יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: הנשים של משה | פרשת שמות | יז' בטבת ה'תשע"ח

בס"ד

השיעור מוקדש לעילוי נשמת זכריה בן יפת חסן יום פקודת שנתו יז' בטבת
ולהבדיל אלף אלפי הבדלות יבלט"א ולרפואה שלימה של טל בן תקוה, חוה דינה אייטה בת ציפורה שבע, החיל נתנאל אילן בן שיינא ציפורה, רייזל בת שרה, הילה בת אילה, התינוק יהל בן שירי, קלמן בן חיה בלימה, ואפרים אפי בן חנה בתוך שאר חולי עמו ישראל

­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת

והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת שמות

הנשים של משה

יש באנגלית ביטוי נהדר וכל-כך נכון: It takes a village to raise a child
בפרשת שְׁמוֹת֙ אנחנו פוגשים ארבע נשים שגידלו לא רק את משה, אלא ממש יצרו עם.
פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא עם ומתחיל ללכת...[1]

 

אנחנו נפרדים מחומש בראשית ומתחילים חומש חדש הקרוי על-שם הפרשה הראשונה שלו:

פרשת שְׁמוֹת֙[2].

וכך אנחנו מתחילים את המסע של שְׁמוֹת֙: "וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֖ים מִצְרָ֑יְמָה אֵ֣ת יַעֲקֹ֔ב אִ֥ישׁ וּבֵית֖וֹ בָּֽאוּ׃ רְאוּבֵ֣ן שִׁמְע֔וֹן לֵוִ֖י וִיהוּדָֽה׃ יִשָּׂשכָ֥ר זְבוּלֻ֖ן וּבִנְיָמִֽן׃ דָּ֥ן וְנַפְתָּלִ֖י גָּ֥ד וְאָשֵֽׁר׃[3]"

"וַֽיְהִ֗י כׇּל־נֶ֛פֶשׁ יֹצְאֵ֥י יֶֽרֶךְ־יַעֲקֹ֖ב שִׁבְעִ֣ים נָ֑פֶשׁ וְיוֹסֵ֖ף הָיָ֥ה בְמִצְרָֽיִם׃[4]"

"וַיָּ֤מׇת יוֹסֵף֙ וְכׇל־אֶחָ֔יו וְכֹ֖ל הַדּ֥וֹר הַהֽוּא׃[5]"

"וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל פָּר֧וּ וַֽיִּשְׁרְצ֛וּ וַיִּרְבּ֥וּ וַיַּֽעַצְמ֖וּ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ אֹתָֽם׃[6]"

"וַיָּ֥קׇם מֶֽלֶךְ־חָדָ֖שׁ עַל־מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדַ֖ע אֶת־יוֹסֵֽף׃[7]"

פרשת שמות עמוסת מאורעות:

מלך חדש - גזרות חדשות (א', א'-כב') ; לידת משה (ב', א'-י') ; משה בבית פרעה ובגלות מדין (ב', יא'-כב') ; זעקת ישראל עולה לשמים (ב', כג'-כה') ; מעמד הסנה (ג', א'-כב') ; אותות ההוכחה (ד', א'-יז') ; משה יוצא לשליחות (ד', יח'-לא') ; מפגש ראשון עם פרעה ותוצאות קשות (ה', א'-כג') ; ומסתיים עם הבטחת ה' (ו', א'): "וַיֹּ֤אמֶר ה'֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה עַתָּ֣ה תִרְאֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֶֽעֱשֶׂ֖ה לְפַרְעֹ֑ה כִּ֣י בְיָ֤ד חֲזָקָה֙ יְשַׁלְּחֵ֔ם וּבְיָ֣ד חֲזָקָ֔ה יְגָרְשֵׁ֖ם מֵאַרְצֽוֹ׃"[8]

אחרי שלמדנו על האבות שלנו בחומש בראשית וקיבלנו מהם צידה לדרך הארוכה של הגלויות, אנחנו מתחילים את הגלות הראשונה שלנו במצרים, ובאמת בחומש שמות זו הפעם הראשונה שעם ישראל נקרא עם.

"הרב חנן פורת ע'ה[9] כותב בהקדמה ל"מעט מן האור, שמות" ש"המעבר מבראשית לשמות הוא מעבר מ"ספרם של יחידים" ל"ספרה של אומה"."

נורית גאלדור[10] כותבת ש"ספר בראשית וכל תקופת האבות עם כל גודלם, ענקיותם וצדקותם אינם אלא הכנה והכשרת הדרך להופעת האומה הישראלית. בספר בראשית הונחו ונוצקו היסודות האיתנים להופעת ה'גוי הגדול' עליו נתבשר אברהם אבינו כבר בראשית דרכו.  

בספר שמות מתגשמת תכלית זו בפועל ממש – נולד עם ישראל. הפכנו ממשפחה, משבטים, לעם[11]."

דווקא פרעה הרשע הוא זה שקורא לנו עם.

הרב חנן פורת ע'ה כותב: "רק בגלות מצרים הופך בית יעקב ממשפחה לעם, והראשון שמזהה תופעה זו הוא דווקא פרעה הרשע, הקורא אל עמו: "וַיֹּ֖אמֶר אֶל־עַמּ֑וֹ הִנֵּ֗ה עַ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֥ב וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ׃[12]".

הרב פורת מפנה את תשומת ליבנו לעובדה, שלמרות שבמגילת העצמאות כתוב "בארץ ישראל קם העם היהודי", האמת היא שהעם היהודי דווקא קם בארץ מצרים, "בשונה מכל העמי העולם הנבנים לאיטם בארץ מולדתם."

עכשיו ממש אנחנו מתחילים - עם חומש שמות – לראות את ההבטחה שניתנה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים ע"י הקב"ה מתחילה להתממש: "יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי־גֵ֣ר׀ יִהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֙רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה׃ ... וְד֥וֹר רְבִיעִ֖י יָשׁ֣וּבוּ הֵ֑נָּה...[13]"

{

אבל עַ֚ם לא נהיה עם ככה סתם. גם אם הכל מסובב מלמעלה, אנחנו יודעים שהקב"ה "מתערב" בעולם שלנו בדרך הטבע. אלא שלפעמים זה קצת חורג מגבולות הטבע הרגיל שאנחנו רגילים אליו ואז אנחנו קוראים לזה: נס.

דיברנו על זה בהרחבה בשיעור על שני סוגי הניסים[14]. בקצרה נסכם, שישנם שני סוגים של ניסים, ניסים של חנוכה וניסים של פורים.

נס של חנוכה הוא מסוג של נס גלוי, הוא נס מיידי. נס שאי אפשר לטעות בקיומו: פך קטן אחד של שמן הספיק לשמונה ימים.  קומץ מכבים ניצחו צבא יווני מקצועי ועצום.

ונס של פורים הוא מסוג של נס סמוי, נס חוליות. נס מתמשך שכזה שקשה עוד יותר להיווכח בקיומו. נס חמקמק שכזה: מין ניסונים שאפשר בקלות לטעות בהם ולחשוב שהם צירופי מקרים, מזל, מקרה. אבל כל אחד מהם הוא חוליה בשרשרת המובילה לנס ענקי, בומבסטי שבבומבסטים.

זה ענין של אימון להיות מסוגלים לראות ככה את ההשגחה הפרטית של הקב"ה בעולמנו.

מי שרוצה להרגיש יותר את הקב"ה בחייה, יכולה להתחיל לשים לב לניסים הקטנים של ההשגחה הפרטית של הקב"ה שמתרחשים בחיים שלה ושל הסובבים אותה כל יום כל הזמן.

אם מתחילים לשים לב – רואים! אי אפשר שלא.

וככל שרואים יותר, מרגישים יותר את הנוכחות של הקב"ה בחיים שלנו.

וככל שמרגישים את הקב"ה קרוב יותר, רואים יותר ניסים, ועדים לעוד ועוד השגחה פרטית, כמו שכתוב: "וְעַל נִסֵיךָ שֶׁבְּכָל יוֹם עִמָנוּ, וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְטוֹבוֹתיךָ שֶׁבְּכָל עֵת, עֶרֶב וּבֹקֶר וְצָהֳרַיִם.[15]"

אלה פשוט משקפיים מיוחדות בהזמנה מיוחדת שדרכם אפשרת לראות – רק אם יש את העדשות הנכונות.

{

אם קוראים את פרשת שמות בתשומת לב אנחנו מגלים שזו פרשה מאוד נשית:

יש בה הריון (1), והריונות, ולידות של בנים ובנות, ותינוקות, והנקות, ומינקות, ונשים (6), ואימהות, ונערות, ועלמות ואחיות.

1.      "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ.[16]"

2.      "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם.[17]"

3.      "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה.[18]" (7 פע')

4.      "וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאׇבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה.[19]"

5.      "וַיִּקְרָ֤א מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֙יִם֙ לַֽמְיַלְּדֹ֔ת וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ן מַדּ֥וּעַ עֲשִׂיתֶ֖ן הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת־הַיְלָדִֽים׃[20]"

6.      "וַתֹּאמַ֤רְןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה כִּ֣י לֹ֧א כַנָּשִׁ֛ים הַמִּצְרִיֹּ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת כִּֽי־חָי֣וֹת הֵ֔נָּה בְּטֶ֨רֶם תָּב֧וֹא אֲלֵהֶ֛ן הַמְיַלֶּ֖דֶת וְיָלָֽדוּ׃[21]"

7.      "וַיֵּ֥יטֶב אֱלֹקִ֖ים לַֽמְיַלְּדֹ֑ת וַיִּ֧רֶב הָעָ֛ם וַיַּֽעַצְמ֖וּ מְאֹֽד׃[22]"

8.      "וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹקִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים.[23]"

9.      "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכׇל עַמּוֹ לֵאמֹר כׇּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכׇל הַבַּת תְּחַיּוּן.[24]"

10.  "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי.[25]"

11.   "וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים.[26]" טוֹב גימטריה 17.

12.  "וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר.[27]"

13.  "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ.[28]"

14.  "וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ.[29]"

15.  "וַתִּפְתַּח֙ וַתִּרְאֵ֣הוּ אֶת־הַיֶּ֔לֶד וְהִנֵּה־נַ֖עַר בֹּכֶ֑ה וַתַּחְמֹ֣ל עָלָ֔יו וַתֹּ֕אמֶר מִיַּלְדֵ֥י הָֽעִבְרִ֖ים זֶֽה׃[30]"

16.  "וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד.[31]"

17.  "וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד.[32]"

18.  "וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ.[33]"

19.  "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ.[34]"

20.  "וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה.[35]"

21.  "וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נׇכְרִיָּה.[36]"

22.  "וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם.[37]"

{

מה שהיה הגורם הכי מְיַצֵּב של עם ישראל במצרים, מתגלה לנו במלוא נשיותו בפרשה הפותחת את חומש שמות – ארבע נשים מדהימות: מְ.יַ.צֵּ.ב = מרים יוכבד ציפורה בתיה.

יוכבד, אמו של משה.

מרים, אחותו הגדולה ממנו ב-6 שנים.

בתיה, בת פרעה, בת-י-ה.

ציפורה, אשתו של משה (בת יתרו כהן מדין), אמם של בניו: גרשום ואליעזר.

{

יוכבד, הצפינה אותו בבית שלושה חודשים, בנתה לו תיבה, הטמינה אותו בתיבה, ושלחה אותו על היאור.  בהמשך היא גם מקבלת אותו באמצעות מרים מבת פרעה ממשיכה להיניק אותו עד שהוא נגמל, והילד גדל על חלב ישראל, ולא על חלב נכרי.

1.      "וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים." טוֹב גימטריה 17.

2.      "וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר." (ב' ב'-ג')

3.      "וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ." (ב' ט')

{

מרים, דאגה שאביה יחזור להתחתן עם אמה, ולולא היא לא היה נולד משה.

עמרם, שהיה ראש בני ישראל בגושן, החליט להתגרש מאשתו יוכבד, כי הוא חשב לעצמו שכדי שגזירת פרעה "כׇּל־הַבֵּ֣ן הַיִּלּ֗וֹד הַיְאֹ֙רָה֙ תַּשְׁלִיכֻ֔הוּ[38]" לא תוכל להתממש, הכי בטוח להפסיק לקיים יחסי אישות.
ראו כל הגברים מה שעשה עמרם, ועשו בדיוק כמוהו.

מרים יודעת שאביה איש חשוב וחכם. כתוב עליו בתלמוד הבבלי במסכת סוטה: "עַמְרָם גְּדוֹל הַדּוֹר הָיָה[39]", ובכל זאת היא לא פוחדת לבוא ולטעון כנגדו: "אַבָּא, קָשָׁה גְּזֵרָתְךָ יוֹתֵר מִשֶּׁל פַּרְעֹה, שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָּזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, וְאַתָּה גָּזַרְתָּ עַל הַזְּכָרִים וְעַל הַנְּקֵבוֹת;[40]". הגזירה של פרעה היא רק על "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ", אבל אתה, בזה שפרשת מאמא שלי, ובעקבותיך כל שאר הגברים, גוזרים שלא יהיו בכלל הריונות, שחלקם בוודאי יסתיימו בלידת תינוקות בנות, ולא בנים. אתה גזרת שלא יהיו ילדים בכלל!

סוף הסיפור ידוע, עמרם חוזר ומתחתן עם יוכבד, ומשה רבינו נולד (ב' א'-ב'): "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי." "וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים."

מרים השגיחה עליו מבין קני הסוף, תיווכה בין בתיה בת פרעה לאמה שתהיה המינקת של משה שהתזונה שלו תהיה חלב ישראל: "וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד."

"וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד. "

"וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ." (ב' ז'-ט')

{

בתיה, הצילה אותו מהיאור, אימצה אותו לבן, גידלה אותו בארמון.

·        "וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ."

·        "וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד."

·        "וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד."

·        "וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ."

·        "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ." (ב' ה'-י')

למה בתיה ירדה לרחוץ ביאור?

כתוב בפרקי דרבי אליעזר: "...והיתה בת פרעה מנוגעת ולא היתה יכולה לרחוץ בחמין, וירדה לרחוץ ביאור, וראתה נער בוכה ושלחה ידה והחזיקה בו ונתרפאה, ואמרה הנער הזה צדיק הוא, וקיימתו לחיים, וכל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא, ולפיכך זכתה בת פרעה לידבק בתחת כנפי השכינה ונקראה בתו של מקום...[41]"

ואנחנו יודעים גם שבתיה בת פרעה התגיירה בסופו של דבר כי כתוב בדברי הימים: "וְאִשְׁתּ֣וֹ הַיְהֻֽדִיָּ֗ה יָלְדָ֞ה אֶת־יֶ֨רֶד אֲבִ֤י גְדוֹר֙ וְאֶת־חֶ֙בֶר֙ אֲבִ֣י שׂוֹכ֔וֹ וְאֶת־יְקוּתִיאֵ֖ל אֲבִ֣י זָנ֑וֹחַ וְאֵ֗לֶּה בְּנֵי֙ בִּתְיָ֣ה בַת־פַּרְעֹ֔ה אֲשֶׁ֥ר לָקַ֖ח מָֽרֶד׃[42]"

וגם במדרש רבה[43] כתוב: "ואלה בני בתיה בת פרעה, רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר לה הקב"ה לבתיה בת פרעה, משה לא היה בנך וקראתו בנך, אף את לא בתי ואני קורא אותך בתי, שנאמר ואלה בני בתיה, בַּת י-ה."

{

מעניין בת פרעה אנחנו לומדים שיעור מאוד חשוב על החיים.

צריך לשים לב לזה שמאותו מקום שממנו יצאה הגזירה להשמיד את עם ישראל, יצאה גם בת פרעה שהצילה את משה שממנו מגיעה ההצלה לעם ישראל: הארמון של פרעה.

מה שניסה פרעה מתוך הארמון להרוס, באה במתיה מתוך הארמון להציל.

אותו מקום הוא גם טוב וגם רע. אותו מקום יכול להיות גם שלילי וגם חיובי.

זה לא המקום – זה מה שעושים איתו.

כל דבר אפשר להשתמש בו לטובה, לקדושה, או לרעה , לטומאה.

טלפון חכם, מחשב, אפשר להגיע לכל מיני מקומות נמוכים שבלי הטכנולוגיה הזו לא היו מגיעים אלינו הביתה בחיים. אבל באותה טכנולוגיה אפשר למצוא את כל תורה, ואת כל המפרשים, ואת כל השיעורים, הכתובים והמוקלטים.

כנ"ל הטלוויזיה, לא חייבת להיות דלוקה נון-סטופ. אפשר לבחור לראות דברים מועילים.

כל דבר שהוא במידה הוא טוב. מאותו מקור יכול לצאת טוב או רע, זה עלינו למצוא את המינון הנכון.

חוץ מדבר אחד: החברים והחברה של הילדים שלנו – יש חברה שמשפיעה לטובה ויש כזו שלרעה.

החברה שהילדים שלנו, או אנחנו מסתובבים איתה יכולה להשפיע או לטובה או לרעה, תלוי באיזו חברה בוחרים.

{

אחרי שמרים תיווכה בין בתיה בת פרעה לבין המיינקת העבריה, יוכבד, אימו של משה, הניקה אותו עד שנגמל ואז החזירה אותו לבתיה שהמשיכה לגדל אותו בארמון, ובחרה לו שם. אבל לא שם מצרי: פתנחוש, רע, חרפנוש... אלא בחרה לו שם עברי.

מבאר פשוטו של מקרא עפ"י הרמב"ן: "משגדל הילד ונשלמו ימי יניקתו (אצל יוכבד), קיימה (מרים) את אשר דובר מראש והביאתו לבת פרעה, ומאז גידלה היא (בתיה בת פרעה) את הילד והיה לה כמו בן. בהיותו ילד עברי בחרה לו שם 'מֹשֶׁה', שמשמעו בלשון הקודש הוצאה מן המים כמו "יַמְשֵׁנִי, מִמַּיִם רַבִּים[44]", באמרה: הלא את הילד הזה משיתי ממי היאור – והמצרים היו יודעים מעט בלשון העברים שהיא שפת ארץ כנען הקרובה להם."

הספורנו מביא זוית ראיה נוספת, לפיה צריך היה לקרוא לו "מַשׁוּי" ולא "מֹשֶׁה" כי "מֹשֶׁה" משמעותו זה שמוציא אחרים מהמים, ולא זה שהוצאתי מהמים. וכך הוא כותב: "ותקרא שמו מֹשֶׁה, ממלט ומוֹשֶׁה אחרים מצרה. 'וַתֹּאמֶר, 'כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ', הטעם שקראתיו מֹשֶׁה להורות שימלט אחרים הוא, כי אמנם משיתיהו מן המים אחר שהיה מוטל בתוכם, וזה לא היה כי אם בגזירת עירין כדי שימלט הוא את אחרים."

כותב הרבי נחמן מברסלב[45] "מֹשֶׁה נקרא על שם 'כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ',... ועל כן כל עסקו תמיד להוציא כל הנופלים ממים הזידונים..."

השם מעיד על התפקיד והיעוד של האדם בחיים.

האמונה שאנחנו שמים בילד – מעניקה לו את היכולת שלו להאמין בעצמו.

איך כתב הרב חנן פורת? "לעיתים הדימוי העצמי של עם... נוצר על ידי הדימוי שלו מן הגויים"

נראה שאכן כן.

דווקא בתיה, בת פרעה הגויה, היא זו שטבעה בנפשו של מֹשֶׁה את האמונה שהוא יותר ממה שהוא חושב. דווקא היא, זרעה את הזרע של הדימוי והערך העצמי הגבוה שלו, באמונתה בו ובכוחותיו ויכולותיו, בשם שבחרה עבורו. היא ראתה מיהו ומהי שליחותו בעולם, והאמינה בו עד כדי כך שקראה לו בשם, המעיד על טבעו, ובשפת אימו: מֹשֶׁה[46], זה שיום אחד יוציא עם שלם לחופשי.

{

ציפורה, גיורת, שמצטרפת לעם ישראל, אחרי שמשה בורח למדין אחרי שהרג איש מצרי שהכה איש עברי, הוא מתחתן עם ציפרה, בתו של יתרו כהן מדין. נולד לשם שם בן: גרשום, ולפני שהם חוזרים חזרה למצרים נולד להם הבן השני אליעזר.
מלה את אליעזר באבן צור בדרך ממדין למצרים ובכך ממש הצילה את חייו של משה:

"וַיְהִ֥י בַדֶּ֖רֶךְ בַּמָּל֑וֹן וַיִּפְגְּשֵׁ֣הוּ ה' וַיְבַקֵּ֖שׁ הֲמִיתֽוֹ׃

וַתִּקַּ֨ח צִפֹּרָ֜ה צֹ֗ר וַתִּכְרֹת֙ אֶת־עׇרְלַ֣ת בְּנָ֔הּ וַתַּגַּ֖ע לְרַגְלָ֑יו וַתֹּ֕אמֶר כִּ֧י חֲתַן־דָּמִ֛ים אַתָּ֖ה לִֽי׃[47]"

ורש"י מסביר: "וַיְהִ֥י – משה בַדֶּ֖רֶךְ בַּמָּל֑וֹן.

וַיְבַקֵּ֖שׁ הֲמִיתֽוֹ – לפי שלא מל את אליעזר בנו, ועל שנתרשל נענש מיתה.

תניא: אמר ר' יוסי חס ושלום לא נתרשל, אלא אמר: אמול ואצא לדרך – סכנה היא לתינוק עד שלשה ימים, אמול ואשהא שלשה ימים – הקב"ה צוני לך שוב מצרים. ומפני מה נענש, לפי שנתעסק במלון תחילה, במסכת נדרים (בבלי נדרים ל"א:). "

אם לא ציפורה לא היה אליעזר נכנס בבריתו של אברהם אבינו בגיל שמונה ימים.

{

אבל יש עוד שתי נשים בפרשה הזו, שתי נשים מְיַלְּדֹת עִבְרִיּוֹת: שִׁפְרָה ופּוּעָה, שתי נשים עבריות.

ורש"י אומר שהן יוכבד ומרים: "שִׁפְרָה. זו יוכבד, אמו של משה, ונקראת כאן בכינוי 'שִׁפְרָה' על שם שהיתה משפרת את הולד – מנקה ומייפה אותו אחר לידתו.

פּוּעָה. זו מרים, בתה של יוכבד, ונקראת כאן בכינוי 'פועה' על שם שהיתה פּוֹעָה (משמיעה קולות) ומדברת והוגה לולד כדי להרגיעו, כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה תוך כדי השמעת קולות שונים."

הכלי יקר[48]: "יש אומרים, שהמילדות היו מצריות, ורבותינו ז"ל (סוטה יא' א') אמרו: שפרה זו יוכבד, ופועה זו מרים וכו'... ונראה לפרש, שפועה לשון דבור, וזה מורה ממש על מרים, שהיתה נביאה, כמאמר רבותינו ז"ל (מגילה יד' א'): "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן"-  שהיתה מתנבאת (כשהיא אחות אהרון ולא אחות משה): "עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל" ובפרשת וארא (ז' א') פרש רש"י, שנבואה לשון דבור, נגזר מלשון 'בורא ניב שפתים' (ישעיה נז' יט').

יוכבד הינו שפרה – על שם שחזרה לשֻׁפרה ונערותה בהיותה בת מאה ושלושים שנה, כמו שקרה לשרה..."

·        "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה." (7 פע')

·        "וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאׇבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה."

·        "וַיִּקְרָ֤א מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֙יִם֙ לַֽמְיַלְּדֹ֔ת וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ן מַדּ֥וּעַ עֲשִׂיתֶ֖ן הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת־הַיְלָדִֽים׃"

·        "וַתֹּאמַ֤רְןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה כִּ֣י לֹ֧א כַנָּשִׁ֛ים הַמִּצְרִיֹּ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת כִּֽי־חָי֣וֹת הֵ֔נָּה בְּטֶ֨רֶם תָּב֧וֹא אֲלֵהֶ֛ן הַמְיַלֶּ֖דֶת וְיָלָֽדוּ׃"

·        "וַיֵּ֥יטֶב אֱלֹקִ֖ים לַֽמְיַלְּדֹ֑ת וַיִּ֧רֶב הָעָ֛ם וַיַּֽעַצְמ֖וּ מְאֹֽד׃"

·        "וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹקִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים."

·        "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכׇל עַמּוֹ לֵאמֹר כׇּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכׇל הַבַּת תְּחַיּוּן."

·        "וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹקִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים." (א' טו'-כב')

הרב וולבה[49] "לידה היא התחלת החינוך. הוצאה מכח אל הפועל תתכן רק על ידי אחר, לא ע"י עצמו, לכן צריכים מחנך, דכל הטוב באדם הוא בכח אצלו, דכוחות הרע כובשים אותו.

באופן טבעי צריך כל אדם מילדת, צריך מישהו אחר שיקבל אותו, הוא לא יכול לבד."

כדי לצאת מהרחם צריך עזרה, גם בחינוך אנחנו צריכים עזרה. צריך לבקש, לחפש ולמצוא עזרה איך לחנך את הילדים. בן אדם לאיכול לילד את עצמו וגם לא לחנך את עצמו, הוא צריך עזרה מבחוץ.

כל אדם הוא מראה עבורינו – באמצעות החיכוך שלנו עם האחר, איפה שלא נוח לנו, שם אנחנו מגלים על מה אנחנו צריכים לעבוד בתוך עצמנו. מה שצורב לי ומה שצורם לי עם בן אדם אחר – זה המשהו שבי שאני צריכה לעבוד עליו. איפה שזה זורם בניחותא, זה זו לא הזמנה לעבוד על עצמי.

לעבוד על עצמי זה לא אומר לבוא ולשנות את עצמי עבור מישהו אחר.

לפעמים העבודה יכולה להיות דווקא ללמוד לא לוותר למישהו אחר.

לפעמים העבודה היא ללמוד לכבד את עצמי מספיק גם אם השני לא מרוצה ממני, שזה משהו שהוא מאוד אופייני לנשים, שבטבען הן מְרַצוֹת, ונותנות, ומעניקות, ומיניקות... 😉

צריך למצוא את קו האמצע בין מתי זה מועיל לאדם שמולי, ומתי זה מזיק לי.

{

פגשנו בפרשה שלנו היום ארבע נשים מדהימות שלא פחדו ללכת נגד הזרם, תוך סיכון אישי עצום – רק על מנת לקיים את הדור הבא. איזו עבודה מדהימה יש לנו לנשים בעולם הזה. מדהים!

העם במשבר עצום - אבל הן לקחו את המשבר ועשו ממנו משהו אחר לגמרי.

ביפן יש אמנות עתיקת יומין המכונה קִינְצוּגִי.

במקום לזרוק כלי יקר ערך – לאו דווקא כספי – שנשבר, מחברים אותו חזרה, מדביקים, וממלאים את הסדקים בזהב טהור ויוצרים כלי חדש בדוגמא ייחודית שאין ולא יהיה עוד אחד כמותו. מה שהופך את הכלי ליקר ערך אפילו עוד יותר. זה יופי של משהו שנשבר אבל לא זרקו אותו אלא עשו ממנו משהו שהוא אפילו יפה יותר מהדבר המקורי. משהו שיש לו היסטוריה. יש לו עבר. יש לו ערך כי הוא עבר יחד איתנו משהו, ולכן יקר לליבנו אפילו יותר.

ככה זה גם במערכות יחסים. בזוגיות.

לא זורקים עבר והיסטוריה משותפים רק בגלל שמשהו נשבר. רק בגלל שמשהו כביכול התקלקל.

לא צריכים להיבהל מזה. ככה זה ביחסים. לא הכל הולך חלק.

אנחנו בני אדם עם יצרים ורצונות וצרכים ומלא רגשות שלפעמים מתפרצים, פורצים ולפעמים אפילו גם פוצעים.

אפשר לאסוף ליעה ולהשליך לפח. זה הכי קל. וללכת לְשַׂחֵק עִם יֶלֶד אַחֵר.[50]

אבל אפשר גם לאחות מחדש את השברים וליצור משהו שהוא אפילו עוד יותר מקסים ממה שהיה קודם. חיבור ייחודי ואמיץ שללא השבר הזה לעולם לא היה קורה.

חשוב להעביר את המסר הזה לילדים שלנו. לאו דווקא במילים ומוסר, אלא שאפשר דרך עשיה, יצירה.

לשבור כלי, עציץ, צלחת, ולהדביק חזרה בדבק בצבע זהב (או לצבוע אח"כ את הדבק שהתייבש בסדקים בזהב). להכין מגש, מוזאיקה, שולחן לחצר, עציץ, מרצפת דריכה לחצר... אין סוף אפשרויות.

{

לפני כמה שנים טובות שאל אותי הבן שלי, תגידי אמא למה לדעתך יש היום כל כך הרבה גירושין?

הרי פעם לא היו מתגרשים כל כך הרבה. בשכבה שלי ביסודי הייתי היחידה שההורים שלה התגרשו.

ועניתי לו שפעם היתה תרבות של לתקן דברים: היה סנדלר, היה חייט, היו מתקנים מכשירים חשמליים. היה ערך לדברים. היום, כשמישהו קונה מכשיר סלולרי חדש, הוא יודע שבבית החרושת כבר עובדים על הדגם הבא. אין לדברים ערך. אין טעם לשמור, לשמר, או חו"ח לתקן את נשבר.

לסבתא הייקית שלי ע"ה היתה מכונת כביסה גרמנית 'מילה' איזה חמישים שנה. ואז יום אחד היא התקלקלה. אחרי חמישים שנה... המכונה הזו לא היתה עליה אפילו לא נקודת חלודה אחת כי סבתא שלי היתה מנגבת אותה ועוטפת אותה ושומרת עליה מכל משמר.

הטכנאי אמר שצריך להחליף איזה חלק, אלא שהמכונה כ"כ עתיקה שאין להשיג את החלקים הללו יותר.

סבתא שלי לא התעצלה, לקחה דף ועט – ככה כתבו פעם.. 😊 – וישבה וכתבה לחברת 'מילה' בגרמניה, בשפת האם שלה מכתב, וביקשה שישלחו לה את החלק שהיא צריכה.

חברת 'מילה' בתגובה ביקשה לשלם לה סכום נכבד כדי שתשלח להם את המכונה שלה למוזיאון שלהם, והם בתמורה ישלחו לה גם מכונה כביסה חדשה לגמרי.

סבתא שלי סירבה. יש לה היסטוריה עם המכונה הזו. היא לא מוותרת עליה כל-כך בקלות. 'מילה' שלחו לה את החלק....

זה דור אחר – דור ששמר על דברים שישארו.

היום כבר לא מייצרים דברים שמחזיקים מעמד. היום מייצרים דברים שיתקלקלו.

אחרת איך ירוויחו החברות?

שווה להם ליצר דברים שלא יחזיקו יותר מחמש שנים, ככה הצרכנים ירכשו חלקי חילוף וגם דגמים חדשים. אם ייצרו מכונות שמחזיקות מעמד חמישים שנה, הם יפשטו את הרגל.

לא מייצרים יותר דברים שמחזיקים מעמד.

לא מייצרים יותר דברים שאפשר לתקן.

הכל היום חד פעמי.

ולצערנו – גם יחסים. גם נישואין.

כשאנחנו בונים קשר כיום, צריכים לבנות אותו מראש עם כוונה שיישאר. שיחזיק מעמד.

שיהיה יציב. עם גורמים מיצבים, צריכים מיצב: מרים, יוכבד, ציפורה, בתיה.

{

אנחנו עוברים מיפן לסין. הרב זקס[51] כותב שהסימן של הכתב הסיני למילה 'משבר' הוא אותו הסימן/ציור של המילה 'הזדמנות'. ללמד אותנו שהכל תלוי בזווית הראיה.

לזכור שאין שום דבר שהוא סופי – משבר זה לא "שברו את הכלים ולא משחקים" כלים אפשר לתקן, ואפילו לעשות אותם יותר יפים ממיקודם, זו הזדמנות לצמיחה.

אבל יש עוד משהו.

בעברית המילה מַשְׁבֵּר, יש לה עוד משמעות: למתקן שעליו כורעת היולדת קוראים מַשְׁבֵּר.

כתוב בפרשתנו: "וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאׇבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה.[52]"

ורש"י מפרש: " עַל הָאׇבְנָיִם – מושב האשה היולדת, ובמקום אחר קורהו משבר (מלכים ב י"ט:ג')": "וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֗יו כֹּ֚ה אָמַ֣ר חִזְקִיָּ֔הוּ יוֹם־צָרָ֧ה וְתֽוֹכֵחָ֛ה וּנְאָצָ֖ה הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֣י בָ֤אוּ בָנִים֙ עַד־מַשְׁבֵּ֔ר וְכֹ֥חַ אַ֖יִן לְלֵדָֽה׃ " ורש"י שם: "עַד־מַשְׁבֵּ֔ר – עד צרה הדומה לאשה יושבת על משבר ואין בה כח לילד, משבר, שם מושב אשה הכורעת לילד."

משבר זה המקום שבו נולד משהו חדש.

אם מסתכלים בלידה רק על הדם והכאב, זה נורא. בכאבים האלה נולד משהו חדש.

אסור לשכוח בזמןהמשבר שכואב וקשה , פיזית ונפשית, לא לשכוח שמפה יכול להיוולד משהו חדש.

עומדים על המשבר – ועל המשבר עומדים כדי ללדת.

{

יש לנו כהורים, כאימהות משהו לתת לילדים שלנו שהם לא יכולים לקבל בשום מקום אחר: את תורת אמך... : "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ.[53]".

מה שיש לנו לת להם, להעביר להם, עטוף באהבה – את זה הם לא יכולים לקלבל בשום מקום אחר. גם לא בבית ספר – טוב ככל שיהיה.

ניסיון חיים זה לא משהו שאפשר ללמוד ממחשב, או מטאבלט, או באינטרנט.

כמה שיהיו הילדים שלנו מיומנים הרבה יותר מאיתנו בכל האלקטרוניקה, את הידע של המסורת ושעל החיים שאנחנו צברנו אין להם.

הרבי מלובביץ' כותב בספרו "את עלית" כך: "התורה העניקה לנשים את השליחות העליונה ביותר שיכולה להיות, שמהדור שעמד בעת מתן תורה יצמח דור חדש שילך באותה דרך, ושמהדור השני יגדל דור שלישי שאף הוא ילך בדרך זו. זהו הדבר החשוב ביותר בעם ישראל!

כיצד מבטיחים את המשכיותו של עם ישראל? לשם כך חייבים להזדקק לנשים. ולא זו בלבד שחייבים להזדקק להן, אלא שבזה מתבטאת שליחותן הקדושה – להשתדל בעניין "פרו ורבו" ולגדל דור חדש שיהווה המשך לדור של מתן תורה.

וכל זה תלוי בעיקר בנשים. ה"שותפות" של הבעל מתייחסת לשלב הראשון בלבד, אך כל ההמשך, המתבטא בתשעת ירחי העיבור, שכולל גם את צער העיבור, הלידה וצער הלידה -  כל זה תלוי רק בנשים. וגם הטיפול בילדים הנולדים והצבת היסודות החינוכיים שלהם הוא דבר שהופקד בעיקר בידי האישה.

וכדי להבין זאת אין צורך בדרגא מיוחדת. הכל רואים איך שהנשים מתמסרות לתפקיד זה, חרף הקשיים בכרוכים בכך, באהבה ומתוך עונג – "ומלכותו ברצון קיבלו עליהם".

כשהאישה עושה את המוטל עליה בשטח הכי חשוב זה, בכך היא ממלאת את תפקידה העיקרי, עיקרי לא רק עבור עצמה, אלא עבור כל העם היהודי, שהרי בזה תלוי כל קיומה של התורה ש"לא בשמים היא", אלא ניתנה דווקא כאן למטה בארץ, וכדי שתעבור לדור החדש יש צורך ב"ושננתם לבניך", ולכן מהווה הדבר הזה תפקיד עיקרי עבור כל העם היהודי ועד לקיומו של העולם כולו.

והנשים יודעות, שדווקא על ידי הפעילות בשטח זה הן משיגות את השלימות העצמית, שכן איש מבלעדן, יהיה גדול ככל שיהיה, אינו יכול לעשות זאת, משום שהקדוש ברוך הוא בכוחו ובחוכמתו וברצונו העניק את היכולת הזאת רק לנשים."

{

עזבנו את חומש בראשית עם האבות, ואנחנו מתחילים את חומש שמות עם משה, ועם ארבע נשים מדהימות, שמהוות גורם מיצב: מרים, יוכבד, ציפורה, בתיה: "בִּשְׂכַר נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם[54]" – בשכר אלה שסללו להן את הדרך: הנשים של משה!

{

שִׁיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר[55]

פִּתְאֹם קָם אָדָם בַּבֹּקֶר וּמַרְגִּישׁ כִּי הוּא עַם וּמַתְחִיל לָלֶכֶת

וּלְכָל הַנִּפְגָשׁ בְּדַרְכּוֹ קוֹרֵא הוּא שָׁלוֹם.

דְּגָנִים עוֹלִים מוּל פָּנָיו (מבין) חֲרִיצֵי הַמִּדְרֶכֶת

וְנִיחוֹחוֹת לְרֹאשוֹ מַדִּיפִים עֲצֵי אִזְדָּרֶכֶת.

הַטְּלָלִים רוֹסְסִים וְהָרִים רִבּוֹא קַרְנַיִם –

הֵם יוֹלִידוּ חֻפַּת-שֶׁמֶשׁ לִכְלוּלוֹתָיו.

וְהוּא צוֹחֵק גְּבוּרַת דּוֹרוֹת מִן הֶהָּרִים

וְנִכְלָמוֹת מִשְׁתַּחֲווֹת הַמִּלְחָמוֹת אַפַּיִם

לְהוֹד אֶלֶף שָׁנִים מְפַכּוֹת בַּמִסְתָּרִים

אֶלֶף שָׁנִים צְעִירוֹת לְפָנָיו –

כְּפֶלֶג צוֹנֵן.

כְּשִׁיר רוֹעִים.

כְּעָנָף.

פִּתְאֹם קָם אָדָם בַּבֹּקֶר וּמַרְגִּישׁ כִּי הוּא עַם וּמַתְחִיל לָלֶכֶת

וְרוֹאֶה כִּי חָזַר הָאָבִיב כְּמוֹ הוֹרִיק שׁוּב אִילָן מִן הַשַּׁלֶּכֶת.

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.

תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה

{

מקורות:

אדלר, ש. א. אספקלריא. קובץ אנציקלופדי למחשבת היהדות. אוחזר מתוך http://www.aspaklaria.info/

רבי אפרים, ש. (תשס"א). ספר כלי יקר השלם על התורה. חלק ראשון: בראשית שמות. עמ' רלז-רלח. ירושלים: הוצאת אורות חיים.

גאלדור, נ. (אין תאריך). ואלה שמות בני ישראל. אוחזר מתוך https://raisingyoursoul.wordpress.com/2012/11/27/ואלה-שמות-בני-ישראל

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא: חמישה חומשי תורה עם ביאור המקרא בדרך הפשט, שמות – פרשת שמות. עמ' ב-סא. ירושלים: לשם ספרי איכות.

הרב וולבה, ש. (ה'תשס"ט). שיעורי חומש. שמות. (עמ' ח-ט). ירושלים: משפחת וולבה.

הרב זקס, י. (2018). שיח ושיג – קריאות חדשות בפרשת השבוע. כרך א'. בראשית שמות.
עמ' 103-100 ; 126-123 ; 129-127. ירושלים: ספרי מגיד, הוצאת קורן.

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך http://mg.alhatorah.org/

הרב פורת, ח. (אייר ה'תשע"א מאי 2011). מעט מן האור – שמות. ישראל: הוצאת ספריית בית-אל.

הרב שילת, מ. (מלקט). (ה'תשע"ו). את עלית – אוצר שיחות מהרבי מליובאוויטש לנשים ונערות. עמ' 22-21. ישראל: מעיינותיך, משה שילת מוציא לאור.

---

[1]  מתוך השיר "שיר בבוקר בבוקר" מאת אמיר גלבוע

[2] פרשת שְׁמוֹת֙: שמות א' א' – ו' ב' (1/11 ; 124 פסוקים)

[3]  שם, שם א'-ד'

[4]  שם, שם ה'

[5]  שם, שם ו'

[6]  שם, שם ז'

[7]  שם, שם ח'

[8]  מתוך אתר צעירי חב"ד: נושאי הפרשה - שמות 

[9]  בתוך "מעט מן האור" עמ' 7-5

[10]  נורית גאלדור: מרצה לתנ"ך בעלת תואר שני. תלמידה של הרב בלייכר שליט"א ראש ישיבת שבי חברון. מלמדת במדרשת 'שירת חברון' ובתכנית ההוראה של מכללת 'אפרתה' בקרית ארבע. מלמדת את התנ"ך מתוך דיוק בפסוקיו ברוח אמונית , לאור משנתו של הרב קוק. הוציאה לאור 4 ספרים ו-3 חוברות המשמשים עזר למורים ולתלמידים בלימוד התנ"ך במוסדות חינוך תורניים שונים.

[11]  עיין עוד שיחות הרב צבי יהודה שמות 14-13

[12]  שמות א' ט'

[13] בראשית טו' יג'-טז'

[14]  יַהֲדוּת וְהוֹרוּת | _{סוכריה לשבת} פ' וַיֵּשֶׁב – שני סוגי ניסים | כ' בכסלו ה'תשע"ט | 28.11.2018

[15] ברכת ההודאה, הברכה ה-18 בתפילת 18 של יום חול (ה-6 בתפילת שבע של שבת וחג, וה-8 בתפילת תשע של מוסף ראש השנה).

[16]  שם, א' א'

[17]  שם, שם ז'

[18]  שם, שם טו'

[19]  שם, שם טז'

[20]  שם, שם יח'

[21]  שם, שם יט'

[22]  שם, שם כ'

[23]  שם, שם כא'

[24]  שם, שם כב'

[25]  שם, ב' א'

[26]  שם, שם ב'

[27]  שם, שם ג'

[28]  שם, שם ד'

[29]  שם, שם ה'

[30]  שם, שם ו'

[31]  שם, שם ז'

[32]  שם, שם ח'

[33]  שם, שם ט'

[34]  שם, שם י'

[35]  שם, שם כא'

[36]  שם, שם כב'

[37]  שם ג' כב'

[38]  שם א' כב'

[39]  סוטה יב' א'

[40]  שם

[41]  פרקי דרבי אליעזר פרק מח'

[42]  דברי הימים א ד' יח'

[43]  במדרש ויקרא רבה פרשה ג' א'

[44]  תהילים יח' יז'

[45]  הלכות ברכת השחר ג, אות סב

[46]  קצת סטטיסטיקה: השם מֹשֶׁה מופיע במאמר הזה 57 פעמים.

[47]  שמות ד' כד'-כה'

[48]  רבי שלמה אפרים זצ"ל, 1550-1619, היה ראש הישיבה ואב בית הדין בעיר פראג, ומגדולי המורים וראש בדרשנים בדורו, דור דעה. את ספריו, שעל שמם הוא נקרא הכלי יקר, המכילים לדבריו: "פירוש יקר ורחב על חמישה חומשי תורה", הוא הוציא לאור במקור בעיר לובלין שבפולין בשנת שס"ב (1601), ובפראג שבצ'כיה בשנת שס"ח (1607).

[49]  הרב שלמה וולבה (תרע"ד, 1914 - ט"ז בניסן תשס"ה 25 באפריל 2005) - מגדולי המשגיחים בדור האחרון ומחבר ספרים חשובים בתחום העבודה הרוחנית על פי תנועת המוסר. שימש כמשגיח בישיבת באר יעקב ובישיבת גבעת שאול אותן הקים.
הספר "עלי שור" הינו אחד מהספרים אותם חיבר הרב. הספר "עלי שור" מהווה מדריך בסיסי ויסודי לבן ישיבה, בתחומי היחס לתורה ולמצוות והעבודה על האישיות. הספר מחולק לשני חלקים: חלק א למתחילים וחלק ב למתקדמים. שני החלקים יצאו בפער של כעשרים שנה זה מזה.

בהקדמתו לספר "עלי שור" ביאר הרב וולבה מהו תפקידו ומטרתו של הספר, ומאין שאב את ההשראה לכתיבתו - מועדי מוסר שערך בישיבתו באר יעקב, ומרבותיו יצחק הוטנר וירוחם ליבוביץ.

בספר "עלי שור" הושם דגש את חשיבות לימוד הגמרא, חשיבות התפילה, קידוש השם וחילול השם, וכן הוא עוסק בנושאים הגותיים דוגמת: מהו אדם, ומה תפקידה של התורה בעיצובו. (ויקיפדיה).

[50]  מתוך השיר "דני גיבור" של מרים ילן שטקליס

[51]  הרב הברון סר ד"ר יונתן זקס, מי שהיה הרב הראשי של אנגליה בין השנים 1991-2013.

[52]  שמות א' טז'

[53]  משלי א' ח' , וגם מתוך ברכות השחר

[54]  שמות רבה א' יב'

[55]  בשיעור הקשבנו לשיר "שיר בבוקר בבוקר". מילים: אמיר גלבוע ; לחן: גידי קורן ושלמה ארצי ; ביצוע: שלמה ארצי, מתוך האלבום "אומרים ישנה ארץ" 1973. השיר הגיע למקום השני בפסטיבל הזמר והפזמון תשל"ג.

בחרתי דווקא בביצוע החדש של שלישית הקומיקאים "מה קשור": ציון ברוך, אסי ישראלוף ושלום מיכאלשווילי, שהוקלט ב-2011 לרגל התוכנית החדשה שלהם "עם סגולה": https://www.youtube.com/watch?v=tB92KrorHd4

[© Smadar Prager, CGP]

---

www.smadarprager.com

Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Emotion Focused Psychotherapist since 1998 after graduating the four-year program in the Alfred Adler Institute in Israel.  With a home-based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island) she focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.

To contact or to schedule an appointment please email smadarprager@gmail.com or call/text 917-513-1490.

I'd love to hear from you.