בס"ד
השיער מוקדש לרפואה שלימה של חנניה שלום הנרי בן מזל בתוך שאר חולי עמו ישראל
יַהֲדוּת וְהוֹרוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת בא
הכח של הביחד
הקב"ה מראה את כוחו בשביל המצרים,
ובשביל הגויים, אבל בעיקר בשביל בני ישראל,
כדי שנזכור ונספר לצאצאים שלנו בזמן הזה, מה היה בימים ההם.
בפרשה הקודמת, פרשת וָאֵרָ֗א[1], דיברנו על החוזה הזוגי. על הדינמיקה של מערכת היחסים שנקבעת בצורה לא ממש מודעת ממש בתחילת היחסים, שבה כל צד 'יודע' מה תפקידו בכח, מה מצופה וממנו, ואיך הוא אמור להתנהג.
דברנו גם על זה שבמהלך החיים, אותה תכונה שבה אנחנו מתאהבים הופכת להיות אבן הנגף של הזוגיות, ה-דבר שסביבו סבים המחלוקות והקונפליקטים.
פרעה, בהתנהגותו, הראה לנו מודל של מה שבעצם קורה בתוך המערכות יחסים שלנו, כשצד אחד מחליט להפר את החוזה באופן חד-צדדי: הצד השני מסלים את הפרובוקציה, נאחז עוד יותר חזק בהתנהלות הישנה מתוך רצון להחזיר את הצד השני למסלול המוכר.
שבע פעמים ליבו של פרעה הופך קשה, כבד, חזק:
אחרי מכת צפרדע: "וַיַּ֣רְא פַּרְעֹ֗ה כִּ֤י הָֽיְתָה֙ הָֽרְוָחָ֔ה וְהַכְבֵּד֙ אֶת־לִבּ֔וֹ וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֲלֵהֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר ה'׃[3]"
אחרי מכת ערוב: "וַיַּכְבֵּ֤ד פַּרְעֹה֙ אֶת־לִבּ֔וֹ גַּ֖ם בַּפַּ֣עַם הַזֹּ֑את וְלֹ֥א שִׁלַּ֖ח אֶת־הָעָֽם׃[5]"
אחרי מכת שחין: "וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה.[7]"
אחרי מכת ברד: "וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו. וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה.[8]"
{
שוב, ממשיכה אותה דינמיקה: צד אחד מנסה לשנת את החוזה הזוגי, והצד השני מסרב ע"י הסלמת הפרובוקציות.
אחרי מכת בכורות: "וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כׇּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ.[12]"
התורה מגלה לנו שיד ה' נמצאת כאן באופן די פעיל. לפרעה עדיין יש בחירה חופשית להתנהג כפי שהוא רוצה, אבל הקב"ה לא מקל עליו את העניינים.
ככה נפתחת הפרשה שלנו: "וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל־פַּרְעֹ֑ה כִּֽי־אֲנִ֞י הִכְבַּ֤דְתִּי אֶת־לִבּוֹ֙ וְאֶת־לֵ֣ב עֲבָדָ֔יו לְמַ֗עַן שִׁתִ֛י אֹתֹתַ֥י אֵ֖לֶּה בְּקִרְבּֽוֹ׃"
מפרש"י: שִׁתִ֛י. לשון 'שָׁת' ולשון 'שָׂם' שווים במשמעם, ולכן 'שִׁתִי' האמור כאן הוא כמו 'שּׂומִי', ופירושו: כדי שֶׁאָשִׁית אָנִי – שֶׁאָשִׂים אני את אותותי בקרבו.
הקב"ה אומר למשה שני דברים.
> אחד - שלא תחשוב לרגע שהשליחויות שלך הן לחינם, שאתה הולך וחוזר כלעומת שבאת. שכלום כאן לא זז. שאתה סתם הולך לפרעה כי בכל מקרה הוא יסרב, אז מה הטעם? אני עושה את זה בכוונה.
> שתיים – תראה, זה קצת לא פייר, זה לא לגמרי אשמתו. אני ממש מקשה עליו את החיים. אני עושה את זה שיהיה לו מאוד קשה לתת לך את מה שאתה מבקש. אני מכביד את ליבו. אני מקשה את ליבו. אני מחזק את ליבו. אני גורם לו שיהיה לו מאוד קשה לפעול נגד מה שהוא מרגיש. כי אני גורם לו להרגיש מאוד חזק ש: לא! לא לתת לכם ללכת.
האמת? אני די מתעלל בו.
למה? "לְמַ֗עַן שִׁתִ֛י אֹתֹתַ֥י אֵ֖לֶּה בְּקִרְבּֽוֹ"!
אפילו אחרי מכת בכורות כשמסרב פרעה לשלוח את בני ישראל ממצרים, מסבירה לנו את התורה: זה יד ה' כאן. זה הרי לא הגיוני שאחרי שאדם רואה את מתו מוטל לפניו, את בנו בכורו, עדיין ינהג בכזו אטימות לב: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.[13]"
מסביר לנו פשוטו של מקרא, כל האותות, כל המכות, מטרתן "שיכירו הבריות במלכות ה' בעולמו." המכות נועדו רק למצרים ולכל לעמים האחרים שעל פני כדור הארץ שעד עכשיו התכחשו לקיומו של הקב"ה ולא האמינו בו.
אבל לא רק, ממשיכה התורה ומסבירה לנו: "וּלְמַ֡עַן תְּסַפֵּר֩ בְּאׇזְנֵ֨י בִנְךָ֜ וּבֶן־בִּנְךָ֗ אֵ֣ת אֲשֶׁ֤ר הִתְעַלַּ֙לְתִּי֙ בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶת־אֹתֹתַ֖י אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בָ֑ם וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּי־אֲנִ֥י ה'׃ [14]".
אלא שכל זה, כל האותות והמופתים והמכות והניסים "נועד גם לישראל עצמם, כי הנפלאות האלה אשר יסופרו בישראל מדור לדור ויחקקו בזיכרונם, יביאום לידי אמונה מושלמת בה' ביתר בהירות וחוזק, וישרישו בקרבם את ההכרה הברורה בגדולתו הרמה."
כדי שתספרו לילדים שלכם ולנכדים עלי, על הקב"ה שעשה את כל זה למצרים כדי להוציא אתכם משם – כדי שתדעו מי אני, כדי שתכירו אותי. כדי שתדעו שאתם אף פעם לא לבד, וכמו שהייתי עם אבותיכם במצרים אני תמיד אתכם.
בשביל זה אני עושה את זה, כדי ש"תעבירו במסורת רצופה לאורך הדורות בישראל את סיפור מכות מצריים", איך התעללתי בהם, איך לעגתי להם, איך עשיתי מהם צחוק.
שתדעו ותזכרו תמיד שאני ה'.
{
איזו חשיבות עצומה יש לסיפורים שעוברים מדור לדור.
להטמעה בזיכרון הקולקטיבי המשפחתי מאיפה אנחנו באים לא רק כעם אלא כמשפחה. מאיפה הגענו מאיפה אנחנו שואבים את הכוח שלנו מה עושה את המשפחה שלנו מיוחדת ושונה. לתת לילדים תחושה של גאוות יחידה באמצעות סיפורים ייחודיים ששייכים לבית שלנו. כל הסיפורים האלה יוצרים תחושת קרבה ורצון להיות שייכים דווקא למשפחה הזו ולא למשפחה אחרת: סיפורים מיוחדים לבית שלנו יהיו משהו כמו: "אצלנו זה ככה וככה.." "הסבא וסבתא שלנו עשו ככה וככה..."
כל הסיפורים האלה מחברים ומדביקים אותנו אחד לשני – הם בונים תחושת שייכות מאוד חזקה לבית ולמשפחה. גם לעם בוודאי, אבל קודם כל למה שהכי קרוב לאדם , למשפחה שלו.
ככל שתחושת השייכות חזקה יותר, הבריאות הנפשית של הילדים טובה יותר.
שייכות היא ממש כמו אויר לנשימה – זהו חומר הזנה לא פחות חשוב ממזון ומים.
זו אהבה בשרשרת הדורות. אהבה מחברת שעוברת מדור לדור.
טוב לקחת את השיעור הזה מהפרשה שלנו, ולהביא אותו למשפחה שלנו – כי כל משפחה היא משפחה מיוחדת. אז לייחד אותנו עוד יותר בסיפורי דורות מעצימים.
כדאי מאוד להקליט ולתעד את הסבים והסבתות שלנו – שלא נצטער למה לא כתבנו ולמה לא תיעדנו.
זה נותן כוח. לדעת מאיפה באנו. לדעת שאנחנו חלק משרשרשת ארוכה של אנשים מדהימים.
זה מצמיח ומגדיל את הילדים, ונותן להם עוצמות ששום דבר אחר לא יכול לתת להם.
אנחנו מחוברים בצורה עמוקה למשהו עמוק ובעל משמעות. אנחנו לא תלושים.
אנחנו מושרשים.
{
אבל זה מוזר. הפרשה פותחת בשפה לא ברורה: "וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל־פַּרְעֹ֑ה..."
מה זאת אומרת בֹּ֖א אֶל?
ממתי בּאים אֶל? הולכים אֶל!
צריך היה הקב"ה לומר למשה 'לֶךְ אֶל פַּרְעֹ֑ה'. כמו שאמר לאברהם אבינו: "לֶךְ־לְךָ֛".
מה זה בֹּ֖א אֶל־פַּרְעֹ֑ה?
לֶךְ, אומרים למישהו ששולחים אותו למשימה לבדו: לך למכולת, לך לבית-ספר...
בֹּ֖א, אומרים למישהו כשנותנים לו יד והולכים איתו ביחד למשימה: בא נלך לטייל, בא נסע לים....
הקב"ה אומר למשה, בֹּ֖א, אני נותן לך יד ואנחנו הולכים ביחד לרשע הזה , לפרעה.
אתה לא הולך לבד, ואתה לא עומד שם לבד. אני אתך שם. אתך ועם אהרון.
אתה עכשיו בניסיון הכי גדול של החיים שלך. הכי לא רצית בעולם להיות 'משה רבנו', אתה מרגיש שזה הכי לא מתאים לך בעולם, ובכל זאת – אתה כאן. בשליחותי.
ושתדע, שאתה אף פעם לא לבד. בכל ניסיון אני איתך.
ל
|
ילה אחד אדם חלם חלום - הוא חלם שהוא הולך לאורך החוף עם ה'.
על פני השמים חלפו במהירות סצינות מחייו. בכל סצינה הוא שם לב לשני זוגות עקבות רגליים בחול. זוג אחד שייך לו והזוג השני לה'.
עם חלוף הסצינה האחרונה של חייו הוא הסתכל אחורה לעקבות שבחול.
הוא שם לב שפעמים רבות לאורך דרך חייו היה רק זוג עקבות אחד, כמו כן הוא שם לב שזה קרה בתקופות השפופות ביותר בחייו.
דבר זה הטרידו והוא שאל את ה' בנוגע לכך: "ה', אתה אמרת שביום שאלך אחר חוקיך אתה תלך עמדי לאורך כל הדרך, והנה שמתי לב שבתקופות הקשות ביותר בחיי יש רק זוג עקבות אחד. אינני מבין מדוע כאשר הצטרכתי אותך יותר מכל עזבתני.
ענה ה': "בני היקר עד מאוד, אני אוהב אותך ולעולם לא אעזבך. באותן תקופות שבהן כה רב היה סבלך כשאתה רואה זוג אחד של עקבות לא היו אלה עקבותייך היו אלה עקבותיי שלי
כשנשאתי אותך על כפיי."
{
גם אנחנו בחיים שלנו מרגישים לפעמים בניסיונות. בשליחויות. שהרבה פעמים מרגישות שהן גדולות עלינו בכמה וכמה מידות. ואיך בכלל הגיע דווקא לי הניסיון הזה... ואיך אעמוד בו... והאם אני לבד...?
הפרשה מספרת לנו שאנחנו צריכים לזכור שאנחנו לא לבד.
אמנם הסיפור כאן הוא על משה, אבל זה הסיפור שלנו, עלינו, על כולנו.
אם מגיע הניסיון, אנחנו יכולים לעמוד בו.
ובכל מקרה, אנחנו אף פעם לא לבד.
ואנחנו צריכים להבין שכמו שאנחנו מרגישים לפעמים נטושים בצמתים הקשים של חיינו, כך גם הילדים שלנו לפעמים מרגישים נטושים בצמתים הקשים של חייהם.
גם הילדים שלנו צריכים לדעת שאנחנו שם נושאים אותם, בכך שאנחנו מלווים אותם – לא חו"ח נושאים אותם פיזית, אלא נפשית, רגשית נותנים להם תמיכה, מאפשרים להם לצלוח את הניסון הזה בעצמם, להצליח בשליחות בזכות עצמם, ללמוד להאמין בעצמם ובכוחם, ולהתחזק, ולגדול.
אנחנו בעיקר נותנים להם תחושה שאנחנו רואים אותם!
כשמישהו רואה אותך – אז את לא לבד.
לא להיות לבד זו עוצמה של כוח שיכול להזיז הרים.
{
הגענו למכת בכורות.
הקב"ה מצווה את בני ישראל לקחת את העבודה הזרה של המצרים, הכבש, ולקשור אותו במתוך הבית לרגל של המיטה במשך שלושה ימים, ואז לשחוט אותו: "וְלָֽקְחוּ֙ מִן־הַדָּ֔ם וְנָ֥תְנ֛וּ עַל־שְׁתֵּ֥י הַמְּזוּזֹ֖ת וְעַל־הַמַּשְׁק֑וֹף עַ֚ל הַבָּ֣תִּ֔ים אֲשֶׁר־יֹאכְל֥וּ אֹת֖וֹ בָּהֶֽם׃[16]”
"וּלְקַחְתֶּ֞ם אֲגֻדַּ֣ת אֵז֗וֹב וּטְבַלְתֶּם֮ בַּדָּ֣ם אֲשֶׁר־בַּסַּף֒ וְהִגַּעְתֶּ֤ם אֶל־הַמַּשְׁקוֹף֙ וְאֶל־שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֔ת מִן־הַדָּ֖ם אֲשֶׁ֣ר בַּסָּ֑ף וְאַתֶּ֗ם לֹ֥א תֵצְא֛וּ אִ֥ישׁ מִפֶּֽתַח־בֵּית֖וֹ עַד־בֹּֽקֶר׃ וְעָבַ֣ר ה'֮ לִנְגֹּ֣ף אֶת־מִצְרַ֒יִם֒ וְרָאָ֤ה אֶת־הַדָּם֙ עַל־הַמַּשְׁק֔וֹף וְעַ֖ל שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֑ת וּפָסַ֤ח ה'֙ עַל־הַפֶּ֔תַח וְלֹ֤א יִתֵּן֙ הַמַּשְׁחִ֔ית לָבֹ֥א אֶל־בָּתֵּיכֶ֖ם לִנְגֹּֽף׃[17]"
מה הסיפור של האזוב? למה דווקא אזוב?
אורי אופיר, באתר צמח השדה כותב: "האזוב הינו צמח מרפא ותבלין חשוב מאוד. האזוב הוא צמח המסמל קטנות ושפלות. האזוב אינו צמח אקראי, לאזוב יש תפקיד סמלי נכבד מאוד."
האזוב הוא צמח שמשתמשים בו לטהרה. בהכנת מי חטאת מאפר פרה אדומה לוקח הכהן "עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת...[18]" לשרוף עם הפרה. גם בתהליך טהרת הצרעת משתמשים באזוב.
אנחנו לוקחים צמח שמיצג את הדבר הכי קטן שולי ולא חשוב:
"מִן הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר...[19]" ובאמצעות האזוב הנמוך והלא חשוב הזה, מורחים את הדם של העבודה הזרה של המצרים, הכבש, על משקוף והמזוזות של הדלתות – את מה שהם מחשיבים כדבר הכי גבוה, כדבר שהכי מקודש בעיניהם, אנחנו מורחים עם הדבר הכי נמוך והכי לא נחשב כביכול.
"התורה מצווה לקחת עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת... הארז והאזוב הם שני צמחים, המסמלים את האדם "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה[20]" עץ הארז מסמל את הגאווה. האזוב מסמל את הענווה.
מטרת התורה לנתב את האדם לענווה, לפיכך מזים את מי החטאת על הטמא באמצעות אזוב, שהינו סמל הענווה."
פרי חנן על התורה: "דבר אחר 'וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב' כלומר אני עושה אתכם אגודה לעצמי אע''פ שאתם שפלים כאזוב שנאמר (שמות יט, ה) 'וִהְיִ֨יתֶם לִ֤י סְגֻלָּה֙ מִכׇּל־הָ֣עַמִּ֔ים'."
הקב"ה אומר, אני רוצה אתכם דווקא בגלל שאתם שפלים, נמוכים וענווים.
כמו שאני לוקח את פרעה ומעלה אותתו למעלה למעלה על מנת שהמפלה שלו תהיה גדולה עוד יותר, ככה אני לוקח אתכם מהמקום הכי נמוך בעולם מבחינה רוחנית ומעלה אתכם לגבהי קדושה שאף עם אחר לא יוכל להגיע אליה.
{
הרב שמואל אליהו מלמד אותנו שהיו ארבעה שלבים ביציאה ממצרים, וארבעה שלבים יהיו גם בגאולה העתידית.
"ביציאת מצרים החיבור והאמונה בה' באים בקרבן פסח. שכשבני ישראל מושכים את השה לקרבן ברחובות מצרים בעשור לחודש, הם מראים לכולם שהם תחת ה' יתברך. בחצות לילה, כשסיימו את אכילתו של השה, שהיה האליל המצרי, ה' מבער את הרע במכת בכורות. "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹקֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה'[21]".
טהרתם של ישראל לא נשכחת גם פה, והיא מגיעה על-ידי אגודת אזוב שטובלים בדם, כשם שעושים בטהרת מצורע (ויקרא יד ו) ובטהרת בית שיש בו צרעת שטובל אזוב בדם הציפור (ויקרא יד מט). כן הוא גם בטהרת פרה אדומה (במדבר יט) וכן היא הטהרה ביציאת מצרים. "וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף". הוא שאמר דוד המלך ע"ה: "תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין" (תהילים נא ט).
אחרי הטהרה באה ההתחדשות , באמצעות ציווי פרשת "החודש" שנאמרת תוך כדי היציאה: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב ב). מהפסוק הזה למדו חז"ל להקריב קרבנות מתרומה חדשה. והיא מקבילה לכל ההתחדשות שיש בחודש האביב. "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב".
ארבעה שלבים בגאולה העתידה:
גם הנביא יחזקאל מדבר על שלבי גאולתם של ישראל, ואנו זוכים לראות אותם מול עינינו. בפרק ל"ו העוסק בקיבוץ הגלויות אומר הנביא יחזקאל: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם, וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם". וזה קיבוץ הגלויות שראינו בעינינו בעיקר ב-150 השנים האחרונות. קיבוץ גלויות שהתחיל ממרן רבי יוסף קארו והאר"י ז"ל, ובימינו הוא כמעט חצי מעם ישראל.
העליות הללו והתיישבות הזאת לא מנעו מבני בניו של עשיו הרשע ומכל תלמידיו משארית הגויים לנסות לקחת לעצמם את ארץ ישראל. על זה אומר הנביא: "לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי אלוקים אִם לֹא בְּאֵשׁ קִנְאָתִי דִבַּרְתִּי עַל שְׁאֵרִית הַגּוֹיִם וְעַל אֱדוֹם כֻּלָּא, אֲשֶׁר נָתְנוּ אֶת אַרְצִי לָהֶם לְמוֹרָשָׁה בְּשִׂמְחַת כָּל לֵבָב בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ לְמַעַן מִגְרָשָׁהּ לָבַז". הם רוצים לרשת את הארץ ולגרש אותנו. לכן ה' מכלה אותם כמו שהיה ביציאת מצרים. וכך קורה גם בדורנו.
אחר כך באה הטהרה הגדולה, ממש כמו הפרשיות וכמו שהיה ביציאת מצרים. גם כאן הקב"ה אומר: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם". וכך אנו רואים בעינינו גלים על גלים של חזרה בתשובה בעם ישראל. אחר כך באה התחדשות כדכתיב: "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם". לב רגיש, לב אוהב ולב שמח. "וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר". מתוך הרגישות והשמחה באה התשובה הגדולה מאהבה: "וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם" (יחזקאל לו)".
{
יש משהו נוסף בבחירה של האזוב מעבר להיות נמוך, נחבא אל הסדקים, וצנוע מאוד.
הקב"ה מצווה לקחת אֲגֻדַּת אֵזוֹב.
לקחת קבוצה של גבעולי אזוב, ולאגד אותה ביחד, ורק אז להשתמש בה.
מעשה באב ועשרת בניו, ששכב על ערש דווי, קרא האב לעשרת בניו כדי לדבר איתם לפני מותו.
אמר להם האב - "הביאו את חבילת הקש שמונחת ליד ראשי", לקח הבכור את חבילת הקש וביקש להביאה לאביו, אך האב אמר: "נסה בני, לשבור את הקשים הללו".
ניסה הבכור לשבור את החבילה, ניסה לכופפה, הפעיל כח רב, אך הקשים נשארו שלמים.
ניסה הבן השני כאחיו, התאמץ מאד אך גם הוא לא הצליח.
וכך ניסו כל האחים לשבור את החבילה כמצוות אביהם,
ולתדהמתם לא הצליחו.
"אלה וודאי קשים מזן מיוחד," חשב כל אח בליבו, "הרי קש נשבר בקלות, ואיך חבילה זו לא נשברת?"
לאחר שניסו כל הבנים, ללא הצלחה, ביקש האב את החבילה.
לקח האב קש אחד ושבר אותו, לקח עוד קש ושבר אותו, וכך שבר את כל חבילת הקש- אחד, אחד.
אמר להם האב: "איך אני שאני חלש הצלחתי לשבור את הקשים ואילו אתם שכח רב לכם לא הצלחתם?
אלא שכל זמן שהחבילה מאוגדת, אי אפשר לשבור אותה, אך אם מפרקים את החבילה- בקלות אפשר לשוברה, כך אתם, בני כל זמן שאתם מאוגדים אי אפשר לנצח אף אחד מכם, אך אם תפרדו חלילה בקלות אפשר לנצח כל אחד מכם."
אנחנו מתחברים לשם של השיעור שלנו: יש כוח לביחד. כוח שאין לשום דבר אחר.
יש הרבה דברים שמבדילים אותנו מן הגויים, שום דבר בעצם אנחנו לא עושים כמוהם, או אולי נכון יותר לומר, כל דבר שאנחנו עושים אנחנו עושים בשונה מהם: אנחנו אוכלים אחרת, קמים אחרת, נועלים נעליים אחרת, מתחתנים אחרת, מקיימים יחסי אישות אחרת, אחרת.
אנחנו קדושים. אנחנו מובדלים, נבדלים, נפרדים.
אומר המלבי"ם[23]: "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל", ר"ל הלא "תהלות ישראל" אשר המה מהללים אותך מעולם הוא "שאתה קדוש יושב", שהם מהללים אותך שאתה קדוש, היינו נבדל מכל משיגי הגשם, ואתה יושב, שהישיבה תורה על הקביעות שאתה בלתי משתנה בעת מן העתים.."
"כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹקֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.[24]"
{
אנחנו גם מתפללים אחרת.
אנחנו מתפללים בציבור – מצווה היא להתפלל שלוש פעמים ביום בציבור, במניין.
מסביר אברהם סדן בספרו הנפלא "שפתי תפתח": "הרעיון של מושג ה"ציבור" הינו ייחודי לישראל. משמעותו שעם ישראל אינו רק קיבוץ של פרטים, שיש להם מערכת חוקים משותפת שבאה להסדיר קיומה של חברה מתוקנת כפי שקיים בכל אומה ולשון, אלא הינו ישות אוטונומית אחת ("כנסת ישראל"), שכל אחד מפרטיה הינו חלק ממנה."
המהר"ל[26] משתמש באנלוגיה על גוף האדם – אי אפשר לומר שהגוף הינו אוסף של מכלול האיברים המרכיבים אותו, אלא הוא ישות בפני עצמה שמבחינים בה באיברים שונים: "פירוש כל ישראל ערבים זה בזה" מפני שהם עם אחד, מה שלא תמצא בשום אומה, שהם אינם עם אחד כמו שהם ישראל (אלא בגדר של שותפים החוברים יחד כדי לקדם אינטרסים משותפים). אבל ישראל דומים לאדם אחד, שאם יש מכה באחד מאבריו, שכולם (=כל שאר האברים) מרגישים, מפני שהם גוף אחד."
על כן נוסח התפילה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה הינו בלשון רבים" "אֱלֹקֵינוּ... חָנֵּנוּ.. הֲשִׁיבֵנוּ.. סְלַח לָנוּ.. רְפָאֵנוּ... הוא מבטא את רעיון תפילת הציבור – בדומה לקורבן הציבור. חכמינו ז"ל הכירו לדעת כי התפילה תשיג את עצם שלימותה רק ע"י תפילה בציבור. כל אלה, אומר הרש"ר הירש[27], ילמדוך לחשוב להכיר את עצמך בתור אבר וחלק מגוף הכלל והציבור."
{
האנרגיה שלנו משפיעה על האנרגיה של האחר. אנחנו משפיעים אחד על השני בצורה הדדית. בין אם נרצה ובין אם לא.
אבל הנבדלוּת הזו שלנו, האחרוּת הזו של העם היהודי, היא זו שנותנת לביחד שלנו כוח שהוא שונה לגמרי מכל כוח אחר. זה כוח שמגיע מהתחתית של התחתית.
מהמקום הכי נמוך של הרוחניות – מצרים.
מהמקום הכי נמול שבו גדלים צמחים – האזוב.
ההידוד הזה שבין היחידים שבקבוצה הוא לא מקרי – הוא חוק בטבע האלוקי שהטביע הקב"ה בעולם הזה.
פעם גילה אותו ניוטון. והוא נקרא "חוק ניוטון מספר 3": "לכל פעולה קיימת תגובה הנגדית לה בכיוונה ושווה לה בעוצמתה."
מבחינתנו זה אומר, שלכוח הרוחני שאנחנו מפעילים קיים כוח רוחני נגדי שווה לו בעוצמתו.
כשהציבור מפלל ביחד, אחד שתפילתו עוצמתית יותר, תגרום לכך שגם תפילתם של האחרים תהיה עוצמתית יותר.
{
אנחנו משפיעים ומושפעים אחד מהשני.
מעניין לדעת למשל שנשים שנמצאות הרבה זמן ביחד – משהו קורה למחזור החודשי שלהן.
כותבת ד"ר נורת'רופ בספרה "גופה של אישה תבונתה של אישה": "כאשר נשים חיות יחדיו במסגרת טבעית הביוצים שלהן נוטים להתרחש בתקופה של ירח מלא."
למה?
לא סתם ביהדות נקראת עונת האישה עונת ירח. הקב"ה גילה לנו מזמן את מה שהיום מוכיחים במחקרים ש"המחזור הביולוגי והנפשי היצירתי שלנו מקביל להתפתחות הירח; מחקר שנערך לאחרונה גילה כי מערכת החיסון של אזור הרבייה, גם היא מחזורית, מגיעה לשיאה בביוץ ואחר כך מתחילה לשקוע... הירח וגלי הים פועלית הדדית עם השדות האלקטרומגנטיים של גופנו ומשפיעים על התהליכים הפיסיים והפנימיים שלנו."
וכשנשים נמצאות ביחד, והמחזוריות ההורמונלית שלהם, והאנרגטית שלהם מסתכרנת – יש כאן עוצמה עצומה שאם נדע להשתמש בה נכון נוכל להזיז הרים.
אי אפשר לשבור אותנו ביחד.
{
התורה גילתה לנו את הסוד עם האזוב, אבל הקב"ה גילה אותו גם לעצים.
ביום רביעי נחגוג את א' בשבט. אוטוטו ראש השנה לאילנות: ט"ו בשבט. נדבר עוד הרבה ב'ה ב'נ על העצים, ועל האדם, ועל איך "הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה[28]", אבל בינתיים בואו תשמעו מה גילו המדענים הישראלים בשנה שעברה.
בצוות הכולל את ד"ר תמיר קליין, חוקר במינהל המחקר החקלאי-מכון וולקני, מצאו שיש קשרי גומלין בין העצים בחלקת היער. הם לא סתם שכנים, ואם לא כל אחד זאב בודד, יחידה עצמאית. אלא יש ביניהם ממש תקשורת ע"י רשת מתוחכמת וסבוכה של שורשים דקיקים (פטריות) שדרכה הם מעבירים מסרים ואפילו חלוקת אספקה של חומרי הזנה לעצים הזקוקים להם יותר מאחרים.
אז אם העצים כבר הבינו.. אז מתי נבין גם אנחנו?
הכל שלנו הוא בביחד, באחדות. אבל לא סתם אחדות וביחד, אלא ב- אֲגֻדַּת אֵזוֹב.
בביחד כזה שכל אחד בו הוא אזוב – שכל אחד מחפש להיות מתחת לשני, נמוך יותר ממנו. ולא להיפך.
{
כתוב במשנה: "לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום[29] שנאמר (תהלים כט' יא'), ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.."
שלום אפשר לעשות רק בין לבבות רכים, לא לבבות חזקים.
בין לבבות קלים, לא לבבות כבדים.
בין לבבות רכים , לא לבבות קשים.
תראו מה קרה לפרעה? הכביד, היקשה, חיזק... ובסוף הלכה לו המדינה, הבן שלו מת, והוא נשאר לצפות איך כל רכושו וחילו ויועציו וחבריו טובעים במצולות ים סוף.
לכל אחד יש תפקיד, ויש מקום ל-כ-ו-ל-ם. כל אחד הוא חתיכה מהפאזל הענקי הזה של מארג חיינו ו"אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא נימא[30]".
בואו נהיה יותר כמו העצים, יותר כמו האזוב – נהיה נבונים ולא נפריע לכח של הביחד שלנו לעשות את שלו.
{
אִם הַמַּיִם גּוֹעֲשִׁים
וְחִיֵּיך כֹּה קָשִׁים
אַל תִּיפּוֹל בָּרוּחַ
בּוֹא גָּלָה אֶת עַצְמֵך
רַק בָּךָ עָצְמָה רָבָּה
כְּמַעְיָין הַמְּתַגְבֵּר
יָד בְּיָד הֵן שִׁיר חוֹזֵר
שְׁתֵּי עֵינֵיךָ וְעֵינֵי
הֵן הַכּוֹחַ עַד בְּלִי דַּי
הֵן הָאוֹר בָּאֲפֵלָה
יָד בְּיָד אִם רַק תִּיתֵּן לִי יָד
יָד בַּיָּד נִצְעַד אֶת כָּל הַדֶּרֶך
יָד בְּיָד אִם רַק תִּיתֵּן לִי יָד
יָד אִם רַק תִּיתֵּן
יָד בַּיָּד לְאוֹרֵך כָּל הַדֶּרֶך
יָד בַּיָּד
יָד בַּיָּד לָאוֹהֲבִים
אֵין תִּקְוָוה לְבּוֹדְדִים
יָד בַּיָּד לְחַיָּילִים
אֶל הַבַּיִת שׁוּב חוֹזְרִים
שׁוּב חוֹזְרִים
יָד בַּיָּד לָנִדְכָּאִים
עֲצוּבֵי מַבָּט תּוֹהִים
אֶל הָאוֹר בַּמֶּרְחַקִּים
אֶל הָאוֹר שֶׁבַּמְּרוֹמִים
לַתִּקְוָוה בַּחֲלוֹמוֹת
יָד בְּיָד אִם רַק תִּיתֵּן לִי יָד
יָד בַּיָּד נִצְעַד אֶת כָּל הַדֶּרֶך
יָד בְּיָד אִם רַק תִּיתֵּן לִי יָד
יָד אִם רַק תִּיתֵּן
יָד בַּיָּד לְאוֹרֵך כָּל הַדֶּרֶך יָד בַּיָּד
{
לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
פרויקט שיעורי יַהֲדוּת וְהוֹרוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.
{
על הנס הגדול שעשה איתי.
{
מקורות:
אורי, א. (17.1.2010). אגודת אזוב. אוחזר מתוך http://www.wildflowers.co.il/hebrew/ReadMore.asp?ID=375
הרב אליהו, ש. (כא' באדר תשע"ז). וְיִתְרוֹן אֶרֶץ - בַּכֹּל הוּא - ארבעה שלבי הגאולה. אוחזר מתוך https://www.yeshiva.org.il/midrash/33953
בראונינג, ט. (2003). איך הפכה האישה לגבר. עמ' 170 ואילך. ישראל: הוצאת איננה, עוצמת הרכות.
הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא – רש"י כפשוטו - שמות – פרשת בא. עמ' קי-קסח. ירושלים: לשם ספרי איכות.
ד"ר נורת'רופ, כ. (2000). גופה של אישה תבונתה של אישה. עמ' 92. ישראל: הוצאת אור עם.
סדן, א. (ה'תשע"ו). שפתי תפתח. עמ' 26-21 ואילך. תל אביב: דפוס העיר העתיקה, ירושלים.
הרב פרנג'י, ח. פרי חנן על התורה – שמות. פרשת בא. מדוע דווקא אזוב? אוחזר מתוך http://www.ateret4u.com/online/f_01872.html#HtmpReportNum0058_L2
[23] מלבי"ם רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וייזר - 1809 - 1879, רוסיה-קייב. [לפני 138 שנה]. חי כ-71 שנים. בזמנו נודע גם בכינוי המגיד מקמפן, היה מפרשני המקרא והפוסקים האחרונים.
[25] רבי משה בן נחמן (ידוע כ-רמב"ן; 1194 - 1270) היה מגדולי חכמי ספרד, פוסק, פרשן, הוגה, מקובל ורופא.
[31] בשיעור הקשבנו לשיר "יד ביד" בביצועה של עופרה חזה ע'ה. מילים: בצלאל אלוני ; לחן: צביקה פיק, מתוך האלבום "בית חם" 1984: https://www.youtube.com/watch?v=Wnn4ggisuGM
[© Smadar Prager, CGP]
Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה