השיעור מוקדש לרפואתו השלימה של בנימין בן סוליקה. אל נא רפא נא לו ; אל נא רפא נא לו.
יַהֲדוּת וְהוֹרוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת וישלח
איך יוצאים ממאבק כוחות
ככה: קודם כל גילוי נאות,
אח"כ לבוא מאהבה ולרדת לגובה העיניים,
לרכך את השני, למצוא חן, ולמצוא את הנקודה הטובה,
ולזכור תמיד את המטרה: היחסים, אנחנו.
בפרשה הקודמת, פרשת וַיֵּצֵ֥א[1], נפרדנו מיעקב ומשפחתו במחניים, אחרי שהסתיימה הסאגה בינו לבין לבן, ויעקב פונה מיד ללא היסוס וללא אתנחתא למטרה הגדולה הבאה שלו: פיוס עם עשיו.
פרשת וַיִּשְׁלַ֨ח[2], פותחת במילים: "וַיִּשְׁלַ֨ח יַעֲקֹ֤ב מַלְאָכִים֙ לְפָנָ֔יו אֶל־עֵשָׂ֖ו אָחִ֑יו אַ֥רְצָה שֵׂעִ֖יר שְׂדֵ֥ה אֱדֽוֹם׃"
{
בסופה של הדרמה הגדולה, עומד יעקב לחצות שוב את הירדן. אבל הפעם בכיוון מערב, חזרה לארץ ישראל.
הוא במקום אחר לחלוטין ממה שהיה בו כשעבר אותו לפני 20 שנה.
אז הוא היה גבר צעיר שנס מבית אביו ואמו מפחד אחיו המאיים לרצוח אותו, ועכשיו הוא גֶּבֶר בְּעַמָּיו, אב לשניים עשר ילדים, יש לו ארבע נשים ברז"ל (בלהה, רחל, זילפה, לאה), והוא עשיר ברכוש, בצאן ובמקנה.
מגברבר מפוחד הוא הפך להיות גבר מיושב, שלם עם עצמו ועם מקומו בעולם. ובכל זאת, גם יציאתו מחרן לא היתה חלקה. לבן רדף אחריו בטענה כי גזל ממנו, רימה אותו, שיקר אותו, ועזב עם רכוש לא לו. מה שכמובן לא היה ולא נברא. וגם ההתקלות הזו עברה בסופו של דבר ללא נפגעים ובאווירה טובה.
יש לו עדיין משימה חשובה להשלים: להתפייס עם עשיו אחיו.
הוא פונה לקב"ה ומתחנן על נפשו את המשפט המדהים הבא:
"קָטֹ֜נְתִּי מִכֹּ֤ל הַחֲסָדִים֙ וּמִכׇּל־הָ֣אֱמֶ֔ת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתָ אֶת־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֣י בְמַקְלִ֗י עָבַ֙רְתִּי֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֣ן הַזֶּ֔ה וְעַתָּ֥ה הָיִ֖יתִי לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת׃ הַצִּילֵ֥נִי נָ֛א מִיַּ֥ד אָחִ֖י מִיַּ֣ד עֵשָׂ֑ו כִּֽי־יָרֵ֤א אָנֹכִי֙ אֹת֔וֹ פֶּן־יָב֣וֹא וְהִכַּ֔נִי אֵ֖ם עַל־בָּנִֽים׃[3]"
הוא מרגיש שהוא כבר מיצה את מכסת החסדים שהקציב לו הקב"ה, והוא מתחנן בפני ה' שירחם עליו ויציל אותו, שישפיע עליו עוד חסד ענק אחד ויציל אותו מעשיו אחיו. הוא פוחד שעשיו ברוב זעמו עליו יהרוג לא רק אותו אלא גם את נשותיו ובניו.
{
גם בתוך הבית אנחנו נהיים לשני מחנות – אסון!
גם בתוך הבית הפרטי וגם בתוך הבית הלאומי , יש בעם שלנו שני מחנות.
ה' ישמור.
כל צד מושך לצד שלו – וכשמושכים חזק בסוף נקרעים!
לצערינו, אין בית שאין בו מאבקי כוח.
בין אם זה בין ההורים לילדים, או אחד ההורים לאחד הילדים, או בין בני הזוג עצמם.
וזה מאוד קשה.
בואו נראה מה מלמדת אותנו הפרשה על פתרון סכסוכים, על יציאה ממאבק כוחות, על איך עושים שלום גם במצב שנראה בלתי אפשרי לחלוטין.
יעקב אבינו מלמד אותנו שיעור על.
{
כבר מהפסוק הראשון אנחנו רואים שיש כאן תכנון. יעקב אבינו לא ניגש למשימה הזו בספונטני, הוא מקדיש לענין הרבה מחשבה ונערך למפגש הבלתי נמנע בצורה מאוד מסוימת.
"וַיִּשְׁלַ֨ח יַעֲקֹ֤ב מַלְאָכִים֙ לְפָנָ֔יו אֶל־עֵשָׂ֖ו אָחִ֑יו אַ֥רְצָה שֵׂעִ֖יר שְׂדֵ֥ה אֱדֽוֹם׃"
דבר ראשון הוא שולח שליחים, מלאכים,
· שיכינו את הקרקע,
· שבואו לא יהיה הפתעה,
· הוא לא עושה התגנבות יחידים על מנת למצוא את הצד השני בחולשתו כדי לתת לעצמו יתרון.
נהפוך-הוא, הוא שולח את המלאכים לעשיו כדי:
1. שעשיו ידע שהוא בדרך, שהוא מגיע.
2. כדי להעביר לעשיו מסר של 'אני מכבד אותך מספיק כדי לא ליפול עליך בהפתעה'.
{
קוראים לזה: 'גילוי נאות'. המילון מגדיר כך: גילוי נאות הוא חובתו של אדם או ארגון לגלות עובדות מהותיות שיש בהן כדי להשפיע על תוצאה של פעולה הנוגעת לצד שלישי (במקרה שלנו הצד השני 😊). בדר"כ משתמשים בביטוי הזה בתחום המשפטים, הכלכלה והחשבונאות.
אבל יש גם גילוי נאות ביהדות. (ואולי בכלל משם זה הגיע למשפטים וכיו'). קוראים לזה "מודעה וגילוי דעת". זוהי תפילה שהביא הבן איש חי זצ"ל[5] ונמצאת בכל סידור[6] עבודת ה' ואלה מילותיה: "הריני מגלה דעתי שמעתה ועד מחר, בכל פעם שאזכיר שם ה' המבורך, תהיה כוונתי אדון הכל יחיד ומיוחד, וכשאזכיר שם ה' ונזכר באדנות תהיה כוונתי היה הווה ויהיה אדון הכל יחיד ומיוחד וכשאזכיר שם אלקות יתברך תהיה כוונתי שר ומושל תקיף בעל היכולת ובעל הכוחות כולם עילת העילות וסיבת הסיבות ושליט על כל העולמות."
על-מנת שנצליח להתפלל עם הכוונה המתאימה, מזכירים לעצמנו את העובדות החשובות לנו כדי להשפיע על התוצאה של התפילה שלנו.
התפילה מטרתה לחבר בינינו לבין הקב"ה, ולחדש איתו את הקשר שמתרופף בכל פעם שאנחנו עסוקים בענייני הגוף כמו שתיה ואכילה (למשל)[7].
לגילוי הדעת שלנו תהיה השפעה לא רק על איכות התפילה אלא כתוצאה מכך גם על תוצאותיה.
הכוונה כאן לא לכך שזה מבטיח שנקבל את מה שאנחנו מתפללים עליו, אלא לטיב המשופר של הקשר והחיבור עם הקב"ה.
אבל לא רק.
הרבי מלובביץ' מלמד אותנו שהתפילה היא לא בקשה. התפילה היא משהו אחר.
הדוגמא שהוא נותן היא מהפרשה הקודמת שלנו, פרשת וַיֵּצֵ֥א, שבה קראה רחל לבן השני שנולד לשפחתה בלהה נַפְתָּלִי משום ש:"נַפְתּוּלֵי אֱלֹקִים נִפְתַּלְתִּי[8]" ורש"י פירש "מלשון חוטים ופתילים שחיברו ביני ובין ה' על-ידי התפילות והבקשות שלי."
והרבי מלובביץ' מוסיף ומסביר שאותיות 'תפילה' הן אותיות 'פתילה'.
שכמו שאנחנו צריכים להדליק את הפתילה כדי שתדלוק האש, כך גם צריך יהודי את התפילה כדי להדליק בו את האש. האש של האהבה לתורה למצוות ולקב"ה (לאו דווקא בסדר הזה).
{
מה שמחבר אותנו כמובן לחנוכה שמתקרב ובא, ויחול עלינו לטובה בעוד 15 יום, ביום שלישי בעוד שבועיים, ערב כה' בכסלו (12.11.17).
בחנוכה אנחנו נדליק את נרות החנוכה.
את השמן זית כתית טהור שתלינו בסוכה כדי שיספוג את קדושתה, נמזוג לבזיכים, ניטיב את הפתילות, ונדליק את הנרות שיכניסו אלינו הביתה את האור הגנוז של בראשית.
הרבנית ימימה מזרחי מלמדת אותנו שנרות, פתילות, שמן, אלה ראשי תיבות נפש. ומי שדואגת להכין בעצמה את הנרות, ולהיטיב את הפתילות, מובטחת לה שלוות הנפש, רפואת הנפש, מזור לנפש.
שמן, אלה אותיות נשמה. זהו החלק הגשמי, של החומר של הנר. הדלק.
הלהבה, היא החלק הרוחני, שכמו הנשמה, מנסה להתנתק מהחומר ולעלות למעלה, לחזור לכור מחצבתה. אל הקב"ה, אל כסא הכבוד.
והפתילה, היא התפילה, המלופפת, המתחברת והמחברת בין החומר לרוח, בין הגוף לנשמה, בין העולם הזה לעולמות העליונים, בינינו לבין הקב"ה.
כשמדליקים את הנר, מדליקים את הנשמה, מציתים שוב את הניצוץ, ומחזקים את החיבור והקשר הם ה'.
הרב רביד נגר מדגיש שאי אפשר להדליק את הנר אם הפתילה שקועה בתוך השמן. אם שקועים רק בעולם החומר.
מן הצד השני, גם אי אפשר להדליק את הנר אם הפתילה לא נוגעת בשמן. אם היא מסתובבת רק בעולמות העליונים, אין לה דלק להידלק. היא תישאר כבויה.
צריך את המינון הנכון שבין החומר, והרוח, והפתילה, התפילה שביניהם.
וכדי שיתקבלו תפילותינו, צריך להתקרב, וכדי להתקרב טוב למצוא חן, וטוב ש"נִמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלקִים וְאָדָם.[9]"
ואיך עושים את זה?
כתוב בפרקי אבות: "כָּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ.[10]"
כלומר, קודם כל צריך למצוא חן בעיני האנשים שאנחנו באים איתם במגע, ואם הם יהיו מרוצים מאיתנו, גם הקב"ה יהיה מרוצה מאיתנו. אם נמצא חן בעיניהם , נמצא חן גם בעיניו. ואז יש סיכוי טוב לתפילות שלנו להתקבל.
{
וזה מה שעשה יעקב אע"ה. אבל לפני זה הוא שולח את המלאכים "אֶל־עֵשָׂ֖ו אָחִ֑יו".
הוא שולח לעשיו, או לאחיו?
כולם יודעים שעשיו הוא אחיו. יש לו רק אח אחד, בשביל מה לציין את שמו. לָמה הכפילות? או בלשון אדלר בשביל מה הכפילות?
כדי להבין את העניין נקרא את הפסוק הבא: "וַיְצַ֤ו אֹתָם֙ לֵאמֹ֔ר כֹּ֣ה תֹאמְר֔וּן לַֽאדֹנִ֖י לְעֵשָׂ֑ו כֹּ֤ה אָמַר֙ עַבְדְּךָ֣ יַעֲקֹ֔ב[11]"
אז קודם היה לנו "אֶל־עֵשָׂ֖ו אָחִ֑יו" ועכשיו יש לנו "לַֽאדֹנִ֖י לְעֵשָׂ֑ו" – מה קורה כאן?
את התשובה נותן לנו כל-כך מתוק הבן איש חי[12]: הרי ברור שכשיעקב מדבר עם המלאכים עשיו לא נמצא שם ולא שומע אותו, אז ברור שאין כאן ענין של התרפסות. יש כאן כוונה ברורה של יעקב. הוא רוצה להדגיש בפני המלאכים נקודה חשובה, והיא – שיש לעשיו שני צדדים.
האחד טוב, שהוא חלקו של יעקב, שאחז בעקבו של עשיו והעביר אליו חלק מהטוב שלו.
והאחר הוא חלק רע. ושני הצדדים האלה באים לידי ביטוי בשני הכינויים שמכנה אותו יעקב:
"אחיו/אדוני" מצד אחד, מהצד הטוב – ו"עשיו" שהוא שמו, מהותו, החלק הרע.
כשהוא שולח את המלאכים הוא שולח אותם "אֶל־עֵשָׂ֖ו אָחִ֑יו", הוא יחידה אחת של טוב ורע.
אבל כשהוא מדבר אל המלאכים הוא מדגיש את ההפרדה באמצעות האות 'ל': "לַֽאדֹנִ֖י לְעֵשָׂ֑ו".
יעקב אע"ה מאמין בחלק הטוב שיש באחיו. הוא רוצה לדבר אל החלק הזה.
הוא רוצה להוציא אותו מעשיו, כדי שכשיפגשו יהיה זה אחיו שאוהב אותו שיעמוד מולו ולא עשיו שרוצה לרצוח אותו.
{
הוא יודע שבתוך תוכו של עשיו מסתתר אח שלו, אחי, יהודי שיש לו, כמו לכל יהודי, ניצוץ טהור של נשמה שהיא חלק אלוקה ממעל ממש, מהנשמה שנפח הקב"ה באפו של אדם[13].
כל תורת החסידות מושתת על הרעיון הזה. אין יהודים נעלים יותר ופחות, בכולנו אותו ניצוץ טהור.
אח"כ יגיע אדלר ויבנה תאוריה פסיכולוגית שלימה על רעיון שוויון הערך. על הרעיון שגם ילד קטן שווה בערכו למבוגר לא כל-כך קטן. לא שווים באחריות, לא שווים ביכולות, אבל שווים בערך הפנימי, בנשמה.
ביום חמישי הבא, יט' בכסלו, נחגוג את חג הגאולה שהוא ראש השנה של החסידות. היום שבו השתחרר האדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מלאדי מבית האסורים[14].
רבי נחמן מברסלב ידוע כמי ששם דגש גדול על מה שהוא כינה "הנקודה הטובה" שיש בכל אדם, וכתב הרבה על הנושא:
"דַּע כִּי צָרִיך לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת
וַאֲפִילּוּ מִי שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר
צָרִיך לְחַפֵּשׂ וְלִמְצא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמְּעַט אֵינוֹ רָשָׁע
וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹצֵא בּוֹ מְעַט טוֹב, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת
עַל יְדֵי זֶה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת
{
בואו נמשיך:
"וַיְצַ֤ו אֹתָם֙ לֵאמֹ֔ר כֹּ֣ה תֹאמְר֔וּן לַֽאדֹנִ֖י לְעֵשָׂ֑ו כֹּ֤ה אָמַר֙ עַבְדְּךָ֣ יַעֲקֹ֔ב[16]" יעקב אע"ה שולח את המלאכים ומבקש מהם למסור לאחיו שני דברים:
ברצינות?
1. את מי זה מעניין איפה גרת? ו-2. מה אתה משוויץ שיש לך רכוש?
זה מה-זה לא מתאים ליעקב. מה זה כאן, מניפולציות? מה הוא רוצה?
אז לא.
אלה לא מניפולציות – זוהי תוכנית מובנית מוגדרת רצינית מאוד.
עשינו גילוי נאות – שלחנו שליחים, הצהרנו על כוונותינו.
אנחנו באים מאהבה, מוצאים את הנקודה הטובה – מעוררים את החלק הטוב של אחי אדוני, ולא את החלק הרע עשיו.
ועכשיו אנחנו יורדים לגובה העיניים, מפייסים כדי למצוא חן, ומישרים את הלבבות.
יעקב אע"ה מבקש להבהיר לעשיו שהוא לא בא ממקום של התנשאות.
נכון שכשהם גרו ביחד אצל אבא ואמא הוא היה "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" ואחיו היה "אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה"[19]. אבל יעקב רוצה להודיע לעשיו שהוא לא מנותק לחלוטין מהעולם שלו.
יעקב רוצה לספר לאחיו שהוא לא שונה ממנו – הוא כמוהו.
1. גַּ֔רְתִּי עִם־לָבָ֣ן. הייתי מעורה בעולם האמיתי. גם אני הייתי איש השדה. אני כמוך.
למה הכוונה?
הראשון: "לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר, אינך כדיי לשנאותי על ברכות אביך שאמר לי הוה גביר לאחיך[22], לא נתקיימה בי."
והשני: "דבר אחר: גרתי בגימטריא תרי"ג, כלומר, עם לבן הרשע גרתי, ותרי"ג מצות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים."
כל התרגיל של הרמאות שעשיתי לך לא עזר - אבא בירך אותי "וְיִֽתֶּן־לְךָ֙ הָאֱלֹק֔ים מִטַּל֙ הַשָּׁמַ֔יִם וּמִשְׁמַנֵּ֖י הָאָ֑רֶץ וְרֹ֥ב דָּגָ֖ן וְתִירֹֽשׁ׃[23]" אבל הייתי גר, הייתי זר בבית של לבן.
ואפילו בבית של ה-נבל הזה (לבן בהיפוך אותיות), אפילו אצל ה-רמאי הזה (הארמי בהיפוך אותיות), לא הייתי בבית. לא הייתי שייך.
וגם לא נטמעתי, לא התבוללתי, שמרתי על כל המצוות, על כל ה-תריג (אותיות גרתי). "לא למדתי ממעשיו הרעים"!
אומר הרב וולבה[24], דווקא בגלל שמעולם לא הרגשתי שם בבית, דווקא בגלל זה הצלחתי לא להתאקלם. במשך עשרים שנה, לא ללמוד ממנהגיהם, לא להימשך אחרי התרבות שלהם.
2. וַֽיְהִי־לִי֙ שׁ֣וֹר וַחֲמ֔וֹר צֹ֖אן וְעֶ֣בֶד וְשִׁפְחָ֑ה, אני עבדך, כל מה ששלי שלך. אני מוכן ללת לך הכל.
ואת כל זה מבקש יעקב מהמלאכים למסור לאחיו כי: "וָֽאֶשְׁלְחָה֙ לְהַגִּ֣יד לַֽאדֹנִ֔י לִמְצֹא־חֵ֖ן בְּעֵינֶֽיךָ׃".
אני רוצה למצוא חן בעיניך. אני רוצה שגם אתה תראה אותי בעין טובה.
רק כששנינו ניישר את הלבבות, אתה תראה את הנקודה הטובה שלי , ואני אראה את הנקודה הטובה שלך – רק ככה נוכל להתפייס. רק ככה נוכל לשים את כל השאר בצד, ושים את עצמנו, ואת מערכת היחסים שלנו, את אהבת האחים שלנו – במרכז.
את היחסים.
זה לא או אני או אתה – זה אנחנו! זה גדול יותר משנינו.
{
אבל המלאכים חוזרים ובפיהם בשורה לא טובה: "וַיָּשֻׁ֙בוּ֙ הַמַּלְאָכִ֔ים אֶֽל־יַעֲקֹ֖ב לֵאמֹ֑ר בָּ֤אנוּ אֶל־אָחִ֙יךָ֙ אֶל־עֵשָׂ֔ו וְגַם֙ הֹלֵ֣ךְ לִקְרָֽאתְךָ֔ וְאַרְבַּע־מֵא֥וֹת אִ֖ישׁ עִמּֽוֹ׃[25]"
ה' ישמור ויעזור.
הם לא אומרים "בָּ֤אנוּ אֶל עֵשָׂ֔ו אָחִ֙יךָ֙" אלא "בָּ֤אנוּ אֶל־אָחִ֙יךָ֙ אֶל־עֵשָׂ֔ו", ה"אֶל" מפריד פעמיים בין "אָחִ֙יךָ֙" לבין "עֵשָׂ֔ו".
"כאילו מדובר בשני אישים שונים" אומר הבן איש חי.
ויעקב נבהל. הוא ממש מפחד. הוא נכנס ללחץ.
אבל הוא מתעשת ומיד עושה מעין חישוב מסלול מחדש. למקרה שלא נצליח להגיע ליעד המבוקש, לפחות שנצא במינימום הפסדים:
"וַיִּירָ֧א יַעֲקֹ֛ב מְאֹ֖ד וַיֵּ֣צֶר ל֑וֹ וַיַּ֜חַץ אֶת־הָעָ֣ם אֲשֶׁר־אִתּ֗וֹ וְאֶת־הַצֹּ֧אן וְאֶת־הַבָּקָ֛ר וְהַגְּמַלִּ֖ים לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת׃
וַיֹּ֕אמֶר אִם־יָב֥וֹא עֵשָׂ֛ו אֶל־הַמַּחֲנֶ֥ה הָאַחַ֖ת וְהִכָּ֑הוּ וְהָיָ֛ה הַמַּחֲנֶ֥ה הַנִּשְׁאָ֖ר לִפְלֵיטָֽה׃[26]"
הוא חוצה את כל המחנה שלו, נשיו, ילדיו, הצאן והבקר והגמלים לשתיים.
יש כאן תוכנית למקרה שהתוכנית הראשונית לא תצליח. למקרה של כישלון, למזער נזקים.
אם יגיע "עֵשָׂ֔ו" (החלק הרע) ולא "אָחִ֙יו֙" (החלק הטוב), והוא יפגע במחנה אחד, והשני יהיה לפליטה – החלק השני ישרוד. לפחות לא יהיה טוטל-לוס.
{
ואז הוא מתפלל, ואז הוא מתחנן:
"קָטֹ֜נְתִּי מִכֹּ֤ל הַחֲסָדִים֙ וּמִכׇּל־הָ֣אֱמֶ֔ת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתָ אֶת־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֣י בְמַקְלִ֗י עָבַ֙רְתִּי֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֣ן הַזֶּ֔ה וְעַתָּ֥ה הָיִ֖יתִי לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת.
הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל[27] מעמיק בפירושים לפסוק המקסים הזה, ומביא את זווית הראיה המעניינת שלו. וכך הוא כותב:
"ניתן להסביר משפט זה בכמה דרכים:
1. הגמרא בשבת לב ע"א לומדת מן הפסוק כי מי שעושים לו נס - מנכים לו מזכויותיו. רש"י מסביר על פי גמרא זו כי יעקב חשש שעזרתו הרבה של הקב"ה לו ניכתה מזכויותיו ו"האשראי" נגמר לו, ועל כן פחד מהמפגש עם עשו. "קָטֹ֜נְתִּי מִכֹּ֤ל הַחֲסָדִים֙", פירושו: קטונתי בגלל ריבוי החסדים שנעשו לי.
2. המדרש (בראשית רבה ע"ו, ה) מסביר ש"קטונתי", פירושו: "איני כדאי". וכך מסבירים גם רמב"ן, רשב"ם וספורנו. על פי פירוש זה יעקב אינו מביע כאן חשש ש"נהיה קטן" - כלומר: שזכויותיו קטנו - בגלל החסדים שנעשו לו, כי אם מציג את הרגשתו שתמיד היה קטן ושמעולם לא היה ראוי לכל החסדים האלה.
יעקב הרגיש שהחסד הגדול הזה - "כִּ֣י בְמַקְלִ֗י עָבַ֙רְתִּי֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֣ן הַזֶּ֔ה וְעַתָּ֥ה הָיִ֖יתִי לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת" - לא היה מגיע לו.
ומה מסקנתו מהרגשה זו?
ייתכן שגם על פי פירוש זה חרד יעקב שהקב"ה יפסיק לעזור לו, שהרי אינו ראוי לכך. אולם אפשר גם שיעקב מביע כאן את תקוותו שה' ימשיך לעזור לו, כשם שעזר לו עד כה על אף שלא היה ראוי.
המדרש מביא הסבר נוסף: "כדאי אני - אבל קטנתי". נראה שהמדרש מפרש את דברי יעקב כך: אמנם הייתי כדאי לכל החסדים שנעשו לי, אולם כעת אני קטן ואיני כדאי.
מדוע השתנה מצבו של יעקב? מדוע בעבר היה ראוי לחסדים וכעת אינו ראוי?
הדבר אינו נובע מהידרדרות ח"ו במצבו הרוחני של יעקב אלא מכך שהדרישה ממנו עלתה. ככל שנעשים לאדם חסדים רבים יותר כך גם גבוהה יותר הדרישה ממנו, וזאת הן משום שמבחינה טכנית יש ברשותו כלים רבים יותר ויכולת רבה יותר והן מפני שהחסדים מגדילים את מידת מחויבותו.
שני מסרים חשובים יכולים אנו לשאוב מדברי יעקב.
א. אם יעקב הצדיק הרגיש שאינו ראוי לחסדים, אנו - על אחת כמה וכמה.
יש הרבה דברים שאנו רואים אותם כמובנים מאליהם ואנו שוכחים להודות עליהם לקב"ה או אף טועים לחשוב כי ברור שהם מגיעים לנו. לפני כמאה שנה לא חלם איש על כך שלעם ישראל תהיה מדינה ריבונית משלו, ואנו צריכים לחוש יום יום את החסד הגדול הזה ולא לראותו כמובן מאליו. אפילו על משה רבנו נאמר "ואתחנן אל ה' " (דברים ג', כג), ומסביר רש"י כי משה ביקש "מתנת חינם" - משה לא הרגיש שמשהו מגיע לו. על הפסוק "מה יתאונן אדם חי" (איכה ג', לט) אומר המדרש (איכה רבה ג', מ): "דיו שהוא חי" - אדם צריך לחוש תחושת הודיה על עצם העובדה שהוא חי ולא להתלונן.
ב. אנו צריכים להבין שהחסדים הגדולים שנעשו עמנו יוצרים גם מחויבות רבה. ובדור שבו עזר הקב"ה לישראל כה רבות גדולה גם הדרישה להתחזק בעבודת ה', בלימוד התורה ובקיום מצוות."
{
ואז יעקב רואה שעשיו לא מגיע. הוא נרגע מעט והולך לישון על זה לילה.
בבוקר הוא גם עם מרץ מחודש של עשיה. אולי הוא חלם משהו בלילה? אולי קיבל נבואה? מי יודע?
כל מה שאנחנו יודעים שזה שאחרי התפילה של קטונתי, הוא קם עם תוכנית.
עוד חישוב מסלול מחדש. אולי. ואולי פשוט ישום של תוכנית ב' שהיתה לו עוד ממקודם.
יעקב אע"ה מחליט לשלוח מתנות לאחיו: "וַיָּ֥לֶן שָׁ֖ם בַּלַּ֣יְלָה הַה֑וּא וַיִּקַּ֞ח מִן־הַבָּ֧א בְיָד֛וֹ מִנְחָ֖ה לְעֵשָׂ֥ו אָחִֽיו׃[28]"
200 עיזים ; 20 תיישים ; 200 רחלות ; 20 אילים ; 30 נאקות ו-30 בֶּכֶרות ;
40 פרות ו-10 פרים ; ולקינוח: 20 אתונות ו-10 עיירים.
10 עדרים.
על כל עדר הוא שם אחד מעבדיו, ושלח אותם בבודדת, לא כולם ביחד.
"וַיִּתֵּן֙ בְּיַד־עֲבָדָ֔יו עֵ֥דֶר עֵ֖דֶר לְבַדּ֑וֹ וַ֤יֹּאמֶר אֶל־עֲבָדָיו֙ עִבְר֣וּ לְפָנַ֔י וְרֶ֣וַח תָּשִׂ֔ימוּ בֵּ֥ין עֵ֖דֶר וּבֵ֥ין עֵֽדֶר׃
וַיְצַ֥ו אֶת־הָרִאשׁ֖וֹן לֵאמֹ֑ר כִּ֣י יִֽפְגׇשְׁךָ֞ עֵשָׂ֣ו אָחִ֗י וּשְׁאֵֽלְךָ֙ לֵאמֹ֔ר לְמִי־אַ֙תָּה֙ וְאָ֣נָה תֵלֵ֔ךְ וּלְמִ֖י אֵ֥לֶּה לְפָנֶֽיךָ׃ וְאָֽמַרְתָּ֙ לְעַבְדְּךָ֣ לְיַעֲקֹ֔ב מִנְחָ֥ה הִוא֙ שְׁלוּחָ֔ה לַֽאדֹנִ֖י לְעֵשָׂ֑ו וְהִנֵּ֥ה גַם־ה֖וּא אַחֲרֵֽינוּ׃[29]"
הוא פתח רווחים גדולים בין העדרים כדי שזה יראה כאילו המתנה הרבה יותר גדולה ממה שהיא.
וביקש להבטיח שכל עבד ימסור לאחיו שהוא בדרך, במאסף – גם הוא מגיע.
הוא לא מתחמק – הוא פשוט רוצה קודם כל לעשות לו מערוף, ולכבד אותו עד הסוף.
הוא מרכך אותו בהדרגה.
אין כאן זבנג וגמרנו.
יש כאן תהליך ריכוך עמדות... 😊
{
גם אנחנו צריכים תוכנית לפני שאנחנו באים לטפל במערכת יחסים של מאבקי כוח.
אי אפשר ככה סתם לבוא ולירות באויר לכל הכיוונים בלי תכנון. צריך לדעת מה עושים.
וכדי לדעת מה עושים – צריך לדעת קודם כל מה המטרה.
צריכים להגדיר את המטרה.
ואז כפי שכתב ויקטור פרנקל[30] כשציטט את ניטשה שאמר: "כשיש לך בשביל מה אתה יכול לעמוד בכל איך[31]". ע"פ תורת הלוגותרפיה של פרנקל, שהיא תולדה של פסיכולוגית האינדיבידואל של אדלר, כשאדם מחובר ומזוהה עם המטרה שלו הוא מקבל כוחות לעמוד בקשיים בדרך להשגתה, ולא נופל לרפיון ידיים לייאוש ושאר מרעין בישין.
הדגש כאן הוא על שלו. זו חייבת להיות המטרה שלו, ולא של אף אחד אחר. הוא צריך להיות בטוח שהוא שלם עם הכיוון והיעד, ושהוא בטוח שזה מה שהוא רוצה.
הרצון זה דבר חשוב. כי רצון אלה אותיות צנור. וכשהרצון שם, גם הצינור שם. והצינור הוא כביש ישיר ליעד.
אם רוצים תוכנית מוצלחת ליציאה ממאבקי כוח – המטרה חייבת להיות היחסים הטובים עם הילדים (או בני הזוג). כל מטרה אחרת איננה ראויה.
הביחד יותר חשוב ממני (זה אני אמרתי).
ועד שלא מגיעים עם הרצון האמיתי לשם – עדיף בכלל לא להתחיל,
1. כי התוכנית מועדת לכישלון, וכשמדובר במאבקי כוח, כישלון הוא הרסני, כי הוא מרפה ידיים ומייאש. ואח"כ קשה אפילו יותר להגיע שוב למקום שבו רוצים לצאת ממאבקי כוח.
ו-2. בכל פעם שאנחנו ניגשים בחוסר ביטחון, הנובע מחוסר בהירות ותוכנית ברורה, הצד השני תופס אותנו כלא רציניים, שלא ממש אכפת לנו, כי אנחנו לא ממש מתאמצים. וזה לא בגלל שלא אכפת לנו – זה רק בגלל שהתחלנו לפני שהיינו מוכנים.
גירסה נוספת של ס' 2, היא ה:אני אנסה! אז לא! לא לנסות. זה הרסני במקרה הזה של יציאה ממאבקי כוח. החיים הם מעבדה, לא מערכות יחסים.
חייבים תוכנית. מטרה ספציפית ומדויקת, ורצון ברזל.
זה הגילוי הנאות שלנו – בינינו לבין עצמנו. זה קודם כל. זה הבסיס שמתחת לקרקע.
{
דבר שני, להודיע על הכוונות שלנו.
להגדיר לעצמנו מה אנחנו רוצים, מה הכיוון שלנו ומה המטרה, ואז להודיע לצד השני. לא להנחית בהפתעה.
לא לעשות שיוניים חד-צדדים במערכת היחסים, במפתיע ובמפתיע.
לצד השני אין מושג על כל התהליך מחשבתי-רגשי הזה שאתם עוברים כבר תקופה.
הם עדיין חיים במערכת יחסים טרום ההחלטה שלכם לרקוח תוכנית שיפור יחסים.
ה'מבצע' הזה נוגע לא רק לצרכים שלנו, אלא גם לצרכים של הצד השני – צריך לגלות רגישות.
ויש גם דרך להודיע.
כשאנחנו באים לתכנן את התוכנית אנחנו חייבים לבוא מגובה העיניים, לא מתוך התנשאות, ולא מתוך תוקפנות, ולא מתוך מגננה – לבוא נקי, לפייס, לרכך, להרכין ראש. עבדך, אדוני.
לא חייבים לומר את המילים האלה, אבל טוב להרגיש אותן, לצנן את הדחף להילחם.
מאיפה הוא מגיע הדחף הזה להילחם?
אני לא מדברת כרגע על מלחמות אידאולוגיות על שטחי אדמה בין מדינות (למרות שגם הן בדר"כ מגיעות מאותו מקום לאומי), אני מדברת על מלחמות אחד עם השני.
הכל מתחיל מתחושת פגיעה, ותחושת מגיע לי. הכל מתחיל ונגמר באגו. אגו גדול ושביר.
כשאדם מרגיש פגוע, הוא מתקיף. למה?
כולם יכולים לדקלם: כי התקפה היא ההגנה הכי טובה. זה נכון. לצערינו. כשמתקיפים את האחר הוא עסוק בלהתגונן ולא בלהתקיף אותנו, כך שיוצא שאנחנו מונעים התקפה, שזו באמת ההגנה הכי טובה.
אבל זה אסון למערכות יחסים.
כי כל ההתקפות והמגננות האלה יוצרות מחיצות וחוצצים – ובמקום להתקרב אנחנו רק מתרחקים.
וזו הרי לא המטרה.
הגדרנו קודם: מטרת העל היא שמירה על מערכת יחסים טובה, קרובה ואוהבת.
התקפות ומגננות לא תורמות – ולכן צריכות להיות מושלכות מהתוכנית. לא שייך.
חוצצים, חציצות ומחיצות – out!
חייבים למצוא את הנקודה הטובה שבאחר, בין אם הוא הילד שלנו או בנן הזוג שלנו, ולהתביית עליה.
לעשות עליה זום, ולטשטש את כל הרקע.
יש היום בטלפונים הסלולרים החדשים מצלמות משוכללות כאלה שאם בוחרים portrait mode אפשר לטשטש את הרקע ולהתמקד רק באובייקט המצולם.
ממש פלא פלאים.
אפשר להתמקד רק במה שרוצים ולא לתת לכל הרקע להפריע לנו.
גם כשמגיעים לשלב הזה של תוכנית היציאה ממאבקי הכוח, צריך לעשות בדיוק את זה.
להתמקד בטוב.
ליישר לבבות.
כי למדנו בפרשה הקודמת: "דברים היוצאין מן הלב נכנסים ללב[32]", ו-"כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם[33]".
{
ובסוף אחרי כל זה, מגיע יעקב למפגש עם אחיו בלי כלום. רק הוא ומי שהוא ומה שיש לו: "וַיִּקַּ֞ח מִן־הַבָּ֧א בְיָד֛וֹ[34]" אומר רש"י: "מן הבא בידו, אבנים טובות שאדם צר בצרור ונושאים בידו."
ואני חושבת, שהוא פשוט נשאר עם כל מה שהוא הצליח לאגור בתוכו, המצוות שלו, התובנות שלו, הניסיונות שלו, כל מה שעושה אותו הוא. הוא נשאר עם עצמו.
אומר הרב יאיר דרייפוס, ראש ישיבת שיח יצחק: "וַיִּוָּתֵ֥ר יַעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ[35]" -- מכל התוכניות לא נשאר שום דבר חוץ ממנו עצמו. בלי חוצצים, בלי מחיצות, בלי הגנות. שום דבר, רק הוא.
הוא מביא מדרש מקסים מילקוט שמעוני[36] על הרגע בו יעקב מרים את ראשו ורואה את עשיו מגיע.
לא את אחיו. את עשיו.
"א
|
מר ר' לוי: ארי כעס על הבהמה ועל החיה.
אמרו: מי ילך ויפיס אותו?
ענה השועל: בואו לכאן שאני יודע שלוש מאות משלים, ואני אפייס אותו.
אמרו לו: נלך. הלך מעט ונעצר.
שאלוהו: למה נעצרת?
אמר להם: שכחתי מאה.
אמרו לו: יש ברכה גם במאתים. הלך מעט ונעצר.
שאלוהו: למה נעצרת?
ענה: שכחתי מאתים [משלים].
אמרו לו: יש לך ברכה גם במאה ברכות.
כיוון שהגיע לשם אמר: שכחתי את כולם.
אלא כל אחד ואחד [ילך לאריה] ויפיס אותו בעצמו.
כך יעקב אמר: יש בי כוח לסדר תפילה, יש בי כוח לערך מלחמה, וכיון שהגיע [לפגישה עם עשיו] - 'ויחץ את הילדים', אמר להם, כל אחד ואחד זכותו תעמד לו" .
זה כמו שאדם לומד למבחן, לומד לומד ולומד, ואז הוא מגיע למבחן ובלאק אאוט. לא זוכר כלום.
זה בדיוק מה שקורה ליעקב, זה בדיוק על מה שמדבר המדרש הזה.
עכשיו הוא חשוף.
עכשיו הוא נתון לחסדי שמיים.
עכשיו זה כל אחד לנפשו.
ועדיין, לא לאבד את העשתנונות.
אנחנו עשינו את ההשתדלות שלנו – עכשיו צריכים להעביר את המושכות לקב"ה.
{
גם אנחנו, כשאנחנו עומדים בסופו של דבר, אחרי כל התוכניות, וההיערכויות, וההכנות, ממש בתוך סיטואציה לגמרי אמיתית ובכלל לא תאורתית – גם אנחנו ערומים בלי שום דבר.
עכשיו הזמן להתפלל.
התפילה יש לה כח להביא לשינוי – לא בגלל שאנחנו קוסמים ויכולים לשנות את המציאות, אלא בגלל שלתפילה יש כוח לשנות אותנו.
הרב חיים נבון[38] מביא מספר העיקרים[39]: "שכשנגזר על האדם טוב מסוים, הנה הוא נגזר עליו במדרגה ידועה מכשרון המעשה, וזה כלל ייעודי התורה. וכן כשנגזר על האדם רע מסוים, הנה הוא נגזר בהיותו במדרגה ידועה מהרוע או בהכנה ידועה. וכשתשתנה המדרגה ההיא או ההכנה ההיא, תשתנה הגזרה בהכרח לטוב או לרע... ועל זה הדרך הוא מבואר, שתועיל התפילה או כשרון המעשה על מנת שהמתפלל יהיה מוכן לקבל שפע הטוב, או לבטל ממנו הרע שנגזר עליו, בגלל שהשתנה ממדרגת הרוע שהיה בה... ואין להקשות ולומר: איך ישתנה רצון ה' יתברך על ידי התפילה? מפני שכך הוא רצון ה' מלכתחילה: שתתקיים הגזרה בהיות האדם באותה מדרגה ובאותה ההכנה, ואם תשתנה ההכנה - תשתנה הגזרה."
מה זה אומר?
זה אומר שהשינוי למטה גורר אחריו שינוי מלמעלה , ולא להיפך.
שמעתי מהרב יובל הכהן אשרוב על הכתוב בפרקי אבות: דע מה למעלה ממך[40]. אפשר לקרוא את זה בפשטות, באופן רגיל: דע מה למעלה ממך, כלומר, אתה צריך כל הזמן לדעת מי מלמעלה ממך, מי מעליך. לא רק שאתה לא לבד כאן בעולם, אתה צריך לזכור ולדעת תמיד שה' מעליך.
אבל הרב יובל הכהן אשרוב מציע זווית ראיה נוספת שהולכת כך: דע!!! מה למעלה.... --- ממך!
כלומר: עליך לדעת. נקודה. כל מה שבא מלמעלה, (רגע, נשימה...) ממך. מקורו בך.
כלומר: עליך לדעת. נקודה. כל מה שבא מלמעלה, (רגע, נשימה...) ממך. מקורו בך.
אם מפסקים אחרת את המשפט מקבלים משמעות אחרת לחלוטין.
כל מה שקורה לך בעולם הזה, מגיע מהשמיים. אבל מה יגיע מהשמיים תלוי בך. אתה יוצר את המציאות שלך. הפעולות שאתה פועל בעולם הזה מושכות את מה שקורה לך שנדמה לך שלא בשליטתך. כל מה שאתה עושה כאן משפיע על מה שמגיע לך מהשמיים.
והתפילות שלנו משנות אותנו. וכשאנחנו משתנים, מה שמגיע מלמעלה משתנה גם.
ומכיוון שמלמעלה מגיע רק טוב – אם נכין את עצמנו לקבלת הטוב הזה – יהיה לו לאן להיכנס.
הרבי מלובביץ'[41] מסביר "שכוונת הבריאה היתה "כדי להיטיב לברואיו[42]", כי הקב"ה הוא תכלית הטוב ו"טבע הטוב להיטיב[43]" וכיון ש"טבע הטוב להיטיב", חפץ הקב"ה לתת לבני ישראל את הטוב האמיתי, ולכן קבע שיקבלו את ההשפעות רק ע"י עבודה."
ומהי עבודה? היא תפילה שבלב.
כתבו חז"ל: ' וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם[44]' – איזו היא עבודה שהיא בלב, הוי אומר זו תפילה[45]. 'וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹקֵיכֶם[46]' זו קריאת שמע ותפילה.[47]"
{
הלוואי שגם אנחנו נדע להרגיש שקטונו מכל החסדים.
ונדע להתפלל ולהודות, כי זוהי גם המהות האמיתית של חג החנוכה (ועל כך נדבר ב'ה בשבוע הבא – שימו לב ביום שלישי ולא שני).
שנדע להיטיב את הנרות, את הפתילות, את התפילות, ולתת לעצמנו מתנות קטנות לאורך כל הדרך, של חיבור והתקרבות – ולא צריך לחכות לחנוכה בשביל פתילות ותפילות – אפשר כל ערב שבת, נר, שמן, ופתילה, לשלוות הנפש.
{
קָטֹ֜נְתִּי מִכֹּ֤ל הַחֲסָדִים֙
וּמִכׇּל־הָ֣אֱמֶ֔ת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתָ אֶת־עַבְדֶּ֑ךָ
כִּ֣י בְמַקְלִ֗י עָבַ֙רְתִּי֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֣ן
עַתָּ֥ה הָיִ֖יתִי לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת
הַצִּילֵ֥נִי נָ֛א
הַצִּילֵ֥נִי נָ֛א
כִּי-חַסְדְּךָ, גָּדוֹל עָלָי
וְהִצַּלְתָּ נַפְשִׁי, מִשְּׁאוֹל תַּחְתִּיָּ'ה.
{
לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
פרויקט שיעורי יַהֲדוּת וְהוֹרוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.
{
על הנס הגדול שעשה איתי.
{
מקורות:
רבי אפרים, ש. (תשס"א). ספר כלי יקר השלם על התורה. חלק ראשון: בראשית שמות. ירושלים: הוצאת אורות חיים.
הרב דרייפוס, י. (יד' בכסלו ה'תשע"ו). חנוכה, מחיצות ופתח הבית. אוחזר מתוך: http://siach.org.il/category/נושאים/מועדים/חנוכה/page/2/
הרב וולבה, ש. (ה'תשס"ט). שיעורי חומש. בראשית. ירושלים: משפחת וולבה.
רבנו יוסף, ח. (תשס"ו). פניני הבן איש חי על פרשיות השבוע – בראשית שמות. ישראל: הוצאת פלדהיים.
הרב ליכטנשטיין, א. (סוכם ע"י מתן גלידאי). (סעודה שלישית שבת קודש וישלח תשנ"ז). קטונתי מכל החסדים. אוחזר מתוך http://www.etzion.gush.net/vbm/archive/6-sichot/08vayishlach.rtf
הרבי מליובאוויטש. (כז' תשרי ה'תשע"ב). התפילה כאומנות. אוחזר מתוך http://www.toratchabad.com/contents.asp?aid=78181
הרב נגיד, ר. (15.12.2016). נפש ראשי תיבות - נר , פתילה , שמן (איך משפיעים על נפש האדם?). [סרטון וידאו]. אוחזר מתוך https://www.youtube.com/watch?v=AbRYigJd-4Q
ספריית חב"ד ליובאוויטש. תורת מנחם א, שנת ה'שי"ת, שיחת ש"פ בהר-בחוקותי, מבה"ח סיון ה'שי"ת. אוחזר מתוך http://chabadlibrary.org/books/admur/tm/1/16/73.htm
פראנקל, ו. (1981). האדם מחפש משמעות. מבוא ללוגותרפיה. ממחנות המוות אל האכסיסטנציאליזם. תל אביב: הוצאת דביר.
[15] ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה רפב - צָרִיך לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת.
בשיעור הקשבנו לשיר "דַּע" בביצוע של יוסף קרדונר ללחן עממי: https://www.youtube.com/watch?v=itcXwm9Y5Kc
בשיעור הקשבנו לשיר "דַּע" בביצוע של יוסף קרדונר ללחן עממי: https://www.youtube.com/watch?v=itcXwm9Y5Kc
[21] רבי שלמה אפרים זצ"ל, 1550-1619, היה ראש הישיבה ואב בית הדין בעיר פראג, ומגדולי המורים וראש בדרשנים בדורו, דור דעה. את ספריו, שעל שמם הוא נקרא הכלי יקר, המכילים לדבריו: "פירוש יקר ורחב על חמישה חומשי תורה", הוא הוציא לאור במקור בעיר לובלין שבפולין בשנת שס"ב (1601), ובפראג שבצ'כיה בשנת שס"ח (1607).
[22] בראשית כז' כט': "יַֽעַבְד֣וּךָ עַמִּ֗ים [וְיִֽשְׁתַּחֲו֤וּ] (וישתחו) לְךָ֙ לְאֻמִּ֔ים הֱוֵ֤ה גְבִיר֙ לְאַחֶ֔יךָ וְיִשְׁתַּחֲו֥וּ לְךָ֖ בְּנֵ֣י אִמֶּ֑ךָ אֹרְרֶ֣יךָ אָר֔וּר וּֽמְבָרְכֶ֖יךָ בָּרֽוּךְ׃ " (פרשת תולדות)
[27] הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין (כ"ח באייר ה'תרצ"ג, 23 במאי 1933, צרפת - א' באייר ה'תשע"ה, 20 באפריל 2015, ישראל) היה ראש ישיבת הר עציון באלון שבות, חתן פרס ישראל לספרות תורנית ודוקטור לספרות אנגלית. היה מרבניה הבולטים של האורתודוקסיה המודרנית בישראל ובארצות הברית, וממנהיגי האגף המתון של הציונות הדתית. החזיק בהשקפת עולם המשלבת את ערכי לימוד התורה וההלכה בצורתם המסורתית עם הומניזם מודרני וליברליות. נחשב לאחד מתלמידיו המובהקים של הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, ודרכו הלימודית קרובה לשיטת בריסק. (ויקיפדיה).
[30] עמ' 97
ויקטור אמיל פראנקל (בגרמנית:Viktor Emil Frankl; 26 במרץ 1905 – 2 בספטמבר 1997) היה רופא נוירולוג ופסיכיאטר יהודי וינאי, מייסד הלוגותרפיה ושיטת הניתוח האקזיסטנציאליסטי, הנחשבת לאסכולה הווינאית השלישית בפסיכותרפיה (אחרי הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד והפסיכולוגיה האינדיבידואלית של אלפרד אדלר).
ויקטור אמיל פראנקל (בגרמנית:Viktor Emil Frankl; 26 במרץ 1905 – 2 בספטמבר 1997) היה רופא נוירולוג ופסיכיאטר יהודי וינאי, מייסד הלוגותרפיה ושיטת הניתוח האקזיסטנציאליסטי, הנחשבת לאסכולה הווינאית השלישית בפסיכותרפיה (אחרי הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד והפסיכולוגיה האינדיבידואלית של אלפרד אדלר).
בספרו הנודע, בכותרו העברי "האדם מחפש משמעות", (שפורסם לראשונה ב-1946, ונמכר בלמעלה מתשעה מיליון עותקים) תיעד פראנקל את חוויותיו כאסיר במחנה ריכוז נאצי, ותיאר את גישתו הפסיכותרפית למציאת משמעות החיים. פראנקל, שנמנה עם אסכולת הפסיכולוגיה ההומניסטית, נחשב לפורץ הדרך לשימוש באקזיסטנציאליזם כאמצעי בפסיכותרפיה. (ויקיפדיה).
[38] הרב חיים נבון (נולד ב-25 ביוני 1973 ברמת גן) הוא רב, סופר ופובליציסט. במשך עשר שנים (2006–2016) כיהן כרב קהילת השמשוני במודיעין.
[48] בשיעור הקשבנו לשיר "קטונתי מכל החסדים" שהלחין ושר יונתן רזאל למילים מתוך בראשית לב' יא'-יב' ותהילים פו' יג', מתוך האלבום "בין הצלילים" 2012: https://www.youtube.com/watch?v=SEVRSKH54fs
[© Smadar Prager, CGP]
Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה