יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: חַיִּים אֶשְאֲלָה מִמֶּנּוּ | פרשת ויחי | יד' בטבת ה'תשפ"א

 בס"ד

­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת

והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת וזאת ויחי

חַיִּים אֶשְאֲלָה מִמֶּנּוּ^*

הלימוד מוקדש לעילוי נשמת יצחק בן מרים הכהן רוח ה' תניחנו בגן עדן

לראות את התמונה השלימה:

בראשית נברא האדם והתקלל העולם, ובא המוות, אבל בסוף החומש מסתיים בחיים נצחיים.

 

הגענו לפרשה ה-12 והאחרונה של חומש בראשית, פרשת וַיְחִ֤י[1]. יעקב אבינו עומד למות, והוא מברך את בניו של יוסף ואת כל השבטים, מוציא מיוסף הבטחה להעלות את עצמותיו לקבורה במערת המכפלה, שנעשית ברוב עם, ובסוף הפרשה הולך גם יוסף בדרך כל בשר.

 

אנחנו נפרדים לא רק מיעקב ומיוסף, אנחנו נפרדים מתקופה. ספר בראשית הוא באופן כללי תולדות ימי העולם, בעוד שמעכשיו והלאה נתמקד בתולדות של עם, עם ישראל. בראשית הוא כאילו תקופת הילדות והנערות, ומעכשיו מתחילה תקופת ההתבגרות. עם כל הקשיים והאתגרים והעליות והירידות שליוו אותנו בספר בראשית, היה איתנו הקב"ה וליווה אותנו לאורך כל הדרך. אחרי שנפטר יוסף, יקום פרעה חדש ש"לֹֽא־יָדַ֖ע אֶת־יוֹסֵֽף"[2], ויתחיל הסבל של הגלות הראשונה של עם ישראל, ויחד איתה ההעלם והסתר הפנים של הקב"ה.

 

כמו כל הפרשות בתורה, גם בפרשה הזו יש כל-כך הרבה על מה לדבר, וקשה לבחור על מה להתמקד, ואיפה לצלול קצת יותר לעומק.

אז מכיוון שזו הפרשה האחרונה של החומש, והיא הפרק המסכם את כל חומש בראשית, אנחנו צריכות לנסות לראות

מהי השורה התחתונה? מה המסר? עם מה משאיר אותנו חומש בראשית?

 

{

 

הפרשה המתחילה במילים "וַיְחִ֤י יַעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְהִ֤י יְמֵֽי־יַעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃", לקראת סופה יעקב אבינו נפטר: "וַיְכַ֤ל יַעֲקֹב֙ לְצַוֺּ֣ת אֶת־בָּנָ֔יו וַיֶּאֱסֹ֥ף רַגְלָ֖יו אֶל־הַמִּטָּ֑ה וַיִּגְוַ֖ע וַיֵּאָ֥סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃[3]" והיא מסתיימת במילים "וַיָּ֣מׇת יוֹסֵ֔ף בֶּן־מֵאָ֥ה וָעֶ֖שֶׂר שָׁנִ֑ים וַיַּחַנְט֣וּ אֹת֔וֹ וַיִּ֥ישֶׂם בָּאָר֖וֹן בְּמִצְרָֽיִם׃".

 

כמו בפרשת חַיֵּי שָׂרָה[4], גם עכשיו אנחנו בפרשה שכותרתה חיים: וַיְחִ֤י, והיא מדברת על מוות.

 

אבל אם בפרשת חַיֵּי שָׂרָה היינו צריכים ללמוד על שרה מתוך מה שהתרחש לאחר מותה, מכיוון שלאורך חייה לא שמענו עליה כל-כך הרבה, הרי שכאן בפרשת וַיְחִ֤י מזומן לנו שיעור אחר.

הרי שמענו על יעקב ויוסף הרבה מאוד לאורך הפרשות האחרונות, אנחנו מרגישים שאנחנו די מכירים אותם. אז הפעם נלמד מה יש לפרשת שמספרת על מוות ללמד אותנו על החיים?

 

{

 

את השיעור הראשון אנחנו מוצאים בהפטרה של פרשת וַיְחִ֤י שממקד אותנו בנושא: הצַוָּאָה: "וַיִּקְרְב֥וּ יְמֵֽי־דָוִ֖ד לָמ֑וּת וַיְצַ֛ו אֶת־שְׁלֹמֹ֥ה בְנ֖וֹ לֵאמֹֽר׃[5]"

 

בויקיפדיה כתוב ש"צַוָּאָה", במובן הכללי, היא כל אימרה, אמירה, ציווי, אשר מבקש ומצפה אדם שיעשה למענו או בענייניו לאחר מותו.

 

עפ"י המילון (מִילוֹג) לצַוָּאָה שני מובנים:

1. מסמך בעל תוקף משפטי המבטא את מבוקשו של אדם לאחר מותו, בפרט בכל הקשור לחלוקת רכושו.

2. הערכים והחזון שהשאיר אדם לאחר מותו, מורשת.

 

אנחנו מוצאים שהמקור לשני המובנים ההלו הן בחז"לנו[6].

1. במסכת ברכות במובן של הוראה: "תני ר' אושעיא ... וכתבתם הכל בכתב אפילו צואות..."[7]

2. ובמסכת בבא בתרא במובן של מסמך משפטי בו מורה האדם את אשר ייעשה בקניינו לאחר מותו:

"צַו לְבֵיתֶךָ--כִּי מֵת אַתָּה, וְלֹא תִחְיֶה"[8] "בצואה בעלמא"[9].

 

קשה להתעלם מהעובדה שבניקוד אחר המילה צַוָּאָה נקראת לגמרי אחרת,
ומובנה שונה לחלוטין: צוֹאָה.

ברור ששורש המילים שונה. צַוָּאָה שורש ציווי, צ-ו-ה, צוֹאָה שורש יציאה, י-צ-א.

ואולי זה לא מקרה שאלה אותן אותיות.

אם נתעלם לרגע מהאסוציאציה שמעוררת בנו המילה, נראה שבשני המקרים מדובר במה שנשאר אחרינו: רכוש, מה שעשינו עם ולמען אחרים, או להבדיל פסולת, כל מה שבן אדם לא יכול לקחת איתו לעולם הבא.

בשורה התחתונה מדובר במה שנשאר בסוף, מאחורינו.

{

 

בואו נראה איך אנחנו לומדים את זה מהפרשה שלנו, מהפירוש של רש"י[10] לפסוק: "וַיְכַ֤ל יַעֲקֹב֙ לְצַוֺּ֣ת אֶת־בָּנָ֔יו וַיֶּאֱסֹ֥ף רַגְלָ֖יו אֶל־הַמִּטָּ֑ה וַיִּגְוַ֖ע וַיֵּאָ֥סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃[11]"
אחרי שיעקב אבינו סיים עם מסירת הצוואה שלו לשבטים, הברכות, הוא גְוַ֖ע וַנֶאֶסָף אֶל־עַמָּֽיו.

"וַיִּגְוַ֖ע וַיֵּאָ֥סֶף – ומיתה לא נאמרה בו, ואמרו רבותינו (בבלי תענית ה׳:): יעקב אבינו לא מת."

 

ונשאלת השאלה: למה בדיוק מתכוון רש"י?

מה זאת אומרת יעקב אבינו לא מת?

פשוטו של מקרא מרחיב לנו מעט: "וַיִּגְוַ֖ע וַיֵּאָ֥סֶף. נאמרו בו 'גויעה' ו'אסיפה' ומיתה בפירוש לא נאמרה בו, ואמרו רבותינו (בבלי תענית ה׳:) מכאן שיעקב אבינו לא מת, אלא הוא חי לעולם."

 

וזה דורש כמובן בירור. נקרא בגמרא[12]:

"א"ל [רבי יצחק לרבי נחמן]: הכי א"ר יוחנן: יעקב אבינו לא מת. א"ל וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא [וכי לשוא ספדוהו הסופדים, חנטוהו החונטים וקברוהו הקוברים?] א"ל מקרא אני דורש, שנאמר (ירמיהו ל':י') "וְאַתָּ֡ה אַל־תִּירָא֩ עַבְדִּ֨י יַעֲקֹ֤ב נְאֻם־ה' וְאַל־תֵּחַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֠י הִנְנִ֤י מוֹשִֽׁיעֲךָ֙ מֵֽרָח֔וֹק וְאֶֽת־זַרְעֲךָ֖ מֵאֶ֣רֶץ שִׁבְיָ֑ם", מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים."

 

פשוטו של מקרא מסביר שהרבה מפרשים דנו בפסוק הזה וניסו להבין איך זה יכול להיות שהוא לא מת, הרי בפירוש כתוב שספדו אותו, וחנטו אותו, וקברו אותו. אלה דברים שעושים עם המתים, לא עם החיים. לפי הפשט, רוב המפרשים מסכימים עם רש"י "מקיש הוא לזרעו" – כלומר, מאחר וזרעו של יעקב בחיים, ומורשתו של יעקב בחיים, לפיכך אי אפשר לומר עליו לשון 'מיתה', אי אפשר לומר עליו שהוא מת, כי בני ישראל הנקראים על שמו והולכים בדרכו חיים וקיים לעולם.

ומה גרם לכולם להגיע למסקנה הזו?

מסכת בבא בתרא שבה כתוב: "דרש רבי פנחס בן חמא מאי דכתיב (מלכים א יא, כא) " וַהֲדַד שָׁמַע בְּמִצְרַיִם כִּי שָׁכַב דָּוִד עִם אֲבֹתָיו וְכִי מֵת יוֹאָב שַׂר הַצָּבָא" מפני מה בדוד נאמרה בו שכיבה וביואב נאמרה בו מיתה דוד שהניח בן נאמרה בו שכיבה יואב שלא הניח בן נאמרה בו מיתה ויואב לא הניח בן והכתיב (עזרא ח, ט) "מִבְּנֵי יוֹאָב עֹבַדְיָה בֶּן יְחִיאֵל" אלא דוד שהניח בן כמותו נאמרה בו שכיבה יואב שלא הניח בן כמותו נאמרה בו מיתה.[13]"

 

אותו דוד שאיתו התחלנו את השיעור, אותו דוד שמככב בהפטרה של פרשת השבוע שלנו: "וַיִּשְׁכַּ֥ב דָּוִ֖ד עִם־אֲבֹתָ֑יו וַיִּקָּבֵ֖ר בְּעִ֥יר דָּוִֽד׃[14]"

 

יעקב לא מת, כי הוא השאיר משהו מחייו איתנו. מה משאיר יעקב אחריו?

1.      הברכות שהוא מברך כל אחד מהבנים שלו.

2.      הברכה שהוא משאיר לכל הילדים שלנו, לילדים של כל הדורות הבאים עד הגאולה השלימה.

 

יעקב נשאר, כי משאיר לנו משהו ממנו. משהו ממנו שיחיה בנו ואיתנו עד שיבוא המשיח.

כמו שכתוב בנבואתו של הנביא ישעיהו בן אמוץ, על חזון אחרית הימים, שבה ימלוך המשיח בעולם, וזאב יגור עם כבש[15] ומציון תצא תורה לכל העולם[16]: "אָ֣ז יִבָּקַ֤ע כַּשַּׁ֙חַר֙ אוֹרֶ֔ךָ וַאֲרֻֽכָתְךָ֖ מְהֵרָ֣ה תִצְמָ֑ח וְהָלַ֤ךְ לְפָנֶ֙יךָ֙ צִדְקֶ֔ךָ כְּב֥וֹד ה' יַֽאַסְפֶֽךָ׃"

יִבָּקַ֤ע אותיות יַעֲקֹב֙.

 

{

 

זאת המורשה של יעקב אבינו: "יְשִֽׂמְךָ֣ אֱלֹקִ֔ים כְּאֶפְרַ֖יִם וְכִמְנַשֶּׁ֑ה[17]"

יעקב על ערש דווי מבקש מיוסף להביא את בניו, מנשה ואפרים. יוסף מעמיד את מנשה בכורו לשמאלו, כדי שיהיה לימינו של אביו, ואת אפרים לימינו כדי שיהיה לשמאלו של אביו. אבל יעקב לא מניח את יד ימינו על מנשה הבכור ואת שמאלו על אפרים הצעיר, אלא: "וַיִּשְׁלַח֩ יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־יְמִינ֜וֹ וַיָּ֨שֶׁת עַל־רֹ֤אשׁ אֶפְרַ֙יִם֙ וְה֣וּא הַצָּעִ֔יר וְאֶת־שְׂמֹאל֖וֹ עַל־רֹ֣אשׁ מְנַשֶּׁ֑ה שִׂכֵּל֙ אֶת־יָדָ֔יו כִּ֥י מְנַשֶּׁ֖ה הַבְּכֽוֹר׃[18]"

יוסף מנסה לתקן את אביו, הוא חושב שאולי בגלל שהוא לא רואה כל-כך טוב לעת זקנתו הוא התבלבל, אבל יעקב מתעקש לשים את יד ימינו על האח הקטן, ואת שמאלו על הבכור.

איזה דֶּזָ'ה-ווּ[19]: יעקב קנה את הבכורה מאחיו עשיו, גנב את ברכתו של אביהם יצחק, העדיף את רחל הקטנה על לאה גדולה, העדיף את ילדיו הצעירים, ועכשיו הוא עושה את אותו הדבר עם בניו של יוסף?

מה קורה כאן? למה הוא מחליף בין הגדול לקטן?

אבל יעקב, שהוא אולי זקן ולא רואה טוב, צלול לחלוטין ויודע לגמרי מה הוא עושה, הוא מרגיע את יוסף ואומר לו: "יָדַ֤עְתִּֽי בְנִי֙ יָדַ֔עְתִּי גַּם־ה֥וּא "הכוונה למנשה הבכור "יִֽהְיֶה־לְּעָ֖ם וְגַם־ה֣וּא יִגְדָּ֑ל וְאוּלָ֗ם אָחִ֤יו הַקָּטֹן֙" הכוונה לאפרים "יִגְדַּ֣ל מִמֶּ֔נּוּ וְזַרְע֖וֹ יִהְיֶ֥ה מְלֹֽא־הַגּוֹיִֽם׃[20]"

 

מסופר לנו בפרשת מִקֵּ֖ץ [21] על הולדת בניו של יוסף ועל השמות שהוא נתן להם: "וַיִּקְרָ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־שֵׁ֥ם הַבְּכ֖וֹר מְנַשֶּׁ֑ה כִּֽי־נַשַּׁ֤נִי אֱלֹקִ֖ים אֶת־כׇּל־עֲמָלִ֔י וְאֵ֖ת כׇּל־בֵּ֥ית אָבִֽי׃ וְאֵ֛ת שֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖י קָרָ֣א אֶפְרָ֑יִם כִּֽי־הִפְרַ֥נִי אֱלֹקִ֖ים בְּאֶ֥רֶץ עׇנְיִֽי׃[22]"

 

הרב ד"ר יונתן זקס[23] כותב בספרו "שיח ושיג" שישנה אבחנה סוציולוגית ידועה על אוכלוסיות של מהגרים הקרויה בשם "חוק הַנְסֶן" שאומרת ש"הדור השני מנסה לזכור את מה שהדור הראשון ניסה לשכוח", ושהשמות שנתן יוסף לבניו רומזים לחוויה הזו בדיוק.

מְנַשֶּׁ֑ה מלשון נשיה, שכחה: כִּֽי־נַשַּׁ֤נִי אֱלֹקִ֖ים אֶת־כׇּל־עֲמָלִ֔י וְאֵ֖ת כׇּל־בֵּ֥ית אָבִֽי ; 

ואֶפְרָ֑יִם מלשון פריה, פריון, הצלחה: כִּֽי־הִפְרַ֥נִי אֱלֹקִ֖ים אבל הוא מוסיף גם בְּאֶ֥רֶץ עׇנְיִֽי  כי הוא לא שוכח שעם כל העושר הזה שהקב"ה הפרה אותו, הוא עדיין לא בבית אבא, הוא בגלות.

 

יוסף, מסתבר, חווה את "חוק הַנְסֶן" בשלמותו: גם את חווית הדור הראשון וגם את חווית הדור השני. הוא גם שכח וגם זכר.

 

{

 

הנתיבות שלום[24], הרב שלום נח ברזו'בסקי, מביא מדבריו של הדברי שמואל[25], רבי שמואל וינברג שהיה האדמו"ר הראשון של חסידות סלונים, ומסביר לנו דבר גאוני ומדהים, שממש ריגש אותי מאוד.

הוא מסביר שיוסף התחלק לשני שבטים, שלא כמו שאר השבטים, מכיוון שהמידה של יוסף מורכבת שתי מידות, מהותו של יוסף הצדיק היא: "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב[26]"

ורואים זאת גם בשמות שהוא נתן לבנים שלו:

מְנַשֶּׁ֑ה מלשון נַשַּׁ֤נִי ועניינו סוּר מֵרָע,

ואֶפְרָ֑יִם עניינו וַעֲשֵׂה טוֹב: "שגם בְּאֶ֥רֶץ עׇנְיִֽי בתוככי התאוות הפרני אלוקים בעשה טוב."

 

{

אז מה מיוחד כל כך בפסוק הזה "יְשִֽׂמְךָ֣ אֱלֹקִ֔ים כְּאֶפְרַ֖יִם וְכִמְנַשֶּׁ֑ה" שהוא הירושה שהאיר לנו יעקב אבינו?

 

כשיוסף מביא את שני בניו לעמוד לפני יעקב אביו שואל אותו יעקב שאלה מוזרה בעליל: "וַיַּ֥רְא יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־בְּנֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיֹּ֖אמֶר מִי־אֵֽלֶּה׃[27]"

מה זאת אומרת מי אלה? מה? יעקב לא מכיר את הבנים של יוסף?

הוא במצרים כבר 17 שנה. אין מצב שהוא לא יודע, לא מכיר, לא מזהה את הנכדים שלו.

ממשיך הנתיבות שלום וכותב: "מ"י אל"ה אותיות אלקי"ם, שהשם הקדוש הזה מורה על מידת היראה, ויעקב ראה שהם עובדים את השי"ת במידת היראה, וע"כ שאל מי אלה, מדוע עיקר עבודתם היא במדת היראה ולא במדת האהבה, שהרי מדת האהבה גבוהה יותר."

ועל זה ענה לו יוסף: "וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־אָבִ֔יו בָּנַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־נָֽתַן־לִ֥י אֱלֹקִ֖ים בָּזֶ֑ה וַיֹּאמַ֕ר קָֽחֶם־נָ֥א אֵלַ֖י וַאֲבָרְכֵֽם׃[28]"

וממשיך הנתיבות שלום: "היות שהם נולדו ונמצאים במצרים שהיא ארץ טמאה, הרי בכדי שלא יושפעו ויכשלו מהשפעת מקום טמא כזה, הוצרכו לעבוד את השי"ת במדת היראה להשריש בלב שאית דין ואית דיין, שהבורא יתברך יודע על מעשי בני אדם וכל מחשבותם, ואילו היו עובדים את השי"ת במקום כזה במדת אהבה עלולים הם ליפול באהבה נפולה."

 

מהי אהבה נפולה? אהבה ה' שנפלה למקום לא נכון והפכה לתאווה וכיוב'[29].

הרב דניאל הכהן סטבסקי מאתר "בית הבעל שם טוב" כותב: "אהבה – זה כוח החיבור, כוח המשיכה, כוח הדבקות והייחוד, אבל כאשר זה יורד ממדרגתו ומתלבש במקומות נמוכים - אז נעשה תאווה, חלילה. תאווה – זה אהבה נפולה, אהבה בשבי – אבל אפשר להעלות אותה למקור, למקום הנכון. אם יש תאווה זאת אומרת שיש התנוצצות של אהבה שמקום לא נכון. אז צריך להרהר באהבת השם. וכאן יש דרך כלל ודרך פרט. דרך כלל זה להרהר באהבת השם ואז אדם יכול לשאוב את האהבה הנפולה ולהחזיר אותה למקומה.[30]"

 

{

 

אנחנו בגלות.

אנחנו כבר בגלות ארוכה מאוד מאוד.

אנחנו גם בגלות שאנחנו לא חיים בארץ ישראל, וגם בגלל שעדיין לא הגיע זמן גאולתנו.

גלות שאנחנו עדיין צועדים בה עד הגאולה השלימה, עד ביאת המשיח, במהירה בימינו, עכשיו. אמן.

ושנזכה לראות בבניינו של בית המקדש השלישי, שאת תחילת החורבן של השניים שקדמו לו ציינו היום, צום עשרה בטבת, 1950 שנה לחורבן.

עפ"י חז"ל, יש שתי אפשרויות לאופן שבו אמור המשיח להגיע, וכך כתוב בספר ישעיהו (ס' כב'):

"הַקָּטֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאֶ֔לֶף וְהַצָּעִ֖יר לְג֣וֹי עָצ֑וּם אֲנִ֥י ה' בְּעִתָּ֥הּ אֲחִישֶֽׁנָּה׃"

הגמרא בסנהדרין (צ"ח ע"ב) מסבירה את הפסוק:  "אמר רבי אלכסנדרי: רבי יהושע בן לוי רמי,

כתיב 'בְּעִתָּ֥הּ', וכתיב, 'אֲחִישֶֽׁנָּה'!               

זכו - 'אֲחִישֶֽׁנָּה', לא זכו - 'בְּעִתָּ֥הּ'.

אמר רבי אלכסנדרי: רבי יהושע בן לוי רמי,

כתיב (דניאל ז' יג') 'וְהִנֵּה עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּ֔א כְּבֶן אִישׁ בָּא', (במקור בארמית: "וַאֲרוּ֙ עִם־עֲנָנֵ֣י שְׁמַיָּ֔א כְּבַ֥ר אֱנָ֖שׁ אָתֵ֣ה")

וכתיב (זכריה ט' ט') 'עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר'! –

זכו – 'עִם־עֲנָנֵ֣י שְׁמַיָּ֔א', לא זכו - 'עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר'."

הגאולה ב"אֲחִישֶֽׁנָּה", קודם זמנה הקבוע מראש (שאותו אין איש יודע),

היא זכות והיא גאולה הבאה בקלות ובנעימות "עִם־עֲנָנֵ֣י שְׁמַיָּ֔א", והגאולה ב"בְּעִתָּ֥הּ" ובזמנה היא קשה יותר, בעניות ובדלות, "עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר" עם הרבה חבלי לידה, חבלי משיח ארוכים קשים ומייגעים. 

 כשאנחנו מברכים בברכת הבנים את הילדים שלנו "יְשִֽׂמְךָ֣ אֱלֹקִ֔ים כְּאֶפְרַ֖יִם וְכִמְנַשֶּׁ֑ה"  אנחנו מברכים אותם שיהיו להם הכוחות של אפרים ומנשה לשרוד את הגלות:

1.      הלוואי וגם אתם תדעו לאזן ולדעת מתי זה טוב ומתי זה רע, מתי לעשות טוב ומתי לזוז ממה שהוא רע. כמו שהסביר לנו הנתיבות שלום: מְנַשֶּׁ֑ה מלשון נַשַּׁ֤נִי ועניינו סוּר מֵרָע, ואֶפְרָ֑יִם עניינו וַעֲשֵׂה טוֹב:
שתהיה לכם את היכולת לשמור על שתי המידות גם "סוּר מֵרָע" וגם "וַעֲשֵׂה טוֹב".

2.      הלוואי שכמו אֶפְרַ֖יִם וְמְנַשֶּׁ֑ה גם אתם,  לא תושפעו מהסביבה שלכם, ותישארו נאמנים למורשת יעקב. שתדעו להקדים בעבודת ה' את היראה לאהבה "בכדי שלא יושפעו ויכשלו מהשפעת מקום טמא כזה" כדברי הנתיבות שלום.

כמו שרש"י כותב על הפסוק: "הבא לברך את בניו יברכם כברכתכם, ויאמר איש לבנו: יְשִֽׂמְךָ֣ אֱלֹקִ֔ים כְּאֶפְרַ֖יִם וְכִמְנַשֶּׁ֑ה."

{

אז מהו המסר של חומש בראשית?

חומש שמתחיל בבריאת העולם, ובקלקולו על-ידי חטא אדם ראשון, חטא, שעונשו היה מות.

"וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכׇלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת.[31]"

אבל חומש שמסתיים בחיים – וַיְחִ֤י יַעֲקֹב֙.

הרב דוד אגמון מביא מדבריו של הרב מרדכי שיינברגר שליט"א[32]: "יעקב אבינו הוא התיקון של אדם הראשון, היה לו את היופי של אדם הראשון. אדם הראשון הביא את המוות לעולם. לאחר חטא עץ הדעת נגזרה עליו המיתה, "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ, מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב' י"ז). יעקב הביא תחייה לעולם. כך שיש בפרשה זאת סגירת מעגל של כל סיפורי בראשית.

עד לפרשה יעקב אבינו לא נקרא 'חי'. רק עכשיו כשהוא יורד למצרים הוא חי שבע עשרה שנה של חיים טובים. על זה כותבת התורה, "וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם". שבע עשרה בגימטרייה = טוב. "

וַיְחִ֤י יַעֲקֹב֙ אפילו אם הוא כבר לא בין החיים, כי החיים לא מסתיימים עם המוות, אם הילדים ממשיכים את דרכם של ההורים.

מה שאדם משאיר אחרי מותר הם ילדיו שממשיכים והולכים בדרכו. שממשיכים את מורשתו. הם חוליה נוספת בשרשרת שמתחילה מיעקב אבינו ועד היום. כל דור קשור ונקשר, ממשיך ונמשך, אחרי הדורות שקדמו לו.

מה שנשאר אחרינו מעיד על האופן שבו חיינו את חיינו.

כלומר, האופן שבו ניהלנו את חיינו, הדברים שהשקענו בהם, הם אלה שנשארים אחרינו – הם אלה שמעידים על חיינו.

מה שבאמת הכי חשוב בחיים הוא מה אנחנו משאירים אחרינו!

ומה שאנחנו משאירים אחרינו, הוא מה שעמלנו עליו במשך כל זמן שהיינו כאן.

מה היה לנו הכי חשוב?

במה התמקדנו?

האם עסקנו במצוות, באהבת הזולת, בעשיית מעשים טובים?

האם היוונו דוגמא לילדים שלנו על מורשתו של יעקב?

האם נתנו להם את כל מה שהורישו לנו? האם ציידנו אותם במספיק ירושה שיהיה גם להם מה להוריש?

כמו שאנחנו אומרים כל בוקר, מיד אחרי מודֶה אֲנִי[33], "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב.[34]"

ורש"י מסביר לנו: "תּוֹרָה – אשר צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁה היא לקהל יַעֲקֹב – אחזנוה ולא נעזבנה. "

{

 

והיום אנחנו צריכים להחזיק חזק.

חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזֵּק

כמו שאומרים בכל פעם שמסיימים חומש,

והיום אנחנו שוב מסיימים בשעה טובה ומוצלחת את חומש בראשית:

בסיום ספר דברים אומר משה רבינו ע'ה ליהושוע בן־נון: "לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ"(דברים לא' ז'), אהרון לוי מערכים מסביר ש"באומרו חזק ואמץ מברכו משה - חזק בתורה ואמץ - בהנהגת האומה."

יואב בן־צרויה, שר צבאו של דוד המלך, מעודד את אבישי אחיו המפקד על חצי הצבא לפני צאתם אל המלחמה עם עמון: "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ" (שמואל ב' י'-יב') ומפרש המצודת דוד: " חֲזַק וְנִתְחַזַּק - חזק אתה והעם אשר עמך וגם אנו נתחזק."

 אהרון לוי מערכים מסכם שכשאנחנו אומרים:  חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזַּק, אנחנו בעצם אומרים לקורא בתורה: "יהי רצון שתתחזק אתה ותקיים את דברי התורה וגם אנו נזכה לברכה זו בזכותך.

והלוואי שנזכה לשאוב מהתורה שלנו את כל החוזק הזה כדי שנהיה חזקים להתמודד עם הבשורה הקשה שהתבשרנו הערב, ונהיה חזקים לחזק את המשפחה, את חברתינו האהובה, ואת ילדיה, ונהיה חזקים לחזק ולהחזיק חזק חזק – להחזיק חזק ולא לעזוב.

 

{

תפילה[35]

הוא היושב לו אי שם במרומים

הוא הרופא כל חולים

הוא הנותן רוב שמחה לילדים

הוא העושה משפטים

הוא בשמיים והוא היחיד

הוא הגדול הנורא

הוא השומר עלינו מצרה

 

אלוה, שמור נא עלינו כמו ילדים

שמור נא ואל תעזוב

תן לנו אור ושמחת נעורים

תן לנו כוח עוד ועוד

שמור נא עלינו כמו ילדים

שמור נא ואל תעזוב

תן לנו אור ושמחת נעורים

תן לנו גם לאהוב

 

מה כבר נותר לנו עוד בימים

מה כבר נותר כל היום

שמש תקווה והמון מבטים

לילה ויום של חלום

הוא בשמיים והוא היחיד

הוא הגדול הנורא

הוא השומר עלינו מצרה

 

אלוה, שמור נא עלינו כמו ילדים...

{

בשם כל ישראל השיעור מוקדש לזכות המצפים לזרע בר קיימא

חיים בן פיגא ציביה ואסתר לאה בת צילה

משה מרסל בן דבורה ומוריה חיה בת סיגלית זהבה
גל יצחק בן סמדר וניקול מרים בת שרה
ולזכות המצפים לזיווג הגון בר קיימא משורש נשמתם
הדס בת הגר, חיה עליה בת מזלית, ישראל בן חיה, רבקה בת חיה, דנדן דוד בן סמדר, בר אליעזר בן סמדר
ולהבדיל להחלמה מהירה ורפואה שלימה ובריאות טובה גוף ונפש של אמיליה בת אסתר, איטה בת שרה רבקה, יצחק בן אסתר שרה נחמה, בעריש בן סורל, ראסקה בת גיטל, שאהלה שולה בת זינת, ופזית בת נעמי בתוך שאר חולי עמו ישראל

ולעילוי נשמת זכריה בן יפת חסן, רוח ה' תניחו בגן עדן.

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה
שיעור ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30.
פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.
תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה
{

 

מקורות נוספים:[36]

 

הרב אגמון, דוד. (אין תאריך). פרשת ויחי. פנימיות הפרשה באור הקבלה והחסידות. אוחזר מתוך https://www.mudaut.co.il/

 

האדמו"ר מסלונים, רבי ברזובסקי, ש. נ. (תשנ"ז). ספר נתיבות שלום על התורה בראשית. עמ' שג-שיד. ירושלים: הוצאת ישיבת בית אברהם סלונים.

 

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא: חמישה חומשי תורה עם ביאור המקרא בדרך הפשט, דברים – פרשת ויחי. עמ' תקעד-תרטז. ירושלים: לשם ספרי איכות.

 

הרב זקס, י. (2018). שיח ושיג – קריאות חדשות בפרשת השבוע. כרך א'. בראשית שמות.
עמ' 103-100 ; 126-123 ; 129-127. ירושלים: ספרי מגיד, הוצאת קורן.

 

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך http://mg.alhatorah.org/

 

הרב סטבסקי, דניאל הכהן. (ח, אלול תשע"ב). (סיכום ועריכה: ר' אשר לוין). פרשת כי תצא. אוחזר מתוך http://bshemtov.com/index.php

 

הרבי מליובאוויטש, שניאורסון. מנחם, מנדל. תורת מנחם. התוועדויות תנש"א. משיחות ש"פ ויחי (ועשרה בטבת יהפך לשמחה) תנש"א אוחזר מתוך https://he.chabad.org/library/

 

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך http://mg.alhatorah.org/

---

* שם השיעור עפ"י תהילים כא' ה': "חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ נָתַתָּה לּוֹ אֹרֶךְ יָמִים עוֹלָם וָעֶד." ומתוך תפילת מוסך של יום כיפור: "אוֹחִֽילָה לָאֵל. אֲחַלֶּה פָנָיו. אֶשְׁאֲלָה מִמֶּנּוּ מַעֲנֵה לָשׁוֹן:  אֲשֶׁר בִּקְהַל עָם אָשִֽׁירָה עֻזּוֹ. אַבִּֽיעָה רְנָנוֹת בְּעַד מִפְעָלָיו:  לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב. וּמֵיְהֹוָה מַעֲנֵה לָשׁוֹן: אדושם, שְׂפָתַי תִּפְתָּח. וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶֽךָ:"

[1] פרשת וַיְחִ֤י:  בראשית מז' כח' – נ' כו' (12/12 ; 85 פסוקים)

[2]  שמות א' ח': "וַיָּ֥קׇם מֶֽלֶךְ־חָדָ֖שׁ עַל־מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדַ֖ע אֶת־יוֹסֵֽף׃"

[3]  בראשית מט' לג'

[4]  בראשית כג' א' – כה' יח'

[5]  מלכים א', ב' א'

[6]  ויקימילון

[7]  ברכות טו' ב' על דברים ו' ט': "וּכְתַבְתָּ֛ם עַל־מְזֻז֥וֹת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ׃"

[8]  מלכים ב, כ' א' – הנביא ישעיהו בן אמוץ מעביר למלך חיזקיהו הזקן והחולה מסר מהקב"ה:
במסכת ברכות (י' א') מתוארת המחלה של חזקיהו כעונש על כך שהוא לא נשא אישה והוליד ילדים, בניגוד לצו פרו ורבו.

נבואתו של ישעיהו הנביא, "צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה" מועצמת - "כי מת אתה" בעולם הזה "ולא תחיה" - לעולם הבא. כאשר ישעיהו מודיע לו כי הסיבה לעונש החמור היא הימנעותו מהולדת ילדים, עונה לו חזקיהו כי הוא ראה ברוח הקודש שבניו יהיו רשעים. ישעיהו משיב לו: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת, איבעי לך למעבד. ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא, ליעביד!" (תרגום: למה לך להיכנס לכבשונו - כלומר, לענייניו הפרטיים - של אלוהים? מה שצווית עשה, ומה שרוצה הקב"ה לעשות הוא יעשה.). חזקיהו מבקש מהנביא שישיא לו את בתו לאישה, ואולי זכות הנביא וזכותו שלו תעמוד להם והעתיד של בניו ישתנה, אבל ישעיהו מתנגד ואומר לו שכבר נגזרה גזירה שימות. חזקיהו עונה לו: "בן אמוץ כלה נבואתך וצא, כך מקובלני מבית אבי אבא, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים". (ויקיפדיה).חזקיהו נתרפא, נשא את בתו של ישעיהו ונולדו לו ממנה בנים, ביניהם רַבְשָׁקֵה ומנשה.

[9]  בבא בתרא קמז א'

[10]  רש"י - רבי שלמה יצחקי הלוא הוא רש"י הקדוש, ראוי הוא לראשי התיבות "רבן של ישראל". כתוב עליו שאין מילים לשער ולתאר את צדקנותו ותרומתו של הצדיק ללומדי התורה לאורך כל הדורות.

1 . רש"י נולד בשנת דתת"א (1040) והלך לבית עולמו בגיל 64 בשנת ד'תתס"ה (13 יולי 1105), לפני כ- 900 שנים .

2. כבר בצעירותו ניחן רש"י בכושר לימוד מיוחד, עד שעלה ונתעלה, והחל מפרש את הש"ס בקונטרסים. בהגיעו לגיל 32 החליט לערוך גלות בכדי לבדוק אם יש גרסאות אחרות של התלמוד, או פירושים טובים משלו על הש"ס .

3. רש"י פירש פירוש על התורה כולה, אך המיוחד בכולם הוא הפירוש על החומש. לפני כן עשה תרי"ג תעניות. על פירוש זה ישנם 19 פרשנים, וכותב הרב חיד"א* שטמון בפירוש זה גם פירוש על הקבלה .

4. רש"י נודע בענוותנותו, ופירושו הראשון על התורה מתחיל במילים "אמר רבי יצחק", ובמקומות רבים לא חשש לכתוב "איני יודע".

ואני חושבת שהוא היה באמת גאון אמיתי שהקדים אז זמנו בעומק הבנתו לא רק את התורה, אלא גם את נפש האדם.

אנחנו רואים את זה נפלא בפירושים שלו לאורך כל התורה.

* החיד"א, הרב חיים יוסף דוד אֲזוּלַאי (בראשי תיבות: חִּידָ"א; ה'תפ"ד - י"א באדר ה'תקס"ו; 1724 - 1 במרץ 1806), היה מקובל, ביבליוגרף, והיסטוריון. מגדולי פוסקי ההלכה. נולד ונפטר בירושלים, ישראל .

[11]  בראשית מט' לג'

[12]  בבלי, תענית ה'

[13]  תלמוד בבלי, בבא בתרא, קטז' א'

[14]  מלכים א', ב' י'

[15]  ישעיהו יד' ו': "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם."

[16]  ישעיהו ב' ג': "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָ‍ִם."

[17]  בראשית מח' כ': "וַיְבָ֨רְכֵ֜ם בַּיּ֣וֹם הַהוּא֮ לֵאמוֹר֒ בְּךָ֗ יְבָרֵ֤ךְ יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר יְשִֽׂמְךָ֣ אֱלֹקִ֔ים כְּאֶפְרַ֖יִם וְכִמְנַשֶּׁ֑ה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־אֶפְרַ֖יִם לִפְנֵ֥י מְנַשֶּֽׁה׃"

[18]  בראשית מח' יד'

[19]  דֶּזָ'ה-ווּ (מצרפתית: Déjà-vu, בתרגום לעברית: "כבר נראה") היא תופעה שבה אדם מרגיש כאילו התנסה כבר בעבר במצב המתקיים בהווה. (ויקיפדיה).

[20]  בראשית מח' יט'

[21]  פָּרָשַׁת מִקֵּ֖ץ: בראשית מא' א' – מד' יז' (10/12)

[22]  בראשית מא' נא'-נב'

[23]  הרב הברון סר ד"ר יונתן זקס, הרב יעקב צבי בן אריה דוד ע"ה, מי שהיה הרב הראשי של אנגליה בין השנים 1991-2013.

[24]  רבי שלום נח ברזובסקי (8 באוגוסט 1911, ברנוביץ, בלארוס - 8 באוגוסט 2000, ירושלים) היה האדמו"ר מסלונים הלפני אחרון, ולפני כן מקימה וראש הישיבה של ישיבת בית אברהם של חסידות סלונים. מחבר סדרת ספרי החסידות "נתיבות שלום". כמה מהם קיבלתי מספרייתו הפרטית של הרב מנחם וייס, בני-ברק, תלמידו של הרבי מסלונים זי"ע, מחצרו של הרב קנייבסקי, ומרצה בערוץ 2000 ובהידברות, ועל נדיבותו וברכתו אני מודה מקרב לב ומשתדלת ללמוד וללמד, ובכך גם לו יש חלק.

[25]  רבי שמואל וינברג מסלונים (תר"י (1850) - י"ט בשבט תרע"ו (24 בינואר 1916)), מכונה הדברי שמואל על שם ספרו או הפאטער (=אבא ביידיש), היה האדמו"ר השני בשושלת אדמו"רי חסידות סלונים. עמד בראשה החל משנת 1883 ועד לפטירתו בשנת 1916. הנתיבות שלום היה חתנו של הנין של הדברי שמואל.

[26]  תהילים לד' טו': "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרׇדְפֵהוּ." וגם תהילים לז' כז': "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב וּשְׁכֹן לְעוֹלָם."

[27]  שם, מח' ח'

[28]  שם, שם ט'

[29]  עפ"י הבעש"ט

[30]  "....עצה בדרך פרט מובאה באורח חיים בתחילת שולחן ערוך, רמ''א הראשון על ''שוויתי הוי''ה לנגדי תמיד'' אומר להרהר בשם הוי''ה בניקוד ''אהבה'' מעל הראש בגובה תפילין על מסך הנשמה. ואז האותיות כבחירות יותר טוב אז שואבות את אהבה הנפולה למקום הנכון – אהבת השם."

[31]  בראשית ב' ז'

[32]  הרב מרדכי שיינברגר שליט"א:

אישיות מובילה בעולם התורה והקבלה, רב-פעלים, תלמידו המובהק של הרב יהודה צבי ברנדוויין זצ"ל, ממשיך דרכו של הרב אשלג "בעל הסולם", מייסד תנועת "האומה", מנהיגה הרוחני של "מודעות", מייסד ישוב "אור הגנוז", מחבר ספרי הגות וקבלה – פרוש "מלאכת הסולם" לתיקוני זוהר כ"ג-ע', פרוש "שפתי דעת" לספר "דעת ותבונה", פרוש "ויאמר משה" לספר "תומר דבורה", פרוש מקיף "תולדות אדם" לספר "התניא"  ועוד.

מאמרותיו: "מוטב לשגות בעודף השפעה מאשר בעודף הקפדה" (הרב שיינברגר שליט"א)

[33]  "מודֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ."

[34]  דברים לג' ד'

[35]  בשיעור הקשבנו לשיר "תפילה". מילים: בצלאל אלוני ; לחן: הנרי ברטר ; ביצוע: עומר אדם, מוקדש לכלות וחתני פרס ישראל 2020:  https://www.youtube.com/watch?v=mQiTfvht20I

[36]  "כל המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם". אבות ו' ו'

[© Smadar Prager, CGP]

---

www.smadarprager.com

Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Emotion Focused Psychotherapist since 1998 after graduating the four-year program in the Alfred Adler Institute in Israel.  With a home-based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island) she focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
To contact or to schedule an appointment please mail smadarprager@gmail.com or call/text 917-513-1490. I'd love to hear from you.