יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: תַּגִּידִי, אֵיךְ קוֹרְאִים לָךְ? | פרשת שמות | כא' בטבת ה'תשפ"א

בס"ד

­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת

והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת שמות

תַּגִּידִי, אֵיךְ קוֹרְאִים לָךְ?

הלימוד מוקדש לעילוי נשמת יצחק בן עובדיה הכהן
ת.נ.צ.ב.ה. רוח ה' תניחנו בגן עדן

מה יש בו בשם? למה הוא חשוב לנו? האם את יכולה לתאר את עצמך בעשר מילים? ובמאה? כמה מילים צריך?
האם את משתמשת בשם שלך בינך לבין עצמך?

 

אנחנו בפרשה הראשונה של חומש שְׁמוֹת֙, הקרוי על שם הפרשה הראשונה שבו: פרשת שְׁמוֹת֙[1] .

בפרשה שלנו מתחילה הגלות הראשונה שלנו. משפחה אחת בת שבעים נפשות יורדת למצרים:

"כׇּל־הַ֠נֶּ֠פֶשׁ הַבָּאָ֨ה לְיַעֲקֹ֤ב מִצְרַ֙יְמָה֙ יֹצְאֵ֣י יְרֵכ֔וֹ מִלְּבַ֖ד נְשֵׁ֣י בְנֵי־יַעֲקֹ֑ב כׇּל־נֶ֖פֶשׁ שִׁשִּׁ֥ים וָשֵֽׁשׁ׃ וּבְנֵ֥י יוֹסֵ֛ף אֲשֶׁר־יֻלַּד־ל֥וֹ בְמִצְרַ֖יִם נֶ֣פֶשׁ שְׁנָ֑יִם כׇּל־הַנֶּ֧פֶשׁ לְבֵֽית־יַעֲקֹ֛ב הַבָּ֥אָה מִצְרַ֖יְמָה שִׁבְעִֽים׃[2]",

ובעוד 210 שנות שעבוד וסבל יצאו משם שש מאות אלף איש: "וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף.[3]" לקבל את התורה במעמד הר סיני, ולהפוך לעם ישראל.

 

פרשת שְׁמוֹת֙ עמוסת מאורעות:

מלך חדש - גזרות חדשות (א', א'-כב') ; לידת משה (ב', א'-י') ; משה בבית פרעה ובגלות מדין (ב', יא'-כב') ; זעקת ישראל עולה לשמים (ב', כג'-כה') ; מעמד הסנה (ג', א'-כב') ; אותות ההוכחה (ד', א'-יז') ; משה יוצא לשליחות (ד', יח'-לא') ; מפגש ראשון עם פרעה ותוצאות קשות (ה', א'-כג') ; ומסתיים עם הבטחת ה' (ו', א'): "וַיֹּ֤אמֶר ה'֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה עַתָּ֣ה תִרְאֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֶֽעֱשֶׂ֖ה לְפַרְעֹ֑ה כִּ֣י בְיָ֤ד חֲזָקָה֙ יְשַׁלְּחֵ֔ם וּבְיָ֣ד חֲזָקָ֔ה יְגָרְשֵׁ֖ם מֵאַרְצֽוֹ׃"[4]

 

בפרשת שְׁמוֹת֙ אנחנו פוגשים לראשונה את משה רבינו ע'ה. מי שילווה אותנו מעכשיו ועד סוף התורה.

בדיוק כמו שהקב"ה שלח את יוסף למצרים הרבה לפני שהיה רעב בארץ ישראל, כדי להכין את הקרקע עבור משפחת יעקב אבינו, כך גם עכשיו, כהכנה לשיעבוד ולצרות שעומדות ליפול על ראש בני ישראל, כש"וַיָּ֥קׇם מֶֽלֶךְ־חָדָ֖שׁ עַל־מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדַ֖ע אֶת־יוֹסֵֽף׃[5]" דואג הקב"ה לישועה - משה רבינו, מושיעינו, מגיע לעולם.  

 

{

אחרי שלמדנו על האבות שלנו בחומש בראשית וקיבלנו מהם צידה לדרך הארוכה של הגלויות, אנחנו מתחילים את הגלות הראשונה שלנו במצרים, ובאמת בחומש שְׁמוֹת֙ זו הפעם הראשונה שעם ישראל נקרא עם.

"הרב חנן פורת ע'ה[6] כותב בהקדמה ל"מעט מן האור, שְׁמוֹת֙" ש"המעבר מבראשית לשְׁמוֹת֙ הוא מעבר מ"ספרם של יחידים" ל"ספרה של אומה"."

נורית גאלדור[7] כותבת ש"ספר בראשית וכל תקופת האבות עם כל גודלם, ענקיותם וצדקותם אינם אלא הכנה והכשרת הדרך להופעת האומה הישראלית. בספר בראשית הונחו ונוצקו היסודות האיתנים להופעת ה'גוי הגדול' עליו נתבשר אברהם אבינו כבר בראשית דרכו.  

בספר שְׁמוֹת֙ מתגשמת תכלית זו בפועל ממש – נולד עם ישראל. הפכנו ממשפחה, משבטים, לעם[8]."

 

בהשאלה נוכל אולי לומר שבספר בראשית נזרע הזרע, ועכשיו בחומש שְׁמוֹת֙ הוא יתפתח לעם.

ודווקא פרעה הרשע הוא זה שקורא לנו עם.

הרב חנן פורת ע'ה כותב: "רק בגלות מצרים הופך בית יעקב ממשפחה לעם, והראשון שמזהה תופעה זו הוא דווקא פרעה הרשע, הקורא אל עמו: "וַיֹּ֖אמֶר אֶל־עַמּ֑וֹ הִנֵּ֗ה עַ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֥ב וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ׃[9]".

הרב פורת מפנה את תשומת ליבנו לעובדה, שלמרות שבמגילת העצמאות כתוב "בארץ ישראל קם העם היהודי", האמת היא שהעם היהודי דווקא קם בארץ מצרים, "בשונה מכל העמי העולם הנבנים לאיטם בארץ מולדתם."

 

עכשיו ממש אנחנו מתחילים - עם חומש שְׁמוֹת֙ – לראות את ההבטחה שניתנה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים ע"י הקב"ה מתחילה להתממש: "יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי־גֵ֣ר יִהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֙רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה׃ ... וְד֥וֹר רְבִיעִ֖י יָשׁ֣וּבוּ הֵ֑נָּה...[10]"

 

{

 

היום, בע"ה, נתמקד ב-שְׁמוֹת֙. ממש כך, בפשטות.

חומש שלם נושא את השם שְׁמוֹת֙, פרשה שלימה בעלת השם שְׁמוֹת֙, וכל כולה מלאה ב.... שְׁמוֹת֙.

אז מה יש בו? בשם? מה הוא אומר? למה הוא חשוב לנו?

האם את יכולה לתאר את עצמך בעשר מילים? ובמאה? כמה מילים צריך?

האם את יכולה לתאר מישהו אחר בעשר מילים? ובמאה? כמה מילים צריך?

האם את משתמשת בשם שלך בינך לבין עצמך? או שהשם נועד רק כדי להתייחס לאחר?

 

בואו נצא למסע.

 

הפרשה מתחילה עם 70 שְׁמוֹת֙ כל בני משפחת יעקב אבינו שירדו למצרים.

"וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֖ים מִצְרָ֑יְמָה אֵ֣ת יַעֲקֹ֔ב אִ֥ישׁ וּבֵית֖וֹ בָּֽאוּ׃ רְאוּבֵ֣ן שִׁמְע֔וֹן לֵוִ֖י וִיהוּדָֽה׃ יִשָּׂשכָ֥ר זְבוּלֻ֖ן וּבִנְיָמִֽן׃ דָּ֥ן וְנַפְתָּלִ֖י גָּ֥ד וְאָשֵֽׁר׃[11]"

 

מפרש"י:[12] "וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל – אף על פי שמנאן בחייהם בשמותם, חזר ומנאן אחר מיתתן, להודיע חיבתן שנימשלו ככוכבים, שמוציאן במספר ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר: הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם; לְכֻלָּם, בְּשֵׁם יִקְרָא [13]".

גם אנחנו כוכבים. כוכבים של אחרים. ולפעמים להיות שם בשביל מישהו זה רק להיות שם, בלי לעשות כלום. רק נוכחות. גם אם נראה לשני שאנחנו בלתי נראים. אנחנו שם.

נותנים לאחר את המרחב להתמודד בעצמו, לפתח שרירים משלו, להתחזק, לגדול, להתבגר, לפתח את הכוחות של עצמו.

לפעמים זה יותר קשה לעמוד מהצד – אבל זה כל כך נחוץ. במיוחד בהורות.

 

{

 

והיכן היה טמון האור המנצנץ הזה של הכוכבים/שבטים?

בתוך השְׁמוֹת֙ שלהם.

 

הרב זמיר כהן, כותב שבתוך האותיות של שפת הקודש נמצאים תכנים גנוזים, שהם שלבי השורשים הרוחניים של כוחות הטבע – בהם נברא ומהם מורכב היקום (הגשמי והרוחני) על כל פרטיו – לפי סדר הכוחות שכל אות מייצגת.

בגלל זה יש מזמורי תהילים המסודרים לפי סדר האותיות (אקרוסטיכון), כי יש בזה כוח רוחני מיוחד[14].

 

בערך "לשון הקודש" באנציקלופדיה למחשבת היהדות , אספקלריא, כתוב בשם הרב יוסף יהודה לייב בלוך בעל ה"שיעורי דעת[15]": "לפי האמת טעם הדבר הוא, כי שורש הלשון הוא משורש עליון מאד, שכל המלים המורות על כל ענין ופעולה, הרי הם לפי מקורם העליון של הדברים בשרשם האמיתי למעלה, ובאמת גם האותיות, שמהן מצטרפת כל מלה, כל ענין מציאותן ותמונתן היא השתלשלות מאורות העליונים, ושהם גם כן שרשם של הענינים הנראים לפנינו, כי כ"ב אותיות הקדושות שרשן למעלה בקודש, ותמונת האות הנראית לפנינו כן היא תמונת התגלמות מהשתלשלות הענינים רוחניים נאצלים שבעולמות העליונים."

 

גם בתוך הילדים שלנו – האור הזה – אור העולמות העליונים - קיים, גם כשלא רואים. כשהם מעצבנים, ומכעיסים, ופוגעים, ומעליבים, ומכאיבים... גם אז בתוך תוכם יש אור עצום.

 

גם בתוכך יש אור גנוז כזה של כוכב, של עולמות עליונים. אל תשכחי אף פעם מאיפה הגעת, ומי את.

 

{

 

מפרש"י: "וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל – אף על פי שמנאן בחייהם בשמותם, חזר ומנאן אחר מיתתן, להודיע חיבתן....

הרבי מלובביץ[16] מלמד אותנו שיש כל מיני דרכים שבהם יכולים הורים להפגין חיבה כלפי הילדים שלהם: חיבוק, נשיקה, מתנה, מילים טובות. אבל "עם זאת, כל הדברים הללו לא מגיעות לחיבה המופגנת באמצעות קריאת שם הילד." כי בעוד שכל שאר הדברים פונים לכוחות השונים של הילד "שכלו, ליבו או גופו" השם שלו פונה למהות שלו, לעצם "עצמותו. קריא שמו של הילד, היא האמצעי היחיד שחוצה גבולות ומצאים בכל המצבים. מה שמוכיח, כי היא פונה אל הילד עצמו, אל פנימיות נפשו." ומכיוון שבני ישראל מתחילים לשקוע בתוך העבודה הזרה של מצרים, הקב"ה רוצה לעודד אותם ולבטא את אהבתו אליהם. הוא נוגע בהם, בעצם נשמתם, בכך שהוא חוזר על שמותיהם. "דבר זה מלמדנו, שהאהבה של ה' ליהודי אינה מוגבלת בתנאי כזה או אחר, אלא היא פונה אל עצמות נפשו ממש."

 

גם אנחנו צריכים ללמוד מזה, שהאהבה שאנחנו מפגינים לילדים שלנו תהיה בדיוק כזו.

גם אם החצאית שלה לא ארוכה מספיק,

גם אם הציונים שלה לא גבוהים מספיק,

גם אם הוא משתמש בטלפון בשבת, מחליט לא ללכת לאוניברסיטה, מתחצף, ולא מצלצל להגיד שבת שלום...

ועל זה אמרו חז"ל: "כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר, בָּטֵל דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם.[17]"

כלומר, כשיתבטל הדבר שהיה הסיבה לאהבה, תתבטל גם האהבה. או במילים אחרות: אהבה לא צריכה להיות על תנאי!

אבל יותר חשוב מאהבה היא דווקא החיבה.

כי אפשר לאהוב מישהו מאוד – אבל ממש לא לחבב אותו.

ומה שאנחנו רוצים, ומה שהילדים שלנו רוצים זה: שיחבבו אותם. שיחבבו אותנו.

לאהוב זה קל: לתת, לעשות בשביל... אבל לחבב את הילד שלנו.. זה לא תמיד קל. ועל זה צריך לעבוד חזק חזק. כי זה מה שהכי חשוב להם כדי לגדול חזקים.

להרגיש שהם lovable. כי מי שלא הרגיש את זה אף פעם בילדותו, לא יודע איך זה מרגיש, ולא ידע לתת את זה לאחרים כשיגדל.

 

{

 

מובא בפירוש הרב פנחס הלוי איש הורוביץ, רבו של החת"ם סופר[18]:

"בהם [בשְׁמוֹת֙ בני ישראל הבאים מצרימה] נכללים כל נשמות ישראל עד סוף כל הדורות.

כמו שאמרו: לֹא אֶת אֲבוֹתֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא אַף אוֹתָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם [19]".

 

בתור השְׁמוֹת֙, כלולים כבר כל הנשמות. אלה ששם, ואלה שיעלו משם, וכל אלה שיעמדו לקבל את התורה במעמד הר סיני.

 

שם משפחה: השייכות שלנו. של הילדים שלנו. מאין באנו.

כל העצים המשפחתיים מאיפה הגענו, זה העוגן שלנו. תחושת ביטחון של שייכות למשהו שגדול יותר מאיתנו שיש לנו בו חלק.

 

כתוב בויקרא רבה: "רב הונא אמר בשם בר קפרא בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים שלא שנו את שמם ואת לשונם ולא אמרו לשון הרע ולא נמצא ביניהן אחד מהן פרוץ בערוה לא שנו את שמן ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין לא היו קורין ליהודה רופא ולא לראובן לוליאני ולא ליוסף לסטיס ולא לבנימין אלכסנדרי לא שנו את לשונם[20]"

 

השְׁמוֹת֙ האלה חשובים, חשובים כל-כך. כל כך הרבה גלום בתוכם, משמעות, מהות, שייכות.

 

{

נמשיך...

אבל יש כאן עוד משהו מעבר.

אנחנו קוראים שהתורה מספרת לנו על אותם אנשים אבל מכנה אותם בשְׁמוֹת֙ שונים.

 

ראשונות מוצגות יוכבד ומרים, המיילדות העבריות, הקרויות גם בשְׁמוֹת֙: שיפרה ופועה.

"וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה.[21]"

שתי נשים מְיַלְּדֹת עִבְרִיּוֹת: שִׁפְרָה ופּוּעָה, שתי נשים עבריות.

ורש"י אומר שהן יוכבד ומרים: "שִׁפְרָה. זו יוכבד, אמו של משה, ונקראת כאן בכינוי 'שִׁפְרָה' על שם שהיתה משפרת את הולד – מנקה ומייפה אותו אחר לידתו.

פּוּעָה. זו מרים, בתה של יוכבד, ונקראת כאן בכינוי 'פועה' על שם שהיתה פּוֹעָה (משמיעה קולות) ומדברת והוגה לולד כדי להרגיעו, כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה תוך כדי השמעת קולות שונים.[22]"

יוכבד ומרים מלמדות אותנו שבכל אישה טמונים הרבה כוחות, הרבה כישרונות, הרבה אותיות, הרבה שמות. את לא רק שם אחד, יש בך כל מיני.

את אישה, ואם, את רעיה, וחברה, את מורה/גננת/מנהלת חשבונות/ את חייכנית/את עצבנית/ אני עייפה/ את עיירנית/את בת ונכדה ואחות ובת דוד/את כלה וגיסה ואולי כבר גם חמות וסבתא... את כל כך הרבה יותר משם אחד.

האם את מכירה את עצמך?                                                                              

האם את מודעת לכל השמות שלך?

יש שמות, תכונות, חלקים בך שידועים רק לך.

ויש כאלה שידועים גם לך וגם לאחרים.

ויש כאלה שידועים לאחרים, ואת בכלל לא מודעת אליהם. כי את פשוט מתנהגת, אבל האחרים קוראים לזה בשם, בשם שהוא משמעותי עבורם.

ויש כאלה, שלא ידועים לא לך ולא לאחרים. אולי ידועים רק למי שיצר אותך. מי שטמן בך את הכוחות המיוחדים האלה שאולי עדיין לא התגשמו, עוד לא יצאו אל הפועל.[23]

 

אז תגידי, איך קוראים לך? מהו השם האחד המיוחד – השם שמוביל אותך? שממרכז אותך? שמאחד אותך?

{

 

ואז, נולד משה רבינו. אבל אמא ואבא שלו קראו לו טוביה. על שם האור שמילא אל הבית כשהוא נולד, ככתוב בפסוק: "וַתַּ֥הַר הָאִשָּׁ֖ה וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתֵּ֤רֶא אֹתוֹ֙ כִּי־ט֣וֹב ה֔וּא וַֽתִּצְפְּנֵ֖הוּ שְׁלֹשָׁ֥ה יְרָחִֽים׃[24]"

ורש"י כותב: "כִּי־ט֣וֹב ה֔וּא – כשנולד, נתמלא כל הבית כולו אורה."

"ובמדרש ויקרא רבה כתוב: ""וַתֵּ֤רֶא אֹתוֹ֙ כִּי־ט֣וֹב" כי טוביה הוא[25]"

ובמדרש שמות רבה כתוב: "וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא – תָּנֵי רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר טוֹב שְׁמוֹ. רַבִּי יַאשְׁיָה אוֹמֵר טוֹבִיָּה שְׁמוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר הָגוּן לִנְבִיאוּת. אֲחֵרִים אוֹמְרִים שֶׁנּוֹלַד כְּשֶׁהוּא מָהוּל. וְרַבָּנָן אָמְרֵי בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹלַד משֶׁה נִתְמַלֵּא כָּל הַבַּיִת כֻּלּוֹ אוֹרָה, כְּתִיב הָכָא: וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא, וּכְתִיב הָתָם: וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב (בראשית א׳:ד׳).[26]"

 

כשמשה בורח ממצרים למדין, ופוגש את בנות יתרו ליד הבאר, הן נותנות לו שם אחר, הן קוראות לו איש מצרי: "וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן.[27]"

 

אז מי אתה? איך קוראים לך?

טוביה, איש מצרי, משה?

בסופו של דבר, דבק בו השם משה. השם שנתנה לו בתיה, בת פרעה.

למה? כי זה ה' שבחר לקרוא לו הקב"ה.

וכך כתוב במדרש ויקרא רבה: "אמר לו הקב"ה למשה חייך מכל שְׁמוֹת֙ שנקרא לך איני קורא אותך אלא בשם שקראתך בתיה בת פרעה (שם ב, י) "ותקרא שמו משה" "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה":[28]"

משה הוא השם שבו בחר הקב"ה לקרוא לו, ובשם הזה אנחנו מכירים אותו, וזוכרים אותו מאז ועד עולם.

 

אנחנו יודעים שאמא ואבא שלו, יוכבד ועמרם, בחרו לקרוא לו טוביה, על שום האור הגדול שמילא את הבית: "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב (בראשית א׳:ד׳).[29]"

 

אבל מאיפה הגיע השם משה?

מבאר פשוטו של מקרא עפ"י הרמב"ן: "משגדל הילד ונשלמו ימי יניקתו (אצל יוכבד), קיימה (מרים) את אשר דובר מראש והביאתו לבת פרעה, ומאז גידלה היא (בתיה בת פרעה) את הילד והיה לה כמו בן. בהיותו ילד עברי בחרה לו שם 'מֹשֶׁה', שמשמעו בלשון הקודש הוצאה מן המים כמו "יַמְשֵׁנִי, מִמַּיִם רַבִּים[30]", באמרה: הלא את הילד הזה משיתי ממי היאור – והמצרים היו יודעים מעט בלשון העברים שהיא שפת ארץ כנען הקרובה להם."

 

הספורנו[31] מביא זווית ראיה נוספת, לפיה צריך היה לקרוא לו "מַשׁוּי" ולא "מֹשֶׁה" כי "מֹשֶׁה" משמעותו זה שמוציא אחרים מהמים, ולא זה שהוצאתי מהמים. וכך הוא כותב: "ותקרא שמו מֹשֶׁה, ממלט ומוֹשֶׁה אחרים מצרה. 'וַתֹּאמֶר, 'כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ', הטעם שקראתיו מֹשֶׁה להורות שימלט אחרים הוא, כי אמנם משיתיהו מן המים אחר שהיה מוטל בתוכם, וזה לא היה כי אם בגזירת עירין כדי שימלט הוא את אחרים."

 

כותב הרבי נחמן מברסלב[32] "מֹשֶׁה נקרא על שם 'כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ',... ועל כן כל עסקו תמיד להוציא כל הנופלים ממים הזידונים..."

 

איך כתב הרב חנן פורת? "לעיתים הדימוי העצמי של עם... נוצר על ידי הדימוי שלו מן הגויים"

נראה שאכן כן.

דווקא בתיה, בת פרעה הגויה, היא זו שטבעה בנפשו של מֹשֶׁה את האמונה שהוא יותר ממה שהוא חושב. דווקא היא, זרעה את הזרע של הדימוי והערך העצמי הגבוה שלו, באמונתה בו ובכוחותיו ויכולותיו, בשם שבחרה עבורו. היא ראתה מיהו ומהי שליחותו בעולם, והאמינה בו עד כדי כך שקראה לו בשם, המעיד על טבעו, ובשפת אימו: מֹשֶׁה[33], זה שיום אחד יוציא עם שלם לחופשי.

 

{

 

השם העיקרי של האדם, אכן מעיד על התפקיד והיעוד של האדם בחיים.

האמונה שאנחנו שמים בילד – מעניקה לו את היכולת שלו להאמין בעצמו.

 

אנחנו יודעים שלכל איש יש שם שנתן לו ייעודו[34]! כמו שכתבה בת דודתו של הרבי מליובאוויטש, המשוררת זלדה מישקובסקי. גדלנו על השיר הזה בביצוע המקסים של חוה אלברשטיין.

אבל בפרשה שלנו, אנחנו מתחילים לראות לעומק הדברים, שאכן, לכל אחד ואחת מאיתנו יש כל מיני שְׁמוֹת֙. קצרה היריעה מלהכיל את כל הרבדים והעומקים שיש בכל אחד ואחת.
עשרות של שְׁמוֹת֙ שיכולים לתאר צדדים שונים של האישיות וההתנהלות שלנו.

אלה שאנחנו מכנים בהם את עצמנו, אלה שאחרים משתמשים בהם, אלה שידועים לנו, ואלה שאינם ידועים לנו.

 

אבל בכל מקרה, לשם שבו קוראים לנו יש לא רק ייעוד, אלא גם השפעה על הייעוד שלנו.

אנחנו צריכים לשים לב טוב טוב לאופן שבו אנחנו מכנים אחד את השני, ובעיקר את הילדים שלנו.
אם אנחנו אומרים את זה מספיק פעמים, אנחנו מתחילים להאמין לזה.

תקראו לילדים שלכם בשְׁמוֹת֙ טובים.

 

יושבים אצלי אנשים על הספה שבטוחים שהם עצלנים רק בגלל שאמרו להם את זה בבית ו/או בבית הספר כל כך הרבה פעמים שהם כבר מאמינים שזה מה שהם.

כמה צריך להיזהר ברגשותיהם של אחרים. השם שלהם, זה מה שהם לוקחים איתם, ולאורו הם הולכים לאורך כל הדרך.

אל תקלקלו להם את השם. אל תקלקלו להם את האופן שבו הם רואים את עצמם.

השם שלהם, זה הכוח שלהם.

 

גם אל תקראו להם נסיכה שלי, או מלך שלי – כי הם לא.

תחשבו מה יקרה עם מלך ונסיכה מתחתנים.

כל אחד מהם מחכה שישרתו אותו. כל אחד מהם מחכה שיקפצו דום לכל גחמה שלהם.

אין מצב שיהיו שם באמת נישואים.

הוא רוצה שישאו אותו על כפיים, והיא רוצה שישאו אותה על כפיים – ואין סיכוי למערכת יחסים, כי כל אחד מהם רוצה שיתייחסו לרצונותיו/ה, ומערכת היחסים הזו נדונה לכישלון מוחץ כי היא על-הפנים 😉

 

{

 

אבל החלק התמוה ביותר בפרשה מגיע בשיחה שבין משה וה' ליד הסנה הבוער.

בפרשת שְׁמוֹת֙ יש לנו עניין גם עם השְׁמוֹת֙ של הקב"ה.

 

"וַיַּ֥רְא ה' כִּ֣י סָ֣ר לִרְא֑וֹת וַיִּקְרָא֩ אֵלָ֨יו אֱלֹקִ֜ים מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֗ה וַיֹּ֛אמֶר מֹשֶׁ֥ה מֹשֶׁ֖ה וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי׃[35]"

זה הרגע המכונן, רגע מרגש, זו תחילת הגאולה בפועל ממש של עם ישראל ממצרים.

והקב"ה מציג את עצמו בפני משה ואומר לו:

"וַיֹּ֗אמֶר אָנֹכִי֙ אֱלֹקֵ֣י אָבִ֔יךָ אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם אֱלֹקֵ֥י יִצְחָ֖ק וֵאלֹקֵ֣י יַעֲקֹ֑ב וַיַּסְתֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ פָּנָ֔יו כִּ֣י יָרֵ֔א מֵהַבִּ֖יט אֶל־הָאֱלֹקִֽים׃[36]"

ילקוט שמעוני מרחיב את התמונה: "וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹקֵי אָבִיךָ, נִגְלָה עָלָיו בְּקוֹלוֹ שֶׁל עַמְרָם אָבִיו, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְיָרֵא. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שָׂמַח מֹשֶׁה וְאָמַר, עַמְרָם אָבִי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה אָמַרְתָּ שֶׁאֲנִי אָבִיךָ וְאֵינִי אֶלָּא אֱלֹקֵי אָבִיךָ.[37]"

 

וכאן מגיע החלק התמוה.

הקב"ה הרגע אמר למשה מי הוא: "אָנֹכִי֙ אֱלֹקֵ֣י אָבִ֔יךָ אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם אֱלֹקֵ֥י יִצְחָ֖ק וֵאלֹקֵ֣י יַעֲקֹ֑ב..."

ומשה כאילו מתעלם ומשיב לו בשאלה: "וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־הָֽאֱלֹקִ֗ים הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֣י בָא֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְאָמַרְתִּ֣י לָהֶ֔ם אֱלֹקֵ֥י אֲבוֹתֵיכֶ֖ם שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם וְאָֽמְרוּ־לִ֣י מַה־שְּׁמ֔וֹ מָ֥ה אֹמַ֖ר אֲלֵהֶֽם׃[38]"

 

הנתיבות שלום[39], כותב: "הנה לכאורה אין הבנה לדברים אלו כפשוטם, הרי אומר להם מפורשות מי הוא השולחו, ומה יש להם ח"ו להסתפק, הרי אלוקי אבותיכם הוא האחד והמיוחד ית"ש, ומאי נפ"מ מה שמו. ובכלל תמוה דמה משנה להם באיזה שם הוא נקרא, וכי זה ענין שמטרידם במצב האיום והנורא בו הם נתונים. ויותר תגדל התמוהה שמשה רבינו עצמו שואל מה אומר אליהם..."

 

הרב שלום נח ברזו'בסקי, מעלה כאן שלוש שאלות ומביע תמיהה על הספק שבגללו נשאלה השאלה: וְאָֽמְרוּ־לִ֣י מַה־שְּׁמ֔וֹ מָ֥ה אֹמַ֖ר אֲלֵהֶֽם, הרי הקב"ה אומר בצורה מפורשת ביותר מיהו זה ששולח את משה בשליחות – אז למה הספק בכלל?

1.      קב"ה יש רק אחד, וזה בכלל לא שייך לשאול מה שמו. הוא הקב"ה, מה לא ברור?

2.      וחוץ מזה, זה מה שמעסיק אותכם עכשיו? שְׁמוֹת֙? אתם בתחתית של התחתית מה אכפת לכם מי בא לשחרר אותכם?

3.      ולמה משה בכלל שואל, הקב"ה הרגע הציג את עצמו בפניך?

 

הרבי מליובאוויטש, מתייחס בדיוק לאותן שאלות גם הוא[40], ומקשה:

"מה היתה בדיוק שאלת משה "וְאָֽמְרוּ־לִ֣י מַה־שְּׁמ֔וֹ?" וכי בני ישראל לא יודעים מה שמו של הקב"ה?!

הרי משה רבינו בעצמו אומר לקב"ה: "וְאָמַרְתִּ֣י לָהֶ֔ם [לבני ישראל] אֱלֹקֵ֥י אֲבוֹתֵיכֶ֖ם שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם." היינו שמשה עצמו אומר כי בני ישראל יודעים ומאמינים עוד מאבותיהם במציאותו של ה', ולכן מן הסתם מתפללים עליו ופונים אליו בשם ותואר מסויים. מדוע, אם כן, ברור למשה שהם ישאלו מיד "מַה־שְּׁמ֔וֹ" של ה'?"

 

{

 

הספורנו כותב: "השם של האדם מורה על האופי הפנימי שמיוחד שלו, שגורם לו להתנהג בצורה מסויימת. לכן בני ישראל ישאלו "מַה־שְּׁמ֔וֹ" של ה', כלומר, באיזו תכונה עליונה ('מידה') – ה' שלח אותך לגאול אותנו?"

 

ואילו הרמב"ן[41] כותב: "משה לא התכוון שבני ישראל יפקפקו במציאות ה', אלא, הוא חשש שבני שיראל ישאלו "באיזה שם ה' יגאל אותנו"?

כלומר, באיזה אופן בדיוק תתרחש הגאולה ממצרים: האם יהיה זה באמצעות השְׁמוֹת֙ א-ל ש-די (השְׁמוֹת֙ שבהם התגלה אל האבות בתחילת פ' וארא) הקשורים בניסים המלובשים בטבע? או שיהיה זה שם 'אדנ-י' הקשור עם הרחמים של ה', ולכן עתידים להתרחש ניסים גלויים שיבטלו לחלוטין את הטבע? "

 

שני הענקים האלה, הרבי מליובאוויטש, והנתיבות שלום, עונים באותו אופן, ואומרים ששני ההסברים האלה לא מניחים את הדעת.

הרי בני ישראל מחכים בקוצר רוח לגאולה, מה אכפת להם באיזה אופן הגאולה תתבצע?

מה אכפת להם אם זה יהיה באוויר ביבשה או בים, אוירון, גמל, סירה, או שטיח מעופף?

העיקר שתגיע כבר הגאולה.

 

בנוסף, עוד לפני שמשה הולך להודיע לבני ישראל שהקב"ה נגלה אליו, והגאולה מגיעה, איך הוא יודע שהם ישאלו "וְאָֽמְרוּ־לִ֣י מַה־שְּׁמ֔וֹ?"

 

ברור שזו לא סתם התעניינות, אלא שיש דברים בגו.

 

משה כאן בעצם מיד נכנס לתפקיד!

הוא מושיען של ישראל, והוא מיד מתחיל לתפקד ככזה.

הוא יודע כמה עם ישראל סובל. שמענו על זה כשהוא "וַיְהִ֣י בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֗ם וַיִּגְדַּ֤ל מֹשֶׁה֙ וַיֵּצֵ֣א אֶל־אֶחָ֔יו וַיַּ֖רְא בְּסִבְלֹתָ֑ם[42]"

ברור לו, שבדיוק שכמו שאצלו התעוררה השאלה, גם אצל אחיו תעורר אותה שאלה בדיוק:

זה לא יכול להיות שזה אֱלֹקֵ֥י אֲבוֹתֵינוּ שמרחם עלינו ורוצה להוציא אותנו ממצרים?

כי אם זה אכן אֱלֹקֵ֥י אֲבוֹתֵינוּ איפה הוא היה עד עכשיו?

איך אתה יכול לבוא ולומר לנו שהוא אוהב אותנו ומרחם עלינו?

אם הוא אוהבת אותנו מרחם עלינו, אז איפה הוא היה כל השנים האלה שאנחנו עובדים עבודת פרך, והילדים שלנו מוטבעים ביאור או שהם נשחטים על-ידי פרעה?

אם זה אכן אֱלֹקֵ֥י אֲבוֹתֵינוּ אז איך הוא נותן לכל הדברים האלה לקרות?

 

משה בעצם מבקש מה': תן לי תשובה שתספק אותם. תן לי תשובה שתנחם אותם.

 

והקב"ה נותן לו:

"וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹקִים֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶֽהְיֶ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֶֽהְיֶ֑ה וַיֹּ֗אמֶר כֹּ֤ה תֹאמַר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶֽהְיֶ֖ה שְׁלָחַ֥נִי אֲלֵיכֶֽם׃

וַיֹּ֩אמֶר֩ ע֨וֹד אֱלֹקִ֜ים אֶל־מֹשֶׁ֗ה כֹּֽה־תֹאמַר֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ ה' אֱלֹקֵ֣י אֲבֹתֵיכֶ֗ם אֱלֹקֵ֨י אַבְרָהָ֜ם אֱלֹקֵ֥י יִצְחָ֛ק וֵאלֹקֵ֥י יַעֲקֹ֖ב שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם זֶה־שְּׁמִ֣י לְעֹלָ֔ם וְזֶ֥ה זִכְרִ֖י לְדֹ֥ר דֹּֽר׃[43]"

מה פתאום! לא התעלמתי חס וחלילה, וזו לא אדישות בכלל.

 

העובדה שיש גלות, ויש קשיים, וצרות לא אומרת שאני מתעלם מעם שלי ומהסבל שלהם. להיפך, אני נמצא איתם, ביחד איתם, בתוך הסבל שלהם.

"אֶֽהְיֶ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֶֽהְיֶ֑ה"

 

מפרש רש"י: "אֶֽהְיֶ֑ה – עמם בצרה זו, אֲשֶׁ֣ר אֶֽהְיֶ֑ה – עמם בשעבוד שאר מלכיות."

אדרבא אני איתם בצרתם – כל הזמן כאבתי את כאבם. אני איתם בצרה הזו, ואהיה איתם בכל צרה לעתיד לבוא.

 

אבל זה באמת לא משנה באיזה שם אני מגיע – בכל שם שאני מגיע אני איתכם, אני עִם עַם ישראל.

אני תמיד אֶֽהְיֶ֑ה אתכם.

 

אבל אתה, אומר הקב"ה למשה, אל תגיד להם "אֶֽהְיֶ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֶֽהְיֶ֑ה", לא צריך מעכשיו עוד להוסיף על המצוקה שלהם ולספר להם על הגלויות בעוד מחכות להם, ולבני בניהם.

פשוט תגיד להם "אֶֽהְיֶ֖ה" אחד. אני איתם לאורך כל הדרך.

{

 

עקבות בחול

לילה אחד חלם אדם חלום. הוא חלם שהוא הולך על שפת הים, מטייל עם אלוקיו.

מולו בשמיים הבזיקו תמונות מתוך חייו.

בכל תמונה שהבזיקה בשמיים, הבחין בשתי זוגות רגליים שהיו בחול:

זוג אחד שלו וזוג אחד של אלוקיו.

הביט האדם לאחור על העקבות בחול.

הוא הבחין כי פעמים רבות יש רק זוג אחד של פסיעות לאורך הדרך.

הוא גם הבחין כי דווקא בתמונות האומללות והעצובות של חייו נשנה הדבר.

פנה האדם לאלוקיו ושאל:
“אלוקים, אתה אמרת לי שכאשר אחליט ללכת אחריך תלך איתי לאורך כל הדרך.

אך הבחנתי כי בתקופות הקשות ביותר של חיי יש עקבות של זוג רגליים אחד.

אינני מבין מדוע בתקופות הקשות ביותר של חיי צעדתי לבדי.

אינני מבין מדוע בזמנים שנזקקתי לך ביותר – עזבת אותי!”

 

ענה לו אלוקים:

“בני, אוהב אני אותך ולעולם לא אעזבך. באותן תקופות שבהן כה רב היה סבלך,

כשאתה רואה זוג אחד של עקבות, לא היו אלה עקבותיך.

היו אלה עקבותיי שלי כשנשאתי אותך על כפי”.

 

{

 

וממשיך הפסוק את דבריו של הקב"ה למשה: "זֶה־שְּׁמִ֣י לְעֹלָ֔ם וְזֶ֥ה זִכְרִ֖י לְדֹ֥ר דֹּֽר׃[44]"

1.      ה' – שם הוויה, השם שאותו אסור לכם להגות, השם שמייצג את מידת הרחמים שלי – עם השם הזה הייתי אתכם לאורך כל הגלות הזו, ועם השם הזה אהבה אתכם לאורך שתי הגלויות הצפויות לכם בעתיד.

2.       לְעֹלָ֔ם – זה שמי לעולם, עולם ללא האות ו', כדי שתבינו שהשם הוויה, מידת הרחמים, היא מידה נעלמת בעולם הזה.
מידת הרחמים שלי אמנם נמצאת כאן איתכם בגלות, אבל היא מוסתרת, היא בהעלם בעולם – זו הסיבה שמצבים קשים כל-כך של גלות יכולים להתרחש.

 

אז אם מידת הרחמים של ה' נעלמת , אפשר לשאול, מה זה שווה לנו?

איך מבחינה מעשית מסתדר מה שהקב"ה אומר "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה.[45]"

 

התשובה בתוך הפסוק: "זֶה־שְּׁמִ֣י לְעֹלָ֔ם וְזֶ֥ה זִכְרִ֖י לְדֹ֥ר דֹּֽר׃[46]"

רש"י מסביר: "וְזֶ֥ה זִכְרִ֖י – למדו היאך נקרא."

והרבי מליובאוויטש מבאר: "ה' לימד את משה איך לבטא את שם הוויה הנעלם: אסור לבטא ותו כפי שהוא נכתב, אלא לומר במקום זאת אדנ-י.

במילים אחרות, אדנ-י הוא לא שם אחר של הקב"ה, והוא גם לא הנהגה אחרת של הקב"ה, אלא הוא בעצם שם הוויה, רק בדרך קריאה וגילוי שונה."

וזה מלמד אותנו, שגם בגלות, כשנראה לנו שהמידה הזו נעלמת, בכל זאת היא קיימת ופועלת כל הזמן.

"פעולת הרחמנות היא אמנם בהעלם, זֶה־שְּׁמִ֣י לְעֹלָ֔ם, אבל וְזֶ֥ה זִכְרִ֖י, בהתגלות של הקב"ה בפועל, הוא נראה במידת הדין, אדנ-י, מלשון דינא.

 

{

למיטיבי לכת נוסיף:

זֶה־שְּׁמִ֣י	וְזֶ֥ה זִכְרִ֖י
ש=300 מ= 40 י=10   שמי=350	ז=7 כ=20 ר=200 1=10 זכרי=237
+י-ה י=10 ה=5 י-ה=15	+ ו"ה ו=6 ה=5 ו"ה=11
סה"כ 365 = שס"ה לא תעשה שלילה הפשטה   סוד הנעלם דיסורים	סה"כ 248 = רמ"ח עשה חיוב כלים   הנהגה ד'חסדים גלויים

 

{

 

הקב"ה מתגלה לנו כאן באופן שבו עדיין לא הכרנו אותו עד עכשיו, באחד הפסוקים המרגשים ביותר הנמצאים בפרשה שלנו, מתוך ההעלם, הוא מגיע. ככה פתאום. כאילו משום מקום – מגיע הקץ לייסורים.

כשהקב"ה נגלה אל משה רבינו ואומר לו: "רָאֹ֥ה רָאִ֛יתִי אֶת־עֳנִ֥י עַמִּ֖י אֲשֶׁ֣ר בְּמִצְרָ֑יִם וְאֶת־צַעֲקָתָ֤ם שָׁמַ֙עְתִּי֙ מִפְּנֵ֣י נֹֽגְשָׂ֔יו כִּ֥י יָדַ֖עְתִּי אֶת־מַכְאֹבָֽיו׃[47]"

 

עם ישראל צועק אל הקב"ה שיציל אותו.

עם ישראל רוצה את הקב"ה קרוב קרוב אליו. שיוציא אותו כבר מארץ הצרה והלוחצת הזו, מהמדבר הרוחני הזה. שישקה אותם מים חיים.

עם ישראל מבקש לראות את כוחו של הקב"ה, שיראה לגויים האלה שמררים את חייהם שהם בנים של מלך מלכי המלכים.

הם כמהים לו, הם צמאים, כל-כך צמאים אליו.

והנה הוא בא.

עכשיו, אני יכול לבוא.

עכשיו כשנגמרו שנות הגלות שנגזרו לפני 410 שנה – עכשיו הגיע זמן גאולתכם.

 

ומה איתנו?

וגם אנחנו, צמאים, מחכים, כל-כך מחכים כבר לגאולה השלימה. מכים כבר אלפיים שנה!

ומתי יגיע זמן גאולתנו?

גם אנחנו מחכים לו שיבוא ויגאל אותנו מהקורונה, והבידוד, והחולי, והמוות.

שיתן לילדים לחזור להיות ילדים, ולסבים ולסבתות להיות סבים וסבתות – שיהנו מהבנים ובני הבנים שזכו להם.

שיוציא את ההורים מהתפקיד הזה הלא שייך בכלל של מורים וגננות בבית.

ושיאפשר לנו כבר שוב להתראות ולהיות פנים אל פנים – די כבר עם המסכים.

 

{

צָמְאָה[48]

צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי, כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי, בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם: כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִיךָ לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ.

{

בשם כל ישראל השיעור מוקדש לזכות המצפים לזרע בר קיימא

חיים בן פיגא ציביה ואסתר לאה בת צילה

משה מרסל בן דבורה ומוריה חיה בת סיגלית זהבה
גל יצחק בן סמדר וניקול מרים בת שרה
ולזכות המצפים לזיווג הגון בר קיימא משורש נשמתם
הדס בת הגר, חיה עליה בת מזלית, ישראל בן חיה, רבקה בת חיה, דנדן דוד בן סמדר, בר אליעזר בן סמדר
ולהבדיל להחלמה מהירה ורפואה שלימה ובריאות טובה גוף ונפש של אמיליה בת אסתר, ורד בת תקוה, בעריש בן סורל, ראסקה בת גיטל, שאהלה שולה בת זינת, ופזית בת נעמי בתוך שאר חולי עמו ישראל

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה
שיעור ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30.
פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.
תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה
{

 

מקורות נוספים:[49]

 

רבי אפרים, שלמה. (תשס"א). ספר כלי יקר השלם על התורה. חלק ראשון: בראשית שמות. עמ' רלז-רלח. ירושלים: הוצאת אורות חיים.

 

האדמו"ר מסלונים, רבי ברזובסקי, שלום נח. ספר נתיבות שלום על התורה שמות. עמ' לח-מ. ירושלים: הוצאת ישיבת בית אברהם סלונים.[50]

 

גאלדור, נורית. (אין תאריך). ואלה שמות בני ישראל. אוחזר מתוך https://raisingyoursoul.wordpress.com/2012/11/27/ואלה-שמות-בני-ישראל

 

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא: חמישה חומשי תורה עם ביאור המקרא בדרך הפשט, שמות – פרשת שמות. עמ' ב-סא. ירושלים: לשם ספרי איכות.

 

הרב מילר, חיים. (עורך). (2008). שאלות בסיסיות ותורת מנחם. בתוך ספר שמות, עמ' 418-16, עפ"י ליקוטי שיחות של הרבי מליובאוויטש חלק כו', עמ' 19 ואילך. מהדורת לבייב, קול מנחם. כפר חב"ד: הוצאת ספרים קרני אור התורה (קה"ת).

 

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך http://mg.alhatorah.org/

 

הרב פורת, חנן. (אייר ה'תשע"א מאי 2011). מעט מן האור – שמות. ישראל: הוצאת ספריית בית-אל.

 

הרב שילת, משה. (מלקט). (ה'תשע"ו). את עלית – אוצר שיחות מהרבי מליובאוויטש לנשים ונערות. עמ' 22-21. ישראל: מעיינותיך, משה שילת מוציא לאור.

---

[1]  פרשת שְׁמוֹת֙: שמות א' א' – ו' א' (1/11 ; 124 פסוקים)

[2]  בראשית מו' כו'-כז'

[3]  שמות יב' לז'
   וגם במדבר ב' לב': "אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם כָּל פְּקוּדֵי הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים", וגם במדבר כו' נא': "אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וָאָלֶף שְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים".

[4]  מתוך אתר צעירי חב"ד: נושאי הפרשה - שמות 

[5]  בראשית א' ח'

[6]  בתוך "מעט מן האור" עמ' 7-5

[7]  נורית גאלדור: מרצה לתנ"ך בעלת תואר שני. תלמידה של הרב בלייכר שליט"א ראש ישיבת שבי חברון. מלמדת במדרשת 'שירת חברון' ובתכנית ההוראה של מכללת 'אפרתה' בקרית ארבע. מלמדת את התנ"ך מתוך דיוק בפסוקיו ברוח אמונית , לאור משנתו של הרב קוק. הוציאה לאור 4 ספרים ו-3 חוברות המשמשים עזר למורים ולתלמידים בלימוד התנ"ך במוסדות חינוך תורניים שונים.

[8]  עיין עוד שיחות הרב צבי יהודה שמות 14-13

[9]  שמות א' ט'

[10] בראשית טו' יג'-טז'

[11]  שם, שם א'-ד'

[12]  רבי שלמה יצחקי הלוא הוא רש"י הקדוש, ראוי הוא לראשי התיבות "רבן של ישראל". כתוב עליו שאין מילים לשער ולתאר את צדקנותו ותרומתו של הצדיק ללומדי התורה לאורך כל הדורות.

1. רש"י נולד בשנת דתת"א (1040) והלך לבית עולמו בגיל 64 בשנת ד'תתס"ה (13 יולי 1105), לפני כ-900 שנים. 2. כבר בצעירותו ניחן רש"י בכושר לימוד מיוחד, עד שעלה ונתעלה, והחל מפרש את הש"ס בקונטרסים. בהגיעו לגיל 32 החליט לערוך גלות בכדי לבדוק אם יש גרסאות אחרות של התלמוד, או פירושים טובים משלו על הש"ס. 3. רש"י פירש פירוש על התורה כולה, אך המיוחד בכולם הוא הפירוש על החומש. לפני כן עשה תרי"ג תעניות. על פירוש זה ישנם 19 פרשנים, וכותב הרב חיד"א* שטמון בפירוש זה גם פירוש על הקבלה. 4. רש"י נודע בענוותנותו, ופירושו הראשון על התורה מתחיל במילים "אמר רבי יצחק", ובמקומות רבים לא חשש לכתוב "איני יודע". ואני חושבת שהוא היה באמת גאון אמיתי שהקדים אז זמנו בעומק הבנתו לא רק את התורה, אלא גם את נפש האדם. אנחנו רואים את זה נפלא בפירושים שלו לאורך כל התורה.

* החיד"א, הרב חיים יוסף דוד אֲזוּלַאי (בראשי תיבות: חִידָ"א; ה'תפ"ד - י"א באדר ה'תקס"ו; 1724 - 1 במרץ 1806), היה מקובל, ביבליוגרף, והיסטוריון. מגדולי פוסקי ההלכה. נולד ונפטר בירושלים, ישראל.

[13]  ישעיהו מ' כו': "שְׂאוּ-מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי-בָרָא אֵלֶּה, הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם; לְכֻלָּם, בְּשֵׁם יִקְרָא, מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ, אִישׁ לֹא נֶעְדָּר."

[14]  כמו למשל מזמור קי"א, שאני באות 'ס': "סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם עֲשׂוּיִם בֶּאֱמֶת וְיָשָׁר".

[15]  הרב יוסף יהודה לייב בלוך (1860-1929) היה רב העיר טלז וראש ישיבת טלז, מאנשי תנועת המוסר.

[16]  בתוך "קול מנחם" עמ' 2

[17]  אבות ה' טז'

[18] הרב משה סופר שרייבר (1762 –1839), נודע בכינוי החת"ם סופר או חת"ס (על שם ספרו חידושי תורת משה), ראש ישיבה ומגדולי הרבנים והפוסקים בדורות האחרונים. (ויקיפדיה).

[19]  פנים יפות לפסוק א'

[20]  ויקרא רבה, לב' ה'

[21]  שם, שם טו'

[22]  עפ"י הכלי יקר: "יש אומרים, שהמילדות היו מצריות, ורבותינו ז"ל (סוטה יא' א') אמרו: שפרה זו יוכבד, ופועה זו מרים וכו'... ונראה לפרש, שפועה לשון דבור, וזה מורה ממש על מרים, שהיתה נביאה, כמאמר רבותינו ז"ל (מגילה יד' א'): "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן"-  שהיתה מתנבאת (כשהיא אחות אהרון ולא אחות משה): "עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל" ובפרשת וארא (ז' א') פרש רש"י, שנבואה לשון דבור, נגזר מלשון 'בורא ניב שפתים' (ישעיה נז' יט').

יוכבד הינו שפרה – על שם שחזרה לשֻׁפרה ונערותה בהיותה בת מאה ושלושים שנה, כמו שקרה לשרה..."

[23]  עפ"י חלון ג'ו-הארי

[24]  שמות ב' ב'

וגם, טוב בגימטריה שבע-עשרה, שהרי שבע עשרה דורות מנח ועד משה ("עשר דורות עד אברהם [משנה אבות ה' ב']", ושבע דורות עד משה: "מניין שבע דורות מאברהם ועד משה לא מצאתי בחז"ל, וסדרם: אברהם, יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם, משה. [מדרשי פילון ד׳:כ״ה:ח]").

[25]  מדרש ויקרא רבה א' ג': "עשר שמות נקראו לו למשה ירד חבר יקותיאל אביגדור אבי סוכו אבי זנוח רבי יהודה ברבי אלעאי אמר אף טוביה שמו הה"ד (שמות ב, ב): "ותרא אותו כי טוב הוא" כי טוביה הוא רבי ישמעאל בר אמי אמר אף שמעיה שמו"

[26]  שמות רבה א' ג'

[27]  שמות ב' יט'

[28]  מדרש ויקרא רבה א' ג'

[29]  שמות רבה א' ג'

[30]  תהילים יח' יז'

[31]  רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ (נקרא גם הספורנו; 1550-1468 (איטלקית:Sforno)  היה פרשן מקרא יהודי-איטלקי, רב, רופא ואחד מראשי קהילת יהודי רומא וקהילת בולוניה. חיבורו החשוב והנפוץ ביותר הוא ביאור לתורה, למספר ספרי מקרא נוספים) בהם שיר השירים וקוהלת) ופירוש לפרקי אבות. פירושיו מבוססים על הפשט ולשונו קצרה ובהירה. (ויקיפדיה).

[32]  הלכות ברכת השחר ג, אות סב

[33]  קצת סטטיסטיקה: השם מֹשֶׁה מופיע במאמר הזה 57 פעמים.

[34] פראפרזה על "לכל איש יש שם" מאת המשוררת זלדה מישקוביסקי: מוכרת בשם זֶלְדָה, בת דודתו של הרבי מלובביץ', שמה המלא הוא שיינא זלדה שניאורסון-מישקובסקי (כ"ו בסיוון תרע"ד, 19 ביוני 1914 - כ"ח בניסן תשמ"ד, 30 באפריל 1984).

[35]  שמות ג' ד'

[36]  שמות ג' ו'

[37]  ילקוט שמעוני רמז קעא

[38]  

[39]  רבי שלום נח ברזובסקי (8 באוגוסט 1911, ברנוביץ, בלארוס - 8 באוגוסט 2000, ירושלים) היה האדמו"ר מסלונים הלפני אחרון, ולפני כן מקימה וראש הישיבה של ישיבת בית אברהם של חסידות סלונים. מחבר סדרת ספרי החסידות "נתיבות שלום". כמה מהם קיבלתי מספרייתו הפרטית של הרב מנחם וייס, בני-ברק, תלמידו של הרבי מסלונים זי"ע, מחצרו של הרב קנייבסקי, ומרצה בערוץ 2000 ובהידברות, ועל נדיבותו וברכתו אני מודה מקרב לב ומשתדלת ללמוד וללמד, ובכך גם לו יש חלק.

[40]  בתוך "תורת מנחם" עפ"י ליקוטי שיחות חלק כו' עמ' 19 ואליך

[41]  הרמב"ן, רבי משה בן נחמן (ידוע כ-רמב"ן; 1194 - 1270) היה מגדולי חכמי ספרד, פוסק, פרשן, הוגה, מקובל ורופא.

[42]  שמות ב' יב'

[43]  שמות ג' יד'-טו'

[44]  שמות ג' טו'

[45]  תהילים צא' טו': "יִִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ."

[46]  שמות ג' טו'

[47]  שמות ג' ו'

[48]  בשיעור הקשבנו לשיר "צָמְאָה". מילים: תהילים, סג' ב'-ג' ;

לחן: את הניגון לימד הרבי מלובביץ' את חסידיו בשבת מברכים של חודש אייר ה'תשי"ד. הניגון מיוחס לפי מספר דעות לרבי שניאור זלמן מליאדי, האדמו"ר הראשון של חסידות חב"ד אך לא ברור האם הוא עצמו חיבר את הניגון, לכן הניגון אינו נמנה עם עשרת ניגוניו המכונים "הניגונים המכוונים". יש הטוענים כי הרבי מלובביץ' הוא מלחין הניגון. הניגון היה מושר בתכיפות בהתוועדויות בחצרו. הניגון מופיע בספר הניגונים - חב"ד מספר קפ"א ;
ביצוע: הזמרות יפוש ברכהן, רוחמה בן-יוסף, דין-דין אביב, ו-יובל דיין ;
מתוך: מופע צָמְאָה לנשים: שעה של ניגוני חב"ד ושיחה נשית בהנחיית סיון רהב-מאיר, כסלו תשפ"א: https://www.youtube.com/watch?v=EXuxpCQkSRA  דקה 54:05.

[49]  "כל המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם". אבות ו' ו'

[50]  כל ספרי הנתיבות שלום ניתנו לי במתנה על-ידי הרב מנחם וייס היקר מבני ברק, שהיה תלמידו של הנתיבות שלום. את הכרך הזה נתן לי הרב וייס במתנה עם עוד כמה ספרים כשביקרתי אצלו ואצל הרבנית חיה היקרה רעייתו ב-יז' במנחם-אב ה'תשע"ח.
את כל ספרי הנתיבות שלום הקליד וערך חסיד סלונים הרב אהרון בוימיל, אביה שיחי'ה של הרבנית צילי שניידר, חברתי היקרה, יו"ר קשר יהודי.

[© Smadar Prager, CGP]

---

 www.smadarprager.com

Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Emotion Focused Psychotherapist since 1998 after graduating the four-year program in the Alfred Adler Institute in Israel.  With a home-based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island) she focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.

To contact or to schedule an appointment please mail smadarprager@gmail.com or call/text 917-513-1490. I'd love to hear from you.