בס"ד
השיעור מוקדש לעילוי נשמת שיינא באשא בת ר' יוסף דוב ע'ה , תהא מנוחה עדן, ונשמתה צרורה בצרור החיים.
יַהֲדוּת וְהוֹרוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת חיי שרה
כוח של אמא אחת!
הדברים שאנחנו משאירים אחרי מותנו,
הם הדברים שמעידים על החיים שחיינו.
אמא אחת היא עולם ומלואו,
והד פועלה נישא ומהדהד לדורי דורות.
אמש נפטרה אישה יקרה במיוחד.
שיינא באשא בת ר' יוסף דוב ע'ה, אמא של חברה יקרה במיוחד שלי.
ואני באה לתת לה חיבוק גדול לפני שהיא עולה על הטיסה לארץ, ללוויה ולשבעה, ובכמה דקות שהיה לנו לשבת ולבכות יחד אני אומרת לה שזה פשוט מדהים כמה מתאימה הכותרת של השיעור שאני מכינה למחר לאמא שלה: כוח של אמא אחת.
וכמה כוח היה לאישה המיוחדת הזאת: פייגא באשא בת ר' יוסף דוס ע'ה. שליחה מסורה של הרבי מלובביץ', שיחד עם בעלה הרב יעקב מינסקי שיבלט"א, עמלו ללא לאות לא רק לגדל 16 ילדים, שרובם שליחי חב"ד ברחבי הארץ והעולם, ונכדים ונינים כן ירבו, אלא גם לקירוב יהודים לאביהם שבשמים.
{
ה
|
רבנית ימימה מזרחי שתחי' מספרת ששמעה מבנה של הרבנית בת-שבע קנייבסקי ע'ה שהיתה נוהגת לספר לילדיה על אמא-ציפור והגוזלים שלה.
"יום אחד הם היו צריכים לחצות את הים. היא לקחה גוזל במקור שלה, העבירה אותו את הים וחזרה. לקחה גוזל שני, העבירה אותו וחזרה.
כל גוזל שלקחה, שאלה אותו:
"גוזלי, האם גם אתה ככה תיקח את אמא כשהיא תהיה זקנה?"
"בטח, יא מאמא יא רוחי".
"שקרן!" אמרה בכעס וזרקה אותו לים.
לוקחת את השני. "ילד שלי, נכון שככה גם תעשה לי?"
"בטח, ועוד יותר".
"שקרן!" וזרקה גם אותו. כך עשתה עד לאחרון הגוזלים.
"גוזלי שלי", שאלה את הגוזל האחרון. "ככה אתה גם תעשה לאמא כשהיא תהיה זקנה?"
"האמת, אמא, אני לא בטוח", אמר בהיסוס. "אבל אני בטוח שאני אנהג כך כלפי הילדים שלי"."
"וזה כל כך יפה" אומרת הרבנית ימימה מזרחי "כי בכנות אמא, את באמת מצפה שיעשו איתך בדיוק מה שעשית עבורם? ה' ישמור, את רוצה שבגיל 90 הילדים יגידו לך "אמא, זוכרת שלקחת אותי לגינה בעגלה? בואי. אקח אותך בעגלה. אמא, נפלה לך שן, אני אשים לך אותה תחת הכרית ומחר יהיה לך חמישה שקלים. אמא, ריסקתי לך את האוכל ממש כמו גרבר..." איזה דיכאון.
מה שכן, אני בהחלט אשמח לראות איך פתאום אני משתכפלת. איך דברים שאני עשיתי עם הילדים שלי, הם עושים עם הילדים שלהם. אין שמחה גדולה מזו, אין בעולם."
ועל פייגא באשא בת ר' יוסף דוב ע'ה בהחלט אפשר לומר שהיא השתכפלה.
כל ילדיה, נכידיה, וניניה, הולכים בדרכיה, בתלם שבו היא פסעה. ממשיכים את דרכה, עושים ועוסקים במה שהיא עשתה ועסקה, ואני בטוחה שהיא מאוד שמחה שם בשמים תחת כסא הכבוד לראות את כל מה שהיא השאירה כאן אחריה.
וב'ה שהסתיים סבלה ואפשר לומר מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי- יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ[1], רְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ[2], כולם כאן מלווים אותך, ויש שכר לפעולתך, כולם ממשיכים את דרכך.
יהי זכרה ברוך.
{
והיום אנחנו לומדים את פרשת חַיֵּי שָׂרָה[3]. וזה ממש מוזר לקרוא לפרשה שמתחילה בסיפור מותה של שרה אמנו, חַיֵּי שָׂרָה.
היא הרגע מתה, איך חַיֵּי שָׂרָה?
מאז שהכרנו את אברהם אע"ה, עומדת לצידו שָׂרָה. ובכל זאת אנחנו בקושי שומעים עליה. הוא התחתן איתה, היא צחקה כששמעה שבגיל 90 יהיה לה תינוק, היא הביאה את הגר שתתן לאברהם זרע שהיא לא יכלה לתת לו, היא עמדה על כך שאברהם ישלח את הגר וישמעאל בגלל ההשפעה הרעה שלו על יצחק, וכו'. אבל בהשוואה למה שאנחנו שומעים על אברהם אע"ה, אנחנו לא שומעים כלום כמעט על מי היא באמת היתה. מי היתה שָׂרָה אמנו?
אנחנו עוברות את חיינו עם המבט קדימה, להספיק, לעשות, להתקדם, לצמוח, להשיג, לעבור.
לא להתבוסס בעבר, לא לתת לו להכתיב לנו את העתיד – ואז באה התורה ומקדישה פרשה שלימה לחַיֵּי שָׂרָה, אבל מתי? אחרי שהיא כבר נפטרה, אחרי מותה.
רק אחרי מותה בוחרת התורה לעשות לנו היכרות לעומר עם מי שהיתה שָׂרָה אימנו.
למה? למה רק אחרי מותה?
והאופן שבו התורה בוחרת לספר לנו עליה, גם הוא תמוה.
התורה לא ממש מספרת על שָׂרָה, אלא על יצחק, ועל אברהם, ורבקה....
אנחנו מבינים שאנחנו צריכים לקרוא בין השורות כדי להכיר את שָׂרָה, לחפש את שָׂרָה מתוך הדברים והאירועים שהתרחשו לאו דווקא בחייה, אלא בעיקר אחרי מותה.
{
אנחנו לומדים שהעבר חשוב מאוד, אבל לא כדי להתבוסס בו, לבכות על מר גורלנו, לתרץ את הגנטיקה שירשנו או העוולות שחווינו כאחראיים לקשיים שבהווה, אלא כדי לקחת מממנו כיוון. את הכיוון הנכון שבו אנחנו צריכים ללכת. להמשיך את הדרך שעשו אלה שהיו לפנינו.
כמו שכתוב בשיר השירים: "אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים.[4]"
ומסביר לנו הרמב"ם: "אם לא תדעי לך יפתי אשר בנשים איזה דרך הלכו, צאי והסתכלי בדריכות פסיעות רגלי הצאן, ורעי שם עם גדיותיך עם אותן עדרים אצל משכנות הרועים.
דמיון שהקב"ה משיב לכנסת ישראל, לכי בדרכי אבותיך הרועים הנביאים אשר נבאו עליך, ותנצלי מעול גלותך."
והנמשל עפ"י רש"י: "כנסת ישראל שואלת את ה' איך ירעה וינהיג את עמו בגלות, מבקשת ממנו שידריך אותה כך שלא תהיה גולה ומטולטלת בין הגויים, והוא משיב לה, שכדי להחזיק מעמד בגלות, עליה לצעוד בעקבותיהם של הדורות הקודמים ולשמור על המסורת."
וזוהי פרשת חַיֵּי שָׂרָה, זה מה שהיא מלמדת אותנו. שמה שאנחנו משאירות מאחור הוא המדד האמיתי לחיים שחיינו. לא מה עשיתי עם עצמי, אלא מה השארתי לילדי, ולנכדי, ולניני. איך ניצלתי את הזמן שהיה לי כאן עלי אדמות כדי לסייע ולהיטיב עם הדורות שיבואו אחרי.
שָׂרָה היתה האמא הראשונה שסללה את הדרך, לא היה לה עקבות של צאן ללכת בהן.
אבל לרבקה האמא השנייה, כבר היו עקבות ללכת בהן. ומסיפור הפרשה אנחנו לומדות שהיא התאימה בדיוק לעקבותיה של שָׂרָה.
{
מִלְכָּ֥ה אשתו של אחי אַבְרָהָ֜ם, נָח֥וֹר, ילדה לו שמונה בנים. לצעיר הבנים בְּתוּאֵ֖ל נולדה בת ושמה רִבְקָ֑ה. יוצא שרִבְקָ֑ה היא ביתו של האחיין של אַבְרָהָ֜ם. והיא תתחתן עם יִצְחָֽק, שהוא האחיין של אביה.
בפרשות הקודמות למדנו שאברהם מתווה לנו דרך.
גם לו לא היה צאן לכת בעקבותיו, אלא ללמוד את רצון ה' מתוך הציוויים והניסיונות שהוא עבר.
סיפור מופלא של גילויי השגחה מתרחש במסעו של אליעזר עבד אברהם לחרן להביא משם אישה לבנו.
אברהם לא נותן לאליעזר הוראות מאוד מדויקות לגבי אופייה ותכונותיה שלה האישה שתהיה ראויה לבנו: היהודי הנימול הראשון[6], אלא רק שתי הגבלות:
1. לא לקחת ליצחק אישה מבנות הכנעני, אלא מבנות ארצו מולדתו: "לֹֽא־תִקַּ֤ח אִשָּׁה֙ לִבְנִ֔י מִבְּנוֹת֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י... כִּ֧י אֶל־אַרְצִ֛י וְאֶל־מוֹלַדְתִּ֖י תֵּלֵ֑ךְ[7]".
הכלי יקר[8] כותב[9] שאברהם לא רצה שיצחק ישא מבנות כנען כי לאנשי המקום היה חסרון תורשתי של 'אגואיזם' ותאוות אישיות. למשפחת בתואל לעומת זאת, לא היה את החסרון הגנטי הזה, אבל היה להם חסרון אחר: הם היו עובדי אלילים. הנטייה לעבודת אלילים היא לא תכונה תורשתית אלא מושג תרבותי, סביבתי. לכן אברהם ביקש כך: א) אשתו של יצחק לא תהיה מכנען אלא מ"מוֹלַדְתִּ֖י", בת למשפחה עם תכונות גנטיות טובות ומזג טוב. ב) בכל זאת, הנערה צריכה לבוא ליצחק, והוא לא ילך לגור שם, כדי שנערה תהיה מרוחקת מהסביבה של תרבות עבודת האלילים. ובמילותיו: "טבע האבות נמשך גם לבנים. וזה דוקא באותן עבירות הבאים מפאת החומר, כאכילה וזימה וכילות וקנאה וכל המידות הרעות הנתלות בחומר, נגעים אלה מתפשטים מהאבות לבנים, ותולדותיהן וכיוצא בהם; אבל העבודה זרה, דבר התלוי בשכלו של אדם, אינו מתפשט מאבות לבנים."
וכאן הוא מסביר על סמך מה מתבססת המסקנה הזו שלו, שעבירות הקשורות בחומר כמו אכילה וזימה וכיוב' הם גנטיות, בעוד שעבודה זה לא, וכך הוא כותב: "כי שלושה שותפין באדם (קידושין ל' ב'), החומר בא מן אב ואם לפיכך כל מעשה אבות התלוין בחומר ירשו בנים; אבל האמונה היא תלויה בשכלו של אדם והרי הקב"ה נותן בו נשמה ושכל, למה יתפשט זה מאבות לבנים? ע"כ היה מרחיק הכנענים שהיו שטופי זימה (ויק"ר כג' ז') וכמה מיני עבירות הנתלים בחומר האדם זולת ע"ז, ולא הרחיק לבן ובתואל, שלא היה בהם כי אם פחיתת הע"ז לבד."
הכלי יקר[8] כותב[9] שאברהם לא רצה שיצחק ישא מבנות כנען כי לאנשי המקום היה חסרון תורשתי של 'אגואיזם' ותאוות אישיות. למשפחת בתואל לעומת זאת, לא היה את החסרון הגנטי הזה, אבל היה להם חסרון אחר: הם היו עובדי אלילים. הנטייה לעבודת אלילים היא לא תכונה תורשתית אלא מושג תרבותי, סביבתי. לכן אברהם ביקש כך: א) אשתו של יצחק לא תהיה מכנען אלא מ"מוֹלַדְתִּ֖י", בת למשפחה עם תכונות גנטיות טובות ומזג טוב. ב) בכל זאת, הנערה צריכה לבוא ליצחק, והוא לא ילך לגור שם, כדי שנערה תהיה מרוחקת מהסביבה של תרבות עבודת האלילים. ובמילותיו: "טבע האבות נמשך גם לבנים. וזה דוקא באותן עבירות הבאים מפאת החומר, כאכילה וזימה וכילות וקנאה וכל המידות הרעות הנתלות בחומר, נגעים אלה מתפשטים מהאבות לבנים, ותולדותיהן וכיוצא בהם; אבל העבודה זרה, דבר התלוי בשכלו של אדם, אינו מתפשט מאבות לבנים."
וכאן הוא מסביר על סמך מה מתבססת המסקנה הזו שלו, שעבירות הקשורות בחומר כמו אכילה וזימה וכיוב' הם גנטיות, בעוד שעבודה זה לא, וכך הוא כותב: "כי שלושה שותפין באדם (קידושין ל' ב'), החומר בא מן אב ואם לפיכך כל מעשה אבות התלוין בחומר ירשו בנים; אבל האמונה היא תלויה בשכלו של אדם והרי הקב"ה נותן בו נשמה ושכל, למה יתפשט זה מאבות לבנים? ע"כ היה מרחיק הכנענים שהיו שטופי זימה (ויק"ר כג' ז') וכמה מיני עבירות הנתלים בחומר האדם זולת ע"ז, ולא הרחיק לבן ובתואל, שלא היה בהם כי אם פחיתת הע"ז לבד."
2. היא חייבת לבוא לחיות עם יצחק בארץ ישראל, ליצחק אסור לרדת מהארץ: "וְאִם־לֹ֨א תֹאבֶ֤ה הָֽאִשָּׁה֙ לָלֶ֣כֶת אַחֲרֶ֔יךָ וְנִקִּ֕יתָ מִשְּׁבֻעָתִ֖י זֹ֑את רַ֣ק אֶת־בְּנִ֔י לֹ֥א תָשֵׁ֖ב שָֽׁמָּה׃ [10]"
כי הקב"ה הבטיח לאברהם בברית בין-הבתרים "לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת[11]", ולכן הוא חייב להישאר בארץ הזאת.
נחתם חוזה, וכל צד חייב לבצע את חלקו על מנת שהחוזה ישאר בתוקף. כדי שהארץ הזאת "מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת[12]" אכן תינתן לזרעו של אברהם אע"ה, הוא חייב שזרעו ישאר בארץ שאליו ציווה אותו הקב"ה ללכת כשאמר לו "לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ׃ וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה׃[13]"
כי הקב"ה הבטיח לאברהם בברית בין-הבתרים "לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת[11]", ולכן הוא חייב להישאר בארץ הזאת.
נחתם חוזה, וכל צד חייב לבצע את חלקו על מנת שהחוזה ישאר בתוקף. כדי שהארץ הזאת "מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת[12]" אכן תינתן לזרעו של אברהם אע"ה, הוא חייב שזרעו ישאר בארץ שאליו ציווה אותו הקב"ה ללכת כשאמר לו "לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ׃ וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה׃[13]"
{
יש בפרשה שלנו הרבה מאוד התרחשויות, ורק מהסיפור הזה אנחנו לומדים שני דברים חשובים מאוד:
1. למקום מגוריו של האדם יש השפעה על תכונותיו, אישיותו ואופיו.
למדנו כבר בפרקי אבות[14]: "צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם. ...רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חָבֵר טוֹב. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שָׁכֵן טוֹב. "
ובברכות השחר אנחנו מתפללים ומבקשים כל בוקר: "וְהַרְחִיקֵנוּ מֵאָדָם רָע וּמֵחָבֵר רָע.... שֶׁתַּצִּילֵנִי הַיּוֹם וּבְכָל יוֹם, מֵעַזֵּי פָנִים וּמֵעַזּוּת פָּנִים. מֵאָדָם רָע, וּמֵחָבֵר רָע, וּמִשָּׁכֵן רָע, וּמִפֶּגַע רָע. מֵעַיִן הָרָע, מִלָּשׁוֹן הָרָע,..."
כמה חשוב איפה אנחנו מתגוררים ובאיזו חברה אנחנו מסתובבים, ומי החברים שלנו.
הם משפיעים מאוד מאוד על האופן שבו האדם נבנה ומתעצב.
השנים המעצבות של האדם הם 0-6. יש תאוריות שונות, אבל כולן מסכימות פחות או יותר על זה.
שנות הילדות הן קריטיות.
הילד חי בתוך מעגלים של השפעה, כשהקרובים אליו ביותר הם במוכן משפחתו הגרעינית, וככל שהוא גדל יש גם למעגלים החיצוניים, גן, בי"ס, קהילה, עבודה, עיר, מדינה, השפעה על אישיותו.
האדם החזק ביותר, עם העקרונות הנעלים ביותר, יתקשה להמשיך להתנהג כפי שחונך אם יידרש לעבור לחיות בחברה שונה.
זו הסיבה שכל-כך חשוב לשים לב לחברים שהילד בוחר מגיל צעיר, ולהסיט אותו לנתיב הנכון במידת הצורך.
כי לחברים האלה יש השפעה עצומה על התפתחות האישיות של הילד.
אין ספק שילד שגר בעיר ויכול בקלות להשתמש בתחבורה הציבורית, ילמד להיות עצמאי יותר ומסתדר יותר בכוחות עצמו מילד שגר בפרברים וזקוק להורים שיקפיצו אותו ממקום למקום.
ילד שגר בכפר ירגיש נוח יותר להיות במחיצת בעלי חיים ולעבוד עבודה פיזית, מילד שגר בעיר.
ו-2. כדי לקבל את ברכת ה' – האדם חייב לבצע את חלקו. אי אפשר לצפות מהקב"ה להשפיע עלינו מכל טוב אם אנחנו לא לא עושים מהצד שלנו פעולות שיהפכו אותנו ראויים לקבלת השפע הזה.
זה לא שאנחנו לא ראויים בעיני הקב"ה. הוא את השפע שלו משפיע כל הזמן ללא הגבלה, על כולנו.
זה רק שכדי שהשפע הזה יוכל לפעול עבורינו, הוא חייב קודם כל להיכנס, להתקבל בתוכנו. וזה יקרה רק אם גם אנחנו נעשה את הפעולות המתאימות לקבלת השפע הזה.
זה לא שאנחנו לא ראויים בעיני הקב"ה. הוא את השפע שלו משפיע כל הזמן ללא הגבלה, על כולנו.
זה רק שכדי שהשפע הזה יוכל לפעול עבורינו, הוא חייב קודם כל להיכנס, להתקבל בתוכנו. וזה יקרה רק אם גם אנחנו נעשה את הפעולות המתאימות לקבלת השפע הזה.
זה כמו לצפות לקבל משכורות ממקום העבודה אם לא מגיעים לעבוד.
ילדים חייבים לקבל מאיתנו אהבה לא משנה מה הם עושים, ואיך הם מתנהגים. מניעת אהבה אסור שתהיה אף פעם כלי נשק ביד ההורים.
אבל בהחלט אפשר וצריך לצפות מהילדים שלנו לעשות את החלק שלהם כדי שיהיו ראויים לקבל שפע, הטבות.
כל משפחה תקבע לעצמה כמובן מהו החלק שהם מצפים מהילדים – אבל חייבים שיהיה לילדים איזה שהוא חלק של עשייה בבית ובמשפחה, כדי שהם ירגישו זכאים ולא אוכלי חינם.
{
ומהסיפור הזה אנחנו לומדים בעקיפין גם כמה דברים על שָׂרָה:
אברהם נשא את שרה כשעוד היתה שרי, עוד לפני שיצאו לדרך מאור כשדים לחרן.
כלומר, שרה היתה בת ארצו ומולדתו של אברהם.
כלומר, שרה היתה בת ארצו ומולדתו של אברהם.
לצידו של אברהם שהיה איש שכל כולו חסד, שעוסק בגיור והאדרת שמו של הקב"ה, היתה שרה, שעשתה יחד איתו את כל העבודה הענקית הזו.
בתחילת פרשת לך-לך מספרת לנו התורה שאברהם לקח את שרה ואת לוט "וְאֶת־הַנֶּ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־עָשׂ֣וּ בְחָרָ֑ן[15]", ומפרש"י: " אֲשֶׁר־עָשׂ֣וּ. שהכניסן תחת כנפי השכינה: אברהם מגייר האנשים, ושרה הנשים, ומעלה עליהם כאילו עשאום."
אנחנו לומדים שבעצם אברהם ושרה ייסדו ביחד תנועה רוחנית חדשה. הם הולכים ומפיצים את האמונה בא-ל אחד. זוהי עבודת צוות. אברהם את האנשים ושרה את הנשים. הדמות המובילה את המהלך בצורה גלויה היא אברהם. "וַיֵּ֣לֶךְ אַבְרָ֗ם כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר אֵלָיו֙ ה'[16]". "וַיִּקַּ֣ח אַבְרָם֩ אֶת־שָׂרַ֨י אִשְׁתּ֜וֹ...[17]" אולם בהמשך הפסוק נאמר "וַיֵּצְא֗וּ לָלֶ֙כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֖אוּ אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן׃". לשון רבים ולא לשון יחיד.
זאת אומרת שלמרות שהתורה מדגישה את פעולותיו של אברהם, בפועל שניהם יוצאים ובאים לארץ כנען, ושניהם עושים ביחד את העבודה, זה מצד זה, וזו מן הצד השני, "עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ׃[18]" כמו שלמדנו שמסביר הכתב והקבלה[19], שכְּנֶגְדּֽוֹ, במובן של איזון. כמו ששמים על שתי כפות המאזניים, שני דברים שהם בעלי ערך זהה, משקל זהה, על מנת שיוכלו לאזן זה את זה, ולא שאחד כבד יותר מהשני, ואז המאזניים לא יכולות להתאזן. כנגדו, לאזן אותו.
אנחנו לומדים ששרה על אף פעילותה - בכל אופן היא נסתרת.
ובכך בעצם אברהם מורה לאליעזר איזו מין אישה הוא מחפש ליצחק, אישה שתהיה בעלת תכונות דומות:
חרוצה, בעלת חסד, אוהבת לעזור לאנשים, צנועה, לא מתבלטת, עושה את העבודה שלא על מנת לקבל פרס אלא בגלל שזה מה שצריך לעשות.
ומכיוון שאברהם אהב כל-כך את שרה, והעריך אותה כל-כך, הוא רצה שליצחק בנו תהיה אישה שקורצה מאותו חומר, אישה תוצרת אור-כשדים. אישה תוצרת בית אביו: אנחנו לומדים גם ששרה היתה אחותו של אברהם. לא מאותה אם אבל כן מאותו אב: "וְגַם־אׇמְנָ֗ה אֲחֹתִ֤י בַת־אָבִי֙ הִ֔וא אַ֖ךְ לֹ֣א בַת־אִמִּ֑י וַתְּהִי־לִ֖י לְאִשָּֽׁה׃[20]", מה שהיה מותר בימים ההם, ולכן גם לא היתה לאברהם כל בעיה לשלוח את אליעזר למצוא ליצחק אישה אצל אחיינו.
אישה מכוחותינו... מכוחותיו של אברהם אבינו.
כשאנחנו מחפשים שידוך, ורוצים לדעת אם שני בני זוג יתאימו אחד לשני, זה לא ממש חשוב אם שניהם אוהבים לקרוא ספרים, לראות סרטים ולטייל על חוף הים בשקיעה.
זה לא הכי חשוב לבדוק אם יש להם תחביבים ותחומי עניין משותפים – אלא אם דומים במהותם, בליבה שלהם, בלב:
האם יש להם ערכים דומים,
האם יש להם מוסר דומה,
האם יש להם השקפה דומה על החיים,
מוסר עבודה, ענווה, צניעות, טוב לב, חריצות, יחס לילדים וזקנים, יחס לבעלי חיים, רוחב לב, כיבוד הורים.
אלה דברים מהותיים וחשובים הרבה הרבה יותר.
וכשאנחנו מדברים על הבנים והבנות המתבגרים שלנו על העתיד, ומה שיהיה הפרק הבא בחייהם, כדאי להעביר את המידע הזה כדי שידעו הם על מה להתמקד, ומה העיקר ומה הטפל.
אבל הכי חשוב זה לתת להם דוגמא אישית.
כשאני רואה איך הבנים שלי מפנקים את הנשים שבחייהם, הלב שלי מתרחב. אני יודעת שהם פשוט מחקים את אבא שלהם. ואני מודה לקב"ה ששלח לי אותו, ומאושרת שבחרתי להם כזה אבא.
{
אחרי שאליעזר מקבל את הסכמתה של רבקה, ואת ברכתם של בתואל ולבן, אביה ואחיה, הם מגיעים לארץ ישראל ושם נפגשים יצחק ורבקה לראשונה.
זוהי פגישה דרמטית בזכות עצמה, ובודאי נתעכב עליה יותר בפעם אחרת: יצחק שיצא לשדה להתפלל על זיווגו תפילת מנחה, מרים את ראשו רק כדי לראות שתפילתו נענתה.
כותב הכלי יקר[21]: "וַיֵּצֵ֥א יִצְחָ֛ק לָשׂ֥וּחַ בַּשָּׂדֶ֖ה לִפְנ֣וֹת עָ֑רֶב וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּ֥ה גְמַלִּ֖ים בָּאִֽים׃" כי בשעת תפילה היה נותן עיניו למטה (יבמות קה' ב'), ומיד לאחר סיום התפילה נשָּׂ֤א עֵינָיו֙ למעלה, וַיַּ֔רְא כי היה נענה מיד, וְהִנֵּ֥ה גְמַלִּ֖ים בָּאִֽים נושאים את בת זוגו."
"מזה", אגב, מוסיף וכותב הכלי יקר, "למדו שיותר האדם נענה בתפילת המנחה."
אז הוא נושא עיניו רק כדי לראות את רבקה רואה אותו ונופלת מגב הגמל.
מה שיכול בקלות להיות מובן בסלנג של היום: "ראתה אותו ונפלה חזק" אהבה ממבט ראשון. לגמרי!
לפשוטו של מקרא פירוש אחר: "כיוון שראתה איש הדור בצורתו מופיע והולך לקראתם, שיערה בדעתה שהוא יצחק, ונקטה מיד דרך צניעות וענווה שלא יהיה הוא הולך והיא רוכבת ובמהירות רבה ירדה מעל הגמל כמי שנופלת מנו, או שרק הרכינה עצמה (=התכופפה) בעודה יושבת על גב הגמל."
{
וכך ממשיך הכתוב בפרשתנו: "וַיְבִאֶ֣הָ יִצְחָ֗ק הָאֹ֙הֱלָה֙ שָׂרָ֣ה אִמּ֔וֹ וַיִּקַּ֧ח אֶת־רִבְקָ֛ה וַתְּהִי־ל֥וֹ לְאִשָּׁ֖ה וַיֶּאֱהָבֶ֑הָ וַיִּנָּחֵ֥ם יִצְחָ֖ק אַחֲרֵ֥י אִמּֽוֹ׃[22]"
© כל הימים שהיתה שרה קיימת היה ענן קשור על האהל וכיון שמתה פסק אותו ענן וכיון שבאת רבקה חזר אותו ענן.
© כל זמן שהיתה שרה קיימת היתה ברכה משולחת בעיסה וכיון שמתה שרה פסקה אותה ברכה וכיון שבאת רבקה חזרה אותה ברכה.
© כל זמן שהיתה שרה קיימת היו דלתותיה פתוחות לרוחה וכיון שמתה שרה פסקה אותה רווחה, וכיון שבאת רבקה חזרה אותה רווחה.
© כל זמן שהיתה שרה קיימת היה נר דלוק מלילי שבת ללילי שבת כיון שמתה שרה פסק וכיון שבאת רבקה חזר אותו הנר.
וכיון שראה יצחק שהיתה עושה כמעשה אמו מיד ויביאה יצחק האהלה שרה אמו."
אם כן ראינו ארבעה דברים: ענן קשור על האוהל - המסמל את השכינה והקשר עם הקב"ה, ברכה בעיסה– השפע הגשמי, דלתות פתוחות לרווחה– מידת החסד, ונר שדולק מערב שבת לערב שבת.- כנגד השפע הרוחני בבית. אבל רש"י[24] שמביא את המדרש 'שוכח' דבר אחד: "הָאֹ֙הֱלָה֙ שָׂרָ֣ה אִמּ֔וֹ - ויביאה האהלה והרי היא שרה אמו כלומר ונעשית דוגמת שרה אמו שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מע"ש לערב שבת וברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האהל ומשמתה פסקו וכשבאת רבקה חזרו."
אנחנו מבינים שאפילו אחרי שסיפר אליעזר ליצחק על הדרך הניסית שבה פגש את רבקה ועד שהביאה איתו חזרה לארץ ישראל, עדיין לא היה בטוח יצחק שהיא ראויה להיכנס למשפחה. רק אחרי שהביא יצחק את רבקה לאוהל של שרה, וראה שאותם ניסים שהיו מתרחשים כשהיתה אימו בחיים מתרחשים שוב משנכנסה רבקה לאוהל, הבין שהיא מתאימה.
דבר נוסף שמגלה לנו הכלי יקר[25] על תפילת המנחה של יצחק: "היתה תפלה זו סמוך להֶעֱרֵב שמש, לפי שעד שלא שקעה שמשה של שרה זרחה שמשה של רבקה (ב"ר נח, ב), על כן הודיע לנו הכתוב שבאה רבקה סמוך להֶעֱרֵב שמש, להודיע שקודם הֶעֱרֵב שמשה של שרה כבר זרחה שמשה של רבקה, כדי שלא יחסר העולם מן נשים צדקניות אלו שהם לעולם כגלגל חמה, וכדי שלא יחסר נר דלוק באהל וענן קשור עליו וברכת העיסה (שם, ס, טז) וקל להבין. "
{
רק אחרי מותה של שרה אנחנו מבינים מה היו חייה. לא בגלל שמה שעשתה בחייה לא היה חשוב, אלא בגלל שרוב עשייתה נעשתה בצניעות, מאחורי הקלעים, ולא בהתבלטות.
עוצמה עצומה שהיתה אצורה באוהל של שרה, והקרינה אור עצום לכל מי שמסביבה ולעולם כולו.
רק אחרי מותה, רק אחרי לכתה, רק אחרי שהיא איננה, אברהם קולט מה היא היתה.
רק אחרי שמשהו נלקח מאיתנו אנחנו חשים את הריק שנשאר אחריו.
אברהם מתגעגע לעזר שכנגדו, והוא מחבר לה את השיר ששר כל בעל לאשתו לפני הקידוש של ערב שבת:
"זה שאומר הכתוב[26]: "אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ[27]" – זה אברהם שהיה מקונן על שרה. מה כתיב למעלה מן הענין? "וַתָּ֣מׇת שָׂרָ֗ה[28]", התחיל אברהם לבכות עליה ולומר: אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא?[29]"
וכך מפרטים מחלקי המים בעיקר עפ"י מדרש תנחומא:
"אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא, זו שרה, דכתיב בה: הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את.
וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ - שבאת ממרחק, שנאמר: קורא ממזרח עיט מארץ מרחק איש עצתי (ישעיה מו יא).:
פה אברהם מכיר ביופייה של שרה עוד בחייה ובכך שהלכה איתו לאורך כל מסעותיו. ובבראשית רבה מה' א' מפרש: "מהו מִכְרָה? זה עיבורה", היינו שאברהם גם מכיר בצערה של שרה שלא זכתה להיריון מנישואיה איתו שנים רבות. אפשר שהעקרות היא תוצאת הטלטולים והמסעות.
בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ - אימתי? בשעה שאמר לה: אמרי נא אחותי את: פעמיים שם אברהם מבטחו בשרה שלא תגלה שהם איש ואשה נשואים, פעם אצל פרעה ופעם אצל אבימלך. ומזלו דווקא שנודע להם שהם בעל ואישה ונהגו בו ביושר ובעושר.
וְשָׁלָל לֹא יֶחְסָר – זה אברהם אבינו שהיה עשיר מאוד וכבד במקנה ובכסף ובזהב.
גְּמָלַתְהוּ טוֹב וְלֹא רָע כֹּל יְמֵי חַיֶּיה - שנאמר: ולאברם היטיב בעבורה (בראשית יב טז): ההטבה שקבל אברהם, בזכות שרה, מפרעה מלך מצרים, היא אולי רק חלק קטן מ"גמלתו טוב ולא רע כל ימי חייה".
דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים - בין יצחק לישמעאל, שאמרה: גרש האמה הזאת ואת בנה: הדרשן משתמש במצוות התורה של איסור כלאיים, הפרדה בין צמר ופשתים, באופן סימבולי לתיאור ההפרדה ששרה דרשה מאברהם לעשות בין ישמעאל ליצחק. כאילו אומר: שרה דרשה שיפריד בין צמר ופשתים שהוא כמובן הפך הפשט.
הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר - ותוקח האשה בית פרעה. ועוד: וישלח אבימלך: "היתה כאניות סוחר - שהיתה מטלטלת ממקום למקום וממדינה למדינה, כספינה הזאת ההולכת ממקום למקום בים". ובדומה לכך גם בילקוט שמעוני. ובאגדת בראשית: "היתה כאניות סוחר, שהיתה בעבר הנהר ובאת לה לארץ כנען".
וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה - אימתי? וישכם אברהם בבקר: ובתנחומא בובר הוא ממשיך לדרוש גם את החלק השני של הפסוק: "ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה" שלשרה היה גם חלק בקיום מצוות המילה שנקראת "חוק". אולי משום שאברהם נמלך בשרה על המילה וקיבל את ברכתה.
וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ - ויקח לחם וחמת מים: קטע זה העתקנו מהילקוט שמעוני שאולי משמר מדרש שלא מצאנו בשום מקור אחר. שרה מעורבת גם ביציאת הגר וישמעאל בחשכת הבוקר ומסייעת לצייד אותם בצידה לדרך. לטוב ולרע.
זָמְמָה שָׂדֶה וַתִּקָּחֵהוּ - זממה ונטלה שדה המכפלה ושם נקברה, שנאמר: ואחרי כן קבר אברהם את שרה: ובתנחומא בובר: "זממה שדה ותקחהו, שעוד שהיא בחיים זממה ליטול את מערת המכפלה. ותקחהו - שהרי נקברה בה". שרה היא שתכננה לקנות את שדה המכפלה עוד בחייה; וסופה שנקברה שם, מוכיח על ראשיתו של תהליך הקניה "ותקחהו".
חָגְרָה בְעוֹז מָתְנֶיהָ – אימתי? כשבאו המלאכים, שנאמר: וימהר אברהם האהלה אל שרה וגו': ובילקוט שמעוני: למילה חגרה יש משמעות לא רק של סינר במטבח, אלא של מי שעומד בעוז כנגד מישהו אחר, גם בינו לבינה. (שינסה מותניים).
טָעֲמָה כִּי טוֹב סַחְרָהּ - כשבאו עליהם המלכים, דכתיב: ויחלק עליהם לילה: סחרה הוא דיבורה. טוב סחרה – יפה דברה שרה. ובלילה נשארה ערה על מנת לסייע לאברהם לצאת עם שחר למלחמתו להצלת לוט.
יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר - שהיתה נותנת מאכל לעוברים ושבים,
כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי - שהיתה נותנת צדקות ומלבשת ערומים,
לֹא תִירָא לְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג – מגיהינום. למה? כי כל ביתה לבוש שָׁנִים – שְׁנַיִם: שבת ומילה: בזכות שתי המצוות: שבת ומילה. אברהם רואה את החיזיון הגדול והקשה של ברית בין הבתרים ובו גלות מצרים, ואילו שרה מבושרת בה בשעה שלא תירא לביתה משלג (הוא גיהינום, עפ"י תהלים קמח ח) כי כל ביתה לבוש שנים, מקיימים שבת ומילה.
מַרְבַדִּים עָשְׂתָה לָּהּ - אלו בגדי כהונה: כשאמרו לו איה שרה אשתך (בראשית יח ט), אמר לה: מבושרת את שאת יולדת, ומהם יוצאים כהנים גדולים שמשמשין באהל מועד.
מִפְּרִי כַפֶּיהָ נטע [נָטְעָה] כָּרֶם - זה ישראל שנאמר (ישעיה ה) כי כרם ה' צבאות בית ישראל: פסוק זה השתרבב כאן בטעות ומקומו בפסוק המתחיל באות זי"ן: "זממה שדה ותקחהו" שחציו השני הוא "מפרי כפיה נטעה כרם" וכבר שם, בהערה 38 לעיל ראינו את כרם ה' צבאות בית ישראל. שרה היא אם האומה.
נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ - כשבקש מבני חת תנו לי אחוזת קבר: שבני חת אומרים לו: "נשיא אלהים אתה בתוכנו". בזכות מותה של שרה, נהגו בני חת כבוד באברהם.
סָדִין עָשְׂתָה - זו המילה, שנאמר: סוד ה' ליראיו (תהלים כה): ולא זכינו להבין את הקשר בין סדין ובין סוד, אולי זה רק משחק של צלילי המילים והקשר הענייני הוא המילה שבעשייתה צריכה לסדין; ומשמעותה, בפרט כנגד כל המקטרגים, הוא סוד ה' ליראיו ולמייחלים לחסדו (ראה בראשית רבה מט ב, תנחומא לך לך יט).
עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ - אלו ענני כבוד שהיו מקיפין את האהל שלה: העוז וההדר סביב האוהל המסמל את הקשר הברור שבפרשתנו בין שרה ורבקה ממשיכתה. והקשר של שתיהן אל יצחק, זו אמו וזו אשתו.
פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה – אימתי? בשעה שאמרה לו: בוא נא אל שפחתי (בראשית טז): חכמתה של שרה שידעה לרגע להתגבר על כאב עקרותה לטובת אברהם ואולי גם שימרה בכך את נישואיה עם אברהם. (וגם כשאמרה לו לסלק אותה).
צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ - שבכל יום היתה מצפה אימתי יחזרו המלאכים שבישרוה: שוב אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן (בראשית יח): שרה מצפה שהמלאכים ישובו ויבואו "למועד הזה כעת חיה" כפי שהבטיחו, לחגוג עמה את הולדת יצחק בנה.
קָמוּ בָנֶיהָ וַיְאַשְּׁרוּהָ - ותאמר מי מלל לאברהם,
רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל - אלו העכו"ם, ואת עלית על כולנה – שנאמר (ישעיה נא): הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם: אולי הדברים קשורים שוב בהיות שרה ואברהם הוריהם של כל הגרים לעתיד לבוא. ראה מדרש משלי (בובר) פרשה לא: "רבות בנות עשו חיל, ואת עלית על כולנה. זו רות המואביה, שנכנסה תחת כנפי השכינה". האבות נחשבים להרים והאמהות לגבעות ושניהם לצורים שמהם נחצבה האומה.
שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי ....,
תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ – שנאמר: ויהיו חיי שרה: מסכם את חיי שרה ומה שיש לנו ללמוד ממנה."
{
נסיים במילה לכל האימהות שלנו. לא, לאו דווקא שרה, רבקה, רחל ולאה, אלא האימהות הביולוגיות שלנו.
אני מקריאה לכם את מילות השיר שלנו של סיום השיעור, ומקדישה אותו לכל האימהות שלנו:
אלה שאיתנו רק ברוחן, ואלה שעדיין איתנו גם בגופן,
באהבה ובתודה ענקית, על כל העקבות שהשאירו לנו, ועל היד שנתנו לנו כשהיינו צריכות, ועל הכתף, ועל החיבוק, ועל המתכונים, ועל הזכרונות,
ועל התפילות שלא מפסיקות ללוות אותנו מאז ועד היום... ושלא נשכח להעריך אותן בחייהן ולא רק אחרי מותן.
{
אִמָּא,
שיר הערש ששרת מזמן רודף אותי, לאן אברח, לאן?
אילו יכולתי, הייתי שוכחת איך באתי לכאן.
אִמָּא,
לא אוכל להימלט מכישופך, עיני חשכו פתאום.
אילו יכולתי הייתי חוזרת אלייך היום.
אִמָּא, הוֹ אִמָּא,
אֵיךְ בְּדָמִי, בְּעִמְקֵי נִשְׁמָתִי, דַּעְתֵּךְ נְחוּשָׁה.
אִמָּא, הוֹ אִמָּא,
אַתְּ וְגַם אֲנִי,
בְּשִׂנְאָה וְאַהֲבָה, בֵּין כּוֹחַ וְחֻלְשָׁה.
אִמָּא,
איך רציתי שתחבקי ותלטפי ותאמיני בי,
אילו יכולתי הייתי עוקרת אותך מליבי.
אִמָּא,
אין לי בית בחדרי, במיטתי, ואין לי מנוחה
אילו יכולתי הייתי בוכה עוד דמעה מלוחה.
אִמָּא, הוֹ אִמָּא...
אִמָּא,
את יודעת, אני זקופה וחזקה, כמוך בכל מצב,
אילו יכולתי, הייתי רוצה להודות לך עכשיו.
אִמָּא, הוֹ אִמָּא...
אִמָּא, הוֹ אִמָּא,
אילו יכולתי הייתי בוכה עוד דמעה מלוחה.
אִמָּא, הוֹ אִמָּא
אילו יכולתי הייתי רוצה להודות לך עכשיו.
{
לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
פרויקט שיעורי יַהֲדוּת וְהוֹרוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.
{
מקורות:
רבי אפרים, ש. (תשס"א). ספר כלי יקר השלם. חלק ראשון: בראשית שמות – פרשת חיי שרה. עמ' צט-קיד. ירושלים: הוצאת אורות חיים.
הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא: חמישה חומשי תורה עם ביאור המקרא בדרך הפשט, בראשית – פרשת חיי שרה. עמ' רנג-רפז. ירושלים: לשם ספרי איכות.
הרבנית מזרחי, י. (פרידמן, י. עורכת). (סיון תשע"ה). לפרשת בלק. עמ' 12. ירושלים. [שיעורים בדוא"ל למנויות "פרשה ואשה"].
מחלקי המים: שרה אשת חיל. פרשת חיי שרה תשע"ג. אוחזר מתוך https://www.mayim.org.il/?parasha=שרה-אשת-חיל
מילר, ח. (עורך). (2007). תורת מנחם: החזרה על סיפור אליעזר. ע"פ ליקוטי שיחות של הרבי מלובביץ' חלק ל', עמ' 90 ואילך בתוך ספר בראשית, עמ' 60-158; מהדורת לבייב, קול מנחם. כפר חב"ד: הוצאת ספרים קרני אור התורה קה"ת.
מילר, ח. (עורך). (2007). תורת מנחם: שלושת הניסים של רבקה. ע"פ ליקוטי שיחות של הרבי מלובביץ' חלק טו', עמ' 163 ואילך בתוך ספר בראשית, עמ' 165; מהדורת לבייב, קול מנחם. כפר חב"ד: הוצאת ספרים קרני אור התורה קה"ת.
פרסוף, מ. (תשע"ג). המקדש בפרשת חיי שרה. אוחזר מתוך http://hamikdash.org.il/wp-content/uploads/2016/01/chayeysara2.pdf
[8] הכלי יקר, רבי שלמה אפרים זצ"ל, 1550-1619, היה ראש הישיבה ואב בית הדין בעיר פראג, ומגדולי המורים וראש בדרשנים בדורו, דור דעה. את ספריו, שעל שמם הוא נקרא הכלי יקר, המכילים לדבריו: "פירוש יקר ורחב על חמישה חומשי תורה", הוא הוציא לאור במקור בעיר לובלין שבפולין בשנת שס"ב (1601), ובפראג שבצ'כיה בשנת שס"ח (1607).
[19] שם, הרב יעקב צבי מֶקְלֶנְבּוּרג (מעקלענבורג; תקמ"ה בערך – תרכ"ה; 1785 – 1865) היה מרבני גרמניה במאה ה-19. התפרסם בחיבורו על התורה הכתב והקבלה. ספרו זה היה הראשון בסדרת ספרים שהתפרסמו בתקופתו על ידי רבנים אורתודוקסים שונים במגמה למנוע את התפשטות הרפורמה. (ויקיפדיה).
[30] בשיעור הקשבנו לשיר "אילו יכולתי" ; מילים: אהוד מנור ; לחן: מתי כספי ; מתוך האלבום "מה זאת אהבה" 1988, בביצועהּ של ריקי גל: https://www.youtube.com/watch?v=UDiYUEVCmnc
[© Smadar Prager, CGP]
Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה