יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: לא רק פְּרִיחוֹת | פרשת בא | ו' בשבט ה'תשפ"א

 בס"ד

­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת

והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת בא

לא רק פְּרִיחוֹת

מה מייצגות עשר המכות בחיים של כל אחד ואחת מאיתנו? ממה עלינו להיזהר?

אנחנו בסימן שלוש:

פרשה שלישית של חומש שמות, פרשת בֹּ֖א[1],

והמספר נמצא גם באותיות שם הפרשה: ב+א=3 😊

שלוש המכות האחרונות: ארבה, חושך, מכת בכורות, קורבן הפסח, ובני ישראל בדרך לחצות את ים סוף.

 

היום נשאל: מה מייצגות עשר המכות בחיים של כל אחד ואחת מאיתנו? ממה עלינו להיזהר?

 

{

 

היום נתחיל עם סיפור.

רבי נחמן מברסלב[2], נהג לספר הרבה סיפורי מעשיות. אלא לא היו סתם סיפורים, אלא שדרך הסיפורים מועברים רעיונות עמוקים מאוד בחסידות, מסרים מתוך עומקה של התורה.

 

הסיפור הבא מובא במקור באנגלית בספר של רבי ד"ר אברהם טוורסקי[3]:

פ

עם שודד דרכים עצר נוסע ותבע ממנו את כספו באיומי אקדח. "אל תירה!" אמר הנוסע. "אתן לך את כספי. אבל אני מבקש ממך טובה. אם אגיע הביתה בידיים ריקות, אשתי לעולם לא תאמין ששדדו אותי ותאשים אותי שבזבזתי את כספי על הימורים או על משקאות חריפים ותכה אותי ללא רחמים. אנא עשה לי טובה ותירה כמה כדורים דרך כובעי כדי שאוכל להוכיח לה שהתעכבתי שלא באשמתי".

 

השודד לא ראה סיבה שלא להסכים לכך וירה מספר כדורים דרך כובעו של האיש.

 

"תודה רבה", אמר הנוסע, "אבל אתה לא מכיר את אשתי. היא תגיד שניקבתי את הכובע בעצמי ושאלה בכלל לא חורים של כדור אקדח. הנה, קח את מעילי ותירה כמה כדורים דרכו ממרחק קצר, כך שיישארו על המעיל סימני אבק השרפה. זה בטח ישכנע אותה".

 

כשהנוסע ראה שהלחיצה האחרונה על ההדק הפעילה מחסנית ריקה ושהשודד השתמש בכל הכדורים שיש לו, הוא התנפל מיד על השודד, הפילו על הקרקע, לקח את ארנקו ונמלט משם.

 

מה המסר שרוצה רבי נחמן מברסלב להעביר לנו?

 

רבי יוסף יצחק יעקבסון[4], הידוע בכינויו, YY Jacobson, מסביר שזהו משל לגנב הפנימי ששוכן בתוך כל אחד ואחת מאיתנו.

הגנב הזה, הוא איזו שהיא נטייה פנימית שלנו, שנוטה לשפוט אותנו לחומרה. בצורה שלילית. ובשל כך, גונבת מאיתנו את האפשרות להבחין בתכונות הטובות, החיוביות, והיפות שלנו.

כמו כל גנב, גם הגנב הזה מוכשר ומיומן.

עד שאנחנו שמים לב שהוא מילא אותנו בשיפוטיות וביקורת עצמית, הוא כבר גנב לנו את היכולת לראות את הטוב והיפה שבנו.

אלא שרק אז, אנחנו מגלים את הכח להילחם בו, בגנב בפנימי, בנטייה הפנימית השלילית הזו.

רק אחרי שהוא ירה בנו את כל הכדורים שלו, אנחנו שמים לב לחורבן שהוא השאיר אחריו.

רק אחרי שהתמכרנו לכל ההתמכרויות שלנו, ונתנו לדחפים ההרסניים שלנו להרוס אותנו, אנחנו שמים לב שנשארנו בלי כלום. 

רק אז, אנחנו מוצאים את הכח לקום ולהילחם, לצאת למסע פנימי, למסע צמיחה אישית.

 

אחרי הכל, נכנסנו לחודש שבט, שהו זמן מיוחד מאוד, הזמן שבו מתחילה רחישה מתחת לפני השטח. עוד לא רואים כלום – אבל הצמיחה כבר מתחילה, ובעיקר מתחיל הכוח שלה. החיוניות מתפרצת ועולה מבפנים.

המון תנועה – אבל חבויה. לא מורגשת לעין כל – אבל זה שלא רואים, לא אומר שזה איננו.

 

כתוב במשנה: "בְּאֶחָד בִּשְׁבָט, (מפרש"י: הואיל ויצאו רוב גשמי שנה ועלה השרף באילנות. ונמצא הפירות חונטין מעתה גמרא:) רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּי; וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִין: בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ. [5]"

פירש רש"י "ענינו של השרף העולה באילנות... ע"י שרף שבא באילן לפני חנטה פירותיו חונטין ובו נגמרין, ששרף האילן עולה ונכנס בפרי תמיד וממנו גדל."

 

אנחנו לא רואים את זה – אבל זה שם. וכמו באילן, כך גם בנו, "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה[6]".

 

{

 

עשר המכות שהנחית הקב"ה על המצרים במצריים, לא היו רק ניסים על-טבעיים שהחריבו את ממלכת מצרים לפני יותר מ-3300 שנה, אלא גם, כמו כל התורה, מסרים לכל אחד ואחת מאיתנו.

התורה, כבר אמרנו, היא לא רק ספר היסטוריה, היא ספר הדרכה, תורה מלשון הוראה.

ספר הוראות להתפתחות אנושית, להתפתחות יהודית.

גם למספר עשר כמובן שיש משמעות.

 

נזכיר רק שהקב"ה ברא את העולם בעשרה מאמרות: עשר פעמים הוא אמר, ומהאמירה שלו נברא בכל פעם עוד נדבך לעולם.

"בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם"[7]: עשר פעמים מופיע השורש א.מ.ר בסיפור בריאת העולם שבספר בראשית.

עשרה מאמרות: כשהקב"ה מימש מחשבה, רעיון, ובאמצעות הדיבור ברא עולם. יש מאין.

הקב"ה דיבר, והעולם נברא. זה ממש אַבְּרָא כָּדַבְּרָא! בתרגום מארמית לעברית: אדבר ויהי כדברי.

ועל זה שהקב"ה ממשיך לברוא את העולם כל יום מחדש במיוחד בשבילנו אנחנו מודים כל יום בתפילה: "המְחַדֵּשׁ בְטוּבוֹ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׁה בְרֵאשִׁית[8]",

 

את המספר עשר אנחנו פוגשים גם אצל אבי האומה שלנו, אברהם אבינו:

"עשרת הנסיונות שבהם נתנסה אברהם אבינו" כותב הרב לאו "היוו נקודות זיכוי מראש לבניו אחריו."

בזכות העמידה האיתנה של אברהם אבינו זכה עם ישראל ל:

עשרה ניסים במצרים

עשרה ניסים על הים

עשר פעמים ניסו עם ישראל את הקב"ה במדבר

"בא אבי האומה, מסר נפשו בשבילם ועמד במבחן עשר פעמים. אברהם הכין מראש הגנה כנגד הפורענויות המגיעות לבניו על החטאים שנכשלו בהם. עשרה נסיונותיהם של הבנים נתכברו על ידי עשרת ניסיונות האב."

 

{

 

נצא למסע.

 

כאמור, בפרשה וארא מופיעות שבע מתוך עשר מכות מצריים, וזה מרומז בשתי האותיות הראשונות של וארא ו-א בגימטריה 6+1=7,

והשלוש הנותרות בפרשת שלנו, פרשת בא, ומרומז באותיות בא שזה בגימטריה 2+1=3.

 

כותב ערן כאהן באתר "שורש" ששבע המכות הראשונות: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד -  קשורות לארץ ומתייחסות אליה,

ואילו שלוש האחרונות: ארבה, חושך מכת בכורות – לשמים.

כל קבוצה זוכה להחתם ב'מכת שיא' השקולה כנגד כולן:

1.      ברד חותמת את קבוצת ה-7: "כִּ֣י ׀ בַּפַּ֣עַם הַזֹּ֗את אֲנִ֨י שֹׁלֵ֜חַ אֶת־כׇּל־מַגֵּפֹתַי֙[9]", ומפרש"י: " אֶת־כׇּל־מַגֵּפֹתַי֙ –  למדנו מכאן שמכת בצורת שקולה כנגד כל המכות."

2.      בכורות חותמת את קבוצת ה-3: "כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה.[10]"
במכילתא דרשב"י מופיע המדרש הבא: "כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם - אלו עשר המכות; מִזֶּה - מלמד שמכת בכורות שקולה כנגד כולן".

 

ובולטת העוצמה האלוקית בשלושת המכות האחרונות, שהיו שלושתן בחושך:

1. מכת ארבה: "וַיַּעַל הָאַרְבֶּה ... וַיְכַס אֶת עֵין כָּל הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ...[11]"

2. מכת חושך: "...וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם... [12]"

3. מכת בכורות: "וַיְהִ֣י׀ בַּחֲצִ֣י הַלַּ֗יְלָה...[13]"

ושהיו שלושתן עם קשר למוות:

1. מכת ארבה: "...וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה...[14]"

2. מכת חושת: "עיוור חשוב כמת[15]"

3. מכת בכורות: "וּמֵת כָּל בְּכוֹר...[16]"

 

המבנה הזה של שבע ושלוש יסודו בתורת הקבלה, המחלקת את הספירות לשבע מידות ושלוש מוחין, כאשר המידות מתייחסות ל'גוף' להנהגה הארצית: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות (ר"ת חג"ת נהי"ם) והמוחין - לנשמה בעצמה, לשמים: חכמה, בינה, דעת (ר"ת חב"ד).

 

{

 

באופן כללי אפשר לומר שעשר הספירות הן בעצם כוחות אנרגטיים אנושיים המקבילים, ומקבלים חיותם, מעשר הכוחות שבהם הקב"ה מביא את עצמו לידי ביטוי.

אלה עשר כוחות הנפש שלנו. עשר אפיונים, תכונות.

השלוש העליונות, קשורות לראש שכל, לחכמה, לתהליכים קוגניטיביים של הנשמה, ושבע התחתונות הם האישיות הרגשית של הנשמה.

 

הרב יעקבסון מביא את האופן שבו מופיעות עשר הספירות בקבלה:

 

שם הספירה	ביטוי קוגניטיבי/רגשי	מכת מצרים
כתר	על-מודע	מכת בכורות
חכמה	תפיסה	חושך
בינה	אינטליגנציה	ארבה
חסד	אהבה	ברד
גבורה	דחייה	שחין
תפארת	חמלה	דבר
נצח	אמביציה	ערוב
הוד	כניעות	כינים
יסוד	יצירת קשר לאחרים	צפרדע
מלכות	ביטחון	דם

 

אנחנו יכולים להשתמש בכל אחד מהכוחות שיש בנו לחיוב או לשלילה.

אנחנו יכולים להשתמש בהם כך שהם יעזרו לאור הפנימי הרוחני שלנו לזרוח ולהאיר, או שאנחנו יכולים גם להרוס את הפוטנציאל הרוחני הזה על-ידי שימוש בכוחות האלה בדרכים לא בריאות, או לא מוסריות.

כבר ניתן דוגמאות.

 

{

 

לפני זה צריך להבין שמצרים היא לא רק מקום נמוך מבחינה רוחנית, מצרים היא גם מקום פנימי.

מצרים, מלשון צר. מיצר.

פרעה, אותיות, עורף.

כדי שדברים יעברו מהראש ללב, מהשכל לרגש, הם צריכים לעבור דרך מצרים.

 

דרך מקום צר מאוד: הצוואר.

היכן שפרעה נמצא.

 

הרבי מליובאוויטש מסביר[17]: "שם הפרשה בֹּ֖א, מנוגד לכאורה לתוכן הפרשה. המילה בֹּ֖א לקוחה מהפסוק: "בֹּ֖א אֶל־פַּרְעֹ֑ה", המבטא את העוצמה של פרעה. ואילו הפרשה עצמה מספרת ההיפך - כיצד בני ישראל גברו על פרעה ויצאו ממצרים.

הדבר טומן בחובו הוראה: אדם עשוי לחשוב שכדי להתקרב לה' עליו להיות בסך הכל יותר ויותר טוב.

אבל האמת היא, שבנוסף לעשיית דברים טובים, האדם נדרש גם לבטל את הרע.

ולא סתם רע, אלא את שורש הרע, את התכונות הרעות הנטועות בו בחוזק ובקביעות, אלו שהי קשה להשתחרר מהן.

חובה זו באה בציווי "בֹּ֖א אֶל־פַּרְעֹ֑ה" – אל הארמון שלו, היכן שהוא נמצא בכל תוקפו. יש כאן ציווי למשה, לחפש אחר הרוע של מצריים בשורשו, ואז לבטל ולהשפיל אותו עד היסוד. ורק אז, תתרחש היציאה של בני ישראל ממצרים.

לכן הפרשה כולה קרויה על שם המשפט הזה. להזכיר לנו תמיד, כי היציאה ממצרים – גם הכללית וגם האישית – תלויה בשבירת שורש ותוקף הרע.

משמעות הדברים בחיי היומיום היא, שעל כל אחד למצוא את התאווה השלילית המרכזית שבוערת בליבו – השורש של הרע האישי שלו – וללחום בתאווה הזו בכל הרוח.

לאחר שיצליח במשימה זו, הוא יגלה ששאר המאבקים האישיים שלו הולכים ונעשים קלים יותר, והוא ינצח גם בהם ללא מאמץ."

 

אנחנו מבינים מזה שההוראה שאנחנו מקבלים מהפרשה שלנו היא שעלינו לגייס את כל הכוחות שלנו, אלה הטמונים בעשרת הספירות שלנו, ולגייס אותן על מנת להילחם בשורש הרע שמצוי בתוכנו.

איך?

על-ידי שימוש באותן כוחות בצורה חיובית.

כמו שכתב רבנו בחיי[18] בספרו חובת הלבבות: "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך"[19].

עפ"י הרבי מליובאוויטש "החושך - מאיים ומפחיד ככל שיהיה - אינו אלא העדר אור. האור לא צריך להילחם בחושך כדי לגבור עליו, כיוון שבכל מקום שיש בו אור, החושך נעלם בדרך של 'ממילא'. לפיכך, אפילו "מעט אור" מגרש "הרבה מן החושך." לא משנה עד כמה העולם נראה חשוך. האור נמצא במרחק של מעשה אחד בלבד.[20]"

{

נעזרתי במאמר מרתק של הרב יעקבסון, נעבור מכה מכה ולראות מה יש לכל אחת מהן ללמד אותנו, ולהצמיח אותנו – אחרי הכל נכנסו לחודש שבט, זה הזמן שבו עולה השרף באילנות, ומתחת לפני השטח, גם אם לא רואים, תמצית כוח הצמיחה מתחילה לעלות בתוכנו. זה חודש שמסוגל להרבה.

 

1. דם – בטחון עצמי הרסני

"המכה הראשונה, שבה נהר הנילוס הפך לדם, היוותה סמל פיזי לביטחון ההרסני שהפך למאפיין את מצרים – מצרים הגיאוגרפית והפסיכולוגית כאחד. במקום ביטחון קונסטרוקטיבי הבונה את האופי הרוחני של האדם ומטפח רגישות לאחרים, הביטחון "המצרי" מוליד שתלטנות וניצול כלפי אנשים אחרים[21]. כאשר תפיסת הביטחון של האדם נעשית מושחתת ומסולפת באמת, היא יכולה להוביל את אותו אדם לייצר נהרות של דם, כפי שעשו אמנם בני העם המצרי.

 

נהר הנילוס היה התגלמות מקור הביטחון העצמי והביטחון הלאומי של מצרים. כיוון שבמצרים יורדים גשמים מועטים בלבד, החקלאות של מדינה זו ומקורות המזון שלה תלויים לחלוטין בנהר הנילוס, ולכן המצרים העתיקים למעשה בגדו בנהר הנילוס[22]. מימי הנילוס שהפכו לדם שיקפו את מצבה המעוות של אומה ההופכת את הביטחון שלה לדם, בהשתמשה בעמדת הכוח והעצמה שלה כדי לשחוט ולטבוח אינספור בני אדם חפים מפשע."

 

2. צפרדע – אינטימיות קרה

"המכה השנייה, שבה נחילי צפרדעים שרצו בכל רחבי מצרים, מסמלת את האינטימיות הקרה וחסרת הרגש המאפיינת אדם שחי במצרים הפסיכולוגית.

 

הצפרדעים הן יצורים אמפיביים בעלי דם קר והן מתרבות באקלים קר[23]. הצפרדעים הנקבות לרוב מטילות את ביציהן בתוך מים שבהם הן בוקעות והופכות לראשנים. גם צפרדעים החיות על היבשה מטילות את ביציהן בחורים קרים ולחים[24]. לכן, ובשל העובדה שביצים המוטלות בדרך זו לא מקבלות כל הגנה הורית, הפכו הצפרדעים ליצורים המשקפים – בתורת הקבלה – מצב רגשי של חוסר אכפתיות, ריחוק וקור[25].

 

מצב זה גוזל מן האדם את יכולתו לחוות אינטימיות רגשית אמיתית עם אדם אחר כלשהו – בעל/ אישה, ילד או ידיד/ה. "האישיות הצפרדעית" מאפיינת אדם שכאשר שואלים אותו, "מה יותר גרוע, אדם שלא יודע או אחד שלא איכפת לו?", הוא משיב, "אני לא יודע וגם לא איכפת לי"."

 

3. כינים – כניעות לא בריאה

"המכה השלישית, שבה אבק מצרים הפך לכינים, שיקף את הסימפטומים של כניעות לא בריאה.

 

תכונת ה"כניעות", כמו כל שאר תכונות הנפש, יכולה להיות יצרנית או הרסנית. להישאר לנצח תלמיד צנוע של שיעורי החיים – זו אחת מתכונות האופי הנאצלות ביותר שיכולות להיות לאדם. היכולת לוותר על האגו לטובת אמת גבוהה יותר היא הבסיס לכל צמיחה רוחנית, כמו גם היכולת להתוודות על שגיאה או טעות שביצענו. בכל יום אנו אומרים בתפילה "ונפשי כעפר לכל תהיה"[26]. המביעה את משאלתנו להישאר ענווים וצנועים נוכח מסתורין החיים הגדול. אלה הן ענווה וכניעות בריאות.

 

כניעות "מצרית" היא הרסנית היא ענווה המוחצת ומדכאת את רוחו של האדם ומקהה את חדוות החיים שלו. בסוג זה של כניעות, שבו אדם חושב את עצמו ליצור חסר-ערך שאין לו כל חשיבות ומשמעות בעולם, הרי תפיסת העצמיות כאבק חסר תועלת מתפתחת לכינים אשר מורידות את המורל ומשפילות את חיי האדם. כמו האבק-שהפך-לכינים במצרים, הרי סוג כניעות זה מוצץ את דמו של האדם ומקפח אותו מחיוניותו ומזרימת האנרגיה שלו.

 

רבי אהרון מקרלין ביטא זאת במלים הבאות: "עצבות אינה חטא, אבל אף חטא לא יכול לעשות את מה שעושה העצבות"."

 

{

 

4. ערוב – אמביציה פראית

"המכה הרביעית, שבה להקת חיות טרף התקיפה את מצרים, מהווה סמל פיזי של אמביציה לא-בריאה.

 

אמביציה היא אחת המתנות הגדולות בחיים. האמביציה היא המנוע המניע אדם להגיע לגדולות ולהשפיע בעולם השפעה של ממש. עם זאת, אם לא נזכך תכונת אופי זו, אזי האמביציות שלנו יכולות להפכנו ל"חיות טרף" שמרטשות וטורפות את האנשים שלפי תפיסתנו מהווים לנו מכשול בדרכנו להגשמת מטרותינו."

 

ואני אוסיף, שאותה אמביציה, יכולה לגרור אותנו להתערבבות לא נכונה. להתערבות מזיקה.

הערוב הזה, הערבוב הזה, יכול מצד אחד לגרום לנו להתערבב עם האנשים האל נכונים, כאלה שההשפעה שלהם עלינו תהיה הרסנית.

והערוב הזה, הערבוב הזה, יכול מצד שני גם לגרום לנו להתערבות מזיקה, לא נכונה, בעניינם של אנשים אחרים – והרבה פעמים מתוך כוונות טובות – או בעניינם של הקרובים לנו , מבלי שממש התבקשנו.

ולפעמים ההתערבות הזו, כשהיא נוגעת לילדים שלנו יכולה להזיק להם מאוד – כי כשאנחנו מתערבים ועושים במקומם, הם לא לומדים להכיר את הכוחות שלהם.

 

5. דבר – חמלה ערמומית

"המכה החמישית, שבה מגפה משמידה את הבקר של המצרים, שימשה כהתגלמות הפיזית של תכונת החמלה הערמומית, אשר כמו מגפה, מזיקה לבני-אדם בהשקט ובלי להתבלט במיוחד.

 

מהי חמלה? הקבלה מלמדת כי החמלה – יש בה יותר עוצמה והיא מאריכת ימים יותר מן האהבה. האהבה לרוב מתעלמת מפגמיו של האדם האהוב; לכן, כאשר פגמים וחולשות כן באים לביטוי, הם עשויים להחליש את האהבה, אם לא להרסה כליל. החמלה, מאידך גיסא, לוקחת בחשבון את כל הפגמים של האדם הזקוק לחמלה, ומושיטה לב ויד לעזרה, ללא קשר לפגמים הללו[27]. זוהי חמלה קדושה – היכולת של נשמה לחוות את הכאב ואת הצרכים של בני-אנוש זולתה[28].

 

חמלה "מצרית" היא ערמומית, פיקחית ומוליכת שולל. חמלה מעודנת ומפתה זו משמשת על מנת לנצל את חולשותיהם של אחרים למטרות אנוכיות ולתכליות הרסניות. כאשר אדם משתמש בחמלה באופן כזה, מביא הדבר לנזק לאדם באופן השקט והפטלי המאפיין מגיפות[29]."

 

ואוסיף, חמלה, יכולה להיות הרסנית מכיוון שהיא מחלישה את מי שאנחנו חומלים עליו.

מרחמים עליו. זוהי חמלה עצמית, לא חמלה לאחר.

אדם שרוצה להיות טוב, חס על האחר, ונותן לו מה שהוא רוצה, כדי שהאחר יאהב אותו ויחשוב שהוא הכי טוב בעולם.

זו חמלה שהופכת ילדים לנכים.

 

{

 

6. שחין – דחייה ברוטלית

"המכה השישית, שבה גחלים לוחשות מכבשן לוהט הושלכו על האדמה והפכו למורסות על עורם של בני העם המצרי – מכה זו הייתה הסמל הפיזי לדחייה אכזרית.

 

בתורת הקבלה, האש[30] מגלמת את רגש הדחייה, היא יכולתה של הנשמה לסרב לדבר או לאדם כלשהם[31]. כמו האש, מעשה או מלת דחייה עשויים לחרוך או אף להרוס כליל את האדם הדחוי. חיבור נוסף שבין אש לדחייה מצוי בעובדה שהאש שולחת להבותיה אל-על, נעה הרחק מן האדמה. גם הדחייה מהווה כניסה פנימה ולמעלה לתוך העולם הפרטי של האדם, שכן היא מרחיקה את האדם מן האנשים והמאורעות המצויים ומתרחשים בסביבתו.

 

אולם, נשמה בריאה זקוקה לדעת כיצד לדחות, בדיוק כפי שעליה לדעת כיצד לחבק. תכופות נקרא האדם לסרב לדחף הרסני, לנתק מערכת יחסים לא בריאה, לומר "לא" לילד מפונק או להצעה עסקית לא מוסרית. במקרים כאלה, מדובר באש בריאה. זו אש שהורסת את השלילי כדי לבנות את החיובי.

 

עם זאת, כאשר יכולתנו הפנימית לדחייה הופכת לשנאה, למרירות ולאכזריות, אזי גחלי נשמתנו הופכות לכוח הרסני. כמו מורסות מכאיבות, הן מזהמות את חיינו ואת חיי האנשים שסביבנו."

 

7. ברד – אהבה קפואה

"המכה השביעית, שבה ירד על מצרים ברד כבד שהרס את יבוליהם, היה סמל לאהבה אנוכית.

אם האש מסמלת דחייה, הרי המים, היורדים בטבעיות ממישור גבוה למישור נמוך יותר, מגלמים את איכויות הנדיבות וטוב הלב. בתורת הקבלה, זרימת האהבה מושווית לזרימת המים, המשקים ומזינים את הנשמה האנושית בחיוניותם המרעננת[32].

 

ברם, אדם המוצא עצמו בכבלי שעבוד "מצרי", מכיר רק אהבה קפואה – אהבה המבוססת לגמרי על מניעים אנוכיים ועל שיקולים המרוכזים בעצמי ולא באדם האחר. זרימת האהבה דמוית-הגשם של אדם זה הופכת קרה וקפואה כמו ברד, ומזיקה לאהוביו במקום להזין אותם[33]."

 

פרשת "וארא" ופרשת "בוא": מן הלב אל השכל

אין זה צירוף מקרים שעשר המכות מתועדות בשני חלקים שונים של התנ"ך – שבע הראשונות בפרשת וארא (שמות ז, יט – שמות ט, לה), ושלוש האחרונות – בפרשת בוא (שמות י, א – שמות יב, לג).

 

שבע המכות הראשונות – דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד – שיקפו את הסילוף המצרי של שבעת הרגשות: ביטחון, יצירת קשר אנושי, כניעות, אמביציה, חמלה, דחייה ואהבה. שלוש המכות האחרונות – ארבה, חושך ומכת בכורות – ייצגו את השחיתות החמורה עוד יותר של היכולות השכליות ואת הממד העל-מודע שבנשמה המצרית.

 

כאשר רגשותיו של האדם והאינסטינקטים שלו לקויים, אזי השכל השפוי והאובייקטיבי מעניק תקווה לריפוי. אך כאשר שכלו של האדם מתחיל לשטות בו, אזי השביל להחלמה ולשיקום הופך לאתגר הרבה יותר גדול."

 

{

 

8. ארבה – אינטליגנציה מסולפת

"המכה השמינית, שבה ארבה שפלש למצרים לא הותיר אף גבעול ירוק בכל רחבי הארץ, שימש כסמל לתוצאות ההרסניות של שכל מושחת.

 

היכולת לבחינה, שאלה ומחקר שכלי, הייתה נשארת המתנה היקרה והייחודית ביותר של המין האנושי. היא מרשה לנו לחקור את היקום, לשפר את חיינו ולגלות את ייעודה המוסרי הגבוה של משפחת האדם. אולם אותו כוח עצמו עלול לשמש ככלי למציאת צידוק רציונלי לכל מעשה רע המתבצע תחת פני השמש וכדי להצדיק כל סגנון חיים או הרגל הרסניים.

 

כמו להקת הארבה שזללה את כל הצמחים במצרים והשאירה מאחוריה אדמה עירומה, כך השכל המושחת מסוגל לעקור מן השורש כל מבנה מוסרי קיים וכל יסוד מקודש ומבוסס, ולהשאיר מאחוריו חברה שוממת נעדרת כל ערכים רוחניים או עקרונות מוחלטים. זוהי הטרגדיה של השכלתנות מן הסוג "המצרי", שבה אדם נעשה כל כך פתוח לרעיונות חדשים שמוחו נשפך החוצה[34]."

 

ואוסיף, אנשים מצדיקים מעשים נוראיים רק כדי להמשיך להראות טובים בעיני עצמם. זוהי שיא השחיתות. אנשים מתוודים על פשעים מתועבים, בוכים ומבקשים רחמים, כי "לא היתה לי ברירה" הייתי חייב/ת לעשות את זה.

אבל זה לא נכון. אנחנו יצורים בוחרים – תמיד יש לנו בחירה.

אלא שאחת האופציות היא להעדיף את האחר – וזה קשה מאוד מבחינה אנושית. זהו כוח שורשי חזק.

אצל ילדים קטנטנים, שעדיין לא למדו חיברות, ולא למדו לגם לאחרים כואב, כשמישהו סוחב להם את הדלי בארגז חול, הם או שיתנו לו מכה עם הכף על הראש, או שיחטפו לו בחזרה, או מה שלא יהיה, התגובה שלהם תהיה חזקה מאוד. זה שזה כואב לשני בכלל לא חשוב – לקחו להם את הדלי והם רוצים אותו בחזרה. מבחינתם, לא היתה להם ברירה אחרת.

אנחנו מצפים קצת יותר מאנשים בוגרים.

 

9. חושך – שכל נעול

"המכה התשיעית, שבה חשכה מוחלטת ירדה על ארץ מצרים, שיקפה את חוסר יכולתה של הנשמה ה"מצרית" המוגבלת להגשים את מלוא יכולת התפיסה שלה.

 

כוח התפיסה הוא היכולת של השכל להגות רעיונות חדשים ומקוריים שלא היו נגישים קודם לכן. כיצד? בכך שהשכל תופס את גבולותיו ומגבלותיו, מעכב בעד פעילותו של האגו השכלי שלו ונפתח לאור שבא ממעל – שאז האמת שהייתה בלתי נגישה קודם לכן, יכולה לעלות ולהאיר את המרחב הריק החדש שנוצר בתודעת האדם[35].19

 

כאשר אדם הוא יהיר וגאוותן, הוא מונע משכלו את היכולת לחוות הארה. הוא מכריח את עצמו להישאר בחשכה ונשאר מוגבל לנצח להשקפתו הצרה על החיים."

 

ואוסיף, אדם חשוך, הוא אדם שלא רואה מעבר למה שהוא רוצה לראות.

עיוור, יכול להיות גם אדם שפיזית מסוגל לראות. העיניים, הם אמנם הכלי שמתרגם לנו את האור החיצוני למראות שאנחנו יכולים להבין באמצעות השכל שלנו, אבל יש אנשים רואים בעלי עיניים תקינות שחיים בחושך גדול.

 

10. מכת בכורות – מות הזהות

"המכה העשירית והאחרונה, שבמהלכה מתו כל בכורי מצרים, הייתה המכה הקשה מכולן. היא שיקפה את העובדה שההתעללות המצרית בנשמה לא השפיעה רק על יכולותיה המודעות, אלא עיוותה והרסה גם את כוחותיה העל-מודעים.

 

בתורת הקבלה, האדם הנולד כבכור במשפחה מסמל את האינסטינקטים ואת המניעים הראשוניים של הנשמה, השוכנים מתחת לעצמיות המודעת. קשה יותר לפגוע בממד זה של האישיות, משום שהוא נסתר ולא-נגיש. אך סגנון חיים של התמכרות והתעללות יביאו לבסוף למותו של הבן הבכור, או למותו של היסוד העל-מודע של נשמת האדם[36].

 

זה היה ה"כדור" האחרון ששם קץ למעגל השטני של ההתמכרות וההתעללות במצרים. בני העם היהודי שוחררו לחופשי והיו בדרכם לקבל את עשר הדיברות.

 

מהן עשר הדיברות? הן מקבילות לעשר המכות[37]. בדיוק כפי שהמכות משקפות את סילופן של עשרת כישורי הנשמה, הרי עשר הדיברות מייצגות את שביל הריפוי הרוחני שבכל אחת מעשרת הכישורים הללו, בהרשותו לכל העשר לבטא את ההרמוניה והתפארת של מהותו הרוחנית של האדם[38]."

 

{

 

בחיים לא הכל זה גן של ורדים. לא תמיד הכל פורח.

 

כותב הרב רונן חזיזה: "עשר המכות לא היו בכדי להכריח את פרעה לשחרר את ישראל ממצרים! המכות היו בשביל בני ישראל, שהיו כל-כך שקועים בטיט ובלבנים ובטומאת מצרים עד ששכחו כבר את כוחו של בורא עולם,... ועל-ידי כך שיראו את שליטתו המוחלטת במים (מכת דם), ובעפר (כינים), ובבעלי החיים (דבר), ובשמיים (ברד), ובשמש (חושך), ובנשמות בני האדם (מכת בכורות), על ידי כך תתחזק ותתעצם אמונתם ויצאו ממצרים מתוך אמונה גדולה... "

 

"אמונה" אומר הרב וולבה "צריכה להיות חושית, מה שרואים בעיניים. הכלל ישראל כולו ראה את כל מה שנעשה במצרים, את כל הניסים. אמונה היא ידיעה וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י ה'. ידיעה כי אני ה'. זהו היסוד של האמונה. "

 

"גם היום" ממשיך וכותב הרב רונן חזיזה "כל אחד מאיתנו צריך לדעת! אין שום בעיה לבורא עולם להושיע אותנו תיכף ומיד, אלא שיש מטרה בכל שלב מתהליך הגאולה. התהליך הארוך של הגאולה מטרתו לחזק אותנו באמונה בכדי שנהיה מוכנים רוחנית בבוא העת לגאולה האמיתית. "

 

י

יש סיפור על אדם עשיר שנפלה עליו רוח נדיבות, והוא עלה על גג בנין גבוה בניו-יורק עם מזוודה מלאה דולרים והתחיל לזרוק את השטרות באויר. למטה נהיתה מהומה, וכולם אצו רצו לנסות לתפוס כמה שיותר דולרים. האיש חיכה שיודו לו, אבל אף אחד לא הרים מבט, כולם היו מרוכזים במה שנפל ליד הרגליים שלהם. ברוב תסכולו הרים האיש אבנים קטנות והחל לזרוק אותן על האנשים כפויי הטובה שלמטה. כשנחתו האבנים על ראשיהם של האנשים הם הרימו מבט למעלה לראות מי זורק עליהם אבנים.

 

המכות שאנחנו מקבלים באות להזכיר לנו את קיומו של הקב"ה. מי שאליו נוכל להרים את הראש ולזכור שיש מי שמנהל את העולם, ושאליו אנחנו יכולים לפנות לעזרה, להכוונה.

להתפלל לעזרה כדי שנוכל להתכוונן למהות האמיתית שלנו. ליעוד הכי חיובי שאליו אנחנו יכולים להגיע עם ההשגחה הפרטית של הקב"ה.

 

{

 

עשר המכות, עשר הכוחות, שניתנו לנו, ועלינו להשתמש בהוראת התורה ללמוד כיצד להשתמש בהם בצורה חיובית.

להוות דוגמא לשבט שלנו, עכשיו בחודש שבט, לגייס את כוחות לצמיחה חיובית, לראייה חיובית, לשימוש בשרף העולה בתוכנו לגדליה אישית, ללמוד קודם כל איך בעצמנו, על מנת שנוכל ללמד זאת לבנינו ולבנותנו.

 

{

 

השיר שבחרתי היום, הוא עץ הכוכבים, והוא עוסק ביחס שבין קניינים רוחניים לגשמים, ובין ערכי הדור המבוגר לעומת ערכי הדור הצעיר, המקדש את החומרנות.[חנניה בלס ,לב לדעת]

 

שם השיר, "עץ הכוכבים", הוא אוקסימורון שכן עץ הוא אובייקט נטוע וקרוב לקרקע ואילו הכוכבים ממוקמים בחלל ומרוחקים מאוד. הכוכבים מסמלים רעיונות או ערכים נשגבים שאינם תלויים בזמן. מאירי עיניים, כלומר מכוונים להעשיר את נפשו של האדם ולהאיר את דרכו בחיים.

 

עץ הכוכבים[39]

לסבי ישנה חצר ועץ אחד נפלא בה

אין כמוהו בעולם כך אומר לי סבא

לא פירות עליו צומחים כי הרי ממילא

הפירות סופם לרקוב מי צריך את אלה?

זהו עץ של כוכבים מאירי עיניים

שם צומחים הם וגדלים כמו על השמיים

כשמראים לו תפוחים, כל תפוח דוב הוא,

הוא מראה את כוכביו ואומר: מה טובו.

 

הוא אוסף את כוכביו ויורד העירה

ביריד למכור אותם עשרה בלירה

בואו, בואו אנשים זוהי שעת הכושר

כוכבים תקנו בזול ותזכו באושר.

 

וקהל גדול סביבו צוחק ומתבדח

סבא, למה לא תמכור גם חצי ירח?

וכולם קונים חוטפים גזר צנון ואורז

אבל חופן כוכבים? לא, תודה, אין צורך.

 

מסתכל בהם הסב ונפשו נרגשת

עיניהם ודאי עיוורות ואוזנם חרשת

הביתה שב הוא עם סלו בלא טיפה של עצב

האוצר נשאר אצלו ואצלם הכסף.

 

לסבי ישנה חצר ועץ אחד מופלא בה

אין כמוהו בעולם כך אומר לי סבא.

              

{

בשם כל ישראל השיעור מוקדש לזכות המצפים לזרע בר קיימא

חיים בן פיגא ציביה ואסתר לאה בת צילה

משה מרסל בן דבורה ומוריה חיה בת סיגלית זהבה
גל יצחק בן סמדר וניקול מרים בת שרה
ולזכות המצפים לזיווג הגון בר קיימא משורש נשמתם
הדס בת הגר, חיה עליזה בת מזלית, ישראל בן חיה, רבקה בת חיה, דנדן דוד בן סמדר, בר אליעזר בן סמדר
ולהבדיל להחלמה מהירה ורפואה שלימה ובריאות טובה גוף ונפש של אמיליה בת אסתר, ורד בת תקוה, בעריש בן סורל, ראסקה בת גיטל, שאהלה שולה בת זינת, ופזית בת נעמי בתוך שאר חולי עמו ישראל

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה
שיעור ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30.
פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.
תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה
{

 

מקורות נוספים:[40]

 

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא: חמישה חומשי תורה עם ביאור המקרא בדרך הפשט. פרשת בא. עמ' קי-קסט. ירושלים: לשם ספרי איכות.

 

הרב וולבה, ש. (ה'תשע"ד). שיעורי חומש. שמות. פרשת בא. עמ' פד'. ירושלים: משפחת וולבה.

 

הרב חזיזה. רונן. (עורך). (שבט תשע"ז). רעיון מפרשת השבוע – פרשת וארא בתוך לפחות 5 דקות תורה ביום, חוברת ללימוד יומי, עמ' ב'. עיה"ק צפת: מוצרי איכות לנשמה.

 

כאהן, ערן. (30.1.2009). בא - "שתים שלוש הקשב!". אוחזר מתוך http://www.shoresh.org.il/   

 

הרב לאו, מ. י. (2016). אבות לדור. כרך ג'. 49-11. תל-אביב: משכל הוצאה לאור מייסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד.

 

הרב מילר, חיים. (עורך). (2008). תורת מנחם. חומש שמות, עמ' 87-63. עפ"י ליקוטי שיחות של הרבי מליובאוויטש חלק כו', עמ' 19 ואילך. מהדורת לבייב, קול מנחם. כפר חב"ד: הוצאת ספרים קרני אור התורה (קה"ת).

 

הרב יעקבסון, יוסף יצחק. 10 דרכים שיהרסו לך את החים. אוחזר מתוך https://he.chabad.org/

 

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך http://mg.alhatorah.org/

 

Rabbi Twerski, Abraham J., M.D. (1997). Not Just Stories: The Chassidic Spirit Through its Classic Stories. Mesorah Publications Ltd; 1st edition.          

---

[1] פרשת בֹּ֖א: שמות י' א' – יג' טז' (3/11 ; 106 פסוקים)

[2]  רבי נחמן (1772–1810), נינו של הבעש"ט ואחד מגדולי החסידות, התאפיין בכך שנהג להעביר את מסריו דרך סיפורים ומשלים.

[3]  ר' בתוך רבי יעקבסון, מקורות נוספים

[4]  הרב יוסף יצחק יעקבסון הוא סופר ומרצה בעל שם עולמי בתורה ובקבלה. אפשר לקרוא את הגיגיו ולשמוע את שיעוריו והרצאותיו השבועיים באתר TheYeshiva.net.

[5]  משנה, סדר מועד, מסכת ראש השנה, פרק א', משנה א'-ב'

[6]  דברים כ' יט': "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתׇפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר."

[7]  אבות ה' א'

[8]  ברכת יוצר האור, מתוך ברכות קריאת שמע

[9]  שם, ט' יח'

[10]  שם, יג' ג'

[11]  שם, י' יד'-טו'

[12]  שם, י' כב'

[13]  שם, יב' כט'

[14]  שם, י' יז'

[15]  עפ"י בבלי, עבודה זרה, ד"ה: "ארבעה חשובים כמתים, אלו הן: עני, סומא, ומצורע, ומי שאין לו בנים; "

[16]  שם, יא' ה'

[17]  בתוך "תורת מנחם" 'שם הפרשה' עפ"י שיחת שבת פרשת בא תנש"א

[18]  רבנו בחיי, רבנו בחיי בן יוסף אִבְּן פַּקוּדָה (1120-1050 ספרד , קבור בקבר רחל), היה דיין ופילוסוף יהודי שגדל וחי בעיר סרגוסה שבספרד המוסלמית בתור הזהב של יהדות ספרד, ומחבר הספר תורת חובות הלבבות. (ויקיפדיה).

[19]  רבנו בחיי, חובות הלבבות, "שער ייחוד המעשה" פרק ה'

[20]  מתוך www.he.chabad.org

[21]  מדרש רבה, שמות א' לד' ; תרגום יונתן ורש"י לשמות ב' כג'

[22]  מדרש רבה, שמות ט' ט'

[23]  פירוש רבי דוד לוריא (הרבי מביכוב, רוסיה, בן המאה ה-19, מחבר "חידושי הרד"ל" על מדרש רבה) על שמות רבה י, ב. לפיכך, מספר המדרש, כי הצפרדעים שהציפו את מצרים קיררו את כל התנורים הדולקים של בני העם המצרי, ולא אפשרו להם לאפות כל לחם או עוגות (שמות רבה, שם).

[24]  ישנן צפרדעים המטילות את ביציהן על צמחי מים. אחרות מטילות את הביצים בטחב לח או מחברות אותן לגזעים או לעלים של עצים הרוכנים מעל המים.

[25]  ליקוטי שיחות כרך א, ע' 122.

[26]  תלמוד, ברכות יז, א, נאמר בסוף תפילת שמונה עשרה הנאמרת שלוש פעמים ביום. השוו גם ביטויו של אברהם בבראשית יח, כז.

[27]  ספר המאמרים 5665 ע' 48. ליקוטי שיחות כרך 12 ע' 64–65 ומראי מקום הניתנים שם.

[28]  המלה האנגלית ל"חמלה" – compassion – באה מן המלים הלטיניות com ו- pati, שפירושן לסבול יחדיו.

[29]  הנקודה נעשית ברורה יותר כאשר משווים בין מכת הדבר מושווית למכת הברד, שהשמידה גם היא את כל הבהמות במצרים. הראשונה התרחשה בהשקט, בעוד האחרונה אירעה בהמולה רבה (ספר הזוהר, כרך 2 ע' 31ב). ההבדל שבין השתיים ניכר עוד יותר בשמות המכות: דבר וברד. שתי המלים מורכבות מאותן אותיות. אך במלה "דבר", האות ב' היא רפה, בעוד במלה "ברד" הב' דגושה (ספר הזוהר, שם). כל זה משקף את אופייה של החמלה הערמומית, ההורגת בדממה.

[30]  הן המקור והן המשמעות של המלה "שחין" הם אש וחום (ראו פירוש רש"י לשמות ט, ט).

[31]  ראו ספר התני"א פרק נ; ספר הליקוטים לצמח צדק ערך "אש" והתייחסויות ומראי מקום הניתנים שם.

[32]  תלמוד, תענית ז, א. תניא פרק ד.

[33]  זה מסביר את המשמעות המיסטית שמאחורי העובדה שבתוך הברד שירד במצרים היו להבות אש (שמות ט, כד). האדם הקפוא והקרחוני גם הוא בוער – הוא בוער באש האהבה העצמית והיצרים האנוכיים. אכן, עודפי החום הפנימי הם הגורם לחיצוניות הקפואה הזאת. לפיכך, הברד שירד במצרים, שהוא קרח בחוץ ואש מבפנים, משקף את טבעה של האהבה "המצרית": קור המופגן כלפי אחרים יחד עם חום המופגן כלפי העצמי (רשימות הרבי מליובאוויטש, חוברת כז).

[34]  כך הצהיר המלך דוד: "ראשית חכמה יראת ה'" (תהלים קיא. השוו תלמוד, ברכות יז, א).

[35]  תניא, פרקים ג, יח ו-לה.

[36]  ראו ספר הזוהר חלק ב עמוד כט, וספר המאמרים תקסו מאת רבי שניאור זלמן מלאדי, ע' 98–99. ספר הליקוטים (צמח צדק) ערך "בכור" והפניות הניתנות שם.

[37]  סדר היום. גאולת עולם – הגדה מאת החיד"א. שפת אמת ושם משמואל, פרשת וארא.

[38]  חיבור זה מבוסס על כתבי הקבלה והחסידות. ראו ספר הזוהר הנזכר לעיל; שער הפסוקים (מאת האריזל) פרשת וארא. סידור רבי יעקב עמדין, הגדה של פסח. ילקוט ראובני (מאת רבי אברהם ראובן הכהן סופר). פרשת וארא. מנחת אליהו (מאת רבי אליהו הכהן), פרק כד. פרי צדיק (מאת רבי צדוק הכהן מלובלין), פרשת בא. הפירוש הפסיכולוגי של תכונות הנשמה על דפוסיהן הבונים וההרסניים מבוסס על כתבי חסידות חב"ד.

[39]  בשיעור הקשבנו לשיר "עץ הכוכבים מילים: מקור, לייב מורגטנוי , תרגום, יורם טהרלב ; לחן: נורית הירש ; ביצוע: חוה אלברשטיין. מתוך: מופע צָמְאָה לנשים: שעה של ניגוני חב"ד ושיחה נשית בהנחיית סיון רהב-מאיר, כסלו תשפ"א: https://www.youtube.com/watch?v=pfcHRN78o_E
עץ הכוכבים (במקור ביידיש: מײַן פֿעטער עליע האָט אַ בוים, לדוֹדי אֵליה יש עץ) הוא שיר ילדים יידי מאת המשורר הפולני-ישראלי לייב מורגנטוי, שנכתב ב-1938, הולחן ובוצע בשנות ה-50 על ידי נח נַחבּוּש, ובשנת 1969 תורגם-עובד לעברית על ידי יורם טהרלב עבור הזמרת חוה אלברשטיין, בלחן מאת נורית הירש.(ויקיפדיה).

[40]  "כל המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם". אבות ו' ו'