בס"ד
והפעם:
הגיגים
מעוגנים על פרשת וארא
לא
מתאים לך כעס
הלימוד מוקדש לעילוי נשמת רחל בת אפרים ת.נ.צ.ב.ה. רוח
ה' תניחה בגן עדן
למה
כעס מחריב מערכות יחסים, ואיך אפשר להינצל ממנו?
אנחנו בפרשה השנייה
של חומש שְׁמוֹת֙.
השבוע קוראים את
פרשת וָאֵרָ֗א[1], שהיא המשך ישיר לפרשה הקודמת, שפתחה את
החומש, פרשת שְׁמוֹת֙[2].
פרשת שמות מסתיימת
בתלונתו של משה רבינו לקב"ה: "וּמֵאָ֞ז בָּ֤אתִי אֶל־פַּרְעֹה֙
לְדַבֵּ֣ר בִּשְׁמֶ֔ךָ הֵרַ֖ע לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה וְהַצֵּ֥ל לֹא־הִצַּ֖לְתָּ
אֶת־עַמֶּֽךָ׃[3]"
וכל זה למה?
כי אחרי שמשה
רע"ה הלך בשליחותו של הקב"ה בפעם הראשונה לפרעה להורות לו בשם
הקב"ה "שַׁלַּח֙
אֶת־עַמִּ֔י וְיָחֹ֥גּוּ לִ֖י בַּמִּדְבָּֽר׃[4]", החליט פרעה שאם יש
לאנשים זמן לחשוב על גאולה, סימן שהם לא מספיק עסוקים, ויש להם כנראה עודף אנרגיה
להתעסק בדברים אחרים חוץ מאשר העבודה שהוא מטיל עליהם ולכן הוא מכביד עליהם את
העול, ומוסיף להם עוד עבודה.
ולכן, אם עד היום
כל מה שהם היו צריכים לעשות זה להכין את הלבנים ולבנות איתם את פיתום ורעמסס, הרי
שמעכשיו הם יצטרכו גם לקושש את התבן שממנו מכינים את הלבנים: "לֹ֣א תֹאסִפ֞וּן
לָתֵ֨ת תֶּ֧בֶן לָעָ֛ם לִלְבֹּ֥ן הַלְּבֵנִ֖ים כִּתְמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֑ם הֵ֚ם
יֵֽלְכ֔וּ וְקֹשְׁשׁ֥וּ לָהֶ֖ם תֶּֽבֶן׃ וְאֶת־מַתְכֹּ֨נֶת הַלְּבֵנִ֜ים אֲשֶׁ֣ר
הֵם֩ עֹשִׂ֨ים תְּמ֤וֹל שִׁלְשֹׁם֙ תָּשִׂ֣ימוּ עֲלֵיהֶ֔ם לֹ֥א תִגְרְע֖וּ
מִמֶּ֑נּוּ כִּֽי־נִרְפִּ֣ים הֵ֔ם עַל־כֵּ֗ן הֵ֤ם צֹֽעֲקִים֙ לֵאמֹ֔ר נֵלְכָ֖ה
נִזְבְּחָ֥ה לֵאלֹקֵֽינוּ׃ תִּכְבַּ֧ד הָעֲבֹדָ֛ה עַל־הָאֲנָשִׁ֖ים
וְיַעֲשׂוּ־בָ֑הּ וְאַל־יִשְׁע֖וּ בְּדִבְרֵי־שָֽׁקֶר׃[5]"
{
הקב"ה מרגיע
את משה, ומבטיח לו שיש כאן תוכנית, והכל בשליטה.
הגאולה תגיע בזמן
המתאים, והוא צריך להמשיך את שליחותו ולא להתרשם לא מבני ישראל שאינם מקשיבים לו
בגלל עול העבודה, ולא מפרעה שלא מתרשם
מהמופתים.
קב"ה מחזק את
ידיהם של משה ואהרון בענין השליחות לפרעה, ואומר: "וַיֹּ֤אמֶר ה'֙
אֶל־מֹשֶׁ֔ה רְאֵ֛ה נְתַתִּ֥יךָ אֱלֹקִ֖ים לְפַרְעֹ֑ה וְאַהֲרֹ֥ן אָחִ֖יךָ
יִהְיֶ֥ה נְבִיאֶֽךָ׃
אַתָּ֣ה
תְדַבֵּ֔ר אֵ֖ת כׇּל־אֲשֶׁ֣ר אֲצַוֶּ֑ךָּ וְאַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ יְדַבֵּ֣ר
אֶל־פַּרְעֹ֔ה וְשִׁלַּ֥ח אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאַרְצֽוֹ׃
וַאֲנִ֥י
אַקְשֶׁ֖ה אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה וְהִרְבֵּיתִ֧י אֶת־אֹתֹתַ֛י וְאֶת־מוֹפְתַ֖י
בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
וְלֹֽא־יִשְׁמַ֤ע
אֲלֵכֶם֙ פַּרְעֹ֔ה וְנָתַתִּ֥י אֶת־יָדִ֖י בְּמִצְרָ֑יִם וְהוֹצֵאתִ֨י
אֶת־צִבְאֹתַ֜י אֶת־עַמִּ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בִּשְׁפָטִ֖ים
גְּדֹלִֽים׃
וְיָדְע֤וּ
מִצְרַ֙יִם֙ כִּֽי־אֲנִ֣י ה' בִּנְטֹתִ֥י אֶת־יָדִ֖י עַל־מִצְרָ֑יִם וְהוֹצֵאתִ֥י
אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִתּוֹכָֽם׃[6]"
ושבע המכות מתוך
עשר המכות מונחתות על מצרים, כל מכה אורכת שבוע, ואז שלושה שבועות שבהם משה מנסה
לשכנע את פרעה בכל זאת לתת לבני ישראל לצאת ממצרים, ופרעה כמובן מסרב מכיוון שה'
ציין בפירוש ש"וַאֲנִ֥י אַקְשֶׁ֖ה אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה" כדי ש"וְהִרְבֵּיתִ֧י אֶת־אֹתֹתַ֛י
וְאֶת־מוֹפְתַ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃" .
{
כשאנחנו מדברים על
מערכות יחסים בדר"כ עולה לאנשים קונוטציה של זוגיות. וזה כמובן נכון, אבל לא
רק.
מערכת יחסים זה
משהו שיש בכל פעם ששני אנשים נפגשים.
יש מערכות יחסים
שיטחיות. יש מערכות יחסים ארוכות. יש עמוקות, ויש קצרות.
עם כל כמה שזה נשמע
מוזר, אפילו עם הקופאית בסופר, או עם המתדלק בתחנת הדלק, יש לך מערכת יחסים. יש
אינטראקציה בינך ובין הקופאית, או המתדלק.
זו יכולה להיות
אינטראקציה נעימה, או לא. אבל משהו מתרחש.
אגב, אינטראקציה, בעברית
תקנית, היא: הִדּוּד[7],
יחסי גומלין.
גם בין משה
רבע"ה ופרעה היו אינטראקציות, ולכן, היתה להם גם מערכת יחסים.
באיזה שהוא אופן די
חולני, מצידו של פרעה כמובן, משה חוזר שוב ושוב לארמון, ונכנס לעמוד מול פרעה ללא
כל הפרעה.
אין שומרים שעוצרים
אותו בדרך.
תחשבו שמישהו היה
מגיע לבית הלבן, או לבית ראש הממשלה – אין מצב שנותנים ככה סתם לכל אחד להיכנס.
צריך תיאום מראש, הזמנה, משהו...
בנוסף, משה הרי היה
פרסונה-נון-גראטה – כל פעם הוא הנחית על פרעה מכה נוספת. היינו מצפים שבשער הארמון
יעצרו אותו וימנעו ממנו להיכנס.
קצת תמוה שהוא נכנס ויצא מהארמון ללא כל הפרעה.
נראה (לי) כאילו
פרעה ממש מחכה לבואו של משה רק כדי.... לסרב לו.
{
עשר המכות נוחתות
על המצרים במצריים, בגלל פרעה.
אם הוא לא היה
מתעקש לסרב לבקשה של משה "שַׁלַּח֙ אֶת־עַמִּ֔י וְיָחֹ֥גּוּ לִ֖י
בַּמִּדְבָּֽר׃[8]" הוא היה חוסך מעצמו ומכל
העם שלו הרבה עוגמת נפש, נזקים כלכליים, ושכול ואובדן קשים כל בני עמו.
מסתבר שפרעה, לא רק
היה רשע גדול, הוא גם היה מגלומן רציני, מלא גאווה.
ומי שמלא בגאווה,
מגיע מאוד בקלות לידי כעס.
וכעס כידוע –
מחריב.
היום ב"ה נלמד
למה, ואיך אפשר לא ליפול אליו?
{
עצם בקשתו של משה
מפרעה "שַׁלַּח֙
אֶת־עַמִּ֔י וְיָחֹ֥גּוּ לִ֖י בַּמִּדְבָּֽר׃" – מעלה לפרעה את הסעיף.
הוא כועס. מאוד
כועס.
כתוב בספר
יחזקאל: "דַּבֵּר וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנְנִי עָלֶיךָ
פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר
אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי.[9]"
פרעה לא מוכן לשמוע
בשום פנים ואופן לבקשתם של משה ואהרון, הוא אומר: "וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה
מִ֤י ה֙' אֲשֶׁ֣ר אֶשְׁמַ֣ע בְּקֹל֔וֹ לְשַׁלַּ֖ח אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל לֹ֤א
יָדַ֙עְתִּי֙ אֶת־ה' וְגַ֥ם אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֥א אֲשַׁלֵּֽחַ׃[10]"
פרעה משיב למשה
בחמת זעם: "למה מי אתה? ומי זה בכלל הקב"ה? לא מכיר לא אותו ולא אותך, ולא
סופר אותכם ממטר."
פרעה מאמין בכל
מאודו שהוא בעצמו אל, ולא רק זה, אלא הוא ברא את עצמו.
כתוב במדרש
תנחומא[11]:
"פרעה
עשה את עצמו אלוה, שנאמר: "אֲשֶׁר אָמַ֛ר לִי יְאֹרִי, וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי". אמר: אני הוא
שבראתי את עצמי."
ורש"י[12] מוסיף: "לִי יְאֹרִי –
איני צריך לעליונים כי יש לי יאורי מספיק כל צרכי. וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי – בגבורתי
ובחכמתי הגדלתי גדולתי וממשלתי."
יש לי כאן יאור שלא
תלוי בכלל בגשמים שמגיעים משמים. ולכן אני לא שם על השמים, ועל מי שיושב שם. אני
הכי בעולם. אני בראתי את עצמי, ובחכמה שלי ובכוחותיי הגדולים אני שולט על כל
העולם.
כידוע, מצרים,
בזמנו, היתה המעצמה העשירה החזקה והגדולה בעולם.
והיה לפרעה על מה
להתבסס.
והיה לנו כינוי
בצבא למפקדים עם שיגעון גדלות. היינו אומרים עליהם שעלה להם השתן למוח.
והאמת היא, שזה לא
כל-כך רחוק מהאמת.
משהו קורה לבן-אדם
כשהוא עולה לגדולה. והמשהו הזה יכול להרעיל אותו. ממש כמו אמוניה (זה הרעלן שיש
בשתן).
פרעה היה בבחינת
"כֹּחִי
וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה.[13]".
הוא שכח שיש מנהג
לבירה , יש בורא לעולם. וכששוכחים שיש בורא – נכנסות מחשבות מרעילות.
אני, ואני, ואני,
ואני... אני, בשיכול אותיות מקבלים: אין אין אין.
כשבן אדם פועל
ועושה בעולם הזה, ועולה מחיל אל חיל, הוא מאוד בקלות יכול לשכוח שהוא כולה בן-אדם.
אמנם נזר הבריאה, אבל אסור לשכוח אבל כדי לשמור במקום, מזכירים לנו שאפילו יתוש
קטן נברא לפנינו.
על הפסוק בבראשית:
"וַיֹּ֣אמֶר
אֱלֹקִ֔ים נַֽעֲשֶׂ֥ה אָדָ֛ם בְּצַלְמֵ֖נוּ כִּדְמוּתֵ֑נוּ וְיִרְדּוּ֩ בִדְגַ֨ת
הַיָּ֜ם וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֗יִם וּבַבְּהֵמָה֙ וּבְכׇל־הָאָ֔רֶץ וּבְכׇל־הָרֶ֖מֶשׂ
הָֽרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָֽרֶץ׃[14]"
וכותב צרור המור[15] רבי אברהם בן יעקב סבע:
"ומפני
מה נברא בע"ש שלא יהו המינים אומרים שותף היה להקב"ה במעשה בראשית.
ד"א שאם תזוח דעתו עליו אומרים לו יתוש קדמך במעשה בראשית."
שלא תזוח דעתינו,
שלא נתגאה יותר מידי. כי הגאווה המביאה לכעס. וכעס מחריב.
{
אבל מה הכעיס כל-כך את פרעה?
אם הוא כל-כך בטוח בעצמו שלִי יְאֹרִי,
וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי שהוא ברא את עצמו והוא
שולט על היאור ולא זקוק אפילו לגשם משמים, אז למה הוא מתעצבן.
הוא מתעצבן, כי משהו מוציא אותו
משלוותו.
משהו מאיים על השלווה הנפשית שלו –
משהו פתאום מערער לו את עולמו הבטוח.
מה זה הדבר הזה?
"כל קונפליקט מתחיל מפגיעה בערך" שיננה לנו תלמה בר-אב, בקורס 'יסודות' שנה א'
במכון אדלר.
ומהו הערך הזה שנפגע?
זה כל מה שאדם חושב על עצמו. האופן
שבו כל אחד מעריך את עצמו. מיהו, מה ערכו, מה יכולותיו, וכו'
וכשהעולם לא מתאים לתמונה הפנימית של
האדם על עצמו?
אז זה פוגע. זה פגע. זה מפריע.
וכשמשהו מפריע – רוצים להזיז את
ההפרעה כדי שאפשר היה לחזור להתנהלות קודם ההפרעה.
וכשמשהו פוגע, האדם מרגיש מותקף –
וההגנה הטובה ביותר היא? כמובן. ההתקפה.
אז הוא מתקיף בחזרה.
ופרעה התקיף בכל כוחו. הוא לא הסכים!
הוא לא שלח את בני ישראל. הוא לא!
ומה היתה הפגיעה הגדולה עבור פרעה?
שלא משה ולא הקב"ה קנו את השטיק
שלו. כל העולם אולי כן – אבל לא הקב"ה.
כי אולי פרעה לא מוכן להודות בזה, אבל
אנחנו יודעים, שיש רק אל אחד, והוא הקב"ה, כמו שמהלל דוד המלך בתהילים: "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם
בְּחׇכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ.[16]"
פרעה כועס כי מנפצים לו את הבועה.
וזה ערער לו את כל הערך שלו – כל בנין
הקלפים שלו התמוטט. והוא זעם. הוא כעס נורא.
פרעה כועס, כי הוא רגיל שכולם סרים
למרותו, והוא רגיל לקבל את מה שהוא רוצה, והוא התרגל לחשוב שמגיע לו. וכשלא נותנים
לו את מה שהוא חושב שמגיע לו – הוא כועס.
כמו תינוק שלוקחים לו את הסוכריה.
עצם ההגעה אליו עם הבקשה "שַׁלַּח֙ אֶת־עַמִּ֔י
וְיָחֹ֥גּוּ לִ֖י בַּמִּדְבָּֽר׃" מוציאה אותו מדעתו.
מי זה שמעז להתגרות
בו בצורה כזו, לאתגר אותו, ולאיים על המקום שלו?
אם אני מאויים, אני
מותקף. ואם אני מותקף – אני מיד אתקיף בחזרה.
מבחינתו, עם ישראל,
הם העבדים שלו, ואם הוא יסכים שהם יחגגו למישהו, הם יחגגו לו.
הם הרכוש שלו.
מי מעז להטיל ספק? –
לא מכיר אותך! מבחינתי אתה לא קיים.
{
אז הקב"ה מסביר למשה את המצב,
ואומר לו איך בדיוק הוא מתכוון ללמד את פרעה לקח.
הוא שולח את משה השכם בבוקר אל היאור
להודיע לפרעה על המכה הראשונה.
"וַיֹּ֤אמֶר ה'֙
אֶל־מֹשֶׁ֔ה כָּבֵ֖ד לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה מֵאֵ֖ן לְשַׁלַּ֥ח הָעָֽם׃
לֵ֣ךְ
אֶל־פַּרְעֹ֞ה בַּבֹּ֗קֶר הִנֵּה֙ יֹצֵ֣א הַמַּ֔יְמָה וְנִצַּבְתָּ֥ לִקְרָאת֖וֹ
עַל־שְׂפַ֣ת הַיְאֹ֑ר וְהַמַּטֶּ֛ה אֲשֶׁר־נֶהְפַּ֥ךְ לְנָחָ֖שׁ תִּקַּ֥ח
בְּיָדֶֽךָ׃
וְאָמַרְתָּ֣
אֵלָ֗יו ה' אֱלֹקֵ֤י הָעִבְרִים֙ שְׁלָחַ֤נִי אֵלֶ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר שַׁלַּח֙
אֶת־עַמִּ֔י וְיַֽעַבְדֻ֖נִי בַּמִּדְבָּ֑ר וְהִנֵּ֥ה לֹא־שָׁמַ֖עְתָּ עַד־כֹּֽה׃
כֹּ֚ה
אָמַ֣ר ה' בְּזֹ֣את תֵּדַ֔ע כִּ֖י אֲנִ֣י ה' הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י מַכֶּ֣ה׀
בַּמַּטֶּ֣ה אֲשֶׁר־בְּיָדִ֗י עַל־הַמַּ֛יִם אֲשֶׁ֥ר בַּיְאֹ֖ר וְנֶהֶפְכ֥וּ
לְדָֽם׃
וְהַדָּגָ֧ה
אֲשֶׁר־בַּיְאֹ֛ר תָּמ֖וּת וּבָאַ֣שׁ הַיְאֹ֑ר וְנִלְא֣וּ מִצְרַ֔יִם לִשְׁתּ֥וֹת
מַ֖יִם מִן־הַיְאֹֽר׃
וַיֹּ֨אמֶר
ה' אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֱמֹ֣ר אֶֽל־אַהֲרֹ֡ן קַ֣ח מַטְּךָ֣ וּנְטֵֽה־יָדְךָ֩ עַל־מֵימֵ֨י
מִצְרַ֜יִם עַֽל־נַהֲרֹתָ֣ם׀ עַל־יְאֹרֵיהֶ֣ם וְעַל־אַגְמֵיהֶ֗ם וְעַ֛ל
כׇּל־מִקְוֵ֥ה מֵימֵיהֶ֖ם וְיִֽהְיוּ־דָ֑ם וְהָ֤יָה דָם֙ בְּכׇל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם
וּבָעֵצִ֖ים וּבָאֲבָנִֽים׃[17]"
למה דווקא ליאור? למה לא להודיע לו
קבל עם ועדה, חרטומים ומשרתים, בארמון?
רש"י[18] כותב שהקב"ה ציווה על משה ללכת
לפגוש את פרעה ליד היאור כי: "הִנֵּה֙ יֹצֵ֣א הַמַּ֔יְמָה – לנקביו, שהיה עושה
את עצמו אלוהים, ואומר שאינו צריך לנקביו, ומשכים ויוצא לנילוס ועושה שם צרכיו."
כתוב
במדרש תנחומא[19]: "פרעה עשה את
עצמו אלוה, שנאמר: "אֲשֶׁר אָמַ֛ר לִי יְאֹרִי, וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי". אמר: אני הוא
שבראתי את עצמי."
לפרעה היתה רוטינה.
על-מנת לשמור על הפסאדה שהוא "אל", בארמון הוא מעולם לא השתמש בשירותים.
כי לאל אין צרכים. הוא מעל לצרכים.
הוא היה מתאפק כל
היום וכל הלילה, ורק השכם בבוקר, כשכולם עוד ישנים, היה רץ אל היאור לעשות בסתר את
צרכיו.
הקב"ה שולח את
משה ואהרון לתפוס את פרעה על חם. לחשוף את השקר הגדול שלו. לנפץ לו את הפסאדה.
וההמשך ידוע....
הכעס של פרעה החריב את מצרים.
אמרנו, לא? כעס
מחריב.
{
מה יש לנו ללמוד מזה על מערכות היחסים
שלנו?
כעס מחריב לא רק במצרים. כעס מחריב
בכל מקום אליו הוא חודר.
אין בני זוג שלא מוצאים את עצמם
בזוגיות שבה יש לפעמים חיכוכים, חוסר הסכמה, מריבות וכיוב'.
וזה לגמרי נורמלי, כי בכל מקום שבו יש
שני אנשים, יש גם רצונות מנוגדים. כל אחד הוא אדם בזכות עצמו עם רצונות משלו,
העדפות משלו, מצבי רוח משלו וכד'.
על מנת שחיי הנישואין יצליחו, בני
הזוג נדרשים להגיע לאינטימיות גופנית ורגשית. כדי שהאינטימיות הזו תתאפשר צריך כל
אחד מבני הזוג להיות אמיץ מספיק כדי לחשוף את עצמו, על מעלותיו ועל חסרונותיו. כל
אחד מבני הזוג צריך גם להרגיש בטוח מספיק כדי לגייס את האומץ הנדרש.
והביטחון הזה כל כך שביר, כל כך עדין.
כי אנחנו מגיעים לקשר הזה עם שק: של
ערך עצמי, של תפיסות עולם, של אישיות, העדפות, רגישויות, וצריך פתאום עם כל זה
להסתדר עם מישהו אחר שגם לו יש שק כנ"ל, רק לא בהכרח מכיל את אותם דברים.
"כל קונפליקט מתחיל מפגיעה
בערך" כאמור, אז ברגע שאחד מבני הזוג מרגיש פגיעה בערכו: לא מובן, לא מוערך,
לא חשוב מספיק, לא משמעותי מספיק וכד', הוא מיד יוצא להגן על עצמו, ושולח חיצים אל
המקום הרגיש של בן הזוג השני כמענה.
ומבלי ששמים לב לכודים בני הזוג
במריבה, בוויכוח, בדיון לוהט.
כל אחד רוצה להרגיש שהוא טוב, וקשה
להרגיש טוב כשמרגישים לא מובנים, לא חשובים מספיק, או לא משמעותיים מספיק.
כך כל אחד נלחם כדי לחפש מהשני את
האישור, שהוא טוב, כדי להיות מאושר.
וזה כל כך חשוב שבני זוג יוכלו לעשות
את זה אחד עבור השניה, ואחת עבור השני, כי זה מהות הנישואין: להיות האחד/האחת
שבעייניו/ה תמיד רואים את עצמנו באור חיובי. נישואין משמעו לשאת אחד את השני, אחד
את המקומות הרגישים של השני, לאחוז זה בזו ולתת תחושת ביטחון, כדי שאפשר יהיה
לעבור את אתגרי החיים ביחד.
יש בני זוג פנקסנים: יש להם פנקס
(בראש) ובו מפורטים כל הפעמים שבהם העליבו אותם, פגעו בהם, לא התחשבו בהם, או
ביטלו את דעתם. ובכל קונפליקט הפנקס נשלף ובמקום להתעסק באי ההסכמה הנוכחית,
ובמקור האמיתי לקונפליקט, מגישים מיד רשימת מכולת של תביעות עלבון מהעבר.
הם כל הזמן מסתכלים אחורנית על מה
היה, במקום להתעסק בכאן ובעכשיו עם המבט קדימה.
הם מתסכלים על ההווה בפרספקטיבה של
העבר, במקום לבחור זוית ראיה אחרת, ולהביט בעין טובה, ולמצוא את התכונה הטובה
ולהתמקד בה, כדי שאפשר יהיה לעבור הלאה, ולהשאיר את העָבַר בעָבַר.
{
הרב אליהו דסלר[20][21] מתעכב הרבה על ענין הכרת הטוב, וכפיות
התודה בספרו מכתב מאליהו:
"הנותן ירגיש
בלבבו שלא יחפוץ במתנות חינם, כי שאיפתו היא רק ליתן, על כן כשיגיע אליו דבר מרעהו
יתעורר בו הרצון לשלם עבורו, ואם לא יוכל לעשות זאת ירגיש בלבו חובת התשלומין -
וזו אשר נקרא לה בשם הודאה. אבל הנוטל ישאוף תמיד למשוך הכל אליו, הן בגזילה והן
בתרמית והן במתנה, ובקרב לבו יחשוב כי הכל שלו, ובשבילו, על כן בהגיעו דבר טוב
מחברו לא ירגיש בחיוב תשלומין כלל, הוא אשר נכנהו כפוי טובה.
כללו
של דבר, הכרת הטובה היא תולדת כח הנתינה, וכפיית הטובה תולדת כח הנטילה.
...כן גם היחס שבין האמונה להכרת הטוב לבורא יתברך. האמונה מבוססת
על מדת הטוב וכח הנתינה, ולא להיפך שתהיה האמונה סיבה להכרת הטובה, כי אף שעל פי
השכל היה ראוי להיות כן באמת, אבל לא יבא האדם להכיר את בוראו בלבו עד כדי הכרת
הטוב, אלא אם כן טהר לבו במדה רבה ממחלת הנגיעות הבאות מכח הנטילה, ואפילו כשמראים
לאדם נסים גלויים, לא תבא האמונה מראיית הנסים מצד עצמם, אלא מן הכרת הטוב על
הנסים..."
פרעה לא היה מוכן להכיר
בקב"ה - הגאווה שלו לא נתנה לו לראות את האמת.
רש"י[22] כותב שהקב"ה ציווה על משה ללכת
לפגוש את פרעה ליד היאור כי: "הִנֵּה֙ יֹצֵ֣א הַמַּ֔יְמָה – לנקביו, שהיה עושה
את עצמו אלוהים, ואומר שאינו צריך לנקביו, ומשכים ויוצא לנילוס ועושה שם צרכיו."
ולא רק זה אלא
שהמגלומניה של פרעה היתה כל-כך גדולה שהוא אמר: "לִי יְאֹרִי, וַאֲנִי
עֲשִׂיתִנִי [23]".
כתוב במדרש
תנחומא[24]:
"פרעה
עשה את עצמו אלוה, שנאמר: "אֲשֶׁר אָמַ֛ר לִי יְאֹרִי, וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי". אמר: אני הוא
שבראתי את עצמי. מיד הודיעו שהוא בשר ודם. אמר הקב"ה: בשביל שעשה את עצמו
אלוה, הודיעו שהוא בשר ודם. הרי הוא יוצא לדרכו ולצורכו בבוקר, אחוז בו והודיעו
שהוא בשר ודם. מה עשה משה? מיד כשא"ל הקב"ה: השכם אל פרעה, אחז בו משה.
אמר: הנח לי שאעשה צרכי ואחר כך אני מדבר עמך. אמר משה: יש אלוה שהוא עושה צרכיו?
לפיכך אמר לו הקב"ה: " הַשְׁכֵּ֤ם בַּבֹּ֙קֶר֙ [25]" והודיעו כי הוא
בשר ודם."
הקב"ה מלמד
אותנו דרך ההתנהלות שלו עם פרעה מה זה אומר להיות יהודי.
זה אומר להיות
צנוע. לא יהיר.
זה אומר לדעת
להודות על האמת ובאמת. ובשביל זה צריך גם ענווה, לדעת שאנחנו זקוקים למשהו ממישהו
אחר, ולא יכולים הכל לבד, אצלנו אי אפשר שיהיה "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי
עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה.[26]".
{
מה בעצם רוצה התורה
ללמד אותנו?
את זה מסביר לנו הרמב"ם
כותב בהלכות דעות: "וְיֵשׁ דֵּעוֹת שֶׁאָסוּר לוֹ לָאָדָם לִנְהֹג
בָּהֶן בַּבֵּינוֹנִית, אֶלָּא יִתְרַחֵק עַד הַקָּצֶה הָאַחֵר. וְהוּא גֹּבַהּ
הַלֵּב, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הַטּוֹבָה שֶׁיִּהְיֶה אָדָם עָנָו בִּלְבַד, אֶלָּא
שֶׁיִּהְיֶה שְׁפַל רוּחַ, וְתִהְיֶה רוּחוֹ נְמוּכָה לִמְאֹד, וּלְפִיכָךְ
נֶאֱמַר בְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ "עָנָו מְאֹד" (במדבר יב,ג), וְלֹא נֶאֱמַר 'עָנָו'
בִּלְבַד; וּלְפִיכָךְ צִוּוּ חֲכָמִים: מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ, וְעוֹד
אָמְרוּ, שֶׁכָּל הַמַּגְבִּיהַּ לִבּוֹ - כָּפַר בָּעִקָּר, שֶׁנֶּאֱמַר:
"וְרָם לְבָבֶךָ, וְשָׁכַחְתָּ אֶת יי אֱלֹהֶיךָ" (דברים ח,יד), וְעוֹד אָמְרוּ:
בְּשַׁמְתָּא - דְּאִית בֵּיהּ גַּסּוּת הָרוּחַ, וַאֲפִלּוּ מִקְצָתָהּ.
וְכֵן
הַכַּעַס - דֵּעָה רָעָה הִיא עַד לִמְאֹד, וְרָאוּי לְאָדָם שֶׁיִּתְרַחֵק
מִמֶּנָּה עַד הַקָּצֶה הָאַחֵר, וִילַמֵּד עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יִכְעֹס, וַאֲפִלּוּ
עַל דָּבָר שֶׁרָאוּי לִכְעֹס עָלָיו. וְאִם רָצָה לְהַטִּיל אֵימָה עַל בָּנָיו
וּבְנֵי בֵּיתוֹ, אוֹ עַל הַצִּבּוּר אִם הָיָה פַּרְנָס, וְרָצָה לִכְעֹס
עֲלֵיהֶן כְּדֵי שֶׁיַּחְזְרוּ לְמוּטָב - יַרְאֶה עַצְמוֹ בִּפְנֵיהֶם שֶׁהוּא
כּוֹעֵס, כְּדֵי לְיַסְּרָם, וְתִהְיֶה דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת בֵּינוֹ לְבֵין
עַצְמוֹ, כְּאָדָם שֶׁהוּא מְדַמֶּה אִישׁ בִּשְׁעַת כַּעְסוֹ, וְהוּא אֵינוֹ
כּוֹעֵס.
אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים: כָּל הַכּוֹעֵס - כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. וְאָמְרוּ שֶׁכָּל הַכּוֹעֵס: אִם חָכָם הוּא - חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ; וְאִם נָבִיא הוּא - נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ. בַּעֲלֵי כַּעַס - אֵין חַיֵּיהֶם חַיִּים. לְפִיכָךְ צִוּוּ לְהִתְרַחֵק מִן הַכַּעַס, עַד שֶׁיַּנְהִיג עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ אֲפִלּוּ לִדְבָרִים הַמַּכְעִיסִין, וְזוֹ הִיא הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה. וְדֶרֶךְ הַצַּדִּיקִים: הֵן עֲלוּבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָן וְאֵינָן מְשִׁיבִין, עוֹשִׂים מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בַּיִּסּוּרִין - עֲלֵיהֶן הַכָּתוּב אוֹמֵר: "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ" (שופטים ה,לא).[27]"
{
מדרש תנחומא: "אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ
זִכְרוֹנָם לַבְּרָכָה, בִּשְׁלֹשָה דְּבָרִים אָדָם נִכָּר, בְּכִיסוֹ,
וּבְכוֹסוֹ, וּבְכַעֲסוֹ.[28]"
מפרש"י:
"אָדָם
נִכָּר – אם הגון הוא.
בְכוֹסוֹ
– אם דעתו מיושבת עליו ביינו.
בְּכִיסוֹֹ
– כשנושא ונותן עם בני אדם אם באמונה הוא עושה.
וּבְכַעֲסוֹ
– שאינו קפדן יותר מדאי."
בפרק מ"א בתניא,
שכתב האדמו"ר
הזקן, רבי שניאור מלאדי[29], הוא
מסביר כיצד האדם צריך לזכור שבכל רגע בורא העולם ניצב ומשגיח עליו. "והנה ה' ניצב
עליו; ומלא כל הארץ כבודו. ומביט עליו, ובוחן כליות ולב [כדי לראות] אם עובדו כראוי."
מה זה אומר?
זה אומר שאם שחושב
שמגיע לו משהו, זה בגלל שהוא שוכח שלא מגיע לו כלום.
ומתי הוא שוכח שלא
מגיע לו כלום, כשהוא שוכח שהקב"ה הוא זה שמנהל כאן את העולם.
מי שחושב שמגיע לו
משהו, חושב שהוא משהו – ועליו אנחנו אומרים שהוא בעל גאווה.
מנופח בגאווה.
למה מנופח? -- כי כל הגאווה היא סתם אויר. סיכה קטנה, וכל
האויר יוצא.
לקחו לי, שתו לי –
מי לקח? מי שתה?
מי שברא את הכל –
כי הכל שלו.
ברגע שאנחנו שוכחים
את זה – אנחנו נפגעים.
מי לקח לך?
זה בכלל היה שלך?
כלום לא שלך! כל מה
שיש כאן בעולם הזה שייך לקב"ה. כולל אנחנו.
{
כשמישהו מכעיס אותך, אם את זוכרת שזה בכלל לא הוא אלא הזדמנות לעבודה עצמית – אז
כל מערכת היחסים נראית אחרת.
שלא תבינו אותי לא
נכון – זה לא אומר שצריך להישאר בזוגיות, או במערכת יחסים שבה פוגעים בך באופן
קבוע – אני מדברת על התחככויות רגילות של יום יום כאלה. שדורכים אחד לשני על
האצבעות.
עשו על זה מחקרים.
על מה אנשים
מתגרשים[30]?
22% בגלל בגידה /
חוסר נאמנות.
19% חוסר התאמה.
אתם קולטים?
הסיבה הבאה בתור
היא התמכרות לאלכוהול או לסמים, ומספר האחוזים: 11%.
בגידה וחוסר נאמנות
כמעט בקו אחד עם חוסר התאמה.
העולם השתגע.
מה זה חוסר התאמה?
זוכרים את הנסיך
והמלכה מהשיעור הקודם? זה חוסר התאמה.
חוסר התאמה זה
שחשבתי שאני רוצה לחיות איתך, ואז כשהתחתנו גיליתי שצריך לעבוד על הקשר, להתאמץ,
להתמודד גם עם אי נוחת, לוותר.
בשורה התחתונה:
אנשים מצפים להרבה יותר מידי מהזוגיות שלהם – יש להם איזה פנטסיה הוליוודית.
זו הסיבה מספר #1
שבגללה אנשים מתגרשים!
כי כשמתחיל להיות לא נוח – מחילים לפזול החוצה.
אז אנשים במקום
לעבוד על מערכת היחסים שלהם – אומרים, נו טוב, נקנה חדש.
אנחנו בתרבות שלא
מתקנת יותר כלום. לא נעליים, לא גרביים, לא מכונות כביסה... קונים חדש.
יותר קל.
{
קראתי לשיעור "לא מתאים לך
כעס" מכיוון שכעס זה כמו למדוד שמלה בחנות. זה אף פעם לא יתאים לך, זה פשוט
לא יושב עליך טוב.
ראית פעם מישהו כועס? נראה לך אטרקטיבי?
אז תזכרי את זה בפעם הבאה שזה עולה
-- קחי אויר.
מחקרים מוכיחים[31] ש-שש
נשימות עמוקות בדקה מרגיעות מאוד מהר. (תנסו 😉)
יש ארבעה לאווים:
לא לנקוט בהעברת ביקורת.
לא להביע בוז.
לא היכנס למגננות.
ולא להרים קיר ולהיעלם.
אני מדברת על דפוסים – כי לכולנו זה
קורה שאנחנו מעבירים ביקורת, או מבטלים ועושים "פחחחח", או מתקיפים בתור
הגנה, או יוצאים מהחדר.
מותר לצאת מהחדר אם זה כדי לשלוט בכעס
– אבל צריך להגיד לבן הזוג שיוצאים כדי להירגע.
ולזכור לחזור אח"כ ולהמשיך לפתור
את הקונפליקט.
לא לקטוע אחד את השני, לא לענות
ב:"כן, אבל גם את/ה...", לא לשחרר את כל התלונות כשבן הזוג מגיע עם
תלונה משלו.
והכי חשוב – תזכרו שאתם לא קוראי
מחשבות.
תפסיקו לשער השערות ולחשוב שאתם
יודעים מה שהני חושב.
תשאלו שאלות.
אנשים משקיעים יותר בלקוחות שלהם מאשר
בבני הזוג שלהם.
אנשים מתייחסים יפה יותר ללקוחות
שלהם, או לאנשים שהם עובדים איתם, מאשר לבני הזוג שלהם.
למה?
כי חושבים שבני-זוג זה דבר בטוח. נוח.
כמו ספה שמתיישבים עליה בסוף היום.
אבל זה כל כך לא.
חברים: בזוגיות צריך להשקיע יותר מאשר
בעבודה.
בילדים צריך להשקיע יותר מאשר בעבודה.
שם טמון האושר. באל"ף. בזוגיות,
בילדים, במשפחה, בחברויות.
תתייחסו יפה אחד לשני.
תתנו מעצמכם –
תהפכו את ה-me ה-אני , ל-we ל-אנחנו.
כשאנחנו יותר חשוב
מאני – תהיה התאמה מופלאה.
{
כִּכְלוֹת
הַקּוֹל וְהַתְּמוּנָה[32]
החיוך שלך מרוח על כל העיר
כמו הבטחה גדולה
ויש לך עדת מעריצים
שרים איתך במקהלה
מה יש לומר
כל הכרטיסים נמכרו מראש
מה יש לומר
אל תתן לזה לעלות לך לראש
כִּי אַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַקּוֹל וְהַתְּמוּנָה
מִישֶׁהוּ יָכוֹל לִשְׁאֹל בְּלִי כַּוָּנָה
מָתַי בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה
עָשִׂיתָ מַשֶּׁהוּ בִּשְׁבִיל מִישֶׁהוּ.
זה נראה כמו קלף בטוח
אתה דוהר, אתה על גב הסוס
פותחים לך דלתות כולם
ומדברים בנימוס
אתה יושב ומצטלם
ממש כמו סמל הצלחה
אתה חושב
שהעולם כולו מונח כבר בכיסך
כִּי אַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַקּוֹל וְהַתְּמוּנָה...
אתה חי כמו בסרט
אתה כוכב עליון בהפקת חלום
תזהר שלא ידליקו אור
ותתעורר פתאום
ואז תראה מלמעלה עד למטה
יש אותו מרחק
ואז תלמד
מי יהיה האחרון אשר יצחק
כִּי אַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַקּוֹל וְהַתְּמוּנָה...
{
בשם
כל ישראל השיעור מוקדש לזכות המצפים לזרע בר קיימא
חיים
בן פיגא ציביה ואסתר לאה בת צילה
משה
מרסל בן דבורה ומוריה חיה בת סיגלית זהבה
גל יצחק בן סמדר וניקול מרים בת שרה
ולזכות המצפים לזיווג הגון בר קיימא משורש נשמתם
הדס בת הגר, חיה עליזה בת מזלית, ישראל בן חיה, רבקה בת חיה, דנדן דוד בן סמדר, בר
אליעזר בן סמדר
ולהבדיל להחלמה מהירה
ורפואה שלימה ובריאות טובה גוף ונפש של אמיליה בת אסתר, ורד בת תקוה, בעריש בן
סורל, ראסקה בת גיטל, שאהלה שולה בת זינת, אלי בן אליס, מרים בת רחל, ופזית בת
נעמי בתוך שאר חולי עמו ישראל
לידה קלה, ידיים מלאות ולב שמח לאלי בת קרן
{
לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר לנשים
בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30.
פרויקט שיעורי
יַהֲדוּת וְהוֹרוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.
תגובות הארות והערות
יתקבלו בשמחה
{
מקורות נוספים:[33]
הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין,
נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא: חמישה חומשי תורה עם ביאור המקרא בדרך
הפשט, שמות – פרשת וארא. ירושלים: לשם ספרי איכות.
הרב דסלר, אליהו אליעזר. (אספקלריא). מכתב מאליהו:
חלק א' עמ' קמב ; חלק ג' עמ' צח ; חלק ה' עמ' עט, קכא. אוחזר מתוך http://www.aspaklaria.info
כאהן, ערן.
(30.1.2009). בא - "שתים שלוש הקשב!". אוחזר מתוך http://www.shoresh.org.il/
מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך http://mg.alhatorah.org/
Miller, Rowland S. Intimate Relationships, Eight Edition. McGraw Hill Education, 2018.
[1] פרשת וָאֵרָ֗א: שמות ו' ג' – י' א' (2/11)
[2] פרשת שְׁמוֹת֙: שמות א' א' –
שמות ו' ב' (1/11)
[3] שמות ה' כג'
[4] שמות ה' א'
[5] שם, שם ה'-ט'
[6] שם, ז' א'-ה'
[7] אִינְטֶרְאַקְצְיָה
- שזה בעברית
תקנית, לכבוד יום השפה העברית, עפ"י האקדמיה ללשון העברית: פְּעֻלַּת
גּוֹמְלִין; הִדּוּד.
[8] שמות ה' א'
[9]
יחזקאל כט' ג': "דַּבֵּר וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר
אֲדֹנָי ה' הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל
הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי."
[10] שמות ה' ב'
[11] יחזקאל כט' ג'
[12] רבי שלמה יצחקי הלוא הוא רש"י הקדוש, ראוי
הוא לראשי התיבות "רבן של ישראל". כתוב עליו שאין
מילים לשער ולתאר את צדקנותו ותרומתו של הצדיק ללומדי התורה לאורך כל הדורות.
1. רש"י נולד בשנת דתת"א (1040) והלך
לבית עולמו בגיל 64 בשנת ד'תתס"ה (13 יולי 1105), לפני כ-900 שנים. 2.
כבר בצעירותו ניחן רש"י בכושר לימוד מיוחד, עד שעלה ונתעלה, והחל מפרש את
הש"ס בקונטרסים. בהגיעו לגיל 32 החליט לערוך גלות בכדי לבדוק אם יש גרסאות
אחרות של התלמוד, או פירושים טובים משלו על הש"ס. 3. רש"י פירש
פירוש על התורה כולה, אך המיוחד בכולם הוא הפירוש על החומש. לפני כן עשה
תרי"ג תעניות. על פירוש זה ישנם 19 פרשנים, וכותב הרב חיד"א* שטמון
בפירוש זה גם פירוש על הקבלה. 4. רש"י נודע בענוותנותו, ופירושו
הראשון על התורה מתחיל במילים "אמר רבי יצחק", ובמקומות רבים לא חשש
לכתוב "איני יודע". ואני חושבת שהוא היה באמת גאון אמיתי שהקדים אז זמנו
בעומק הבנתו לא רק את התורה, אלא גם את נפש האדם. אנחנו רואים את זה נפלא בפירושים
שלו לאורך כל התורה.
* החיד"א, הרב חיים יוסף דוד אֲזוּלַאי
(בראשי תיבות: חִידָ"א; ה'תפ"ד - י"א באדר ה'תקס"ו; 1724 - 1
במרץ 1806), היה מקובל, ביבליוגרף, והיסטוריון. מגדולי פוסקי ההלכה. נולד ונפטר
בירושלים, ישראל.
[13] דברים ח' יז': "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת
הַחַיִל הַזֶּה."
[14] בראשית א' כו'
[15] רבי
אברהם בן יעקב סבע (1440 ה'ר, ספרד - 1508 ה'רס"ט, ורונה, איטליה) היה רב,
מקובל, והוגה דעות יהודי בדור גירוש ספרד.
[16] תהילים קד' כד'
[17] שם, שם יד'-יט'
[18] רש"י לשמות ז' טו':
"לֵ֣ךְ אֶל־פַּרְעֹ֞ה בַּבֹּ֗קֶר הִנֵּה֙ יֹצֵ֣א
הַמַּ֔יְמָה וְנִצַּבְתָּ֥ לִקְרָאת֖וֹ עַל־שְׂפַ֣ת הַיְאֹ֑ר וְהַמַּטֶּ֛ה
אֲשֶׁר־נֶהְפַּ֥ךְ לְנָחָ֖שׁ תִּקַּ֥ח בְּיָדֶֽךָ׃"
[19] יזקאל כט' ג': " דַּבֵּר וְאָמַרְתָּ כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנְנִי עָלֶיךָ
פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, הַתַּנִּים הַגָּדוֹל, הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ
יְאֹרָיו: אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי,
וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי."
[20] תלמה בר-אב, מנחה ויועצת
בכירה במכון אדלר, עוסקת ביחסי אנוש, בחסים במשפחה, בזוגיות, הורים וילדים וגיל
ההתבגרות, ובהנחיית מורים לחינוך בדרך דמוקרטית. בעלת תואר .A.M בתרפיה לא מילולית מטעם לסלי קולג', בוסטון
ארה"ב.
[21] הרב
אליהו אליעזר דסלר (1892 - 1953) נחשב לאחד מגדולי בעלי המוסר בשיטת קלם במאה
ה-20. כיהן כרב באנגליה וכמשגיח רוחני בישיבת פוניבז'..
[22] רש"י לשמות ז' טו':
"לֵ֣ךְ אֶל־פַּרְעֹ֞ה בַּבֹּ֗קֶר הִנֵּה֙ יֹצֵ֣א
הַמַּ֔יְמָה וְנִצַּבְתָּ֥ לִקְרָאת֖וֹ עַל־שְׂפַ֣ת הַיְאֹ֑ר וְהַמַּטֶּ֛ה
אֲשֶׁר־נֶהְפַּ֥ךְ לְנָחָ֖שׁ תִּקַּ֥ח בְּיָדֶֽךָ׃"
[24] יזקאל כט' ג': " דַּבֵּר וְאָמַרְתָּ כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנְנִי עָלֶיךָ
פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, הַתַּנִּים הַגָּדוֹל, הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ
יְאֹרָיו: אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי,
וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי."
[25] שמות ח' טז': "וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֗ה הַשְׁכֵּ֤ם בַּבֹּ֙קֶר֙ וְהִתְיַצֵּב֙ לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֔ה
הִנֵּ֖ה יוֹצֵ֣א הַמָּ֑יְמָה וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה' שַׁלַּ֥ח עַמִּ֖י
וְיַֽעַבְדֻֽנִי׃"
[26] דברים ח' יז': "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת
הַחַיִל הַזֶּה."
[27] רמב"ם
הלכות דעות ב', ג' בשם "חכמים הראשונים", ולכאורה מקורו במסכת שבת קה.
[28] מדרש תנחומא קורח יב'
[29] רבי
שניאור זלמן ברוכוביץ' מליאדי - האדמו"ר הזקן (במקור באידיש דעֶר אַלטעֶר
רבי. מכונה גם הרב או בעל התניא והשולחן ערוך) (י"ח באלול ה'תק"ה
(15 בספטמבר 1745) - כ"ד בטבת ה'תקע"ג (27 בדצמבר 1812)), הוא מייסדה של
שיטת חסידות חב"ד והאדמו"ר הראשון בשושלת אדמו"רי חב"ד. חיבר
את ספר התניא, ספר היסוד של חסידות חב"ד וכתב שולחן ערוך אורח חיים.
[30] בתוך Miller ר' מקורות נוספים
[31] בתוך Miller ר' מקורות נוספים
[32] בשיעור הקשבנו לשיר "ככלות הקול והתמונה".
מילים: יענקה'לה רוטבליט ; לחן: יזהר
אשדות ; ביצוע:
להקת תיסלם. השיר נכלל באלבום הסולו הראשון
של דני בסן סולן להקת תיסלם, "דני בסן" 1986. מתוך: בהופעה חיה בקיסריה 2009: https://www.youtube.com/watch?v=Hp6tEiGPw8s
[33] "כל המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם". אבות
ו' ו'
[© Smadar Prager, CGP]
Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Emotion Focused Psychotherapist since 1998 after graduating the four-year program in the Alfred Adler Institute in Israel. With a home-based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island) she focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
To contact or to schedule an appointment please mail smadarprager@gmail.com or call/text 917-513-1490. I'd love to hear from you.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה