יַהֱדוּת וְהוֹרוּת: זכרוני לדורות | פרשת תצווה ולקראת פורים | ח' אדר ה'תשע"ז

בס"ד

­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת

והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת תצווה ולקראת פורים

זכרוני לדורות[1]

קווים משותפים לדמותם של מנהיג ומנהיגה:

משה רבנו ואסתר המלכה

מלמדים אותנו

איך להיות הורים מנהיגים.

גדלנו על ברכי האחים גרים, ואגדות ילדים, וולט דיסני, מערבונים, והוליווד. התרגשנו עם גיבורי הסיפור, בכינו עם צערם, שנאנו את הרעים, וחששנו עם הסתבכות העלילה.

אבל תמיד. תמיד ידענו שעוד מעט, בסוף הספר, בסוף החוברת, בסוף השעה..., יהיה לסיפור שלנו סוף יהיה טוב.

ההפי אנד של התורה הוא לא של גיבור הסיפור אלא של העם. תמיד האחדות. תמיד אחד למען כולם.

היום נדבר על שני אנשים שהיתה להם השפעה עצומה על חיינו. "שניהם הצילו את עם ישראל בהשתדלות שלהם" אומרת הרבנית ימימה מזרחי "ושניהם עשו בשבילך הכול, ולא זכו לראות את השמחה בעצמם."

ובאמת מדהים לראות כמה משותף יש ביניהם.

כמה דומה תבנית חייהם, ההתנהלות שלהם, הבחירות שהם עשו, וגם הסוף שהוא ממש לא ה"סוף טוב הכל טוב" שאליו התרגלנו.

       

כל אחד מאיתנו הוא ספר, אבל לא כל אחד משאיר אחריו ספר כמו שהשאירו שני האנשים האלה, משה ואסתר. שניהם באו מהתחלות קשות, ושניהם השאירו אחריהם ספר שקרוי על שמם: תורת משה, ומגילת אסתר.

שני סיפורים, במרחק אלפי שנים זה מזה, ומאיתנו – ובכל זאת, מעבר לשנים, מהדהדים עד היום, השיעורים שהם השאירו לנו, ההורים: איך להיות הורים מנהיגים.

{

לכל איש יש שם  שנתנו לו אביו ואמו[2]

גם לאסתר וגם למשה היו שמות אחרים כשנולדו.

אנחנו יודעים שמשה חי בבית הוריו במשך שלושה חודשים לפני שאמו יוכבד טמנה אותו בתיבת גומא ביאור: "וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים. וְלֹא-יָכְלָה עוֹד, הַצְּפִינוֹ...,[3]" ואם כך, הרי בודאי שעשו לו ברית מילה ונתנו לו שם. אבל בתורה לא כתוב מה היה שמו של משה לפני שבתיה מצאה אותו.

אבל אנחנו מוצאים במדרש שכתוב כך: "אביו קרא לו חבר אמו קראה לו יקותיאל אחותו קראה לו ירד ואחיו קרא לו אבי זנוח ומניקתו קראה לו אבי סוכו ישראל קרא לו שְׁמַעְיָה[4]" ובמדרש אחר כתוב: "ששה שמות נקראו לו למשה יֶרֶד, חֶבֶר, יְקוּתִיאֶל, אֲִבִי גְדוֹר, אֲבִי סוֹכוֹ, אֲבִי זָנוֹחַ, אף טוֹבְיָּה שמו בן נְתַנְאֵל שמו על עיקר משפחתו"[5].

ואסתר? בכלל קראו לה הדסה.

כתוב בגמרא[6], ”אפילו שמה אמתי, הדסה, אינה אומרת. מסכת מגילה מספרת: ''רבי יהודה אומר הדסה שמה ולמה נקראת שמה אסתר על שם שהיתה מסתרת (מסתירה) דבריה שנאמר לֹא-הִגִּידָה אֶסְתֵּר, אֶת-עַמָּהּ וְאֶת-מוֹלַדְתָּהּ:[7]"

אסתר נולדה בשם הדסה. אלא שמרדכי ציווה עליה לא לגלות את שמה האמיתי. הרב זמיר כהן מסביר שאסתר נלקחה בעל כורחה לארמון המלך הגוי, ואם היה יודע את ייחוסה, שהיא נסיכה מבית שאול המלך "לעולם לא ירצה לשולחך ולהחליפך באחרת."

וגם אנחנו לפני שהפכנו להיות אבא ואמא היה לנו שם אחר.

והרבה פעמים יש הרגשה, או לפחות כך אני שומעת כשמספרים לי, שהם קצת נעלמו ההם, אלה שנקראו בשם אחר לפני שהפכו להיות הורים של.

וזה בסדר לחבוש כובע אחר בזמן שיש לך שליחות.

{

לכל איש יש שם שנתן לו ייעודו[8]

את השם משה נותנת לו כאמור בתיה בת פרעה.

כותב הרבי נחמן מברסלב[9] "מֹשֶׁה נקרא על שם 'כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ',... ועל כן כל עסקו תמיד להוציא כל הנופלים ממים הזידונים..."

היא קראה לו משה כי משתה אותו מהמים, אבל, אומר הספורנו, צריך היה לקרוא לו "מַשׁוּי" ולא "מֹשֶׁה" כי "מֹשֶׁה" משמעותו זה שמוציא אחרים מהמים, ולא זה שהוצאתי מהמים.

וכך הוא כותב: "ותקרא שמו מֹשֶׁה, ממלט ומוֹשֶׁה אחרים מצרה. 'וַתֹּאמֶר, 'כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ', הטעם שקראתיו מֹשֶׁה להורות שימלט אחרים הוא, כי אמנם משיתיהו מן המים אחר שהיה מוטל בתוכם, וזה לא היה כי אם בגזירת עירין כדי שימלט הוא את אחרים."

משה הוא הייעוד שלו.

ואסתר?

כתוב בגמרא[10] "רבי נחמיה אומר: 'הדסה' שמה ולמה נקראת 'אסתר'? שהיו אומות העולם קורין אותה על שום 'אסתהר'. על שם ירח שהייתה יפה ונסתרת כלבנה[11]".

ואולי, חשבתי לעצמי, אסתהר, אסתר, היא הירח המלא המאיר את חשכת הלילה?

אסתר תהיה האור שיאיר לבני עמה ללכת אחריה, האור שבקצה המנהרה.

אסתר תהיה זו שתוציא אותם מהחושך אל האור, מגזר דין מות לחיים, "מִיָּגוֹן֙ לְשִׂמְחָ֔ה וּמֵאֵ֖בֶל לְי֣וֹם ט֑וֹב[12]".

אסתר הוא הייעוד שלה.

אבא ואמא הם שמות שאדם מקבל כשהוא הופך להיות הורה.

את השם הזה מעניק להם רק הילד הבכור. לפני שנולד היו מר וגב' ועכשיו אחרי שנולד הם אבא ואמא, לתמיד.

אבא ואמא זה מקצוע כמו שכולם יודעים.

אבל זו בעיקר שליחות.

ה' נתן להורים את הזכות לגדל אחד מברואיו, אבא ואמא הם לא רק שותפים לה' בבריאת הילד[13], הם גם שליחיו בגידולו להיות יהודי, עבד ה', כמו שהבטחנו במעמד הר סיני: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן-יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ, כֹּל, יְמֵי חַיֶּיךָ; וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ, וְלִבְנֵי בָנֶיךָ.  יוֹם, אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בְּחֹרֵב, בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל-לִי אֶת-הָעָם, וְאַשְׁמִעֵם אֶת-דְּבָרָי:  אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי, כָּל-הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל-הָאֲדָמָה, וְאֶת-בְּנֵיהֶם, יְלַמֵּדוּן.[14]"

{

וירא כי טוב[15]

התורה מספרת לנו כי כשנולד משה נמלא הבית אור ולכן אמרה עליו אמו יוכבד: "וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא[16]". גם על אסתר מספרת המגילה " וַתִּיטַב  הַנַּעֲרָה בְעֵינָיו[17]", היא היתה טובה בעיניו של הֲתָָָךְ, משרת הארמון, שהתמסר לה וסייע בידה ככל יכולתו. הוא ראה את הטוב שבה, ורצה להידבק בו, בה.

ש

ש פעמים מוזכר התך ושירותו המסור לאסתר ולמרדכי[18]: "וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ ...  וַיֵּצֵא הֲתָךְ, אֶל-מָרְדֳּכָי... וַיַּגֶּד-לוֹ מָרְדֳּכַי,... נָתַן לוֹ--לְהַרְאוֹת אֶת-אֶסְתֵּר... וַיָּבוֹא, הֲתָךְ; וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר...  וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ, ..." ואז כתוב: "וַיַּגִּידוּ לְמָרְדֳּכָי, אֵת דִּבְרֵי אֶסְתֵּר.[19]"

הרב זמיר כהן כותב שמסופר במדרש[20] שכאשר ראה המן הרשע את התך, ששמו דניאל, נכנס לארמון ויוצא אל מרדכי בשליחות אסתר, הרגו.

לטוב יש נטייה למשוך אליו עוד טוב.

אנשים רוצים להיות במחיצת אנשים שמפיצים סביבם טוּב, ומוכנים לעשות עבורם הרבה כדי להמשיך להתחמם לאורו של הטוב הנובע מהם.

לילדים יש אנטנות רגישות שיודעות להתביית מיד על אנשים שופעי טוב, ועבור אנשים כאלה הם מוכנים לעשות הרבה.

{

אוֹמֶנֶת

גם משה וגם אסתר לא גדלו עם ההורים שלהם. שניהם גדלו במשפחה אומנת.

אסתר התייתמה מאביה ומאמה וגדלה אצל דודה מרדכי , ומשה גדל בארמון המלך פרעה.

שני מצבים דומים אבל שונים לחלוטין.

אסתר התחנכה על ברכי היהדות, ומשה לא הכיר את יהדותו כלל.

אבל את שניהם אהבו, מרדכי את אסתר, ובתיה את משה.

ומשם מקור הכח שלהם.

אהבה היא כח עצום, היא בטרייה לכל החיים.

גם אם אנחנו חייבים להיעזר באנשים נוספים שיסייעו לנו בגידול הילדים שלנו, חשוב שאלה יהיו אנשים שיאהבו אותם, ושאנחנו נמצא זמן להראות להם את אהבתנו גם אם אנחנו עסוקים מאוד בפרנסה.

{

שייך או לא שייך[21]

גם משה וגם אסתר עוברים חלק נכבד מחייהם תוך התחזות למישהו שהוא לא הם עצמם. תוך התכחשות, לפחות כלפי חוץ, למי שהם באמת, לעובדה שהם יהודים.

משה חי את כל שנות ילדותו ונעוריו בארמון של פרעה, בין המצרים, וגם אם הוא ידע שהוא מילדי העברים – אחרי הכל היה לו שם עברי שהבדיל אותו מהאחרים – הוא היה חייב איכשהו להתמזג כדי לשרוד. 

במשך חמש שנים לא חשפה אסתר את יהדותה "אֵין אֶסְתֵּר, מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת-עַמָּהּ[22]".

רוצים להשתייך , אבל לא יכולים.

חלק מ... אבל לא ממש.

אנחנו יודעים שתחושת שייכות היא אקוטית לבריאות נפשית ולהתפתחות ביטחון עצמי וערך עצמי גבוה.

ואנחנו גם יודעים שאם צריך לבחור בין פינוק לקשיים, עדיף קשיים, כי לפחות ככה יש 50% סיכוי שהילד יגלה את כוחותיו. אבל ילד מפונק אף פעם לא יגדל להיות חזק, בטוח, ומצליח.

{

ענווה וביטול עצמי

למדנו בשיעור לפרשות שמות וארא שבמשך שבעה ימים ושבעה לילות עומד מֹשֶׁה ומתווכח עם ה' ליד הסנה[23], וחמש פעמים הוא מסרב לבקשתו המפורשת של ה' ללכת אל פרעה ולהיות מי שינהיג את עם ישראל לצאת ממצרים מבית עבדים:

1.      "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-הָאֱלֹקִים, מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם.[24]"

2.      "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹקִים, הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱלֹקֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם.[25]"

3.     "וַיַּעַן מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר, וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי:  כִּי יֹאמְרוּ, לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'.[26]"

4.      "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-ה', בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ:  כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי. [27]"

5.      "וַיֹּאמֶר, בִּי אֲדֹנָי; שְׁלַח-נָא, בְּיַד-תִּשְׁלָח.[28]"

גם אסתר מסרבת לתפקיד שהוטל עליה על-ידי מרדכי: "וּלְהַגִּיד לָהּ; וּלְצַוּוֹת עָלֶיהָ, לָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן-לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו--עַל-עַמָּהּ.[29]". 'גדול עלי' היא אומרת 'לא רוצה. זה גזר דין מות ללכת למלך בלי שהוא קורא לך': "וַאֲנִי, לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ--[30]"

אסתר פוחדת. בפרק כב' בתהילים המיוחס לאסתר המלכה[31] יש תיאור מטאפורי מדהים: "כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי וְהִתְפָּרְדוּ כָּל עַצְמוֹתָי הָיָה לִבִּי כַּדּוֹנָג נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעָי. יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי וְלַעֲפַר מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי.[32]"

מרוב פחד נמס ליבי והיה למים, כולי רעדתי, כל עצמותי מתפרקות, נפל לי הלב, ליבי נמס כמו שעווה על האש, והדונג נמס לתוך המעיים שלי. כמו חימר שמתייבש מהר, כך גם התייבש כוחי, התייבש לי הפה ונדבקה לי הלשון לחיך, מרב יובש אמות ואתפורר כמו עפר.

משה בסופו של דבר כן לוקח על עצמו את המינוי , את המשימה, ואת התפקיד להיות משה רבינו, כי ה' מבטיח לו שיש לו גב, שהוא לא לבד, הוא איתו, אהרון איתו, וכל זקני העם מאחוריו.. "וַיֹּאמֶר, כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ, וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת, כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ:...[33]"

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹקִים לְפַרְעֹה; וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, יִהְיֶה נְבִיאֶךָ.[34]"

"וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-מֶלֶךְ מִצְרַיִם,...[35]"

גם אסתר משליכה יהבה ומשתכנעת לאזור אומץ ולהיכנס לגוב האריות, אחרי שמרדכי משכנע אותה: "וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי, לְהָשִׁיב אֶל-אֶסְתֵּר:  אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ, לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים. כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי, בָּעֵת הַזֹּאת--רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ; וּמִי יוֹדֵעַ--אִם-לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת.[36]"

מרדכי אומר לאסתר: יש לך הזדמנות לתקן את מה ששאול המלך לא עשה. ומסביר הרב זמיר כהן: "אם תאזור חיל ותכה את המן ובניו תוכל לתקן את החטא שבית אביה נושא עמו במשך הדורות. אם היא לא תסכן את עצמה ותכנס אל המלך, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר. שהרי ה' לא יטוש עמו. אבל את ובית אביך תחמיצו את ההזדמנות לתן את פגם שאול המלך." שהיה אמור להשמיד כליל את עמלק כשנלחם בו אבל השאיר את המלך אגג חי לילה אחד, ומאותה אשה שהזדווג איתה באותו לילה אחד, נולד הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי ימ"ש.

"את יודעת שאת אמא באמת טובה?" שאל אותי הבן שלי היום. זה לא משפט של מה בכך לשמוע מילד בן 23.

"ומה עושה אותי אמא באמת טובה?" אני חופרת , אני יודעת, אבל לא יכולתי להתאפק. שאלתי אותו, גם כדי לחדד, אבל בעיקר להאריך את הרגע, להתענג עוד קצת על הטפיחה הלא צפויה הזו על השכם.

"כי יותר חשוב לך שלנו יהיה טוב מאשר לעצמך." הפתיע אותי.

אם היה אפשר... זה באמת רגע למיסגור.

רגע שמסכם לי שאת השיעור הספציפי הזה שמלמדים אותנו משה ואסתר[37] למדתי טוב.

"תודה" אמרתי "ככה זה כשאוהבים".

אבל אנחנו יודעים שזה לא ממש נכון. יש כל מיני סוגים של אהבה, או ביטויים של אהבה. ולדעת לשים את עצמך בצד לטובת אחרים, זה לא קל, אבל נלמד. וטוב שיש לנו ממי.

{

אומץ

אני לא יודעת מי מאיתנו היה מוכן היום ללכת ולעמוד מול פרעה או מול אחשוורוש כפי שעשו משה ואסתר.

אומץ כזה אני מכירה רק אצל חיילים – שרצים אל תופת כמו אל ים[38].

וכבר לימד אותנו ניטשה ש"כשיש לך בשביל מה אתה יכול לעמוד בכל איך[39]".

גם ויקטור פראנקל, אבי הלוגותרפיה[40], שעבר את השואה, וראה את ההבדל בין היכולת לשרוד של אנשים שהיתה לחייהם משמעות לבין אלה שלא, אמר בין היתר[41]: "יש בכוחו של האדם לחיות ואף למות למען האידיאלים והערכים שלו."

קשה להמשיך ולעשות ולפעול כשאין בשביל מה.

החיים יכולים להיות לפעמים מאוד מפחידים.

טוב שיש משהו שהוא גדול יותר מאיתנו כדי לתת לנו משמעות וטעם לחיים שיעמדו לנו ולצידנו ברגעים הנכונים.

ואומץ הוא לא היעדר הפחד, אלא ההחלטה לפעול יחד איתו. להתגבר עליו תוך כדי העשיה עצמה.

ראיתי סרט קולנוע מצוייר מקסים בשם sing. הפילה, שהיה לה את הקול הכי יפה מכולם, ממש התביישה לפתוח את הפה. בסוף הסרט (כמובן ש)היא מצליחה להתגבר על הפחד להשתחרר לחלוטין לשיר ולסחוף תשואות. אבל הרגע המכונן הוא שכשהיא משותקת מפחד כשמגיע תורה לעלות על הבמה ואומרת "אבל אני פוחדת" מארגן תחרות השירה עונה לה: "תשירי. תשירי.... והפחד יעלם."

אולי זה רעיון טוב לאמץ סגולה לאומץ גם בבית: כשמשהו מפחיד, כשחוששים, להתחיל לשיר, לנגן, או לשים מוסיקה.

{

מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי [42]

מנהיג אמיתי יודע למנות לעצמו יועצים טובים. ומנהיג אמיתי הוא צנוע דיו וחכם מספיק כדי לדעת שיש אנשים חכמים לא פחות ממנו, ושיש לו מה ללמוד מאחרים.

אנחנו מוצאים גם את משה וגם את אסתר נוהגים באותו אופן – שניהם לומדים ומקשיבים לדמות הורית מחייהם, משה לחותנו, אסתר לדודה.

"וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, לְקוֹל חֹתְנוֹ; וַיַּעַשׂ, כֹּל אֲשֶׁר אָמָר.[43]" ומינה שופטים בערכאות, ורק המקרים הקשים יגיעו אליו. 

ואסתר? "אֵין אֶסְתֵּר, מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת-עַמָּהּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה עָלֶיהָ, מָרְדֳּכָי; וְאֶת-מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה, כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ.[44]"

גם לנו יש ממי ללמוד ולמי להקשיב.

קודם כל לבן או בת הזוג שלנו.

נכון שהם לא תמיד חושבים כמונו – איזה מזל.... תארו לעצמכם לחיות עם המראה של עצמכם.

יש בדיחה על בעל שאומר לחברים שלו 'אני בעל מאוד החלטתי אצלי בבית'

'באמת?' מתפלאים החברים

'כן' הוא עונה ' כל דבר אני אומר לאישתי: את תחליטי, את תחליטי....'

אז לשמוע מה יש לצד השני להציע. מהי זוית הראיה שלו או שלה.

גברים ממאדים, נשים מנוגה.

גברים חושבים אחרת מנשים.

גברים מחוברים יותר למידת החסד, מוותרים, לא עושים עניין, מחליקים, מעבירים הלאה.

אשה מחוברת יותר למידת הגבורה, ביקורתית, שמה לב לכל פרט, צריכה לחפור עד הסוף.

זה טוב שיש לנו אחד את השני והשניה לאזן את עצמנו.

ככה ביחד נהיה תפארת, ויהיה לנו בית לתפארת.

וגם לילדים כדאי להקשיב, כי גם מהם יש מה ללמוד.

הם אולי קטנים, אבל יש להם זוית ראיה, גם פיזית, שלנו כבר אין. לפעמים הרעיונות שלהם מוצלחים יותר משל המבוגרים. תקשיבו. אפשר ללמוד מכל אחד: "ומתלמידי – יותר מכולן[45]"

{

לצאת מאזור הנוחות

"וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו[46]"

כמה שנוח בארמון... הוא לא שייך לשם. הוא רואה ושומע את סבלם של בני עמו. הוא יוצא מהריבוע של עצמו לטובת מישהו אחר.

"וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת, וַתַּעֲמֹד[47]"

עם כל כמה שאסתר היתה מעדיפה שלא להיות הגיבורה הראשית בסיפור המגילה, התפקיד הוא שלה.

באיזה שהוא שלב היא קמה ונעמדת. היא קמה ועושה מעשה: אם צריך להיות המלכה, אני אהיה!

משה יצא, אסתר קמה, שניהם זזו מאזור הנוחות שלהם.

ובתזוזה הזו הם יצאו מאזור הנוחות שלהם ובכך גילו שיש בהם הרבה יותר ממה שהם ידעו שיש.

גם אנחנו יכולים למצוא בנו כוחות שלא ידענו שקיימים בנו. לעשות את מה שצריך לעשות, אם רק נדע לקום, להחליף בגדים, ולצאת.... לאן? החוצה מאזור הנוחות שלנו, לעשות את מה שצריך, גם אם זה לא ממש נוח.

{

שיעור באמונה

כשהמצב היה קשה, והעם חטא, משה לא פנה אל העם. הוא לא הלך לצעוק עליהם שהם מתנהגים לא יפה, ושהם חייבים להשתנות אחרת יהיה כאן אוי ואבוי.

משה פנה לקב"ה: "וַיְחַל מֹשֶׁה, אֶת-פְּנֵי ה' אֱלֹקָיו; וַיֹּאמֶר, לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ...[48]"

משה התחנן לה' שיבטל את רוע הגזירה.

גם אסתר, כשהבינה שהמצב אנוש, לא ניסתה לחבל תחבולות כדי להפיל את המן בפח, אלא הבינה שהישועה תגיע רק מהקב"ה. היא אמרה למרדכי: "לֵךְ כְּנוֹס  אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים[49]", כנס את כל העם, תתפללו, תצומו, תעשו תשובה: "וּתְשׁוּבָה (צום) וּתְפִלָּה (קול) וּצְדָקָה (ממון) מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה[50]" – ואני אעשה את ההשתדלות שלי כאן למטה. כי הרי לא משנה מה אעשה, אם ה' ירצה לבטל את הגזירה הוא יבטל, ואם לא לא. אבל את ההשתדלות שלי, שלנו, נעשה. אנחנו נפעל בדרך הטבע וה' בחסדיו יעשה לנו נס.

כשהמצב היה בכי רע, שניהם, גם משה וגם אסתר, פנו קודם כל לה' – הם חיפשו את הישועה אצלו.

גם אנחנו, כהורים, כשקשה, צריכים לזכור שאין לנו באמת שום שליטה על המציאות.

תפילה, תפילה ועוד תפילה.

{

תָּמוֹת נַפְשִׁי [51]

היכולת להקריב את הכל, את כל מה שיש לך בשביל מישהו אחר היא באמת יוצאת דופן.

הורים עושים את זה ממש על בסיס יום יומי. כל מה שהם עושים, הם עושים עבור הילדים שלהם.

אבל להקריב את האושר שלך בצורה טוטאלית?

להקריב את מפעל חייך?

להקריב את חייך?

בפרשה שלנו, שמבחינה כרונולוגית מתרחשת לאחר שמשה יורד מהר סיני עליו שהה ארבעים יום וארבעים לילה עם לוחות הברית ועשרת הדיברות ורואה שבהיעדרו העם הכין לו עגל מזהב.

הקב"ה בחרון אפו על העם כפוי הטובה מבקש להשמיד את העם.

ומתוך השבר הזה עולה וצף האופי האמיתי של האדם, המטרה האמיתית שלשמה הוא חי ופועל.

בשני המקרים, מפעל חייהם גם של משה וגם של אסתר הם עם ישראל.

"מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ[52]." מבקש משה מהקב"ה. אם אתה רוצה להשמיד את העם הזה, אז אני לא רוצה להיות בספר שלך. אני כאן רק בגללם ובשבילם.

אני משה. אני כאן כדי למשות אותם.

ובאמת בפרשת תצווה, הפרשה של השבוע שלנו, זו שכרונולוגית מתרחשת אחרי חטא העגל, לא מוזכר שמו של משה אפילו לא פעם אחת. זו הפרשה היחידה בתורה שמדברת על משה ושמו אינו מוזכר בה.

ואסתר? מבקשת ממרדכי שיאמר לעם לצום ולהתפלל שלושה ימים, פונה כדי ללכת לא מוזמנת אל המלך ואומרת: "וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי[53]" ורש"י מפרש "וכאשר התחלתי לילך לאבוד אלך ואמות, ומ"א כאשר אבדתי מבית אבא אובד ממך שמעכשיו שאני ברצון נבעלת לגוי אני אסורה לך."

כל זמן שהיתה נקראת אל המלך נגד רצונה, יכלה לטבול ולחזור להיות טהורה לבעלה. אבל כשתלך עכשיו מרצונה, הרי שלא תוכל לעולם לחזור לחיות עם מרדכי. וכמו שאיבדתי את ההורים שלי והפכתי להיות יתומה, עכשיו אהיה אבודה גם לך. כאשר אבדתי אבדתי.

אסתר נופלת על חרבה.

אנחנו יודעים מה סוף הסיפור.

נעשה לנו נהפוך הוא ענקי, אבל אסתר לעולם, עד יומה האחרון תישאר אסירה בכלוב של זהב.

החופש שלנו, החיים שלנו, ניתנו לנו בזכות מסירות נפש והקרבה עצמית של שני ענקים: משה רבינו  ואסתר המלכה.

{

משה נתן תורה לעם ישראל במדבר, במעמד הר סיני, וספרו קרוי על שמו "תורת משה".

צוואתו של משה: "אמר לישראל: בבקשה מכם כשתכנסו לארץ זכרו אותי ואת עצמותיי, ותאמרו אוי לבן עמרם שרץ לפנינו כסוס ונפלו עצמותיו במדבר.[54]"

בכל מקום שתהיו, זכרו אותי, גם בשמים ארוץ בשבילכם כסוס, אעתיר עבורכם, אמשיך להיות עבורכם משה, מליץ היושר שלכם.

היהודים שבתחילת המגילה היו בתהליכי התבוללות, יושבים במשתה של אחשוורוש, בצוותא על שולחן אחד עם גויים, אוכלים את האוכל הטרף שלו, ושותה מסתם יינם[55] שלו, בזכות מרדכי ואסתר חזרו היהודים במלכות פרס ומדי בתשובה, וקיבלו על עצמם שוב לקיים את התורה שכבר קיבלו במתן תורה: "קִיְּמוּ וקבל (וְקִבְּלוּ) הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל-זַרְעָם וְעַל כָּל-הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם, וְלֹא יַעֲבוֹר--[56]"

וצוואתה של אסתר? "שלחה להם אסתר לחכמים קבעוני לדורות שלחו לה קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות שלחה להם כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס רב ורב חנינא ורבי יוחנן ורב חביבא מתנו בכוליה סדר מועד כל כי האי זוגא חלופי רבי יוחנן ומעייל רבי יונתן שלחה להם אסתר לחכמים כתבוני לדורות שלחו לה[57]"

והיא, על שהיתה לנו אסתר, אלומת אור בחושך, נקבעה ונכתבה בספר הקרוי על שמה "מגילת אסתר".

{

לסיפורים שלנו אין סוף הוליוודי. יש להם הפי-אנד בגרסת התורה.

הגיבור אולי לא זכה לסוף-טוב-הכל-טוב משלו, אבל העם שלו, ושלה זכו: הם ניצלו מסכנת הכחדה.

משה לא זוכה להיכנס אל הארץ המובטחת עם עמו, עִם עָם ישראל, אבל הוא צופה בה מהר נבו, ואסתר לא זוכה לחיות חופשיה ומאושרת עם בעלה, ונשארת על סוף ימיה צופיה מחלון הארמון.

וּבְמוֹתָם צִוּוּ לָנוּ אֶת-הַחַיִּים[58].

אני מאמינה ששניהם יושבים ליד כסא הכבוד ורואים אותנו ושומרים עלינו, וכמו שנים הורים טובים גאים בנו כל כך, שאנחנו זוכרים, זוכרים אותם לדורות.

שנזכה אנחנו וזרענו, וזרע זרענו, לעשות ולשמוע, ולקיים ולקבל את התורה -- תמיד.

פורים שמח J

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

{

מקורות:

הרב כהן, ז. (ה'תשע"ד). מגילת אסתר עם ביאור נזר הקודש על פי פרד"ס התורה. ישראל: הוצאת יפה נוף.

הרב וסרמן, י. (אין תאריך). קבעוני לדורות. אוחזר מתוך http://www.tzohar.org.il/?p=3270

הרב ש. י. לעוויטאן והרב א.ל. וויסבלום. (ה'תרפ"ה). ילקוט הדרוש – ספר ראשון, חלק שני, עמ' לד-לה. אוחזר מתוך https://www.otzar.org/

הרבנית מזרחי, י. (14.2.2013). לפרשת תרומה. ד' באדר ה'תשע"ג [שיעורים בדוא"ל למנויות "פרשה ואשה"]. אוחזר מתוך http://www.parasha.org/.

ספורנו לספר שמות מתוך פרשנות המקרא, שבילי התנ"ך באתר אנציקלופדיה יהודית. אוחזר מתוך: http://www.daat.ac.il/daat/olam_hatanah/mefaresh.asp?book=2&perek=2&mefaresh=sforno

הרב פורת, ח. (אביעזר כהן עורך). (2014). פרק 2: סנה בוער ושמו מֹשֶׁה בתוך תנ"ך שבעל פה. עמ' 33-56. תל-אביב: משכל – הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד.

הרב פרישמן, ב. הרב יצחקי. ח. (ה'תשע"ז). גמרא אסתר רבה, פרשה ח'. בתוך הרב נ' צ' מנדלסון (עורך), ותן חלקנו אדר תשע"ז (עמ' 16-15). בני ברק: מאורות הדף היומי.

פראנקל, ו. (1981). האדם מחפש משמעות. מבוא ללוגותרפיה. ממחנות המוות אל האכסיסטנציאליזם. תל אביב: הוצאת דביר.

---

[1]  פראפרזה על בבלי מגילה ז' ע'א: "קִבְעוּנִי לְדוֹרוֹת" וגם "כִּתְבוּנִי לְדוֹרוֹת"

[2]  מתוך השיר "לכל איש יש שם" מאת המשוררת זלדה מישקוביסקי: מוכרת בשם זֶלְדָה, בת דודתו של הרבי מלובביץ', שמה המלא הוא שיינא זלדה שניאורסון-מישקובסקי (כ"ו בסיוון תרע"ד, 19 ביוני 1914 - כ"ח בניסן תשמ"ד, 30 באפריל 1984).

[3]  שמות ב' ב'-ג'

[4]  ילקוט שמעוני שמות קסו'

[5]  ויקרא רבה א' ג'

[6]  מסכת מגילה ז' ע'א

[7]  אסתר ב' י'

[8] פראפרזה על "לכל איש יש שם" שם

[9]  הלכות ברכת השחר ג' אות סב'

[10]  מסכת מגילה יג' ע'א

[11]  מפרשים, שם

[12]  אסתר ט' כב'

[13]  מסכת נידה לא' ע'א: "שלושה שותפין באדם - הקב"ה, אביו ואמו. אביו מזריע הלובן, ממנו עצמות... והמוח שבראשו, אמו מזרעת אודם, שממנו עור ובשר... והקב"ה נותן בו רוח ונשמה."

[14]  דברים ד' ט'-י'

[15]  עפ"י בראשית א': "...וַיַּרְא ה', כִּי-טוֹב..."

[16]  שמות ב' ב'

[17]  אסתר ב' ט'

[18]  אסתר ד' פסוקים ה' ו' ז' ח' ט' י'

[19]  אסתר ד' יב'

[20]  בתוך "מגילת אסתר עם ביאור נזר הקודש" עמ' סא-סב

[21]  על משקל "להיות או לא להיות" מתוך המלט של שייקספיר

[22]  אסתר ב' כ'

[23]  מדרש תנחומא ויקרא סימן ג'

[24]  שמות ג' יא'

[25]  שמות ג' יג'

[26]  שמות ד' א'

[27]  שמות ד' י'

[28]  שמות ד' יג'

[29]  אסתר ד' ח'

[30]  שמות ד' יא'

[31]  עפ"י הרבנית ימימה מזרחי

[32]  תהילים כב' טו'-טז'

[33]  שמות ג' יב'

[34]  שמות ז' א'

[35]  שמות ג' יח'

[36]  אסתר ד' יג'-יד'

[37]  (הרגע גם שמתי לב שהקלדתי את השמות של אבא שלי ואמא שלי....)

[38]  מתוך השיר "לאורך הים" מילים ולחן אילה אשרוב (ידוע בעיקר בביצועה של עופרה חזה ע'ה)

[39] Friedrich Nietzsche “He who has a why to live can bear almost any how.”

[40]  לוגותרפיה הינה גישת האסכולה הווינאית השלישית לפסיכותרפיה, שפותחה על ידי הנוירולוג והפסיכיאטר ויקטור פראנקל. זהו סוג של ניתוח אקסיסטנציאליסטי שמתמקד ב"שאיפה למשמעות", בניגוד לדוקטרינה של אדלר של "שאיפה לכח" או לזו של זיגמונד פרויד על "שאיפה להנאה". שאגב לדעתי כולן נכונות....בני אדם הם יצורים מורכבים...

[41]  פראנקל 1981

[42]  תהילים קיט' צט'

[43]  שמות יח' כד'

[44]  אסתר ב' כ'

[45]  מסכת תענית ז' ע'א

[46]  שמות ב' יא'

[47]  אסתר ה' א'

[48]  שמות לב' יא'

[49]  אסתר ד' טז'

[50]  מתוך הפיוט "ונתנה תוקף"

[51]  עפ"י שופטים טז' ל': "...תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם-פְּלִשְׁתִּים..."

[52]  שמות לב' לב'

[53]  אסתר ד' טז'

[54]  מדרש תנחומא, פרשת ואתחנן, סימן ו'

[55]  סתם יין של גוים, היינו שלא נודע אם הוא להקרבת עבודה זרה או לשתייה, אסור בהנאה ובנגיעה (מתוך דעת, אנציקלופדיה יהודית).

[56]  אסתר ט' כז'

[57]  מגילה ז' א'

[58]  מתוך השיר "אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁךָ לָדַעַת" מאת חיים נחמן ביאליק, תרנ"ח

[© Smadar Prager, CGP]

---

www.smadarprager.com

Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.

To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490.