יהדות והורות: לתת, את הנשמה ואת הלב, לתת...! / פרשת ראה (ה'תשע"ו)

­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת

והפעם: הגיגים על פרשת ראה

לתת, את הנשמה ואת הלב, לתת...![1]

פרשת ראה עמוסה בהוראות של עשה ולא תעשה, ובברכות או הקללות שיחולו בהתאם לעשייה או לאי העשייה, ומצוות הקשורות בארץ ישרא ל שאליה העם עומד להיכנס.

הפרשה מדברת גם על מצוות מעשר: "עַשֵּׂ֣ר תְּעַשֵּׂ֔ר...[2]",

שמיטה: "מִקֵּ֥ץ שֶֽׁבַע־שָׁנִ֖ים תַּֽעֲשֶׂ֥ה שְׁמִטָּֽה:[3]",

שמיטת כספים: "...שָׁמ֗וֹט כָּל־בַּ֨עַל֙ מַשֵּׁ֣ה...[4]",

ו-נתינה לאביונים: "כִּי־יִֽהְיֶה֩ בְךָ֨ אֶבְי֜וֹן מֵֽאַחַ֤ד אַחֶ֨יךָ֙ בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ בְּאַ֨רְצְךָ֔ אֲשֶׁר־ה' אֱלֹקֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ לֹ֧א תְאַמֵּ֣ץ אֶת־לְבָֽבְךָ֗ וְלֹ֤א תִקְפֹּץ֙ אֶת־יָ֣דְךָ֔ מֵֽאָחִ֖יךָ הָֽאֶבְיֽוֹן:[5]"

בפסוק האחד הזה מתמצת משה לעם שבעה דברים שכדאי להם לזכור:

1.     בין בני עם ישראל יהיו עניים

2.     העניים האלה הם האחים שלכם

3.     הם ישבו במקומות שאי אפשר יהיה להתעלם מהם

4.     בארץ שתהיה ארצכם – ושאותה ה' נותן לכם

5.     נתינה מתחילה מהלב

6.     אי אפשר לתת בלי לפתוח את היד

7.     העני הוא אחיך

ואם כל זה לא מספיק, מגיעים מיד עוד שני פסוקים להדגשת הנקודות החשובות ביותר:

1.     "כִּֽי־פָתֹ֧חַ תִּפְתַּ֛ח אֶת־יָֽדְךָ֖ ל֑וֹ וְהַֽעֲבֵט֙ תַּֽעֲבִיטֶ֔נּוּ דֵּ֚י מַחְסֹר֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יֶחְסַ֖ר לֽוֹ:[6]"

2.     ו-"נָת֤וֹן תִּתֵּן֙ ל֔וֹ וְלֹֽא־יֵרַ֥ע לְבָֽבְךָ֖ בְּתִתְּךָ֣ ל֑וֹ...[7]"

התורה חוזרת ומדגישה שהנתינה צריכה לבוא מהלב, ושיש צורך לפתוח פיזית את היד כדי לתת.

רק שהפעם בסדר הפוך.

אם בפסוק הקודם הוסבר שהנתינה צריכה לבוא קודם כל מהלב ורק אחר-כך צריך לפתוח את היד, הרי שעכשיו מוסבר שקודם כל צריך לפתוח את היד ורק אחר-כך לפתוח את הלב.

ואם לא די בזה, הרי שלא רק שישנה חזרה על שתי ההוראות הללו, התורה שמה עליהם דגש מיוחד וחוזרת על המילים ומכפילה אותן ומציינת בלי להשאיר שום מקום לספק בחשיבותן:

פָתֹ֧חַ תִּפְתַּ֛ח ו-נָת֤וֹן תִּתֵּן֙!

*

הורים יודעים כמה חשוב לתת לילדיהם. ילדים מתרגמים נתינה לאהבה. והם צודקים. הרב דסלר זצ"ל כבר מזמן לימד אותנו שאהבה היא תולדת הנתינה[8]. גם מחקרים שנעשו עם ילדים ובני נוער שבהם חולקו להם שאלונים, הם דירגו את "הם קונים לי דברים" בין שלושת הדברים הראשונים ל"אני יודע שהורי אוהבים אותי כי"[9].

אבל התורה מלמדת אותנו כמה חשוב לתת. וכמה זה קשה לתת.

ראינו כמה שימת דגש שמה התורה על חשיבות הנתינה, וכמה מילים התורה "מבזבזת" על מנת להדגיש את הרעיון. ואז היא עוד חוזרת על עצמה וכופלת את המילים להדגיש את הרעיון שוב למקרה שעוד לא הבנו כמה זה חשוב.

והורים מתעלים על עצמם, ומקריבים, ונותנים, ונותנים, את הלב וגם את הנשמה.

אבל רגע!

מה הורים מלמדים את הילדים שלהם?

האם בזה שנותנים לילדים, באמת מלמדים אותם לתת?

האם נתינה נלמדת ומוטמעת בנפשו של האחר מזה שהוא רואה מישהו אחר נותן?

האם לומדים להיות אנשים נותנים מעצם חווית הקבלה?

אז התשובה היא: כן. בודאי.

זה כבר ידוע שילדים לומדים דרך חיקוי מעשים הרבה יותר מאשר דרך שמיעת נאומים.

אבל לא רק.

למדנו בפרשת בהעלותך שעל מנת להדליק את הנר, צריך ממש להעלות אותם: "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת..."[10], ורש"י מסביר לנו שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה[11]. כלומר, שצריך לעמוד שם עם הגפרור צמוד לפתילה עד שבטוחים שהאש תפסה, והנר דולק לבדו.

ובתרגום להורות: צריך להמשיך וללמד, ולהראות ולשמש דוגמא, עד שיודעים הדבר באמת הוטמע בנפשו של הילד, שהוא רכש את התכונה, שהוא עושה לבד גם אם ההורה כבר לא בסביבה.

וזה החלק הכי משמעותי בלימוד כל דבר ודבר, אבל פי כמה וכמה כשמדובר על נתינה.

התורה מזכירה לנו שטבע האדם לקפוץ את ידו,[12] ולכן פָתֹ֧חַ תִּפְתַּ֛ח ו-נָת֤וֹן תִּתֵּן֙!

ולכן גם היה לי חבר היה לי אח, הושט לי יד בעת צרה... אני אחיך אל תשכח![13]

על מנת שערכים יהפכו להיות תכונות אופי , צריך להיות רגיל בהם.

וכדי שילד יתרגל לתת – צריך לאפשר לו לתת!

הורים כל-כך עסוקים בלהיות הורים טובים ונותנים, ולפצות את ילדיהם על שעות העבודה הארוכות שלהם, שהם לא שמים לב שמרוב כוונות טובות הם מגיעים לגיהנום עלי אדמות: ילדים אנוכיים, ילדים מרוכזים בעצמם, ילדים שחושבים שהכל מגיע להם, ילדים שלא נוקפים אצבע בבית, ילדים שדורשים ודורשים ודורשים – כי במקום ללמוד לתת, הם למדו שהכל מגיע להם.

כדי שילדים ילמדו לתת צריך לאפשר להם לתת. זה עד כי כך פשוט.

צריך ליצור הזדמנויות שבהן ניתן להם לתת עוד כשהם קטנטנים.

וכן, צריך לאפשר להם לתת, צריך לתת להם לתת, לתת להם לתת לנו[14].

נתינה מלמדת אהבה.

נתינה מלמדת אכפתיות.

נתינה מלמדת אנושיות.

ונתינה נותנת לנותן ערך עצמי.

וערך עצמי מוביל לביטחון עצמי.

וביטחון עצמי מאפשר לילד לממש את עצמו.

ומימוש עצמי גורם אושר.

כי כשילד נותן, הוא רואה כמה אושר הוא גורם למישהו אחר, זה מגביה אותו מבפנים.

כי כשילד נותן, הוא מבין שזקוקים לו, הוא מבין שהוא בעל ערך, שהוא שווה.

כי כשילד נותן, הוא מרגיש נחוץ, הוא מרגיש חלק מהמשפחה, הוא מרגיש רצוי, שייך, וקשור – הוא לומד שככה בונים יחסים, ככה מייצרים קשר נכון, טוב, והדדי.

ונכון שמבוגרים יכולים הכל טוב יותר, מהר יותר, יעיל יותר, נכון יותר. זו לא חכמה גדולה, מבוגרים גם מיומנים הרבה יותר. אבל אם מבינים את חשיבות הנתינה, ומבינים כמה קשה לתת, ומבינים מה קורה כשלא מאפשרים לילדים ללמוד לתת בעצמם – אז אפשר יהיה לעשות מקום, ולטרוח היום, ולהשקיע מאמצים בכיוונים הנכונים, כדי שהילדים שהורים כל-כך משקיעים בהם, יגדלו להיות מה שההורים באמת רוצים שהם יהיו: מאושרים.

*

שמעתי מהרב יובל הכהן אשרוב באחד משיעוריו, שבקבלה מוסבר שכשנשמות של יהודים יורדות לעולם כל אחת יורדת בדיוק עם אותה מנה. אלא שבדרכן למטה מחליטה כל נשמה איזה ניסיון היא צריכה כדי לעשות את התיקון שלה. ויש נשמות שלשם כך בוחרות לתת חלק מהמנה שלהם לנשמה אחרת. כך שיוצא שלנשמה אחת בהגיעה לעולם הזה יהיה הרבה יותר ממה שיש לנשמה אחרת.

הרב הסביר שהמילה צדקה באה מהמילה צדק. כשיהודי א' נותן צדקה ליהודי ב', הוא בעצם נותן לו את מה שבצדק היה מלכתחילה של יהודי ב', וזה רק צודק שזה שיש לו יותר יתן לזה שיש לו פחות, כי לוליא מסרה נשמתו של יהודי ב' חלק ממנתה לנשמה אחרת, לא היה ליהודי א' יותר מכפי צורכו שממנו הוא יכול לתת ליהודי אחר.

ויהי רצון שנזכה תמיד להיות מן הנותנים ולא מן המקבלים.

[© Smadar Prager, CGP]

---

www.smadarprager.com

Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships in the Family, Parenthood, Couplehood, and with self, and Eating Disorders.

To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490.

---

© כל הזכויות שמורות לסמדר פרגר © אלול ה'תשע"ו

[1]  לתת – מילים חמוטל בן זאב

[2]  דברים יד' כב'

[3]  דברים טו' א'

[4]  דברים טו' ב'

[5]  דברים טו' ז

[6]  דברים טו' ח

[7]  דברים טו' יא'

[8]  מכתב מאליהו, ח"א ע' 32

[9]  מכון אדלר 1999, דור הררי, במסגרת קורס "עבודה עם נוער והורי מתבגרים"
   וגם למשל Gary Chapman and Ross Campbell, The 5 Love Languages of Children, Northfield Publishing 1997, 2005, 2012

[10]  במדבר ח' ב'

[11]  שם

[12]  שלבי התפחות תקינה, התינוק נולד עם אגרופים קפוצים למחצה ובגיל חודשיים מתחיל לפתוח לאט לאט

[13]  יורם טהרלב, היה לי חבר היה לי אח, (באוירת שאחרי מלחמת יום הכיפורים) 1973

[14]  עפ"י שירו של מאיר אריאל ז"ל, מתחת לשמים 1991 (ידוע בביצועו של דיויד ברוזה "באנו לכאן מתחת לשמים")