יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: מי מכיר תודה | פרשת וארא | כד' בטבת ה'תשע"ט

בס"ד

השיעור מוקדש לעילוי נשמת לאה בת שלמה
ולהבדיל אלף אלפי הבדלות יבלט"א ולרפואה שלימה בגוף ובנפש של טל בן תקוה, חנה בת שוליקה,

חוה דינה אייטה בת ציפורה שבע, החיל נתנאל אילן בן שיינא ציפורה, התינוק יהל בן שירי, מורד בן זרינג',

דניאלה בת שרונה, הילד קלמן בן חיה בלימה, ואפרים אפי בן חנה בתוך שאר חולי עמו ישראל

­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת

והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת וארא

מי מכיר תודה

חשבתם פעם להגיד תודה לקבצן שהרגע נתתם לו צדקה?

ובכלל למי אומרים תודה? וכמה תודה זה מספיק?

 

בפרשת השבוע שלנו, הפרשה שניה של חומש שְׁמוֹת֙, פרשת וָאֵרָ֗א[1] אנחנו לומדים על תודה.

יש סיפור על הרבי מלובביץ' שבפעם בא אליו בחור צעיר ואמר לו: "רבי, אני רוצה להיות מאושר!"

ענה לו הרבי: "תוריד אני, תוריד רוצה, והנה לך מאושר!"

הרעיון של תודה הוא רעיון עמוק, ומה שהרבי בעצם אמר בקיצור לבחור הזה, הוא שכשאנחנו ממוקדים במה שחסר לנו, כשאני זה המרכז, ומלאים ברצון למלא את האין (אין אותיות אני), אז האושר חומק מאיתנו.

אמירת תודה היא ההיפך בדיוק מהתמקדות ברצון למלא את האין והחסר.

אמירת תודה היא הבסיס של כל היהדות.

זהו רעיון כל כך בסיסי שאנחנו קרויים על שמו: יהודי, יהודיה, יהודים, להודות, הודיה, הודאה... תודה!

ואת זה אנחנו לומדים השבוע בפרשה שלנו.

פרשת וָאֵרָ֗א מלמדת אותנו על תודה, על מהותה של היהדות.

{

תקציר הפרשה:

הקב"ה מבטיח למשה את הגאולה המשך שליחותו של משה לבני ישראל שאינם מקשיבים לו בגלל עול העבודה,  ואל פרעה שלא מתרשם מהמופתים.  

קב"ה מחזק את ידיהם של משה ואהרון בענין השליחות לפרעה, ואומר: "וַיֹּ֤אמֶר ה'֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה רְאֵ֛ה נְתַתִּ֥יךָ אֱלֹקִ֖ים לְפַרְעֹ֑ה וְאַהֲרֹ֥ן אָחִ֖יךָ יִהְיֶ֥ה נְבִיאֶֽךָ׃

אַתָּ֣ה תְדַבֵּ֔ר אֵ֖ת כׇּל־אֲשֶׁ֣ר אֲצַוֶּ֑ךָּ וְאַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ יְדַבֵּ֣ר אֶל־פַּרְעֹ֔ה וְשִׁלַּ֥ח אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאַרְצֽוֹ׃

וַאֲנִ֥י אַקְשֶׁ֖ה אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה וְהִרְבֵּיתִ֧י אֶת־אֹתֹתַ֛י וְאֶת־מוֹפְתַ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

וְלֹֽא־יִשְׁמַ֤ע אֲלֵכֶם֙ פַּרְעֹ֔ה וְנָתַתִּ֥י אֶת־יָדִ֖י בְּמִצְרָ֑יִם וְהוֹצֵאתִ֨י אֶת־צִבְאֹתַ֜י אֶת־עַמִּ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בִּשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים׃

וְיָדְע֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ כִּֽי־אֲנִ֣י ה' בִּנְטֹתִ֥י אֶת־יָדִ֖י עַל־מִצְרָ֑יִם וְהוֹצֵאתִ֥י אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִתּוֹכָֽם׃[2]"

ושבע המכות מתוך עשר המכות מונחתות על מצרים, כל מה אורכת שבוע, ואז שלושה שבועות שבם משה מנסה לשכנע את פרעה בכל זאת לתת לבני ישראל לצאת ממצרים.

{

תמיהה:

הקב"ה שולח את משה להכות את מצרים במכות:

"וַיֹּ֤אמֶר ה'֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כָּבֵ֖ד לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה מֵאֵ֖ן לְשַׁלַּ֥ח הָעָֽם׃

לֵ֣ךְ אֶל־פַּרְעֹ֞ה בַּבֹּ֗קֶר הִנֵּה֙ יֹצֵ֣א הַמַּ֔יְמָה וְנִצַּבְתָּ֥ לִקְרָאת֖וֹ עַל־שְׂפַ֣ת הַיְאֹ֑ר וְהַמַּטֶּ֛ה אֲשֶׁר־נֶהְפַּ֥ךְ לְנָחָ֖שׁ תִּקַּ֥ח בְּיָדֶֽךָ׃

וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו ה' אֱלֹקֵ֤י הָעִבְרִים֙ שְׁלָחַ֤נִי אֵלֶ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר שַׁלַּח֙ אֶת־עַמִּ֔י וְיַֽעַבְדֻ֖נִי בַּמִּדְבָּ֑ר וְהִנֵּ֥ה לֹא־שָׁמַ֖עְתָּ עַד־כֹּֽה׃

כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה' בְּזֹ֣את תֵּדַ֔ע כִּ֖י אֲנִ֣י ה' הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י מַכֶּ֣ה׀ בַּמַּטֶּ֣ה אֲשֶׁר־בְּיָדִ֗י עַל־הַמַּ֛יִם אֲשֶׁ֥ר בַּיְאֹ֖ר וְנֶהֶפְכ֥וּ לְדָֽם׃

וְהַדָּגָ֧ה אֲשֶׁר־בַּיְאֹ֛ר תָּמ֖וּת וּבָאַ֣שׁ הַיְאֹ֑ר וְנִלְא֣וּ מִצְרַ֔יִם לִשְׁתּ֥וֹת מַ֖יִם מִן־הַיְאֹֽר׃

וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֱמֹ֣ר אֶֽל־אַהֲרֹ֡ן קַ֣ח מַטְּךָ֣ וּנְטֵֽה־יָדְךָ֩ עַל־מֵימֵ֨י מִצְרַ֜יִם עַֽל־נַהֲרֹתָ֣ם׀ עַל־יְאֹרֵיהֶ֣ם וְעַל־אַגְמֵיהֶ֗ם וְעַ֛ל כׇּל־מִקְוֵ֥ה מֵימֵיהֶ֖ם וְיִֽהְיוּ־דָ֑ם וְהָ֤יָה דָם֙ בְּכׇל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וּבָעֵצִ֖ים וּבָאֲבָנִֽים׃[3]"

שתי שאלות:

1. למה הקב"ה שולח את משה בבוקר לפגוש את פרעה על שפת היאור?

2. למה בהתחלה אומר הקב"ה למשה לקחת את המטה ולהכות איתו את המים שיהפכו לדם, ובסוף אומר למשה להגיד לאהרון להכות את המים?

והתשובה אחת והיא כלולה בשמנו: יהודים.

{

שייקספיר כתב ב'רומיאו וג'ולייט': "כי מה יש בשם? זה אשר נקרא ורד ידיף אותו ריח מתוק בכל שם אחר". מה זה משנה איך קוראים לורד, אפשר לקרוא לו בכל שם אחר והוא עדיין יריח אותו הדבר.

אולי....

אבל בעברית זה לא עובד ככה. בעברית השם מעיד אל מהות הדבר, על עצמיותו, על עצם עצמו.

יש כח לאותיות הקודש, ולשם יש השפעה על זה שנושא אותו.

ולנו קוראים: יהודים. ויש לזה משמעות פנימית מאוד.

הדת שלנו: יהדות, העם שלנו: יהודים, קרויים על שמו של יְהוּדָ֑ה. הבן הרביעי של יעקב.

לאה נתנה לבנה הרביעי את השם יְהוּדָ֑ה כי "הַפַּ֙עַם֙ אוֹדֶ֣ה אֶת־ה'[4]".

למה היא חיכתה לבן הרביעי כדי להודות לקב"ה.

רש"י[5]: "הַפַּ֙עַם֙ אוֹדֶ֣ה אֶת־ה' - לפי שראתה ברוח הקדש שיעקב מעמיד שנים עשר שבטים ולו ארבע נשים כיון שילדה בן רביעי הודית על חלקה שעלה יותר מן החשבון המגיע לה:"

אברבנאל[6]: "הפעם אודה את י״י ולא על השני גם לא על השלישי אלא ברביעי וחייב אדם להודות על כל טובה שיקבל מאת השם וחכמים זכרונם לברכה אמרו שהיו האמהות יודעות שהיו עתידות ללדת י״ב שבטים והן היו ד׳ וחשבה לאה שתלד שלשה וכן כל אחד מהאחרות ולכן כאשר ילדה הבן הד׳ אמרה הפעם אודה את ה׳ כי נתן לי יותר מחלקי."

לאה הבינה בבן הרביעי שהיא קיבלה מעבר למגיע לה. ועל כך שלא הודתה גם על מה שלא היה מעבר, נענשה וַֽתַּעֲמֹ֖ד מִלֶּֽדֶת.

אבל יש עוד זווית, כתוב בתלמוד הבבלי במסכת ברכות[7]: "...מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה עד שבאתה לאה והודתו שנאמר (בראשית כט, לה) הַפַּ֙עַם֙ אוֹדֶ֣ה אֶת־ה':"

מה חידשה לאה אמנו, כשאמרה "הַפַּ֙עַם֙ אוֹדֶ֣ה אֶת־ה'". לידה היא נס, אבל הרי זה נס נסתר, "טבע". אדם רגיל אינו מסוגל להתרגש מנס זה כפי שהוא מתרגש מניסים גלויים. אבל לאה היתה שונה. ההודאה שלה ביטאה את ההכרה הפנימית, שאין הבדל בין מי שקורעים לו את הים, לבין מי שקם בבוקר ומרים את ידו ומזיז את רגלו. היא היתה הראשונה שהגיעה לדרגה זו. ""...מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה עד שבאתה לאה והודתו!"

את עוצמת ההודיה, אמירת התודה, וההודאה: על האמת – יצקה לאה בתוך שמו של בנה, בתוך עצמיותו של בנה, שהעביר אותה גם אלינו, לעם היהודי.

{

בפרשת ויחי מברך יעקב את השבטים, את יהודה הוא מברך כך:

"יְהוּדָ֗ה אַתָּה֙ יוֹד֣וּךָ אַחֶ֔יךָ יָדְךָ֖ בְּעֹ֣רֶף אֹיְבֶ֑יךָ יִשְׁתַּחֲו֥וּ לְךָ֖ בְּנֵ֥י אָבִֽיךָ׃

גּ֤וּר אַרְיֵה֙ יְהוּדָ֔ה מִטֶּ֖רֶף בְּנִ֣י עָלִ֑יתָ כָּרַ֨ע רָבַ֧ץ כְּאַרְיֵ֛ה וּכְלָבִ֖יא מִ֥י יְקִימֶֽנּוּ׃ [8]"

מפרש רש"י: "מִטֶּ֖רֶף - ממה שחשדתיך בטרוף טורף יוסף חיה רעה אכלתהו וזהו יהודה שנמשל לאריה

"בְּנִ֣י עָלִ֑יתָ - סלקת את עצמך ואמרת מה בצע וגו' וכן בהריגת תמר שהודה צדקה ממני לפיכך כרע רבץ וגו' בימי שלמה (מ"א ה) איש תחת גפנו וגו' "

ומפרש הרד"ק[9]: "יְהוּדָ֗ה אַתָּה֙ יוֹד֣וּךָ אַחֶ֔יךָ – למלוכה שהמלכות שנטלתי מראובן נתתיה לך ואחיך יודו לך המלוכה, כמו שנאמר ויבאו כל שבטי ישראל אל דוד חברונה להמליך את דוד (שמואל ב ה'). ובב"ר כיון שראה יהודה שזכר לראובן חטאו ושמעון ולוי חטאם נתיירא יהודה שלא יזכיר לו מעשה תמר, התחיל קורא לו, יְהוּדָ֗ה אַתָּה֙ יוֹד֣וּךָ אַחֶ֔יךָ – אתה הודית במעשה תמר, לכך יודוך אחיך להיות מלך עליהם. "

תלמוד בבלי מסכת סוטה[10]: "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני היינו דאמר רב חנין בר ביזנא א"ר שמעון חסידא יוסף שקדש ש"ש בסתר זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה דכתיב (תהלים פא, ו) עדות ביהוסף שמו יהודה שקדש ש"ש בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה כיון שהודה ואמר צדקה ממני..."

יהודה מוכיח שיש בו גם את יכולת ההודיה, וגם את יכולת ההודאה.

גם להגיד תודה , וגם להודות על האמת.

ושתיהן דורשות ענווה. צניעות. ואף אחת מהן לא היתה לפרעה.

{

הרב אליהו דסלר[11] מתעכב הרבה על ענין הכרת הטוב, וכפיות התודה בספרו מכתב מאליהו:

"הנותן ירגיש בלבבו שלא יחפוץ במתנות חינם, כי שאיפתו היא רק ליתן, על כן כשיגיע אליו דבר מרעהו יתעורר בו הרצון לשלם עבורו, ואם לא יוכל לעשות זאת ירגיש בלבו חובת התשלומין - וזו אשר נקרא לה בשם הודאה. אבל הנוטל ישאוף תמיד למשוך הכל אליו, הן בגזילה והן בתרמית והן במתנה, ובקרב לבו יחשוב כי הכל שלו, ובשבילו, על כן בהגיעו דבר טוב מחברו לא ירגיש בחיוב תשלומין כלל, הוא אשר נכנהו כפוי טובה.

כללו של דבר, הכרת הטובה היא תולדת כח הנתינה, וכפיית הטובה תולדת כח הנטילה.

...כן גם היחס שבין האמונה להכרת הטוב לבורא יתברך. האמונה מבוססת על מדת הטוב וכח הנתינה, ולא להיפך שתהיה האמונה סיבה להכרת הטובה, כי אף שעל פי השכל היה ראוי להיות כן באמת, אבל לא יבא האדם להכיר את בוראו בלבו עד כדי הכרת הטוב, אלא אם כן טהר לבו במדה רבה ממחלת הנגיעות הבאות מכח הנטילה, ואפילו כשמראים לאדם נסים גלויים, לא תבא האמונה מראיית הנסים מצד עצמם, אלא מן הכרת הטוב על הנסים..."

פרעה לא הכיר בקב"ה ולא הכיר במופתים של הקב"ה.

לא היתה לו את יכולת ההודאה: לא בתודה ולא באמת.

רש"י[12] כותב שהקב"ה ציווה על משה ללכת לגוש את פרעה ליד היאור כי: "הִנֵּה֙ יֹצֵ֣א הַמַּ֔יְמָה – לנקביו, שהיה עושה את עצמו אלוהים, ואומר שאינו צריך לנקביו, ומשכים ויוצא לנילוס ועושה שם צרכיו."

ולא רק זה אלא שהמגלומניה של פרעה היתה כל-כך גדולה שהוא אמר: "לִי יְאֹרִי, וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי [13]".

כתוב במדרש תנחומא[14]: "פרעה עשה את עצמו אלוה, שנאמר: "אֲשֶׁר אָמַ֛ר לִי יְאֹרִי, וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי". אמר: אני הוא שבראתי את עצמי. מיד הודיעו שהוא בשר ודם. אמר הקב"ה: בשביל שעשה את עצמו אלוה, הודיעו שהוא בשר ודם. הרי הוא יוצא לדרכו ולצורכו בבוקר, אחוז בו והודיעו שהוא בשר ודם. מה עשה משה? מיד כשא"ל הקב"ה: השכם אל פרעה, אחז בו משה. אמר: הנח לי שאעשה צרכי ואחר כך אני מדבר עמך. אמר משה: יש אלוה שהוא עושה צרכיו? לפיכך אמר לו הקב"ה: " הַשְׁכֵּ֤ם בַּבֹּ֙קֶר֙ [15]" והודיעו כי הוא בשר ודם."

הקב"ה מלמד אותנו דרך ההתנהלות שלו עם פרעה מה זה אומר להיות יהודי.

זה אומר להיות צנוע. לא יהיר.

זה אומר לדעת להודות. ובשביל זה צריך גם ענווה, לדעת שאנחנו זקוקים למשהו ממישהו אחר, ולא יכולים הכל לבד, אצלנו אין "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה.[16]".

וזה אומר לדעת להודות על האמת: אלוהים יש רק אחד!

אז הבנו למה שלח הקב"ה את משה השכם בבוקר לפגוש את פרעה ליד היאור.

אבל למה בהתחלה אמר הקב"ה למשה להכות עם המטה ובסוף אמר למשה להגיד לאהרון להכות על היאור?

{

כי עפ"י התורה הכרת הטוב, הכרת התודה היא עד אין סוף!

זה חוב לעולם: אל תשיב רעה למי שעזר לך בעבר: "בּוֹר שֶׁשָּׁתִיתָ מִמֶּנּוּ – אַל תִּזְרֹק בּוֹ אֶבֶן".

בתלמוד הבבלי[17] מתוארת שיחה בין רבא ובין רבה בר מרי: "אמר ליה רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמרי אינשי בירא דשתית מיניה לא תשדי ביה קלא."
כלומר: "אמר רבא לרבה בר מרי: מהו המקור לפתגם הנפוץ 'בור ששתית ממנו - אל תזרוק בו עפר'?". רבה בר מרי מקשר אותו לנאמר בספר דברים: "לֹֽא־תְתַעֵ֣ב אֲדֹמִ֔י כִּ֥י אָחִ֖יךָ ה֑וּא לֹא־תְתַעֵ֣ב מִצְרִ֔י כִּי־גֵ֖ר הָיִ֥יתָ בְאַרְצֽוֹ׃[18]"
ועל הנאמר בתלמוד רש"י מפרש: "דבר הנצרך לך פעם אחת שוב לא תבזהו"[19].

מדרש במדבר רבה על פרשת מטות מספר על משה, שביקש שלא לפגוע בַּמִּדְיָנִים בעצמו: "אינו בדין שאני מצר למי שעשה בי טובה. המשל אומר: בּוֹר שֶׁשָּׁתִיתָ מִמֶּנּוּ – אַל תִּזְרֹק בּוֹ אֶבֶן[20]".

במדרש רבה על ספר שמות מופיע סיפור מקביל - משה מסרב להכות את היאור, מפני שהיאור הגן עליו בינקותו (כשמשה הושם בו בתיבת גומא):

"התחיל הקדוש ברוך הוא אומר למשה, אמור לפרעה (שמות ז, טז): שַׁלַּח֙ אֶת־עַמִּ֔י וְיַֽעַבְדֻ֖נִי הלך ואמר לו, התחיל אומר (שם ה, ב): מִ֤י ה'֙ אֲשֶׁ֣ר אֶשְׁמַ֣ע בְּקֹל֔וֹ. התחיל משה ואמר להקדוש ברוך הוא, הרי הוא אומר: מי ה' ואינו רוצה לשלח!

אמר לו: היכן מצרים שותים?

אמר לו: מנילוס.

אמר לו: הפוך אותו לדם!

אמר לו: איני יכול להפכו, יש אדם שותה מן הבאר משליך אבן לתוכה?!

אמר לו: ילך אהרן ויהפכנו, הלך אהרן והכהו ונהפך לדם.

למה לא הכה אותו משה?

אמר: נשלכתי לתוכו ולא הזיקני. ובשביל כן הכהו אהרן[21]".

ועוד כתוב במדרש רבה שמות[22]: "ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן נטה את ידך

אמר רבי תנחום: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: המים ששמרוך, בשעה שהושלכת ליאור, לא ילקו על ידיך, ויט אהרן את ידו."

{

הרב אליהו דסלר:

"הדרגה הראשונה בהכרת טובה כנה היא, שידע ויבין האדם שעליו להחזיק טובה, ולו גם להודות במלים לפחות על מה שחברו טרח עבורו. אולם צר העין עלול לומר שאין להכיר טובה להורים למשל, שטפלו והשקיעו מאמצים רבים בילדיהם, כי כבר הפיקו הנאה רבה ממסירותם, שכן הקב"ה נטע את טבע אהבת הבנים בלב ההורים, כדי שלא ימאסו בטרחת גידולם, ואם כן למען עצמם עשו, ואינם זכאים לתודה ולהוקרה.

התורה דורשת השקפה אחרת לגמרי בהכרת הטוב בכלל וכבוד אב ואם בפרט. בירא דשתית מיניה אל תשדי ביה קלא, (בור ששתית ממנו אל תזרוק לתוכו צרור, בבא קמא צ"ב). חוייבנו בהכרת הטוב אפילו לדומם שאינו טורח עבורנו, ובודאי לא תתכן בו כוונה להיטיב, חז"ל לימדונו בזה, שחיוב הכרת טובה אינו מותנה בכוונותיו של הנותן כלל, אלא היא חובת המקבל, משום שקיבל. בעל מעלת החסד ירצה לגמול טובה תחת טובה וישתדל להחזיר גם יותר ממה שקיבל, ולפחות יביע תודתו בפה מלא. לבו יתמלא הכרת טובה מעצם העובדה שקיבל, ולא יחקור אם השני טרח עבורו, וגם אם לא התכוון אליו כלל, או כיצד ולשם מה עשה זאת...

כל הכופר בטובתו של חברו לבסוף כופר בטובתו של הקב"ה. מי שחסר לו במדת הכרת הטוב כלפי חברו, חסרים לו הכלים להכיר בטובתו של הקב"ה, ובמדה שסיגל לעצמו מדת הכרת הטוב לגבי חברו, בה במדה מסוגל לראות ולהבין את גילויי חסדיו יתברך.

ראינו שאדם חייב להכיר טובה אפילו לדומם שנהנה ממנו, וכן נפסק להלכה (אורח חיים סימן ק"פ ד'),

הרי הדומם אינו מרגיש בבזיונו, ומה בכלל משמעות הכרת הטובה לדומם? כל מדות הנפש מושפעות ונפעלות על ידי הרגש, ולא רק על ידי השכל. לכן אם אין אנו מכירים טובה לדומם שנהננו ממנו או שאנחנו מבזים אותו, נפגע הרגש, שאינו מגיב רק לפי חוקי ההגיון. הרגש של בעל מעלת החסד הרוצה אך לתת ולהנות אחרים, אסיר תודה לכל אשר הפיק ממנו הנאה, ואפילו לדומם. והכלל הוא, פגיעה ברגש משפיעה באופן ישיר על המדות, וממילא נפגמת מדת הכרת הטוב.."

{

"לֹֽא־תְתַעֵ֣ב אֲדֹמִ֔י כִּ֥י אָחִ֖יךָ ה֑וּא לֹא־תְתַעֵ֣ב מִצְרִ֔י כִּי־גֵ֖ר הָיִ֥יתָ בְאַרְצֽוֹ׃[23]"

הרב אליהו דסלר:

"דבר פלא גדול. להכיר טובתם של מצריים! על מה? על עבודת הפרך, שחיטת הבנים, שיקוע בנים בבנין, זריקתם למים, תבן לא ינתן לכם ותוכן לבנים תתנו. וכשבאו לשדות לקושש קש היו המצריים מכים אותם באכזריות (תנחומא וארא ו'). לאלו חייבים להכיר תודה?

ולמי? לכפויי טובה אלו, שהחיה אותם יוסף ברעב והעשירם למכביר, והתכבדו בביאת יעקב והשבטים... ונגד בני יעקב ויוסף התאכזרו כל כך? הרי אין לך כפויי טובה יותר מאלו!

אלא שהתורה ריחמה עליהם משום אותן השנים "שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק" (רש"י דברים שם), ומפשטות הכתוב משמע שמחוייבים אנו להכיר טובה למצריים על כל השנים שגרנו על אדמתם אף שחיי צער היו, כי סוף סוף "גר היית בארצו". (וכל האכזריות אינה מכבה טובה זו). למדנו עד היכן מגיעה חובת הכרת הטוב.

אבל מי שמדתו נטילה הוא ממילא כפוי טובה, כי אינו מרגיש שום חיוב לתת כנגד מה שנטל, כי לדעתו הנבערת כל מה שהוא מקבל מגיע לו ממילא.

{

כשבן אדם ממוקד בלקחת – אז תמיד חסר לו.

כשהוא ממוקד בהכרה שכבר יש לו – אז החיסרון לא צורב.

וכשהוא ממוקד בהודיה על מה שיש – אז אפשר להבחין בין חסרון מזין לחיסרון מרעיל.

חסרון מרעיל – זה כשאני צריכה למלא אותו מבחוץ.

חסרון מזין – הוא חיסרון שאני יכולה למלא מתוכי, תוך עבודה על עצמי.

ואיך אנחנו יודעים את זה?

גם כן מהפרשה שלנו: בשפת העם 'קוצר רוח' מבטא חוסר סבלנות, אבל במקורו יש לו משמעות אחרת. כאשר משה נשלח לבשר לבני ישראל על הגאולה ממצרים, נאמר: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה[24]".

על-פי רש"י, 'קוצר רוח' מבטא צער עמוק, עד שהאדם כאילו מתקשה לנשום, ואינו קשוב לדברים הנאמרים לו. רבנו בחיי מפרש ש'קוצר רוח' הוא כאדם המואס בחייו, מרוב צרות וקשיים.

כשבן אדם שקוע בתוך הכאב שלו, הצער שלו, הקושי שלו, קשה לו לראות, לשים לב, שלא הכל שחור.

זה טבעי. ברור.

אבל התורה מלמדת אותנו שצריך להילחם בזה. והנשק הוא: הודיה!

איך אפשר להודות כשכל-כך קשה אובייקטיבית בעולם הזה?

כשהמציאות היא שיש קשיים, וצרות, וכאב?

מכיוון שזו העבודה שלנו בעולם הזה: להודות. להוציא את עצמנו מהמקום הצר הזה הממוקד רק באין, בקשה, בכואב, בצרה, להוציא את עצמנו מהמצר הצר, להוציא את עצמנו ממצרים.

הנתיבות שלום[25]: "כל השליחות למענה ירד האדם לעולם היא למען יוציא את עמו ממצרים"[26].

אף אחד לא אמר שזה יהיה קל.

{

כתוב: "כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד[27]". והרבי מלובביץ' מסביר[28]: "אָדָם לְעָמָל יוּלָּד. הלוא הקב"ה הוא עצם הטוב, וטבע הטוב להיטיב - מדוע אפוא ברא את העולם כך שהאדם נזקק לעמל וליגיעה? למה לא ברא הקב"ה את העולם בדרך שהאדם היה מקבל את צרכיו בלי עמל ויגיעה?

לכאורה אפשר להשיב, שדווקא משום שהקב"ה הוא עצם הטוב, כרך את השגת השפע בעולם בעמל וביגיעה, כדי שהאדם אכן יתענג תענוג אמיתי בהישגיו. לו היה מקבל את השפע בלי עמל ויגיעה, לא היה מתענג ממנו באמת, כי למתנת-חינם אין ערך. אבל עדיין אין בכך להשיב תשובה מלאה לשאלה - כי גם תכונה זו (שהאדם מתענג באמת רק ממה שעמל עליו) נבראה על-ידי הקב"ה, והרי היה יכול לברוא את האדם כך שיוכל להתענג גם ממתנת-חינם.

התדמות לבורא[29]

ביאור העניין: תכלית הטוב היא שהאדם ישיג לא רק את השלמות האפשרית לנברא, אלא יגיע למדרגה שבה הוא דומה, כביכול, לבוראו. על-דרך לשון חז"ל: "שותף לקב"ה במעשה בראשית". לכן טבע הקב"ה באדם את התכונה שאין הוא מתענג אלא מדברים שעמל עליהם, כי רק אז הוא דומה לבוראו.

אילו לא היה האדם נדרש לעמל וליגיעה, היה מעמדו בבחינת 'מקבל' בלבד. הדמיון לקב"ה נוצר רק כשהוא משקיע עמל ויגיעה, שאז הוא נעשה בבחינת 'משפיע' ויוצר, שבזה הוא מתדמה לבוראו. ומכאן חשיבותם הרבה של המלאכה והעמל."

טוב לאדם שלא ישים את עצמו בעמדת מקבל, אלא בעמדת מודה על הקיים, שאז הוא בעצם מפנה מקום לעוד שפע לעבור דרכו. הוא עושה עצמו צינור, שתמיד מלא.

{

"חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה[30]"

רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן מברסלב, כותב בקובץ "עלים לתרופה[31]": "אדם צריך להודות ולהלל לה' אפילו "בתוך מעוף צוקה וצרה" (על פי ישעיהו ח, כב) על גודל החסדים שעשה עמו בעבר, וכן להללו על "ההרחבות הגדולות שמוצא בתוך הצרה עצמה"."

רבי נתן מבסס את דבריו על תורה של רבי נחמן[32] על "בַּ֭צָּר הִרְחַ֣בְתָּ לִּ֑י[33]", בה הוא כותב שעל האדם לחפש ולמצוא את החסד שבדין, שבצרות החולפות עליו. למצוא את הנקודות החיוביות המתגלמות בהיבטים הנוגעים לצרה עצמה.

רבי נתן כותב שאדם הנותן הודיה על העבר בהיותו נתון בצרה, יכול גם לצעוק ולבקש על העתיד, ובכך להיות בגדר "ונותן הודאה לשעבר וצועק לעתיד לבא"[34].

רבי נתן כותב שראיית החסדים בתוך הצרה מאפשרת לאדם לצעוק אל ה' שיושיעו ובעקבות זאת הוא יכול להינצל מצרותיו. זהו למעשה כלי שבאמצעותו יכול האדם להיחלץ ולהימלט מהצרה עצמה. אדם שאיננו מסוגל לראות את החסדים וההרחבות שבתוך הצרה והוא שקוע כל כולו בצרה - אינו יכול לצעוק אל ה' כראוי, ומתוך כך הוא מונע מעצמו את האפשרות להיוושע כראוי.

{

יש הבדל בין חוסר יכולת להכיר תודה על הטוב, לבין רצון של האדם להתפתח ולגדול.

הרבי: "אני תמיד שמח , אבל אף פעם לא מרוצה."

יש באמירה הזו המון שמעיד על האומר אותה: ענווה. שפלות רוח של איש ענק, שהאמין שהוא כלום.

כמה צניעות.

כמה צניעות צריך בשביל להכיר תודה.

כתוב: "הִגִּיד לְךָ אָדָם, מַה-טּוֹב; וּמָה-ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת, עִם-אֱלֹקֶיךָ. [35]"

אדם יכול להיות שמח ומכיר תודה על כל מה שיש לו, ועדיין לרצות עוד מעצמו. עוד עשייה, עוד אמונה, עוד חסד, עוד צמיחה.

הרבנית ימימה טבעה מילה: עודיה, לבקש עוד מהטוב.

אבל אפשר שזה גם לשאוף לעוד מעצמנו. הודיה לקב"ה, עודיה מהקב"ה, וגם עודיה מעצמנו.

{

היום חל התאריך כ"ד טבת שהוא יום ההילולא של האדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מלאדי[36] בעל התניא והשולחן-ערוך, מייסד חסידות חב"ד.

התניא הוא ספר להכרת האדם לעומקו עפ"י היהדות: תורת הנפש ממש.

התניא, (אותיות איתן) כותב האדמו"ר הזקן שלנפש יש לבושים.

לבוש הוא האופן שבו האדם נותן ביטוי לנפש שלו. לנפש יש שלושה לבושים, שלושה אופני ביטוי: מחשבה, דיבור, מעשה.

כמו לבוש, שאפשר להלביש ולהפשיט כרצוננו, כך גם האדם יכול לבחור באיזה לבוש נפש הוא משתמש בכל רגע נתון.

מחשבה נחשבת כלבוש המאוחד עם הנפש, ולכן בתורת החסידות ישנו דגש מיוחד על הצורך בשמירה מיוחדת על לבוש זה, שלא לחשוב מחשבות אסורות, כי על ידי השחתת לבוש המחשבה, נפגמת גם הנפש. ב'לבוש' זה באים לידי ביטוי בעיקר, הכוחות השכליים (חב"ד: חכמה , בינה, דעת) של האדם.
דיבור הוא לבוש האמצעי של הנפש. ב'לבוש' זה באים לידי ביטוי בעיקר, כוחות הרגש (חג"ת: חסד, גבורה תפארת) של האדם.

מעשה הוא לבוש השלישי של הנפש. ב'לבוש' זה באים לידי ביטוי בעיקר, כוחותיו ההתנהגותיים (נהי"מ: נצח, הוד, יסוד, מלכות) של האדם.

{

דיברנו על זה בעבר, אבל תמיד טוב להתרענן:

אנחנו בנויים כך שהרגשות שלנו הם התולדה של המחשבות שלנו, וההתנהגות שלנו היא התולדה של הרגשות שלנו.

האופן שבו אדם מרגיש תלוי באופן מוחלט באופן שבו האדם חושב. ובניגוד למה שהרבה אנשים חושבים יש לנו בהחלט שליטה על המחשבות שלנו.

לא על כל מה שעובר לנו בראש, אבל יש לנו בחירה האם להמשיך לחשוב על מה שהרגע עלה במחשבתנו או להזמין מחשבה אחרת.

כל המחשבות שלנו הם תוצר של תפיסת העולם הבסיסית שלנו.

זו התהוותה בגיל מאוד צעיר, כשלמדנו על עצמנו ועל העולם שמסביבנו, והגענו לתובנות ולמסקנות לגבי העולם, מי אני, מה תפקידי בעולם, מי הם המבוגרים, איך אני אמורה להתנהג בעולם ועם אנשים אחרים, איזה מן טיפוסים הם, מה תפקידם בעולם, מה יחסם אלי, איך אני אמור להתייחס אליהם, וכיוב'

ילד מגיע למסקנות עפ"י החוויות וההתנסויות של חייו, וככל שהוא גדל הוא מחזק את הנחות היסוד האלה שלו ומגבש לעצמו את האמת שלו על העולם, ועל החוקיות שבה הוא וכל מי שחי בו פועל. 

את המנגנון הזה, המתרחש בצורה לא מודעת, והגורם לנו להתנהג בצורה כזו או אחרת, אפשר זכור באמצעות ראשי התיבות: א.פ.ר.ת.

א – אירוע, משהו שקורה, התרחשות, מצב מציאותי נתון כלשהו

פ – פירוש, האופן שבו כל אחד מאיתנו מפרש את האירוע, חושב עליו, מבין אותו, המחשבה הראשונה

ר – רגש, איזה רגש מתעורר בנו כתוצאה מהפירוש הסובייקטיבי הזה שלנו

ת – תוצאה, איך הרגש הזה גרם לנו לבוא באינטראקציה עם העולם, באיזה אופן גרם לנו הרגש הזה לפעול, להתנהג, לעשות, להגיד.

המנגנון הזה אמנם זהה אצל כולנו, אבל כולנו שונים זה מזה, ולכן לא כולנו ננהג באותו אופן גם אם נרגיש בדיוק את אותו הדבר.

{

אז איך נהיים מאושרים?

צריכים לשנות את זווית הראיה, לחשוב אחרת.

כדי שנוכל להרגיש אחרת, ואז גם לדבר אחרת ולעשות אחרת.

מודים!

ואנחנו יהודים, וזכינו, שמכל ביליוני האנשים בעולם הקב"ה בחר בנו להיות יהודים, שההודיה היא ב-DNA שלנו. הוד של הודאה, גם על האמת, כי האמת היא ש"אין רע יורד מלמעלה כלל[37]", והקב"ה ברא את העולם הזה "כדי להיטיב לברואיו[38]", ומ"דֶּרֶךְ הַטּוֹב לְהֵטִיב[39]", "שֶׁאֵין חֶפְצוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָא לְהֵיטִיב,... "

אז אני רוצה להיות מאושרת?

מי שמתמקד באין, באני, ברוצה, רחוק מאוד מהאושר , אבל מי שמבטל את האני, ופחות רוצה – זוכה!

כשיש רצון למלא אין, למלא את האני, למלא חוסרים, אז לא רואים את מה שיש.

הודיה גורמת לחיים להיות מאושרים! כי הודיה מתמקדת במה שכבר יש, ויש כל-כך הרבה!

חיבור למהות שלנו, לנשמה שלנו, ליהדות שלנו – זה סוד האושר של כל יהודי.

{

אז, האם חשבתם פעם להגיד תודה לקבצן שהרגע נתתם לו צדקה?

הנה סיפור אמיתי שלי:

לפני כ-10 שנים, כ-4 שנים אחרי שהגענו לכאן, והתחלנו הכל מאפס, חיינו מחודש לחודש, וב'ה לא היה חסר כלום, ואז היתה מפולת כלכלית, וממש היה קשה ולא היה מושג מאיפה כל חודש נשלם משכנתא.

אבל בשר כשר, צריך, ולהכין שבת צריך, ואז נודע לי שיש מקום באזור שמוכר בשר גלאט, ולמרות שזו סופר יקר החלטתי לקנות שם נתח בשר לפחות לשבתות. וביציאה עומד אדם בעל צורה של יהודי, חליפה שחורה ארוכה, חולצה לבנה, כובע, וזקן לבן לבן, ומקבץ נדבות. בתור מי שרק הרגע נחתה מארץ הגבתי כמו שהייתי מגיבה בארץ: התעלמות מוחלטת ממנו, ובליבי כעס: אוף הדוסים האלה, מה הוא עומד שם בדיוק ביציאה לעשות לי נאחס על הלב, שילך לעבוד, גם ככה בקושי יש לי בשבילנו.

וכך שבוע אחרי שבוע, אני מתרעמת על זה שהוא עומד ביציאה מהסופר, וככל שנוקפים השבועות התרעומת שלי מתחילה גם לגלוש אל השעות שלפני ואחרי הקניה. עוד לפני שהייתי נכנסת לרכב לנסוע לסופר הייתי מתכעסת על המחשבה ששוב אצטרך לראות אותו, והוא שוב יעמוד שם להפריע לי בחיים. עד שאחרי חודשיים בערך, בדרך לסופר, פתאום נופל לי האסימון, אני פתאום מבינה, ואני מתחילה לצחוק בקולי קולות עם עצמי לבד באוטו (מזל שיש דיבוריות ואני לא נראית מטורפת לחלוטין). פתאום הבנתי שלא הבנתי כלום עד עכשיו, שהקבצן הזה עומד שם בשבילי, ושבזכותו אני יכולה לזכות במצווה של נתינת צדקה. וצדקה תציל ממות. כמה אטומה הייתי. כמה עיוורת הייתי, איך לא ראיתי? איך לא הבנתי?

אני צריכה אותו לפחות אם לא יותר ממה שהוא צריך אותי. לולא הוא, למי אתן צדקה באזור הזה. אין תחנה מרכזית עם שורה של קבצנים ישובים על המדרכה. רק הוא עומד שם. חורף, קיץ, סתיו, אביב, עם העיניים הכחולות החודרות שלו (כמו של הרבי מלובביץ'), בשקט, אוסף שטר לשטר, שהתברר לי מאוחר יותר שהוא בכלל מעביר לאנשים נזקקים. הוא בכלל לא צריך. החלטתי שהוא אליהו הנביא, וכך קראתי לו בליבי מאז. ולא רק שמאז אני נותנת לו צדקה, אם הוא במקרה אינינו, אני מחפשת אותו בימים אחרים של השבוע, או בפעם הבאה נותנת לו כפול. ותמיד שטר מכובד, כדי שתמיד יבחר בנו הקב"ה להיות צינור שדרכו הוא מעביר שפע לעולם, ושנהיה תמיד מהנותנים ולא מהמקבלים, ושבע"ה נוכל לתת לו שטרות מאוד גדולים בעתיד. האיש היקר הזה מחזיק אצלו תמיד קופסא עם סוכריות על מקל לילדים שעוברים לידו, ופנקס שבו הוא רושם שמות של מי שזקוק לתפילות, ותמיד מברך בחום בשבת שלום וחודש טוב, ובשורות טובות, ושואל בשלומי ובשלום ילדי. ואני כל-כך מלאה בהכרת תודה לקב"ה על כל הטוב שהוא עושה איתי ועל ששם בדרכי כזה שליח נהדר ללמד אותי נתינה.

ועל כך אני תמיד מודה. בכל פעם. גם קב"ה וגם לאליהו הנביא שלי.

זה סיפור מופלא בעייני ואני מודה לקב"ה על שעשה לי כזה 'פוקח עיוורים' אדיר, והוא שיעור מרתק לחיים, והוא גם דוגמא נהדרת גם לאופן שבו יש לנו יכולת ללבוש ולפשוט את מלבושי הנפש שלנו כרצוננו, ולעשות שינוי במחשבות שמשפיע על שינוי הרגשות, ובעקבותיהם על שינוי המעשים.

{

מִזְמוֹר לְתוֹדָה: הָרִיעוּ לַה', כָּל-הָאָרֶץ.

עִבְדוּ אֶת-ה' בְּשִׂמְחָה; בֹּאוּ לְפָנָיו, בִּרְנָנָה.

דְּעוּ כִּי ה', הוּא אֱלֹקִים: הוּא-עָשָׂנוּ, ולא (וְלוֹ) אֲנַחְנוּ עַמּוֹ, וְצֹאן מַרְעִיתוֹ.

בֹּאוּ שְׁעָרָיו, בְּתוֹדָה--חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה; הוֹדוּ-לוֹ, בָּרְכוּ שְׁמוֹ.

כִּי-טוֹב ה', לְעוֹלָם חַסְדּוֹ; וְעַד-דֹּר וָדֹר, אֱמוּנָתוֹ.[40]

{

וכתוב: "עניי עירך קודמים[41]". צדקה צריכה להתחיל בבית.

הכרת הטוב, והכרת תודה – קודם כל בבית. עם בני הזוג והילדים.

צריך לפקוח את העיניים ולראות את כל הפרטים הקטנים, הלא מובנים מאליהם בכלל, שעליהם אנחנו צריכים להכיר תודה – וגם להביע אותה בקול.

אם אנחנו רוצים לגדל ילדים שיודעים לראות טוב ולהכיר תודה – אנחנו צריכים קודם כל להוות להם דוגמא אישית.

במיוחד בדור הזה שבו הם כל כך ממוקדים בעצמם, ובאישורים שהם מקבלים מבחוץ, ללמד אותם איך להיות מאושרים מבפנים. באמת.

{

תּוֹדָה[42]

תּוֹדָה עַל כָּל מַה שֶּׁבָּרָאתָ

תּוֹדָה עַל מַה שֶׁלִּי נָתַתָּ

עַל אוֹר עֵינַיִם,

חָבֵר אוֹ שְׁנַיִם

עַל מַה שֶּׁיֵּשׁ לִי בָּעוֹלָם.

עַל שִׁיר קוֹלֵחַ

וְלֵב סוֹלֵחַ

שֶׁבִּזְכוּתָם אֲנִי קַיָּם.

תּוֹדָה עַל כָּל מַה שֶּׁבָּרָאתָ

תּוֹדָה עַל מַה שֶׁלִּי נָתַתָּ

עַל צְחוֹק שֶׁל יֶלֶד

וּשְׁמֵי הַתְּכֵלֶת

עַל אֲדָמָה וּבַיִת חַם.

פִּנָה לָשֶׁבֶת,

אִשָּׁה אוֹהֶבֶת

שֶׁבִּזְכוּתָם אֲנִי קַיָּם.

תּוֹדָה עַל כָּל מַה שֶּׁבָּרָאתָ

תּוֹדָה עַל מַה שֶׁלִּי נָתַתָּ

עַל יוֹם שֶׁל אֹשֶׁר,

תְּמִימוֹת וְישֶׁר

עַל יוֹם עָצוּב שֶׁנֶּעֱלַם.

תְּשׁוּאוֹת אַלְפַּים

וְכַפַּיִם

שֶׁבִּזְכוּתָם אֲנִי קַיָּם.

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.

תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה

{

מקורות:

אדלר, ש. א. אספקלריא. קובץ אנציקלופדי למחשבת היהדות. אוחזר מתוך http://www.aspaklaria.info/

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא: חמישה חומשי תורה עם ביאור המקרא בדרך הפשט, שמות – פרשת וארא. עמ' סב-קט. ירושלים: לשם ספרי איכות.

הנדלר, מ. דרך קצרה וארוכה, פרקים בתניא. עמ' 30-25. ירושלים, מעיינותייך.

הרב וולבה, ש. (ה'תשס"ט). שיעורי חומש. שמות. (עמ' ח-ט). ירושלים: משפחת וולבה.

הרב זקס, י. (22.3.2018). יהדות זו הודיה. אוחזר מתוך https://sigvsiachblog.wordpress.com/

חב"דפדיה. אוחזר מתוך chabadpedia.co.il

כהן, נ. (תשע"ב). מודעות יהודית רעיונות מרכזיים בספר התניא. פרק ד' מבנה הנפש - הלבושים (לקוטי אמרים, פרק ד). עמ' 50-41. כפר חב"ד: חיש – הפצת המעיינות.

ד"ר לוין, י. (ח' בכסלו ה'תשע"ז). הפעם אודה את ה'. אוחזר מתוך https://www.kipa.co.il/  

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך http://mg.alhatorah.org/

הרבי מלובביץ'. שניאורסון, מ. מ. (2015). (עורכים: איינולד ד., ברוד, מ.). תשובות לשאלות החיים. עמ' 343-341. ישראל: משכל – הוצאת לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד.

---

[1] פרשת וָאֵרָ֗א: שמות ו' ג' – ט' לה' (2/11 ; 124 פסוקים)

[2]  שם, ז' א'-ה'

[3]  שם, שם יד'-יט'

[4]  בראשית כט' לה': "וַתַּ֨הַר ע֜וֹד וַתֵּ֣לֶד בֵּ֗ן וַתֹּ֙אמֶר֙ הַפַּ֙עַם֙ אוֹדֶ֣ה אֶת־ה' עַל־כֵּ֛ן קָרְאָ֥ה שְׁמ֖וֹ יְהוּדָ֑ה וַֽתַּעֲמֹ֖ד מִלֶּֽדֶת׃"

[5]  רש"י על ברכות ז' ב' ה'

[6]  רבי יצחק בן יהודה אַבְּרַבַנְאֵל ;  או בספרדית דון איסק אברבנאל 1437 – 23 ספטמבר 1508,  מדינאי יהודי, פילוסוף, פרשן מקרא וכלכלן, ממנהיגי היהדות הבולטים בתקופת גירוש ספרד.

[7]  ברכות ז' ב': "....אמר ר"י (רבי יוחנן) משום ר"ש (רבי שמעון) בן יוחי..."

[8]  בראשית מט' ח'-ט'

[9]  

[10]  סוטה י' ב'

[11]  הרב אליהו אליעזר דסלר (1892 - 1953) נחשב לאחד מגדולי בעלי המוסר בשיטת קלם במאה ה-20. כיהן כרב באנגליה וכמשגיח רוחני בישיבת פוניבז'.
הקטעים המצוטטים לאורך השיעור מתוך הספר מכתב מאליהו: חלק א' עמ' קמב ; חלק ג' עמ' צח ; חלק ה' עמ' עט, קכא (אספקלריא).

[12]  רש"י לשמות ז' טו': "לֵ֣ךְ אֶל־פַּרְעֹ֞ה בַּבֹּ֗קֶר הִנֵּה֙ יֹצֵ֣א הַמַּ֔יְמָה וְנִצַּבְתָּ֥ לִקְרָאת֖וֹ עַל־שְׂפַ֣ת הַיְאֹ֑ר וְהַמַּטֶּ֛ה אֲשֶׁר־נֶהְפַּ֥ךְ לְנָחָ֖שׁ תִּקַּ֥ח בְּיָדֶֽךָ׃"

[13]  

[14]  יזקאל כט' ג': " דַּבֵּר וְאָמַרְתָּ כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, הַתַּנִּים הַגָּדוֹל, הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו:  אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי, וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי."

[15]  שמות ח' טז': "וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֗ה הַשְׁכֵּ֤ם בַּבֹּ֙קֶר֙ וְהִתְיַצֵּב֙ לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֔ה הִנֵּ֖ה יוֹצֵ֣א הַמָּ֑יְמָה וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה' שַׁלַּ֥ח עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי׃"

[16]  דברים ח' יז': "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה."

[17]  בבא קמא צב' ב'

[18]  דברים כח' ג'

[19]  רש״י בבלי בבא קמא צ״ב: (ש״ס גדול): "לא תשדי ביה קלא (=אַל תַּשְׁלִיךְ בּוֹ רֶגֶב עָפָר) – מוט״א בלע״ז כלומר דבר הנצרך לך פעם אחת שוב לא תבזהו."

[20]  במדבר רבה כב' ד' ; וכן ראו מדרש תנחומא על פרשת מטות, סימן ג'

[21]  שמות רבה כ' א'

[22]  שם י' א'

[23]  שבברים כג' ח'

[24]  

[25]  רבי שלום נח ברזובסקי (8 באוגוסט 1911, ברנוביץ, בלארוס - 8 באוגוסט 2000, ירושלים) היה האדמו"ר מסלונים הלפני אחרון, ולפני כן מקימה וראש הישיבה של ישיבת בית אברהם של חסידות סלונים. מחבר סדרת ספרי החסידות "נתיבות שלום". כמה מהם קיבלתי מספרייתו הפרטית של הרב מנחם וייס, בני-ברק, תלמידו של הרבי מסלונים זי"ע, מחצרו של הרב קנייבסקי, ומרצה בערוץ 2000 ובהידברות, ועל נדיבותו וברכתו אני מודה מקרב לב ומשתדלת ללמוד וללמד, ובכך גם לו יש חלק.

[26]  הביאה סיון רהב-מאיר בווטסאפ

[27]  איוב ה' ז': "כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף."

[28]  עפ"י לקוטי שיחות כרך טו, עמ' 93 , מתוך אתר Chabad.org

[29]  הקב"ה הוא כולו אור. אור אינסוף.

הרב יובל הכהן אשרוב מלמד אותנו שמהותו של הקב"ה היא השפעת אור אינסוף. הוא במצב נתינה תמידי. הוא לא מקבל, הוא רק נותן. זו הצורה שלו, זו הדמות שלו, זה הרצון שלו. לתת.

הרמח"ל1 כתב בפתח ספרו מסילת ישרים: "מטֶּבַע הטוב להיטיב", הוא ברא, עפ"י האריז"ל2, עולם כדי שיוכל "להיטיב לברואיו3".

מסביר לנו הרמ"ק, רבי משה קורדבירו בספרו תומר דבורה: "הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ⁴". לא בחיצוניות, אלא בפנימיות.

אם מהותו של הקב"ה, הוא כולו אור ושפע של טוב, ורצון להיטיב, כך גם אמור האדם להיות דומה לקב"ה בתכונותיו אלה.
-----
1 רבי משה חיים לוצאטו, הרמח"ל (ה'תס"ז, 1707 – כ"ו באייר ה'תק"ו, 16 במאי 1746) היה מקובל, סופר, חוקר רטוריקה ומשורר איטלקי במאה השמונה עשרה.

2 רבי יצחק לוריא בן שלמה (1534, ה'רצ"ד - 25 ביולי 1572, ה' באב ה'של"ב) מכונה האר"י הקדוש, האריז"ל, הוא גדול מקובלי צפת במאה ה־16.

3  ספר עץ חיים שער הכללים פרק ראשון: "כשעלה ברצונו יתברך שמו לברוא את העולם כדי להיטיב לברואיו ויכירו גדולתו ויזכו להיות מרכבה למעלה להדבק בו יתברך."

4 "תומר דבורה": רבי משה קוֹרְדוֹבֵירוֹ רמ"ק; 1522 – 1570, מחשובי מקובלי צפת במאה ה-16, מחבר ספרי קבלה ורבו של האר"י.

[30]  משנת ברכות ט' ה'

[31]  קובץ "עלים לתרופה" מכתב קיז

[32]  ליקוטי מוהר"ן קמא קמה

[33]  תהילים ד' ב'

[34]  משנת ברכות ט' ד'

[35]  הפטרת פרשת בלק: תרי-עשר, מיכה ה' ו' – ו' ח'

[36]  רבי שניאור זלמן ברוכוביץ' מליאדי - האדמו"ר הזקן (במקור באידיש דעֶר אַלטעֶר רבי. מכונה גם הרב או בעל התניא והשולחן ערוך) (י"ח באלול ה'תק"ה (15 בספטמבר 1745) - כ"ד בטבת ה'תקע"ג (27 בדצמבר 1812)), הוא מייסדה של שיטת חסידות חב"ד והאדמו"ר הראשון בשושלת אדמו"רי חב"ד. חיבר את ספר התניא, ספר היסוד של חסידות חב"ד וכתב שולחן ערוך.

[37]  תניא, אגרת הקודש, פרק יא'

[38]  האריז"ל, ספר עץ חיים, שער הכללים, פרק ראשון

[39]  שם, בהקדמה, עמ' ט': "דנודע מה שאיתא בזוהר בדבר מטרת הבריאה, שהיא להנות לנבראיו, כי מדרך הטוב להטיב, ע״ש. ומובן, דכל מה שאצלו ית׳ הוא רצון. יהיה אצל הנבראים חוק מחוייב ומוכרח. ונמצא דכיון שחשב השי״ת להנות לנבראיו, תיכף הוטבע טבע מחוייב בהנבראים. שירצו לקבל את הנאתו, דהיינו החשק הגדול לקבל שפעו ית׳. ותדע שזה החשק נקרא כלי, בערך שורש:", ואצל הרב גינזבורג (ר' מקורות), ואצל הרמח"ל (רבינו משה חיים לוצאטו): "שֶׁאֵין חֶפְצוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָא לְהֵיטִיב,..."

[40]  תהילים ק'

[41]  תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, ע"א עמוד א': "דתני רב יוסף: "אִם־כֶּ֣סֶף׀ תַּלְוֶ֣ה אֶת־עַמִּ֗י אֶת־הֶֽעָנִי֙ עִמָּ֔ךְ" (שמות כב, כד), עמי ונכרי- עמי קודם, עני ועשיר- עני קודם, ענייך ועניי עירך- ענייך קודמין, עניי עירך ועניי עיר אחרת- עניי עירך קודמין. אמר מר: "עמי ונכרי עמי קודם" פשיטא! אמר רב נחמן אמר לי הונא: לא נצרכא דאפילו לנכרי ברבית ולישראל בחנם."

[42]  בשיעור הקשבנו לשיר "תּוֹדָה עַל כָּל מַה שֶּׁבָּרָאתָ". מילים: עוזי חיטמן ; לחן: קויומציס סטאברוס ; ביצוע: חיים משה ; מתוך האלבום "אהבת חיי" 1973: https://www.youtube.com/watch?v=MZSDjpCx4hk

[© Smadar Prager, CGP]

---

www.smadarprager.com

Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Emotion Focused Psychotherapist since 1998 after graduating the four-year program in the Alfred Adler Institute in Israel.  With a home-based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island) she focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
To contact or to schedule an appointment please email smadarprager@gmail.com or call/text 917-513-1490.

I'd love to hear from you.