יַהֲדוּת וְהוֹרוּת: אז למה לא כל יום שבת | פרשות ויקהל-פקודי | כב' אדר ה'תשע"ז

בס"ד

­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת

והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשות וַיַּקְהֵל-פְּקוּדֵי

אז למה לא כל יום שבת[1]

היום נלמד על האיזון העדין ביחסים,

על חשיבותם של ניגודים,

על הגשר שהם יוצרים,

על תרומתם ליציבות,

ואיך תכשיטים מלמדים אותנו הורות.

כל 19 שנה נוצר הפרש של שבעה חודשים בין מחזור השנה הקטן, שהוא מחזור הלבנה שעפ"י מתנהל לוח השנה העברי, לבין מחזור השנה הגדול, שהוא מחזור השמש שעפ"י מתנהל לוח השנה הלועזי[2]. כך שכל שנתיים שלוש מתחברות לנו פרשות, ובמקום לקרוא אותן אחת אחת בכל שבת, יש לנו כמה זוגות של פרשות שנקראות ביחד, כמו הזוג הזה של השבוע שלנו, שגם חותם את חומש שמות: וַיַּקְהֵל-פְקוּדֵי[3].

וזה פשוט מדהים איך התחבר לו זוג קצוות שכזה שעל פניו ממש לא מתאים.

וַיַּקְהֵל מפרש לנו פשוטו של מקרא בשיא הפשטות: ויאסוף.

ופְקוּדֵי: לשון מניין, ספירת פרטים.

כלומר וַיַּקְהֵל מתייחס לקהל, לעדה, לכלל, לאוסף של פרטים, לכולם כמקשה אחת;

בעוד שפְקוּדֵי מפרט ופורט את האוסף, ומתייחס לכל פרט ופרט, לכל אחד בפני עצמו, ליחיד.

אז איך מתחבר הזוג המוזר הזה?

ואמר רבי יוסי ש"הקב"ה מזווג זיווגים[4]", כמו שכתוב בתהילים[5]: "מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה" לוקח יחיד ויחידה ומושיב אותם ביחד בבית אחד, והמשך הפסוק "מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת" אפשר להבינו משחרר אותם מכלא הרווקות בצורה כשרה. המילה "בכושרות", היא שתי מילים, מלשון "בֶּכִי וְשִׁירוֹת". כלומר, מי שרוצה - אומר שירה, ושאינו רוצה – בוכה; יש מי ששמח על זיווגו ויש הבוכה ומצטער עליו[6].

אנחנו בוחרים לומר שירה, לראות את חצי הכוס המלאה, וללמוד את כל מה שיש לזוג הזה ללמד אותנו

על יחסים, על זוגיות ועל הורות - או לפחות כמה שיספיק לנו הזמן.

חוץ מזה אנחנו בחודש אדר, ומצווים להרבות בשמחה, בשירה ובריקודים. ואתמול ציינו את פקודת שנתו של הרב אלימלך וויסבלום מלִיזֶ'נְסְק, הלא הוא הנועם אלימלך שכתב את התפילה הנפלאה אַדְּרַבָּה: "אַדְּרַבָּה, תֵּן בְּלִבֵּנוּ שֶׁנִּרְאֶה כָּל אֶחָד מַעֲלַת חֲבֵרֵינוּ וְלא חֶסְרונָם, וְשֶׁנְּדַבֵּר כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרו בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְהָרָצוּי לְפָנֶיךָ, וְאַל יַעֲלֶה שׁוּם שנְאָה מֵאֶחָד עַל חֲבֵרו חָלִילָה:"

ו-אדרבה, אומרת הרבנית ימימה מזרחי, מֶלְהַטֶטֶת השפה העברית, שתי מילים: אדר בה, אדר בתוכה, אדר בתוכך, שמחה בתוכך, אז ברור שלא נבחר בַּ בֶּכִי שֶׁ בַּכּוֹשָׁרוֹת, אלא  בשמחות, בַּ שִׁירוֹת.

{

נתחיל. בואו ננסה ליישב, ולמצוא את האיזון בין ארבע קצוות בפרשות שלנו.

1. זוג הפרשות שלנו עוסקות בבניית המשכן.

אז קודם כל למה צריך שתי פרשות נוספות לדבר על מה שכבר דיברנו בפרשות תרומה ותצווה?

2. כתוב: "וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשֹׂת אֶת כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה'.[7]"

ונשאלת השאלה: מה פירוש אִישׁ חֲכַם לֵב?

איך לב יכול להיות חכם?

חכמים בשכל לא? בלב מרגישים.... איך זה מסתדר אִישׁ חֲכַם לֵב?

3. . ניגודיות נוספת מופיעה בתחילת פרשת פקודי, שם כתוב: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן... [8]"

אמרנו שפְקוּדֵי בא לתאר פירוט ושימת לב לפרטים.

והרי הַמִּשְׁכָּן בא לחבר, ולאסוף בתוכו את כל הקהל.

אז איך זה ביחד? פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן, גם כל אחד לחוד, וגם כולם ביחד? גם פְקוּדֵי וגם הַמִּשְׁכָּן?

4. יש עוד תמיהה ממש בתחילת פרשת ויקהל.

כתוב: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר.

קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיהוָה כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ... [9]"

מה הקשר?

משה מכנס ואוסף את כל בני ישראל כדי לחזור על מה שכבר למדנו בפרשות תרומה ותצווה, ולהורות להם מה צריך לעשות כדי לבנות את המשכן, אבל לפני זה הוא מדבר איתם על השבת?

זה לא ברור.

ננסה לענות אחד אחד, לחבר את כולם ביחד, ובעיקר לקשור את הכל אלינו, ליחסים, לזוגיות, להורות.

{

שואל הרב מנחם וילהלם (שליח חב"ד בבנגקוק תאילנד, יוצר הסדרה הפופולרית 'ממתק לשבת'):

"פרשת ויקהל ופרשת פקודי מתארות את קיום הציוויים המופעים בפרשת תרומה ובפרשת תצווה. שׁם ה' מצווה את משה לבנות את המשכן, וכאן משה מעביר את הציווים לבני ישראל והם עושים הכל כנדרש. לכאורה, זו כפילות מיותרת. למה לא אמרה התורה בפשטות: 'ככל אשר ציווה ה' את משה כן עשו בני ישראל' וזהו? מדוע החזרה? בתורה אין מילה מיותרת, וכאן שתי פרשיות שאין בהן צורך?!"

ועונה – "וההסבר לכך:

התורה מאריכה במקום שלכאורה יכלה לקצר, כדי ללמד אותנו מסר חשוב – חשיבות המעשה.

פרשת תרומה ופרשת תצווה אמנם מתארות בהרחבה את תכנית בנייתו של המשכן, אך הכל בגדר ידע תאורתי. בפרשת ויקהל ובפרשת פקודי התורה מספרת כיצד בני ישראל הופכים תאוריה למעשה, ובונים את המשכן בפועל.

כולנו יודעים כמה קל לעמוד ולהצהיר על כל הדברים שאנו מתכננים לעשות, ועד כמה רב עלול להיות המרחק בין ההצהרה ובין המעשה. התורה רוצה ללמד אותנו את החשיבות הגדולה שיש למעשה, ולכן מקדישה שתי פרשות שלימות לתיאור העשייה של בני ישראל – בניית המשכן בפועל."

בדורנו דחיינות היא שם המשחק.

הכל זה תיכף, עוד מעט, רגע.

או בשביל מה לעשות, בוא נקנה מוכן.

או לחילופין, אנחנו מגדלים דור של ילדים שלא יודעים לעשות כלום – הכל עושים בשבילם.

התורה מקדישה ארבע פרשיות, כופלת שתיים, כדי להעביר לנו את המסר הכל-כך חשוב הזה לחיים:

העשייה חשובה! מאוד חשובה!

אל תשאירו דברים באמצע, ברמת התכנון, ברמת הרעיון, ברמת ההבטחה.

תוציאו אל הפועל. תעשו. תממשו. תקיימו.

אם לא נעשה, אם לא נבנה, לא יהיה לשכינה מקום...!

בלי העשייה לא נשיג שום דבר ממשי.

אנחנו כאן כדי לעשות, כל ההתפתחות שלנו, האישית הפרטית, והחברתית הכללית, תלויה בעשייה.

לא להתעצל.

ובעיקר, להוות דוגמא של עשייה לילדים שלנו.

כמו שכתב החכם מכל אדם בספר משלי: "חֲכַם לֵב יִקַּח מִצוֹת, וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט.[10]"

ומסביר המצודות[11]: "חכם לב - יקח מצוות בכל עת, ולא יחדל מלקחת; אבל האויל - ילבט (מייגע) (יתן ביטוי רק בשפתיים ס.פ.) הוא השפתים לבד, לומר הרבה ואין עושה מאומה."

או בתרגומי שלי לימינו אנו: חכם עושה, וטיפש מדבר!

{

מה שמביא אותנו לניגוד הבא: מה פירוש אִישׁ חֲכַם לֵב? איך לב יכול להיות חכם?

גם כאן התשובה מונחת במה שמביא לנו האיזון העדין של הזוג המנוגד שלנו: ויקהל-פקודי.

הראש הוא מקום החשיבה, ההיגיון, הסדר,	ולעומתו	הלב הוא מקום הרגש, הרגשות, הקישקעס.
החכמה היא חיצונית לנו,	--	בעוד התחושות הן פנימיות.

ויש גם שני סוגים של אנשים:

כאלה שמונעים ע"י הראש,	--	וכאלה שמונעים ע"י הרגש.
ויש אנשים שכל מה שהם לומדים נשאר אצלם בגדר ידע תאורתי,	--	ויש אנשים שיודעים לתרגם את הידע ולהפוך אותו לחלק מהם ע"י התרגום שלו לעשייה.
הראש יודע ללמוד,	ולעומתו	הלב יודע לחשוב על זה ברמה הרגשית.

מכאן, חכם לב הוא זה היודע ללמוד ולהפנים את הדברים שהוא לומד, עד שהם משתלבים במחשבותיו[12].

חכם לב הוא מי שמסוגל לחבר בין הראש ללב.

חכם לב הוא מי שיודע לקחת משהו כללי לפרק אותו לפרטים ולהתאים, להטמיע אותו, לעצמו.

חכם לב הוא מי שמסוגל לקחת את ויקהל ולמזג אותו לפקודי.

כל אחד ואחד מאיתנו צריך להיות חכם לב, וליישם את כל הידע התאורתי המופלא הזה בחיי היום יום, באופן מעשי.

אבל אי אפשר לעשות את זה בבת אחת. וגם אי אפשר לעשות את זה לבד.

צריך לתת לדברים קודם כל להיטמע, להיקלט, ורק אז, כשהם הופכים להיות חלק ממך, אפשר להנביט אותם לעשייה למעשה.

בדיוק כמו זרע שנטמן באדמה. הוא קודם כל צריך להיקלט, להתפורר, להפוך להיות חלק מהאדמה, ורק אז, הוא יכול לנבוט, ולצאת אל מעל פני הקרקע, ולצמוח, להיות צמח.

כל פעם זרע אחד. כל פעם רעיון תאורתי אחד.

לאט לאט. אבל בטוח.

{

גם את השיעור הזה על הדרגה, אנחנו לומדים בפרשות השבוע שלנו.

ותן חלקנו מלמד אותנו שרבי יהודה לייב חסמן זצ"ל הסביר שהבריאה כולה נחלקת למדרגות מדרגות. אחת מעל לחברתה: "זו למעלה מזו, ממלאכי מעלה ועד האדם המדבר, החי, הצומח והדומם. ובתוך כל מדרגה יש עוד דרגות שונות. כך באדם עצמו, יש גוף ויש הנשמה שהיא למעלה ממנו. ואף הגוף יש בו דרגות, לב, מח, וראש..."

אנחנו לומדים שיש סדר והדרגה לכל דבר בעולם שמסביבנו, מחוצה לנו, ובעולמנו הפנימי, בתוכנו.

למדנו גם, בסופה של פרשת יתרו, הציווי לבנות את העלייה למזבח בשיפוע ולא במדרגות, כי בשפת התורה "וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת (במדרגות) עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו.[13]".

מה הכוונה?

כשהתורה מדברת על ערווה, היא מדברת על משהו לא צנוע, לא ראוי.

ומה הקשר בין מדרגות לערווה?

במובן הפרקטי, מדרגות מאלצות את האדם לעשות צעדים רחבים, החושפים את האזור המוצנע בגופינו, את הערווה.

אבל אם נרד לעומק, במובן הרוחני, ישנה כאן הוראה לא לעשות צעדים גדולים מידי.

לא לדלג במדרגות. בי"ת (2) מדרגות, שתי מדרגות -- לא לעלות שתיים שתיים.

לא להתקדם מבחינה רוחנית, נפשית מהר מידי.

לא לדלג על מדרגות, לא לדלג על שלבים.

להתקדם לפי הסדר, בהדרגה.

{

אחרי ששמעתי מחברתי היקרה את הרעיון על השתי מדרגות בחטף כשהתקשרנו להגיד שבת שלום בשישי האחרון, התקשרתי למקור, לבעלה המקסים ר' דרור לזרי וביקשתי ממנו: פרט, נמק והסבר, והוא מדבר ואני בשתי דקות מילאתי דף שלם של עושר. תקשיבו:

הבעל שם טוב הוא זה שגילה לנו את הסוד של ה-בי"ת מדרגות. לא לעלות שתי מדרגות בבת אחת.

אסור להתקדם באמונה מהר מידי.

הרב נחמן, כותב בליקוטי מוהרן ש"המהירות היא העבירה הכי גדולה שיש, המהירות היא אבי אבות הטומאה". 

כשבן אדם ממהר, הוא מאבד חלק משדה הראייה, הוא פשוט לא רואה את כל התמונה.

המהירות היא מהשטן. עפ"י הקבלה מהירות קשורה למספר שש 6.

וזה גם מה שגרם לחטא העגל. שהיה כתוב, שכשהעם ראה ""כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר;[14]" בֹּשֶׁשׁ, בְּ-שֶׁשׁ, במספר שש.

העם היה חסר סבלנות, הם מיהרו לעשות את העגל. אם היו מחכים רק עוד כמה שעות...

אם האדם הראשון היה מחכה רק עוד כמה שעות... גם חטא עץ הדעת היה נמנע.

ויש הבדל בין מהירות לזריזות.

כתוב "אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה[15]", אל תתעצל, אל תדחה לאחר-כך מה שאפשר לעשות עכשיו, אולי אחר-כך זה לא יתאפשר. עשה עכשיו.

זריזות היא ההיפך של העצלנות והדחיינות, "זריזין מקדימין למצוות[16]", אבל הם לא ממהרים.

המהירות היא מידה אלוקית, היא לא שייכת לבני האדם.

אנחנו מתפללים שהקב"ה ימהר "מַהֵר עֲנֵנִי  [17]", כשהחליט ה' לעשות את ה'נהפוך-הוא' במגילת אסתר גם שם הוא מיהר: "יּאמֶר הַמֶּלֶךְ, מַהֲרוּ אֶת הָמָן לַעֲשׂוֹת אֶת דְּבַר אֶסְתֵּר...[18]".

אנחנו בני האדם, אנחנו לא ברמה של הקב"ה. עבורינו המהירות היא הרסנית.

אנחנו צריכים לרכז את הכוחות שלנו בזריזות, ובהתקדמות הדרגתית.

האר"י הקדוש, ממשיך ומלמד לי דרור, מסביר את הפסוק בתהילים: "לֹא בִגְבוּרַת הַסּוּס יֶחְפָּץ לֹא בְשׁוֹקֵי הָאִישׁ יִרְצֶה.[19]" כך:

הסוס הוא חיה מאוד חזקה. חיה אצילית ויפה. הסוס הוא חיה מאוד מהירה. הסוס מורכב מאותיות השש: סמך=60, ואו=6. 

גם השוקיים שלנו חזקים. יכולים להריץ אותנו במהירות ממקום למקום.

אבל לא את זה הקב"ה רוצה, לא בזה הוא חפץ.

הקב"ה לא רוצה חיצוניות חזקה , הוא רוצה פנימיות חזקה.

הסוס, אם הוא נפגע ברגליו, אם מכיש אותו נחש, צריך לירות בו כדי להרוג אותו. הוא לא מסוגל להתמודד רגשית בכאב, הוא לא יכול נפשית להילחם בפציעה.

לא ככה ה' רוצה אותנו.

ובגלל זה המשיח יגיע על חמור. לאט לאט, אבל בטוח 😊

{

"ואֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן... [20]"

אמרנו שפְקוּדֵי בא לתאר פירוט ושימת לב לפרטים.

והרי הַמִּשְׁכָּן בא לחבר, ולאסוף בתוכו את כל הקהל.

אז איך זה ביחד? פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן, גם כל אחד לחוד, וגם כולם ביחד? גם פְקוּדֵי וגם הַמִּשְׁכָּן?

תן חלקנו מביא את מדרש תנחומא לפרשת ויקהל שהולך ככה:

""מִי־בָרָ֣א אֵ֔לֶּה הַמּוֹצִ֥יא בְמִסְפָּ֖ר צְבָאָ֑ם". כתיב "לְכֻלָּם֙ בְּשֵׁ֣ם יִקְרָ֔א", וכתוב אחד אומר "שֵׁמוֹת", "לְכֻלָּם, שֵׁמוֹת יִקְרָא" – אם "שֵׁמוֹת", למה "בְּשֵׁ֣ם", אם "בְּשֵׁ֣ם" למה "שֵׁמוֹת"? אלא, כשהקב"ה מבקש, הוא קורא לכולם כאחת; וכשמבקש, קורא לכל אחד ואחד בשמו."

ומבאר:

הנביא ישעיהו מתפלא על עולמו המופלא של הקב"ה שבו הוא קורא לכל הכוכבים באותו שם: "שְׂאוּ־מָר֨וֹם עֵינֵיכֶ֤ם וּרְאוּ֙ מִי־בָרָ֣א אֵ֔לֶּה הַמּוֹצִ֥יא בְמִסְפָּ֖ר צְבָאָ֑ם לְכֻלָּם֙ בְּשֵׁ֣ם יִקְרָ֔א[21]",

ואילו בתהילים משורר דוד המלך בלשון רבים: "מוֹנֶה מִסְפָּר, לַכּוֹכָבִים;    לְכֻלָּם, שֵׁמוֹת יִקְרָא.[22]".

אז מה נכון?

אומר המדרש, שלפעמים הקב"ה רוצה לקרוא לכל צבא השמים ביחד, כיחידה אחת, ואז הוא קורא להם בשם אחד, ולפעמים הוא קורא לכל אחד בשמו. צבא השמים הוא אוסף של פרטים, ולכל אחד תפקיד שונה.

מרחוק הם נראים כמו יחידה ססגונית, ומקרוב כל פרט מקבל פוקוס אישי.

ואת הרעיון הזה, אומר הרב שלמה יוסף זֶוִין זצ"ל, אנחנו מוצאים בפרשות השבוע שלנו:

"ַויַּקְהֵל, כפי שציינו כבר, לשון כוללת, מלשון התקהלות, ולעומת זאת, שמה של פרשת פְקוּדֵי מלמד על תוכנה – פירוט לפרטי פרטים של כל רכיבי הַמִּשְׁכָּן.

המיזוג היפה הזה, המכיל בתוכו גם מקום לכל יחיד וגם שלמות הנכללת באיחוד היחידים, הוא הגישה הנכונה."

זה דומה לשתי השקפות הקיימות בעולם:

הקומוניזם, שבו הכלל הוא העיקר ואין ערך וחשיבות לפרט כשלעצמו, לעומת

האנרכיזם, שבו היחיד הוא המרכז, והכלל צריך לשרת אותו.

"שתי ההשקפות האלה אינן לפי רוח היהדות" ממשיך הרב זוין, "הכלל זקוק לפרט והפרט זקוק לכלל.

לכל אדם יש ייעוד ייחודי, אך כל יחיד זוכר שהוא חלק מתזמורת והמגמה הכללית המשותפת היא לקיים את התורה שקיבלנו כולנו בהר סיני."

"ואֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן... " גם כל אחד לחוד, וגם כולם ביחד! גם פְקוּדֵי וגם הַמִּשְׁכָּן!

גם לתת לכל ילד וילד תשומת לב אישית, וגם להתייחס לכל הילדים כאל קבוצה אחת.

גם להיות ההורים של, וגם להיות בן או בת זוג של.

גם להיות הורה, וגם להיות אדם פרטי.

גם וגם.

{

עכשיו בואו ננסה להבין את תחילתה של הפרשה.

כתוב: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם."

ובמקום להתחיל להסביר להם מה ה' ציווה עליהם לעשות עם כל התרומות שהם הביאו להכנת המשכן בפרשות תרומה ותצווה – הרי לשם כך התכנסנו, לא? -- הוא אומר להם:

"שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת."

ורק אז הוא ניגש לעניין עצמו:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר.[23]" ומתחיל להסביר תכל'ס מה עושים, איך, איפה, מה, מי, מו...

קודם לעשות? לבנות משכן?

או קודם לא לעשות? לשמור שבת?

מסביר לנו הרב גור גולן מישיבת הר ברכה ש"ישנן שתי סוגי עבודות:

העבודה האחת היא לקבל את העולם כפי שהוא, להתבונן בבריאה ולראות בה את יד ה' והשגחתו, וללמוד על דרכי ה'

והעבודה השנייה היא לתקן את העולם, לעסוק ביישובו של עולם, בבחינת 'אני ואתה נשנה את העולם'.

עבודת השבת היא לראות את כל המלאכה כאילו היא כבר עשויה, להתבונן בטוב העולם ולהיות במנוחה גמורה."

והרי זה כל כך לא פשוט להיות במנוחה גמורה.

אנחנו רגילים להיות עסוקים, ונהנים מהעשייה – קשה לעצור את הכל, כשבדיוק באמצע.

אנחנו צריכים לעצור את עצמנו. לכבוש את הרצון. וכבר אמרו לפנינו: "אֵיזֶהוּ גִּבּוֹר? – הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ. [24]".

וממשיך הרב גולן "רק אחרי שאדם מתבונן (בשבת) ורואה את הטוב האלוקי, יש לו את הזכות לפעול ולעשות ולשנות שזהו עניינו של המשכן, שממנו נלמדים ל"ט המלאכות האסורות בשבת.

בכדי לתקן את הועלם יש צורך להתבונן באופן נקודתי, פרטי ואישי, וצריך להדגיש את כוחו של היחיד ואת תכונותיו המיוחדות,

ואילו בכדי לראות את הטוב האלוקי, יש צורך להסתכל במבט הכולל ביותר ולראות את הדברים באופן כללי ומקיף, ולא מתוך נקודת הראות הפרטית המצומצמת.

לכן, הציווי על השבת מצריך שעם ישרל יקהל, ואילו כאשר מצווים על המשכן חוזרים לדבר על עדת ישראל כפרטים העובדים ביחד.

יוצא, שעבודתנו היא להצליח לעבוד בששת הימים מתוך השבת, ולשבות בשבת למרות העבודה."

עבודתנו היא כל הזמן לאזן בין הצרכים של כולם לשל כל אחד, ושל האחרים לשל עצמנו,

ובין הרצונות של כולם לשל כל אחד, ושל האחרים לשל עצמנו.

{

תיכננתי להקריא שני קטעים העוסקים בשבת משני ספרים מקסימים – אבל מפאת קוצר הזמן אקרא רק מתוך ספר אחד שנקרא מכתבים לטליה.

את הספר הזה קראתי לראשונה לפני כ-שש שנים (המספר הזה רודף אותנו היום...😊).

את הספר ערך חגי בן-ארצי, כן אחיה של... (שרה נתניהו), והוא מתעד את התכתבותם המופלאה של דב אינדיג, שהיה אז תלמיד ישבת ההסדר, עם טליה (שם בדוי) בת קיבוץ חילוני בצפון הארץ.

הספר מאגד אוסף של מכתבים במשך כשנתיים שבסופן טליה סיימה את בית הספר התיכון, ולרשימת הנופלים במלחמת יום הכיפורים נוסף עוד חלל: דב אינדיג הי"ד בן אברהם ומרים.

טליה שנחשפה לתכנים יהודיים בעקבות סמינר "גשר" התחילה להתעניין ביהדות, ואביה שנפגש עם דב בשירות המילואים שלו, קיבל את רשותו לענות לביתו על שאלות בנושאי דת ויהדות.

אנחנו מדברים על 1973-1971, עוד לא המציאו אז את הידברות.

וכך עונה דב לטליה ב-27.8.1973:

"גם לי היו שנים שבהן תהיתי על הרבה איסורים בשבת, כמו הדלקת אור וכתיבה ונגינה ועוד כל מיני פעולות, שאין בהן מאמץ פיזי ויכולות אפילו להנעים את השבת. גם אני שאלתי את עצמי למה ההלכה מתעקשת לאסור את השימוש בכל המכשירים האלקטרוניים כמו רדיו וטלפון? מה רע לשמוע קונצרט טוב, או לדבר עם חבר בטלפון? יום אחד התגלגל לידי בישיבה ספר קטן של הרב בנימין אפרתי (שהיה המנהל החינוכי אצלנו בישיבה) ששמו "שערים אל היהדות". יש שם מאמר נפלא על השבת.

הרב אפרתי מסביר את המשמעות של השבת כ"זכר למעשה בראשית". השבת מזכירה לנו, אומרת התורה, "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש". תמיד הבנתי את הקשר בין השבת ובין הבריאה כקשר חיצוני – כשאני עובד שישה ימים ונח ביום השביעי אני נזכר בבריאה, שגם בה ברא ה' בשישה ימים ושבת ביום השביעי. הרב אפרתי מביא הסבר הרבה יותר עמוק ומעניין (דומני שהוא מתבסס על הרב הירש בספרו "חורב"). האדם שולט בטבע על-ידי המדע והטכנולוגיה - הוא משנה את הטבע, הוא יוצר כלים ומכשירים חדשים, הוא רותם את כוחות הטבע לצרכיו ולשירותו. השליטה של האדם בטבע יכולה להפוך אצלו בקלות לתחושה של גאווה והתנשאות ובמשך הזמן גם לשכחת אלוקים ולמרד נגד התורה. השבת נועדה לרסן את תחושת הכוח והשלטון של האדם, לרסן את הגאווה והעוצמה של האדם ולהזכיר לו, שהעולם אינו שלו. יש בעולם אלוקים, שברא את העולם וברא את האדם, והאדם אינו יכול לעשות ככל העולה על רוחו אלא לפעול רק על-פי השליחות שהוטלה עליו על-ידי הבורא. איך מזכירים את זה לאדם, איך מחדשים בו את התודעה של "עמידה לפני ה'". את הענווה של נברא ושל שליח? הדרך המרכזית של היהדות לעשות זאת היא על-ידי השבת. בשבת (על-פי ההלכה היהודית, כמובן) האדם מפסיק את כל הפעולות, שבהן הוא מבטא את שליטתו בטבע, את כוחו העצום כיוצר וכשותף בבריאה. את כל אלה הוא מביא לידי ביטוי בששת ימי העבודה והיצירה, אבל בשבת הוא "מחזיר את העולם לבעליו" (זה ביטוי שנחרט בזיכרוני). ביום הזה שבו הוא מוגבל, שבו הוא לא יכול לעשות ולשנות וליצור שום דבר, ביום הזה הוא נזכר במעמדו האמיתי כאדם וכנברא ולא, חלילה, כשליט בלעדי של העולם. זה כל-כך יפה ופשוט ואמיתי, שהתפלאתי על עצמי שלא חשבתי על זה לפני שקראתי את ספרו של הרב אפרתי.

לפי ההסבר הזה הפעולות שנאסרו בשבת על-ידי ההלכה אינן רק של פעולות של עבודה או של מאמץ פיזי אלא פעולות של שליטה בטבע ויצירת שינויים במצב העולם. (ההלכה קוראת לפעולות האלה "מלאכת מחשבת", כי בהם באה לידי ביטוי מחשבתו של האדם, שבאמצעותה הוא שולט בטבע).

מאז שקראתי את דבריו של הרב אפרתי השבת שלי נהייתה הרבה יותר עמוקה ומשמעותית. כל פעם שאני רוצה לעשות פעולה אסורה אני מזכיר לעצמי, שהעולם לא שלי ואסור לי לעשות בו מה שמתחשק לי; העולם שייך לאלוקים ואני רק שליח, שצריך לעשות את התפקיד שהוטל עלי בדיוק כפי שקבע הבורא בתורה. המחשבה הזאת, שחוזרת אלי בשבת עשרות פעמים (כל פעם שמתחשק לי להדליק את האור או את הרדיו או את התנור וכו'), מלווה אותי אחר-כך כל השבוע ומחזקת את הקשר שלי לאלוקים ולתורה. זאת בעייני המשמעות של ההלכה, שהיא מעצבת תודעה על-ידי מעשה ולא רק על-ידי דיבורים ואמירות בלבד. "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" אומר "ספר "חינוך" ולא אחרי הטפות ודרשות בלבד.

במקרה של שבת אפשר לנסח את הכלל הזה קצת אחרת: אחרי אי-הפעולות או אחרי ההימנעות מפעולות נמשכים הלבבות. אני מרגיש איזה כוח מחנך עצום יש לשבת ההלכתית; כמה היא מעמיקה את האמונה, מחזקת את הענווה והצניעות, מגבירה את כוח הריסון ויכולת ההתאפקות שלנו."

הקטע הזה, שכתב בחור בן 22 שנה, לפני יותר מ-40 שנה, באי טיראן,

שהיה אז הנקודה הכי דרומית של ארץ ישראל -- מדהים אותי בכל פעם מחדש,

והפעם הוא גם מתאים מיוחד לכל מה שאנחנו מדברים עליו בשיעור שלנו.

אני ממליצה על הספר הזה בחום. הוא יצא גם באנגלית ובעוד שפות.

דב הי"ד נפל ב-7.10.1973, ביום השני לקרבות ברמת הגולן, מאז שקראתי את הספר בכל יא' תשרי אני מדליקה נר נשמה לזכרו של הבחור המופלא הזה, שתרם לי כל-כך הרבה, אפילו אחרי מותו.

יהי זכרו ברוך.

{

הבטחתי בהתחלה להסביר איך תכשיטים מלמדים אותנו על הורות.

אז ככה:

כתוב "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה'. [25]"

התורה מספרת לנו שגם הגברים וגם הנשים נידבו למשכן ארבעה סוגים של תכשיטים:

חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז.

מפרש לנו האבן עזרא[26]:

חָח, הוא תכשיט על האוזן.

נזם, הוא עגיל באף.

טבעת, על האצבע.

ו-כּומז, תכשיט על הזרוע.

מלמד אותנו הרבי השישי מלובביץ',  רבי לוי יצחק שניאורסון זצ"ל שכל תכשיט מקשט חלק אחר בגופינו, וכל חלק הוא רמז על האופן שבו אנחנו צריכים לחנך ילדים.

ü החָח על האוזן, מלמד אותנו להקשיב: אוזן קשבת.

לְמה שהילדים שלנו אומרים. לתת תשומת לב מלאה ולהקשיב באמת מכל הלב, בלי הסחות, בלי צלצולי סלולרי, או עיניים שנודדות למסך במקום להיות מרותקות לפניו של הילד שלנו. להקשיב. למה שיש לו לומר. למה שיש לו לספר. מה הוא צריך? לתת אוזן קשבת.

ויותר מזה, להקשיב גם לשיחות שלו עם החברים. על מה הוא מדבר. מהם תחומי העניין שלו? מה מעסיק אותו? מהו עולמו?

לא ממקום של חטטנות חו"ח, אלא באמת כדי שנדע להכיר אותו טוב יותר, ולהדריך אותו נכון יותר.

ü הנֶזֶם על האף,  מלמד אותנו לסמוך קצת יותר גם על חוש הריח שלנו, על האינטואיציות שלנו. לרחרח מיהם החברים שאיתם מסתובב הילד.

האם הם מתאימים לו, האם יש להם השפעה טובה עליו, האם טוב לו איתם?

אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה:

הסביר לי הרב אליהו[27]: "היה נידון אצל חכמי ישראל האם עוף שנקרא זרזיר טמא או טהור? עקבו אחריו וראו שהוא מתחבר לעורב. על פי זה קבעו שהוא טמא. ובלשון חז"ל, לא הלך הזרזיר אל העורב אלא מפני שהוא מינו. אמור לי מי חברך ואומר לך מי אתה.[28]"                   

ואם יש צורך, לדבר, לשאול, להתעניין, ובעיקר להקשיב הרבה, ולהדריך ולעזור.

ü הטַבַּעַת על האצבע, מלמדת אותנו להראות כיוון, להצביע על הדרך הנכונה.

במיוחד היום, שאנחנו חיים בתרבות שמרוב שהיא מכילה ומאפשרת, היא לא נוקטת שום עמדה, הכל מותר, הכל פרוץ, אין שום הנחייה ברורה מה כן ומה לא, מה נכון ומה לא נכון.

לא לפחד להביע דעה, גם אם היא לא פופולרית בעיניי הילדים, גם אם הם מגיבים בנשיפות אויר קיטוֹריות, גילגולי עיניים לשמיים, והפניות גב מתריסות.

ילדים מעריכים הורים שיש להם עמוד שידרה הרבה יותר מהורים מסתחבקים שמשתמטים מתפקידם.

ü והכּוּמָז, שהיה על היד, על הזרוע, מלמד אותנו על נחישות, משמעת ותוקף, כמו שכתוב

"וַיּוֹצִאֵנוּ ה', מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה,[29]", וגם "לְךָ זְרוֹעַ, עִם-גְּבוּרָה; תָּעֹז יָדְךָ, תָּרוּם יְמִינֶךָ.[30]"

לא נפסיק לדבר על זה, כמה חשובים הגבולות החוקים והסדרים של הבית.

אין מספיק מילים שיוכלו להסביר איזו חשיבות עצומה יש לבריאות הנפשית של הילדים לגדול בבית שבו מן הצד האחד ישנם סדר חוקים וגבולות ברורים,

ומן הצד השני מספיק גמישות כדי לדעת מתי אפשר להזיז את הקווים, להגמיש אותם, או לשנות אותם בהתאם להתפתחותו של הילד. 

לא נשכח גם שה'איך' הרבה יותר חשוב מה'מה': הטון עושה את המנגינה, זה לא מה אומרים אלא בעיקר איך, מתי, ובאיזה אופן אומרים.

גם כאן, אנחנו זקוקים לאיזון עדין מאוד.

מ

ה שמזכיר לי (רגע בסוגריים) סיפור ששמעתי מהרב יובל הכהן אשרוב, על נשוי טרי שבא לרב שלהם לשאול אותו באיזה גיל צריך להתחיל לחנך את הילדים. הרב שאל אותו 'בן כמה אתה'? ענה לו 'בן 22', אמר לו 'היית צריך להתחיל לפני 20 שנה'.

כשאנשים יבינו שחינוך הילדים שלהם מתחיל בהם, הרבה בתים ינשמו לרווחה.

ואני יכולה להעיד על כך באופן לגמרי אישי 😊

{

אנחנו לומדים מזוג הפרשות שלנו שיעור חשוב באיזון עדין של היחסים בזוגיות ובהורות, בין כולם לכל אחד בנפרד, בין וַיַּקְהֵל לבין פְקוּדֵי:

·        מתי עושים, שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה – ומתי לא עושים, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן

·        ניסן הוא וַיַּקְהֵל, החודש הזה לכם, לכל הקהל, לכולכם, ביחד יצאתם ממצרים – ותשרי הוא פְקוּדֵי, ראש השנה הפרטי של כל אדם, יום דין אישי

·        צריך לדעת מתי שמים את הילדים בַמִּשְׁכָּן, ומכלילים אותם, ומקהילים אותם ועושים דברים ביחד – ומתי פְקוּדֵי, פוקדים אותם אחד אחד, ונותנים תשומת לב אישית, פרטנית

·        צריך מחד לשים גבולות (לשים לב איך מציבים אותם) – ומאידך צריך גם לתת חופש, ולדעת להיות גמישים

·        וצריך לדעת להיות חֲכַם לֵב: מתי לפעול מהראש – ומתי מהלב

{

בשעה טובה ומוצלחת סיימנו את חומש שמות: חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזַּק.

כמה חשוב שיהיה לנו מהכל, גם מזה וגם מזה, ובגלל זה לא כל יום שבת.

יהי רצון שנזכור ליישם את הרמזים של התכשיטים, ונלמד תמיד לאזן,

בין שבת ליום חול, בין הראש ללב, בין היחיד לרבים, ובין הפרט לכלל,

ביחסינו עם עצמינו, עם בני זוגנו ועם ילדינו.

{

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

{

מקורות:

אינדיג, ד. (בן-ארצי, ח. עורך). (2005). מכתבים לטליה. עמ' 160-158. תל-אביב: משכל – הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד.

ברוד, מ. (עורך). (תשס"ז). שולחן שבת שיחות ורעיונות לפרשיות השבוע מעובדים מתוך אוצר שיחותיו של הרבי מליובאוויטש. פרשת פקודי - עמ' 182-181 עפ"י ליקוטי שיחות כרך ג', עמ'  933. ישראל: מכון ליובאוויטש.

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא: חמישה חומשי תורה עם ביאור המקרא בדרך הפשט – פרשות ויקהל-פקודי. עמ' תקסב-תרט. ירושלים: לשם ספרי איכות.

הרב גולן, ג. (15.3.2012, כא' באדר ה'תשע"ב). מה עניין עשייה לשבת? דבר תורה לפרשות ויקהל-פקודי אוחזר מתוך http://yhb.org.il/?p=457

הרב וילהלם, מ. (בנגקוק תאילנד). (ה'תשע"ו 2016). ממתק לשבת, הסיפורים והמסרים שעושים את השבת בבנגקוק. פרשת ויקהל: בלי ה"תכלס" שום דבר לא שווה. עמ' 152-150. ישראל: הוצאת חזק.

הרב וילנר, ג. (ה'תשע"ז). גמרא - מדרש תנחומא פרשת ויקהל. בתוך הרב נ' צ' מנדלסון (עורך), ותן חלקנו אדר תשע"ז (עמ' 253-252). בני ברק: מאורות הדף היומי.

יסודות הלוח עיבור השנה. (יט' סיון ה'תשע"ג 28.5.2003). הוצאת לוח, אוחזר מתוך http://www.shoresh.org.il/spages/articles/hl002.htm

הרבנית מזרחי, י. (16.3.2017). לפרשת כי תשא. יח' באדר ה'תשע"ז [שיעורים בדוא"ל למנויות "פרשה ואשה"]. אוחזר מתוך http://www.parasha.org/.

הרב קרסיק, י. (אין תאריך). מפגש מרתק בין רבי יוסי למלכה גויית. מבצע משיח עולמי. משרד השלוחים.

הרב רביץ, ב. א. (ה'תשע"ז). הגות – פרשת ויקהל שמות, פרק ל"ה, פסוק ב'. בתוך הרב נ' צ' מנדלסון (עורך), ותן חלקנו אדר תשע"ז (עמ' 259-258). בני ברק: מאורות הדף היומי.

רבי שניאורסאהן ל. י. מליובאוויטש. (ערוך). (אין תאריך). כיצד לחנך את ילדינו - בארבע מילים. מעובד מליקוטי דיבורים חלק ג' עמוד תקעג, אוחזר מתוך http://he.chabad.org/parshah/article_cdo/aid/2155352

---

[1]  מתוך המחזמר "שמלת השבת של חנה'לה" השיר "מי אוהב את השבת" מילים: אהוד מנור לחן: רפי בן-משה

[2]  כ-354 לבנה, כ-365 שמש, כ-11 ימים הפרש,  סימן לדבר: 'גו"ח אדז"ט - למעוברות משפט': כתב הרמב"ם (הלכות קידוש החודש א' א'): חודשי השנה הם חודשי הלבנה, שנאמר (במדבר כח' יד') "עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ", ונאמר (שמות יב' ב') "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" -  כך אמרו חכמים (מכילתא פסחא א'): הראה לו הקדוש ברוך הוא למשה במראה הנבואה דמות לבנה, ואמר לו: כזה ראה וקדש.  והשנים שאנו מחשבין - הם שני החמה, שנאמר (דברים טז' א') "שָׁמוֹר אֶת-חֹדֶשׁ הָאָבִיב".

[3]  פרשת ויקהל: שמות לה' א'-שמות לח' כ' ; פרשת פקודי: שמות לח' כא'-שמות מ' לח'

[4]  בראשית רבה סח' ד'

[5]  תהילים סח' ז'

[6]  עפ"י הרב יוסף קרסיק

[7]  שמות לו' א'

[8]  שמות לח' כא'

[9]  שמות לה' א'-ה'

[10]  משלי י' ח'

[11]  המצודות הוא ביאור על חלק מספרי הנביאים והכתובים. הפרוש נכתב על ידי רבי דוד אלטשולר, שהיה מחכמי אשכנז במאה ה-17, ובנו רבי יחיאל הלל השלים אותו.

[12]  עפ"י ויקיטקסט

[13]  שמות כ' כב'

[14]  שמות לב' א'

[15]  מסכת אבות פ'ד מ'ד

[16]  פסחים ד' א'

[17]  תהילים קמג' ז'

[18]  אסתר ה' ה'

[19]  תהילים קמז' י'

[20]  שמות לח' כא'

[21]  ישעיהו מ' כו'

[22]  תהילים קמז' ד'

[23]  שמות לה' א'-ד'

[24]  פרקי אבות ד' א'

[25]  שמות לה' כב'

[26]  ראב"ע לפרשת ויקהל פרק לה

[27]  הרב יהודה אליהו , רב קהילת אור תורה

[28]  גמרא בבא קמא צב' עמוד ב', ועוד במנחות

[29]  דברים כו' ח'

[30] תהילים פט' יד'

[© Smadar Prager, CGP]

---

www.smadarprager.com

Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.

To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or