השיעור מוקדש לרפואה שלימה של הילדה רומי בת עדי, ישועת ה' כהרף עין: אל נא רפא נא לה ; אל נא רפא נא לה
ולרפואת יוסף אריה בן
מרים: אל נא רפא נא לו ; אל נא רפא נא לו
יַהֲדוּת וְהוֹרוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת ויצא וראש חודש כסלו
ביקורת בונה ; ביקורת הורסת
ברוך הבא חודש כסלו.
היום נלמד על דרמה של איש אחד,
על סערות נפש,
ועל מה שביקורת עושה למערכות יחסים.
כל ראש חודש הוא כמו זרע שטומנים באדמה. והזרע הזה יקבע כיצד יראה השתיל.
אבל חודש כסלו הוא חודש מאוד מיוחד, כי הוא חודש חודש שנעשו בו ניסים, וב"ה חודש שגם ייעשו בו ניסים. זהו חודש שבו כביכול אנחנו עוברים ממציאות אחת למציאות אחרת: מציאות ניסית.
באתר הידברות קראתי שיש סגולה נפלאה המיוחסת לר' חיים פלאג'י, מגדולי המקובלים בדורות עברו: שהבטיח שמי שיזכה לא להתלונן ולא לקטר קיטור אחד מר"ח כסלו – שחל אתמול (ראשון), ועד היום השמיני של חנוכה – יראה נס באותה שנה!
ומי שתצליח, שתספר לי.... 😊
בספר הקבלה הקדמון 'ספר יצירה' נקשרת האנרגיה של חודש כסלו עם האות סמך (ס). פירושו של הסמך הוא סמיכה, תמיכה ובטחון. את תחושת הביטחון מעניקה הקשת המסמלת את ההגנה והשמירה האלוקית על כל הנבראים: "סוֹמֵךְ ה' לְכָל הַנֹּפְלִים וְזוֹקֵף לְכָל הַכְּפוּפִים. [1]"
בחודש זה, אין דאגות. עניינו הוא רק הודאה ושמחה, אמונה וביטחון במי ש'אמר והיה העולם' – שרק לו הכוח לחולל ניסים.
ולכן זה ה-חודש להתחזק בנתינת הלל והודאה לקב"ה, וטוב לקרוא את 'מזמור לתודה' כמה פעמים ביום.
ולכן זה ה-חודש להתחזק בנתינת הלל והודאה לקב"ה, וטוב לקרוא את 'מזמור לתודה' כמה פעמים ביום.
למה?
כי להודיה יש כוח עצום. הודיה אמיתית מגיעה מאמונה בקב"ה ובזה שהוא זה שמנהל כאן את הכל.
שורש המילה כסלו היא כסל שפירושו ביטחון:
חודש כסלו. שתי מילים:
כיס ו-לב.
שנבורך בשפע גם בכיס וגם בלב. גם בפרנסה וגם באהבה.
שתמיד כשנכניס את היד לכיס, נמצא שם גם את הלב. שנדע לתת מכל הלב.
בנוסף, מסביר 'ספר יצירה' שלא רק שלכל שבט יש חודש המיוחס לו, אלא גם חוש[4]. החוש הקשור עם חודש כסלו הוא חוש 'השינה והחלום'.
וזה כל-כך מתאים שאנחנו פותחים את החודש עם חלום סולם יעקב.
ונאחל לכולנו שתהיה לנו שינה מתוקה וחלומות פז.
(ועל חנוכה נדבר ב'ה ב'נ בשיעור הבא).
{
לפעמים נדמה לנו שהחיים של אחרים הרבה יותר טובים מהחיים שלנו. יש בהם פחות כאב, פחות התמודדויות, פחות אכזבות. ולחילופין, תחושה של: להם הדברים הולכים יותר בקלות. בבחינת: 'הַדֶּשֶׁא שֶׁל הַשָּׁכֵן יָרֹק יוֹתֵר'. אבל הוא לא. זה רק נראה ככה מרחוק, כי 'דברים שרואים מכאן לא רואים משם'[5]. כי זה הכל תלוי בזווית הראיה.
באה התורה, ושוזרת חוט של תובנות מבריאת העולם, דרך סיפורי האבות, וההיסטוריה של עם ישראל, באה התורה ומעמידה אותנו במקום הנכון, שבו זווית הראייה שלנו תהיה נכונה, ודרכה להראות לנו, שכל דור התמודד עם הקשיים שלו, כל האבות וכל האימהות כאבו, ועברו משברים, והתמודדו עם מציאות מורכבת ומסובכת.
ואנחנו..., אנחנו הולכות בְּעִקְבֵי הַצֹּאן[6]. לומדות, מנסות ללמוד, את כל השיעורים לחיים שחבויים בעקבות.
{
בסך הכל שש מילים – ואיזו דרמה ענקית מקופלת בתוכן.
יעקב אבינו גנב את הברכות של עשיו, ורבקה שומעת שהוא מתכנן לרצוח את יעקב מיד אחרי שיצחק אביהם ילך לעולמו. היא מזרזת אותו לברוח מארץ כנען, וללכת לבית אביה בחרן, להתחבא שם עד יעבור זעם, ולשאת אישה מבנות משפחתה.
ועשיו, בהיותו עשיו, הבן "הרע", בסוף הפרשה הקודמת, פרשת תּוֹלְדֹ֥ת[8], מתחתן עם שתיים מנשות כנען, וגורם לאביו ואמו מורת רוח גדולה:
"וַיְהִ֤י עֵשָׂו֙ בֶּן־אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה וַיִּקַּ֤ח אִשָּׁה֙ אֶת־יְהוּדִ֔ית בַּת־בְּאֵרִ֖י הַֽחִתִּ֑י וְאֶת־בָּ֣שְׂמַ֔ת בַּת־אֵילֹ֖ן הַֽחִתִּֽי׃ וַתִּהְיֶ֖יןָ[9] מֹ֣רַת ר֑וּחַ לְיִצְחָ֖ק וּלְרִבְקָֽה׃[10]"
אחרי שהוא נוכח לדעת שיצחק ברך את יעקב במקום לברך אותו, הוא צועק צעקה גדולה מתוך כאב גדול על הפיספוס, על מה שהפסיד. הוא מתחנן לאביו שיברך גם אותו, ומנסה לחזור בתשובה. אחרי שהוא שומע את יצחק מורה ליעקב שלא לקחת לו אישה מבנות הכנענים: "וַיִּקְרָ֥א יִצְחָ֛ק אֶֽל־יַעֲקֹ֖ב וַיְבָ֣רֶךְ אֹת֑וֹ וַיְצַוֵּ֙הוּ֙ וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ לֹֽא־תִקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה מִבְּנ֥וֹת כְּנָֽעַן׃ ק֥וּם לֵךְ֙ פַּדֶּ֣נָֽה אֲרָ֔ם בֵּ֥יתָה בְתוּאֵ֖ל אֲבִ֣י אִמֶּ֑ךָ וְקַח־לְךָ֤ מִשָּׁם֙ אִשָּׁ֔ה מִבְּנ֥וֹת לָבָ֖ן אֲחִ֥י אִמֶּֽךָ׃ וְקֵ֤ל שַׁ-דַּי֙ יְבָרֵ֣ךְ אֹֽתְךָ֔ וְיַפְרְךָ֖ וְיַרְבֶּ֑ךָ וְהָיִ֖יתָ לִקְהַ֥ל עַמִּֽים׃ וְיִֽתֶּן־לְךָ֙ אֶת־בִּרְכַּ֣ת אַבְרָהָ֔ם לְךָ֖ וּלְזַרְעֲךָ֣ אִתָּ֑ךְ לְרִשְׁתְּךָ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ מְגֻרֶ֔יךָ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן אֱלֹקִ֖ים לְאַבְרָהָֽם׃[11]", הוא מבין שאביו ואמו לא מרוצים מהנשים שהוא בחר: "וַיַּ֣רְא עֵשָׂ֔ו כִּ֥י רָע֖וֹת בְּנ֣וֹת כְּנָ֑עַן בְּעֵינֵ֖י יִצְחָ֥ק אָבִֽיו׃[12]", אז הוא הולך ומתחתן עם נכדתו של ישמעאל. "וַיֵּ֥לֶךְ עֵשָׂ֖ו אֶל־יִשְׁמָעֵ֑אל וַיִּקַּ֡ח אֶֽת־מָחֲלַ֣ת׀ בַּת־יִשְׁמָעֵ֨אל בֶּן־אַבְרָהָ֜ם אֲח֧וֹת נְבָי֛וֹת עַל־נָשָׁ֖יו ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה׃[13]" הוא מנסה להיות אפילו יותר טוב מיעקב. עם נכדתו של אברהם אע"ה הצדיק הוא מתחתן, ולא עם אישה ממשפחה של עובדי עבודה זרה.
אבל עשיו מפספס. הוא כל הזמן מפספס. הוא פספוס אחד גדול. הוא כל כך רוצה לעשות את הדבר הנכון, הוא כל כך רוצה להרגיש שאוהבים אותו, ושהוא טוב בעיני אביו ואמו. ושום דבר שהוא עושה לא מצליח לו.
לא משנה מה הוא עושה, הוא אף פעם לא טוב מספיק, לא לאמו ולא לאביו.
וכאן הוא נשבר. הוא מתייאש. הוא כבר לאיכול לעמוד יותר בביקורת הבלתי פוסקת על כל מה שהוא עושה, על כל מה שהוא. כאן הוא מוותר: 'אם הם חושבים שאני כזה נורא, אז אני אהיה כזה נורא!, ואת כל הכאב והכעס שיש בליבו על הוריו, הוא משליך על אחיו. הוא נודר נדר לרצוח את יעקב אחרי שאביו ילך לעולמו: "וַיִּשְׂטֹ֤ם עֵשָׂו֙ אֶֽת־יַעֲקֹ֔ב עַ֨ל־הַבְּרָכָ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּרְכ֖וֹ אָבִ֑יו וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו בְּלִבּ֗וֹ יִקְרְבוּ֙ יְמֵי֙ אֵ֣בֶל אָבִ֔י וְאַֽהַרְגָ֖ה אֶת־יַעֲקֹ֥ב אָחִֽי׃ [14]". אפילו בתוך כעסו העצום, בתוך התפרצות הזעם והכאב הנורא שלו, הוא מגן על אביו, על האדם היחיד שהוא יודע שבאמת אוהב אותו: "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו...[15]".
{
ביקורת היא לא תמיד במילים.
ילד יכול לחוש את חוסר המרוצות שלנו ממנו גם בלי שנאמר לו מילה לא טובה אחת.
שפת גוף, הבעות פנים, הימנעות מביטויי חיבה וקירבה, העדפה של ילד אחד על-פני ילד שני.... הנזק של כל אלה עולה עשרת מונים על מילים שנאמרות ונורות ופוגעות ומבקרות ושופטות בשעת כעס או רתחה.
ד"ר צחי בן ציון, פסיכיאטר ראשי של מחוז דרום של שירותי בריאות כללית וכמנהל המרפאה לבריאות מינית במרכז הרפואי האוניברסיטאי "סורוקה" בנגב, הוא גם סטנדאפיסט. כשהתחיל ללמד באוניברסיטה, נהיו ההרצאות שלו לדבר הכי מבוקש. אולמות ההרצאה התמלאו כל-כך שלא היה מקום אפילו בעמידה. תלמידים החלו לצלם את ההרצאות כדי להעביר אותם לחברים, ואלה מצאו את דרכן לאינטרנט. והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.
ד"ר צחי בן ציון מעבירים חומרים רציניים וטעוני שנים של טאבו בקלילות תוך שהוא משלב סלנג צבאי, שפת רחוב, ובדיחות.
אז למה אני מספרת את כל זה? בגלל הביקורת.
אחד הנושאים שעליהם הוא מדבר הוא כמובן זוגיות. הוא מסביר שיש קשר בין איכות הזוגיות לבריאות חיי האישות של בני הזוג. וגם לכך שבעיות בחיי האישות יוצרות סדקים בזוגיות.
אחד הדברים שמשפיעים לרעה על הזוגיות הן שתיקות.
הוא אומר שזוגות לא מדברים, ואם הם מדברים הם לא מקשיבים. "יש סיבה למה הקב"ה נתן לנו שתי אוזניים ופה אחד, כדי שנקשיב פי שתיים יותר משנדבר.[16]"
ד"ר בן ציון אומר שאנחנו רעים מאוד בלהקשיב, והכי נורא זה שאנחנו מפסיקים לדבר כשאנחנו כועסים.
ואז, הוא עובר מהרצינות להומור. "הרבה פעמים חוזר בעל הביתה ומוצא את אשתו ככה [עושה פרצוף של חמוצים]. 'מה קרה?' הוא שואל. [חמוצים ושתיקה ארוכה ולאחריה] 'כלום!' [עם חמוצים וטון כעוס].
אחרי ¼ שעה שואל הבעל 'למה אין לך מצב רוח?' ומקבל כתשובה [חמוצים אינטנסיביים]. ואז, הוא אומר, "היא עונה לו [עדיין בחמוצים] ועושה תרגיל שמלמדים בפולניה שנקרא: 'תנחש מה עשית ותחשוב גם על עונש!'.
היא לא אמרה כלום. היא לא צעקה, היא לא אמרה מילים שהיא תצטער עליהן אח"כ, היא לא ירדה עליו, היא לא באה בטענות – אבל היא אמרה כל-כך הרבה, והעבירה כל-כך הרבה ביקורת, ונהגה בכל-כך הרבה שיפוטיות, רק בטון, ובשפת הגוף.
וזו ביקורת הכי נוראית שיש. כי הבן אדם ממול אין לו מושג מה הוא עשה, ועל מה כל חוסר המרוצות הזו.
אמא יכולה להיכנס לחדר הילדים בעיניים רושפות, והילד יקפוץ לדום מתוח וישאל בחיל ורעדה: מה עשיתי? והתשובה שיקבל היא פחד אלוקים: 'מה עשית?' רעמים וברקים! 'מה עשית אתה שואל? אתה לא יודע מה עשית? אני לא מאמינה!!!'
חבר'ה. חייבים לדבר. אי אפשר ככה להעביר מסרים בבית אחד לשני.
אף אחד מאיתנו לא קורא מחשבות. אף אחד לא באמת 'יודע' מה את חושבת אם לא אמרת בפירוש מה את חושבת. דברי. דבר. דברו.
{
ויעקב בורח. "(י) וַיֵּצֵ֥א יַעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֖לֶךְ חָרָֽנָה׃".
אבל כמה פסוקים לפני כן כבר מצווה עליו יצחק ללכת "(ב) ק֥וּם לֵךְ֙ פַּדֶּ֣נָֽה אֲרָ֔ם בֵּ֥יתָה בְתוּאֵ֖ל אֲבִ֣י אִמֶּ֑ךָ וְקַח־לְךָ֤ מִשָּׁם֙ אִשָּׁ֔ה מִבְּנ֥וֹת לָבָ֖ן אֲחִ֥י אִמֶּֽךָ׃ ואז כתוב: "(ז) וַיִּשְׁמַ֣ע יַעֲקֹ֔ב אֶל־אָבִ֖יו וְאֶל־אִמּ֑וֹ וַיֵּ֖לֶךְ פַּדֶּ֥נָֽה אֲרָֽם׃[17]" אז איפה הוא היה בין פסוק ב' לפסוק י'?
על-פי רש"י[18] עצר יעקב בבית מדרשם שֶׁל שם ועבר למשך 14 שנה לפני שהמשיך בדרכו כמצוות אביו ואמו לפדם, אדם נהריים, לחרן, בית דודו לבן, ולמצוא לו אשה שלא מבנות הכנעני.
למדנו בשנה שעברה את ההסבר של הרב דב בערל וויין שלמרות מה שפופלרי כיום לחשוב, שלימוד תורני הוא לימוד יבש של עובדות ופירושים ופילפולים חסרי קשר שאינם מכינים את האדם לעולם האמיתי, דווקא לימוד התורה מכין את האדם בצורה הטובה ביותר לחיים שמחוץ לאהלה של תורה כך שיוכל להתחכך ברֶשע מבלי להפוך רָשע. וכך הוא כותב: "רוב האנשים, בייחוד אלה שמתבוננים מן החוץ פנימה, חושבים שחינוך תורני הוא עניין של לימוד חומר בלבד, של הכרת עובדות והבנת מושגים וטקסטים תלמודיים קשים וסבוכים. האמת היא שזה נכון אבל זה לא הכל. חינוך תורני אמיתי, שיעור בבית המדרש של שם ועבר, אמור להנחיל לאדם ערכים והשקפת עולם שבתוכה האירועים בחייו ישתלבו באופן הולם ומוסרי. אדם צריך ללמוד איך להתמודד נכון עם לבן, אבל גם להיזהר מאוד שלא להפוך בעצמו ללבן תוך כדי כך. הגנה עצמית ושמירה של האדם על האינטרסים שלו הם חלק ממערכת הערכים של התורה, אבל נעימות, רגישות, אמונה בצדק האלקי ובהבטחות ונכונות לגלות סובלנות ולהתחשב באנשים, אפילו באלה שאינם נעימים, גם הם חלק ממערכת הערכים של התורה. יעקב נכנס לבית המדרש של שם ועבר כדי להפנים את מערכת הערכים התורנית שתאפשר לו לשרוד את לבן בלי ליפול מבחינה רוחנית ולהפוך ללבן בצורת יעקב."
{
אני לא זוכרת איפה קראתי את זה, אבל קראתי שהרבי מלובביץ' לא התנגד עקרונית באופן גורף וסוחף למה שנקרא 'לימודי חול'.
הוא היה מאוד נחרץ לגבי 'לימודי חול' לילדים ואסר עליהם מכל וכל בטענה שהם מטמאים את נפש הילד. אלא שהוא אמר, שקודם כל צריך ללמוד יהדות, ולסיים ישיבה. ואז אפשר ללמוד מה שרוצים, כי יש מה שמגן על הנשמה. (אל תתפסו אותי במילה, אני לא זוכרת את המילים המדויקות שלו).
{
ואנחנו רואים איך יעקב עושה בלימודיו שימוש מיד בפעם הראשונה שיש אינטראקציה בינו ובין בני אדם.
מיד אחרי חלום סולם יעקב (ניגע בזה עוד מעט בהמשך), הוא מגיע ל"אַ֥רְצָה בְנֵי־קֶֽדֶם׃[19]", והוא רואה באר חתומה באבן גדולה ומסביבה יושבים רועים, הוא מתקרב אליהם ופותח איתם בשיחה מוזרה מאוד: "וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ יַעֲקֹ֔ב אַחַ֖י מֵאַ֣יִן אַתֶּ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵחָרָ֖ן אֲנָֽחְנוּ׃
וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ם הַיְדַעְתֶּ֖ם אֶת־לָבָ֣ן בֶּן־נָח֑וֹר וַיֹּאמְר֖וּ יָדָֽעְנוּ׃
וַיֹּ֥אמֶר לָהֶ֖ם הֲשָׁל֣וֹם ל֑וֹ וַיֹּאמְר֣וּ שָׁל֔וֹם וְהִנֵּה֙ רָחֵ֣ל בִּתּ֔וֹ בָּאָ֖ה עִם־הַצֹּֽאן׃
וַיֹּ֗אמֶר הֵ֥ן עוֹד֙ הַיּ֣וֹם גָּד֔וֹל לֹא־עֵ֖ת הֵאָסֵ֣ף הַמִּקְנֶ֑ה הַשְׁק֥וּ הַצֹּ֖אן וּלְכ֥וּ רְעֽוּ׃[20]"
כאילו.. סליחה?!
הרגע פגשת את האנשים האלה. אין לך מושג מי הם, הם בודאי לא מכירים אותך – אתה איש זר. מה אתה מחנך אותם? מה אתה מתערב להם בחיים? איך אתה מעז להעביר עליהם ביקורת?
הרב ברוך רוזנבלום מלמד משהו מאוד מעניין.
הוא מזכיר לנו שלמדנו בפרשה הקודמת שהיה מחסור במים. (כל סיפור הסכסוכים עם רועי גרר, חפירת וסתימת הבארות ). הסיבה שהיתה אבן גדולה מונחת על פי הבאר היתה כדי שרק כשמתאספים מספיק רועים מקומיים סביב הבאר הם יוכלו בכוחות משותפים להזיז את האבן, ושאנשים זרים ועוברי אורח לא יוכלו להזיז אותה לבד, ול'גנוב' להם מים.
והסבר הזה התמיה את יעקב מאוד. כי המקנה צריך לרעות מספר מסוים של שעות כדי לקבל את מנת המזון היומית שלה הם זקוקים, ורק אז להגיע אל הבאר, מים ולישון. הבאר אמורה להיות התחנה האחרונה לפני שמובילים את העדרים למכלאות ללינת לילה.
רשי"י אומר: " הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל – לפי שראה אותם רובצים כסבור שרוצים לאסוף המקנה ולא ירעו עוד, הן עוד אם שכירים אתם לא השלמתם פעולת היום, ואם הבהמות שלכם אף על פי כן לא עת האסף המקנה בראשית רבא (בראשית רבה ע׳:י׳)."
ושואל הרב רוזנבלום: "מה הוא הממונה מטעם משרד החקלאות? לְמַאי נַפְקָא מִנַּהּ?" מה יצא לך מהשאלות קיטבג הללו? מה 'כפת לך אתה.
ומביא את פירושו של הספורנו: "הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל – הַצַּדִּיק יִמְאַס אֶת הָעָוֶל גַּם כֵּן אֶל הָאֲחֵרִים, כְּאָמְרוֹ ״תּוֹעֲבַת צַדִּיקִים אִישׁ עָוֶל״ (משלי כ״ט:כ״ז)."
ליבו נכמר על המקנה. אם הצאן שלכם, אז זה צער בעלי חיים.
ואם הצאן של המעביד לכם, אז לא משלמים לכם כדי לשבת להתבטל.
וכדי להראות להם שאין להם צורך לשבת לחכות לזבז זמן ולצער את הצאן, הוא ניגש לבאר וגלגל את האבן בקלילות: "וַיִּגַּ֣שׁ יַעֲקֹ֗ב וַיָּ֤גֶל אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ מֵעַל֙ פִּ֣י הַבְּאֵ֔ר[21]", אומר רש"י כאילו היתה מכסה של צנצנת: "ויגש יעקב ויגל – כזה שמעביר הפקק מעל פי צלוחית."
{
והרועים? עשו לו עליהום? לא! יצאו עליו בסכינים? מה פתאום!
שום כלום. בכלל לא התרגזו עליו שהוא דוחף את האף שלו לעניינים שלא שייכים לו, ומעביר עליהם ביקורת כאילו הוא הממונה מטעם משרד החקלאות. וכל זה למה?
מסביר לנו הרד"ק[22]: "אַחַ֖י – כמו אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ.[23] כי יאמר אדם לאוהביו או לשכניו אחַי אע״פ שאינו קרוב או אע״פ שלא ידעו, וזה להכנס עמו באהבה וריעות ודברי שלום."
ומסביר לנו יפה כל-כך הרב מנחם וילהלם, שליח חב"ד בבנקוק: "מכיוון שיעקב פותח את דבריו במילת קסם, ובאמצעותה הוא גורם להם להרגיש שההערה שלו מגיעה ממקום של דאגה ולא ממקום של ביקורת. יעקב פותח את דבריו במילה 'אַחַ֖י', ובמילה זו הוא פותח את ליבם וגורם להם להקשיב לו, אח כך הוא מתעניין בהם ושואל 'מֵאַ֣יִן אַתֶּ֑ם?' ורק לבסוף מעיר להם, וכך דבריו מתקבלים."
רבי דוד בן יוסף קמחי, הרד"ק מלמד אותנו שיעור חשוב בהעברת ביקורת.
אם אנחנו רוצים שדברי הביקורת שלנו יתקבלו, יש דרך לפנות, יש דרך לדבר. צריך לרכך את האדם שעומד מולנו שירגיש שאנחנו אוהבים אותו, שאנחנו באים ממקום חברי, אכפתי, שלא על-מנת לחרחר מריבה.
דגל לבן.
יעקב אבינו יוצא מהחממה של אוהל אביו, והישיבה של שם ועבר, ומיד בפגישה הראשונה שלו עם אנשים זרים הוא מתנהג כמו יהודי, הוא אור לגויים (אור של חודש כסלו, של חנוכה), הוא מתריע על שתי עוולות:
1. גזל זמן.
2. צער בעלי חיים.
הוא בא בשתי האשמות לא פשוטות בכלל. ובכל זאת הדברים שלו מתקבלים בטוב.
למה?
כי "דברים היוצאין מן הלב נכנסים ללב[24]", וכי "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם[25]".
מפרש"י: " כַּמַּיִם - הללו הפנים שאתה מראה לתוכן הן מראות לך
כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם - חברו לפי מה שאדם יודע שחבירו אוהבו כן הוא מראה לו פנים."
המלבי"ם[26] מביא הסבר מקסים: "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם, הלב שולח מרוצת הדם אל כל האיברים ומחיה את כולם, וכל האיברים מחזירים את מבחר הדם אל הלב, נמצא הלב נותן אל האדם בחזרה מה שקבל ממנו, והוא דומה כמים שהרואה בם יראה פניו, שהפנים שיתנו המים אל עין הרואה הוא עצמו הפנים שקבלו מצורת האדם העומד לנגדם, כן מה שיקבל הלב חוזר ונותן:"
יעקב פנה אל הרועים ממקום חברי של אהבה. הוא לא בא להעביר ביקורת, אלא התעניין בכנות במתרחש לנגד עיניו. הוא ביקש להבין למה הם יושבים באמצע היום מסביב לבאר. הוא לא שפט אותם, הוא התפלא שהמעשים שלהם לא עולים בקנה אחד עם מה שהוא למד כל חייו.
וזה שיעור גם עבורינו, שגם שדברים נראים לנו לא נכונים, ויש לנו צורך להעיר, אפשר קודם כל לנסות לברר למה מי שעומד מולנו עושה את מה שהוא עושה, ולמה ככה ולא אחרת. ואולי כשנקבל את התשובה נבין שטעינו בשיפוט שלנו, ומזל שלא ביישנו את עצמנו באימפולסיביות והעברנו ביקורת על סמך השערות שגויות.
אני לא אומרת שזה בטוח שנצליח, אבל אם נתכוונן על התחנה, יש סיכוי שמידי פעם נצליח, ובכל מקרה יש סיכוי שנבקר פחות.
{
אבל מה רע בביקורת? תשאלו אותי. יש ביקורת בונה. חייבים להעיר, אחרת איך ידעו לשפר ולהשתפר.
אז נענה שני דברים.
1. לומדים יותר מאהבה – להאיר את הטוב.
דיברתי על זה בסוכריה לשבת האחרונה.
ילדים כמהים לתשומת הלב שלנו, והיכן שניתן להם אותה, שם הם יבחרו להיות.
ילדים כמהים לתשומת הלב שלנו, והיכן שניתן להם אותה, שם הם יבחרו להיות.
אם נבחר לשים דגש על ההתנהגות הלא טובה שלהם, הם יעשו ממנה עוד ועוד רק כדי לקבל מאיתנו עוד ועוד התייחסות.
ולהיפך. אם נבחר לשים דגש על ההתנהגות הטובה שלהם, ולהעלים עין מזו שפחות, הם יתאמצו להתנהג טוב שוב ושוב, כדי שניתן להם שוב ושוב מתשומת ליבנו.
כשילד מרגיש ששמים אליו לב הוא מרגיש רצוי, אהוב, שייך, חלק מהמשפחה, שווה, בעל ערך.
זה ממכר. ורוצים מזה עוד ועוד.
זה כמו פנס: איפה שנמצאת אלומת האור, שם רוצים להיות. שאבא ואמא יראו אותי. להתחמם באור של אבא ואמא.
אם נעודד ונחזק את החיובי, הם ירצו לעשות יותר דברים חיובים. כי לא רק שההצלחה מעודדת מעצם היותה, גם אבא ואמא שמחים בזה. אנחנו מגדילים את האור.
אבל אם נבקר ונשפוט ונרמוס לאט לאט יותר ויותר את הערך והביטחון העצמי של הילד – הוא פשוט יפסיק לנסות. אנחנו ממש מכבים לו את האור.
כדי לגרש את החושך צריך להדליק אור קטן, עוד חושך לא מגרש את החושך, הוא רק מקבע חשיכה.
2. ביקורת אף פעם לא בונה.
פטיש מסמר ניקח מהר... אנלוגיה לשולחן.
אין ספק שכדי לבנות צריך גם קצת להרוס.
כשבונים שולחן, ולוקחים חומרי גלם, צריך לנסר את הקרשים, ולהקציע את העץ, ולתקוע מסמרים – וכל זה במבט מהצד יכול להראות למי שלא מבינים מה אנחנו בונים ממש הזוי. חותכים, מנסרים, משייפים, עושים חורים. אבל ברור , שכשמרכיבים את הכל – יש שולחן יפהפה.
אבל בני אדם הם לא שולחנות.
וגם אם חלק מהתהליכים הבריאים של הגוף הם פירוק (הרס) של תאים ובניה של תאים חדשים – כל הזמן.
ברור שאם האיזון העדין לא יישמר, ויותר תאים יתפרקו מאשר יבנו חדשים – אז אוי ויי זמיר.
מסקנה: צריך לדעת איך, במידה, שלא להרוס. היחס בין הריסה לבניה. עדין.
עדיף להתכוונן על הרעיון שביקורת תמיד הורסת, כדי שמעט הביקורת שנאמר, לא תהרוס באמת את מה שאנחנו בונים בעמל רב כל-כך.
{
בפרשה שלנו אנחנו נתקלים בעוד פעמיים של העברת ביקורת. אנחנו לא נספיק היום כמובן לשוחח על הכל, וב'ה יהיו לנו עוד שנים רבות של למידה משותפת ונגיע גם לזה, אבל לפחות רק אציין:
1. לאה מעבירה ביקורת על רחל המבקשת ממנה את הדודאים: "וַיֵּ֨לֶךְ רְאוּבֵ֜ן בִּימֵ֣י קְצִיר־חִטִּ֗ים וַיִּמְצָ֤א דֽוּדָאִים֙ בַּשָּׂדֶ֔ה וַיָּבֵ֣א אֹתָ֔ם אֶל־לֵאָ֖ה אִמּ֑וֹ וַתֹּ֤אמֶר רָחֵל֙ אֶל־לֵאָ֔ה תְּנִי־נָ֣א לִ֔י מִדּוּדָאֵ֖י בְּנֵֽךְ׃ וַתֹּ֣אמֶר לָ֗הּ הַמְעַט֙ קַחְתֵּ֣ךְ אֶת־אִישִׁ֔י וְלָקַ֕חַת גַּ֥ם אֶת־דּוּדָאֵ֖י בְּנִ֑י וַתֹּ֣אמֶר רָחֵ֗ל לָכֵן֙ יִשְׁכַּ֤ב עִמָּךְ֙ הַלַּ֔יְלָה תַּ֖חַת דּוּדָאֵ֥י בְנֵֽךְ׃ [27]".
2. יעקוב מעביר ביקורת על רחל הכמהה לפרי בטן: "וַתֵּ֣רֶא רָחֵ֗ל כִּ֣י לֹ֤א יָֽלְדָה֙ לְיַעֲקֹ֔ב וַתְּקַנֵּ֥א רָחֵ֖ל בַּאֲחֹתָ֑הּ וַתֹּ֤אמֶר אֶֽל־יַעֲקֹב֙ הָֽבָה־לִּ֣י בָנִ֔ים וְאִם־אַ֖יִן מֵתָ֥ה אָנֹֽכִי׃ וַיִּֽחַר־אַ֥ף יַעֲקֹ֖ב בְּרָחֵ֑ל וַיֹּ֗אמֶר הֲתַ֤חַת אֱלֹקִים֙ אָנֹ֔כִי אֲשֶׁר־מָנַ֥ע מִמֵּ֖ךְ פְּרִי־בָֽטֶן׃[28]"
בשני המקרים הללו אנחנו נתקלים במשהו שמתרחש המון במערכות יחסים.
מצטברים כעסים, מצטברות טינות, לא מדברים על מה שמפריע – ואז קורה דבר קטן לכאורה, ואש גופרית ותימרות עשן. ה' ישמור.
{
יעקב יצא מבית אביו בלב כבד. בחשש. בפחד. יעקב ברח. הוא לא עזב כי רצה, או כי הקב"ה ציווה עליו והבטיח לו הבטחות. הוא ברח כדי להציל את חייו.
חלום.
"אֲנִ֣י ה' אֱלֹקֵי֙ אַבְרָהָ֣ם אָבִ֔יךָ וֵאלֹהֵ֖י יִצְחָ֑ק הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ שֹׁכֵ֣ב עָלֶ֔יהָ לְךָ֥ אֶתְּנֶ֖נָּה וּלְזַרְעֶֽךָ׃
וְהָיָ֤ה זַרְעֲךָ֙ כַּעֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץ וּפָרַצְתָּ֛ יָ֥מָּה וָקֵ֖דְמָה וְצָפֹ֣נָה וָנֶ֑גְבָּה וְנִבְרְכ֥וּ בְךָ֛ כׇּל־מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָ֖ה וּבְזַרְעֶֽךָ׃
וְהִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י עִמָּ֗ךְ וּשְׁמַרְתִּ֙יךָ֙ בְּכֹ֣ל אֲשֶׁר־תֵּלֵ֔ךְ וַהֲשִׁ֣בֹתִ֔יךָ אֶל־הָאֲדָמָ֖ה הַזֹּ֑את כִּ֚י לֹ֣א אֶֽעֱזָבְךָ֔ עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר אִם־עָשִׂ֔יתִי אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבַּ֖רְתִּי לָֽךְ׃ [29]"
איזו נחמה. איזו הקלה. הוא לא לבד. הקב"ה איתו.
כותב הרד"ק: "וַיִּשָּׂ֥א יַעֲקֹ֖ב רַגְלָ֑יו – כיון שהבטיחו האל והראהו המראה הגדול הזה שמח ונשא רגליו בקלות והלך שמח וטוב לב, כי מתחלה היה הולך ברפיון רגלים כאדם הבורח מבית אביו עצב, ולא היה בורח בחפזון כבורח מחרב כי לא היה מפחד מחרב אחיו כל זמן שהיה אביו חי. "
וַיִּשָּׂ֥א רַגְלָ֑יו – אחרי שהוא ידע שהוא לא לבד יותר – נגולה אבן מעל ליבו. אולי זו כל האבנים שהתחברו לאבן אחת שהיתה "הָאֶ֙בֶן֙ אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מְרַֽאֲשֹׁתָ֔יו [31]" הן האבנים שישבו לו על הלב.
{
מה שסוחבים בלב מכביד על הגוף.
המוח שלנו הוא מדהים. והרגשות שלנו, מסתבר, לא מתקיימות על רצף הזמן.
(מה שמחזק עוד יותר את העובדה שיש לנו נשמה שמגיעה מהעולמות העליונים. כי הזמן, הוא כידוע מימד, כמו כל מימד אחר בעולם הגשמי. ואם מימד הזמן לא משפיע על הרגשות שלנו, סימן שהם לא משהו שנברא בעולם הזה.)
אנחנו יכולים להיזכר באירוע כואב מהעבר, ולהרגיש בדיוק מה שהרגשנו כשהוא התרחש. ויותר מזה, לפעמים זה מרגיש כאילו לא עברו בכלל שנים מאז שזה קרה, זה מרגיש כאילו זה קרה אתמול.
בגלל זה סידר לנו הקב"ה מנגנון נהדר שקוראים לו הדחקה. שמאפשר לנו – בצורה לא מודעת כמובן – לאחסן אירועים מאורעות וזיכרונות קשים כואבים ושליליים בתת מודע. זהו מנגנון הגנה שמאפשר לנפש להטמין בצד זיכרונות שגורמים לכאבים עזים שבהם לא ניתן כרגע לטפל, ולהמשיך לתפקד בעולם מבלי להתמוטט. זה קורה בדר"כ יותר בילדות, כשאין לילד עדיין כלים רגשיים ושכלתניים שיאפשרו לו להתמודד עם מצבים מסוימים, והוא חייב להדחיק על מנת לשרוד בעולם. רגשית ופיזית.
מאוד חשוב לכבד את מנגנון ההדחקה של האחר. הם שם כי האדם זקוק להם. הזיכרון מודחק כי הוא מאיים על ההישרדות, על הבריאות של הגוף ושל הנפש. אפשר לעזור לאדם לדלות את הזיכרונות המודחקים, אבל צריך לעשות את זה עם הרבה כבוד ורגישות לקצב של האחר, וליכולות והמוכנות שלו להתמודד היום עם מה שפעם היה נראה בלתי אפשרי.
לילדים שגדלים באווירה ביקורתית אין ערך עצמי גבוה, אין להם ביטחון עצמי גבוה.
הם בדרך כלל פוחדים לזוז, ולנסות דברים, כי הם רוצים להימנע ממכת הפטיש של הביקורת.
כל הביקורות האלה מצטרפות לכדי טראומה אחת גדולה – לזיכרונות כואבים וקשים.
קל כל כך להרוס, וקשה כל כך לבנות. מה שבונים במשך שנים אפשר להרוס לפעמים במילה אחת.
ביקורת, תזכרו, בשורה התחתונה, היא אף פעם לא בונה.
אם תחשבו ככה, תמעטו לבקר, ואז אולי, אולי אולי אולי.... בסיכומו של דבר, תהיה הביקורת שנאמרה, ביקורת בונה.
{
אבל אחרי החלום, ואחרי שהקב"ה דיבר איתו והבטיח לו לשמור גם איתו את הברית שכרת עם סבא, אברהם אע"ה, נהיה לו קל בלב, וגם רגליו נעשו קלות.
וַיִּשָּׂ֥א רַגְלָ֑יו – אם כמה מילים טובות יכולות להקל על בן אדם כל-כך. תחשבו כמה כחוח יש למילים הטובות שלנו אחד כלפי השני.
לא רק לילדים שלנו – להוציא אותם בבוקר עם רגליים קלות. שתהיה אוירה טובה. שיהיה להם כוח ליום שלפניהם.
אלא גם בני הזוג שלנו – אנחנו הרי נשואים.
אם אני אשא אותו ,והוא ישא אותי – אז לשנינו יהיה קל על הלב, ואז גם הרגליים ישאו אותנו לאורך היום בקלות רבה יותר.
בואו נדאג שכל בוקר כולנו נצא מהבית ב: וַיִּשָּׂ֥א רַגְלָ֑יו!
{
עושה שלום במרומיו
הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל
מבדיל בין קודש לחול על המחר והאתמול ועלינו שומר
ממצולות קראתי אלוקיי אתה שומע
בוחן הלבבות
בכל דקה בכל שנייה אתה נמצא כאן אני מרגישה
איך מכולם אתה שמרת לנו ברית עולם
שהלב תמיד יהיה מלא בשפע
שהאושר לא ינחת לנו לרגע
תשמור עליי שפויה
עם רגליים דבוקות לאדמה
שאדע שהכל זה בזכותך
כל עוד יש לי אוויר לנשימה
פותח ידיו לרווחה
ומברך אותנו בכל יום שעובר
ממצולות קראתי אלוקיי אתה שומע
בוחן הלבבות
בכל דקה בכל שנייה אתה נמצא כאן
אני מרגישה
איך מכולם אתה שמרת לנו ברית עולם
שהלב תמיד יהיה מלא בשפע
שהאושר לא ינחת לנו לרגע
{
לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
פרויקט שיעורי יַהֲדוּת וְהוֹרוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.
{
על הנס הגדול שעשה איתי.
{
מקורות:
הרב וויין, ד. ב. (ד' כסלו תשס"ח). תחנת יעקב אצל שם ועבר. פרשת ויצא. אוחזר מתוך http://www.yeshiva.org.il/midrash/6451
הרב וילהלם, מ. (בנגקוק תאילנד). (ה'תשע"ו 2016). ממתק לשבת, הסיפורים והמסרים שעושים את השבת בבנגקוק. עמ' 54. ישראל: הוצאת חזק.
כהן, ש. (19.11.17). סגולה מיוחדת לר"ח כסלו, שחל היום: הבטחתו של ר’ חיים פלאג’י. אוחזר מתוך https://www.hidabroot.org/article/214669
מנוסי, נ. (אין תאריך). כסלו: חודש השינה. אוחזר מתוך http://www.pnimi.org.il/jewish-psychology/12-senses-of-the-soul/188-sense-of-sleep
מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך http://mg.alhatorah.org /
הרב רוזנבלום, ב. (9.11.2011). פרשת ויצא. [סרטון וידאו]. אוחזר מתוך https://www.youtube.com/watch?v=BObrD-O3k7I
חֹדש
|
חוש
|
שבט
|
חֹדש
|
חוש
|
שבט
|
חֹדש
|
חוש
|
שבט
|
ניסן
|
דבור
|
יהודה
|
אב
|
שמיעה
|
שמעון
|
כסלו
|
שינה
|
בנימין
|
איר
|
עיון
|
יששכר
|
אלול
|
מעשה
|
גד
|
טבת
|
כעס
|
דן
|
סיון
|
הילוך
|
זבולון
|
תשרי
|
מישוש
|
אפרים
|
שבט
|
אכילה
|
אשר
|
תמוז
|
ראיה
|
ראובן
|
חשון
|
ריח
|
מנשה
|
אדר
|
שחוק
|
נפתלי
|
[5] מתוך השיר "לקחת את ידי בידך" שכתב הפזמונאי הישראלי יעקב רוטבליט לחן: מתי כספי ; ביצוע: יהודית רביץ. 1979. הביטוי נטבע בשיח הישראלי כביטוי המציין שינוי באופן השיפוט כלפי עניין מסוים עם שינוי נקודת המבט כלפיו.
[6] שה"ש א' ח': "אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים."
[9] ן' סופית מסמלת את הסוף- ירידת השפע עד סוף הדורות!
התורה בחרה לשים ן' סופית וארוכה כיון שזו האות הכי נמוכה מבין כל אותיות האלף בית. כלומר, ההשפעה של יצחק מגיעה הכי למטה - הוא מוריד את ההשפעה לעולם שלנו. (מקור: חנה נוימן).
התורה בחרה לשים ן' סופית וארוכה כיון שזו האות הכי נמוכה מבין כל אותיות האלף בית. כלומר, ההשפעה של יצחק מגיעה הכי למטה - הוא מוריד את ההשפעה לעולם שלנו. (מקור: חנה נוימן).
[19] בראשית כט' א'; רד"ק: "וילך ארצה בני קדם – כי הארץ מזרחית לארץ ישראל, והעיר הסמוכה לספר ארץ כנען הוא חרן כמו שכתבנו, אלא כלל ואמר ארצה בני קדם, שיצא מארץ כנען לארץ בני קדם."
[22] רבי דוד בן יוסף קמחי (רד"ק) (1160–1235) היה ראשון, מגדולי פרשני המקרא והדקדקנים של השפה העברית.
ראשונים הוא כינוי בתולדות עם ישראל לרבנים שפעלו בין המאה ה-11 והמאה ה-15 לערך.
ראשונים הוא כינוי בתולדות עם ישראל לרבנים שפעלו בין המאה ה-11 והמאה ה-15 לערך.
נפטר ב-א' תשרי ה' תרמ, 19 ספט' 1879, רוסיה-קייב. [לפני 138 שנה]. חי כ-71 שנים.
בזמנו נודע גם בכינוי המגיד מקמפן, היה מפרשני המקרא והפוסקים האחרונים.
[32] בשיעור הקשבנו לשיר "ברית עולם" בביצועה של עדן בן זקן; מילים: עדן בן זקן, פן חזות, דולב רם; לחן: פן חזות, דולב רם: https://www.youtube.com/watch?time_continue=227&v=JtxwMh6BGLY
[© Smadar Prager, CGP]
Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה