בס"ד
השיעור מוקדש לרפואה שלימה של חוה דינה עתיא בת ציפורה
יַהֲדוּת וְהוֹרוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת וארא
החוזה הזוגי
היום נדבר על מה שנקרא החוזה הזוגי.
על זה שמותר לשאול שאלות,
על התאהבות, ועל שיתוף פעולה,
ועל ציפיות וקונפליקטים.
אז קודם כל נתחיל מזה שהיום, כא' בטבת, יום הולדת לשפה העברית. לא זו של התורה, כי אותה הקב"ה המציא כבר ממזמן, אלא זו המדוברת.
היו כאלה שהחרימו ונלחמו ואמרו שזו שפת הקודש והיא צריכה להיות שמורה רק ללימודי תורה. אבל זה היה חזק יותר מכולם, והעברית הפכה להיות מדוברת, ואליעזר בן יהודה[1], שנולד ב-כא' בטבת לפני 160 שנה, עשה מהפכה, זכה לתואר: מחייה השפה העברית, ובזכותה אנחנו היום מדברים בשפת עבר.
מ
|
עניין לציין שעפ"י האקדמיה ללשון העברית, היה זה דווקא חיים נחמן ביאליק שחידש יותר מילים בשפה העברית, 300, מאליעזר בן יהודה 220.
בין המילים שחידש חנ"ב: מַצְלֵמָה, מִזְחֶלֶת, מָטוֹס...
עובדות: המילה הראשונה שחידש אב"י היתה מִילוֹן, שעד אז נקרא סֶפֶר מִילִים.
המילה הנפוצה ביותר בשימוש היא: לֹא.
בין המילים שחידש חנ"ב: מַצְלֵמָה, מִזְחֶלֶת, מָטוֹס...
עובדות: המילה הראשונה שחידש אב"י היתה מִילוֹן, שעד אז נקרא סֶפֶר מִילִים.
המילה הנפוצה ביותר בשימוש היא: לֹא.
אחריה: אֶת, כֹּל, אֵין, זֶה, ו-אֲנִי, והפעלים: הָיָה ו-אָמָר.
ועובדה אחרונה: בניגוד למה שאולי למדתם, ו' החיבור יכולה לבוא אחרי פסיק, ואפילו אחרי נקודה – כלומר מותר לגמרי להתחיל משפט עם ו' החיבור😊
ועובדה אחרונה: בניגוד למה שאולי למדתם, ו' החיבור יכולה לבוא אחרי פסיק, ואפילו אחרי נקודה – כלומר מותר לגמרי להתחיל משפט עם ו' החיבור😊
והיום, יותר מתמיד, אנחנו צריכים להילחם גם על השפה. שהרי למדנו בשיעור הקודם שאחת הסיבות שבני ישראל זכו להיגאל ממצרים היתה שלא שינו את שמם: כתוב במדרש: "ג' מדות טובות שהיו בידן של ישראל במצרים ובזכותן נגאלו שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ושגדרו עצמם מן הערוה.[2]". במיוחד כאן, בגלות, שכ'כ קל להתערבב ולרצות להיות כמו, וקשה לשמור על הייחוד. אבל אנחנו חייבים לזכור שזו התחלת השביל המוביל להתבוללות, ואסור להגיד לי זה לא יקרה: כי זה קורה. זה מתחיל עם השפה, ועובר לשֶׁמוֹת, ומשם הדרך סלולה למקום שאף אחד מאיתנו לא באמת רוצה להגיע. אז הֲמְשִׁיכוּ לדבר עברית בבית, לקרוא בעברית, ולשוחח בעברית, ולהקפיד על העברית, ולתת שמות בעברית, ולהתאמץ על זה – כי השמות שלנו בעברית הן כלי הנשק נגד השואה השקטה: ההתבוללות. אותה שואה שעליה נלחמה כל חייה הרבנית יונגרייז ע'ה, שהקימה עם בעלה ע'ה את בית הכנסת הזה.
{
פרשת שמות מסתיימת בתלונתו של משה רבינו לקב"ה.
אחרי שהוא הלך בפעם הראשונה לפרעה להורות לו בשם הקב"ה "שַׁלַּח֙ אֶת־עַמִּ֔י וְיָחֹ֥גּוּ לִ֖י בַּמִּדְבָּֽר׃[5]", החליט פרעה שאם יש לאנשים זמן לחשוב על גאולה, סימן שהם לא מספיק עסוקים, ויש להם כנראה עודף אנרגיה להתעסק בדברים אחרים חוץ מאשר העבודה שהוא מטיל עליהם ולכן הוא מכביד עליהם את העול, ומוסיף להם עוד עבודה.
אם עד היום כל מה שהם היו צריכים לעשות זה להכין את הלבנים ולבנות איתם את פיתום ורעמסס, הרי שמעכשיו הם יצטרכו גם לקושש את התבן שממנו מכינים את הלבנים: "לֹ֣א תֹאסִפ֞וּן לָתֵ֨ת תֶּ֧בֶן לָעָ֛ם לִלְבֹּ֥ן הַלְּבֵנִ֖ים כִּתְמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֑ם הֵ֚ם יֵֽלְכ֔וּ וְקֹשְׁשׁ֥וּ לָהֶ֖ם תֶּֽבֶן׃ וְאֶת־מַתְכֹּ֨נֶת הַלְּבֵנִ֜ים אֲשֶׁ֣ר הֵם֩ עֹשִׂ֨ים תְּמ֤וֹל שִׁלְשֹׁם֙ תָּשִׂ֣ימוּ עֲלֵיהֶ֔ם לֹ֥א תִגְרְע֖וּ מִמֶּ֑נּוּ כִּֽי־נִרְפִּ֣ים הֵ֔ם עַל־כֵּ֗ן הֵ֤ם צֹֽעֲקִים֙ לֵאמֹ֔ר נֵלְכָ֖ה נִזְבְּחָ֥ה לֵאלֹקֵֽינוּ׃ תִּכְבַּ֧ד הָעֲבֹדָ֛ה עַל־הָאֲנָשִׁ֖ים וְיַעֲשׂוּ־בָ֑הּ וְאַל־יִשְׁע֖וּ בְּדִבְרֵי־שָֽׁקֶר׃[6]"
העם כמובן מתמרמר וכועס על משה: בשביל מה באת? היה לנו טוב עד שהגעת? רק החרפת את המצב? מי צריך אותך?
ומשה, מפנה את הטרוניה לקב"ה: "וַיָּ֧שׇׁב מֹשֶׁ֛ה אֶל־ה' וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹ־נָ֗י לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָה֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה לָ֥מָּה זֶּ֖ה שְׁלַחְתָּֽנִי׃ וּמֵאָ֞ז בָּ֤אתִי אֶל־פַּרְעֹה֙ לְדַבֵּ֣ר בִּשְׁמֶ֔ךָ הֵרַ֖ע לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה וְהַצֵּ֥ל לֹא־הִצַּ֖לְתָּ אֶת־עַמֶּֽךָ׃[7]"
למה אתה עושה שיהיה לעם הזה רע? בשביל מה שלחת אותי? מאז שהגעתי לפרעה נהיה להם עוד יותר גרוע, ואתה לא מציל אותם?!
על כך עונה הקב"ה למשה רבינו בסוף פרשת שמות: "וַיֹּ֤אמֶר ה'ֹ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה עַתָּ֣ה תִרְאֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֶֽעֱשֶׂ֖ה לְפַרְעֹ֑ה כִּ֣י בְיָ֤ד חֲזָקָה֙ יְשַׁלְּחֵ֔ם וּבְיָ֣ד חֲזָקָ֔ה יְגָרְשֵׁ֖ם מֵאַרְצֽוֹ׃[8]"
עכשיו, מפרש"י, בגלל ש"הרהרת אחר מידותי", בגלל שאתה מטיל ספק בהנהגה שלי, אתה תראה מה אעשה לפרעה. עכשיו כשנדמה לו שהוא הכי למעלה, תראה איך אפיל אותו הכי למטה. אבל אתה לא תראה את מה שאעשה לשבע המלכים שישלטו בא"י כשאביא את העם לשם.
ובתחילת הפרשה שלנו, מזכיר הקב"ה למשה מה הבטיח לאברהם ליצחק וליעקב, ועל איך הוא עומד עכשיו לקיים את הבטחתו: "וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹק֖ים אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו אֲנִ֥י ה'׃ וָאֵרָ֗א אֶל־אַבְרָהָ֛ם אֶל־יִצְחָ֥ק וְאֶֽל־יַעֲקֹ֖ב בְּאֵ֣־ל שַׁדָּ֑י וּשְׁמִ֣י ה' לֹ֥א נוֹדַ֖עְתִּי לָהֶֽם׃[9]"
הרב שניאור אשכנזי מלמד אותנו שיעור מאוד יפה על ה-הִדּוּד[10] הזו שבין הקב"ה למשה רבינו.
הקב"ה מזכיר למשה רבינו שהאבות לא שאלו שאלות. הוא היה מצווה עליהם, והתגובה המידית היתה: הִנֵּנִי[11], בלי לימוד, בלי העמקה, בלי הסברה, האבות לא שאלו למה:
· "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹקִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.[12]"
· "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.[13]"
· ואפילו משה בפעם הראשונה שנפגש עם הקב"ה צעד בעקבי הצאן: "וַיַּ֥רְא ה' כִּ֣י סָ֣ר לִרְא֑וֹת וַיִּקְרָא֩ אֵלָ֨יו אֱלֹקִ֜ים מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֗ה וַיֹּ֛אמֶר מֹשֶׁ֥ה מֹשֶׁ֖ה וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי׃[14]"
אבל, משה רבינו מלמד אותנו דרך חדשה בעבודת ה': לא עוד ציות עיוור, אלא הבנת דרכי ה' באמצעות שאלת שאלות: "לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָה֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה לָ֥מָּה זֶּ֖ה שְׁלַחְתָּֽנִי"?
הקב"ה, אני רוצה להבין את ההנהגה שלך! אני רוצה להבין למה, אני רוצה להבין בשביל מה.
ומתגובתו של הקב"ה אנחנו מבינים שהדבר מקובל ורצוי אצל הקב"ה. כי הוא עונה, ומסביר. אבל בכל זאת, עפ"י רש"י, הוא גם נוזף בו, ומעניש אותו על זה שהוא שאל ו"הרהר אחר מידותיו" בכך שהוא לא יכנס לא"י ולא יראה את תבוסתם של שבעת המלכים בכנען.
אז זה לא מובן. מותר לשאול או אסור לשאול.
ומסביר הרב שניאור אשכנזי יפה כ"כ ואומר: "משה רבינו מתחיל שלב חדש בקשר עם הקב"ה. ה' אומר אני לא רוצה שרק תעבדו אותי 'אִם כְּבָנִים אִם כַּעֲבָדִים[15]', אני לא רוצה שרק תצייתו לי, אני רוצה גם שתבינו אותי, שתשאלו את עצמכם למה, תזדהו איתי בעומק. אומר משה לקב"ה: אם אתה רוצה קשר של הבנה -- אתה חייב להסביר את סוד הסבל. אם אתה רוצה קשר שבו יהודי ירגיש בן, שבו יהודי ירגיש שהתורה היא שלו – גם כשהוא מגיע לסבל הוא צריך לשאול לשם מה. כי אם אנחנו רק מצייתים, רק מרכינים ראש, חלק גדול מאיתנו נשאר בחוץ. מותר בהחלט לשאול ולזעוק. אבל כשמדובר בך תקבל את הדין באהבה , אבל כשמדובר באחרים תזעק ותצעק."
כלומר הדרך החדשה היא שבהחלט אפשר לזעוק ולצעוק ולשאול את הקב"ה שאלות, ואפילו לבוא אליו בטרוניות. אבל! אסור לתת תשובות במקום הקב"ה. אם התשובה לא משביעת רצון, אם התשובה לא מתיישבת לנו נכון, ואפילו אם אין תשובה בכלל, זה לא אומר שמותר לנו להמציא תשובות. ועל כך נענש משה. לא על שזעק עבור עם ישראל, אלא על זה שענה והחליט עבור הקב"ה: "וּמֵאָ֞ז בָּ֤אתִי אֶל־פַּרְעֹה֙ לְדַבֵּ֣ר בִּשְׁמֶ֔ךָ הֵרַ֖ע לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה וְהַצֵּ֥ל לֹא־הִצַּ֖לְתָּ אֶת־עַמֶּֽךָ׃"... אוי ווי זמיר!
אתה שואל למה הסבל – שאפו.
אבל מה אתה מחליט שהסבל הזה הגיע בגלל שהקב"ה שלח אותך בשמו?
ואיך אתה מעז לומר שהקב"ה לא מציל את העם שלו?
אתה הרי לא רואה את כל התמונה כולה. והקב"ה עדיין לא השיב לך. מה אתה קובע עובדות?
"אסור להפוך את השאלה לתשובה!"
צריך לשאול, ולשאול רבנים, ולפתוח ספרים, "אבל אם לא הבנת, אז מה תגיד? 'לכשאגדל אבין'. אבל אם יש לי שאלה ואני לא מוצא תשובה או לא מבין את התשובה לבוא ולומר 'הקב"ה לא צודק' זו כבר בעיה".
משה רבינו לא רק שאל "לָמָ֤ה", הוא שאל "לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָה֙"? "הוא פסק שזה רע!"
ליהודי מותר להגיד "מר לי", אסור לו להגיד "רע לי". "מר לי" זו עובדה, "רע לי" זו פרשנות.
"מותר לנו לזעוק, מותר לנו לשאול, אסור לנו להסיק מסקנות."
{
אין מערכת יחסים ללא קוֹנְפְלִיקְטִים[16]! בכל מקוום שבו יש יותר מבן אדם אחד, יש רצונות מנוגדים, יש קוֹנְפְלִיקְטִים. (ועוד לא דיברנו בכלל על קוֹנְפְלִיקְטִים שיש לנו בינינו לבין עצמינו – אבל זה נושא לשיחה אחרת).
אז כשיש לנו קונפליקט עם בני הזוג שלנו, משהו שמתרחש לפחות פעם ביום, "אסור להפוך את השאלה לתשובה!"
מה זה אומר?
בדר"כ השאלות שלנו הן טענות: "למה אמרת לי ככה?" או "למה התנהגת ככה?" או "למה לא עשית ככה?"
הבעיה מתחילה בזה שאנחנו לא רק שואלים, אלא גם עונים, ומסיקים מסקנות, ומחליטים החלטות, ו"יודעים" מה השני חושב, רוצה, מרגיש, יגיד, ויעשה, ועד שאנחנו מוציאים מהפה את ה"שאלה" אנחנו כבר יצרנו בעיה שבכלל יכול להיות לא הייתה שם.
{
אז הבנו שהיכן שיש רצונות מנוגדים, יש קונפליקטים. אבל מאיפה הגיעו הרצונות המנוגדים?
הרי בהתחלה הכל היה דבש. לא סתם קוראים לזה ירח דבש. הקציבו לנו, חודש אחד של דבש.
ומה אח"כ? למה לא דבש כל הזמן?
אז קודם כל, כל הזמן מתוק עושה בחילה – צריך לתבל קצת....
מעבר לזה – כל הזמן אותו הדבר -- זה משעמם , צריך לגוון....
וחוצמזה, אם חושך הוא היעדר האור, אז רע הוא היעדר הטוב. או במילים אחרות, צריך שתהיה נקודת התייחסות: אי אפשר לדעת שטוב הוא טוב אם לא יודעים מה הוא רע. אי אפשר לדעת שקר הוא קר, אם לא יודעים מה זה חם. וכיוב' וזה ברור.
אני הולכת לנפץ קצת בועות, ומתנצלת מראש, אבל חייבים להבין את העניין כדי שיהיה לנו כלי לעבוד איתו.
ההתאהבות הזו כשאנחנו מכירים אחד את השני היא לא יותר מאשר אחיזת עיניים: נדמה לנו שפגשנו את האדם המושלם עבורינו, רק מכיוון שאנחנו רואים בו את כל מה שמאשר לנו את עצמנו – גורם לנו לחוש מאושרים. טובים. נהדרים. מקסימים.
לדוגמא: נערה שגדלה בבית שבו יש לה חסך אבא, או בגלל שהוא פיזית לא נוכח, או בגלל שהוא לא נוכח רגשית, תתאהב בבחור שיתן לה המון תשומת לב, ויערבב לה את הסוכר בקפה, ויזמין בשבילה במסעדה, ויחזיק לה כל הזמן את היד, וירצה כל הזמן לדעת לאן היא הולכת ומה היא עושה ועם מי היא נפגשה...
ואני כבר מתחילה לשיר לכם את השיר של police:
every breath you take every step you take I’ll be watching you.... כי מה שנדמה לה בהתחלה כהמון תשׂוּמי, ומה שהיא מפרשת כאהבה, יכול בקלות להיות שליטה, קנאה חולנית, ועתיד של חיים בלי אויר עם אפשרות של התעללות קשה.
every breath you take every step you take I’ll be watching you.... כי מה שנדמה לה בהתחלה כהמון תשׂוּמי, ומה שהיא מפרשת כאהבה, יכול בקלות להיות שליטה, קנאה חולנית, ועתיד של חיים בלי אויר עם אפשרות של התעללות קשה.
אז נכון שלא אצל כולם זה כזה דרמטי, אבל כולנו מתאהבים במה שחסר לנו. במה שמשלים אותנו, את מה שגורם לנו לחוש שוב שלמים כמו פעם, כשהיינו פיצקים של ממש ועוד לא ידענו שאנחנו בכלל כאן בעולם.
{
או זוג שהתאהבו קשות כי הוא כזה שקט, וכזה זורם, וכזה מכיל, וכזה לא עושה עניין מכלום, והיא כזו פלפלית, וכזו מלאת שמחת חיים, וכזו נמרצת. והוא שכ"כ חסר את כל מה שיש לה מתבונן בה בעיניים מעריצות ומרגיש שלם ומאושר, והיא שכ"כ חסר לה כל מה שיש בו, נמסה לטבוע לו בעיניים, ומרגישה כ"כ שלימה ומאושרת.
וזהו גבירותי: החוזה הזוגי!
בלי שהרגישו, בלי שדיברו על זה, בלי שהסכימו, בלי שקראו, בלי שידעו אפילו: נכתב ונחתם החוזה הזוגי.
באופן כללי, ומאוד פרטני סוכם מה היא אמורה להיות במערכת היחסים הזו, ואיך היא אמורה להתנהל ולהתנהג, וכנ"ל גם הוא.
ואז מסתיים הירח דבש, או שנת הדבש, או שנות הדבש, ומשהו מאוד מעניין מתרחש.
אותם דברים שבהם התאהבו נואשות הם הדברים שהכי מוצאים אותם מדעתם היום.
הוא לא שקט – הוא פלגמט[17].
הוא לא זורם – הוא חסר חוט שידרה.
הוא לא מכיל – הוא פשוט... אין לא דעה.
הוא לא עושה ענין מכלום – כי הוא פשוט אדיש ברמות.
והיא? היא לא פלפלית – יש לה פתיל קצר.
היא לא נמרצת – היא חסרת מנוחה.
היא לא מלאת שמחת חיים – היא פשוט מעייפת נורא.
היא לא נותנת לו מקום. דברים תמיד חייבים להיעשות בדיוק כפי שהיא רוצה. היא שתלטנית.
הוא אף פעם לא עומד על שלו. לא אכפת לו משום דבר. הוא לא גבר.
איך נפלו גיבורים? איך?
איך התהפכו היוצרות? מה קרה?
{
קחו את זה כאקסיומה[18]. זהו טבע הדברים. בדיוק כמו שפרח פורח עתיד גם לנבול, אותן התכונות שאנחנו מתאהבים בהן, הופכות להיות אבן הרועץ של מערכת היחסים העתידית.
אבל לא רק – הן גם הופכות להיות המעליות שבאמצעותן אנחנו יכולים לגדול, ולצמוח, לא רק כזוג, אלא בעיקר באופן אישי. ומעלית כידוע, אפשר להיכנס אליה ולעלות איתה, ואפשר גם לקחת את המדרגות, או בכלל, להתיישב על הרצפה בלובי, לבכות ולהגיד שזה יותר מיד, וזה בלתי אפשרי, וזה חסר סיכוי, ו...אני עוברת דירה.
והדרך היחידה להיכנס למעלית הזו, היא באמצעות שיחה. דיבור. הקשבה. ניסיון כנה לשמוע גם את הצד השני, לשמוע את דעתם.
אבל בשום מקרה "אסור להפוך את השאלה לתשובה!"
"מותר לנו לזעוק, מותר לנו לשאול, אסור לנו להסיק מסקנות."
תבינו. זה מה שהכניס את הזוג שלנו מראש ל'צרה' הזו.
היא היתה זו שהחליטה בהתחלה שהשקט שלו רומנטי ושרמנטי, והוא היה זה שהחליט שהמרץ שלה חינני ומתוק.
ואח"כ בהמשך? היא היתה זו שהחליטה שהשקט מרדים, והוא שהמרץ שליטה.
בשום מקום בסיפור שלנו לא ניגשה החיננית לחינני ואמרה לו שהיא מצפה ממנו להיות קצת יותר נמרץ, והוא מעולם לא אמר לה שהוא מצפה ממנה להיות קצת פחות...
{
לבוא ולשתף את בני הזוג שלנו בציפיות שיש לנו מהקשר, אחד מהשני, זה לא רק לגיטימי, זה נחוץ לבריאות מערכת היחסים.
ציפיות זה רק בכריות – זה חרוז נחמד, והוא נכון רק לגבי זוגות שאין להם באמת אינטרס משותף לחיים משותפים עדי עד במערכת יחסים טובה.
מי שרוצה נישואין חזקים וארוכים חייב לשים על השולחן את הציפיות שלו.
חייבת להיות שיחה בנושא.
ולמה לדעתכם זה לא קורה? -- כי אנשים נמנעים מקונפליקטים כאילו חייהם תלויים בזה.
הם חושבים אחת משתי האפשרויות:
1. או שאם הם יבלעו, יוותרו, יחליקו, לא יעשו עניין, לא יגידו כלום – הדבר הזה, שמוציא אותם מדעתם בסוף יעבור, ו...: לא יקרה יותר אף פעם!
2. או שאם הם יעבירו מסרים עוקפים, ברמזים, בסרקסטיות[19], בציניות, בלי ממש לומר מה שיש להם לומר, אלא בכל מיני דרכים לא נעימות אחרות (אבל לא נעימות בקטנה לא באופן מודגש ובוטה) – הדבר הזה, שמוציא אותם מדעתם בסוף יעבור, ו...: לא יקרה יותר אף פעם!
מי שזה אי פעם הצליח לו – שיקום!
{
במקרה הראשון, זה סיר לחץ שמחכה להתפרצות של הר געש. באיזה שהוא שלב כבר אי אפשר להחזיק יותר, לבלוע יותר, אין מקום. וכל מה שהצטבר ונאסף ונדחף ונדחק פנימה – פורץ בקול שאגה עצומה החוצה.
ועומד הצד השני תמהה פגוע ולא מבין על מה ולמה?
מה קרה?
ממתי אני מעצבן/ת כל-כך?
התגובה ברוב המקרים תהיה תחרות צעקות ועצבים. עומדים שניים ושואגים אחד על השני.
ההגנה הכי טובה היא ההתקפה... כן. לצערינו. במקרים האלה נכנס לפעולה המוח הקדום יותר שלנו, והאונה הקדמית לא ממש מתפקדת.
ר
|
ב גדול לקח את תלמידיו אל שפת הנהר פגש על שפת הנהר קבוצה של בני משפחה הצועקים בכעס אחד על השני. הוא פנה אל תלמידיו בחיוך ושאל:
“למה כשאנשים כועסים הם צועקים אחד על השני?”
תלמידיו חשבו לזמן מה, ואז אחד מהם אמר: “אנחנו צועקים בגלל שאנחנו מאבדים את הרוגע שלנו”.
“אבל למה אתה צועק כאשר הבן אדם השני כל כך קרוב אליך, הרי אתה יכול להגיד לו בעדינות את מה שיש לך להגיד?”
התלמידים החכמים נתנו תשובות נוספות, אך אף אחת מהן לא השביעה את רצונו של השני.
לבסוף הסביר הרב: “כששני אנשים כועסים אחד על השני, ליבותיהם מתרחקים מאוד. כדי להתגבר על המרחק הם חייבים לצעוק כדי לשמוע אחד את השני. ככל שהם כועסים יותר, הם צריכים לצעוק חזק יותר.”
“מה קורה כששני אנשים מתאהבים? הם לא צועקים זה על זו, אלא מדברים ברכּוּת, בגלל שליבותיהם קרובים מאוד זה לזו. המרחק ביניהם או שאינו קיים או שהוא קצר מאוד.”
הרב המשיך: “מה קורה כאשר הם אוהבים זה את זו אפילו יותר? הם לא מדברים, הם רק לוחשים. וכך, אהבתם אפילו מתחזקת. לבסוף, הם אפילו לא צריכים ללחוש. הם רק מביטים זה בזו וזהו. וזה כמה קרובים שני אנשים יכולים להיות כאשר הם אוהבים אחד את השני.”
הוא הביט בתלמידיו ואמר: “ולכן, כאשר אתם מתווכחים, אל תתנו לליבותכם להתרחק. אל תגידו מילים שירחיקו אתכם זה מזה. ואם לא תקפידו על כך, חלילה, יגיע היום בו המרחק יהיה גדול כל כך שלא תמצאו את הדרך חזרה.”
ובמקרה השני? זה כבר טריקי יותר.
זה ששולח רמזים, ועושה מעקפים, ומגיב בסרקסטיות ובציניות יודע מה הוא עושה. הוא מנסה לשנות את השני. הוא מנסה לגרום לשני להפסיק להתנהג באופן שמפריע לו.
אבל השני, אין לו מושג מה קורה כאן.
הוא לא יודע למה הבן זוג שלו פתאום מגיב אחרת על דברים שבעבר הגיב עליהם בדרך שונה.
ומכיוון שכל התהליך הזה מתרחש באופן לא ממש מודע – השני, זה שמקבל את הרמזים, מדגיש יותר את ההתנהגות שלו – זו שמעצבנת את הראשון.
ואם הוא כן מודע, אז הוא במודע יהיה פרובוקטיבי יותר, ויסלים עוד ועוד את הפרובוקציות שלו.[20]
כלומר, ההתנהגות תהיה מודגשת אפילו יותר בניסיון להחזיר את התגובות של שולח הרמזים חזרה למקום שהיו קודם לכן.
או במילים אחרות: "סליחה, היה לנו עד עכשיו חוזה שעבד מצוין. אני עשיתי א' ואתה עשית ב'. פתאום החלטת לעשות ג'. מכיוון שרוב הסיכויים שהתבלבלת, אני אהיה שותף טוב ואעשה ככל שביכולתי להבהיר לך שאנחנו עכשיו בסעיף 'אני עושה א' ואתה מגיב ב'', ואם לא תבין אני אתאמץ אפילו עוד יותר, עד שתעזוב את ג' ותחזור ל-ב'. כי , 'הלו... לא נעשתה כאן הצבעה, אף אחד לא שאל אותי, ואני... אם זה עוד לא ברור. אני לא מוכן לשנות את החוזה!'"
{
כתוב בספר "היום יום" של הרבי מלובביץ': "כשם שהנחת תפילין בכל יום הוא מצווה דאורייתא [מהתורה] על כל יהודי, ללא חילוק בין גדול שבתורה לבין איש פשוט,
כך הוא חוב גמור על כל יהודי לחשוב כל יום חצי שעה אודות חינוך הילדים ולעשות הכל, מה שבכוחו לעשות ויותר מכפי כוחו, לראות לפעול אצל הילדים, שילכו בדרך בהם מדריכים אותם."
אז קודם כל אני מיד אוסיף, שלפחות עוד רבע שעה מחשבה גם על הזוגיות. ולמה?
כי זה הבסיס לחינוך הילדים. הזוגיות הטובה שבין ההורים היא הדבר הכי חשוב בחינוך של הילדים – כי ממנה הם לומדים כל כך הרבה על החיים: איך גבר מתנהג, איך אישה מתנהגת, איך מתנהג זוג נשוי, איך מחנכים ילדים, איך מתנהגים עם אנשים אחרים, בני משפחה, שכנים, חברים, קהילה. הורים נמצאים כל הזמן תחת זכוכית מגדלת של הילדים שלהם – והם לומדים נון-סטופ, ויותר ממה שאנחנו עושים והרבה פחות ממה שאנחנו אומרים.
כדי לגדול בריא, עם ביטחון עצמי וערך עצמי גבוה, ולהיות יום אחד מבוגרים יציבים ותורמים לחברה ילדים צריכים קודם כל, לפני הכל ואחרי הכל, שלושה דברים בסיסיים:
1. לדעת שאמא אוהבת אותי.
2. לדעת שאבא אוהב אותי.
3. ולדעת שאבא ואמא אוהבים אחד את השני.
ומאבא ואמא הם גם לומדים איך פותרים קונפליקטים.
כי קונפליקטים הם חלק בלתי נמנע ממערכות יחסים, והדרכים להתמודד איתם הן רבות ומגוונות, אבל יש רק דרך אחת איך להתמודד איתם נכון. באופן כזה שלא רק שלא יפגע במערכת היחסים אלא אפילו ישפר אותה.
לשבת ולדבר, באומץ, על מה שמפריע, ועל מה שכואב, ולעשות תיאום ציפיות, ולתרגל, ולטעות, ולהיכשל, ולנסות שוב – ובעיקר אף פעם לא לוותר על הביחד.
כי כשהמטרה המשותפת היא אנחנו, אז ה"אני" הרבה פחות חשוב.
{
וזו גם אחת הסיבות למה היום הרבה פחות צעירים מתחתנים, והרבה פחות נישואים מחזיקים מעמד.
כי ילדים שגדלים בבתים שבהם הם "נסיכים" ו"מלכות", וכולם עסוקים כל הזמן בלהשביע את רצונם, ולתת להם את "כל מה שלא היה לי כשגדלתי", הם לא מתאמנים בכלל בלתת, אלא רק בלקבל, והם - מגיעים לחיים הבוגרים שלהם ומצפים שכולם ימשיכו לתת להם. וככה מסתובבים בעולם מלא אנשים ונשים ומחפשים מי שיתן להם, אבל לא יודעים לתת, והם נשארים לבד.
תראו איזו דוגמא נהדרת נותנים לנו אהרון ומשה.
איזה דוגמא נהדרת של שיתוף פעולה בין שווים, אבל לא זהים.
לכל אחד התפקיד שלו, ותפקידו של כל אחד חשוב בדיוק כמו של השני.
כשמשה טוען בפני הקב"ה שהוא מגמגם בפרשה הקודמת: "וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה ה'֮ בִּ֣י אֲדֹנָי֒ לֹא֩ אִ֨ישׁ דְּבָרִ֜ים אָנֹ֗כִי גַּ֤ם מִתְּמוֹל֙ גַּ֣ם מִשִּׁלְשֹׁ֔ם גַּ֛ם מֵאָ֥ז דַּבֶּרְךָ אֶל־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֧י כְבַד־פֶּ֛ה וּכְבַ֥ד לָשׁ֖וֹן אָנֹֽכִי׃[21]"
האור החיים[23] מרחיב בעניין וכותב: "נתכוון לומר אליו כי חשב שבאמצעות שידבר ה' עמו פעמים ושלש יוסר פגמו וידבר צחות וכיון שראה שדבר פעם א' גם ב' גם ג' ועודנו לא איש דברים צעק לבו אל ה' שהרי מומו קבוע ומעתה ודאי שלא יאמינו לו כי יאמרו אם נראה אליו ה' היה מסיר פגמו:".
ובפרשה שלנו הוא חוזר על הדברים: "וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה לִפְנֵ֣י ה' הֵ֤ן אֲנִי֙ עֲרַ֣ל שְׂפָתַ֔יִם וְאֵ֕יךְ יִשְׁמַ֥ע אֵלַ֖י פַּרְעֹֽה׃[24]" ואיך אפשר שאיש כמוהו יוכל לייצג את הקב"ה בכבוד הראוי למלך מלכי המלכים?
כתוב בדעת זקנים[25]: "אתה מעמיד אותי על אנשים שיודעים שבעים לשון עומדים לפני פרעה ואם אחד מהם מדבר לי בלשונו ואיני יודע להשיב וכי אינן צוחקין עלי ואו' שליח של מי אתה שאינו יודע לשמוע ולהבין כל הלשונות." אני גורם לך להראות לא טוב ה'... קח מישהו אחר במקומי.
והטיעון הזה יוצר את שיתוף הפעולה המקסים שבין משה ואחיו אהרון.
משה חס על רגשותיו של אחיו. הוא חושש שמא הוא יעלב שהוא כביכול משנה למשה. אבל הקב"ה מרגיע אותו ואומר לו: "הֲלֹ֨א אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ הַלֵּוִ֔י יָדַ֕עְתִּי כִּֽי־דַבֵּ֥ר יְדַבֵּ֖ר ה֑וּא וְגַ֤ם הִנֵּה־הוּא֙ יֹצֵ֣א לִקְרָאתֶ֔ךָ וְרָאֲךָ֖ וְשָׂמַ֥ח בְּלִבּֽוֹ׃[26]" ורש"י מפרש לנו: " הֲלֹ֨א אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ הַלֵּוִ֔י – שֶׁהָיָה עָתִיד לִהְיוֹת לֵוִי וְלֹא כֹּהֵן, וְהַכְּהוּנָה הָיִיתִי אוֹמֵר לָצֵאת מִמְּךָ, מֵעַתָּה לֹא יִהְיֶה כֵן אֶלָּא הוּא יִהְיֶה כֹּהֵן וְאַתָּה הַלֵוִי, שֶׁנֶּאֱמַר "וּמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּנָיו יִקָּרְאוּ עַל שֵׁבֶט הַלֵּוִי[27]. וְרָאֲךָ֖ וְשָׂמַ֥ח בְּלִבּֽוֹ. לֹא כְשֶׁאַתָּה סָבוּר, שֶׁיְּהֵא מַקְפִּיד עָלֶיךָ שֶׁאַתָּה עוֹלֶה לִגְדֻלָּה; וּמִשָּׁם זָכָה אַהֲרֹן לַעֲדִי הַחֹשֶׁן הַנָּתוּן עַל הַלֵּב[28]."
כותב[29] הכלי יקר[30]: "לפי שבעיקר השליחות נראה כי משה העיקר שהרי אליו לבד נראה ה׳ בסנה, והייתי אומר שאהרן טפל אליו ת״ל הוא אהרן ומשה אשר אמר ה׳ להם הוציאו את בני ישראל, לומר לך שיש חלק לאהרן בהוצאה כמו למשה ע״כ הקדים את אהרן, אבל בענין הדבור אל פרעה נראה כי אהרן העיקר ומשה נופל לו שהרי משה היה כבד פה וכבד לשון, ע״כ אמר הם המדברים אל פרעה מלך מצרים הוא משה ואהרן, הקדים את משה לומר לך שאפילו בענין הדבור אל פרעה אינו טפל לאהרן אלא שקולים המה בכל דבר."
{
אנחנו חייבים להבין שכדי שנישואין יצליחו חייבים שיתוף פעולה. צריך כל צד לעשות את חלקו, ובכך הוא נושא את השני. ואז יש נישואין, כששניים נישאים אחד על ידי השני.
והזוג יושב, ומדבר, ומקשיבים באמת, ומבינים, ובאים אחד לקראת השני, ומתאמים ציפיות, ויום חדש מפציע – ובום! כאילו לא דיברנו. נופלים בשניות לאותם דפוסי התנהגות ישנים.
כמה מרפה ידיים.
אבל אסור להתייאש.
או כמו שאומרים באנגלית: Try, try again. מתוך השיר המפורסם של וויליאם אדוארד היקסון:
It's a lesson you should heed, Try, try again.
If at first you don't succeed, Try, try again.
If at first you don't succeed, Try, try again.
יש לי מגנט על המקרר עם ציטוט של הנרי דיוויד ת'ורו[31]:
"לכל פגיעה מדויקת במטרה קדמו מאתיים ניסיונות כושלים."
"לכל פגיעה מדויקת במטרה קדמו מאתיים ניסיונות כושלים."
מסביר הרב חיים מוולוז'ין[33]: "כי הצדיק, אף אם יפול, לא יחשוב מאומה כי נופל הוא, כי אם הוא קם ועומד על עמדו. ובאחת יפול הרשע, כי למפלה יחשב, ולא יחשוב זאת לתקומה להיטיבו באחריתו.[34]"
כי אי אפשר להימנע מטעויות. אנחנו בני אנוש – וטועים. זה מוטבע בנו. אנחנו לא רובוטים.
הרעיון הוא, שאם לא הצלחת, תנסה שוב. ושוב. ושוב. ושוב.
מכל כיוון אותו מסר. לא להתייאש. להמשיך לנסות. בסוף זה יצליח.
כי הכישלון הוא לא חוסר ההצלחה, אלא זה שהפסקתם לנסות.
הצדיק, ימשיך לנסות גם אם יפול שבע פעמים, כי מבחינתו זה שום דבר, זה פשוט חלק מהתהליך.
אבל הרשע, מתייאש מיד. חוסר ההצלחה הוא כישלון עבורו. מפלה. והוא מיד מוותר.
צריך להתעקש ולא לוותר גם אם זה לא מצליח. יש כאן תהליך. זה לא יכול לעבור מצה אחד לשני באבחה. והתהליך הוא ליפול ולקום.... עד שמגיעים לתוצאה הרצויה.
{
ובעניין שבע. מעניין לדעת שבממוצע, כשעושים תהליך שנוי חד צדדי במערכת היחסים שבין הורה לילד – נדבר על זה בפעם אחרת ב'ה ב'נ – בממוצע, לוקח לילד שבע פעמים להבין שההורה רציני ולשנות את ההתנהגות שלו בהתאם לקו החדש של ההורה.
צריכים לעמוד איתן בתהליך, ולאפשר לנו לעבור דרכו מהצד האחד לצד השני.
"כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם "
ואם אנחנו כבר במספר שבע.
בפרשה שלנו מופיעות שבע מתוך עשר מכות מצריים, וזה מרומז בשתי האותיות הראשונות של וארא ו-א בגימטריה 7,
והשלוש הנותרות בפרשת בא, ומרומז באותיות בא שזה בגימטריה 3.
כותב ערן כאהן באתר "שורש" ששבע המכות הראשונות: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד - קשורות לארץ ומתייחסות אליה,
ואילו שלוש האחרונות: ארבה, חושך מכת בכורות – לשמים.
כל קבוצה זוכה להחתם ב'מכת שיא' השקולה כנגד כולן:
1. ברד חותמת את קבוצת ה-7: "כִּ֣י ׀ בַּפַּ֣עַם הַזֹּ֗את אֲנִ֨י שֹׁלֵ֜חַ אֶת־כׇּל־מַגֵּפֹתַי֙[35]", ומפרש"י: " אֶת־כׇּל־מַגֵּפֹתַי֙ – למדנו מכאן שמכת בצורת שקולה כנגד כל המכות."
2. בכורות חותמת את קבוצת ה-3: "כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה.[36]" במכילתא דרשב"י מופיע המדרש הבא: "כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם - אלו עשר המכות; מִזֶּה - מלמד שמכת בכורות שקולה כנגד כולן".
ובולטת העוצמה האלוקית במכות האחרונות, שהיו שלושתן בחושך:
ושהיו שלושתן עם קשר למוות:
המבנה הזה של שבע ושלוש יסודו בתורת הקבלה, המחלקת את הספירות לשבע מידות ושלוש מוחין, כאשר המידות מתייחסות ל'גוף' להנהגה הארצית: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות (ר"ת חג"ת נהי"ם) והמוחין - לנשמה בעצמה, לשמים: חכמה, בינה, דעת (ר"ת חב"ד).
{
כשאנחנו בקונפליקט, אנחנו מתרחקים אחד מהשני. ואנחנו צריכים ללמוד להתקרב בכל פעם מחדש.
ריחוק והתקרבות הוא סוד המשחק, וגם סוד כוחו של הבית היהודי.
גם לריב צריך לדעת, ובעיקר צריך לדעת איך להשלים.
לא אחד את השני, אלא אותנו – את הדבר הזה שהוא הביחד שלנו.
בע"ה שנלמד את השיעור, ונצליח ליישם, ולחזק את הבתים שלנו בהרבה אהבה, קרבה, ושמחה.
{
חזרת פתאום,
הנה אתה בבית.
תן לי רק דקה לנשום
באת לי כל כך, כל כך פתאום.
היה לי קשה,
אני לא מתלוננת
כי אני יודעת ש...
גם לך היה ודאי לא קל.
אם, אם רק,
ורק אם תרצה,
נהיה פה גם מחר
אל תתנצל
תראה כעת זה לא חשוב
תן לי דקה להתרגל אליך שוב...
חזרתי פתאום,
הנה, אני בבית.
תני לי רק דקה לנשום,
באתי לך כל כך, כל כך פתאום!
היה לך קשה,
ואת לא מתלוננת,
את הרי יודעת ש...
שגם לי היה ודאי לא קל.
אם, אם רק,
ורק אם נרצה,
נהיה פה גם מחר
לא נתנצל - כעת זה לא נראה חשוב
תני לי דקה להתרגל אלייך שוב...
שוב...
{
לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
פרויקט שיעורי יַהֲדוּת וְהוֹרוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.
{
על הנס הגדול שעשה איתי.
{
מקורות:
רבי אפרים, ש. (תשס"א). ספר כלי יקר השלם על התורה. חלק ראשון: בראשית שמות. עמ' רנח. ירושלים: הוצאת אורות חיים.
הרב אשכנזי, ש. (2.1.2018). פרשת השבוע שמות תשע"ח: איך מתמודדים עם שאלות על ההנהגה האלוקית? [סרטון וידאו] אוחזר מתוך https://www.youtube.com/watch?v=JmieN3SStLY&t=2265s
האקדמיה ללשון עברית. (8.1.2018). 70 שנות מדינה עברית. יום העברית כ"א בטבת תשע"ח. אוחזר מתוך http://hebrew-academy.org.il/כא-בטבת-יום-העברית
כאהן, ע. (30.1.2009). בא - "שתים שלוש הקשב!". אוחזר מתוך http://www.shoresh.org.il/spages/articles/article1458.htm
הרב רוזנבלום, ב. (19.1.2017). פרשת שמות 10 תשע״ז [סרטון וידאו] אוחזר מתוך https://www.youtube.com/watch?v=njsQUXovTiE&t=12s
הרבי שניאורסון, מ.מ. (1942). ספר היום יום. כב' בטבת. אוחזר מתוך http://chabadpedia.co.il/index.php/תבנית:היום_יום/כ"ב_טבת
A Living Library of Jewish Texts. Restored from https://www.sefaria.org
[1] אליעזר בן-יהודה (7 בינואר 1858 – 16 בדצמבר 1922) היה מחוללה של החייאת הדיבור העברי בארץ ישראל בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, והדמות המזוהה ביותר עם תהליך זה; מייסד ועד הלשון העברית, מייסד ועורך עיתון "הצבי" וכתב העת השקפה, ומחבר מילון בן-יהודה. (ויקיפדיה).
[10] אִינְטֶרְאַקְצְיָה - שזה בעברית תקנית, לכבוד יום השפה העברית, עפ"י האקדמיה ללשון העברית: פְּעֻלַּת גּוֹמְלִין; הִדּוּד.
[11] שהוא גם שמו של ארגון הקירוב שהקימה הרבנית יונגרייז ע'ה, שלעילוי נשמתה מוקדשים כל אחד ואחד משיעורי יַהֲדוּת וְהוֹרוּת.
[18] בעברית תקנית, עפ"י האקדמיה ללשון העברית: מֻשְׂכָּל רִאשׁוֹן. לצד החלופה 'מושכל ראשון' יש המציעים להמיר את המילה אקסיומה במילה 'אמיתה' או בְּצירוף כגון 'הנחת יסוד'.
[19] עפ"י האקדמיה ללשון העברית: סַרְקַזְם - עוֹקְצָנוּת: המונח אינו כלול במונחי האקדמיה. חלופות אחרות: לעג, לעג מר.
[23] רבי חיים בן עֲטַר או אִבְּן עטר; נודע בכינוי אור החיים או אור החיים הקדוש, על שם ספרו; (1743-1696) היה מגדולי פרשני המקרא בתקופת האחרונים, פרשן התלמוד, מקובל ופוסק הלכה. חיבורו הידוע ביותר הוא הספר "אור החיים" פירושו על התורה. (ויקיפדיה).
[25] פירוש לתורה שנכתב על ידי בעלי התוספות: קבוצה של כ-300 רבנים שהמשותף לכולם הוא לקיחת חלק בכתיבת פירושים המכונים תוספות על 30 ממסכתות התלמוד הבבלי ועל פירוש רש"י לתלמוד. הם יצרו ופעלו במשך כמאתיים שנה, במאות ה-12 וה-13. מרביתם מחוג תלמידי רש"י באשכנז ובצרפת ומיעוטם באנגליה ובאיטליה. (מדרשת).
[29] לשמות ו' כו' (פרשת וארא): "ה֥וּא אַהֲרֹ֖ן וּמֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁ֨ר אָמַ֤ר ה'֙ לָהֶ֔ם הוֹצִ֜יאוּ אֶת־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם עַל־צִבְאֹתָֽם׃"
[30] רבי שלמה אפרים זצ"ל, 1550-1619, היה ראש הישיבה ואב בית הדין בעיר פראג, ומגדולי המורים וראש בדרשנים בדורו, דור דעה. את ספריו, שעל שמם הוא נקרא הכלי יקר, המכילים לדבריו: "פירוש יקר ורחב על חמישה חומשי תורה", הוא הוציא לאור במקור בעיר לובלין שבפולין בשנת שס"ב (1601), ובפראג שבצ'כיה בשנת שס"ח (1607).
[31] הנרי דייוויד תורו, באנגלית: Henry David Thoreau (1862-1817) היה סופר, משורר, ופילוסוף אמריקאי. ידוע בעיקר בסירובו לשלם מס למדינה, בהתנגדותו לעבדות, ובהברחת עבדים; בספרו המפורסם "וולדן", שנכתב ב-1854; ובמסה שלו "אי-ציות אזרחי", שנכתבה ב-1849. (ויקיפדיה).
[33] הרב חיים איצקוביץ, ידוע יותר בשם רבי חיים מוולוז'ין (1821-1749), היה תלמיד בולט של הגאון מווילנה, מייסדה של ישיבת עץ חיים, המוכרת כישיבת וולוז'ין - "אם הישיבות", ורב העיירה וולוז'ין. (ויקיפדיה).
[34] הרב חיים מוולוז'ין על אבות ה' ג': "עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְעָמַד בְּכֻלָּם, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: "
[43] בשיעור הקשבנו לשיר "שוב" בביצועם של חוה אלברשטיין ואריק סיני, מתוך האלבום "נמל הבית" 1983, מילים: דפנה עבר-הדני, לחן: שמוליק קראוס: https://www.youtube.com/watch?v=4X6yYAHKQY4
[© Smadar Prager, CGP]
Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה