יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: איך באמת צריך לחנך | פרשת בהעלותך | יא' סיון ה'תשע"ז

בס"ד

­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת

הגיגים מעוגנים על פרשת בהעלותך

איך באמת צריך לחנך

העולם לא מושלם בלעדיך.

לכל אחד תפקיד מיוחד משלו.

איך עוזרים לילדים לגלות את תפקידם,

ואיך עוזרים להם לפתח אותו.

פרשת בְּהַֽעֲלֹֽתְךָ֙[1] פותחת בפסוקים: "וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־משֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: בדַּבֵּר֙ אֶל־אַֽהֲרֹ֔ן וְאָֽמַרְתָּ֖ אֵלָ֑יו בְּהַֽעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת:[2]"

אנחנו אמנם מדברים בפרשה שלנו על מנורה ונרות, אבל אנחנו בעצם ממשיכים את ההתרחשות שהתחילה במתן תורה, ואת העבודה על המידות שהתחלנו בספירת העומר.

היום נרד קצת עמוק, והיום נדבר גם על אהבה.

על אהבה של איש ואשה, על אהבה של הורה לילדיו, ועל אהבה שלך לעצמך.

על הרצון להתחבר, להידבק, להיות ביחד.

ועל איך עושים את זה.

{

כתוב בספר משלי "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם[3]", הרבי מלובביץ' כותב שהכוונה היא לכך "שהנשמה היהודית היא כמו אש הנמשכת למעלה. אולם כדי שהאש הזו אכן תבער ותהפוך לשלהבת גדולה, חייבים למצוא את ה'מתג' הנכון שיצית את הניצוץ.

זו היתה משימתו של הבעל שם טוב[4]: (שאת היארצייט שלנו חגגנו בשבועות ביום רביעי שעבר, יחד עם דוד המלך) לעורר את תשומת הלב של כל יהודי לכך שבתוך ליבו קיים ניצוץ של אהבת ה', וצריך רק להבעיר אותו לאש גדולה.

וזהו המסר של פרשת בהעלותך, כאשר ה' מצווה את אהרון – "בְּהַֽעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת ".

הדלקת הנרות מסמלת את הדלקת הניצוץ בתוך כל יהודי אשר מעוררת את אש האהבה לה', ואילו אהרון הכוהן – שהדליק את המנורה – מייצג את מנהיגי ישראל שבכל דוד ודור, אלה שה' העניק להם את הכוח ואת היכולת המיוחדת למצוא את ה'מתג' הזה, ולסייע לכל יהודי להתקשר למקורו הרוחני."

{

אנחנו מנהיגים של הילדים שלנו.  זה קהל קטן, אבל זה הקהל הכי חשוב בעולם.

כי הילדים שלנו הם העדים שלנו. הילדים שלנו הם העתיד את העם שלנו. והפרטים הם אלה שעושים את השלם, שהוא תמיד תמיד, הרבה יותר מסך כל חלקיו.

מ

סופר במדרש[5], שכאשר רצה הקב"ה לתת לבני ישראל את התורה, הוא שאל מי יהיו הערֵבים לכך שבני ישראל ישמרו את התורה.  מי ידאג לזה שבני ישראל ילמדו את התורה.

אמרו לו בני ישראל: "אבותינו יהיו ערבים בעדנו", אבל ה' לא הסכים לכך: "גם אם סבא שלך היה רב זה לא מספיק בשבילי."

אמרו לו: "נביאנו ערבים בעדנו." אבל גם לכך ה' לא הסכים: "גם הרבנים מחויבים ללמוד תורה, אבל לימודם אינו פוטר אתכם."

אמרו לו: "בנינו ערבים בעדנו."

על זה ענה להם ה': "אם הבנים ערבים, אני מוכן לתת לכם את התורה."

"במילים אחרות", אומר הרב וילהלם, "אל תספר לי מי היה הסבא שלך, ספר לי מה אתה עושה כדי שהנכדים שלך יוכלו לספר מי היה הסבא שלהם... אל תתגאה באנשים שמלמדים אותך, ספר לי מי האנשים שיכולים ללמוד ממך, מדרך החיים שלך."

הניצוץ שהכי חשוב שאנחנו נצית, הוא בנשמתם של הילדים שלנו.

הכי חשוב שאת האש נדליק בליבם של הילדים שלנו.

{

אבל אולי צריך להתחיל עם –

השאלה הכי מתבקשת מאליה: ממתי מעלים נרות? נרות מדליקים לא מעלים.

אם נקרא שוב את הפסוק, מסביר לנו הרב חנן פורת: "נראה שלאמיתו של דבר אין בו ציווי על עצם הדלקת הנרות, שהרי מצווה זו כבר צוינה בעת מעשה המנורה: "וְהֶעֱלָה, אֶת-נֵרֹתֶיה...[6]" ולא בא הכתוב בפרשתנו אלא להורות על מקום הדלקתה."

אבל רש"י אומר[7]: "בהעלותך. על שם שהלהב עולה, כתוב בהדלקתן לשון עליה, שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה." והרב שלמה אבינר מסביר ש"הכוונה שצריך להדליק את הנר עד שתהא השלהבת עולה מאליה. לקרב את הגפרור עד ש(השלהבת) תדלק לבד.

זה גם מובן מאליו, כי לא יתכן שכל הזמן המדליק ישאר עם הגפרור צמוד לנר."

מיד עם פתיחת הפרשה אנחנו מקבלים תשובה על השאלה בכותרת של השיעור.

איך צריך באמת לחנך?

הנה ככה: הרב אבינר כותב שזה מה שאומרים לנו המפרשים: "לחנך ילד זה כמו להדליק נר. כל ילד הוא כמו נר קטן שמדליקים אותו. כל ילד הוא נר אחר, בא בצבע אחר והוא נר נפלא. אבל אי-אפשר כל הזמן להחזיק את גפרור. כי יום אחד נפסיק להחזיקו ואז הנר יכבה. אלא צריך שהנר ידלק לבד. "חֲנֹךְ לַנַּעַר, עַל-פִּי דַרְכּוֹ--    גַּם כִּי-יַזְקִין, לֹא-יָסוּר מִמֶּנָּה [8]"

צריך לחנך את הנער בצורה כזאת שגם כשיהיה זקן, הוא ימשיך לבד בלי הכפייה שלנו. "זו סוגיא מורכבת של הכפייה והחופש. מצד אחד לא ניתן רק לכפות. כי ברגע שהגורם הכפייתי יחדל הכל יפול.

מצד שני אי-אפשר רק חופש כי זה מביא להפקרות. אם הילד היה כולו מלאך קטן-לא צריך כפיה. אם היה רק שטן קטן–צריך רק כפיה. אבל ילד שהוא ב"ה טוב אך עם בעיות צריך גם כפיה וגם חופש. איפה הגבול? זו חכמת המחנך למצוא את דרך האמצע של כמה כפייה וכמה חופש. צריך להשתדל להדליק את הנר כמה שאפשר כדי שהוא ידלק לבד. "

על זה אני תמיד אוהבת לספר את מה ששמעתי מהרב יובל הכהן אשרוב על החיילים הרוסים.

א

חרי מלחמת העולם הראשונה, בתחילת 1918, ייסד לנין את הצבא האדום. צבא שאמור היה להיות הצבא של העם, צבא סוציאליסטי, צבא שיראה מה-זה לבולשיביקים (שהפכו אח"כ למפלגה הקומוניסטית). כמפקד הצבא מינה לנין את ליאון טרוצקי שנולד כיהודי בשם לייב דוידוביץ' ברונשטיין. עד סוף 1919 גוייסו לצבא כל האיכרים והפועלים בגילאי 19-40, סה"כ כמעט 2.5 מליון איש. החזון היה לבנות זן חדש של אזרחים מצויינים שיובילו את העתיד של אמא רוסיה.

במשך שנות שירותם הארוכות בצבא האדום, חונכו החיילים בקפדנות, וחיו על-פי סדר יום לדוגמא: קמים מוקדם בבוקר, מסדר, סידור החדרים, מדים מגוהצים, נעליים מצוחצחות, משמעת, דחיית סיפוק, כל מה שבונה אזרחים סוג א'. חיילים שבאזרחות יתרמו למדינה ויפתחו אותה מתוך משמעת עצמית וחזון לאומי.

אבל הפלא ופלא, כשפורק הצבא האדום לא מצאו את החיילים האלה מובילים את החברה בתפקידי מפתח, אלא מתגוללים על הרצפה שיכורים בבתי המרזח.

ולמה? כי זה מעולם לא הפך להיות משהו שנטמע בתוכם. החינוך הזה היה כפוי, חיצוני. הם עשו את הדברים רק כי פחדו מהעונש, לא בגלל שזה נבע מתוכם.

זה לא הפך מעולם להיות חלק מהם, למרות השנים המאוד ארוכות ששירתו בצבא.

הם לא באמת התחנכו. הם אולפו.

{

חיה מאולפת עושה מה שאומרים לה או על-מנת לקבל פרס, או כי היא פוחדת להיענש.

ועל זה אמרו חז"ל: "כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר, בָּטֵל דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם.[9]"

כלומר, כשיתבטל הדבר שהיה הסיבה לאהבה, תתבטל גם האהבה.

כשיתבטל הדבר שבגללו מתנהגים בצורה כזו או אחרת, תתבטל גם ההתנהגות.

האם גם כשאף אחד לא רואה, יעשה הילד את הדבר הנכון? יתנהג כמו שצריך.

האם הילד ידבר יפה לכל אדם שהוא פוגש, או רק לאלה שיכולים להשפיע במידי על חייו?

אנחנו יודעים שחינוך מצליח, כשילדים שלנו מתנהגים כמו שחינכנו אותם כשאנחנו לא בסביבה. אז אנחנו יודעים שהם הפנימו, שהערכים שלנו הפכו להיות שלהם.

שזה אמיתי. שזה לא תלוי בדבר.

אנחנו לומדים מהציווי בְּהַֽעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת, שאנחנו צריכים להיות שם כדי להדליק את הנר. להדליק את הילד, לתמוך, לעזור, להבטיח שהדבר יופנם, עד שאפשר לשחרר, כשהוא כבר דולק מעצמו.

צריך לעמוד ליד הילד, ללוות אותו, לא לעזוב אותו עד שהוא יכול לבד.

אבל לעזוב אותו כשהוא יכול כבר לבד.

כמו שמחזיקים לפעוט בשני הידיים כשהוא מתחיל ללכת, ואח"כ רק ביד אחת, ואח"כ נותנים לו ללכת כמה צעדים עד שהוא נופל לידיים שלנו,

 ואז.... הוא הולך לבד.

הרבי מלובביץ': "ועד כמה חייב האדם להמשיך "להצית" את הנשמה של הזולת – כאשר נראה שהלה כבר קיבל השראה מסוימת?

גם זאת אפשר ללמוד מהצורה שבה אהרון הדליק את הנרות: עד שתהא שלהבת עולה מאליה". כלומר, עלינו להמשיך לעורר השראה בכל יהודי, עד אשר כל אחד ואחד בזכות עצמו יהפוך למקור-כוח של התלהבות לכל ענייני החיים היהודיים והיום היהדות."

{

אבל כדי להדליק צריך להתקרב -- וכדי להתקרב צריך לרצות להתקרב.

ורוצים להתקרב רק למי שאוהבים.

וכדי לאהוב צריך שיהיה מקור של אהבה בתוכך שבו דולקת אש האהבה.

וצריך לשמר את אש האהבה הזו, וקודם כל לעצמך.

כדי להדליק נר אחר, צריך שאת תהיי נר דולק בעצמך.

הרבה אני שומעת אצלי תהיות של הורים אם הם הורים טובים לילדים שלהם.

ואני יודעת שמה שהם באמת שואלים זה: האם אני אוהבת נכון את הילד שלי?

והרבה אני שומעת זוגות ששואלים: למה הוא לא אוהב אותי? או למה היא לא אוהבת אותי?

ובעצם הם שואלים: למה הוא או היא לא אוהבים אותי באופן שבו אני רוצה להיות אהוב או אהובה?

וזה כל-כך קשור. האופן שבו הורים אוהבים את ילדיהם, לאופן שבו הם רוצים לקבל אהבה מבני הזוג שלהם, ולאופן שבו אהבו אותם כשהם היו ילדים.

{

שלושה דברים ילדים צריכים כדי לגדול בריאים בנפשם:

הם צריכים שאבא יאהב אותם.

הם צריכים שאמא תאהב אותם.

והם צריכים שאבא ואמא יאהבו אחד את השני.

ועם כל כמה שזה נשמע פשוט – לא תמיד זו המציאות.

יותר ויותר בתים היום חיים על כרעי תרנגולת, על זוגיות שמחפשת לקבל במקום לתת.

על הרעיון האבסורדי שהאדם השני כאן כדי למלא את הצרכים שלי, במקום להבין שאנחנו כאן אחד עבור השני, לתמוך, לשאת, נישואים.

אנחנו עסוקים כל-כך בלקיחה למילוי מה שחסר לנו – ולא מבינים שזה הפוך.

נתינה ממלאת את החיסרון שבתוכנו, לא לקיחה.

וכל זה למה?

כי כך הורגלנו בינקותנו. כשטיפלו בנו, הרגשנו בטוחים ואהובים. ולהרגשה הזו כולנו מנסים לחזור.

לתחושה שאנחנו מוקפים באהבה וביטחון, שיש מי שדואג לנו ולכל מחסורנו, עוד לפני בכלל שידענו מה חסר לנו.

לשלב הזה אצל תינוקות קוראים אומניפוטנציה[10].

זהו שלב שבו אין לתינוק עדיין אבחנה בין מה שהוא לבין מה שהוא חיצוני לו, וכאשר כל תחושה שלו, כל רצון שלו, כל צורך שלו, נענה ע"י הסביבה, המבוגרים המטפלים בו, 'נדמה' לו שהתחושות שלו, שהרצון שלו, שהצורך שלו, יצרו את המציאות.

תחושת 'אני-כל-יכול', אני יוצר את המציאות של עצמי, אני יכול לגרום לדברים להתרחש רק בכוח עצם הרצון שלי, ממחשבה, מתחושה.

עם כל כמה שגדלנו, והפכנו להיות יצורים נפרדים ממי שטיפלו בנו בתקופת הילדות, באיזה שהוא מקום כולנו כמהים להיות אחוזים בחיבוק חסר הדאגות הזה שוב, במקום שבו כל צורך נענה כאילו רק מעצם חשיבתנו עליו.

יצירת יש מאין. חשבתי, וזה נהיה. 

{

נדמה לנו שאנחנו אוהבים מישהו כי הוא נותן לנו.

זה כמו הבדיחה: "דיג אוהב דגים? אז למה הוא אוכל אותם?"

ככה אוהבים?

ככה אהבו אותנו כשהיינו תינוקות. ככה נטבע בנו מילדותינו.

אבל אנחנו כבר לא ילדים, ויש לנו כבר ילדים משלנו, ואנחנו עדיין מסתובבים בעולם מחפשים את מי שיאהב אותנו כמו שאהבו אותנו פעם?

הרב דסלר גילה לנו שהאהבה היא תולדת הנתינה.

וכך הוא כותב: "יותר ממה שהנתינה באה בעקבות האהבה, האהבה באה בעקבות הנתינה."

בנתינה למישהו אחר נוצרת התקשרות אליו בעבותות של אהבה, כמו שמטפלים בתינוק, או אפילו בחיית מחמד, או אפילו בדומם, כמו הבית שלנו, ונקשרים אליו. אוהבים אותו.

בעצם הטיפול בו, בעצם ההתעסקות איתו, נולדת אהבה.

אבל נתינה היא ערוץ אנרגטי דו-סטרי.

רואים את זה באופן שבו המילה כתובה בעברית. את השורש נ.ת.נ. אפשר לקרוא מימין לשמואל , וגם משמאל לימין.  בכל פעם שאני נותנת משהו מעצמי למישהו אחר, אז יש באחר משהו ממני.

האחר הופך להיות חלק ממני.

ואת עצמנו אנחנו מאוד אוהבים, למרות שלפעמים נדמה לנו שלא ממש, כמו שכתב אהוד מנור[11] "ואת עצמי איך אני שונא...".

ואפילו אם זו רק האהבה הכי בסיסית, האינסטינקטיבית, זו שנקראת יצר ההישרדות שלנו.

אנחנו מספיק חשובים לעצמנו כדי לא להזיק לעצמנו. לא להכאיב לעצמנו.

אבל כדי לתת אהבה צריך קודם כל למצוא את האהבה שבתוכנו.

{

הרבי מלובביץ' גילה לנו שבתוך כל אחד מאיתנו ניצוץ של אהבת ה' שרק צריך להבעיר, כדי לגלות את האהבה שכבר שוכנת בתוכנו.

ומכיוון שהאהבה הזו היא ניצוץ אלוקי, הדרך לאהבת עצמנו היא דרך למידת אהבתו של הקב"ה.

למדנו שמה שקרה במתן תורה – היתה הסרת המחיצה בין העולמות העליונים לתחתונים.

מוסבר במעדני יום טוב כך: "מאז בריאת העולם עד הזמן שבו ניתנה התורה, היתה קיימת מחיצה המבדלת בין רוחניות וגשמיות, המעכבת את האחד 'לעבור' לתחומו של השני.

ומכיוון שכן, כל עוד שלא  הוסרה המחיצה המפסקת ביניהם, לא הי' באפשרות האדם להוריד את הקדושה (עליונים) לעולם (תחתונים), ועי"ז להחדיר את קדושת המצווה בחפץ שהשתמש לקיים בו מצוה.

בעת מתן-תורה ניתנה לישראל דרגה בתורה שלא היתה קיימת לפני כן בעולם[12].

בשעת מתן-תורה הכניס הקב"ה כביכול את עצמותו הבלתי מוגבלת לתוך ההגבלות והגדרים של התורה. ומצד כח אלקי זה ניתנה לישראל האפשרות והכוח לחדור את גשמיות העולם בכח התורה והמצוות, ולהעלות את העולם וכל מה שבתוכו לקדושה.

ובאותיות פשוטות: הקב"ה ברא את העולם, עולם גשמי וחומרי, מהדומם, הצומח, החי והמדבר. והכל ניתן לידי האדם, לעשות מן ה'גשמי' – 'רוחני'.[13]"

ומאז, כל מה שקורה בעולמות העליונים מתרחש גם בעולמות התחתונים , ובזה שלנו. ולהיפך.

זה מה שנקרא: מידה כנגד מידה.

{

עכשיו נרד קצת עוד יותר לעומק. קחו אויר.

מלמד הרב יובל הכהן אשרוב[14] שטבעו של הבורא הוא טוב ומיטיב והוא אור אינסופי של נתינה ואהבה.

אני הוויה לא שניתי – הוא אור אינסוף הוא  לא משתנה, אין לו שינויים.

לאור העליון זה לא משנה. אין אצלו שינוי בכלל. זה הכל כלפי המקבל. מידה כנגד מידה – כפי שאדם מודד כך מודדים לו. אם הוא התנהג בחסד נמשך עליו חסד, אם התנהג בדין נמשכים עליו דינים. הבורא לא משתנה לפי מעשי האדם.

הבורא מאיר כל הזמן בחינת אין סוף בחינת הנבראים – הבורא לא משתנה לפי האדם.

הבורא טוב ומיטיב מאיר כל הזמן בחינת אינסוף

תכונתו של הקב"ה זה אך ורק לתת להשפיע – מי שרוצה להתחבר לבורא בכל מדרגה צריך להשוות צורתו עם הבורא  – חז"ל : יהיו כל מעשיך לשם שמים, בהשתוות צורה עם השמים מה הוא משפיע לכל אחד טוב כך האדם שרוצה לחבר את הכלים שלו עם האור של המאציל צריך לזכך את הכלים.

הכלים שלנו, הם המידות שלנו. אלה שעבדנו עליהם בספירת העומר.

המהות שלהם היא מקבל לעצמו, שהוא רצון לקבל.

האור תכונתו רק לתת. אם רוצים להתחבר אליו צריך להתקרב אליו. זו לא התקרבות פיזית, אלא שצריך להגיע לדבקות. שהצורה של הנברא (לא צורה פיזית , הכוונה לתכונות הנברא) יהיו כמו תכונות הבורא, כך לפי המידה שהוא עושה את הדבר הזה, זה מתחבר.

העיקר של העבודה זה זיכוך- שמשמעותו עידון הרצון לקבל, שלא יהיה מקבל לעצמו.

קבלה זה פירוד. פירוד מהמהות של הקב"ה. ההיפך ממנו.

המקבל לעצמו - אגואיסט, שינוי צורה גמור עם הבורא.

אפילו בעסק התורה יכול האדם לקבל התרחקות מהבורא שמשמעותה מות, כי התורה היא אור חיים.

למשל כשלומדים שלא לשם שמים, זה מגדיל את הישות – את האגו, זה מרחיק, אם לא עושים את זה על מנת להשפיע. – שינוי של הרצון לקבל נקרא עליה!

כל דרגה יותר גבוהה ברוחניות זה רצון יותר להשפיע.

מי שמצליח להעלות את הרצון שלו, כלומר שלא ישלוט בו הרצון לקבל לעצמו – להעלות את הכוונה.

ברגע שהכלים משתווים לצורה העליונה – האור שוכן בתוכו , וזוהי ה-שכינה.

אבל התורה נתנה לנו כלים להגיע לכל זה אפילו בלי להבין את כל הקבלה הזו.

הלכה – שני הה=י , נשאר לכ. כל + י = כלי.

ההלכה מאפשרת לנו אפילו בלי ההבנה למה זה ככה, לזכך את עצמנו, בהכנעה של הרצון לקבל לעצמנו.

אבל כשמבינים את הכוונה – זה הסוד, וזה עדיין לא מבטל את זה שההלכה עושה את הכלים.

אבל מי שגם עושה לפי ההלכה + גם מכוון לשם שמיים – ה' שעליו עולה – כתיב בהדלקתן , לשון עליה, הכוהן שיכל לכוון את הפעולות התחתונות בדיוק לפי המצב של הספירות העליונות, זה מה שאומר הזוהר פ' בהעלותך בסולם ס' יא' בוא וראה בשעה שנתכוון להדליק נרות למטה הוא היה מקריב קטורת הסמים אז באותה שעה מאירים נרות העליונים שהם בספירות.

כל אחד משפיע לפי שורש נשמתו.

הכהן מדליק למטה את הנרות – זה נדלק למעלה הספרות – ונקשר הכל יחד.

הרעיון הוא שהאדם צריך לקשר את עצמו , את החיים כאן למטה אל המציאות העליונה.

ויעש כן אהרון אל מול פני המנורה - להגיד שבחו של אהרון: שלא שינה

כלומר היה בדרגה כזו שהדליק למטה בדיוק כמו למעלה – בזכות ההדלקה שלו האירו כל הנרות למעלה ואז כל העולמות מאירים – כולם מזדככים מזה, הארה בכל העולמות.

אנחנו לומדים שבעצם, אהרון, בהעלותו את הנרות, מדליק את הנשמות של כל היהודים.

{

אמר הרב קוק: "צריך שכל איש ידע ויבין, שבתוך תוכו דולק נר, ואין נרו שלו כנר חברו, ואין איש שאין לו נר. וצריך שכל איש ידע ויבין, שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים, ולהדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר את העולם כולו.[15]"

לפעמים קל לנו לראות את הנר שיש באחרים. אבל חשוב יותר שנגלה את הנר שבתוכנו.

הרב קוק מגלה לנו שיש כזה נר בתוך כל אחד ואחת מאיתנו.

ויש נר כזה בכל אחד ואחד מהילדים שלנו.

כתוב בפרשה שלנו: "בְּהַֽעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת". כותב הרב מנחם וילהלם ש"מוסבר בחסידות שהקב"ה אומר לאהרון: כשאתה רוצה להאיר את עם ישראל, זכור שיש בעם ישראל שבעה קני מנורה, הקנים אינם זהים, לכל אחד – המנהגים שלו והדרכים שלו בעבודת ה'. והדבר לגיטימי לגמרי.

אין צורך שכולם יאירו בדיוק באותה צורה, אבל אתה צריך לדאוג ש"אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת" – שכולם יכוונו לאותה מטרה, להפוך את העולם הזה למקום ראוי להשראת שכינתו של הקב"ה."

כל ילד הוא אחר, הוא קנה מנורה אחר.

כל אחד זקוק לאופן אחר של הדלקה, לצורה אחרת של העלאה – אבל כולם זקוקים שיכוונו אותם למטרה.

את הדרך, אנחנו צריכים להאיר.

{

גם אנחנו יכולות להעלות את הנרות.

להעלות מישהו אחר זו העבודה שלנו בעולם הזה, ובכך להתעלות ולעלות בעצמנו.

להתקרב עוד ועוד לקב"ה , למקור הטוב.

לזכך את הרצון לקבל לעצמנו, ובכך להפריד את עצמנו מהקב"ה ומאור האהבה אינסופי שלו.

לשמור על הנר שבתוכנו.

לשמר את האהבה ואת אש הזוגיות.

לעזור לילדים לגלות את הניצוץ שבתוכם,  וללוות אותם עד שתהא השלהבת עולה מאליה.

{

ונסיים בשיר: אשרי הגפרור / זלדה

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

{

מקורות:

הרב אבינר, ש. (אין תאריך). אברמסון, י. (עורך). פרשת בהעלותך: שתהא שלהבת עולה מאליה. אוחזר מתוך http://shlomo-aviner.net/index.php/פרשת_בהעלותך:_שתהא_שלהבת_עולה_מאליה

הרב דסלר, א. (אין תאריך). ציטוטים מתוך הספר "מכתב מאליהו". אוחזר מתוך http://www.pitgam.net/

הרב הכהן אשרוב, י. (התשע"ד). פרשת בהעלותך. אוחזר מתוך: http://www.besodh.com/פרשת-בהעלותך  

ויניקוט, ד. ו. (1996). משחק ומציאות. גם בעמ' 23, 99, 113, ועוד. תל אביב: הוצאת ספרים עם עובד

הרב וילהלם, מ. (בנגקוק תאילנד). (ה'תשע"ו 2016). ממתק לשבת, הסיפורים והמסרים שעושים את השבת בבנגקוק. חג השבועות: כשסבא לא מספיק. עמ' 230-229 ; פרשת בהעלותך: תופסים כיוון. עמ' 237. ישראל: הוצאת חזק.

מילר, ח. (2007) שם הפרשה לפרשת בהעלותך ע"פ ליקוטי שיחות של הרבי מלובביץ' חלק ב', עמ' 316 ואילך, בתוך ספר במדבר, עמ' 61, מהדורת לבייב, קול מנחם.

מכון אור החסידות (אייר ה'תשס"ח) מעדני יום טוב סוגיות וביאורים בענייני מתן תורה. עמ' 5, כפר חב"ד, מכון אור החסידות.

הרב פורת, ח. (אייר ה'תשע"א מאי 2011). מעט מן האור – במדבר; בהעלותך: מה מקור האור? עמ' 64-59. ישראל: הוצאת ספריית בית-אל.

---

[1]  פרשת בְּהַֽעֲלֹֽתְךָ֙ השלישית בס

פר במדבר: ח' א' – יב' טז'

[2]  במדבר ח' א'-ב'

[3]  משלי כ' כז'

[4]  הרבי ישראל שם טוב , מייסד תנועות החסידות, נפטר ב-1760, לפני 257 שנה.

[5]  הרב וילהלם בתוך "ממתק לשבת"

[6]  שמות כה' לז'

[7]  שם ח' ב'

[8]  משלי כב' ו'

[9]  אבות ה' טז'

[10] ר' ויניקוט: 1896-1971, פסיכואנליטיקן, ממשיכם של פרויד ומלאני קליין, התמקד ביחסים ולא בדחפים, חידש "יחידת-אם-תינוק", "החזקה" תאוריית יחסי אובייקט, טבע את המושג: good enough mother, והבחין בין 'אם טובה דיה' לבין 'אם שאינה טובה דיה'. אצל ויניקוט כל האימהות טובות!

[11]  מתוך "לא ידעתי שתלכי ממני" מאת אהוד מנור ע'ה (שנות ה'70)

[12]  וכדאיתא בגמ' שבת (קה, א) שתיבת "אנכי" הפותחת את עשרת הדברות, היא ראשי התיבות "א'נא נ'פשי כ'תבית י'הבית": תרגום: אני עצמי כתבתי נתתי. בבלי, שבת, קה' ב'

[13]  וכפירוש הידוע על הכתוב: "השמים שמים לה', והארץ נתן לבני אדם" – שהארץ נתן לבני אדם להעלותה ולנשאה לדרגת שמים.

[14]  תמליל של שיעור הוידאו בעריכתי

[15]  ציטוט המיוחס לרב קוק – לא מצאתי את המקור

[© Smadar Prager, CGP]

---

www.smadarprager.com

Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.

To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490.