יַהֲדוּת וְהוֹרוּת: מי יתן לילד שלו לרוּץ על הגג? / פרשת כי תצא ה'תשע"ו

­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת

והפעם: הגיגים על פרשת כי תצא

מי יתן לילד שלו לרוּץ על הגג?

סוף סוף הגענו לפרשה השישית בספר דברים.
בפרשת כִּי-תֵצֵא[1] יש את הפסוק שחיכיתי לו כל השנה.
הפסוק שהוא לדעתי הבסיס להורות טובה:
"כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ, וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ; וְלֹא-תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ, כִּי-יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ."[2]

לכאורה פשוט ומובן.

עוד מצווה: כשאתה בונה בית חדש, תבנה גם מעקה לגג.

אבל זה ברור, לא? אם לא יהיה מעקה לגג הבית, אפשר ליפול ולהיפגע.

בשביל מה בכלל צריכה התורה להורות על דבר כל-כך מובן והגיוני?

אז האמת היא שזה לא באמת כזה ברור, ומעבר לפשט יש כאן גם מסרים סמויים שטמונים יותר לעומק ורק מחכים להתגלות.

רש"י מפרש[3], שאם אדם קיים את מצוות שילוח הקן, סופו שגם יבנה בית חדש, כי מצווה גוררת מצווה. מצוות שילוח הקן עניינה כיבוד הורים, לְמַ֨עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ[4]: בנית בית, הקמת משפחה ואריכות ימים[5].

דבר גורר דבר. שום דבר לא עומד ותלוי לבד בזכות עצמו. הכל קשור. צריך רק להתבונן היטב.

התורה מלמדת אותנו לחשוב כמה צעדים קדימה.

לא רק בעל הבית יכול להיפגע. מישהו אחר יכול להיפגע. ואז יצא שבגלל בעל הבית נפגע אדם אחר, וחס-וחלילה, בגלל חוסר זהירות שיכול היה להימנע במחשבה מראש, יהיו ידיו מגואלות בדם.

יוצא שאם אדם דואג לקבוע מעקה, הוא מבטיח לא רק את שלומו: האדם מבטיח בכך את שלומם של כל מי שיעלה לגג ביתו. 

יש כאן למידה של שיעור מאוד חשוב: למעשיו של היחיד יש השפעה מאוד גדולה על אנשים אחרים.

אנחנו לומדים איך דבר אחד משפיע על דבר אחר. איך למעשים של אחד יש השפעה על אנשים אחרים. ולא סתם השפעה, אלא השפעה של חיים או מוות[6].

לא רק פיזית. לא רק בשמירה על גופם של האחרים, אלא גם על רווחתם ונפשם.

ממשיכים המפרשים ומתייחסים אל מצוות ה'עשה' הזאת, מצוות מעקה, כאל מצוות מטריה שתחתיה חוסות תולדותיה: עוד מצוות רבות הנגזרות ממנה והקשורות לאחריות שיש ליחיד להבטחות שלומם של האחרים ושל עצמו. למשל: החובה לבנות מעקה גם סביב כל דבר שיש סכנה שיכשלו בו ויפלו לתוכו, כמו באר או בור, או כל דבר שיש בו סכנת נפשות כמו שתית מי נהר וכיוב'[7]. 

מי שפותח לנו את הצוהר אל המימד הרוחני/נפשי של המצווה הוא כמובן הרבי מלובביץ'.
הוא יורד עוד יותר לעומק ומסביר: "הגג, בהיותו החלק הגבוה ביותר של כל מבנה, רומז לאגו האישי שגורם לאדם לחוש נעלה וחשוב. לכן, כדי למנוע מהאדם "ליפול מהגג", היינו להגיע למצב של הערכה עצמית מופרזת והתדרדרות לאנוכיות, אנו מוזהרים "וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ" – להגביל ולבלום את האגו באמצעות "מעקה".[8]"

הרבי מלובביץ' מלמד אותנו שהמעקה בהקשרו כאן, משמעותו גבול: גבול פנימי. גבול נפשי.

*

אדם יכול וצריך לשים גבולות למידות של עצמו. הורה צריך להרחיב את עצמו, ולכלול בתוך הגבולות את ילדיו, ולשים גם להם גבולות.

בדיוק כפי שהאדם עלול ליפול לאנוכיות אם לא ישים לעצמו גבול, כך גם ילדיו, אם לא ישים להם גבול הם יגדלו מרוכזים בעצמם, ויהפכו להיות מבוגרים מפונקים ואנוכיים.

אבל יש עוד סיבה טובה שבגללה כדאי לשים לילדים גבולות.

בתוקף תפקידם, להורים יש אחריות על שלושת הבֵּיתִין[9]: בריאות | ביטחון | בטיחות

מבחינה פיזית לא ממש צריך להסביר: לשמור על הבריאות של הילדים, לחסן, להלביש, להזין....

לשמור על הביטחון, קורת גג, הגנה....

ובטיחות, לכסות שקעים חשמליים, איך חוצים כביש....

כל זה טוב ויפה ודי ברור מאיליו.

אבל מה עם העולם הרגשי? מה עם שלושת הבֵּיתִין של הנפש?

איך דואגים לבריאות, ביטחון ובטיחות שלהם?

התשובה בפרשה: "וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ"!

מי יתן לילד שלו לרוץ על הגג?

איזה הורה יתן לילד שלו לשחק על גג שאין לו מעקה?

זה הרי לא יתכן. לא נמצא אף הורה שיאפשר כזה דבר.

יודעים מה קורה לילד[10] שעולה לשחק על גג שאין לו מעקה?
לא! הוא לא יפול! הוא פשוט יעמוד במרכז הגג משותק מפחד ולא יזוז. הוא יפחד ליפול.

וכדי שלא ליפול עדיף לו פשוט שלא לזוז. למצוא משבצת שמרגישה הכי בטוחה, ולהיצמד אליה כאילו חייו תלויים בה. ואכן, חייו אכן תלויים בזה שהוא לא יזוז ממקומו.

במקום לשחק ולהנות מהמרחב שעל הגג, הוא יצמד לנקודה אחת.

רוב הסיכויים שהוא ישב כדי להרגיש יותר בטוח, קרוב יותר למשהו שמרגיש כמו קרקע.

ואם הוא ישאר הרבה זמן על הגג הזה ללא המעקה, אז מבחינתו עולמו מאוד לא בטוח.

אין שום דבר שמגן עליו.

שום דבר לא תוחם אותו, או מקיף אותו, או שומר עליו.

הוא יעמוד שם באמצע הגג, לא מסוגל לנוע, ולאט לאט הוא יהפוך להיות ילד

חששן,

דאגן,

פחדן,

ומלא חרדות.

הנמשל ברור כבר: הגג הם החיים, וחייבים לשמור על הילדים שלא יפלו.

הורה שדואג לבטיחות של ילדיו ישים מעקה. גבולות.

ברור מהמשל שהגבולות הם אלה שמעניקים לילד תחושת ביטחון. ורק עם תחושת ביטחון פנימית, אמיתית ומתמשכת, אפשר לגדל ילדים שהם

בריאים בנפשם. שיש להם
אומץ
לקחת סיכונים,

להתנסות,

לגלות את היכולות שלהם,

לבוא בחברת ילדים אחרים,

להכיר את עצמם ולגדול להיות

מבוגרים שמתפקדים מתוך
הכרת עצמם וערכם, בנינוחות ובאושר בשלושת מגעגלי החיים: משפחה, חברה ועבודה.

אז איך זה בכל זאת שהורים מגדלים ילדים בלי מעקה?        

הסיבה הכי מתבקשת מאליה היא שהם פשוט לא יודעים איזה נזק הם עושים.

בין אם זה בגלל שהם עסוקים בקריירה של עצמם,

או במערכת היחסים הרעועה שבינם ובין בן או בת זוגם,

או שהם עברו בעצמם ילדות בלתי מזינה ובטעות הם מפצים את ילדיהם על ילדותם שלהם,

או שהם בעצמם הורים חרדתיים ופוחדים, ולא מאמינים שאפשר אחרת....

הסיבות לא ממש משנות. את העבר הרי אי אפשר לשנות.

מה שחשוב זה הרגע הזה, ומה עושים הלאה.

*

אנחנו בפרשת כִּי-תֵצֵא.

לאן? לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹֽיְבֶ֑יךָ[11]. יש כל מיני אויבים בחיים, לא רק ממשיים. יכול להיות שהמסוכנים יותר הם דוקא אלה שבאים מתוכינו, המחשבות שלנו , הרגשות שלנו.

ואם תעשה מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ, אם תדאג לשים גבולות,

או אז וּנְתָנ֞וֹ יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ בְּיָדֶ֖ךָ וְשָׁבִ֥יתָ שִׁבְיֽוֹ:[12] רק אז אפשר יהיה לגדול ולגדל בביטחה, עם תחושת ביטחון יציבה שמאפשרת בריאות נפשית אמיתית.  

פרשת  כִּי-תֵצֵא מלמדת אותנו גם שדברים לא יוצאים סתם כך או אחרת.

סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחְשָׁבָה תְּחִלָּה[13].

לכל דבר יש תוצאה: גם למעשים שלנו, גם להתנהגות שלנו, וגם לאופן ההורות שלנו.

    

---

© כל הזכויות שמורות לסמדר פרגר © אלול ה'תשע"ו

[1]  דברים כא' י'

[2]  דברים כב' ח'

[3]  כי תבנה בית חדש: אם קיימת מצות שלוח הקן סופך לבנות בית חדש ותקיים מצות מעקה, שמצוה גוררת מצוה, ותגיע לכרם ושדה ולבגדים נאים. לכך נסמכו פרשיות הללו:

[4]  דברים כא' ז'

[5]  דברים כא' ז': ... וְהַֽאֲרַכְתָּ֖ יָמִֽים:

[6]  ספר החינוך לרב רבי אהרון הלוי זצוק"ל, תקמ"ו, מצוות מעקה

[7]  משנה תורה, ספר נזקים, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק יא'

[8]  עפ"י ליקוטי שיחות חלק כד' ע' 141, מתוך ספר דברים ע' 163, מהדורת לבייב בעריכת הרב חיים מילר, הוצאת קול מנחם 2008

[9]  האות בֵּית ברבים

[10]  אם הוא תינוק – שלא נדע.... אבל אנחנו מדברים על ילד.

[11]  דברים כא' י'

[12]  שם

[13]  מתוך הבית השני של הפיוט לשבת "לְכָה דּוֹדִי " שכתב רבי שלמה הלוי אלקבץ בשנת ה'שמ"ד 1574:
    "לִקְרַאת שַׁבָּת לְכוּ וְנֵלְכָה, כִּי הִיא מְקוֹר הַבְּרָכָה, מֵראשׁ מִקֶּדֶם נְסוּכָה, סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחְשָׁבָה תְּחִלָּה"

[© Smadar Prager, CGP]

---

www.smadarprager.com

Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on individual’s relationships with self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body and Eating Disorders.

To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490.