יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: אבל למה כולם כן ואני לא | פרשת קורח | כה' סיון ה'תשע"ז

בס"ד

­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת

הגיגים מעוגנים על פרשת קורח

אבל למה כולם כן ואני לא

על מחלוקות, קונפליקטים, אימפסים.
על תסמונת העדר, על מתבגרים, ועל כוחה עצום של האישה.

על שקרים, קנאה, תאוות כבוד, וחמדנות.

אחרי שלמדנו את פרשת המרגלים בפרשת שְׁלַח־לְךָ֣[1]בשבוע שעבר, מחכה לנו השבוע, פרשת הפרשות, פרשת קֹ֔רַח[2]. פרשת המרידה הגדולה. פרשת המחלוקת הגדולה של התורה, שפותחת במילים האלה: "וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת--בְּנֵי רְאוּבֵן. וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי-שֵׁם. וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם--כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה'; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל ה'.[3]"

ואם יש משהו שהתורה הכי לא אוהבת בעולם, זה מחלוקות.

החלוקה הזו, של משהו שאמור להיום שלם, ואחד, הוא לא דבר חיובי בתורה.

שהרי הקב"ה הוא "אֶחָד, וְאֵין יָחִיד כְּיִחוּדוֹ[4]", לאחדותו. אנחנו לא מחלקים דברים שלמים.

"בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם.[5]": העולם נברא בדיבורו של הקב"ה, "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ, וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם.[6]", ולכל אות ואות יש משמעות עמוקה מאוד. כל אות ואות נושאת עמה, מושכת ומגלה, אור חיים וכוח מהקדוש ברוך הוא כדי להוות ולקיים בהם את הבריאה. שום צירוף אותיות אינו סתמי. שום מילה איננה בנויה בסדר מקרי.

כותב הרב רונן חזיזה: "מדוע לשטר שמפריד בין איש לאשה קוראים "גט"? מאחר והמילה "ביחד" = בגימטריה 24, ואילו המילה "גט" = 12, והנה הגט חוצה את ה"ביחד". ולא רק במספרים, גם באותיות. אם ניקח את המילה "גט",  "ונראה מה הם האותיות שלפניה ואחריה נמצא דבר מדהים!

האות "ג", לפניה – ב', אחריה -ד'. האות "ט", לפניה -ח', אחריה – י'. אותיות אלה מרכיבות בדיוק את המילה "ביחד", כלומר ה"גט" חוצה את ה"ביחד" גם במספר וגם באותיות!"

בנוסף, המילה "גט" היא מילה נרדפת לחורבן[7], והיא המילה היחידה בעברית שבה האותיות ג, ו-ט' צמודות אחת לשנייה.

אין עוד מילה בעברית חוץ מ"גט" שמפרידה בין איש לאשתו, ואין עוד מילה בעברית שצמד האותיות הזה מופיע בה.

כל-כך כל-כך שונאת התורה פירוד, הפרדה ומחלוקת.

{

כבר ביום השני לבריאת העולם אנחנו לומדים כמה שהתורה לא אוהבת מחלוקות.

בסופו של כל יום של הבריאה חותמת התורה במילים: "וַיַּרְא אֱלֹקִים, כִּי-טוֹב.[8]". ואפילו, "-טוֹב מְאֹד;[9]" בסיומם של ששת ימי הבריאה. אבל ביום השני לא כתוב טוב. כתוב רק "וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שֵׁנִי. [10]"

כאילו שהימים הפוכים. ממתי יום מתחיל בערב? כל הימים מתחילים בבוקר.

ויש כאן למידה ענקית עבורינו. היום נלמד שהפוך, לא רק הקפה, זה לפעמים טוב.

אבל איך זה שביום השני לא קרה שום דבר שאפשר להגיד עליו טוב?

הרי ביום הראשון אמר הקב"ה "וַיְהִי-אוֹר.[11]", וראה כי טוב: "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹקִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.[12]"

על היום הראשון רש"י אומר: "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל – וּלְפִי פְשׁוּטוֹ כָּךְ פָּרְשֵׁהוּ: רָאָהוּ כִּי טוֹב, וְאֵין נָאֶה לוֹ וְלַחֹשֶׁךְ שֶׁיִּהְיוּ מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּעִרְבּוּבְיָא, וְקָבַע לָזֶה תְּחוּמוֹ בַּיּוֹם וְלָזֶה תְּחוּמוֹ בַּלַּיְלָה.[13]"

על היום השני כתוב: "וַיַּעַשׂ אֱלֹקִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן.[14]"

ורש"י כותב: "וּמִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֱמַר "כִּי טוֹב" בְּיוֹם שֵׁנִי? לְפִי שֶׁלֹּא הָיָה נִגְמָר מְלֶאכֶת הַמַּיִם עַד יוֹם שְׁלִישִׁי וַהֲרֵי הִתְחִיל בָּהּ בַּשֵּׁנִי, וְדָבָר שֶׁלֹּא נִגְמַר אֵינוֹ בְּמִלּוּאוֹ וְטוּבוֹ.[15]."

אנחנו רואים שגם כאן וגם כאן, גם ביום הראשון וגם ביום השני היתה הפרדה. הבדלה. זה נפרד מזה. זה נבדל מזה.

ביום הראשון בין אור לחושך, וביום השני התוהו ובוהו התחיל להסתדר: יש למעלה ויש למטה. כאן למטה יש מים, ולמעלה גם יש שם מים –

אז למה על זה הקב"ה לא ראה כי טוב?    

בגלל שביום השני נוצרה בעולם המחלוקת הראשונה.

ומבחינתה של התורה מחלוקת היא אף פעם לא דבר טוב.

אלא אם היא לשם שמים. כלומר, זו לא באמת מחלוקת, זה רק בכאילו. זה רק לצורך הדיון, החידוד, הלמידה היותר לעומק של התורה.

הקב"ה חילק, הפריד בין המים התחתונים למים העליונים, וקרא להם שם-מים, שמים.

והפרדה, חלוקה, מחלוקת, זה לא דבר שהקב"ה אוהב. בכלל בכלל לא.

כדברי המדרש[16] האומר: "למה אין כתיב בשני כי טוב [על כל יום ויום מימי הבריאה נאמר "כי טוב", מלבד היום השני. ונשאלת, אפוא, השאלה: מדוע? במה נבדל היום השני משאר ימי הבריאה?! - והמדרש מבאר] שבו [ביום השני] נבראת מחלוקת, שנאמר: ויהי מבדיל בין מים למים".

{

אז מה קרה לקורח?

איך זה שבן דודם של משה ואהרון, בן למשפחת קהת מבני שבט לוי, מסית למרידה גדולה כל-כך?

מבאר לנו הרב רונן חזיזה: "לקהת, היום ארבעה בנים: עמרם, יצהר, חברון ועוזיאל. קורח, בנו של יצהר ראה שאליצפן, בנו של עוזיאל – האחיין הקטן ממנו – קיבל את תפקיד הנשיאות של כל משפחות קהת וקינא בו. קנאה זו הביאה אותו לערער על חלוקת התפקידים שביצע משה רבנו, ובעיקר על הכהונה שניתנה לאהרון."

כל עוד סדר התפקידים חולק עפ"י מה שהיה מקובל על קורח, שבו הבכור מקבל את החלק הטוב ביותר. קורח עוד הצליח איכשהו להסתדר עם זה שלמשה ואהרון יש תפקידים בכירים, כי הם היו בניו של עמרם, הבן הבכור של קהת. הוא הצליח לחכות יפה ובסבלנות, כי הוא חשב שהוא הבא בתור.

אביו, יצהר, היה הבן השני של קהת, והוא היה בנו בכורו של יצהר, אז מן הסתם הוא תיאר לעצמו שהתפקיד הבכיר הבא מיועד לו.

וכמה גדול היה מפח נפשו, כשהתפקיד המכובד הבא, נשיא המשפחה, ניתן לבן של הבן הכי צעיר של קהת.

דילגו עליו.

קורח פשוט נעלב עד עמקי נשמתו.

ומכיוון שנפגע, הוא ריפא לעצמו את הפצע בקנאה.

הקנאה מקטינה את האחר.

למה רק לו מגיע? הוא לא יותר טוב ממני! נהפוך הוא, אני יותר טוב ממנו!

זה איכשהו מביא מזור לצריבה של הפגיעה: "כאילו שזה לא בגלל שאני פחות טוב, אלא בגלל שנעשה לי כאן עוול. בצדק זה שלי, אבל זה נלקח ממני בגלל שהאחר פחות טוב ממני. הוא לא ישר, הוא לא הגון, לא מגיע לו כבוד. או יש לו ולי אין, כי אין צדק בעולם. האמת היא שזה מגיע לי."

ובמצב הזה אנחנו מייצרים כעס.

כעס תמיד נתפס כעדיף על רוב הרגשות האחרים. ולמה?

כי עצב, פגיעות, קנאה, גאווה, כולן רגשות שחושפות את החלק הרגיש והפגיע שבתוכנו.

אנחנו לא רוצים לחשוף את העובדה שאנחנו רגישים. כי חשיפה שכזו משאירה אותנו חשופים לפגיעה. אין מה שיגן עלינו.

כעס לעומתו הוא השתלחות מהפנים אל החוץ. יש כאן תנועה שמרחיקה את האחר מאיתנו מחד, ומאידך, מעבירה מסר של חוזק. זה אקטיבי. זה תוקפני. יש בזה כוח.

קל יותר לנצח בכח, כי זה לא חושף את המיתרים הרגישים של הפגיעות.

אבל האמת היא שחוזק אמיתי הוא היכולת לחשוף את הרגישויות והחוסר מושלמות של עצמנו, מתוך שלימות. כזו שחיה בשלום עם העובדה שאנחנו לא הכי שום דבר, ולא רק שזה לא לוקח מהערך שלנו כהוא-זה, זה עוד מוסיף עליו, כי זה מעיד על ביטחון עצמי. על אדם שחי בשלום עם עצמו, שנוח לו בעורו.

{

אנחנו רואים שהקנאה על החלוקה הובילה למחלוקת. קורח לא שמַח עם החלק שלו. עינו היתה צרה במה ששייך לאחרים.

אבל העיניים, למדנו בפרשת המרגלים, רואות את מה שהלב מרגיש. הראייה היא תמיד סובייקטיבית.

בגלל זה מצוות ציצית המופיעה בסוף פרשת שלח-לך מדברת בדיוק על זה.

יש קשר בין מצוות ציצית לחטא המרגלים.

הם יצאו לתור את הארץ, וראו דברים לא נכונים, כי הלב שלהם היה במקום הלא נכון

הם פירשו את המציאות לא נכון. מתוך עולמם הפנימי. הנחוּת.

וכאן באה הציצית להזכיר לנו מה לא לעשות יותר: " וְלֹֽא־תָת֜וּרוּ אַחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם...![17]"

אי אפשר לסמוך על מה שאתם מרגישים ומה שאתם חושבים – זו לא באמת המציאות. זו רק המציאות הפנימית שלכם. הסובייקטיבית.

שלושת האברים העיקריים של האדם הם ה: מח, לב, כבד.

מוח - משכן הנשמה, לב - משכן הרוח,  כבד - משכן הנפש הבהמית, עיקר תאוות העולם הזה.

כאשר האדם משליט מח על הרגשות והתאוות וממליך את מחשבותיו המושפעות מכח קדושת הנשמה, על רגשותיו שבליבו, ועל תאוותיו שמקורן בכבדו, הרי הוא מ-מח, ל-לב, כ-כבד - מלך.

והיה אם רגשותיו מושלים, הרגשות מובילים אותו - הרי נהפך ל - למך (לב, מוח, כבד).

ואם הוא נותן לתאוותיו להתגבר עליו ותאוותיו שולטות הרי נהפך ל - כְּלֻם (כבד, לב, מוח).

חיות מגיבות, פועלות עפ"י אינסטינקטים. רואים את זה גם לפי המבנה של הגוף.

אצל הבהמה – הראש הלב והכבד באותו גובה. ואצל האדם – המוח הוא הגבוה בגוף האדם, נמוך ממנו נמצא הלב, נמוך ממנו נמצא הכבד.

ואם מחברים את האותיות הראשונות, מקבלים "מלך", ומדוע ?

כל חייו מנהל האדם את עצמו בין רצונות הנשמה הגבוהים לרצונות הגוף הנמוכים,

והתוצאה מורגשת בלב, ברגש ובמצב הרוח...

כאשר רצונות הנשמה גוברים האדם מרגיש 'מלך' ומצב רוחו מרומם...

{

אבל המדרש מספר לנו סיפור קצת אחר.

כתוב בילקוט מעם לועז: "בשעה שהודיע משה לישראל מצות ציצית שאלה אשתו של קורח את קורח: איזה חידוש היה היום בישיבתו של משה רבינו. אמר לה קורח: מצווה חדשה צוה אותנו היום, היא מצות ציצית עם תכלת. אמרה לו אשתו: מצוה זו של תכלת מה היא. אמר לה קורח: כך אמר לנו בשם השי"ת שיש להטיל ציצית בכל אחד מד' כנפות הבגד של ארבע כנפות, שלושה חוטים של לבן ואחד של תכלת. אמרה לו אשתו: צחוק עושה עמכם זה, שכל יום בא אליכם בדבר חדש ואומר שכך צוה לו הקב"ה. אין זה אלא מעצמו אומר הדברים. עכשיו שבדא אותו. מאחר שהתכלת כ"כ חשובה, שבחוט אחד יוצאים ידי חובה, אעשה לך עכשיו ולכל האנשים שעמך טליתות שכולן תכלת ותלכו בפני משה ותאמר לו מה הדין בטלית כזו, אם חייבת בציצית אם לאו, ותראה מה שיענה אותך. ומשם תדע שכל הדברים שאמר לכם בדא מליבו, וכך נטל כל הגדולה לעצמו, שהוא המלך ואת אחיו עשה כהן גדול, ולבני אחיו עשה סגני כהונה. הוא אומר: התרומה לכהן, הבכור לכהן, בעוד שאתם הלויים אינם נוטלים אלא מעשר ותו לא. ומזה עליכם להפריש מעשר ולתת לכהן. ועל כל זה עשה עמכם צחוק, שנטל את הלוים וגילח על שערה שבראשכם, שכך אמר שצוה אותו השי"ת: והעבירו תער על כל בשרם. וכך אמר שצוה אותו השי"ת: והנפת אותם תנופה, שנטל כל אחד ואחד מן הלוים והיה מניע אותם כלולב לכל רוחות העולם, וכל זה בודאי עשה כדי לעשות אתכם ללעג ולקלס.

אחר לה קורח: לא יתכן שעשה כן כדי לצחוק עלינו, הרי הוא עצמו עשה כן, שגילח את שערו כפי שעשינו.

אמרה לו אשתו: מזה שאף הוא התגלח אין להביא ראיה, שמאחר שנטל את כל הגדולה לעצמו אמר: תמות נפשי עם פלישתים, אמר: אעשה ממני צחוק קצת ובלבד שאעשה כולם ללעג וקלס."

על הדרך אנחנו גם לומדים מהיכן המקור של הביטוי "טלית שכולה תכלת": שזה צדיק בישראבלוף. זה רק נראה כמו הצדיק הכי צדיק בעולם, כי כל הטלית שלו תכלת ולא רק חוט אחד....  אבל הקב"ה לא ביקש את כל הטלית תכלת, אלא רק חוט אחד, אז אל תחשוב שאתה טוב יותר מכולנו כי אתה עושה יותר ממה שצריך. תעשה מה שצריך, בלי גאווה, בלי יהירות.

לפעמים לעשות רק קצת הרבה יותר קשה מלא לעשות בכלל או לעשות הכל.

שביל האמצע הרבה יותר מאתגר מללכת בקצוות. לשמור על שיווי משקל זה הכי קשה. תראו את המתעמלות על הקורה באולימפיאדה... 😊

{

מסתבר, שקורח היה נשוי עם קלפטה רצינית. או שאולי זה פשוט בבחינת מצא מין את מינו. בכל מקרה, אשתו של קורח ראתה שדעתו לא נוחה מכל מה שקורה עם חלוקת התפקידים, והיא פשוט חיממה אותו. היא טפטפה לו רעל באוזן.

אולי היא ידעה שמעצמו הוא לא יקום ויעשה שום דבר בעצמו. אז היא גרמה לו להרגיש עוד יותר קטן, ועוד פחות שווה, ועוד פחות מכובד, כדי לפגוע בו יותר, כדי להביא אותו לקצה של עצמו, עד שלא יוכל לעצור עוד בעצמו ורגשותיו ותאוותיו יגברו על השכל הישר שלו.

היא עוותה את המציאות, היא אמרה לו את כל מה שהיא ידעה שצריך להגיד לו כדי לגרום לו לקום ולעשות מעשה.

מהמדרש נראה שהיא היתה רודפת כבוד הרבה יותר גדולה ממנו. זו היא שהיתה מוכנה לפגוע בבעלה כדי שיקבל תפקיד מכובד, כדי שהיא תהיה מכובדת.

אנחנו רק יכולים לתאר לעצמנו כמה חפרה לו, ואיך עשתה לו את המוות עד שעשה את מה שאמרה לו לעשות. אנחנו מכירים כאלה נשים.

הן רוצות מותגים, והן רוצות נוחות, ועוזרות, ואוטו חדיש, והבעל צריך לעבוד קשה כל כך כדי להשיג עבורה את כל תאוותיה.

והיא תחפור לו, ותנדנד לו, ותעשה לו חמוצים, ותעשה ברוגזים, ותשלח אותו לישון על הספה, ותמנע ממנו אהבה, וה-כ-ל-! עד שהוא יעשה מה שהיא רוצה.

וגברים, הם אוהבים את הנשים שלהם. וכל מה שהם רוצים זה שקט בבית. שקט ושלווה.

אז הם יעשו הכל כדי שהאישה שלהם תהיה מרוצה. Happy wife, happy life.

גם אם זה אומר ל"הרוג את עצמם" על הדרך, ממש להזיק לעצמם.

אהבה זה לא הב הב, תן תן, לקבל לעצמי. אהבה זו נתינה. אנחנו אוהבים את מי שאנחנו נותנים לו. ונישואין זה לשאת אחד את השני. צריך דרך דו-סיטרית.

אני נושא אותך, ואת נושאת אותי. את נושאת אותי, ואני נושא אותך.

אנחנו כאן אחד למען השני, בשביל השני, בהדדיות, לא בניצול לצורך העצמי הלוקח לעצמו. אלא בדאגה אחד לרווחת השני, כי רק כשלשני טוב, לנו טוב. אנחנו אחד.

לקחת מהשני בכפייה, פוגעת באחר -- פגיעה בשני, זו פגיעה בעצמנו.

אבל לא כל הנשים הן כאלה.

{

יש לנו בפרשה עוד אישה אחת. אשתו של אוֹן בֶּן-פֶּלֶת.

הוא מוזכר בתחילתה של הפרשה, אבל בבוקר שאחרי, כשמגיעים קורח ועדתו למבחן המחתות שהציע משה על-מנת לבדוק במי ה' בוחר,  באיזו מהן תעלה הקטורת, ולמנחתו של מי ישעה הקב"ה, את הקרבן של מי יקבל ה', שוב לא מוזכר שמו של אוֹן בֶּן-פֶּלֶת.

מספר לנו ילקוט מעם לועז: "און בן-פלת ניצל מכל אותה המהפכה. שבשעה שראתה אשתו שהוא עומד להתחבר אל קורח במחלוקתו, אמרה לו אשתו: לשום מה אתה רוצה להתחבר עמהם. אם משה הרב, אתה תלמידו, ואם קורח הרב אתה תלמידו. ונמצא שאין לך שום תועלת בזה שאתה מתערב בריב למען אחרים. אמר לה און בן פלת: וכי מה אעשה, והרי כבר הייתי בעצתם ונשבעתי שלא אפרוש מהם ואהיה עמהם יחד. אמרה לו אשתו: אני אעשה תחבולה להצילך, שלא יבואו כלל לקרוא אותך בזה תהיה נקי מן השבועה. כי אני יודעת שעל העדה כולם קדושים ולא יסתכלו על אשה נשואה, והיא האכילה והשקתה את בעלה עד שנשתכר והשכיבה אותו לישון. אחר כך ישבה היא ליד הפתח וסתרה את שערותיה, והתחילה לסרוק  ראשה. וכשבאו לקרוא לבעלה, משראו אשה נשואה יושבת וסורקת שערה,  ברחו כולם, ובין כך נבלעו קורח ועדתו ואן בן פלת ניצול."

אשתו של און בן פלת הבינה מיד את הפרופגנדה של קורח.

היא הבינה שהוא רק מנצל את הקהל על מנת להשיג משהו לעצמו.

הוא לא ממש מייצג את האינטרסים של כל העדה, אלא רק של עצמו.

היא הבינה מה הבעיה של בעלה, ונתנה לו מענה שהתאים לו.

היא שכנעה אותו שלא שווה לו, לבעלה, להסתבך עם, כי מה זה משנה אם המנהיג הוא משה או קורח, בכל מקרה הוא יהיה תחת מישהו אחר. אז בשביל מה להסתבך.

ולקחת על עצמה לגרום לזה שלא יגיעו אליו לדרוש ממנו לעמוד בהבטחתו.

שוב אנחנו רואים את צדקנותה של האישה.

בזכות נשים נגאלנו ממצרים, שהיו מגיעות לשדות אל הבעלים שלהן גם כשהמצרים לא השאירו להם דקה חופש.

בחטא העגל לא רצו הנשים להיות שותפות, ולא תרמו את הזהב שלהן.

בפרשת המרגלים, היו אלה הנשים שלימדו זכות על ארץ ישראל, וביקשו לקבל בה נחלה, לעלות אליה להתיישב בה. (נלמד על זה עוד בפרשת פנחס).

ועל זה נאמר: "חַכְְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ; וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ.[18]"

או בשפה של היום: אישה בונה, אישה הורסת.

לא סתם נקראת האישה עקרת בית, שהיא העיקר בו, כי נמצאת עם הילדים רוב הזמן, והיא אחראית על החינוך, ועל התזונה הפיזית, הרגשית, והנפשית. היא זו שקשורה יותר לבית, ויוצרת בו את האוירה.

הרב הילר אומר: "על בריאת האישה נאמר "אעשה לו עזר כנגדו" וכבר בארו המפרשים, שעזרתה של האישה אינה בהכרח להסכים עם בעלה בכל דבר אלא לעתים דווקא הסיוע הכי גדול בכך שהיא כנגדו, מאזנת את רצונותיו , נותנת בהם סדר ואיזון  וכך הניגוד שלה לרצונותיו הוא בריא וחשוב."

{

אשתו של און בן פלת הבינה את זה. היא הבינה שזה שהם זוג אחד, זה לא אומר שהם אותו הדבר.

היא הבינה בחושיה החכמים, שלכל אחד מהם יש תפקיד בזוגיות הזו.

אבל קורח עשה כל מה שעושה פוליטיקאי טוב או פרסומאי מצליח:

הוא השתמש בפופוליזם: פניה לרגשות הנמוכים ביותר של בני האדם כדי לחזק את מעמדו ולהשיג את מטרתו האישית.

הרב דוד סתיו כותב: "במקומות מסוימים מנהיגים רכבו על גל של שנאת הזר תוך הדגשת היחד הלאומי והאתני. במקומות אחרים השתמשו ברגש אהבת הרכוש כדי להצית מלחמת מעמדות כלכלית וחברתית, שביקשה להבטיח שוויון בחלוקת הרכוש בעולם."

יש מתח דיכוטומי מובנה בטבע האנושי בין הרצון להיות ייחודי, ושונה, לבין הצורך להשתייך, להיות חלק מ.

מצד אחד חייבים להפריד, מצד שני חייבים להידמות.

לדוגמא, המתבגרים שמאמצים לעצמם תלבושות מתריסות ומשונות רק כדי לא להיות כמו כולם, אבל הם בעצם דומים כמו שתי טיפות מים לכל שאר החבר'ה שמתלבשים בדיוק כמותם.

בן אדם לא יכול לחיות בלי חברה להשתייך אליה. אנחנו יצורים חברתיים וזקוקים לחברה על מנת לשגשג באופן אישי. (החרבה גם זקוקה לנו על מנת לשגשג).

כך יוצא שמפרידים את עצמנו ממקום אחד, כדי להיות שייכים למקום אחר.

לדוגמא, נפרדים מבית ספר יסודי כדי להיות שייכים לתיכון.

זו הסיבה גם שבדרך כלל שעושים שינוי, עוברים מקיצוניות אחת לשנייה לפני שמתאזנים.

לדוגמא,

קורח ניצל את הטבע האנושי הזה, ורתם את ההמון לצרכיו שלו.

קורח אמר למשה: " כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה'; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל ה'.[19]"

הוא מלהים את האווירה, ומחמם את הקהל נגד משה ואומר: מי אתה בכלל ששמת את עצמך מעל כולנו? הרי כולנו היינו במעמד הר סיני, כולנו שמענו את ה' נותן לנו את עשרת הדיברות?

למה אתה כן ואנחנו לא?

מצד אחד טענו כולם קדושים

מצד שני הוא רצה להיות אחר מכולם – מורם מעם, וממש לא כמו כולם.

הרב דוד סתיו: "קורח ועדתו ביקשו לרכוב על גלי ההמון הטוען כי אין היררכיה בעולם, וכולם ממש ממש אותו הדבר. אמת, הכל שווים בפני האלוקים, אבל אין זה אומר כי הכל יכולים להיות כוהנים בבית המקדש. אלוקים אינו בוזה תפילתו של איש, אבל אין זה אומר כי כל אחד יכול להוביל אותה.

לכל יש זכות לכבוד ולחיים ולפרנסה, אבל אין זה אומר כי כל אחד יכול להיות טייס או רופאו;

מי שלמד והכשיר את עצמו לתפקיד זכאי לקבל עליו את המשימה המתאימה. נדרוש יחס של כבוד והגינות לשל מי שיש לו בעיית בריאות זו או אחרת, אבל אין זה אומר שנגייס אותו לסיירת מטכ"ל."

אנחנו חיים בעולם מאוד מבלבל, שבו נראה כאילו כולם יכולים להיות הכל, אפילו שאין להם את הכישורים, התכונות, או אפילו את הגוף עם איברים המתאימים למשימה.

אנחנו חיים בעולם שבו מנסים לטשטש את ההבדלים ולהשטיח את כולם בשיוויון בלתי אפשרי.

לא רק שזה לא נכון, זו לא האמת.

זה רק עיוות המולבש על גרעין של אמת.

אנחנו לא זהים. אנחנו לא זהים.

כ-ו-ל-ם! קדושים. היא טענה שקרית שמולבשת על גרעין של עיוות האמת.

קורח טוען  כֻּלָּם קְדֹשִׁים אבל זה לא נכון.

הקב"ה לא אמר לנו ש כֻּלָּם קְדֹשִׁים , הוא אמר " --קְדֹשִׁים תִּהְיוּ...[20]"

הרב חנן פורת כותב: "הרש"ר הירש מתייחס ל'השקפת עולמו' של קורח וכותב: "הנחות היסוד למרד הן כוזבות, והמסקנות – כוזבות לא פחות. כל אנשי העדה אינם קדושים כבר עתה. ייעודים להיות קדושים – "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ!", אך עדיין אינם קדושים בפועל, ועליהם לעשות ולהתעלות ללא הרף לקראת ייעודם הקדוש. אל להם להחליף את המציאות בייחוד, אלא להעמידו לנגד עיניהם כמטרה...""

גם אשת און בן-פלת עלתה על העיוות והשקר של קורח.

הוא טען כֻּלָּם קְדֹשִׁים, והיא כתגובה, הלכה בעקבות הצאן, ולמדה ממעשיה של תמר, והתיישבה בפתח ביתה כקְדֵשָׁה. שבעברית היא פרוצה, אישה המחללת את גופה עבור תשלום או טובות הנאה.  

{

הטענה של המתבגרים: למה כולם כן ואני לא? אבל כולם הולכים, כולם קונים, לכולם יש...

אחד הכלים בעבודה טיפולית הוא להקשיב טוב טוב למה שאומר האדם שיושב מולנו.

האמת היא, שבדרך כלל אנשים חושפים מה הבעיה שלהם בשניים שלושה המשפטים הראשונים, וכל השאר זה הסבר והרחבה על מה שכבר נאמר.

כשעומדת מולך המתבגרת שלך, רוטנת וזועפת ומשתמשת במילה: "כולם", "אבל כולם הולכים, אבל כולם קונים, אבל לכולם מרשים ... ורק אני לא... תדעי שזו פרופגנדה.

איזו אמא רוצה לשים את הבת שלה בעמדת נחיתות לכולם?

אבל אין דבר כזה "כולם". זה מושג שלא קיים בכלל.

זה כמו "הם". הם אומרים, הם עושים, הם החליטו...

אלה ביטויים המעידים על חשיבה לא רציונאלית. זו מלכודת רגשית שכולם נופלים אליה. במיוחד מתבגרים שאצלם הכל דרמטי, קיצוני, וסופני.

איבדו גרב, או איבדו מאה דולר – אותה תגובה לא פרופורציונאלית.

לפעמים כששומעים רק צד אחד של השיחה הטלפונית, מהתגובות של המתבגרת שלידנו נדמה שכל שתי דקות היה פיגוע המוני באיזה שהוא מקום.

כשהילדה מתחילה להגיד "אבל כולם" – שימי לעצמך שלט מול העיניים: זהירות מלכודת! סכנה לפניך!

את מה שעשה קורח לכל העדה, הילדה הזו עושה עכשיו לך!

"האמת היא," אומר הרב דוד סתיו, "אנו איננו חיים בעולם אוטופי שבו אין הבדל הבן בני האדם בשום היבט, כלכלי, חברתי, ובריאותי. צריך להכיר בכך שלבני אדם שונים ניתנו כישרונות מגוונים וכל אחד צריך למצותם כמיטב יכולתו."

{

כתוב בפרקי אבות: "כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ:[21]"

מה זה אומר? מסביר הרב שלמה הלוי:

"כל מחלוקת שהיא לשם שמים - כל מחלוקת שבין חכמים או בין בני אדם,

שהיא לשם שמים ולא לשם בקשת שררה או קינטור והתנצחות. אז

סופה להתקיים - יצא דבר טוב ממחלוקת זו, שבסופו של דבר יתבררו הדברים שנחלקו בהם.

ושאינה לשם שמים - כל מחלוקת שאינה לשם שמים אלא לשם בקשת שררה או לשם קינטור והתנצחות. אז

אין סופה להתקיים - בסופו של דבר לא יצא שום דבר טוב ומבורר ממחלוקת זו.

איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי - שכל כוונתם היתה לברר את האמת שבתורה. ולכן גם לבסוף נתקיימה, שמתוך מחלוקתם נתבררה ההלכה ונקבעה לדורות.

ואיזו היא מחלוקת שאינה לשם שמים? זו מחלוקת קורח וכל עדתו - שכל מחלוקתם על משה ואהרן לא היתה לשם שמים אלא לשם קינטור ובקשת שררה וכבוד. ולכן לבסוף לא נתקיימה מחשבתם ונבלעו הם וכל אשר להם באדמה, כפי שכתוב: "וַתִּפְתַּ֤ח הָאָ֨רֶץ֙ אֶת־פִּ֔יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֖ם וְאֶת־בָּֽתֵּיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כָּל־הָֽאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר לְקֹ֔רַח" (במדבר טז, לב)."

אז איך אנחנו יודעים שהמחלוקת של קורח לא היתה לשם שמים?

איך אפשר לזהות כזו מחלוקת?

{

הרבי מלובביץ' כותב שבטענה כֻּלָּם קְדֹשִׁים קורח בעצם "תבע שוויון מוחלט בין כל בני ישראל, הוא רצה שתהיה אחדות מושלמת בין כל חלקי העם."

אבל זו לא היתה טענה אמיתית. היא רק היתה תחפושת. על גרעין של אמת, עיוות קורח את המציאות לצרכים של עצמו.

בדיוק כמו שעשו המרגלים.

האמת היא שקורח בכלל לא רצה להיות כמו כולם. והוא לא רצה להיות שווה לכל שאר בני ישראל.

הוא רצה להיות מעליהם.

הוא רצה להתנשא מעליהם. כשהוא שאל וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, הוא בעצם גילה איפה באמת כואב לו.

"כָּל הַפּוֹסֵל בְּמוּמוֹ פּוֹסֵל[22]" – כשאדם מעביר ביקורת על אחר, הוא בעצם מעיד על חולשה שלו. על מום משל עצמו.  אנחנו רואים באחרים את החסרונות של עצמנו. הזולת הם מראה עבורינו.

יש לנו שתי אפשרויות, להישאר באותו מקום ולפסול אחרים,

או להיעזר במראה הזו ולשפר את עצמנו, ואת חיינו.

כשהילדים מספרים לנו על ילדים אחרים בכיתה, ואנחנו שומעים בקול שלהם קנאה, אנחנו צריכים להבין, שלילד שעליו הם מתלוננים, או שיש לו משהו שהם היו רוצים שיהיה להם (קנאה), או שמה שמפריע להם אצל אותו ילד הוא בעצם משהו שמפריע להם בעצמם.

וגם כשאנחנו מוצאות את עצמנו מתלוננות על חברה, או על הבעל, אולי זה זמן טוב להפנות מבט פנימה ולבדוק אם זו לא בעצם תלונה לעצמינו.

אבל הכי טוב לקחת דוגמא ממשה רבנו, ובמילים האוהבות של הרבי מלובביץ' ש"באהבת ישראל העצומה שלו, ניסה ברגע האחרון להציל את עדת קורח, באמצעי היחיד שנשאר לפניו: "ויקם משה" – הוא קם, התנשא, והלך אליהם מתוך הדרת מלכות. הוא קיווה ש"ישאו לו פנים" – שכאשר יראו אותו במלוא תפארת נשיאותו, אולי יחזרו בתשובה וינצלו מהגורל המר הצפוי להם."

{

קורח יצר מחלוקת רק כדי לקדם את האינטרסים של עצמו.

וכזו מחלוקת היא אף פעם לא לשם שמים.

שניים – הם לא אותו הדבר. הפרדה, חלוקה. הם לא הינו-הך, יש הבדל בין זה לזה.

יש דברים שצריך להפריד ביניהם, כמו טוב ורע, כשר וטמא.

ויש דברים שצריך לחלוק עליהם, לא להסכים איתם, אבל לא על מנת לקדם אג'נדה אישית.

שלום, ואחדות אינם מושגים ע"י טשטוש ההבדלים.

הרבי מלובביץ' אומר: "דברים שמעצם טבעם צריכים להיות מובדלים כמו אש ומים, אינם יכולים להביא ברכה אלא כשהם אמנם מובדלים ומופרדים – וזו הדרך לאחדות אמיתית ולשלום אמיתי.

אחדות אמיתית אין פירושה טשטוש ייחודו של כל פרט, אלא להיפך – מיצוי כל הכוחות של כל הפרטים למן מטרה המשותפת. צריך שיהיו כוהנים, לוויים וישראלים, ושכל אחד מהם יתרום לכללות העם את מה שהוא יכול לתרום על-פי גדריו ותפקידיו."

השוני בינינו מעשיר את חיינו.

יהי רצון שנשכיל לראות מה צריך להיות מובדל ושונה, ומה אסור שיחולק. וב'ה שנרחק מכל מחלוקת.

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

{

מקורות:

ברוד, מ. (עורך). תשס"ז). שולחן שבת שיחות ורעיונות לפרשיות השבוע מעובדים מתוך אוצר שיחותיו של הרבי מליובאוויטש. פרשת קורח: עמ' 286-285 עפ"י ליקוטי שיחות כרך ד', עמ' 1316; עמ' 287-286 עפ"י ליקוטי שיחות כרך יח' עמוד 202; עמ' 290-289 עפ"י ליקוטי שיחות כרך כח' עמ' 98. ישראל: מכון ליובאוויטש.

הרב הילר. (אין תאריך). מדרש לשולחן שבת קורח. אוחזר מתוך http://www.kodeshbook.co.il/InfoD.asp?id=24

הרב חזיזה. ר. (עורך). (חודש סיון תשע"ז). רעיון מפרשת השבוע – פרשת קורח בתוך לפחות 5 דקות תורה ביום, חוברת ללימוד יומי, עמ' נח' ; ס'. עיה"ק צפת: מוצרי איכות לנשמה.

הרב חזיזה, ר. (אין תאריך) הסבר עלית ראשון, בתוך תורה מאירה. חומש במדבר. עמ' א. צפת: מוצרי איכות לנשמה.

הרב יוסף, י. גורביץ. (הרב בלוי. ט. עורך). (מנחם-אב תשס"ו). צמאה לך נפשי בתוך פרד"ס חב"ד. גיליון 17. עמ' 19. כפר חב"ד: פרד"ס חב"ד הוצאה לאור.

הרב כולי, י. (ירושלמי, ש. מתרגם). (תשכ"ט). ילקוט מעם לועז – ספר במדבר – פרשת קורח. עמ' קצד-רה. ירושלים: הוצאת ח. וגשל בע"מ.

הרב סתיו, ד. (2014). פרשה בקטנה. קורח. עמ' 157-155. ירושלים: ספרי מגיד, הוצאת קורן.

הרב פורת, ח. (אייר ה'תשע"א מאי 2011). מעט מן האור – במדבר; קורח. עמ' 174-143. ישראל: הוצאת ספריית בית-אל.

---

[1]  פרשת שְׁלַח־לְךָ֣ הרביעית בספר במדבר: יג' א' – טו' מא'

[2]  במדבר טז' א' – יח' לב'

[3]  במדבר טז' א'-ג'

[4]  מתוך הסידור. הפיוט "יגדל ה' חי" מאת: ר' דניאל בן יהודה הדיין. איטליה  מאה 13

[5]  אבות ה' א'

[6]  תהילים לג' ו'

[7]  משנה, גיטין, ח' ד'

[8]  בראשית א' ג', י', יב', יח', כא', כה

[9]  בראשית א' לא'

[10]  בראשית א' ח'

[11]  בראשית א' ג'

[12]  בראשית א' ד'

[13]  רש"י לבראשית א' ד'

[14]  בראשית א' ז'

[15]  רש"י שם

[16]  בראשית רבה פ"ד ו'

[17]  במדבר טו' לט'

[18]  משלי יד' א'

[19]  במדבר טז' ג'

[20]  ויקרא יט' ב': דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם--קְדֹשִׁים תִּהְיוּ:  כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. 

[21]  אבות ה' יז'

[22]  בבלי, קידושין, דף ע' עמ' ב'

[© Smadar Prager, CGP]

---

www.smadarprager.com

Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.

To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490.