בס"ד
יַהֲדוּת וְהוֹרוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת עקב
השקעה לטווח ארוך
על אהבה ועל זוגיות,
על העיקר ומה שלא,
על קצב התקדמות,
ועל מה שכדאי לזכור.
היום חגגנו ט'ו באב, שהוא חג האהבה היהודי.
כמו לתשעה באב, להבדיל, אנחנו לא יודעים הרבה על חגי תמוז ואב. למה? כי הם נופלים בחופש הגדול, ובניגוד לשאר חגי השנה, לא למדנו עליהם אף פעם בבית הספר. מעולם, למשל, לא עשינו שער במחברת חגים ל: יז' תמוז, תשעה באב או טו' באב.
אז בואו נלמד על היום המקסים הזה. טו' באב.
הרב יצחק אהרון כותב: "חמישה עשר באב, המכונה בקיצור ט"ו באב, מצוין כיום הפיוס והאהבה בישראל. עדות לחג זה ניתן למצוא כבר במקרא בספר שופטים. בתקופות עבר נאסר על בת, שירשה את אדמות אביה, להינשא לבן שבט אחר כדי למנוע את זליגת האדמות שירשה לשבט אחר. אך בט"ו באב בוטל איסור זה. חמישה עשר באב הוא חג בציר הכרמים והמחולות, חג האיחוד בין כל שבטי ישראל וחג האהבה, שבו באו זוגות רבים בברית הנישואין.
בימי קדם נהגו בנות ירושלים לצאת בט"ו באב לשדות ולכרמים, כשהן לבושות בגדים לבנים שאולים, על מנת שלא יהיה הבדל בין עשירה לענייה. הגברים שביקשו לשאת אישה היו יוצאים לשדות ולכרמים, ומולם היה מתגלה מראה העלמות הצעירות הרוקדות ומחכות לבחיר ליבן. כשהיו מגיעים הבחורים, היו הנערות אומרות להם: "שא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תיתן עינך בחיצוניות כפי שנאמר כבר בתנ"ך: "שֶׁ֣קֶר הַ֭חֵן וְהֶ֣בֶל הַיֹּ֑פִי אִשָּׁ֥ה יִרְאַת־ה' הִ֣יא תִתְהַלָּֽל׃" (משלי לא,ל)."
"לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין... יוצאות וחולות בכרמים [מסכת תענית, ל"א]. בט"ו באב יצאו בנות ישראל לחולל בכרמים לבושות לבן, אבל לא היתה זו סתם שמלה, כי אם בגד ששאלה אישה מחברתה. בתנועה הדדית מופלאה של רעוּת, מהמקום הכואב ביותר, מקום של תחרות רחל ולאה, הן העניקו אישה לרעותה את ברכת הדרך. על רחל אימנו, הרועה את העדרים, כתוב: "וַתְּקַ֥שׁ בְּלִדְתָּֽהּ" [בראשית, ל"ה, טז]. חז"ל אומרים: אל תקרי "וַתְּקַ֥שׁ" (לשון קושי), אלא "וַתַּשְׁק", לשון השקה והשקייה.
רווקות, תשקו זו את זו. אתן מכירות את טעם המרים המרים, אז אתן יכולות גם לנחם זו את זו. כשאחת מתייאשת, האחרת תחזיק ותשמח אותה וחוזר חלילה, השאילו אישה לרעותה את בגדי הלבן שלכן. אחוות הרווקות היא כוח אדיר, יקר כל כך!"
וכמובן, שגם הגרושות הן על רקע רווקות. ונכון שהן חוו אהבה ונישואין ואפילו אימהות, ויש להן מה שלרווקה עדיין לא היה. אבל הן עכשיו רווקות-גרושות, וכל-כך כל-כך צמאות לאהבה טובה.
תהיו שם אחת בשביל השנייה. רק אתן מכירות ממקור ראשון את מה שהחברה שלך עוברת. אתן יכולות הכי לנחם ולהרים אחת את השנייה. גרושות, גרשו אחת את בדידותה של השנייה.
וגם הנשואות, צריכות חג אהבה. להעיר ולעורר את האהבה, שלפעמים נרדמת, או מתחבאת, או ישנה.
וגם הנשואות צריכות להיות שם אחת למען רעותה, כי הן מבינות אחת את חייה, קשייה ואתגריה של האחרת. נשואות, נישאו עיניכן אחת לכאבה של השנייה.
{
ולמה לא היו ימים טובים לישראל כמו ט'ו באב ויום הכיפורים?
כי ביום הכיפורים ירדה הסליחה לעולם: הקב"ה נעתר להפצרותיו של משה רבנו, שהיה מוכן שימחק מספר התורה ובלבד שיסלח לעם אחרי חטא העגל, ואמר לו: "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ[2]"; אבל הודיע שהדור הזה לא יכנס לארץ ישראל, והעם המשיך להסתובב במדבר עוד 38 שנים אחר-כך, עד שכל מי שלקח חלק או היה עד לחטא העגל ימות במדבר.
מסופר במדרש איכה שאחרי חטא העגל בכל שנה בתשעה באב, שהוא התאריך שבו התרחש חטא העגל, היה יוצא כרוז שעל כולם לצאת לחפור חפירות ולישון בהן. ועם שחר היה יוצא שוב כרוז ומי שניבדלו לחיים היו קמים מהחפירה, ומי שלא – נשאר בחפירתו, ושם היה קברו. כתוב, שבכל שנה כ- 150,000 אלף איש נמצאו מתים בקברים שחפרו לעצמם במו ידיהם.
ובשנה ה-40 לשהותם במדבר, כרו בורות, נשכבו בהם, ובבוקר קמו, ואף אחד לא מת.
הם חשבו שאולי טעו באתריך, ולכן המשיכו ככה, לילה אחר לילה, י' אב, יא' אב, יב' אב, יג' אב, יד' אב.
ואז בטו' באב כשראו שהלבנה במילואה הבינו שזו לא טעות, ואמרו: "אמרו ביטל הקב"ה אותה גזירה קשה מעלינו ועשו משתה ושמחה ויו"ט:"
אנחנו רואים שיום הכיפורים, וטו' באב, שניהם ימים שבהם חל מהפך חיובי מאוד לעם ישראל.
ביום הכיפורים הסליחה, ובטו' באב סו, המוות.
בשני הימים האלה ניצלו חיינו, וזו סיבה למסיבה, סיבה לאהבה, סיבה לזוגיות טובה.
{
גם בפרשת עֵ֣קֶב[4], כמו בפרשת וָאֶתְחַנַּ֖ן ממשיכים ומופיעים טקסטים מוכרים וידועים שהפכו להיות חלק מאושיות היהדות.
בפרשה ממשיך משה רבנו בנאום שהוא נושא לבני ישראל לפני מותו. לקראת פירוט המצוות שיהיה בפרשות הבאות, הוא עוסק בפרשה זו בנושאים עקרוניים ורוחניים שהם בבחינת מבוא למצוות[5]:
1. הוא מדגיש את הצורך להתגברות על עמי ארץ ישראל וסילוק עבודת האלילים אחרי כניסתם לא"י.
2. הוא מפליג בשבחה של ארץ ישראל ומזהיר מפני שכחת עזרת הw בהצלחה והסתמכות על "וְאָמַרְתָּ֖ בִּלְבָבֶ֑ךָ כֹּחִי֙ וְעֹ֣צֶם יָדִ֔י עָ֥שָׂה לִ֖י אֶת־הַחַ֥יִל הַזֶּֽה׃ [6]".
3. סקירת חטא העגל ושאר חטאי בני ישראל[7].
4. תורת הגמול: שכר על קיום המצוות ועונש על אי-קיומן, שהיא...
5. פרשיית "וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֺתַ֔י אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לְאַהֲבָ֞ה אֶת־ה' אֱלֹֽקֵיכֶם֙ וּלְעׇבְד֔וֹ בְּכׇל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכׇל־נַפְשְׁכֶֽם׃[8]... הִשָּֽׁמְר֣וּ לָכֶ֔ם פֶּ֥ן...[9]" הכלולה בקריאת שמע, במזוזה, ובתפילין שמוזכרים שוב גם בפרשה הזו.
ו-6. הציווי על ברכת המזון "וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙ אֶת־ה' אֱלֹקֶ֔יךָ עַל־הָאָ֥רֶץ הַטֹּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ׃ [10]" ותיאור שבעת המינים: "אֶ֤רֶץ חִטָּה֙ וּשְׂעֹרָ֔ה וְגֶ֥פֶן וּתְאֵנָ֖ה וְרִמּ֑וֹן אֶֽרֶץ־זֵ֥ית שֶׁ֖מֶן וּדְבָֽשׁ׃ [11]"
{
נתחיל עם שם הפרשה, שנותן לנו את הטון ואת נקודת המבט לפרשה כולה ולמסרים החבויים בה.
הפרשה פותחת בפסוק הזה: "וְהָיָ֣ה׀ עֵ֣קֶב תִּשְׁמְע֗וּן אֵ֤ת הַמִּשְׁפָּטִים֙ הָאֵ֔לֶּה וּשְׁמַרְתֶּ֥ם וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְשָׁמַר֩ ה' אֱלֹקֶ֜יךָ לְךָ֗ אֶֽת־הַבְּרִית֙ וְאֶת־הַחֶ֔סֶד אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֶֽיךָ׃[12]"
קודם כל קשה לפספס את העובדה שהקב"ה עדיין לא שכח לעם ישראל שום דבר, ואם זה היה תלוי בו, כביכול, כביכול, בכלל לא היה ממשיך להשפיע עליהם חסד. הקב"ה אומר פירוש הדרך היחידה שבה הוא ישמור על הברית עם האבות הוא רק אם בני ישראל ישמעו וישמרו ויעשו את המצוות שהם מקבלים ממנו.
הוא גם מציין זאת בהמשך הפרשה בצורה מאוד ישירה: "לֹ֣א בְצִדְקָתְךָ֗ וּבְיֹ֙שֶׁר֙ לְבָ֣בְךָ֔ אַתָּ֥ה בָ֖א לָרֶ֣שֶׁת אֶת־אַרְצָ֑ם כִּ֞י בְּרִשְׁעַ֣ת׀ הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֗לֶּה ה אֱלֹקֶ֙יךָ֙ מוֹרִישָׁ֣ם מִפָּנֶ֔יךָ וּלְמַ֜עַן הָקִ֣ים אֶת־הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֤ע ה֙' לַאֲבֹתֶ֔יךָ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹֽב׃ וְיָדַעְתָּ֗ כִּ֠י לֹ֤א בְצִדְקָֽתְךָ֙ ה' אֱ֠לֹקֶ֠יךָ נֹתֵ֨ן לְךָ֜ אֶת־הָאָ֧רֶץ הַטּוֹבָ֛ה הַזֹּ֖את לְרִשְׁתָּ֑הּ כִּ֥י עַם־קְשֵׁה־עֹ֖רֶף אָֽתָּה׃[13]"
בהמשך הפרשה ישנה שוב התנייה של משה, כמו כאן: אם – אז: עקב תשמעון.... ושמר ה'
זה מופיע בפרשיית "והיה", ככתוב: "וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֺתַ֔י אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לְאַהֲבָ֞ה אֶת־ה' אֱלֹֽקֵיכֶם֙ וּלְעׇבְד֔וֹ בְּכׇל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכׇל־נַפְשְׁכֶֽם׃... הִשָּֽׁמְר֣וּ לָכֶ֔ם פֶּ֥ן... "
אם – אז.
אם תשמעו אל מצוותי, אז תקבלו את כל הברכות הללו: גשם בעיתו, יבול בשפע, מזון בשפע למרעה ועבורכם.
עֵ֣קֶב, מסביר פשוטו של מקרא הוא "כל תוצאת דבר ממעשה מסוים. וְהָיָ֣ה׀ עֵ֣קֶב תִּשְׁמְע֗וּן אֵ֤ת הַמִּשְׁפָּטִים֙ הָאֵ֔לֶּה וגו' – בעבור שתשמעו את המשפטים האלה ותקיימו אותם, ישמור לך ה' את הברית והחסד וגו'."
כלומר, כותב מעם לועז: "מאחר ושמעתם המצוות האלו מפי הקב"ה ותקיימו אותן כמו שתקיימו את החוקים שאין עליהם טעם, ישמור הקב"ה על הברית והחסד, אבל אם לא תקיימו את המצוות מפני שכך ציווה הקב"ה אלא מפני שהדעת מחייבת אתכם לעשות כן, לא אקיים שבועה זו לכם אלא לדור אחר."
יש שני סוגים של מצוות: חוקים ומשפטים.
משפטים אלה מצוות שעושות שכל, הגיוניות, רוב החברות המתוקנות מגיעות אליהן בעצמן, כמו: לא תגנוב, לא תרצח, וכיוב'.
חוקים לעומת זאת, הם מצוות שכביכול אין להן טעם, וזאת מכיוון שהם אינם מובנים לשכל האנושי, הם לא עושים הגיון, כמו למשל: מצוות פרה אדומה, שעטנז, טומאה, טהרה וכו'.
{
עֵ֣קֶב, נותן מעם לועז אפשרות אחרת לפירוש, אלה מצוות התלויות בעקב, כלומר בהליכה. "כגון ההליכה לבית המדרש לשמוע תורה, וביקור חולים והלווית המת וניחום אבלים." כאילו אומרת התורה שאם תקיימו את המצוות הספציפיות האלה, הקשורות לעקב, ותלויות בהליכה, ישמור הקב"ה על הברית עם האבות.
על המצוות האלה התלויות בעקב, בהליכה, אנחנו קוראים בכל בוקר בסידור, ש"אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא.[14]"
השכר כפול, גם בעולם הזה וגם לעולם הבא.
חשוב לדעת, כותב מעם לועז, "יש כאן רמז שהשכר שהאדם אוכל בעולם הזה בשכר מצוותיו, שכר מועט הוא ונמוך, כמו עקבו של האדם שהוא הנמוך ביות בגוף האדם, כי כאן אדם אוכל רק את הפירות ואילו הקרן קיימת לו לעולם הבא." כלומר כאן, בעולם הזה, האדם אוכל רק את הריבית, ועיקר ההשקעה, הקרן עצמה, שמורה לו לאחרי ה"פנסיה" בעולם הבא.
יש עניין מעניין נוסף שמביא מעם לועז באופן שבו הפסוק בנוי. הוא פותח בגוף רבים וְהָיָ֣ה׀ עֵ֣קֶב תִּשְׁמְע֗וּן, ומסיים בגוף יחיד וְשָׁמַר֩ ה' אֱלֹקֶ֜יךָ לְךָ֗...!. לרמוז לנו "שהקב"ה משלם לכל אחד ואחד בעולם הבא כפי כוונתו במעשה המצווה." והכוונה היא לכך שאם כל אחד ואחד מאיתנו את המשפטים האלה ששמענו כולנו ביחד בהר סיני, בגלל שכך צווינו ולא על מנת לקבל שכר בעולם הבא, רק אז, יובטח לנו שהקב"ה ישמור על הברית שעשה עם אבותינו.
{
אבל נשאלת השאלה מדוע לא השתמשה התורה גם בתחילת הפרשה בצמד אם—אז. יכולה היתה התורה לכתוב: וְהָיָ֣ה׀ אִם תִּשְׁמְע֗וּן אֵ֤ת הַמִּשְׁפָּטִים֙ הָאֵ֔לֶּה, במקום: וְהָיָ֣ה׀ עֵ֣קֶב תִּשְׁמְע֗וּן אֵ֤ת הַמִּשְׁפָּטִים֙ הָאֵ֔לֶּה... הרי בשורה התחתונה המשמעות היא זהה.
אז בשביל מה עֵ֣קֶב?
דש, משמעו בוטש, רומס, דורך על ומשפשף תוך כדי, דריכה בכוח תוך כדי מעיכה.
מְ
|
לֶאכֶת הַדָּשׁ היא אחת מהל"ט מלאכות האסורות בשבת, שמהותה פירוק תבואה מקליפתה. הדרך הנפוצה להפרדת שיבולי החיטים והשעורים מקליפתם, הייתה בשטיחת אלומות התבואה על האדמה, והעברת בעלי חיים שדרכו עליה בכוח, ובכך גרמו להפרדת השבלים מקנה החיטים והשעורים.
התורה אומרת לנו לשים לב לא רק למצוות הגדולות והחשובות, אלא בעיקר לאלה שנראות קלות לביצוע.
הבן איש חי מסביר שליצר הרע יש כוח מיוחד שבאמצעותו הוא יכול להכשיל כל אדם. "הכוונה היא לכוח המושך את האדם לעבירות הללו שאדם דש בעקביו" כי היצר הרע יודע שיהיה לו מאוד קשה להכשיל את האדם במצוות הגדולות, ולכן הוא מתלבש על המצוות שנראות לאדם קלות.
"עבירות אלה מסומלות כ"עקב" – שהאדם דורך עליו."
ואז מגלה לנו הבן איש חי דבר מאוד מעניין, הוא כותב ש"משום כך אמר הקב"ה לנחש – שהוא היצר הרע של האדם – "ה֚וּא יְשׁוּפְךָ֣ רֹ֔אשׁ וְאַתָּ֖ה תְּשׁוּפֶ֥נּוּ עָקֵֽב׃" (בראשית ג, טו), כי כל אדם מצוי להיכשל בעוונות ה'עקב'. וכך אמר דוד המלך "לָמָּה אִירָא, בִּימֵי רָע-- עֲוֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי." (תהילים מט, ו)."
{
הכלי יקר, רבי שלמה אפרים זצ"ל, 1550-1619, היה ראש הישיבה ואב בית הדין בעיר פראג, ומגדולי המורים וראש בדרשנים בדורו, דור דעה. את ספריו, שעל שמם הוא נקרא הכלי יקר, המכילים לדבריו: "פירוש יקר ורחב על חמישה חומשי תורה", הוא הוציא לאור במקור בעיר לובלין שבפולין בשנת שס"ב (1601), ובפראג שבצ'כיה בשנת שס"ח (1607). וכך הוא כותב: "שאם גם החוקים הרמוזים ב'עקב', אף על פי שבני אדם דשים אותם בעקביהם, מכל מקום תהיה זהיר בהם כמו במשפטים. ואֶת הוא לשון עִם. וכאילו אמר: שתשמעון החוקים עם המשפטים, ושני חלקי מצוות אלו יהיו שווים בעיניך לכל דבר, כי כמו שאתה נזהר במשפטים כל תהיה זהיר בחוקים. משמע, שמי שמקיים מה שרמוז ב'עקב' – אוכל מפירותיהן בעולם הזה, והקרן שמור לו לעולם הבא. "
מסביר לנו מעם לועז שהכוונה היא ש"כך אמר משה לישראל, אל תקיימו את המצוות על מנת לקבל עליהן שכר מידי, אלא השתדלו לקיים את המצוות מתוך אהבה השי"ת בלב ובנפש, ושכר המצוות יהיה קל בעיניכם כדבר מיותר כאילו הייתם דשים עליהם בעקביכם."
במקום להתייחס למצוות כאל קלות ערך שאפשר לדוש אותן בעקב, להתייחס לשכר כאל דבר קל ערך שאפשר לדוש בעקב.
{
בספרו מעט מן האור מביא חנן פורת ע'ה פירוש מעניין נוסף, זווית ראייה נוספת.
הוא מציין שהרמב"ן מבאר ש"כי יקרא בלשון הקודש, תחילת כל דבר בלשון 'ראש'... ואחרית כל דבר – 'עקב'." כלומר, שבסופו של דבר, ב'עקבו' של דבר, יגיע הגמול. אבל הוא מוסיף שהרמב"ן לא הסתפק בפירוש הזה והוסיף שהתרגום של אונקלוס ל'עקב' "לשון סיבוב, הנגזר מ"והיה העקוב למישור" (ישעיה מ' ד') - דרך עיקול ההולך סביב סביב – ויפה פירש – כי לשון עקיבה – כלשון חכמים 'עקיפה', גלגל וסיבוב."
כלומר אנחנו מדברים על דבר שמגיע לאחר שהוא עושה מעקף, לא בצורה ישירה. לא אחד לאחד.
דבר שצריך לחכות לו בסבלנות, עד שיגיע בדרך הארוכה העוקפת. כמו הצורה המעוגלת של העקב.
חנן פורת מדגיש שהתורה באה ללמד אותנו שהעולם אינו הפקר "יש בו דין, ויש בו דיין, "גּוֹמֵל לְאִישׁ חָסִיד כְּמִפְעָלוֹ -- נוֹתֵן לְרָשָׁע רָע כְּרִשְׁעָתוֹ[16]." אלא שיש בתורת הגמול בעיה. אנשים עלולים לעשות את רצון ה' רק בגלל שהם פוחדים לקבל עונש, או בגלל שהם רוצים לקבל שכר. ואז "תדחק לשוליים כל המוטיבציה לעבודת ה' לשם שמים, וכל האנשים ינהגו כילדים קטנים המצפים לסיפוקים מידיים."
לכן, הוא אומר, "כדי לחנך את האדם להגיע למדרגה הגבוהה של עשיית מצוות לשם שמיים, ולא 'על מנת לקבל פרס' (אבות א' ג'), הכרח היה לדחות את קבלת השכר והעונש – ולתיתם – לאחר מכן – בדרך 'עקב'."
כך שלא נדע מה קיבלנו בגלל מה, מה שמגיע , מגיע אחרי איזה שהוא סיבוב, עיקוף, עקיפה – אין יחס ישר. זה 'עקב'.
{
אז באמת מדוע לא השתמשה התורה גם בתחילת הפרשה בצמד אם—אז.
למה וְהָיָ֣ה׀ עֵ֣קֶב תִּשְׁמְע֗וּן ולא וְהָיָ֣ה׀ אִם תִּשְׁמְע֗וּן?
בשביל מה דווקא עֵ֣קֶב?
גם כאן אנחנו מקבלים תשובה נפלאה מהרב חנן פורת ע'ה.
הוא מסביר לשם כך עלינו להתבונן בסופה (בעקבה?) של פרשת ואתחנן.
[ואני חושבת לעצמי, כמה מתאים! בשביל להבין את ה'עקב' של תחילתה של פרשת 'עקב', יש צורך קודם כל ללכת ולהתבונן ב'עקב', באחרית, בסיומה של פרשת ואתחנן 😊], שם כתוב: "וְשָׁמַרְתָּ֨ אֶת־הַמִּצְוָ֜ה וְאֶת־הַֽחֻקִּ֣ים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם לַעֲשׂוֹתָֽם׃ [17]"
"הווה אומר: עלינו להיות 'עכשוויסטים' – הנתבעים לעשות עכשיו! אבל לא 'עכשוויסטים' – המצפים לקבל שכר עכשיו."
ולכן כותבת התורה בראש פרשת עקב וְהָיָ֣ה׀ עֵ֣קֶב תִּשְׁמְע֗וּן ולא וְהָיָ֣ה׀ אִם תִּשְׁמְע֗וּן כי "אתם עתידים לקבל שכר אבל רק בדרך 'עקב'."
והוא מביא את דברי הרמב"ם שלדעתו מנסח את הדברים "בלשון בהירה וחדה" בסוף הלכות תשובה[19]: "העובד מאהבה, עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות בחכמה, לא מפני דבר בעולם! לא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהיא אמת, וסוף הטובה לבוא בגללה."
הרמב"ם מגלה לנו שבסיס הדברים נמצאת אהבה.
{
כשאוהבים משקיעים היום – כדי לקבל שכר מתי שהוא... ואם בכלל. בין אם זה בהורות, ביחס לילדים שלנו, ובין אם זה בזוגיות.
אי אפשר לבנות את הגג מבלי לבנות את הבסיס של הקשר, של מערכת היחסים.
צריכים להתחיל בחפירה, וביציקת היסודות. זוהי עבודה פיזית קשה, מלוכלכת, ולא נעימה.
אבל רק בהשקעה הזו, אפשר יהיה לבנות בסיס מוצק לבית, לקשר, למערכת היחסים.
ורק על בסיס שכזה אפשר לבנות בנין עד איתן שיחזיק להרבה הרבה עשרות של שנים.
גם בתוך הקשר שלנו עם בני הזוג שלנו, אנחנו צריכים להבין שזה בדרך של 'עקב'.
זה להיות 'עכשוויסטים' בנתינה וההתחשבות המאוד לא פשוטות האלה לאחר, אבל במקביל לזכור שאין 'עכשיו' לשכר.
עם ילדים עושים את זה יותר בקלות בשנים הראשונות.
הם מגיעים חסרי אונים לעולם, ויש לנו יצר אינסטינקטיבי להגן עליהם ולשמור על שלומם ורווחתם.
זו עבודה קשה מאוד לבנות את הבסיס של מערכת היחסים עם הילדים שלנו, ואנחנו עושים את זה בהרבה אהבה, ויודעים שהתמורה (אם בכלל) תגיע בעוד הרבה מאוד שנים.
קל לנו להתמודד עם זה שאין סיפוק מידי.
זוגיות זה סיפור קצת אחר.
אנחנו נותנים ומצפים מיד לקבל בחזרה.
אנחנו משקיעים ומתקשים להתמודד אם זה שהדרך משובשת ומלאת מהמורות ומכשולים.
אנחנו חושבים שעם אהבה בלבד נוכל לתחזק את הקשר – וזה כל כך לא נכון.
אנחנו צריכים 'עקב', אנחנו צריכים עקביות! התמדה. הליכה נחושה גם כשלא מרגישים את האהבה. כי הרי לא תמיד מרגישים אותה, ובצמתים קשים לפעמים נראה כאילו היא בכלל איננה.
אבל היא שם. אם נחכה ונמתין בסבלנות היא תתגלה שוב במלוא הדרה, מעבר לסיבוב אחרי המעקף.
אבל זה יכול לקרות רק אם נזכור לא להיות 'עכשוויסטים'. רק אם נזכור ללכת בדרך 'עקב'.
{
אין מערכת יחסים שאין בה משברים. אבל כשאוהבים סוחבים גם את שברי המשברים.
גם את זה מלמדת אותנו הפרשה שלנו.
משה חוזר ומספר לעם ישראל על חטא העגל, ובמהלכו הוא מזכיר להם שעלה להר ל-40 יום על מנת לקבל את התורה, את לוחות הברית מהקב"ה, וכשירד וראה את עגל הזהב, ניפץ את הלוחות, התחנן לקב"ה שיסלח לעם, ועלה לעוד ארבעים יום לפסל את הלוחות השניים.
משה מספר לעם מה אמר לו הקב"ה: "בָּעֵ֨ת הַהִ֜וא אָמַ֧ר ה' אֵלַ֗י פְּסׇל־לְךָ֞ שְׁנֵֽי־לוּחֹ֤ת אֲבָנִים֙ כָּרִ֣אשֹׁנִ֔ים וַעֲלֵ֥ה אֵלַ֖י הָהָ֑רָה וְעָשִׂ֥יתָ לְּךָ֖ אֲר֥וֹן עֵֽץ׃ [21]"
אז אנחנו יודעים שהלוחות השניים לא היו מרשימים כמו הלוחות הראשונים, מכיוון שהראשונים נכתבו באצבע אלוהים ממש, ואת השניים פיסל משה רבינו בעצמו.
אבל, כשבנו את ארון הברית, הניחו בתוכו את לוחות הברית השניים, השלמים, יחד עם שברי הלוחות הראשונים.
למה?
כדי לזכור את כל הקשיים שהביאו אותנו הלום. לסחוב אותם איתנו לאורך כל הדרך, כדי שנזכור מה עברנו ביחד, כמה השקענו, על מה התגברנו,... שזה יתן לנו כוח להמשיך גם הלאה.
רעיון נוסף מובא על-ידי רש"י בספר שמות[22] "ואיש לא יעלה עמך (אל ההר לפסל את הלוחות השניים) – הראשונות על ידי שהיו בתשואות וקולות וקהילה שלטה בהן עין רעה, אין לך יפה מן הצניעות."
לפעמים דווקא בדברים הסמויים מן העין יש הרבה יותר ברכה מאשר באלה שהגיעו בתרועת חצוצרות.
סיוון רהב מאיר כותבת על כך: "בסופו של דבר, התורה שנמסרה למשה אח"כ, בשקט, בחשאי, בלי תיעוד, ובלי המוניות – היא ששרדה."
גם אנחנו צריכים לזכור שהדברים המשמעותיים, אלה שנשארים איתנו להרבה זמן, אלה שבונים אותנו באמת, לא מגיעים עם רעם תופים. הם מגיעים בשקט בצנעה בחשאי, ורק בפרספקטיבה של זמן יש לנו יכולת להעריך אותם באמת.
{
רעיון נוסף שמובא בפרשה שלנו הוא ההדרגה: כתוב בפרשתנו "וְנָשַׁל֩ ה' אֱלֹקֶ֜יךָ אֶת־הַגּוֹיִ֥ם הָאֵ֛ל מִפָּנֶ֖יךָ מְעַ֣ט מְעָ֑ט לֹ֤א תוּכַל֙ כַּלֹּתָ֣ם מַהֵ֔ר פֶּן־תִּרְבֶּ֥ה עָלֶ֖יךָ חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶֽה׃ [23]"
אנחנו לומדים מזה שכשאוהבים עושים דברים לאט לאט, בהדרגה. לא מצפים לתהליכי מק-מהיר – כי תהליכים לוקחים זמן, והמהירות, הַחִפָּזוֹן הוא כידוע, מְהַשָּׂטָן.
יש להתקדם עקב בצד אגודל. בזהירות. לשים לב שלא דורכים לאף אחד על האצבעות, ואם דרכנו, אפשר מיד לעשות דבל-טייק, לחזור לאחור, ולתקן על המקום: להתנצל.
גם בעבודה האישית שלנו, כל אחת על עצמה, כל אחד על עצמו, על המידות שלנו, על ההתפתחות והצמיחה האישית שלנו, צריך לעשות את הדברים לאט לאט, פן תתגבר עלינו חית השדה, פן יקומו כל מיני כוחות שליליים: מחשבות שליליות, אנשים 'טובים' באמצע הדרך עם כל מיני 'עיצות' שלא באמת נכונות וטובות לנו.
דברים שזזים מהר, אפשר גם לפספס אותם, ואז יכול להיות שקרה כאן דבר חשוב, אבל מכיוון שמיהרנו לזוז הלאה לא שמנו לב, והפסדנו שיעור חשוב.
ושיעורים של החיים שי להם נטייה שאם לא למדנו אותם הפעם, הם יגיעו שוב בפעם אחרת קשים יותר.
זה קורה לי הרבה בחדר הטיפולים.
אנחנו יושבים ומשוחחים על איזה קושי, בעיה, ולאט לאט מגיעים לאיזו שהיא תובנה. כלומר, מי שיושב מולי מגיע לתובנה – זה לא שווה אם אני מגיעה אליה, רק מה שהאדם מרוויח בעצמו, האסימונים שנופלים לו לבד מתוך הבנות שהוא מגיע אליהם, רק אלה יש להם ערך ויש להם כוח להניע תהליכים הלאה.
אז אנחנו יושבים, ונופל אסימון, ויש תובנה, ו8 מתוך 10 מקרים מיד יגיע אחריה המשפט: "טוב, אז מה אני עושה עם זה?"
וכל-כך קשה לנו ללמוד ולהפנים וליישם את זה שלפעמים 'לא לעשות כלום' זה הכי 'לעשות' שיש.
לשבת עם ההתפכחות ולתת לה למלא אותנו, ולנו למצות אותה – זה מאוד לא פשוט.
הרבה יותר קל לשרטט תוכנית פעולה ולתקוף את הפולש, ולמגר אותו אחת ושתיים.
אבל האמת היא שעד שלא נאפשר ל'פולש' להיות איתנו, נתיידד איתו, ונתחיל אפילו לחבב אותו, אין שום סיכוי לעשות שום דבר ולהתקדם הלאה.
אני אתן דוגמא:
אני יושבת עם זוג הורים, אנחנו מדברים על הבת האמצעית, על זה שהיא "נצמדת מאוד אלי" כדברי האמא, והיא מרגישה שהיא כבר חנוקה אין לה אויר. "הילדה מתיישבת לי על הוריד ולא מניחה לי."
ומובילה אותם באמצעות שאלות מנחות לתשובות הנמצאות בתוכם. לאט לאט, האמא מתחילה להבין שככל שהיא משדרת לילדה שהיא זקוקה למרחק ממנה, כך הילדה נצמדת עוד יותר חזק.
אז האסימון ירד, ומגיעה השאלה: "טוב אז מה אני צריכה לעשות?"
ואני תמיד עונה: "רגע!" בואי נישאר עם זה קצת. "ספרי לי איך זה מרגיש לך לדעת שככל שאת רוצה להתרחק ממנה, כך היא רוצה יותר להיצמד?"
ואז עולה האמת.
אז האמא מגלה את עולמה הפנימי באמת. מה קורה לה שם בפנים שקודם לכן לא היתה מודעת לו.
היא היתה ערה רק להפרעה שהבת היוותה עבורה, אבל לא היתה ערה למה שקורה אצלה, ולזה שהבת רק מגיבה למה שהיא משדרת.
עכשיו צריך לאט לאט לקלף את השכבות ולהבין ביחד, למה האמא זקוקה למרחק מהילדה.
עד שהאמא לא תעמוד מול האמת של עצמה, ותאמץ אותה אליה באמת ללא שיפוטיות וללא ביקורתיות עצמית, לא יתכן שיווצר איזה שהוא שינוי בהתנהלות של השתיים, וכמובן במערכת היחסים שלהן.
{
עלית חמישי כולה נקראת פרשיית היראה. וכך היא פותחת: "וְעַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֔ל מָ֚ה ה' אֱלֹקֶ֔יךָ שֹׁאֵ֖ל מֵעִמָּ֑ךְ כִּ֣י אִם־לְ֠יִרְאָ֠ה אֶת־ה' אֱלֹקֶ֜יךָ לָלֶ֤כֶת בְּכׇל דְּרָכָיו֙ וּלְאַהֲבָ֣ה אֹת֔וֹ וְלַֽעֲבֹד֙ אֶת֣ ה' אֱלֹקֶ֔יךָ בְּכׇל־לְבָבְךָ֖ וּבְכׇל־נַפְשֶֽׁךָ׃[24]"
מעניין לראות שהקונספט של יראה ואהבה לא מופיע רק באותה פרשייה, אלא ממש באותו פסוק.
הקב"ה מביא לנו דוגמא של מערכת יחסים תקינה. שהרי אנחנו זוכרים שמעמד הר סיני הושווה לחתונה בין הקב"ה לכנסת ישראל, כשהכתובה היא לוחות הברית.
הוא אומר לנו, וְעַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֔ל, עתה, עכשיו, אפילו אחרי שחטאתם לי, אפילו שהתנהגתם אלי נורא, אני נשאר מחוייב אליכם כפי שהבטחתי, ועכשיו כל מה שאני מבקש ממכם זה רק לכבד אותי ולאהוב אותי.
מסביר לנו פשוטו של מקרא: "ליראה ולאהבה – כל המעלות הללו קשורות זו בזו, שהאחת מביאה את השניה, כלומר, עליך לירוא את ה', באופן שהיראה תביא לידי הליכה בדרכיו, וזו תביא לידי אהבה ה' כך שתעבדנו בכל לבבך ובכל נפשך."
התורה מלמדת אותנו שאי אפשר להגיע לאהבה בלי יראה.
קודם כל צריך כבוד, התחשבות, הערכה, ורק מזה יכולה האהבה האמיתית להתפתח.
הקב"ה מגלה לנו, שאין שום דבר שהוא יכול לעשות כדי לגרום לנו להאמין בו ולהרגיש כלפיו יראה, לא כל שכן, אהבה.
מפרש"י: "ורבותינו דרשו מכאן, הכל בימי שמים, חוץ מיראת שמים (ברכות לג). כל ענייני האדם נקבעים על גזירת הקב"ה, חוץ מיראת שמים, שהיא מסורה לבחירתו של האדם, והקב"ה כביכול אינו גוזר אלא מבקש זאת ממך.[25]"
כשאנחנו מדברים על יראה במובן של זוגיות, אנחנו מדברים בעיקר על כבוד והערכה, יראת כבוד.
שלא נחשוב בטעות שקשר טוב ובריא מושתת על קודם כל על אהבה, ממש לא.
קשר טוב ובריא מושתת קודם כל על יראה, על כבוד, על הערכה ועל התחשבות, ומשם האהבה מגיעה, מהמקום הזה היא יכולה להיבנות יציבה.
י
|
ר
|
א
|
ה
|
א
|
ה
|
ב
|
ה
|
יראה שכזו בזוגיות יכולה להתפתח רק כשמבינים שהאדם השני לא חייב לנו שום דבר, ושהוא לא כאן על מנת לענות על הצרכים שלי.
זה יהיה נחמד אם הוא יעשה את זה – אבל לא זו מטרתו בחיים.
כשמשה מספר לעם על כניסתם הצפויה לארץ ישראל, ועל העמים שהם יצליחו לנצח בזכות הקב"ה שילחם עבורם, כתוב כך: "לֹ֣א בְצִדְקָתְךָ֗ וּבְיֹ֙שֶׁר֙ לְבָ֣בְךָ֔ אַתָּ֥ה בָ֖א לָרֶ֣שֶׁת אֶת־אַרְצָ֑ם כִּ֞י בְּרִשְׁעַ֣ת׀ הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֗לֶּה ה' אֱלֹקֶ֙יךָ֙ מוֹרִישָׁ֣ם מִפָּנֶ֔יךָ וּלְמַ֜עַן הָקִ֣ים אֶת־הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֤ע ה'֙ לַאֲבֹתֶ֔יךָ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹֽב׃ [26]"
הקב"ה לא עושה את כל מה שהוא עושה למעננו בגלל שהיינו כאלה צדיקים וישרי לב, אלא בגלל רשעותם ומעשיהם הרעים. והזכות לשבת בארץ ישראל היא כדי לקיים את ההבטחה שהוא הבטיח לאבות.
בעצם כל הנתינה הענקית הזו לבני ישראל העומדים עכשיו ומקשיבים למשה בכלל לא קשורה אליהם:
היא בגלל רשעותם של העמים היושבים בכנען שהקב"ה מבקש להשמיד, ובגלל צדקותם של האבות שאיתם כרת הקב"ה את הברית.
כלומר, עלינו לזכור תמיד שדברים המרחשים סביבינו, גם אם אנחנו מושפעים מהם, לא קורים בהכרח בגללנו או עבורינו. לא הכל כזה אישי.
אז בבקשה להעריך!
להעריך את זה שדווקא אנחנו נבחרנו ליהנות מהנשורת, מתוצר הלוואי. קצת ענווה בבקשה.
ואיך מעריכים?
גם את זה מלמדת אותנו התורה בפרשתנו. איך?
על-ידי שנאמר מילה אחת קטנה, אבל כל-כך כל-כך חשובה: תודה!
לא משנה כמה זמן אנחנו נשואים, שנתיים, 10 שנים, 30 שנה, או חמישים שנה, שום דבר לא ברור מאליו. כלום. אסור לשכוח את זה.
אף אחד לא חייב לנו כלום, גם אם הוא הבן זוג שלנו.
אומר לנו הקב"ה, תגידו תודה על מה שאתם מקבלים על בסיס יום-יומי, כדי שלא תשכחו שזה לא מובן מאיליו שזה שם: ""וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙ אֶת־ה' אֱלֹקֶ֔יךָ עַל־הָאָ֥רֶץ הַטֹּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ׃".
כן, יש לכם ארץ. כן יש לכם גשמי ברכה ואדמה טובה שמוציאה גידולים טובים. כן יש לכם אוכל בשפע.
תאכלו.
תשבעו.
תהנו.
אבל אל תשכחו לומר תודה.
הרבנית ימימה מזרחי המדהימה אמרה פעם באחד השיעורים שלה: "יאללה, תפסיקי להתקמצן. תגידי תודה. מה יש..."
{
והאר עינינו / מתוך התפילה: ברכת אַהֲבָה רַבָּה
הָאֵר עֵינֵינוּ בְּתורָתֶךָ. וְדַבֵּק לִבֵּנוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ.
וְיַחֵד לְבָבֵנוּ לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ.
לְמַעַן לֹא נֵבושׁ וְלֹא נִכָּלֵם וְלֹא נִכָּשֵׁל לְעולָם וָעֶד:
אמן.
{
לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
{
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
{
מקורות:
רבי אפרים, ש. (תשס"א). ספר כלי יקר השלם. חלק שני: ויקרא במדבר דברים – פרשת עקב. עמ' תשח-תשט. ירושלים: הוצאת אורות חיים.
הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא: חמישה חומשי תורה עם ביאור המקרא בדרך הפשט, דברים – פרשת עקב. עמ' צה-קמה. ירושלים: לשם ספרי איכות.
רבנו יוסף, ח. (תשס"ו). פניני הבן איש חי על פרשיות השבוע – ויקרא במדבר דברים – פרשת עקב. עמ' שמה-שנג. ישראל: הוצאת פלדהיים.
הרב כולי, י. (ירושלמי, ש. מתרגם). (תשכ"ט). ילקוט מעם לועז – ספר דברים ב – פרשת עקב. עמ' תט-תי. ירושלים: הוצאת ח. וגשל בע"מ.
הרבנית מזרחי, י. (2016). שנה וברכותיה – יומן שבועי-חודשי לשנת תשע"ז. ישראל: פרשה ואשה הוצאה לאור.
רהב-מאיר, ס. (2016). הסטטוס היהודי. עמ' 230. ישראל: משכל – הוצאה לאור מייסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד.
[4] פרשת עֵ֣קֶב: דברים ז' יב' – יא' כה' ; הפטרת פרשת עקב, השנייה בשבע שבתות הנחמה: ישעיהו מ"ט י"ד ("ותאמר ציון") עד פרק נ"א, פסוק ג'.
[16] מתוך הפיוט "יִגְדַּל אֱלֹהִים חַי" מאת דניאל בן יהודה דיין, שחי באיטליה, כנראה במאה ה-13. הפיוט נדפס לראשונה במחזור "קמחא דאבשונא" שנדפס בבולוניה בשנים ש'-ש"א (1541) [ויקיפדיה].
[© Smadar Prager, CGP]
Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה