בס"ד
שנה לפטירתה של הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה שנלקחה מאיתנו ביט' אב תשע'ו – כמו כל שיעורי יַהֲדוּת וְהוֹרוּת גם השיעור הזה מוקדש לעילוי נשמתה הקדושה, זי"ע. אמן.
יַהֲדוּת וְהוֹרוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת ראה
לדוסים אין מונופול על התורה!
נלמד היום גם על החושים שלנו,
על אחריות אישית, על ייחודיות,
על עשייה ואי עשייה,
על שלושה עמודים - ועל נתינה ובחירה.
פרשת רְאֵה [1] עמוסת תוכן: ברכות וקללות, הוראות לגבי כיבוש ויישוב ארץ ישראל, קורבנות, מעשרות, שמיטה, צדקה, כשרות, ביכורים, ספירת העומר, חג שבועות וחג סוכות, ואזהרות שונות לגבי הגויים, נביאי שקר, וכופרים, ואפילו לגבי איך אנחנו אמורים להראות, ובסופה ההפטרה השלישית מהפטרות הנחמה – מה שאומר שאנחנו ארבעה שבועות לפני ראש השנה.
ואם עוד לא התחלת לתכנן את התפריט לארוחת החג – כדאי להתחיל 😊
יש לי חברות שכבר התחילו לבשל ולהקפיא, אבל אני לא רוצה להלחיץ.
כמובן שאין לנו אפשרות לגעת בה-כ-ל, ובכל זאת ננסה לגעת בכמה נושאים, ולקשר אותם לחיינו, להורות ולזוגיות.
נלמד היום על החושים שלנו, על אחריות אישית, על ייחודיות, על עשייה ואי עשייה, על שלושה עמודים – ועל נתינה ובחירה.
{
בפרשה הקודמת, פרשת עקב, דיברנו על הציווי של הקב"ה לשמור לעשות ולקיים גם את החוקים (הלא שכלי/הגיוני) וגם את המשפטים (השכלי/ההגיוני).
והנה כאן ממש בתחילת הפרשה מצווה עלינו הקב"ה לעשות טקס מאוד מוזר, מאוד לא מובן, בוודאי לא הגיוני, ובטח לא מתיישב עם השכל שלנו: טקס ברכות וקללות ערב כניסת העם לארץ ישראל.
בפרשה שלנו לא מתואר ממש כל הטקס הזה, אלא רק תמצית המצווה בקצרה, רוב הפרטים מובאים בהמשך ספר דברים, בפרשת 'כי תבוא[3]'. והוא מוזכר גם בספר יהושוע בפרק ח'.
מעמד מאוד מוזר מתרחש.
עם ישראל כולו צועד ועובר את הירדן לכיוון הר עיבל והר גריזים, ושם מתבקשים חציו של העם לעלות להר עיבל, וחציו להר גריזים. הכוהנים והלוויים עומדים למטה, פונים את הר גריזים וממטירים צרור ברכות (המפורטת בדברים כח' פסוקים א'-יד) על העם, וכולם עונים אמן, ולאחר מכן פונים אל הר עיבל והופכים שק קללות (המפורטת שם פסוקים טו' סח') על עם, וכולם עונים אמן.
ל
|
כבוד טקס הברכות והקללות, מצווה משה על כל שבט להביא אבן לבנית מזבח, אבן שלא עליה ברזל, לסייד אותה בסיד ולהביא אותם איתם לטקס עצמו.
הרב סעדיה גאון אומר שעל האבנים האלה נכתב כל מצוות עשה ולא תעשה במפורטות בספר דברים הנקרא 'משנה תורה'.
על הר גריזים: שמעון ולוי, ויהודה ויששכר ויוסף ובנימין, ועל הר עיבל: ראובון, גד, אזר, זבולון, דן ונפתלי.
למטה ביניכם היה ארון הבית, ומסביבו הכוהנים, ומסביבם הלווים שהיו נחוצים לעבודה ולא עלו אל ההר.
קודם כל פנו הכוהנים לברך ואח"כ לקלל.
הרב יהודה קרויזר אומר על המעמד הזה שהוא ממש בגדר מעמד הר סיני מכיוון ש-א. כל העם השתתף בו, ו-ב. באותו מעמד יהושוע קורא את כל מצוות העשה והעל תעשה, שהם בעצם תמציתה של התורה כולה.
ואז, ממשיך הטקס המוזר הזה, וכל עם ישראל חוזר ויוצא מארץ ישראל וחוזר אל עבר הירדן.
אז בשביל מה נכנסו ויצאו מהארץ?
הם הרי עומדים בכניסה לארץ ישראל ומשה מדבר איתם על כיבוש הארץ, וכל שאר המצוות והאזהרות לגבי הגויים, אז איך הם נכנסו ויצאו בלי פגע?
ובשביל מה בכלל להיכנס ולצאת?
ועונה הרב קרויזר תשובות כל-כך יפות.
1. הטקס הזה, הדומה כל כך למעמד הר סיני, היה צריך להתקיים עם הדור הזה שלא היה נוכח במעמד המקורי כדי ללמד אותנו יסוד מאוד חשוב, שכל הקיום שלנו של עם ישראל בארץ ישראל תלוי בקיום תורה ומצוות. שאם נקיים את התורה ונלך בדרכי ה' יחולו עלינו כל הברכות, ואם חו"ח לא נקיים ולא נשמור את התורה, יתקיימו כל הקללות ולא נוכל להמשיך ולהישאר בארץ ישראל.
2. הקב"ה רצה להראות לעם ישראל – זה שלא חווה את יציאת מצריים – שאפשר להיכנס לארץ ולכבוש אותה בלי שום מאמץ, בצורה ניסית. תחשבו על זה, מיריחו לשכם צועדים מיליוני בני אדם באין מפריע. אף אחד לא מתנכל להם, אף אחד לא מפריע להם, תושבי הארץ הגויים לא ניצלו את המעמד הזה כדי לפגוע בבני ישראל, למרות שהם יודעים שהם חונים ומתכוננים להיכנס לארץ לכבוש אותה.
ויחד עם זה, הרמב"ן כותב על מה שכתב הרמב"ם[5] בספר המצוות, שם הוא מונה את מצוות ישוב ארץ ישראל בתור אחת מרמ"ח מצוות עשה, ומציין את מקורה מפרשת מסעי החותמת את ספר במדבר: "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ: [6], ומסביר שהקב"ה לא עושה להם נס שכזה על מנת לאפשר לנו, לעם ישראל, לקיים את מצוות עשה של כיבוש הארץ וההתיישבות בה.
כי למרות שהקב"ה יכול לעשות לנו נס, אנחנו עושים בדין בדרך הטבע ולא סומכים על הנס. כמו שכתוב: "אֵין סוֹמְכִים עַל הַנֵּס הוא כלל לפיו אסור לאדם לסמוך שיתרחש לו נס מן השמים, במקום שיש חשש סכנה או איסור.
אסור לאדם לעשות דבר שיש בו חשש סכנה, תוך הסתמכות על נס שיארע לו, שנאמר (דברים ו, טז): "לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם".[7]"
{
אם דיברנו על חוקים (לא שכליים) ומשפטים (שכליים), בהמשך הפרשה אנחנו מקבלים גם חוקים הנוגעים לכשרות ולטהרה, אבל מיד אחרי הברכות והקללות אומר הקב"ה לעם ישראל: "וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת, אֵת כָּל-הַחֻקִּים וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם, הַיּוֹם.[8]" ואז נותן רשימה שלימה של ציוויים הנוגעים לגויים היושבים בארץ: להכחיד כל עבודה זרה ולהישמר לא ללכת בדרכי הגויים, לא לסגוד לעבודה זרה, לא לאמץ את המנהגים שלהם, וכורך את כל זה ביחד עם הוראות לזיהוי נביאי שקר (על מנת שאפשר יהיה להתרחק מהם), ועם הציווי להשמיד ערים שכל יושביהן התפקרו.
לחלקנו הציווים האלה הם חוקים - לא שכליים. לא ברור להם, לא הגיוני להם. מה רע בגויים. גם הם אנשים בדיוק כמונו. "הם השכנים שלנו" "מה זה הגזענות הזאת" "אני מכבד/ת", "חיה ותן לחיות", וכל מיני אמירות שמטשטשות את הקו הברור שאמור להיות בינינו לבינם. וזה נכון הם אנשים בדיוק כמונו, וזה נכון, כתוב גם "חכמה בגויים תאמין[9]".
ב
|
מגילת איכה מתאר הנביא את מצבו של עם ישראל לאחר חורבן הבית: "... מלכה ושריה בגויים, אין תורה, גם נביאיה לא מצאו חזון מה'" (פרק ב פסוק ט). עם ישראל לאחר החורבן היה תחת שלטון זר, ללא מנהיג מתוכו. כתוצאה מכך - "אין תורה" - אין בהם מורה הוראה (רש"י), וגם נביאים ששומעים את דבר ה' ומעבירים אותו לעם כבר אינם בנמצא.
על הפסוק הזה אומר המדרש: "מלכה ושריה בגויים אין תורה - אם יאמר לך אדם: יש חכמה בגוים - תאמן... (ואם יאמר לך אדם) יש תורה בגוים - אל תאמן, דכתיב: מלכה ושריה בגוים אין תורה" (מדרש איכה רבה פרשה ב סימן יג).
הקשר המשולש - עם ישראל החי בארץ ישראל על פי תורת ישראל - הוא זה שמאפשר לנו חיים שלמים עם השראת שכינה. בגלות, כאשר קשר זה נותק, פסקה הנבואה ובמידה מסוימת גם מאור התורה כבה.
מצד שני, חכמה אנושית שכלית וניסיון חיים הם דברים שיכולים להיות לכל אדם מכל אומה ולשון.
מסופר בגמ' שרבי יוחנן היה נוהג לקום מפני זקני הגויים בגלל ניסיון החיים הרב שצברו במהלך חייהם (מסכת קידושין דף לג עמוד א בסוף). הרמב"ם בתחילת הקדמתו למסכת אבות ("שמונה פרקים") כותב: "ודע, כי הדברים אשר אומר אותם באלו הפרקים... הם עניינים מלוקטים מדברי החכמים (חכמי ישראל)... ומדברי הפילוסופים גם כן ומחיבורי הרבה בני אדם. ושמע האמת ממי שאמרה". על הפילוסוף היווני אריסטו כותב הרמב"ם: "הוא אשר לימד לבני אדם את דרכי ההוכחה וחוקיה ותנאיה" ("מורה הנבוכים" חלק ב פרק טו).
התורה שייכת רק לנו, לעם ישראל. החכמה האנושית, כשמה כן היא, שייכת לכל המין האנושי וכדאי ללמוד אותה מכל אחד שיש לו משהו ממנה.[10]
אבל, כמו שאומרת הרבנית ימימה מזרחי: "כמובן שהגויים הם בני אדם, אבל הנשמות לא שייכות."
אבל לרבים מאיתנו הציווים האלה הם משפטים... כי זה ברור. אבל למי שאנחנו רואים שזה לא ברור חובה עלינו להבהיר בנחת ובאהבה - שאם לא נשמור על עצמנו, נתבולל, ואם חו"ח נתבולל, לא יהיה יותר עם ישראל, ואם זה יקרה, אז מי ישמור על התורה? ואם לא יהיה מי שישמור על התורה אז איך יתקיים העולם?
כתוב בספר ירמיהו: "כֹּה אָמַר ה' אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי.[11]"
ומוסבר[12]: "אם לא תהיה תורה בעולם באיזשהו יום או לילה, חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ – הקביעה האלוקית שהשמים והארץ יעמדו במקומם – לֹא שָׂמְתִּי, היא תבוטל. אם יום אחד או לילה אחד ואפילו חלק מהיום או מהלילה יישאר העולם ללא לימוד התורה – העולם ייחרב. רק נוכחותה של התורה מקיימת את העולם. אם חלילה נעזוב את התורה – אין קיום לעולם כולו."
{
לפעמים אנשים חושבים שאם הם גרים בארץ ישראל, או אם הם ישראלים שמדברים עברית ושומרים על מסורת שמירת החגים, זה מספיק. זה מספיק להם וזה מספיק גם כדי לשמור על הילדים שלהם.
אבל חשוב מאוד לשים לב שיש כאן חשיבה שהיא מאוד לטווח קצר. צריך ראייה לטווח ארוך כדי שנבין עובדה אחת חשובה מאוד שיש נטייה להתעלם ממנה.
אם כולנו נחיה ככה, אם כולנו נהיה יהודים רק בלב, אז איפה יעלה הבן שלנו לתורה כשיגיע זמנו להיות בר מצווה? איפה נמצא רב שיעשה ברית מילה?
כמו שכותבת יעל זהבי במגזין קשר יהודי[13] ומתארת דו-שיח הנוגע לשמירת התורה והמצוות בארץ ישראל בין חברותות האחת דתיה והשנייה חילונית שפותחת בשאלה:
"'עכשיו, כשאנחנו כבר כאן, בארץ ישראל, האם אנחנו עדיין זקוקים לתורה שתגדיר את הזהות שלנו?'
- 'מה את אומרת?' אני מחזירה לה את האחריות.
- 'אני חושבת שעכשיו המצב שונה לגמרי. אנחנו כאן במדינת ישראל, וגם מי שאיננו שומר מצוות יכול להמשיך ולהגדיר את עצמו כיהודי...'
- 'זה נכון. אבל עדיין בואי נערוך לרגע תרגיל קטן. נדמה לעצמנו מציאות שבה אין בכלל חלילה יהודים שמחויבים לשמירת מצוות. מה שנקרא 'יהודים אורתודוכסים'. כמה זמן לדעתך ממשיכה מדינת ישראל להיות מדינה יהודית? כמובן, יתכנו אנשים שגרים כאן שהמחויבות למדינה יהודית איננה משמעותית עבורם. אבל אם אאלץ חלילה לבחור בין זהותי כיהודייה לזו הישראלית – אכריע לטובת הראשונה. לא רק כי היא יותר חשובה לי אלא בגלל שהיא יותר חשובה גם לך..."
- אני מבינה (אבל) למה כדי לשמר את הזהות שלי אני צריכה להיות צמודה לשולחן ערוך? כל כך קיצוני? הנה, בבית בו גדלתי חגגו את כל החגים, העריכו מנהגים ומסורת, ואף שאי אפשר לומר ששמרו מצוות, אני עדיין מרגישה יהודייה מאוד.'
- 'וחשוב לך, לדוגמא, להדליק בבית נרות חנוכה ולקחת את הבן שיוולד לך בע"ה לבית הכנסת בגיל 13 כדי שיניח תפילין?'
- 'בדיוק' שרון אמרה בביטחון.
- 'וחשוב לך, לדוגמא, להדליק בבית נרות חנוכה ולקחת את הבן שיוולד לך בע"ה לבית הכנסת בגיל 13 כדי שיניח תפילין?'
- 'בדיוק' שרון אמרה בביטחון.
- 'ומי לדעת, ישמור בינתיים, 13 שנים, על בית הכנסת וייצר עבורך תפילין ונרות חנוכה, כדי שכאשר ואם תרצי לקחת משהו מהמדף היהודי שלך הוא יחכה לך שם, שלם ומוכן לשימושך?'"
אותי הקטע הזה צימרר ממש.
 |
| הגב' צילי שניידר, יו"ר ארגון "קשר יהודי" מקבלת את "פרס ירושלים לאחדות ישראל" בבית הנשיא מר ראובן ריבלין (יוני 2016) |
{
גם עם ילדים זה קורה לנו. לפעמים אנחנו לא רואים כמה צעדים קדימה. בגלל עומס החיים, בגלל כל מיני דברים, אנחנו תקועים בעתיד המאוד קרוב, ולא עוצרים רגע להתבונן לכיוון האופק ולהבין דבר מתוך דבר מתוך דבר.
יהיו גם כאלה שיגידו "בשביל מה לחשוב כל כך רחוק, כל כך הרבה דברים יכולים להשתנות בדרך?"
ויהיו גם כאלה שיגידו: "בשביל מה לצפות עתיד עגום ושחור כל כך?"
אבל אני מעדיפה להתכונן לרע ביותר ולקוות לטוב ביותר. Better safe than sorry.
אני חושבת שזה נבון יותר.
זה אולי דורש יותר השקעה וויתורים עכשיו, אבל התמורה לדעתי שווה את המאמץ.
בגלל זה אנחנו עושים ביטוח לרכב, וביטוח בריאות.
אז למה לא ביטוח לנשמה?
{
אומר הקב"ה לבני ישראל: "הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם, אַחֲרֵי, הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ; וּפֶן-תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיקֶם לֵאמֹר, אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת-אֱלֹקֵיהֶם, וְאֶעֱשֶׂה-כֵּן, גַּם-אָנִי.[14]".
מפרש לנו פשוטו של מקרא: "אפילו לאחר שהגויים הללו כבר יושמדו ויאבדו, שאז תדע ברור שאין שום ממש בכל אליליהם אשר לא הושיעום. בכל זאת עדין יש לך להישמר לבל תלמד מהם להימשך אחרי סוג עבודתם, לבוא ולעבוד את ה' אלוקינו באופנים שהם עבדו לאליליהם."
הציווי על אי התערבבות עם עמי הארץ הוא לא ציווי פשוט.
התורה מדגישה שאפילו לאחר שהם כבר יושמדו ולא יהיו בארץ, עדיין נצטרך להיזהר.
להיזהר לא לעשות כמוהם.
המשיכה אל האחר, והלא מוכר היא נטייה שמוטבעת בנו כבני אדם. זה מה שדוחף אותנו להתקדם, להשיג הישגים, לדחוף הלאה ולהתפתח. המוח שלנו אוהב גירויים חדשים , אחרים. אנחנו לא אוהבים שגרה. רוצים חדש, מסעיר, אחר.
אבל התורה אומרת לנו, שאנחנו צריכים להילחם בדחף של העשייה, ולכפות על עצמנו אי עשייה, למרות שזה מה שדוחק בנו במפנים. מסעיר לנו את הדימיון ומרתק את המחשבה.
אי עשייה היא הרבה פעמים הרבה יותר קשה מעשייה. להתאפק ולא לעשות משהו שנורא נורא רוצים לעשות, לפעמים הרבה יותר קשה מאשר לעשות משהו שהוא מאוד מאוד קשה, או שממש לא בא לנו לעשות.
תבחנו בעצמכם מה קשה יותר: להתאפק לא לרכל כשמדגדג בקצה הלשון ו'מתים' לספר למישהו, או לעמוד במטבח לבשל 4 שעות?
מה קשה יותר: להתאפק ולא לתת פליק כשנורא נורא כועסים, או לשבת לשחק עם הילדה כמה שעות עם הבובות?
עכשיו אולי תוכלו גם להבין מדוע לילדים שלנו כל-כך קשה לעמוד בלחץ חברתי. וגם בלי לחץ חברתי לא להתנסות בדברים שמאוד מסקרנים אותם.
הלא לעשות לפעמים הרבה יותר קשה.
אז מה עושים תשאלו?
הכי טוב לדאוג שלא יסתובבו בחברה שעושה דברים שאת ם לא רוצים שהם יעשו. בברכות השחר אנחנו מתפללים: "וִיהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלקַי וֵאלקֵי אֲבותַי, שֶׁתַּרְגִּילֵנִי בְּתורָתֶךָ. וְתַדְבִּיקֵנִי בְּמִצְותֶיךָ. וְאַל תְּבִיאֵנִי לִידֵי חֵטְא. וְלא לִידֵי עָון. וְלא לִידֵי נִסָּיון. וְלא לִידֵי בִזָּיון. וְתַרְחִיקֵנִי מִיֵּצֶר הָרָע. וְתַדְבִּיקֵנִי בְּיֵצֶר הַטּוב. וְכוף אֶת יִצְרִי לְהִשְׁתַּעְבֶּד לָךְ. וּתְנֵנִי הַיּום וּבְכָל יום לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים בְּעֵינֶיךָ וּבְעֵינֵי כָל רואַי. וְגָמְלֵנִי חֲסָדִים טובִים."
אנחנו מבקשים מהקב"ה כל בוקר שלא יעמיד אותנו בפני ניסיון.
אז על אחת כמה וכמה שמוטל עלינו שלא להעמיד את הילדים שלנו בפני ניסיון, עד כמה שידינו משגת לא לשים אותם במקוות או במצבים שבהם הם יצטרכו לעמוד בניסיון של בחירה בין הצורך לחקור ולהתנסות לבין מה שנתפס בעייני הילדים כקונפורמיות של אי העשייה.
כי קשה יותר להימנע ממשהו, מאשר מעשיה של משהו.
תזכרו את החוק הזה.
דבר שני, דוגמא אישית. דוגמא אישית. דוגמא אישית.
איך אמר לי פעם גבי לנקרי שלנו? "אל תדאגי, התפוח לא נופל רחוק מן העץ!".
{
הרב לאו מבקש להפנות את תשומת ליבנו לנקודה מאוד מעניינת. הוא מבקש שנשים לב לסתירה דקדוקית בפסוק הפותח את הפרשה. כתוב: "רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה."
רְאֵה בלשון יחיד, לִפְנֵיכֶם בלשון רבים.
ואנחנו כבר יודעים שאין שום דבר סתם בתורה, ושיש כאן שיעור עבורנו.
מלמד אותנו הרב לאו שעלינו להבין שאמנם התורה ניתנה לכולנו, ולכן כתוב לִפְנֵיכֶם, ברבים.
לִפְנֵיכֶם, כי התורה ניתנה לכולנו ביחד, והתורה שייכת לכולנו.
לִפְנֵיכֶם, כי התורה ניתנה לכל העם באופן שווה.
התורה שייכת לכל אחד ואחת מאיתנו בדיוק באותו אופן. אין אף אחד בעם ישראל שהתורה שייכת לו יותר מלאחר, בלי שום קשר לדרגת דתיותו.
כמו המשפט שהמצאתי וששיננתי לעצמי לכל אורך תהליך ההתקרבות שלי: "לדוסים אין מונופול על התורה!"
אבל, הפסוק פותח ב- רְאֵה בלשון יחיד. ללמדנו שמה שכל אחד ואחד מאיתנו עושה עם התורה הוא לגמרי לגמרי אישי.
מה שכל אחד ואחת מאיתנו יבחרו לעשות עם התורה תלוי רק באדם עצמו. ברצון שלו.
זוהי עבודה פנימית של כל אדם, אף אחד לא יכול לבחון מה בליבו של אדם מלבד הקב"ה. מה שהאדם בוחר לעשות עם הזכות שניתנה לכולנו בהר סיני תלויה אך ורק באדם עצמו, ולכן רְאֵה בלשון יחיד.
בהפטרה של שבוע שעבר קראנו בספר ישעיהו: "מִהֲרוּ בָּנָיִךְ מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ[17]"
כתוב בגמרא: "אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר (ישעיהו נד, יג) וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ. אל תקרי בניך אלא בוניך[18]"
וגם מזה אנחנו יכולים להבין שבנייה או הרס וחורבן, תלויים באדם עצמו, שניהם מִמֵּךְ יֵצֵאוּ, שניהם מקורם באדם עצמו, ב: רְאֵה בלשון יחיד ולא ב: לִפְנֵיכֶם, ברבים.
{
גם בחינוך ילדים וגם בזוגיות אנחנו צריכים לזכור שאנחנו לא יכולים לכפות על האחר את האמונות שלנו ואת הדעות שלנו, גם אם אנחנו בטוחים שהן הכי נכונות בעולם, והן האמת ממש ממש.
אבל יחד עם זה, אסור לנו לשתוק.
עם הילדים יותר מאשר עם בני הזוג, כי בסופו של דבר הילדים עדיין ילדים ויש לנו תפקיד בחינוכם.
אבל אין בחוזה הנישואין שלנו, לעומת זאת, שום סעיף המחייב אותנו לחנך את בני הזוג שלנו. נהפוך הוא. אנחנו צריכים לתת להם מקום להיות מי שהם, ולהתגמש ולהתאים את עצמנו, ובו בזמן לשמור גם על המרחב האישי שלנו. כלומר, לא להתקפל ולהעלם, אלא להתגמש ולהתאים. אחד עם השני, לא אחד על חשבון השני.
אבל עם הילדים, צריך להלך על חבל דק. מצד אחד לאפשר להם לגלות את העולם בכוחות עצמם ולעשות בחירות שיבואו מתוכם, בחירות אמיתיות, כך שבסופו של דבר הן גם תהיינה בחירות שיישארו איתם כל החיים, ומן הצד האחר לחנך, להעביר להם את הערכים שלנו, כדי שימשיכו בבגרותם בדרך שבה אנחנו מאמינים שיהיה להם בה הכי טוב.
אז איך עושים את זה?
כמו שאמרנו, רק על ידי דוגמא אישית. זו הדרך היחידה שבה אנחנו גם מעבירים את מה שאנחנו רוצים שהם יבחרו, וגם שומרים איתם על מערכת יחסים מצוינת שבה הם מרגישים שהם בסדר, שהם אהובים ושמקבלים אותם כפי שהם.
יש דברים שלומדים רק כשחיים אותם.
אחד הדברים האלה הוא חינוך יהודי.
אף ילד לא נולד ויודע מיד את המצוות וההלכות. הוא גדל לתוך זה. הוא מסתכל סביבו רואה מה כולם עושים, ורוצה לחקות אותם. זה הדבר הכי טבעי של כל ילד.
הם רואים אותנו מסדרים את הקניות- אז גם הם רוצים להוציא מהסל.
הם רואים אותנו פותחים וסוגרים את דלתות ארונות המטבח – אז גם הם רוצים.
ואם לא חוסמים אותם, ומאפשרים להם כשהם ממש קטנים קטנטנים (אפילו שמסתכנים בשבירה, או בזה שזה יקח הרבה יותר זמן מהמתוכנן, או שאח"כ נצטרך לסדר הכל שוב), אז הם גדלים לתוך מצב טבעי שבו עוזרים בבית. זה בכלל לא דבר שצריך לבקש, או להכריח. זה פשוט מובן מאליו.
אותו דבר חינוך ליהדות. כשילד רואה את אבא מניח כל בוקר תפילין – גם הוא רוצה.
אם ילדה רואה את אמא עושה נטילת ידיים כל בוקר – גם היא רוצה.
לא סתם בנות לאימהות בשלניות אוהבות להיות במטבח – הן רואות את אמא עושה, וגם הן רוצות.
(זה בנוסף לטבע הנשי להזין , שזה באמת סיפור לספר אחר).
את הדברים שדוחפים ודוחקים את הילדים לעשות כשהם עדיין לא מוכנים להם, עם הדברים האלה רוב הסיכויים שיהיו בעיות, את הדברים האלה רוב הסיכויים שהילד בבגרותו ידחה.
כי כשמכריחים לפני שיש מוכנות פנימית, זה מעביר לילד תחושה שהוא לא בסדר, שכמו שהוא זה לא טוב מספיק. זה גורם לו להרגיש שלא אוהבים אותו.
זה כואב.
ומי רוצה להיות איפה שכואב?
{
ולפני סיום כמה מילים על השבת הקרובה.
השבת של פרשת ראה היא שבת מברכים חודש אלול, שהוא חודש התשובה, החודש האחרון של השנה, החודש שבו אנחנו עורכים חשבון נפש על מה עשינו, ומה שלא עשינו, ועל מה שאמרנו ומה שלא אמרנו, מתחרטים ומקבלים החלטות לשנה החדשה שתבוא עלינו לברכה ולטובה ב'ה.
הרבי מלובביץ'[19] מלמד אותנו שתחומי העבודה הרוחנית של חודש אלול רמוזים בראשי התיבות של שם החודש, המתחלקת כמו שכתוב בפרקי אבות[20] לשלושת העמודים שעליהם עומד העולם "על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים."
· אבל לפני הכל חודש אלול הוא חודש התשובה[21], וזה רמוז בפסוק "וּמָל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת-לְבָבְךָ, וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ:[22]". "מידת הלב" כותב הרבי מלובביץ' "המסירה את ה'עורלה', המסתירה את האהבה הטבעית שבין יהודי לקב"ה – היא התשובה."
רק אחרי שהאדם 'מל' את אוטם ליבו ופותח את נפשו לעבודה ה', מגיע שלב הירידה לפרטים:
1. תורה.
"התורה" מסביר הרבי מלובביץ' "אף היא בבחינת 'מקלט', שכן היא מגינה על האדם מפני היצר הרע."
2. עבודה.
עבודה היא תפילה. שהרי מאז שחרב בית המקדש ואין לנו אפשרות להקריב עוד קורבנות, התפילה באה להחליף אותם. כמו שמוסבר במחלקי המים: "התפילה היא תשלום קרבן – חלופה לקרבנות ולעבודת בית המקדש, ובפרט תפילת שמונה עשרה שחטיבה שלימה של ברכות בה... כמו שכתוב במדרש תנחומא כי תבוא: 'שחביב תפילה לפני הקב"ה מכל מעשים טובים ומכל הקרבנות'.[24]"
התפילה רמוזה בפסוק: "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי[25]". "מהות התפילה" מסביר הרבי מלובביץ' "היא ההתקשרות בין האדם לקב"ה, מתוך אהבת ה'. קשר זה מתבטא בפסוק זה, שמציין את ההתחברות בין 'אני' (האדם) ל'דודי' (הקב"ה)."
3. גמילות חסדים.
היא העמוד השלישי שעליו עומד העולם.
ועל זה מוסיף הרבי מלובביץ' שכדי שנצליח לעשות את כל הפעולות האלה "יהודי צריך להתייצב בתחושה של גאולה – שהוא בן חורין לעבוד את ה', ושאין שום ערך לכל ההפרעות למיניהן. ומכאן באה גם הגאולה האמיתית והשלימה, שאף היא מרומזת במילה אלול: אָשִׁירָה לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר[27] הנאמר בשירת הים, שהיא השירה העתידית שישיר עם ישראל בגאולה האמיתית והשלימה."
ונאמר אמן.
{
אז דיברנו על התורה, ודיברנו גם על העבודה, ועכשיו בואו נדבר עוד קצת על גמילות חסדים.
בפרשה שלנו מוזכרת מצוות הצדקה. כתוב: "כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ--לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן.
כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ.[28]"
כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ.[28]"
כתוב, כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ! ללמדנו כמה דברים, אומר הרב קרויזר:
1. לא להסתפק בפעם אחת – 'נתתי אז יאללה תעזבו אותי.', פותחים את דלת או מרימים את הטלפון ואומרים 'תרמנו כבר', וסוגרים את הדלת, את הטלפון, את הלב ואת הכיס.
צריך לחזור ולתת לעני, ולא להסתפק בפעם אחת.
בעל הטורים כותב "תפתח גם את ידך וגם את פיך". קודם כל את היד – תתן כסף, ואח"כ תפתח גם את הפה , תעודד, תנחם. אסור לשכוח שהגלגל יכול גם להתהפך, ולפעמים יש חשיבות הרבה יותר גדולה לדיבור ולתשומת לב האישית מאשר לכסף עצמו.
בעל הטורים כותב "תפתח גם את ידך וגם את פיך". קודם כל את היד – תתן כסף, ואח"כ תפתח גם את הפה , תעודד, תנחם. אסור לשכוח שהגלגל יכול גם להתהפך, ולפעמים יש חשיבות הרבה יותר גדולה לדיבור ולתשומת לב האישית מאשר לכסף עצמו.
כתוב "כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות[29]" ללמדנו כמה התורה מחשיבה את המגע האישי , ואת היחס כמעט כפליים יותר מאשר הצדקה עצמה.
ישנה גמרא שמדגישה את העניין מאוד יפה:
מַר
|
עֻקְבָּא – הָיָה עָנִי בִּשְׁכוּנָתוֹ,
וְהָיָה רָגִיל בְּכָל יוֹם לִזְרֹק לוֹ אַרְבָּעָה זוּזִים בְּצִנּוֹר הַדֶּלֶת.
פַּעַם אַחַת אָמַר: אֵלֵךְ וְאֶרְאֶה מִי עוֹשֶׂה עִמִּי טוֹבָה זוֹ.
אוֹתוֹ הַיּוֹם שָׁהָה מַר עֻקְבָּא בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הַרְבֵּה וְהָלְכָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ.
כֵּיוָן שֶׁרָאָם הֶעָנִי שֶׁהִטּוּ עַצְמָם לַדֶּלֶת – יָצָא אַחֲרֵיהֶם.
בָּרְחוּ וְנִכְנְסוּ שְׁנֵיהֶם לְתַנּוּר גָּרוּף, נִכְווּ רַגְלָיו שֶׁל מַר עֻקְבָּא.
אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: תֵּן רַגְלֶיךָ עַל רַגְלַי.
חָלְשָׁה דַּעְתּוֹ.
אָמְרָה לוֹ: אֲנִי מְצוּיָה בְּתוֹךְ הַבַּיִת וַהֲנָאָתִי קְרוֹבָה.
[אשתו בבית כל היום, לא יוצאת ללמוד בבית המדרש, ודלתה פתוחה לכל. היא מכניסה הביתה כל מי שצריך משהו, ונהנית מקירבתו של האדם, מתעניינת בו, משוחחת איתו, וגם נותנת לו אוכל ושתיה. ולכן הנתינה שלה משובחת יותר, ורגליה לא נשרפו בתנור, כמו רגליו של מר עוקבא, שאולי היה עקבי ותלמיד חכם, אבל הנתינה שלו לא היתה מכל הלב.
וְכָל כָּךְ לָמָּה?
מִשּׁוּם שֶׁאָמְרוּ: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיִּמְסֹר עַצְמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ וְאַל יַלְבֵּן פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים[30].
ואנחנו כהורים, כבני זוג, האם אנחנו כמו מר עוקבא או כמו אשתו?
האם אנחנו עושים להם, נותנים להם, מביאים להם, דברים, כסף.....?
או שאנחנו נמצאים איתם, מקשיבים להם, מדברים איתם, מסתכלים עין לעין, פנים אל פנים, מביעים התעניינות כנה – זו נתינה משובחת ביותר כזו שמקבלים עליה 11 ברכות. ולנתינה כזו אנחנו צריכים לכוון.
{
וממש לסיום, אני בדר"כ מסיימת בשיר, אבל הפעם אסיים בפיוט. או נכון יותר, שורה אחת ממנו.
אחד הפיוטים היותר יפים שאנחנו קוראים בימים הנוראים נקרא ונתנה תוקף[31], המתאר את יום הדין כפי שהוא מתרחש בשמים.
ובו יש שורה מדהימה: "וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה: מַעֲבִירִין אֶת רעַ הַגְּזֵרָה:"
בסידור, מעל המילים וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה, יש שלוש מילים בהתאם:
וּתְשׁוּבָה – צום וּתְפִלָּה – קול וּצְדָקָה – ממון . שלושה עמודים!
הרב אליעזר מלמד כותב: ""שקולה צדקה כנגד כל המצוות[32]" והנותן צדקה מתדבק במידתו של הקב"ה שמחייה ומפרנס את ברואיו. וכיוון שהצדקה מוסיפה חיים לעולם לכן היא מצילה מן המיתה, שנאמר: "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת[33]".
{
יש סגולה מיוחדת לביטול גזירות:
אנחנו גם נוהגים לקרוא מראש חודש אלול ועד יום הכיפורים (40 יום) את מזמור כז' בתהילים: לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי. מזמור כז' הוא מזמור התשובה. 40 יום מסמלים בריאה חדשה, התחדשות, לידה מחדש.
רבי יעקב רוקח בספרו שערי תפילה כותב: "כל האומר 'מזמור לדוד ה' אורי וישעי' מראש חודש אלול עד אחר שמחת תורה, אפילו גזרה רעה נתונה עליו מן השמים יכול לבטלה, ומעביר מעליו כל המקטרגים וכל גזרות קשות ורעות, ויוצא זכאי בדין, ומובטח לו שיוציא ימיו ושנותיו בטוב, ויערב לו".
האר"י הקדוש מסביר כך: "בראש חודש אלול ה' מושיט לך שושנה; דודי לי ואני לו הרועה בשושנים. לכל שושנה יש 13 עלים. השושנה היא י"ג (13) מידות של רחמים. בחודש אלול נפתחים מעליך 13 צינורות של רחמים, שמעניקים לאדם את היכולת להשתנות. ומתי הצינורות נפתחים? כשאומרים את מזמור 'לדוד ה' אורי וישעי'. המזמור מכיל את שם ה' 13 פעמים, כמו מספר עלי השושנה. בכל פעם שאומרים את שם ה', צינור של רחמים נפתח מעליך."
נהוג לומר את הפרק בסיום תפילת שחרית ומנחה. (לפי מנהג האשכנזים - בסיום תפילת שחרית וערבית).
ראש חודש טוב שיהיה לכולנו ולכל בית ישראל.
{
לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה – שנה לפטירתה
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
{
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
{
מקורות:
אורי. (צוות ישיבת בני עציון). (10.5.2006). שאל את הרב. אוחזר מתוך http://www.kipa.co.il/שאל-את-הרב/המקור-לביטוי-חכמה-בגוים-תאמין/
אחינו. (אין תאריך). אבא, מה מחזיק את כדור הארץ? אוחזר מתוך http://acheinu.co.il/?CategoryID=163&ArticleID=5019
ברוד, מ. (עורך). (תשס"ז). שולחן שבת שיחות ורעיונות לפרשיות השבוע מעובדים מתוך אוצר שיחותיו של הרבי מליובאוויטש. פרשת ראה - עמ' 343-342 עפ"י ליקוטי שיחות כרך כט', עמ' 272. ישראל: מכון ליובאוויטש.
הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא: חמישה חומשי תורה עם ביאור המקרא בדרך הפשט, דברים – פרשת ראה. עמ' קמג-רט. ירושלים: לשם ספרי איכות.
זהבי, ש. (מנחם אב תשע"ז). מים שאין להם סוף בתוך וקולם נשמע, מגזין למתנדבי קשר יהודי. עמ' 37. ירושלים: בהוצאת קשר יהודי.
הרב חזיזה, ר. (אין תאריך). תורה מאירה. חומש דברים. עמ' יט-לו. צפת: מוצרי איכות לנשמה.
הרב לאו, י. מ. (1.9.2016). פרשת ראה: הברכה והקללה של תלמידי בית הספר. (סרטון וידאו). אוחזר מתוך https://www.youtube.com/watch?v=4buFuzJB0tc
מוקד תהילים ארצי. (ח' אלול ה'תשע"ו). סגולה מיוחדת לחודש אלול. אוחזר מתוך https://www.tehillim-center.co.il/sgula/60
הרבנית מזרחי, י. (פרידמן, י. עורכת). (תשע"ו). להתפלל, לאהוב, לאכול – לקט סגולות לחנוכה. עמ' 17. ירושלים. [שיעורים בדוא"ל למנויות "פרשה ואשה"].
ספר האגדה - אוצר אגדות חז"ל ברשת: מר עוקבא ואשתו בתנור. אוחזר מתוך https://agadastories.org.il/node/413
הרב קרויזר, יהודה. (10.8.17). שיעורים בתנ"ך: ספר יהושע פרק ח' פס' ל'-לה'. שי לש"י. פודקאסט. אוחזר מתוך http://shayleshay.co.il/bible/yehoshua/15
[4] הרב יהודה קרויזר, בעל אתר שי לש"י, שהוקם ללימוד ולהנצחה ולעילוי נשמות שניים מבניו שלמה וישי קרויזר ז”ל
אחים יקרים ואהובים אשר עלו יחדיו בסערה לגנזי מרומים, אחרי שנהרגו יחד בתאונת דרכים ביום ראשון גשום אחד ב-ל' כסלו ה'תשס"ח 2004, אחרי שסגן שלמה קרויזר האח הגדול בן ה-24, סמ"פ וקצין מצטיין בנח"ל החרדי, בדרכו חזרה מהצבא הביתה לישוב "מצפה יריחו" אסף את אחיו הצעיר, בן הזקונים, ישי קרויזר בן ה-12, מבית הספר "מקור חיים" שבו למד.
[13] ביוני 2016 קיבלה הגב' צילי שניידר את "פרס ירושלים לאחדות ישראל" בזכות פרויקט הדגל של ארגון "קשר יהודי" שבראשו היא עומדת ושאותו ייסדה והקימה לזכר אמהּ ע'ה לפני 14 שנה. ארגון "קשר יהודי" מעודד חילונים וחרדים לפתוח בדיאלוג אינטלקטואלי, אישי וב"גובה העיניים", להקשיב, להכיר מקרוב ולעסוק ביחד במכנה המשותף הבסיסי ביותר - תורת ישראל. נכון להיום נוצרו בארגון למעלה מ-8,000 חברותות אישיות פעילות ודינמיות.
[16] ברכות לג' ב' , גמרא על הפסוק מפרשת עקב: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם־לְיִרְאָה אֶת־ה' אֱלֹקֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל־דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת־ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשֶׁךָ:" דברים, י' יב'
[© Smadar Prager, CGP]
Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה