלמודי, רופא, הוגה דעות, מקובל, ואף כתב שירה. רבי משה בן נחמן היה מגדולי ישראל מתקופת הראשונים, וכתב חידושים על הש"ס ופירוש על התורה.
[16]   ברוש לימוני
[17]  דברים כ' יט': "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתׇפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר."
[18]  בראשית א' כח': "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹקִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכׇל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ."
[19]  שם ב' טז'
[20]  רבי משה חיים לוצאטו, הרמח"ל (ה'תס"ז, 1707 – כ"ו באייר ה'תק"ו, 16 במאי 1746) היה מקובל, סופר, חוקר רטוריקה ומשורר איטלקי במאה השמונה עשרה.
[21]  רבי יצחק לוריא בן שלמה (1534, ה'רצ"ד - 25 ביולי 1572, ה' באב ה'של"ב) מכונה האר"י הקדוש, האריז"ל, הוא גדול מקובלי צפת במאה ה־16.
[22]  ספר עץ חיים שער הכללים פרק ראשון: "כשעלה ברצונו יתברך שמו לברוא את העולם כדי להיטיב לברואיו ויכירו גדולתו ויזכו להיות מרכבה למעלה להדבק בו יתברך."
[23]  ויקרא יט' ב': "דַּבֵּר אֶל כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי י"י אֱלֹקֵיכֶם."
[24]  שמות יט' ה' ; דברים ז' ו' וגם יד' ב' ; דברים כו' יח'
[25]  פרשת אֱמֹ֥ר: ויקרא כא' א' – כד' כג' (7/10 124 פסוקים)
[26]  ויקרא כ' ז' (פ' קדושים)
[27] הגרש'"ר (רבי גרשון בן רפאל הירש) שם, בתוך פשוטו של מקרא עמ' שכ
[28]  דברי הימים א' כג' יג'
[29]  מתוך נוסח ההבדלה למוצ"ש
[30]  שם טו' כז'
[31]  שם טז' ג'
[32]  שם, שם ד'
[33]  שם, שם ח'
[34]  שם, שם יב'
[35]  שם, שם טו'
[36]  שם, שם לא'
[37]  שם, שם לב'
[38]  שם, שם לה'
[39]  שם יז' א',ב',ג'
[40]  עפ"י הרבנית ימימה מזרחי שתחי'
[41]  אני המצאתי... 😉
[42]  בגלל זה בעברית אומרים: להבריך את הגמל, כלומר להושיב אותו כורע על ברכיו קרוב לאדמה.
[43]  בראשית א' ג';ט';יא;
[44]  בראשית ב' ז'
[45]  שם, שם טז'-יז'
[46]  דברים כ' יט': "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתׇפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר."
[47]  להגיע לגן עדן זה להגיע למקום נשגב בגמר התיקון שבו אין פירוד יותר, וממש חיים את "נִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא.. בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְהוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד." (ישעיהו ב' א' ; זכריה יד' ט')
[48]  אבי"ע: אצילות, בריאה, יצירה, עשייה
[49]  מדרש תנחומא פרשת נשא ז' א'
[50]  תהילים לד' ט'
[51]  ויקרא יא' מג'
[52]  מעל 550 ילדים בגן הילדים בינג של אונ' סטנפורד, בין השנים 1974-1968. כל עשור יש מעקב עפ"י מגוון פרמטרים. המעקב האחרון נעשה ב-2014, כש"הילדים" כבר בשנות החמישים לחייהם.
[53]  הניסוי היה טיפה יותר מורכב: מגש ועליו בצד אחד מרשמלו/עוגיה אחת, ובצידו השני שתיים, ובאמצע פעמון שצילצול מחזיר מיד את החוקר/ת חזרה לחדר. אחרי יצירת אימון של יציאה-צילול-חזרה מיידית, יוצא/ת החוקר/ת עם ההוראות הנ"ל וחוזרים אחרי: 20! דקות!!!
[54]  יומא ע"ב ב' (יש עוד מקומות)
[55]  פראפרזה על מילות השיר "השבת כבר נכנסת" מאת לאה שבת ודורון מדלי (לחן: לאה שבת / ביצוע: שלומי שבת): "...ואם בך פגעתי, אז בטח פגעתי גם בי, כי את זה אני, אני זאת את ושנינו זה אחד."
[56]  בשיעור הקשבנו לשיר "שירת העשבים" ; מילים: נעמי שמר עפ"י שלוש אמרות של רבי נחמן מברסלב (עוד פרטים כאן: https://blog.nli.org.il/shira_haasabim/) ; לחן נעמי שמר ; ביצוע: שולי רנד: https://www.youtube.com/watch?v=A-6m6CKOdC4



[© Smadar Prager, CGP]



Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Emotion Focused Psychotherapist since 1998 after graduating the four-year program in the Alfred Adler Institute in Israel.  With a home-based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island) she focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
To contact or to schedule an appointment please email smadarprager@gmail.com or call/text 917-513-1490.
I'd love to hear from you.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה