בס"ד
הלימוד הזה מוקדש לשלושת ילדינו, ששנים מהם נולדו בשבוע הזה, ועלו לתורה בפרשת 'ואתחנן'.
מזל טוב לגל יצחק בן סמדר, ולדנדן דוד בן סמדר, שהקב"ה יברך אותם וישיב עליהם רוח וישפיע עליהם גשם, ותמיד יזכו לקבל מידו הרחבה והפתוחה, לחסות בצילו, ולהתענג על אהבתו. שיזכו להקים בית יהודי נאמן בישראל, ויגדלו ילדים וילדי ילדים שכולם דבקים בה' והולכים בדרך התורה והמצוות.
"הוֹדוּ לַה' כִּי-טוֹב: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ."(תהילים קלו' א'). תודה לה' על כל הטוב שהוא משפיע עלינו. תודה על הכל.
מזל טוב לגל יצחק בן סמדר, ולדנדן דוד בן סמדר, שהקב"ה יברך אותם וישיב עליהם רוח וישפיע עליהם גשם, ותמיד יזכו לקבל מידו הרחבה והפתוחה, לחסות בצילו, ולהתענג על אהבתו. שיזכו להקים בית יהודי נאמן בישראל, ויגדלו ילדים וילדי ילדים שכולם דבקים בה' והולכים בדרך התורה והמצוות.
"הוֹדוּ לַה' כִּי-טוֹב: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ."(תהילים קלו' א'). תודה לה' על כל הטוב שהוא משפיע עלינו. תודה על הכל.
יַהֲדוּת וְהוֹרוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת ואתחנן ותשעה באב
מתי כבר יגיע היום
על חורבן ועל תקווה.
על אבל ועל שמחה.
על הודיה ותפילה,
ועל שנה שלימה שעברה.
השיעור הזה בנוי משני חלקים: חלקו הראשון מתייחס לפרשת ואתחנן, וחציו השני לתשעה באב.
משה רבינו עולה על הר נבוֹ לראות את הָאָרֶץ, אֶת אֶרֶץ ישראל, אליה לא יוכל להיכנס;
ועשרת הדברות מפורטות שוב[3].
פרשת וָאֶתְחַנַּ֖ן היא הראשונה מבין שבע שבתות הנחמה בין השבת שלפנינו שלפני ט"ו באב לשבת שלפי ראש השנה. השבת הזו גם נקראת על שם הפטרת הנחמה שלה שבת נחמו, שהיא הראשונה מבין השבע: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי--יֹאמַר, אֱלֹקֵיכֶם.[4]".
בפרשתנו משה ממשיך את שלושים ושבעת הימים בהם הוא מדבר אל עם ישראל ולסכם את כל הקורות אותם מיציאת מצרים עד ליום שבו הוא עומד להיפרד מהם. הוא התחיל לדבר ב-א' בשבט, והוא יסיים ב-ז' אדר.
{
אבל הפרשה פותחת בתחנונים. "וָאֶתְחַנַּ֖ן אֶל־֑ה' בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹֽר׃ [5]" וָאֶתְחַנַּ֖ן – גימטרה [6]515.
משה מספר על חמש מאות וחמש עשרה התפילות שהוא התפלל לקב"ה, והתחנן אליו שיוּרשה לו להיכנס לארץ ישראל.
חמש מאות וחמש עשרה!
פעם, ועוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם -- חמש מאות וחמש עשרה פעמים.
ולאף אחת מהתפילות האלה הוא לא נענה.
ואז, אחרי הפעם החמש מאוד וחמש עשרה ה' זורק למשה את הפצצה.
ה' מדבר ואומר למשה: "רַב-לָךְ--אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד, בַּדָּבָר הַזֶּה".[7]
ה' מדבר ואומר למשה: "רַב-לָךְ--אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד, בַּדָּבָר הַזֶּה".[7]
תפסיק. די. תפסיק לדבר. אל תדבר אלי עוד בעניין הזה. אל תתפלל יותר. אל תבקש ממני עוד את הדבר הזה. ה' אומר למשה (כביכול): יקירי, אין סיכוי. חבל על האויר שלך. החלטתי, וזהו! אתה לא נכנס לארץ. נקודה. סימן קריאה.
ה' אומר למשה: לא!
איזה חורבן זה. איזה מפח נפש נוראי. איזו תחושה זו שאחרי שמשה היה עבור הקב"ה בדיוק מה שהוא ביקש ממנו להיות, אחרי שהוא הקדיש את חייו לקב"ה, הקב"ה לא מוכן לוותר לו על העונש.
כמה אפשר להרגיש לא אהובים במצב כזה.
נו, ה' תסלח לי, מבקש משה רבנו, והקב"ה לא רוצה לסלוח לו.
וואו.
איזה כאב לב.
איזה חורבן בתוך מערכת היחסים. למה? לא מגיע לי שתסלח לי?
הייתי המשה רבנו הכי טוב בעולם שלך[8], למה לא?
{
אני חייבת להתוודות שבכל פעם שאני קוראת את הפרשה הזו אני בוכה. זה כל-כך עצוב לי.
עצוב לי על משה. עצוב לי שככה מסתיימים חייו; בתו צורם כל-כך.
עצוב לי להיפרד ממשה.
אבל בעיקר עצוב לי לראות איזו מתנה קיבלנו, ואיך לא הערכנו, ואיבדנו.
איבדנו את בית המקדש. ועכשיו הקב"ה נעלם לנו. לא נעלם התפוגג, נעלם לא רואים אותו. נעלם מסתתר.
אַיֶּכָּה?[9]
כמו במשחק מחבואים. הוא מתחבא, מסתתר, נעלם לנו. אנחנו לא רואים אותו.
אבל הוא שם.
מחכה לנו שנחזור. שנשוב הביתה.
{
מהאינטראקציה שבין משה לקב"ה אנחנו יכולים ללמוד שלושה דברים:
1. לדעת איך לקבל את הדין באהבה
2. לאהוב את הילד בלי לוותר על השיעור (העונש)
3. מותר להתגעגע לגעת גם במה שמחוץ להישג ידינו
בואו נלמד ביחד אחד אחד.
{ לדעת איך לקבל את הדין באהבה
היינו מצפים שאחרי שבן אדם מתחנן 515 פעם לבטל את עונשו, והוא מקבל לא רבתי וחד משמעי, הוא יתפנה להתכנסות עצמית וליקוק פצעים לפני שהוא אוזר כוחות להמשיך הלאה.
כן. זה כשמדובר בבן אדם מן השורה. אבל אנחנו מדברים כאן על נביא הנביאים, ענק הענקים, ענו הענווים נטול האגו משה רבנו.
הוא מלמד אותנו איך עושים נעשה ונשמע שיוצא ממנו קבלת הדין באהבה.
"וַנֵּ֣שֶׁב בַּגָּ֔יְא מ֖וּל בֵּ֥ית פְּעֽוֹר׃[10]" מפרש לנו רש"י: "ונשב בגיא וגו' – ונצמדתם לעבודה זרה, ואף על פי ועתה ישראל שמע אל החוקים והכל מחול לך ואני לא זכיתי לימחל לי."
לא רק שהקב"ה אומר למשה לא! אתה לא נכנס לארץ ישראל, הוא גם אומר לו שהוא לא מוחל לו על חטאיו. הקב"ה אומר למשה שבקבלתו את העונש הזה הוא מכפר לעם על חטאיו.
והוא, כמו המנהיג המדהים הרחום והאוהב שהוא, מקבל עליו בשבילנו. הוא מוכן לוותר כדי שאנחנו נתחיל את חיינו בארץ ישראל עם דף נקי.
משה שומע את הלא רבתי, ומיד עובר לסדר היום וממשיך להתמקד בעם ובתפקידו: להעביר להם את דברי ה' וללמד אותם את התורה היטב לפני שהוא יעזוב אותם ויעבור לעולם הבא.
משה פשוט לא יורד לפסים אישיים בכלל. הוא מסיים את תפקידו בדיוק כפי שהתחיל אותו: חוליה מקשרה בין הקב"ה לעם ישראל.
איך הוא עשה את זה?
הרבי מלובביץ' מלמד אותנו שהסיבה שמשה התפלל כל כך הרבה תפילות לא היתה אישית. הוא לא התפלל כי הוא חשב על עצמו ועל הרצון שלו להיכנס לארץ ישראל.
אפילו כאן, אפילו את 515 התחינות הוא התפלל עבור כלל בני ישראל: ""מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל? וכי לאכול מפריה הוא צריך?! או לשבוע מטובה הוא צריך?! אלא כך אמר משה: הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל. אכנס לארץ כדי שיתקיימו כולן [כל המצוות] על-ידי[11]".
משה ידע שמעשי ידיו נצחיים, הוא ידע שאם יוביל את בני ישראל אל הארץ, בית המקדש לא ייחרב, ובני ישראל לעולם לא יצאו לגלות."
משה רצה להיכנס לארץ ישראל כדי להבטיח שעם ישראל יקיים את כל המצוות כראוי, כדי להבטיח שבית המקדש לא ייחרב ועם ישראל לא יצא לגלות.
ומכיוון שלא עלה בידו, הוא הפסיק להתווכח עם הקב"ה, ועבר הלאה: ללמד אותם הכי טוב שהוא יכול, כדי שאולי גם בלעדיו יצליחו.
המסר של משה רבינו: כדי לקבל את גזר הדין באהבה צריך לא לקחת דברים באופן אישי.
{ לאהוב את הילד בלי לוותר על השיעור (העונש)
הקב"ה נותן לנו כאן את השיעור האולטימטיבי להורים: איך לתת עונש ועדיין להעביר לילד את המסר שאנחנו איתו בצערו, בקושי שלו. שאנחנו אוהבים אותו יחד עם, ולמרות שנתנו לו עונש.
תראו מה קורה כאן: משה היכה בסלע כשהיה אמור לדבר אליו, ועל זה נענש.
עכשיו אנחנו לא נדבר על המקרה עצמו, ועל מה קרה. גם לא נדון אם העונש צודק או לא. עכשיו אנחנו מתייחסים למצב כאל מצב נתון. זה מה יש.
כאמור, משה מתחנן ומפציר ומתפלל חמש מאות וחמש עשרה תפילות לקב"ה לבטל את עונשו, או לפחות להקל בו ולתת לו להיכנס לארץ ישראל – ולא נענה.
אבל הקב"ה מלמד אותנו שלא להפוך את ליבנו לאבן.
נכון, הילד עשה משהו והגיע לו עונש – אנחנו חייבים לחנך, והוא חייב להתחנך , אחרת יהיה לו רע ומר וקשה מאוד בחייו הבוגרים, אבל לא צריכים לעמוד מנגד מול הילד ולראות אותו סובל בלי להגיש לו יד מנחמת.
הקב"ה (כאילו) אומר למשה, 'אני מבין שזה כואב לך , ואני מבין שהעונש קשה לך, ואני אוהב אותך, ואני רוצה שתדע שהכאב שלך נוגע לי, ואני לא אדיש אליו.
את העונש אני לא יכול לבטל או להקל, אבל אני יכול להמתיק לך את המצב. אני יכול לתת לך משהו אחר שיגרום לך להרגיש הרבה יותר טוב למרות העונש.'
והקב"ה נותן למשה לעלות אל הר נבו ולראות את כל ארץ ישראל לפני מותו, ה' אומר לו: "עֲלֵ֣ה ׀ רֹ֣אשׁ הַפִּסְגָּ֗ה וְשָׂ֥א עֵינֶ֛יךָ יָ֧מָּה וְצָפֹ֛נָה וְתֵימָ֥נָה וּמִזְרָ֖חָה וּרְאֵ֣ה בְעֵינֶ֑יךָ (את כל ארץ ישראל) כִּי־לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֥ן הַזֶּֽה׃ [12]"
הקב"ה מלמד אותנו לא להיות אדישים לכאבו של הילד, להיות עם הילד בצערו על ולהמתיק לו את המר.
{ מותר להתגעגע לגעת גם במה שמחוץ להישג ידינו
וזה משהו חדש שלמדתי השנה שמאוד נגע לליבי.
הרב תמיר כהן מישיבת מעלות כותב נפלא כך: "הרב נריה מביא בספרו: "מועדי הראי"ה" דברים ששמע מפי הרב קוק בפרשת ואתחנן, ומהם עולה תמונה שונה[13].
בפרשת ואתחנן אמר מרן הרב זצ"ל על שולחנו הטהור:
מידות גדולות שהיו צריכות להקבע במסד האומה, נפתחו בגדולי - גדולים, והם שהעמיקו בהם עד השיתין של הנפש, והעלו אותם למרומים שברוח.
מידות החסד והאהבה נפתחו על ידי אברהם אבינו, מידות הגבורה והיראה נפתחו על ידי יצחק אבינו, וכיוצא בזה.
והנה רצה הקב"ה לפתוח שערי מידה חדשה, להעמיק בלב האומה הישראלית, מידת געגועים לארץ ישראל, שגם בהיותם על אדמת נכר, תהיינה עיניהם נשואות לציון, וליבם יהיה מלא המיה לארץ אבותיהם, ועמד ופתח מידה זו על ידי רעיא מהימנא, השליח הראשון אשר נשתלח לגאול את ישראל.
"ואתחנן אל ה'... אעברה נא ואראה את הארץ הטובה" (דברים ג', כג-כה) - שיטח משה רבנו תחנונים ותפילות כמנין ואתחנ"ן, והרחיב והעמיק רבות רבות בהפצרותיו, ככל המבואר בספרי הקדמונים, ובמיוחד ב"מגלה עמוקות", ובתחנוניו - תפילותיו המרובות של משה רבנו, נפתח מעין עמוק ביותר של געגועים לארץ ישראל שכוחו המרווה יפה לכל הדורות. ומאז כל השואב ממעיינו של משה רבנו, גם אם הוא נמצא במרחקים, מתגעגע הוא לארץ ישראל, ואין סוף לצימאון, ואין גבול לכמיהה, כי גדול המעיין ועמוק הוא.
תפילתו של משה לא נענתה במישור הנקודתי. בקשתו להיכנס לארץ ישראל לא התקבלה, אך תפילה זו פעלה רבות וקבעה לדורי דורות את מעיין הגעגועים של עם ישראל לארץ ישראל."
איזה יופי של דבר. כמיהתו של משה להיכנס לארץ ישראל, מוסיפה ומהדהדת בליבותינו עד היום הזה, כי בגעגועיו של משה לארץ ישראל, הוא טבע בנו את היכולת הזו להתגעגע לארץ ישראל.
להתגעגע, מלמדת הרבנית ימימה מזרחי, זה לרצות לגעת ושזה יגע בחזרה: גע גע, מת-גע-גע, מתגעגע.
"געגוע הוא תמיד רגש הדדי. אפשר להביט במישהו והוא לא מביט בך חזרה, אפשר לדבר למישהו והוא לא מקשיב, אבל אי אפשר לגעת במישהו ושהוא לא יגע בך חזרה; גע-גע.
געגוע הוא תמיד הדדי. וזה הנס הכי-הכי גדול, להתגעגע ולקבל.[14]"
איזו מתנה ענקית נתן הקב"ה למשה. הוא אמנם לא נכנס לארץ אבל הוא זכה לגעת בה מכורח הגעגוע שלו אליה.
הרב תמיר כהן ממשיך וכותב כל-כך יפה שבחרתי להביא את מילותיו בשלימות, בדיוק כפי שכתבן:
"וממשה, למשה: רבי משה חיים לוצאטו, רמח"ל, חיבר ספר שנקרא: "תקט"ו תפילות", ובו 515 תפילות, כמנין "ואתחנ"ן", וכמנין: "תפלה" ו"שירה". נושאם של תפילות אלו הוא הכמיהה לגאולת ישראל, להקמת השכינה מן העפר וגילוי יחוד ה' בעולם. התפילות מתחילות במשפט: "א-ל אחד יחיד ומיוחד" וחותמות: "לישועתך קויתי ה' ", והן כוללות סודות מתורת הקבלה.
לישועתך קיויתי - ראשית הבריאה בתקוה, שכל התחתונים מצפים לשפעת עליונים על ידי תפלה או שיר... המְקַוה תמיד בשמחה בלי צער. כי המצטער תמיד הוא ביגון ואנחה וחושב שאין לו תרופה. אבל המקוה אינו מצטער, כי הוא מקוה תמיד, ואפילו אם יתמהמה - מחכה. נמצא התקוה מחייה אותו. ומי שאינו מקוה מיד מת, ונשאר רחוק מה', ונענש על שאינו מקוה לה'. ומי שהוא מקוה נאמר בו: "גם כי אשב בחושך ה' אור לי", ה' דייקא. "לישועתך קיויתי ה' ".
האם התגשמו תפילותיו של רמח"ל? דומה שעדיין לא. מכל מקום, לא במלואן.
האם תפילותיו הושבו ריקם? כאן רמח"ל בעצמו נתן לנו את התשובה:
אבל המקוה אינו מצטער, כי הוא מקוה תמיד, ואפילו אם יתמהמה - מחכה.
אף אנו התפללנו, בקשנו, הפצרנו, בכינו והתחננו - וטרם נענינו. אולם אנו מלאים אמונה שבמקום כל שהוא גנוזות תפילותינו, יחד עם תפילות עם ישראל לדורותיו, והן פועלות ויפעלו את פעולתן לברכה, ובעזרת ה' נזכה לראות עין בעין בהתקיימותן.
בספר "משמרת אלעזר[16]" מובא ביאור לכפילות בפסוק: "נחמו נחמו עמי יאמר א-לוקיכם". נחמתו של עם ישראל בהווה, היא בכך שבכל דור עדיין יש צורך לנחם, ויש את מי לנחם. אות הוא שלא שכחנו את בית המקדש ועדיין אנו כואבים על אובדנו ומצפים לבניינו. וכך יש להבין את הפסוק: הנביא אומר לישראל: "נחמו", על ידי ש"נחמו עמי יאמר א-לוקיכם", שגם בחלוף הזמן יהיו עם ישראל במדרגה של מי שזוכרים את בית המקדש וזקוקים לנחמה.
חסימת ציר כיסופים פתחה בליבנו ציר של כיסופים ומעין של געגועים לארץ ישראל על כל חבליה, ואנו מקווים שמעין זה יהיה נחלתו של עם ישראל כולו, ובזאת נתנחם לעת עתה."
מה שמביא אותנו ליום הזה ממש. לתשעה באב.
{
הרב שי פרקש שליט"א ראש ישיבת "למען שמו באהבה" כותב כך: "נמצאים אנו בעיצומם של ימי בין המיצרים, ימי אבל על חורבן בית המקדש הראשון והשני. בחורבן בית ראשון נהרגו מיליוני יהודים באכזריות רבה, בחורבן בית שני נשחטו על אבן אחת מיליוני יהודים, והיה נהר של דם מירושלים עד לים התיכון. וצריך להתבונן מה הביא לחורבן הנורא איך בכוחנו לתקן זאת בכדי לזכות לבניין בית המקדש במהרה בימנו אמן.
מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' עבירות שהיו: עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים. מקדש שני שהיו עוסקים בני אדם בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם.
ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד ג' עבירות החמורות בתורה: עבודה זרה,גילוי עריות ושפיכות דמים.
שנאת חינם!!!
הרי כולם היום צדיקים שומרי תורה ומצוות ואיך הגיעו לידי כך?
הרי וודאי לא היו הולכים ברחוב ואומרים אחד לשני אני שונא אותך! למה? ככה,סתם בחינם! אם כן מה היא שנאת חינם? ונראה שאפשר לתרץ שלפעמים אדם לא אומר לחבירו שלום, או לא מתייחס אליו כראוי,או לא מגיע לאירוע שמקיים,ואז ניהיה לו בלב עליו הקפדה והוא מגיע לידי שנאת חינם שהיא חמורה ביותר.
התיקון לשנאת חינם היא אהבת חינם לאהוב זה את זה בלי סיבה- בחינם!"
אז מה היא אהבת חינם?
ומה היא שנאת חינם?
בואו נלמד מסיפורי אגדה ומדרשים.
{
ה
|
יה היו שני אחים ולהם חווה משותפת. במשך שנים רבות הם עיבדו את החווה ביחד, באחווה וברעות. הגיע היום, שבו אחד מהם נשא אישה ולכן חילקו ביניהם את החווה. האח הנשוי בנה לעצמו בית חדש ועבר לגור שם עם אשתו, בעוד שהאח הרווק המשיך לחיות לבדו בבית החווה הישן. שני האחים המשיכו לעבד את שדותיהם המבורכים וקצרו רווחים.
חלפו השנים, לאח הנשוי נולדו בינתיים עשרה ילדים, בעוד שהאח השני לא מצא עדיין את בת זוגו – הוא נשאר בודד.
באחד הלילות חשב לעצמו האח הרווק: "יש לי שדה גדול ומבורך, הפרנסה מצויה אצלי בשפע ובכל זה אני משתמש רק לעצמי. גם לאח שלי יש שדה גדול ומבורך, אבל הוא צריך להאכיל שנים עשר פיות!" וממחשבה למעשה – באמצע הלילה הוא קם ממיטתו, יצא מהבית אל הגורן, אסף בידיו מספר אלומות של חיטה, טיפס במעלה הגבעה שהפרידה בין בתי האחים והניח אותן יחד עם אלומותיו של האח הנשוי.
הנה, באחד הלילות חשב לעצמו האח הנשוי: "כמה חבל. לי יש עשרה ילדים ואישה נפלאה – החיים שלי מלאים ומאושרים, בעוד שאחי המסכן בודד כל כך. כל מה שיש לו בחיים זו החיטה שלו..." וכך, באמצע הלילה הוא קם ממיטתו, יצא אל הגורן, אסף לחיקו מספר אלומות חיטה, טיפס במעלה הגבעה וצרף אותן לאלומותיו של אחיו.
מידי לילה פסעו האחים הלוך ושוב. מידי לילה טיפס כל אחד מהם על הגבעה, חצה את גבול השדות והוסיף חיטה לגורן של אחיו ומידי בוקר היה תוהה כל אחד מהם, איך זה שערמת החיטה בגורן מתברכת ונראה כאילו אינה מצטמצמת כלל...?
באחד הלילות, בעודם מטפסים להביא את אלומותיהם זה לזה, נפגשו שני האחים בפסגת הגבעה. הם הבינו מייד מה קרה, נפלו זה לזרועותיו של זה, בכו, התחבקו והתנשקו.
זו הגבעה המכונה הר הבית, אשר עליה בחר הקב"ה לבנות את בית מקדשו.
אין זה משנה היכן אנחנו נמצאים – בכל מקום בו תהיה מצויה האהבה, שם יהיה גם האלוקים. אהבה בין בני אדם – זהו סוד החיים האמיתיים[17].
ככה נראית אהבת חינם. אהבה אמיתית. כזו ששמה את טובתו ואושרו של האחר לפני זו שלנו. היכולת להסתכל על המצוקה של האחר ולכאוב אותה אפילו עוד יותר מזו שלנו.
זו אהבה.
אהבה היא תולדת הנתינה, לימד אותנו הרב דסלר.
וכך הוא כותב: "יותר ממה שהנתינה באה בעקבות האהבה, האהבה באה בעקבות הנתינה."
{
וככה מתארים לנו המקורות שלנו את משמעותה של שנאת חינם:
מ
|
ספרת הגמ' במסכת גיטין[18]:
על קמצא ובר-קמצא חרבה ירושלים.
היה אדם אחד שאהב את קמצא ושנא את בר-קמצא. עשה סעודה. אמר לשמשו: לך והזמן לסעודה את קמצא, שאותו אני אוהב. הלך השמש והביא בטעות את בר-קמצא השנוא.
מצא בעל הבית את בר-קמצא יושב ליד שולחנו. אמר לו: הרי אתה שונא אותי. מה אתה עושה כאן?!
השיב בר-קמצא: הואיל ובאתי הנח לי ואתן לך דמי האכילה והשתייה שלי.
אמר לו בעל הבית: לא! צא מכאן.
- אתן לך דמי חצי סעודתך.
- לא
- אתן לך דמי כל סעודתך.
- לא
נטלו בידו, העמידו והוציאו החוצה.
אמר בר-קמצא: הואיל וישבו שם חכמים ולא מיחו בידו כנראה שנוח להם בזה. אלך ואלשין עליהם לפני המלך.
ואכן, אמר וכך עשה. בר-קמצא הלך ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים. ומשם היתה קצרה הדרך לחורבן הבית שהומט על ישראל.
מחלקי המים כותבים: "מדרש זה לא משאיר מקום לשום ספקות ולשום סניגוריה. אי המחאה היא הסיבה המרכזית להתדרדרות שהביאה לחורבן הבית. עבירה שמתחילה במטמוניות, אם לא מוחים וזועקים כנגדה, סופה שתיגמר בבית קדשי הקודשים! ותוכחה כמוה כמחאה כפי שכבר צוין לעיל. ראה מסכת שבת קיט ע"ב: "אמר רב עמרם בריה דרבי שמעון בר אבא אמר רבי שמעון בר אבא אמר רבי חנינא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה, שנאמר: "היו שריה כאילים לא מצאו מרעה". מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה - אף ישראל שבאותו הדור, כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה". אמנם, שני מדרשים אלה (איכה ושבת) מדברים על חורבן בית ראשון, אבל כידוע שני החורבנות שזורים זה בזה ודא עקא שלמרות שבמספר מקומות מודגש על מה חרב בית ראשון ועל מה השני (ראה למשל יומא ט ע"ב), המשותף של שניהם הוא אי המחאה. כל אחד הסתגר בקונכייה שלו."
טובת העצמי היתה חשובה יותר מטובתו של השני. כל אחד דאג לעצמו. לעורו.
וזו הגדרתה של שנאת חינם.
הרב יוני לביא מוסיף וכותב על הסיפור של קמצא ובר-קמצא ועל מהותה של שנאת חינם כך: "מיד לאחר קריאת הסיפור, נשאלת השאלה, מדוע לא מוזכר שמו של בעל הבית? הרי אין ספק שחז"ל לא 'השמיטו' אותו במקרה.
ייתכן וחכמינו לא ציינו את שמו כדי לומר לנו שהאדם הזה פשוט יכול להיות כל אחד!
אני, אתה ואת.
הגמרא לא מתארת כאן סיפור פרה-היסטורי שנשלף ממרתפי המוזיאונים. מדובר במציאות שעלולה להיות אקטואלית עד כדי כאב, כאן ועכשיו. לא משהו שרק קרה, אלא שממשיך לקרות כל הזמן, ובגללו עדיין אין לנו בית מקדש אלפיים שנה אחרי.
האם שנאת חינם זה דבר שעבר זמנו? האם אהבות ושנאות, סכסוכים ומניפולציות חלפו מן העולם? האם אוזנינו לא שומעות מדי יום מילים שלא צריכות להיאמר ופינו לא משגר חיצים שבשוגג (או במזיד) ננעצים בליבו של מישהו אחר? האם לא קורה שאנו שותקים ומעדיפים לעצום עיניים במקום בו צריך לקום ולעשות מעשה? שאנו מעדיפים 'לבטוח בה'' ולגלגל אחריות כלפי מעלה, בזמן שתפקידנו להשתדל ולעשות מעשים? מצוי מאוד להיכשל בגאווה, אבל האם לא קורה גם שנכשלים בענווה שאינה במקומה?
פתגם ידוע אומר: מספיק טיפש אחד בשביל לשרוף יער שלם. זה ודאי נכון. אך הגמרא שמספרת לנו על קמצא ובר-קמצא מלמדת אותנו דבר חשוב נוסף - צריך עוד הרבה אנשים מסביב שיניחו לזה לקרות.
"כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב", אמרו חז"ל. אך אולי דווקא היום הזה, יום החורבן, עשוי להיות זמן של חשבון נפש והתחלה חדשה. קודם כל, כל אחד בעצמו ובמעגלים הקרובים אליו, וכולנו יחד במהלך כללי שיוביל את כולנו לחדש ימינו כקדם ולראות בבניין בית המקדש, במהרה בימינו. אמן."
{
עוד סיפור נהדר שמביא הרב יצחק זילברשטיין באתר הידברות על שנאת חינם:
הקיסר איים: אם לא תגלה לי מדוע היהודים נרדפים - אגרש את כל היהודים!
בספר "באר שלמה" (מערכת ש' אות ג'), מובא סיפור נפלא אודות הצדיק רבי שמשון וורטהיימר זצ"ל:
רבי שמשון היה חכם מפורסם, והקיסר לאופולד, הראשון שליט הממלכה האוסטרית-הונגרית לפני 300 שנה, מינהו לשר האוצר בממלכתו. הודות לכך, זכה להיות שתדלן טוב לישראל, והיה מבטל גזירות רבות ששונאי ישראל ביקשו להטיל על היהודים.
באחד הימים קרא לו הקיסר, ופנה אליו בשאלה נוקבת: "היהודים הם חכמים ופיקחים, וגם גומלי חסדים באופן מופלא. פעמים רבות שמעתי על יהודי שבצרה ומצוקה, וחבריו נחלצים לעזרתו ועושים עמו חסד וצדקה, דבר שאינו מצוי כל כך אצל הגויים. אך דבר אחד איני מבין – מדוע, אם כן, העם היהודי סובל חרפת גלות קשה כל כך, נרדף ומעונה יותר מכל אומה שבעולם?".
רבי שמשון הרהר מעט, וענה: "קיימת סיבה אחת המאריכה את גלותנו. אילולא היא – כבר היינו נגאלים". "ומה היא?", דחק בו הקיסר. "מפני שיש בינינו שנאת חינם", השיב רבי שמשון.
הבעת ספקנות עלתה על פני הקיסר. התשובה לא הניחה את דעתו. "כיצד תאמר כן, הרי אני מכיר את היהודים, ויש ביניהם אחווה ושלום, וגם המון גמילות חסדים. אני בטוח שאתה מסתיר ממני את התשובה האמיתית! ולכן – סיים הקיסר – אם בתוך שלושה ימים לא תשיב לי תשובה נכונה על הסיבה האמיתית שאתם כל כך נרדפים ומיוסרים – אגרש את כל היהודים מהמדינה!".
הצדיק ר' שמשון הצטער מאוד על הדבר. התענה והתפלל, ועשה שאלת חלום, וקיווה שיודיעו לו מן השמים היאך עליו לנהוג בעת צרה שכזו.
ענו לו מן השמים: הסר דאגה מליבך, ענית לקיסר טוב מאוד. הקיסר ייווכח באמיתות תשובתך במהרה!
למחרת, הלך הקיסר עם שריו ונכבדיו ליערות כמנהגם להשתעשע בציד-חיות. והנה הבחין הקיסר בחיה נאה ביותר, רצה במהירות לתוככי היער. חשקה נפשו של הקיסר לצוד את החיה הנדירה, ומיהר לרדוף אחריה כברת ארץ ארוכה. פמליית הקיסר לא הרגישה בהיעלמותו של מלכם מן העין, והקיסר תעה ביער העבות ואיבד את דרכו.
צללי ערב החלו לנטות על יער העבות, והקיסר כבר שומע את קולות חיות הטרף שביער, וקולט כי למעשה הוא אבוד ביער המחשיך והולך. טיפס על עץ גבוה כדי לבדוק האם יוכל לאתר בית מואר, והנה הוא רואה שלא הרחק ממקומו זורם נהר, ומעבר לנהר נקודות אור קטנות, שהעידו כי זה יישוב בני אדם. הקיסר מיהר ורץ לכיוון הנהר, פשט את בגדי מלכותו והחל לשחות אל עברו השני של הנהר .
הגיע לכפר, תשוש ורעב, כשכולו רטוב עד לשד-עצמותיו, וקופא מחמת הכפור הנורא. דפק בדלת הבית הראשון אליו נקלע, ובני הבית הנכרים פתחו את הדלת. מיד כשראו את ההלך הזר (ולא זיהו שמדובר בקיסר), התייחסו אליו בחשדנות, וטרקו בפניו את הדלת. כך גם אירע בבית השני והשלישי, עד שהחליט לחפש בית עם מזוזה, שהרי היהודים ידועים כרחמנים וירחמו עליו.
ואכן, כעבור כמה דקות מצא בית שמזוזה בפתחו. דפק על הדלת, ופתח לו יהודי והכניסו לביתו בסבר פנים יפות (אף על פי שלא ידע כלל שמדובר בקיסר). התחנן הקיסר: "אנא, תרחם עלי, אני צריך להתחמם". היהודי מיהר להסיק את התנור, הושיב את האורח לידו, ומזג לו יין-שרף לחמם את גופו, וגם ארוחה דשנה הניח לפניו. הקיסר המשיך להתלונן בבכי, "עדיין קר לי, אנא תביא לי מעיל פרווה". היהודי הרחמן מיהר וכיסהו במעיל פרווה משובח.
אשת בעל הבית שעמדה לידו, לחשה לו באידיש: "תזהר ממנו, יתכן שהוא שודד, כי מי מסתובב כך בלילה קפוא. הוא עוד ישדוד אותנו ויברח". היהודי ענה לה: "בהצלת נפשות אין לעשות חשבונות. אל תפחדי, אני אשמור עליו כל הלילה". הקיסר הצליח לקלוט כי הבעל מהסה את אשתו המזהירה מפני ההלך המסוכן, והתפעם מאוד ממסירותו ומגדלות רוחו של היהודי, לעומת התושבים הגויים שטרקו בפניו את הדלת. הוא ציפה בליבו לרגע בו יוכל להשיב לו כגמולו הטוב.
הלילה עבר. למחרת שאל הקיסר את היהודי: "האם יש כאן עגלון שיוכל להוליך אותי עד לעיר הבירה ווינה?", השיב היהודי: "אני עגלון". הקיסר ביקש לדעת את מחיר הנסיעה הארוכה, והיהודי נקב בסכום. "אשלם לך מחיר כפול", אמר הקיסר, "אך אבקש שתתן לי להתכסות במעיל הפרווה שלך במשך הנסיעה, כי קר לי מאוד".
אשתו שוב הזהירה בלחש: "הגוי הזה טומן לך מלכודת. לא רק שלא ישלם לך עבור הנסיעה, אלא עוד יגנוב לך את מעיל הפרווה היקר". אך היהודי בשלו, "הסירי דאגה מליבך, בע"ה הכל יהיה בסדר".
העגלון לקח אותו לווינה, וכאשר נכנסו לעיר, שאלוֹ להיכן בדיוק צריך להגיע. "לבית המלוכה", השיב הגוי.
העגלון התנצל: "לשם אני לא נכנס, אתה הרי יודע שחל איסור להתקרב לארמון הקיסר". הנוסע הרגיעו: "אין לך ממה לחשוש, תיסע בבקשה".
השניים מגיעים לאחוזת המלוכה, והעגלון עוצר. אמר לו הקיסר "תיכנס פנימה". "להיכנס לכאן זו ממש סכנה, אני לא מוכן להמשיך", הודיע היהודי נחרצות. הקיסר הבטיחו: "לא יארע לך כל רע, תיכנס ואל תפחד".
היהודי השתכנע ונכנס לבית המלוכה. לפתע קפץ הקיסר מהעגלה, נכנס לתוך הארמון ונעלם. בהיכנסו לחש לאנשי המשמר "תכניסו את העגלון למקום שמור, שלא יברח". מיד באו השומרים ותפסו את היהודי. הכניסוהו לחדר ואמרו לו "תמתין פה עד שיטפלו בך".
היהודי כבר הבין שנבואת אשתו התקיימה, הנה הגוי הזה ברח מבלי לשלם, גנב לי את מעיל הפרווה, ומי יודע לאיזו צרה נכנסתי כעת ומה יעלילו עלי.
כעבור כמה דקות, נכנסו שומרים ואמרו לו "הקיסר קורא לך". היהודי נתמלא כולו חיל ורעדה, ונכנס אל הקיסר בפיק-ברכיים. בקושי העז להביט בפני הקיסר, והלה פנה אליו ושאל: "האם אינך מכירני?". היהודי השיב כי מעולם לא ראה את הקיסר. צחק הקיסר ואמר לו כי הוא היה אורחו אתמול בלילה, ועמו הגיע לארמון.
בעוד היהודי מתקשה לעכל את הדברים, הודה לו הקיסר נרגשות, והוסיף בחיבה גלויה: "אני רוצה לשלם לך, אך הרבה יותר מדמי הנסיעה; כל אוצרות המלוכה פתוחים לפניך. תגיד לי מה אתה רוצה" כפר, כרם או שדה, כסף מזומן או תשלום מכס של אחת העיירות...". למרבה הפלא, היהודי עומד נבוך, ואינו מוציא הגה מפיו. אמר לו הקיסר בנימה חד-משמעית: "אם לא תענה לי, אשלם לך את מחיר הנסיעה שקבענו הבוקר, ותו לא".
"אדוני הקיסר", פתח היהודי את פיו, "כידוע לך, אני עגלון פשוט, ובמהלך נסיעותי, אני עוסק גם ברוכלות ומוכר מיני סדקית. הקב"ה זיכה אותי בפרנסה טובה, ואיני צריך דבר. רק דבר אחד טורד את מנוחתי: לאחרונה, יהודי אחד נכנס לתחומי, גם הוא עגלון, וגם רוכל, כך שממש יורד לחיי. יצווה נא הקיסר ירום-הודו, כי תיאסר עליו ועל כל מתחרה אחר הכניסה לכפרנו והעיסוק בענף שלי...".
כהלום רעם שמע הקיסר את בקשת היהודי. ספק כפיו זה לזה, "אוי, שוטה שבעולם, רציתי לעשות אותך למלך הכפר, יכולת להפוך לגביר אדיר, ולהיות לאדון לאותו יהודי מתחרה; אבל אתה, במקום לחשוב על טובתך, חושב רק כיצד לנקום במתחרה שלך!".
הקיסר ביקש לקרוא לרבי שמשון וורטהיימר, ובבואו אמר לו: "עתה אני מבין היטב עד כמה תשובתך מדויקת. כזה עם נפלא, גומל חסד, מכניס אורחים בסבר פנים יפות, גם אם הם זרים בלתי מוכרים; אבל בעניין שנאת חינם, כל כך לקויים... כמה חבל ששנאת חינם מאפילה על התכונות היפות והנאצלות של בני עמכם", נאנח הקיסר, ועמו גם רבי שמשון.
{
הרב יונתן גולדסון אומר ש:"התלמוד מלמד אותנו שבנוסף לשנאת החינם, בית המקדש חרב משום שהאנשים לא נהגו לפנים משורת הדין בשמירת המצוות שלהם. במקום לראות ב- 613 מצוות התורה 613 דרכים מיוחדות להתקרב לאלוקים, הם ראו בהן 613 מכשולים שמפריעים להם בדרכם להנאות החיים. עם גישה כזאת, היהודים הפכו להיות מינימליסטים בשמירת המצוות שלהם, וחיפשו אחר כל היתר, הקלה, פטור או פרצה כדי לעקוף את רוח ההלכה."
בעצם נהיינו עם של יחידים שיותר ויותר ממוקדים בהנאה אישית, מאשר בעשייה למען הכלל, על חשבון נוחות אישית.
תשעה באב מכוון אותנו להסתכל פנימה ולעשות חשבון נפש. על היחסים בינינו לבין עצמנו, ועל היחסים שלנו כעם.
להתבונן על החורבן שבמערכות היחסים שלנו. על החורבן שנובע מלב שבור, מלב חרב.
קשה לאהוב את האחר, כשלא אוהבים את עצמנו.
בכל פעם שיש זמנים קשים אנחנו מתאחדים, במלחמות רואים את הלב היהודי מנצח את כל חילוקי הדעות והאגואים הפגועים. כולם עוזרים לכולם. מרגישים עם אחד, ועושים למען מטרה משותפת המאיימת על כולנו.
וכשהסכנה חולפת אנחנו חוזרים לסורנו וממשיכים להתמקד במה ששונה בינינו במקום במה שלפני יום עשה אותנו אחד, בדומה שבינינו, ובעובדה שבכולנו אותו ניצוץ אלוקי, והכל אחד מאיתנו אותה נשמה יהודית בדיוק.
פעם בשנה, בשלושת השבועות של בין המיצרים, שמסתיימים עכשיו בט' באב, אנחנו מקבלים תזכורת שאנחנו עם אחד בעל גורל אחד. שרב המשותף שבינינו על השונה.
אין יהודי שלא מגיע לכותל המערבי ומשהו בתוכו זז. אין דבר כזה.
יהיו אולי כאלה שלא יראו את זה, ויסתירו את ההתרגשות שלהם אפילו מעצמם – אבל זה שם.
הבית של כולנו חרב פעמיים בתשעה באב.
קשה מאוד להתחבר לחורבן שהתרחש לפני כל כך הרבה זמן. לעבר שמעולם לא ביקרנו בו , ולכן אנחנו אפילו לא יודעים למה להתגעגע.
{
שמעו סיפור אמיתי שקרה ממש לא מזמן לקרן גוטליב בתקופת מבצע שלמה[19], תשנ"א, 1991.
ב
|
תחילת שנות העשרים של חיי, עבדתי בתור מורה ומדריכה באתר-הקארוונים 'בת-חצור', שהיה ממוקם ליד גדרה. אתר שבו היו 700 קארוונים, שאיכלסו אלפי עולים חדשים מאתיופיה.
בבקרים עבדתי כמורה בבית-הספר 'יד-שבתאי' שבאשדוד (שם למדו העולים), ובשעות אחר הצהריים והערב עבדתי כמדריכה באתר עצמו.
היה זה זמן קצר לאחר "מבצע שלמה", מבצע שבו הובאו לארץ בערך 14,500 יהודים מאתיופיה, ברכבת אוירית. היה זה מבצע מרגש ומיוחד, וכל הציבור בארץ הופתע לראות שפתאום מסתובבים פה יהודים שלמעשה 'נתלשו' מהעם שלנו לפני שנות דור.
ניכר היה שהם יהודים. הם שמרו שבת, הכירו את רוב החגים, שמרו על מסורת יהודית באופן אדוק ושמרני, אך ברור היה שלא הכל היה ידוע להם. כנראה הנתק שעברו במשך כל השנים הללו, השפיע על עולם המסורת שלהם.
הם לא הכירו את יום העצמאות, לא את יום ירושלים, ואפילו לא את פורים או את חנוכה. כנראה שהאירועים ההסטוריים הללו התרחשו לאחר הניתוק בינינו לבינם, ולכן הם לא שמעו על הארועים או על ההלכות שנגזרו כתוצאה מכך לאורך הדורות.
כמורה ומדריכה, התפקיד שלי היה מורכב מכמה משימות. בראש ובראשונה, הוטל עלי כמובן ללמד אותם את השפה העברית. כעולים חדשים, התנאי הבסיסי ביותר לקליטה מהירה, הוא השיחה היומיומית עם נהג האוטובוס או עם בעל המכולת.
במהרה הסתבר לי שזו היתה המשימה הפשוטה והמשעממת ביותר מבין שאר המטלות שלי.
במהלך הזמן, גיליתי כל כך הרבה חסכים בידע ההסטורי והמסורתי שלהם, וחשבתי לעצמי שאם לא אשים דגש על השלמת הפערים הללו, הקליטה שלהם בארץ לעולם לא תהיה שלימה. הרי כיצד יוכל נער להשתלב בתנועת הנוער השכונתית, אם הוא לא ידע מהו סביבון, או דגל ישראל, או המנון 'התקוה'? כיצד תשתלב אישה בשיחת חולין עם שכנותיה, אם היא לא מכירה את השכלולים המודרניים של ההלכה, כמו שעון-שבת, פלטה, וכו'?
החלטתי שאקדיש זמן ניכר בכל יום בכדי ללמד על היהדות של ימינו. יהדות שבעבר נראתה בדיוק כפי ששמרו עליה יהודי אתיופיה גם היום.
הגיע ראש חודש ניסן, והחלטתי להתחיל ללמד בכיתה על חג הפסח.
היו לי בכיתה 20 תלמידים בכיתות ג'-ו' (הם שובצו על פי רמת הקריאה שלהם, ולא לפי גילם הכרונולוגי). התכנון שלי היה, ראשית, לקשור את חג הפסח לחגים האחרים, בכך שאזכיר להם את נושא שלושת הרגלים, את שלושת המועדים בשנה שעם ישראל נהג לעלות לירושלים. התכוונתי לקצר בהקדמה הזו, רק תזכורת קטנה, ומייד לפתוח בנושא חג הפסח.
"היום ראש חודש ניסן, וזהו חודש שבו אנו חוגגים את חג הפסח", פתחתי את השיעור. "פסח הוא אחד משלושת הרגלים. בפסח נהגו כל היהודים לעלות לירושלים, לבית המקדש".
אך בשלב זה, קפץ אחד התלמידים וקטע את דברי: "המורה, את היית פעם בבית המקדש?"
חייכתי אליו, מתוך הבנה שהוא קצת מבולבל. "לא, מה פתאום, זה היה ממש מזמן!"
התלמיד התעקש, ואליו נוספו כמה זוגות עיניים: "כן, בסדר, מזמן, אבל את היית שם? היית בבית המקדש פעם מזמן?"
שוב חייכתי, הפעם קצת מבולבלת. חשבתי לעצמי, מה הוא לא מבין? אולי העברית שלי קשה לו?
החלטתי להסביר בבהירות: "לא, מה פתאום, זה היה ממש ממש לפני הרבה מאד שנים. לפני הרבה הרבה זמן!", קיוויתי שהפעם הבהרתי את עצמי כראוי.
אך כעת שאר התלמידים הצטרפו אליו, ושאלו בהמולה ביחד: "אף פעם לא היית שם?", "המורה, איך זה להיות בבית המקדש?", "איך נראה בית המקדש?"
"שקט!", ניסיתי להרגיע את הרוחות, "תקשיבו, אין בית המקדש! היה מקדש לפני הרבה מאד שנים, אבל היום אין! הוא חרב! הוא נשרף! אני לא הייתי שם, אבא שלי לא היה שם, סבא שלי גם לא! כבר אלפיים שנה אין בית המקדש!".
אמרתי את המילים שוב ושוב. מה הסיפור? זו מציאות שנולדנו כולנו לתוכה, למה הם כל כך מוטרדים מזה?
ההמולה בכיתה רק התגברה יותר ויותר, כשכעת הם התחילו לדבר ביניהם באמהרית, מתווכחים, מתרגמים, מסבירים, צועקים, ואני כבר לא מצליחה להשתלט על הסדר בכיתה.
כשצלצל פעמון בית הספר, הם אספו את חפציהם ורצו הביתה.
אני יצאתי מבית הספר מותשת ומבולבלת לגמרי.
למחרת...
בבוקר שלמחרת, עמדתי באוטובוס שהביא אותי אל בית הספר, כשאירועי יום האתמול כמעט ולא הטרידו אותי. למעשה, כמעט שכחתי לגמרי מכל הסיפור. תכננתי היום ללמד רק מקצועות כמו חשבון והנדסה, כך שלא חשבתי על נושאים אחרים.
כשהגיע האוטובוס לתחנה שלי, ירדתי ממנו והתחלתי לצעוד בשלווה לכיוון שער בית הספר.
השומר שעמד בשער קיבל את פני במבט קצת מבוהל. "תגידי", הוא פנה אלי, "מה קורה פה היום? יש לך מושג?"
ניסיתי להיזכר אם יש איזו פעילות מיוחדת, או טקס מסוים ששכחתי ממנו, אך לא הצלחתי להיזכר במשהו חריג.
"למה?", שאלתי אותו, "מה קרה?"
הוא לא ענה לי, ורק הצביע לכיוון פתח בית הספר.
הרמתי את מבטי, וראיתי שם התקהלות לא קטנה של עולי אתיופיה מבוגרים, כנראה הוריהם של התלמידים שלי. מה הם עושים פה? ועל מה כל הצעקות שלהם?
ניגשתי אליהם, מנסה להבין מתוך מעט האמהרית שהבנתי, על מה כל הרעש.
כשהתקרבתי אליהם, פתאום השתרר לו שקט גמור. אחד המבוגרים שידע עברית ברמה טובה יותר, שאל אותי: "את המורה של הילדים שלנו?"
"כן", עניתי, "מה קורה פה, אדוני?"
"הילדים חזרו אתמול הביתה, ואמרו לנו שהמורה שמלמדת אותם, סיפרה להם שאין בית-המקדש בירושלים. מי יכול להגיד להם דבר כזה?", הוא הביט עלי במבט כועס.
"אני אמרתי להם. דיברנו על בית המקדש, הרגשתי שהם קצת מבולבלים, אז הבהרתי שבית המקדש נשרף לפני אלפי שנה, ושהיום אין לנו שום בית-מקדש. זה הכל. על מה כל המהומה?"
הוא הביט עלי במבט לא מאמין. "מה? על מה את מדברת?"
עכשיו הייתי עוד יותר מבולבלת. "אני לא מבינה. על מה כל הכעס? פשוט הזכרתי להם שבית המקדש הוחרב, שאינו קיים היום".
האיש פנה לשאר חבריו, ותרגם עבורם בגמגום ובקול רועד את דברי.
פתאום ההמולה התחדשה, אך אפילו בטונים גבוהים יותר מאשר קודם.
הנציג שלהם השתיק את רעיו, ושוב פנה אלי. "את בטוחה?"
לא הבנתי על מה הוא מדבר. "מה בטוחה? אם בית המקדש חרב? ברור שאני בטוחה!", לא הצלחתי להסתיר את החיוך מעל פני. איזו סיטואציה מוזרה, חשבתי לעצמי.
האיש שוב פנה לחבריו, ובטון דרמטי תרגם את דברי.
נראה היה שבשלב הזה סוף סוף הובן המסר, אך כעת התחיל מחזה שונה; אישה אחת נפלה על האדמה, השניה פרצה בבכי קורע לב, גבר שעמד לידם הביט בי כלא מאמין. קבוצה של שלושה גברים התחילו לדבר ביניהם בשקט, מילים מהירות, מבולבלות ומתקשות להאמין; הילדים עמדו בצד, הביטו במתרחש במבוכה ניכרת; עוד אישה פרצה לפתע בבכי נרגש; בעלה ניגש וחיבק אותה.
עמדתי מולם, והייתי המומה.
הרגשתי כאילו הבאתי אליהם בשורת איוב שהיתה קשה מנשוא. כאילו בישרתי להם על מותו של אדם אהוב. עמדתי מול קבוצת יהודים שממש התאבלו על חורבן בית המקדש שבירושלים!
התאור הזה תופס אותי בכל פעם מחדש לא מוכנה. אני נחנקת מדמעות (ובדר"כ ממש זולגת אותן גם...).
אי אפשר שלא להזדהות עם כאב כל-כך אוטנטי ואמיתי.
גם הם, כמונו, מעולם לא חוו את העבר שבו בית המקדש עמד על תילו, אבל מכיוון שלא היה להם מושג שבית המקדש חרב, הם דימיינו אותו עומד בירושלים ומחכה להם דורות על גבי דורות.
וההתפכחות, המים הקרים שזרקה להם המציאות בפרצוף, היתה מעל ומעבר לכוחותיהם.
דורות על גבי דורות הם מחזיקים את היהדות שלהם בשיניים, מקפידים על קלה כחמורה, ומחכים ליום שבו יגאלו ויאספו אל בית המקדש בירושלים בארץ ישראל.
{
אבל בשנת 2005, הבנתי מה הם מרגישים. הבנתי מה זה חורבן של בית. מה זה שנדמה לך שיש לך בית והכל בטוח בחיים, ופתאום נשמטת הקרקע מתחת לרגליים וקורעים אותך מהבית שלך.
היינו בטיול בלייק פלאסיד, באפ-סטייט ניו-יורק. שלושה ילדים מלאי מרץ, קיץ. יש המון מה לעשות, ולאן לטייל. ובבוקר אנחנו פותחים את הטלויזיה בחדר במלון להתעדכן במזג האויר ואנחנו רואים תמונות בלתי נתפסות: חיילים ושוטרים יהודים ויהודיות, עוקרים במו ידיהם יהודים ויהודיות על ילדיהם מהבתים שלהם.
זה נשמע כמו סרט הוליוודי דרמטי. אבל לא. זו היתה לגמרי המציאות.
יהודים מפנים יהודים מבתיהם בארץ ישראל.
פינוי גוש קטיף.
תשעה באב, תשס"ה.
כשרואים את זה אי אפשר שלא לבכות.
באותו יום אני לא יצאתי מהחדר במלון – לא יכולתי – בכיתי כל הזמן. לא האמנתי למראה עייני.
לא האמנתי, כמו שהאתיופים לא האמינו.
כי זה בלתי נתפס.
{
חוויתי בחיי חורבן של בית אישי. אני ילדה ממה שנקרא 'בית הרוס'. היום כבר לא משתמשים אולי במוזג הזה יותר. נירמלו את הגירושים, עשו מהם 'אין'. אבל אני חייבת לספר לכם מנקודת מבט של ילדה להורים גרושים, ושל מטפלת שפוגשת ילדים של 'בתים הרוסים' – זה חורבן נוראי, סופני, קשה וכואב לעין שיעור.
זהו חורבן שההדים שלו ממשיכים ללוות את הילדים האלה לכל אורך חייהם, והוא משפיע על כל אספקט בחייהם.
זהו שבר נורא. זוהי טראומה ענקית. המילה העברית היא דחק, ושני חוקרים הקדישו הרבה זמן ובנו סולם המדרג את כובדם של אירועים משני חיים שונים בחיים.
הם העריכו כל אירוע ע"י יחידות משני חיים עפ"י יכולת ההסתגלות מחדש לחיים לאחר האירוע. נישואין קיבל 50 יחידות, ועל פיו מדדו את הלחץ והסטרס של אירועים טראומטיים משני חיים אחרים.
חמשת האירועים הקשים ביותר בסולם המועקה של הולמס וריי[20] הם:
1. מוות של בן/בת זוג / ילד 100
2. גירושין 73
3. פרידה של זוג נשוי 65
4. מאסר (בית כלא) 63
5. מוות של קרוב משפחה 63
חורבן של בית הוא אובדן נוראי. ולנו חרב הבית. לנו נהרס הבית.
ובשלושת השבועות האלה, ששיאם היום, תשעה באב, אנחנו מצווים להוריד את כל ההגנות, ולהפסיק לכמה ימים להתמקד בחצי הכוס המלאה.
אנחנו מצווים להתאבל. להמעיט בשמחה, להיות בדיכי, להיות עצובים, לבכות.
כתוב בֵּיתוֹ, זוֹ אִשְׁתּוֹ[21], וכל כך הרבה נשים שורדות חורבנות והריסות של בתים שבורים, חסרים, חסרי אהבה.
וכל חוסר כזה מוסיף על הצער, וכל חוסר מאפשר לנו להתחבר יותר לצערה של השכינה שגם היא חסרה בית.
{
קיבלתי בווטסאפ וידאו מהגב' נחמה שאקי, אלמנתו של ח'כ אבנר שאקי ז'ל, שהיא בזכות עצמה מורה ומרצה בחסד עליו. בוידאו רואים, את השייח חאלד אל-מוגרבי, שנותן פעמיים בשבוע דרשות במסגד אל-אקצה, העומד על הר-הבית הקדוש שלנו, והוא אומר דברים מופרכים, ומתסיסים, ומשניאים, ומסיתים, ומוציא דיבה על עם ישראל והיהודים בלא מפריע.
הוא נואם בפני המוסלמים שבאו להתפלל במסגד אל אקצה על היהודים שרוצחים ילדים ושמים אותם בחביות עם מסמרים כדי שינזל להם דם. ובחבית יש ברז שממנו היהודים אוספים את כל הדם של הילד ומשתמשים בו כדי להכין מצות לפסח. הוא אומר להם שיש לכך ראיות, והוכחות, ותיקים במשטרה, ומשפטים פליליים, ואפשר למצוא עדויות אם רק יעשו חיפוש בגוגל.
הוא אומר להם שהמספר 11 הוא מספר קדוש ליהודים, ושהם בעצם עומדים מאחורי אסון התאומים בניו-יורק שהתרחש ב-11 לספטמבר 2001.
הוא מספר להם שהיהודים סוגדים לשטן, ורוצחים את ילדיהם שלהם או קרובי המשפחה שלהם כקורבן על מנת להצטרף לארגוני השטן.
הוא אומר כל כך הרבה דברים שקריים ומזעזעים – ואני פשוט עומדת כואבת, זועמת, ומובסת.
מה זה?
כאלה דיבורים בתוך המדינה שלנו ולא עוצרים אותו על הסתה? על הוצאת דיבה? כאלה דברים נותנים לו לדבר על הר הבית?
מה יהיה? לאן הגענו?
אם כזה דבר היה קורה בארה"ב (זה לא היה קורה, אבל אם זה היה קורה) כבר מזן לא היו מוצאים את השייח הזה. הוא היה נעלם במרתפי ה-סי.אַיי.אֵיי או ה-אף.בי.אַיי. או איפה שהוא במפרץ גְוַואנְטַאנָמוֹ[22].
למה אצלנו זה מתאפשר. למה אצלנו לא קמים על בריקדות.
בוידאו אחר שקיבלתי רואים כתב של רשת חדשות חוצניקית כלשהי, שעומד ומראיין ערבייה שטוענת שהיא מתגוררת בעיר העתיקה מדורי דורות, אבא שלה התגורר כאן, סבא שלה התגורר כאן...
[בסוגריים: היא אומרת אמת. הם באמת גרים כאן כבר שלושה דורות, מאחרי קום המדינה, מאז שהם ברחו מארצותיהם, ארצות ערב השכנות לגור בארץ היהודים, היכן שטוב הרבה יותר מהיכן שהם גרו קודם.]
והיא משקרת שם כל כך הרבה שטויות, אבל כל העולם קונה: היהודים רצחו את השוטרים בהר הבית ורק העלילו עליהם. לא להאמין!
אז אומרים לי שאלו ימי משיח.
אבל אסור לשכוח שים סוף נחצה רק אחרי שנחשון בן עמינדב קפץ לתוך גליו הסוערים.
ואסור לשכוח שהמגיפה שפשטה בעם ישראל הסתיימה רק אחרי שפנחס בן אלעזר שיפד את זמרי בן-סלוא וכזבי בת צור המדיינית.
אי אפשר להישאר פסיביים יותר.
חייבים להתאבל על ירושלים. חייבים לבכות את עלבונה. חיים לכאוב את כאבה.
זה לא יכול להימשך ככה. אנחנו עומדים ומחכים בפסיביות למשיח שיבוא ויפתור את כל הבעיות, ובינתיים הבעיות נערמות, והמצב רק הופך להיות אקוטי יותר, חמור יותר, בעיקר בינינו לבין עצמנו.
אסור להניח לבעיות להיערם – חייבים לטפל בבעיות כשהן עוד קטנות וניתנות למיגור.
אסור לחכות יותר מידי.
חייבים לעשות איזו שהיא השתדלות מצידנו.
כמו שאמרו חז"ל: "אמר הקב"ה לישראל: בני! פתחו לי פתח אחד של תשובה, כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרניות נכנסות בו.[23]"
כל מה שאנחנו צריכים לעשות כאן זו פעולה אחת קטנה.
והפתח הקטן הזה, הקוף של המחט, יפתח לנו פתחים ענקיים. שערים עצומים.
הקב"ה הבטיח!
ובזכות הפתח הקטן שניפתח, יפתח לנו הקב"ה שערים של רווח והצלה, וישלח לנו משיח, ובית מקדש שלישי.
נפרסם מודעה במדור "דרושים": צריך נחשון אחד, או פנחס אחד, דחוף! כדי שהמים יחצו, כדי שהמגיפה תיפסק -- כדי שמשיח יבוא.
{
אומר הנביא ישעיהו: "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ.[24]"
כתוב בגמרא: "מכאן אמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה ...[25]"
אומר הנביא זכריה: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי (יז' תמוז) וְצוֹם הַחֲמִישִׁי (ט' אב) וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי (י' תשרי) וְצוֹם הָעֲשִׂירִי (י' שבט) יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ.[26]"
ואנחנו מתאבלים, לא רק על מה שהיה, אלא על מה שעכשיו. על מה שאין עכשיו.
על חוסר באהבת חינם. על חוסר בפרגון, על חוסר בעין טובה, על חוסר אכפתיות.
על זה שאין בית.
אין בית שמאחד את כולנו, ומאחה את כולנו, ונותן לנו את ההרגשה של אחים, מאוחים. (זה למדתי מהרבנית ימימה מזרחי שה' יברך אותה וישמור עליה).
ובעיקר , ללמוד מהיום הזה, ולקחת ממנו משהו לימים הבאים. שיעור, תובנה, החלטה לעשות טוב יותר, להיות טובים יותר.
{
"אֵיכָה֙ הָיְתָ֣ה לְזוֹנָ֔ה קִרְיָ֖ה נֶאֱמָנָ֑ה מְלֵֽאֲתִ֣י מִשְׁפָּ֗ט צֶ֛דֶק יָלִ֥ין בָּ֖הּ וְעַתָּ֥ה מְרַצְּחִֽים׃[27]" מקונן הנביא ישעיהו בהפטרה שקראנו בשבת.
אֵיכָ֥ה = אֵיךְ-כֹּה??
אֵיךְ הגענו עד כֹּה? איך זה ככה? איך הגענו למצב הזה? איך הגענו לכאן? איך זה יכול להיות?
אֵיכָ֥ה ׀ יָשְׁבָ֣ה בָדָ֗ד – מקונן ירמיהו הנביא ;
ואנחנו? אנחנו שואלים אֵיכָ֥ה, אֵיךְ-כֹּה, איך ככה ה'? איך קרה שזה כך?
איך הגענו הלום? איך הגענו למצב הזה? איך זה שאנחנו מרגישים כל-כך לבד, לְבַדִּ֑י, בָדָ֗ד?
אַיֶּכָּה? אנחנו קוראים לקב"ה , איפה אתה? למה השארת אותנו ככה לבד, לְבַדִּ֑י, בָדָ֗ד!
אֵיכָ֥ה, איך זה יכול להיות שזה קורה! איך?!
ובתשעה באב, היום אנחנו קוראים את מגילת איכה, שבה הנביא ירמיהו זועק ומקונן עבורינו את רחשי ליבנו, מביע את כאבנו ומתחנן עבורינו על נפשנו:
"(א) אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד היאך ישבה שוממה הָעִיר רַבָּתִי עָם העיר המרובה בעם רב הָיְתָה כְּאַלְמָנָה כאשה גלמודה שבעלה הלך לארץ רחוקה, רַבָּתִי בַגּוֹיִם העיר המתרברבת ומתגאה על הגויים שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת העיר השולטת במדינות הָיְתָה לָמַס נהייתה כבושה ומשועבדת:
(ב) בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ, אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ, כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים ידידיה הגויים שעליהם סמכה היפנו לה עורף:
(ג) גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרב עֲבֹדָה שהכבידו עליה הגויים הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם בגלות לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ, כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים האויבים הצליחו לתפוס אותה, כאשר הייתה נתונה במיצר:[29]"
וממשיך ומסיים:
"(א) זְכֹ֤ר יְהֹוָה֙ מֶֽה־הָ֣יָה לָ֔נוּ [הַבִּ֖יטָה] (הביט) וּרְאֵ֥ה אֶת־חֶרְפָּתֵֽנוּ׃
(ב) נַחֲלָתֵ֙נוּ֙ נֶֽהֶפְכָ֣ה לְזָרִ֔ים נתונה בידי אומות העולם, בָּתֵּ֖ינוּ לְנׇכְרִֽים׃
(ג) יְתוֹמִ֤ים הָיִ֙ינוּ֙ [וְאֵ֣ין] (אין) אָ֔ב אבינו שבשמים עזב אותנו אִמֹּתֵ֖ינוּ כְּאַלְמָנֽוֹת׃
(ד) מֵימֵ֙ינוּ֙ בְּכֶ֣סֶף שָׁתִ֔ינוּ אפילו על המים היינו צריכים לשלם עֵצֵ֖ינוּ בִּמְחִ֥יר בתשלום יָבֹֽאוּ׃
(ה) עַ֤ל צַוָּארֵ֙נוּ֙ נִרְדָּ֔פְנוּ בעול עבודה קשה יָגַ֖עְנוּ לאסוף ממון ונכסים [וְלֹ֥א] (לא) הֽוּנַֽח־לָֽנוּ לא ניתן לנו ליהנות מהם כי האויבים גנבו וחמסו לנו הכל׃
(ו) מִצְרַ֙יִם֙ נָתַ֣נּוּ יָ֔ד הושטנו למצרים יד שיבואו להקימנו מנפילתנו אַשּׁ֖וּר לִשְׂבֹּ֥עַֽ לָֽחֶם בקשנו מאשור שיתנו לנו לחם להשביע נפשנו׃
(ז) אֲבֹתֵ֤ינוּ חָֽטְאוּ֙ [וְאֵינָ֔ם] (אינם) [וַאֲנַ֖חְנוּ] (אנחנו) עֲוֺנֹתֵיהֶ֥ם סָבָֽלְנוּ׃
(ח) עֲבָדִים֙ מָ֣שְׁלוּ בָ֔נוּ פֹּרֵ֖ק אֵ֥ין מִיָּדָֽם אין מי שיפדה אותנו מהם׃
(ט) בְּנַפְשֵׁ֙נוּ֙ נָבִ֣יא לַחְמֵ֔נוּ העמדנו את נפשנו בסכנה כשהלכנו להביא לחם מִפְּנֵ֖י חֶ֥רֶב הַמִּדְבָּֽר שהרי היו עלולים האויבים להורגנו בחרב׃
(י) עוֹרֵ֙נוּ֙ כְּתַנּ֣וּר נִכְמָ֔רוּ עור גופנו התחמם ולהט כחום התנור מִפְּנֵ֖י זַלְעֲפ֥וֹת רָעָֽב מפני הרעב ששרף אותנו׃
(יא) נָשִׁים֙ בְּצִיּ֣וֹן עִנּ֔וּ בְּתֻלֹ֖ת בְּעָרֵ֥י יְהוּדָֽה׃
(יב) שָׂרִים֙ בְּיָדָ֣ם בידי האויב נִתְל֔וּ פְּנֵ֥י זְקֵנִ֖ים לֹ֥א נֶהְדָּֽרוּ לא נשאו פנים אפילו לזקנים׃
(יג) בַּחוּרִים֙ טְח֣וֹן נָשָׂ֔אוּ האויבים נתנו על כתפי הבחורים רחיים ומשאות וּנְעָרִ֖ים בָּעֵ֥ץ בסחיבת עצים כָּשָֽׁלוּ כשל כוחם׃
(יד) זְקֵנִים֙ מִשַּׁ֣עַר שָׁבָ֔תוּ הזקנים הושבתו מלבוא בשער הסנהדרין לדון בַּחוּרִ֖ים מִנְּגִינָתָֽם בחורי ישראל לא יכלו להיכנס לחופה ולשמוע נגינות שבעת ימי המשתה׃
(טו) שָׁבַת֙ מְשׂ֣וֹשׂ לִבֵּ֔נוּ הושבתה שמחתנו נֶהְפַּ֥ךְ לְאֵ֖בֶל מְחֹלֵֽנוּ׃
(טז) נָֽפְלָה֙ עֲטֶ֣רֶת רֹאשֵׁ֔נוּ נחרב בית המקדש אֽוֹי־נָ֥א לָ֖נוּ כִּ֥י חָטָֽאנוּ׃
(יז) עַל־זֶ֗ה הָיָ֤ה דָוֶה֙ לִבֵּ֔נוּ עַל־אֵ֖לֶּה חָשְׁכ֥וּ עֵינֵֽינוּ׃
(יח) עַ֤ל הַר־צִיּוֹן֙ שֶׁשָּׁמֵ֔ם שׁוּעָלִ֖ים הִלְּכוּ־בֽוֹ׃"
והוא מסיים בתקווה:
"(יט) אַתָּ֤ה יְהֹוָה֙ לְעוֹלָ֣ם תֵּשֵׁ֔ב כִּסְאֲךָ֖ לְד֥וֹר וָדֽוֹר מלכותך קיימת לעולם, ולכן׃
(כ) לָ֤מָּה לָנֶ֙צַח֙ תִּשְׁכָּחֵ֔נוּ אל תשכחנו לעולם תַּֽעַזְבֵ֖נוּ לְאֹ֥רֶךְ יָמִֽים אל תעזבנו באורך הגלות׃
(כא) הֲשִׁיבֵ֨נוּ יְהֹוָ֤ה ׀ אֵלֶ֙יךָ֙ [וְֽנָשׁ֔וּבָה] (ונשוב) חַדֵּ֥שׁ יָמֵ֖ינוּ כְּקֶֽדֶם׃
(כב) כִּ֚י אִם־מָאֹ֣ס מְאַסְתָּ֔נוּ קָצַ֥פְתָּ עָלֵ֖ינוּ עַד־מְאֹֽד למרות שמאסת בנו על חטאינו, אל תקצוף ותכעס עלינו עד מאוד׃
{
על כפיו יביא | מילים: יורם טהרלב | לחן: יאיר רוזנבלום | ביצוע מקורי: רבקה זוהר
ברחובנו הצר
גר נגר אחד מוזר
הוא יושב בצריפו
ולא עושה דבר.
איש אינו בא לקנות,
ואין איש מבקר,
ושנתיים שהוא
כבר אינו מנגר.
והוא חלום אחד נושא עוד בלבבו
לבנות כסא לאליהו שיבוא,
על כפיו אותו יביא,
לאליהו הנביא.
והוא יושב ומחכה לו
כבר שנים חולם הוא שיזכה לו,
על סודו שומר ומחכה לו
מתי כבר יגיע היום.
ברחובנו הצר
גר סנדלר אחד מוזר
הוא יושב בצריפו
ולא עושה דבר.
מדפיו הריקים
מכוסים באבק
כבר שנתיים מונח
המרצע בשק.
והוא חולם כי נעליים הוא תופר,
בן על הרים ינוו רגלי המבשר.
על כפיו אותן יביא,
לאליהו הנביא.
והוא יושב ומחכה לו...
מתי כבר יגיע היום.
מתי כבר יגיע היום.
בירושלים ישנו
איש לגמרי לא צעיר,
שבנה הרבה בתים
בכל פינות העיר.
הוא מכיר כל סמטה,
כל רחוב ושכונה,
הוא בונה את העיר
כבר שבעים שנה.
והוא חולם כי, כמו שאת העיר בנה,
יניח למקדש את אבן הפינה.
על כפיו אותה יביא
אליהו הנביא.
והוא יושב ומחכה לו...
מתי כבר יגיע היום.
מתי כבר יגיע היום.
{
ועוד מילה אחת לסיום...
אנחנו חוגגים השבוע שנה אחת להיוולדו של שיעוריַהֲדוּת וְהוֹרוּת.
השיעור הראשון שליַהֲדוּת וְהוֹרוּת נכתב בדיוק לפני שנה, לפרשת ואתחנן ה'תשע"ו.
מזל טוב לנו. מזל טוב שאין כמוהו, שהקב"ה בחר בי להיות הצינור שדרכו הוא מוריד לעולם את השפע הספציפי הזה.
אני מקווה שאני מצדיקה את החלטתו להשאיר אותי כאן, נקייה, אסירת תודה לו על הבריאות, ועל הזכות הגדולה להעמיד תלמידות שבוע אחרי שבוע, ועל הזכות ללמוד מהן.
"כִּי חַסְדְּךָ גָּדוֹל עָלָי וְהִצַּלְתָּ נַפְשִׁי מִשְּׁאוֹל תַּחְתִּיָּה." (תהילים פו' יג'). תודה לך ה'. תודה על הכל. ושלא יגמר לעולם.
אנחנו חוגגים השבוע שנה אחת להיוולדו של שיעוריַהֲדוּת וְהוֹרוּת.
השיעור הראשון שליַהֲדוּת וְהוֹרוּת נכתב בדיוק לפני שנה, לפרשת ואתחנן ה'תשע"ו.
מזל טוב לנו. מזל טוב שאין כמוהו, שהקב"ה בחר בי להיות הצינור שדרכו הוא מוריד לעולם את השפע הספציפי הזה.
אני מקווה שאני מצדיקה את החלטתו להשאיר אותי כאן, נקייה, אסירת תודה לו על הבריאות, ועל הזכות הגדולה להעמיד תלמידות שבוע אחרי שבוע, ועל הזכות ללמוד מהן.
"כִּי חַסְדְּךָ גָּדוֹל עָלָי וְהִצַּלְתָּ נַפְשִׁי מִשְּׁאוֹל תַּחְתִּיָּה." (תהילים פו' יג'). תודה לך ה'. תודה על הכל. ושלא יגמר לעולם.
{
לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
{
מקורות:
אש התורה. (30.5.2004). מעשה בשני אחים. אוחזר מתוך http://www.aish.co.il/h/9av/48860357.html
הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא: חמישה חומשי תורה עם ביאור המקרא בדרך הפשט, דברים – פרשת ואתחנן. עמ' נ-צג. ירושלים: לשם ספרי איכות.
גוטליב, ק. (30.7.2003). זעקה קורעת לב. אוחזר מתוך http://www.aish.co.il/h/yy/48848787.html
הרב גולדסון, י. (31.7.2011). מחיר הפירוד. אוחזר מתוך http://www.aish.co.il/h/9av/126318548.html?s=srcon
הרב הלוי, ש. (אין תאריך). ביאור מגילת איכה: בשפה פשוטה וברורה על פי פרשני התנ"ך. לקוח מתוך חוברת בשער האגדה ארבע תעניות של הרב דוד שלום נקי שליט"א. "מגילת איכה מבוארת בשפה פשוטה וברורה לילדים" ומבוגרים כאחד... אוחזר מתוך http://www.dvar-tora.co.il/mamr.aspx?id=628
הרב זילברשטיין, י. (ח' אב התשע"ז 31.7.2017). מצפים לגאולה: קובץ סיפורים לט' באב. אוחזר מתוך https://www.hidabroot.org/article/223690
הרב כהן, ת. (יג' אב' ה'תשס"ה). פרשת ואתחנן: מעיין של געגועים לארץ ישראל. אוחזר מתוך http://www.yesmalot.co.il/shiurhtml/malotsh1509.asp
הרב לביא, י. (21.7.2007). על קמצא ובר-קמצא חרבה ירושלים. אוחזר מתוך http://www.aish.co.il/h/9av/126318548.html?s=srcon
מחלקי המים. (תשס"א). תשעה באב. קמצא ובר קמצא – חלקם של חכמים. אוחזר מתוך http://www.mayim.org.il/?holiday=קמצא-ובר-קמצא-חלקם-של-חכמים1
מילר, ח. (2007) ניצוצות של חסידות לפרשת ואתחנן ע"פ שיחת ליל ד' דחול המועד סוכות תשמ"ו של הרבי מלובביץ'; בתוך ספר דברים, עמ' 31, מהדורת לבייב, קול מנחם. כפר חב"ד: הוצאת ספרים קה"ת.
הרב סתיו, ד. (2014). פרשה בקטנה. דברים. ואתחנן. עמ' 187-181. ירושלים: ספרי מגיד, הוצאת קורן.
מקור התמונה: אתר מִשֶׁלָּךְ
[2] בפעם הראשונה מוזכר בספר דברים ו' ד'. חז"ל מציינים (פסחים נו') שנאמר לראשונה ע"י בני יעקב לפני מותו (בראשית מט' א')
[19] מבצע "שלמה" (י"ב סיוון התשנ"א, 24-25 במאי 1991) היה מבצע רכבת אווירית לפינוי המלא של יהודי ביתא ישראל שהתרכזו בעיר אדיס אבבה. במשך 36 שעות פינו 14,310 יהודים. המבצע נקרא על שם שלמה המלך, אשר על פי המסופר בתנ"ך, פגש את מַלְכַּת שְׁבָא (ספר מלכים א', פרק י') שלטה גם על אתיופיה במאה העשירית לפני הספירה.
[22] מתקן המעצר בגואנטנמו הוא מתקן כליאה אמריקני שאינו על אדמתה, ולכן הכלואים בו "זוכים" לתנאים ולשיטות חקירה שאינם מקובלים על האמנה הבינלאומית.
[© Smadar Prager, CGP]
Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה