יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: אפקט הדומינו | פרשת קורח | כח' בסיון ה'תשפ"א

 בס"ד

­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת

והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת קורח

אפקט הדומינו

הידרדרות מתאפשרת רק כי מאפשרים לה להתחיל!

מה שהתחיל עם טעות תמימה מכוונה טובה של מרים יצא מכלל שליטה עם מחלוקת קורח ועדתו.

אנחנו בפרשת המחלוקת, פרשת קֹ֔רַח[1], ונדבר היום על אפקט הדומינו, הבא לתאר תופעה שבה שינוי קטן, שלכאורה בפני עצמו הוא לא ממש משמעותי, גורר אחריו תגובת שרשרת של הרס מוחלט.

רואים את זה כשמעמידים אבני דומינו בשורה ברווחים שווים, וכאשר נוגעים באבן הראשונה, היא נופלת ומפילה את האבן השנייה בשורה, והשנייה את השלישית, וכך האלה עד שנופלות כל אבני הדומינו.

היציאה של האבן הראשונה משיווי המשקל, היא נקודת האל-חזור, שגוררת אחריה הפרה בשיווי המשקל של כל האבנים, אחת אחרי השנייה.

 

מחלוקת קֹ֔רַח הן האבנים האחרונות של שורת הדומינו.

קֹ֔רַח זו הפרשה השלישית ברצף שמתארת את הנזקים הנגרמים מלשון הרע.

 

אבן הדומינו הראשונה היתה בפרשת בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙[2], מרים מרכלת, וחוטאת בלשון הרע: "וַתְּדַבֵּ֨ר מִרְיָ֤ם וְאַהֲרֹן֙ בְּמֹשֶׁ֔ה עַל־אֹד֛וֹת הָאִשָּׁ֥ה הַכֻּשִׁ֖ית אֲשֶׁ֣ר לָקָ֑ח..׃[3]".

 

אבני הדומינו הבאות נופלות בפרשה הקודמת, פרשת שְׁלַח־לְךָ֣[4], כותב רש"י: "שְׁלַח־לְךָ֣ אֲנָשִׁ֗ים – למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים שלקתה על עסקי דיבה שדיברה באחיה ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר." 

למדנו, שהמרגלים לא עצרו את מפולת התדרדרות המוסרית, ועל־מנת לקדם את האג'נדה הפרטית שלהם, הם מוציאים את דיבת הארץ רעה, תוך שהם מבססים את דבריהם על גרעין של אמת: "וַיְסַפְּרוּ־לוֹ֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ בָּ֕אנוּ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר שְׁלַחְתָּ֑נוּ וְ֠גַ֠ם זָבַ֨ת חָלָ֥ב וּדְבַ֛שׁ הִ֖וא וְזֶה־פִּרְיָֽהּ׃ [5]"

 

ועכשיו בפרשת קֹ֔רַח נופלות ברעש גדול כל שאר אבני הדומינו: "וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת--בְּנֵי רְאוּבֵן. וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי-שֵׁם. וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם--כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה'; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל ה'.[6]"

 

שואל רש"י[7], מה לקח קורח? ועונה: "לקח עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה. וזהו שתרגם אונקלוס: ואיתפליג, נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת,"

 

ככה מתחילות מפלגות. ממחלוקת. מזה שמישהו מרחיק את עצמו מהשאר ולוקח את עצמו לצד אחר.

 

בפרשה הקודמת פגשנו את הפוליטיקאים הראשונים, נשיאי השבטים, מסלפים את האמת על מנת לקדם את האג'נדה הפרטית שלהם.

עד היום משתמשים הפוליטיקאים באותן טכניקות – ועד היום זה עובד.

והנה קורח לוקח את הגועל נפש כמה צעדים קדימה.

 

קצת מוזר להיווכח שעם של עבדים מתמצא בפוליטיקה טוב כל-כך.

נראה שכשמכניסים למשוואה אנושית כח ושררה, מגלים שבבסיס של הכל, לא השתנינו הרבה עם השנים.

טובות ההנאה האישיות והשקרים הנאמרים לקידום עצמי נעשו אולי אפילו קלים יותר.

"הייאוש נעשה קל יותר.[8]"

אם רש"י כתב על המרגלים שלמרות מה שקרה למרים "ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר." 

אנחנו רואים שאבני הדומינו ממשיכות ליפול, ורמת המוסר ממשיכה להתדרדר.

 

במדרש תנחומא כתוב: "וַיִּקַּח קֹרַח, אֵין וַיִּקַּח אֶלָּא לְשׁוֹן פְּלִיגָה, שֶׁלִּבּוֹ לְקָחוֹ,[9]"

 

מה כל-כך כאב לקורח בלב?

"עַל יְדֵי מַה נֶּחֱלַק. עַל יְדֵי אֱלִיצָפָן בֶּן עֻזִּיאֵל אֲחִי אָבִיו, שֶׁנַּעֲשָׂה נָשִׂיא עַל מִשְׁפַּחְתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּנְשִׂיא בֵּית אָב לְמִשְׁפְּחוֹת הַקְּהָתִי אֲלִיצָפָן בֶּן עֻזִּיאֵל (במדבר ג':ל'). אָמַר קֹרַח, אַרְבָּעָה אַחִים הָיוּ אֲחֵי אַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר חֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל (שמות ו':י"ח). עַמְרָם הַבְּכוֹר, זָכָה אַהֲרֹן וּבָנָיו לַכְּהֻנָּה, וּמֹשֶׁה אָחִיו לְמַלְכוּת. מִי רָאוּי לִטֹּל אֶת הַשְּׁנִיָּה לֹא הַשֵּׁנִי. וַאֲנִי בְּנוֹ שֶׁל יִצְהָר, הָיִיתִי רָאוּי לִהְיוֹת עַל מִשְׁפַּחְתִּי נָשִׂיא. וְהוּא עָשָׂה בְּנוֹ שֶׁל עֻזִּיאֵל קָטָן שֶׁל אֲחִי אַבָּא יְהֵא גָּדוֹל עָלַי. הֲרֵינִי חוֹלֵק וּמְבַטֵּל כָּל מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה עַל יָדוֹ. לְפִיכָךְ הָיְתָה מַחֲלֻקְתּוֹ.[10]"

 

כל עוד סדר התפקידים חולק עפ"י מה שהיה מקובל על קורח, שבו הבכור מקבל את החלק הטוב ביותר. קורח עוד הצליח איכשהו להסתדר עם זה שלמשה ואהרון יש תפקידים בכירים, כי הם היו בניו של עמרם, הבן הבכור של קהת. הוא הצליח לחכות יפה ובסבלנות, כי הוא חשב שהוא הבא בתור.

אביו, יצהר, היה הבן השני של קהת, והוא היה בנו בכורו של יצהר, אז מן הסתם הוא תיאר לעצמו שהתפקיד הבכיר הבא מיועד לו.

 

וכמה גדול היה מפח נפשו, כשהתפקיד המכובד הבא, נשיא המשפחה, ניתן לבן של הבן הכי צעיר של קהת.

דילגו עליו.

קורח פשוט נעלב עד עמקי נשמתו.

קורח רצה כבוד – ומשלא קיבל אותו בדין, החליט לנכס אותו לעצמו בכוח.

 

{

 

אדם רואה את כוונות הלב של עצמו.

הרבי מלובביץ' כותב שבטענה כֻּלָּם קְדֹשִׁים קורח בעצם "תבע שוויון מוחלט בין כל בני ישראל, הוא רצה שתהיה אחדות מושלמת בין כל חלקי העם."

 

אבל זו לא היתה טענה אמיתית. היא רק היתה תחפושת. על גרעין של אמת, עיוות קורח את המציאות לצרכים של עצמו.

בדיוק כמו שעשו המרגלים.

האמת היא שקורח בכלל לא רצה להיות כמו כולם. והוא לא רצה להיות שווה לכל שאר בני ישראל.

הוא רצה להיות מעליהם.

הוא רצה להתנשא מעליהם. כשהוא שאל וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, הוא בעצם גילה איפה באמת כואב לו.

 

ועל זה נאמר במסכת קידושין: "כָּל הַפּוֹסֵל בְּמוּמוֹ פּוֹסֵל[11]": החסרונות שרואה האדם אצל אחרים הם החסרונות שלו עצמו.

כשאדם מעביר ביקורת על חסרון של מישהו אחר, הוא בעצם מעביר ביקורת על החיסרון של עצמו. אלא שהוא לא רואה את זה. "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו[12]".  

אנחנו לא רואים את עצמנו, העיניים שלנו מופנות כלפי חוץ, ואנחנו רואים את האחרים שמסביבנו.

מי שנבון, מבין שמה שהוא רואה זו רק השתקפות של עצמו, ולכן הוא ישתמש במַרְאֶה של האנשים שמסביבו כמַרְאָה. השתקפות של מה שדורש עבודה של תיקון בתוך תוכו פנימה.

 

זה שיעור חשוב בשביל כולנו, כי כשיש לנו תלונה על בני הזוג שלנו, או תלונה על אחד הילדים שלנו, זה בודאי חשוב שנשוחח ונשב ללבן את הדברים ולא ניתן למערכות היחסים שלנו להִתְעַכֵּר בכך שנחזיק דברים בבטן.

יחד עם זה, אם נפנים את "כָּל הַפּוֹסֵל בְּמוּמוֹ פּוֹסֵל", ונבין שרוב הסיכויים שהתלונה שיש לי לגבי האחר היא ככל הנראה תלונה שאני צריכה להפנות קודם כל לעצמי, אז אין ספק שמערכות היחסים שלנו יראו אחרת לגמרי, ויהיו טובות יותר, מזינות יותר, מעשירות יותר, והרמוניות יותר.

 

יש איזה שהוא קו אמצע שעובר בין הפניית אצבע מאשימה לבין התקרבנות, ולקיחת אחריות על מה שלא הולך כל-כך טוב ביחסים על עצמנו בלבד.

 

וגם כשאנחנו מוצאות את עצמנו מתלוננות על חברה, או על הבעל, אולי זה זמן טוב להפנות מבט פנימה ולבדוק אם זו לא בעצם תלונה לעצמינו.

כי שביל הזהב הזה הוא ההבנה שלשני הצדדים יש חלק שווה בבעיה.

לכל אחד יש 100% אחריות על ה-50% שלו או שלה.

 

{

 

בתאוותו לכבוד ולמעמד קורח בחר בפועל לקדם את עצמו על חשבון הרווחה של העם כולו.

 

"וַיִּקַח קֹרַח. זֶה קֹרַח שֶׁחָלַק כְּנֶגֶד מֹשֶׁה וּמָרַד וְיָרַד מִן כָּבוֹד שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ. לְשׁוֹן מְרִידָה, שֶׁחָלַק עַל מֹשֶׁה וְעַל הַמָּקוֹם.[13]"

 

קורח מנצל את שעת כושר הכפולה, ומנסה לקדם את האינטרסים הפרטיים שלו:

1. יש משבר אמון בין העם למשה – אחרי שהמרגלים חזרו עם התחזית העגומה על הארץ,

2. המורל של העם ירוד ביותר. עד עכשיו הלכו לקראת משהו, היה למה לחכות, ועכשיו, אין עתיד.

המדרש מאיר לנו אור על הסיפור הפנימי, על מה שהתרחש מאחורי הקלעים:

כתוב בילקוט מעם לועז: "בשעה שהודיע משה לישראל מצות ציצית שאלה אשתו של קורח את קורח: איזה חידוש היה היום בישיבתו של משה רבינו. אמר לה קורח: מצווה חדשה צוה אותנו היום, היא מצות ציצית עם תכלת. אמרה לו אשתו: מצוה זו של תכלת מה היא. אמר לה קורח: כך אמר לנו בשם השי"ת שיש להטיל ציצית בכל אחד מד' כנפות הבגד של ארבע כנפות, שלושה חוטים של לבן ואחד של תכלת. אמרה לו אשתו: צחוק עושה עמכם זה, שכל יום בא אליכם בדבר חדש ואומר שכך צוה לו הקב"ה. אין זה אלא מעצמו אומר הדברים. עכשיו שבדא אותו. מאחר שהתכלת כ"כ חשובה, שבחוט אחד יוצאים ידי חובה, אעשה לך עכשיו ולכל האנשים שעמך טליתות שכולן תכלת ותלכו בפני משה ותאמר לו מה הדין בטלית כזו, אם חייבת בציצית אם לאו, ותראה מה שיענה אותך. ומשם תדע שכל הדברים שאמר לכם בדא מליבו, וכך נטל כל הגדולה לעצמו, שהוא המלך ואת אחיו עשה כהן גדול, ולבני אחיו עשה סגני כהונה. הוא אומר: התרומה לכהן, הבכור לכהן, בעוד שאתם הלויים אינם נוטלים אלא מעשר ותו לא. ומזה עליכם להפריש מעשר ולתת לכהן. ועל כל זה עשה עמכם צחוק, שנטל את הלוים וגילח על שערה שבראשכם, שכך אמר שצוה אותו השי"ת: והעבירו תער על כל בשרם. וכך אמר שצוה אותו השי"ת: והנפת אותם תנופה, שנטל כל אחד ואחד מן הלוים והיה מניע אותם כלולב לכל רוחות העולם, וכל זה בודאי עשה כדי לעשות אתכם ללעג ולקלס.

אמר לה קורח: לא יתכן שעשה כן כדי לצחוק עלינו, הרי הוא עצמו עשה כן, שגילח את שערו כפי שעשינו.

אמרה לו אשתו: מזה שאף הוא התגלח אין להביא ראיה, שמאחר שנטל את כל הגדולה לעצמו אמר: תמות נפשי עם פלישתים, אמר: אעשה ממני צחוק קצת ובלבד שאעשה כולם ללעג וקלס."

 

הוא עובד עליכם, אמרה לו אשתו של קורח. הוא עושה ממך צחוק.

אתה לא גבר.

אתה סמרטוט  -- תראה איך משה עושה ממך חוכא ואטלולא, ואתה נותן לו. אתה נמושה.

קום! עשה משהו!

"כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים" - קורח טוען  כֻּלָּם קְדֹשִׁים אבל זה לא נכון.

כ-ו-ל-ם! קדושים. היא טענה שקרית שמולבשת על גרעין של עיוות האמת.

הקב"ה לא אמר לנו ש כֻּלָּם קְדֹשִׁים , הוא אמר " --קְדֹשִׁים תִּהְיוּ...[14]"

הרב חנן פורת כותב: "הרש"ר הירש מתייחס ל'השקפת עולמו' של קורח וכותב: "הנחות היסוד למרד הן כוזבות, והמסקנות – כוזבות לא פחות. כל אנשי העדה אינם קדושים כבר עתה. ייעודים להיות קדושים – "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ!", אך עדיין אינם קדושים בפועל, ועליהם לעשות ולהתעלות ללא הרף לקראת ייעודם הקדוש. אל להם להחליף את המציאות בייחוד, אלא להעמידו לנגד עיניהם כמטרה...""

 

שוב, כמו בחטא המרגלים, אנחנו רואים את לוקחים גרעין של אמת, ומלביש עליו שקר עצום.

גם כאן יש אפקט דומינו, אבל הוא פנימי. הוא מתרחש בתוך תוכו של קורח.

קורח לקח גרעין של אמת והלביש עליו שקרים ועלילות, וככל שעיוות את האמת יותר, כך הוא גם השתכנע יותר בצדקתו, והאמין שהוא באמת צודק.

עיוות האמת הראשוני שלו, היה אבן הדומינו הראשונה בשורה, ואחריה התחילו נופלות כל האבנים כולן – עד להרס עצום.

קורח הצליח לסחוף אחריו 250 איש, ובסוף קורח נשאר קרח, מכאן ומכאן.

 

וכבר אמרו לפנינו: "השוני שבינינו מעשיר את חיינו."

 

{

 

"וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ"? שואל ומתריס קורח.

אבל התנשאות היא לא תמיד דבר רע.

יש התנשאות שהיא התנשאות טובה. אנחנו לוקחים דוגמא ממשה רבנו.

משה רבינו מנסה להרגיע את הרוחות ולפוגג את המחלוקת.

הוא מבקש לדבר עם דתן ואבירם: "וַיִּשְׁלַ֣ח מֹשֶׁ֔ה לִקְרֹ֛א לְדָתָ֥ן וְלַאֲבִירָ֖ם בְּנֵ֣י אֱלִיאָ֑ב וַיֹּאמְר֖וּ לֹ֥א נַעֲלֶֽה׃[15]"

ורש"י מפרש: "וַיִּשְׁלַ֣ח מֹשֶׁ֔ה מכאן שאין מחזקין במחלוקת, שהיה משה מחזר אחריהם להשלימם בדברי שלום."

 

דתן ואבירם בעזות מצח שאין כדוגמתא עונים לו: "הַמְעַ֗ט כִּ֤י הֶֽעֱלִיתָ֙נוּ֙ מֵאֶ֨רֶץ זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ לַהֲמִיתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּ֑ר כִּֽי־תִשְׂתָּרֵ֥ר עָלֵ֖ינוּ גַּם־הִשְׂתָּרֵֽר׃

אַ֡ף לֹ֣א אֶל־אֶ֩רֶץ֩ זָבַ֨ת חָלָ֤ב וּדְבַשׁ֙ הֲבִ֣יאֹתָ֔נוּ וַתִּ֨תֶּן־לָ֔נוּ נַחֲלַ֖ת שָׂדֶ֣ה וָכָ֑רֶם הַעֵינֵ֞י הָאֲנָשִׁ֥ים הָהֵ֛ם תְּנַקֵּ֖ר לֹ֥א נַעֲלֶֽה׃ [16]"

 

אבל כשמשה שומע שהקב"ה מתכוון להעניש אותם בחומרה על מעשיהם,

"וַיְדַבֵּ֣ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃ הִבָּ֣דְל֔וּ מִתּ֖וֹךְ הָעֵדָ֣ה הַזֹּ֑את וַאֲכַלֶּ֥ה אֹתָ֖ם כְּרָֽגַע׃ [17]"

הוא עושה מעשה: "וַיָּ֣קׇם מֹשֶׁ֔ה וַיֵּ֖לֶךְ אֶל־דָּתָ֣ן וַאֲבִירָ֑ם וַיֵּלְכ֥וּ אַחֲרָ֖יו זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

וַיְדַבֵּ֨ר אֶל־הָעֵדָ֜ה לֵאמֹ֗ר ס֣וּרוּ נָ֡א מֵעַל֩ אׇהֳלֵ֨י הָאֲנָשִׁ֤ים הָֽרְשָׁעִים֙ הָאֵ֔לֶּה וְאַֽל־תִּגְּע֖וּ בְּכׇל־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֑ם פֶּן־תִּסָּפ֖וּ בְּכׇל־חַטֹּאתָֽם׃[18]"

 

הרבי מלובביץ' שהיום כח' בסיון לפני 80 שנה (1941 תש"א) הגיע עם הרבנית לארה"ב, כותב:

שמשה "באהבת ישראל העצומה שלו, ניסה ברגע האחרון להציל את עדת קורח, באמצעי היחיד שנשאר לפניו: "וַיָּ֣קׇם מֹשֶׁ֔ה" – הוא קם, התנשא, והלך אליהם מתוך הדרת מלכות. הוא קיווה ש"ישאו לו פנים" – שכאשר יראו אותו במלוא תפארת נשיאותו, אולי יחזרו בתשובה וינצלו מהגורל המר הצפוי להם."

הוא מחל על כבודו, הוא לא שיחק משחקי כח ומעמד.

לא היה אכפת לו אגו.

אכפת היה לו רק לאחד בחזרה את העם, ולבטל את המחלוקת.

 

{

 

כרונולוגית, עם ישראל קיבל את התורה ממש לא מזמן.

איך הגענו לכזה שבר?

 

אחת הסיבות שבגללן הלשון הרע שדיברה מרים באחיה משה היתה חמורה כל-כך היא, שהיא היוותה את אבן הדומינו הראשונה שערערה את סמכותו ומנהיגותו של משה בעיני העם.

מכאן הדרך היתה קצרה. האפקט כבר התחיל.

 

הרב אלי מנצור[19] מסביר שזו הסיבה שבגללה הרשו לעצמם המרגלים להוציא את דיבת הארץ רעה.

מהיכן אנחנו לומדים את זה?

רבי יוסף חיים מבגדד, הבן איש חי[20] מסביר שכאשר חזרו המרגלים ותיארו את מה שראו בארץ ישראל, הם תיארו את גודלם העצום של תושבי המקום וכמה קטנים הם הרגישו לעומתם.

המילה שהם בחרו כדי לתאר את הרגשת הקטנות שלהם היתה חֲגָבִים. אַרְבֶּה.

"וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.[21]"

ושואל הבן איש חי, למה הם משווים את עצמם דווקא לחֲגָבִים? לאַרְבֶּה?

הבן איש חי מסביר שאת המשמעות לכך שהם בחרו להשוות את עצמם לחֲגָבִים, לאַרְבֶּה אפשר למצוא בספר משלי. שלמה המלך כותב: "מֶלֶךְ אֵין לָאַרְבֶּה[22]."

לארבה אין מנהיג. הם פושטים ומכלים ללא רסן, וללא שום סדר נראה לעין. הם לא תחת שליטתו או סמכותו של אף אחד.

וזו, אומר הבן איש חי, המשמעות של המילה שבה השתמשו המרגלים.

הם הרגישו שאין להם מנהיג כשיר ומתאים.

כשהם עמדו מפוחדים מול הכנענים העוצמתיים, הם התחילו לשאול את עצמם: "איזה מין מנהיג זה ששולח ככה את האנשים שלו לכזה מקום מסוכן?"

המסקנה שלהם היתה שהמנהיג שלהם לא טוב. הם הסיקו שמשה חסר אחריות ולכן הם לא יכולים לתת בו אמון.

זו היתה מהות חוסר הביטחון שלהם במשה.

 

למרות שמשה קיבל נבואה מאוד ספציפית מהקב"ה שהוא יוביל עם העם לארץ טובה ויעניק להם ניצחון על עמי כנען[23], המרגלים לא קיבלו את הנבואה הזו ולא בטחו בו.

הרב אלי מנצור מדגיש שזו הסיבה שהחטא שלהם היה כל-כך חמור.

ברגע שנסדק האמון שנתנו האנשים במשה בכל הקשור לארץ ישראל, נפגע האמון גם לגבי כל דבר אחר, עד כדי דחיית התורה כולה.

 

זה מסביר לנו טוב יותר את הקשר שבין הלשון הרע של מרים ללשון הרע של המרגלים.

כשמרים סיברה על אחיה, היא לא התכוונה לחתור תחת הסמכות שלו, או להשמיץ אותו באיזה אופן. יחד עם זה, ההערות השליליות שלה סללו את הדרך לשלב הבא. לכך שהמרגלים יטילו ספק באמינות שלו כמנהיג וכנביא.

 

השלב הראשון, אבן הדומינו הראשונה, היתה הביקורת העדינה של מרים.

השלב השני, אבני הדומינו הבאות, היה חוסר האמון הכללי של המרגלים במשה.

 

לצערנו הרב, אפקט הדומינו לא נעצר כאן.

בפרשה שלנו, קורח מדהיר את ההתדרדרות קדימה.

קורח מנהל מאבק אופוזיציוני ישיר ועז מצח וחותר תחת מנהיגותו של משה רבנו.

המרגלים הטילו ספק "רק" בנבואה של משה רבע"ה לגבי ארץ ישראל, אבל קורח יצא מגדרו כדי להוביל מרד של ממש נגד משה.

מה שהתחיל כזלזול ללא כוונה בכבודו של משה ע"י מרים, התפתח למרד חסר גבולות נגד סמכותו של משה.

למרות שמרים לא התכוונה לגרום נזק, להיפך, היא ניסתה לעזור לשלום בית של ציפורה ואחיה, ולמרות שמרים לא ניסתה לחתור תחת הסמכות של משה בשום אופן, היא פתחה בתהליך של ירידה הדרגתית בכבוד שהאנשים רחשו כלפי משה.

תהליך ששיאו היה מרד גלוי במשה.

 

{

 

ביום חמישי אנחנו נכנסים לתקופה של שלושת השבועות, בין המצרים.

של חורבן שני בתי המקדש.

 

המרגלים יצאו לתור את הארץ, ב-א' בתמוז, וחזרו אחרי 40 יום, בתשעה באב, והוציאו את דיבת הארץ רעה. ומאז אנחנו משלמים, כי "אתם בכיתם בכיה של חינם ואני קובע לכם בכיה לדורות.[24]"

הקב"ה אמר לנו: "אתם בוכים על שום דבר, סתם על דמיונות. אני אתן לכם סיבה לבכות על אמת."

"בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֺנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת תְּנוּאָתִי[25].[26]".

כתוב בגמרא[27]: "כל העובר עבירה אפילו יום אחד בשנה מעלה עליו הכתוב כאילו עבר כל השנה כולה:" מכאן אנחנו מבינים מדוע נענשו המרגלים בארבעים שנות נדודים במדבר למאות שתרו את הארץ ארבעים יום. מכיוון שכל יום של חטא נחשב כשנה שלימה.

 

{

 

"רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר, הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם:[28]"

שלוש מידות שאם האדם עושה בהן שימוש רע, הרי שהוא מדרדר את עצמו למצב שהוא מאבד את עצמו, ובכל הוא יוצא מן העולם.

המידה היא לא תכונה, היא מידה, היא על ספקטרום, תלוי המינון, בזמן, ובעיתוי.

כמו שיש התנשאות חיובית כמו של משה רבינו והתנשאות שלילית כמו של קורח.

ויש גם קנאה חיובית.

זה שנקרא קנאת סופרים. זו קנאה טובה. כתוב: "קִנְאַת סוֹפְרִים תַּרְבֶּה חָכְמָה[29]", זו קנאה שדוחפת את האדם לשפר את עצמו, ללמוד עוד, לדעת עוד. זו קנאה חיובית.

הקנאה ראשונה, כי היא מגיעה מהנפש. ואם זו מתקלקלת, קשה מאוד לתקן.

התאווה, באה מן הגוף, והכבוד מהשכל.

 

הקנאה מקטינה את האחר. ומרעילה את נשמתנו.

בדיוק כמו שחשיבה חיובית משנה את התחושה, כך גם חשיבה שלישית עושה את ההיפך.

ולהרוס, קל הרבה יותר מלבנות.

 

בשורה התחתונה, חוסר שביעות רצון הוא מחלה מחלישה ומדבקת. היא יוצרת רעב שאינו יודע שובעה. אי אפשר למלא אותו.

התרופה היחידה היא להיות שמחה בחלקך.

 

עשי שָׁלוֹם עם עצמך. שיפטי את עצמך לְכַף זְכוּת, ואל תהיי קורח. היי שמחה בחלקך.

 

{

 

דבר אלי בפרחים[30]

בחורף הגשם דפק על הגג

אמרה כי לבן הוא צבעה האהוב

ליד אז הגיש לה - בלב היה חג

צרור נרקיסים ריחני ורטוב

צחקה - נערי החביב

עוד נשוב נדבר באביב

 

דבר אלי בפרחים, אהובי

דבר אלי בפרחים

 

אביב בא, ביקשה אביבית להיות

הוריקו שדות במרחב ובניר

הביא לה זרים זהבי חרציות

אך היא כבר ציפתה ליום קיץ בהיר

את פרחי התבל לי אסוף

נתראה עת אביב יחלוף

 

דבר אלי בפרחים, אהובי

דבר אלי בפרחים

 

יום קיץ לוהט והוא בביתו

יבש כל שדה פרח בר לא שרד

לפתע בפתח עמדה לקראתו

ביקשה זר פרחים, לו רק פרח אחד

איך יתן והכל כבר יבש

אבל היא עוד חזרה לבקש

 

דבר אלי בפרחים, אהובי

דבר אלי בפרחים

{

בשם כל ישראל השיעור מוקדש לזכות המצפים לזרע בר קיימא

רחל אודליה בת יעל ואליהו בן מירב שמחה

יהדוה בן יפה ועליזה בת חנה

שמואל בן הינדה וחוה מושקא בת יהודית קיילא

גל יצחק בן סמדר וניקול מרים בת שרה
ולזכות המצפים לזיווג הגון בר קיימא משורש נשמתם
הדס בת הגר, ישראל בן חיה, רבקה בת חיה, דנדן דוד בן סמדר, בר אליעזר בן סמדר
ולהבדיל להחלמה מהירה ורפואה שלימה ובריאות טובה גוף ונפש של עליזה טובה בת אסתר גרונא, אווה בת אילנה אסתר, הגר בת סמדר, נעמי בת לאה, אמיליה בת אסתר, רקפת בת כרמלה, ורד בת תקוה, פאיים בת תמר, שאהלה שולה בת זינת, יפתח בן שירן, טובה מרים בת רבקה יונה, כרמית בת ורד, חנה בת שוליקה, מנחם זאב בן דורית, נועה בת תמר, ופזית בת נעמי בתוך שאר חולי עמו ישראל

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה
שיעור ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30.
פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.
תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה
{

 

מקורות נוספים:[31]

 

ברוד, מ. (עורך). תשס"ז). שולחן שבת שיחות ורעיונות לפרשיות השבוע מעובדים מתוך אוצר שיחותיו של הרבי מליובאוויטש. פרשת קורח: עמ' 286-285 עפ"י ליקוטי שיחות כרך ד', עמ' 1316; עמ' 287-286 עפ"י ליקוטי שיחות כרך יח' עמוד 202; עמ' 290-289 עפ"י ליקוטי שיחות כרך כח' עמ' 98. ישראל: מכון ליובאוויטש.

 

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא – רש"י כפשוטו – במדבר – פרשת קורח. עמ' רכב-רנח. ירושלים: לשם ספרי איכות.

 

הרב הילר. (אין תאריך). מדרש לשולחן שבת קורח. אוחזר מתוך http://www.kodeshbook.co.il/InfoD.asp?id=24

 

הרב כולי, י. (ירושלמי, ש. מתרגם). (תשע"ה). ילקוט מעם לועז – במדבר. עמ' קצד-רכו. ירושלים: הוצאת ח. וגשל בע"מ.

 

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך  http://mg.alhatorah.org

 

הרב סתיו, ד. (2014). פרשה בקטנה. קורח. עמ' 157-155. ירושלים: ספרי מגיד, הוצאת קורן.

 

הרב פורת, ח. (אייר ה'תשע"א מאי 2011). מעט מן האור – במדבר; קורח. עמ' 174-143. ישראל: הוצאת ספריית בית-אל.

 

Rabbi Mansour. Eli. Understanding the Sin of the Spies. iTorah Newsletter June 5, 2021.

---

[1]  פרשת קֹ֔רַח: במדבר טז' א' – יח' לב' (5/10 , 95 פסוקים)

[2] פ' בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙: במדבר ח' א' – יב' טז' (3/10)

[3]  במדבר, יב' א'

[4] פ' שְׁלַח־לְךָ֣: במדבר יג' א' – טו' מא' (4/10)

[5]  במדבר יג' כז'

[6]  במדבר טז' א'-ג'

[7]  רבי שלמה יצחקי הלוא הוא רש"י הקדוש, ראוי הוא לראשי התיבות "רבן של ישראל". כתוב עליו שאין מילים לשער ולתאר את צדקנותו ותרומתו של הצדיק ללומדי התורה לאורך כל הדורות.

1. רש"י נולד בשנת דתת"א (1040) והלך לבית עולמו בגיל 64 בשנת ד'תתס"ה (13 יולי 1105), לפני כ-900 שנים.

2. כבר בצעירותו ניחן רש"י בכושר לימוד מיוחד, עד שעלה ונתעלה, והחל מפרש את הש"ס בקונטרסים. בהגיעו לגיל 32 החליט לערוך גלות בכדי לבדוק אם יש גרסאות אחרות של התלמוד, או פירושים טובים משלו על הש"ס.

3. רש"י פירש פירוש על התורה כולה, אך המיוחד בכולם הוא הפירוש על החומש. לפני כן עשה תרי"ג תעניות. על פירוש זה ישנם 19 פרשנים, וכותב הרב חיד"א* שטמון בפירוש זה גם פירוש על הקבלה.

4. רש"י נודע בענוותנותו, ופירושו הראשון על התורה מתחיל במילים "אמר רבי יצחק", ובמקומות רבים לא חשש לכתוב "איני יודע".

ואני חושבת שהוא היה באמת גאון אמיתי שהקדים אז זמנו בעומק הבנתו לא רק את התורה, אלא גם את נפש האדם.

אנחנו רואים את זה נפלא בפירושים שלו לאורך כל התורה.

* החיד"א, הרב חיים יוסף דוד אֲזוּלַאי (בראשי תיבות: חִידָ"א; ה'תפ"ד - י"א באדר ה'תקס"ו; 1724 - 1 במרץ 1806), היה מקובל, ביבליוגרף, והיסטוריון. מגדולי פוסקי ההלכה. נולד ונפטר בירושלים, ישראל.

[8]  מתוך "לונדון" מילים: חנוך לוין ; לחן וביצוע: חוה אלברשטיין.

[9]  מדרש תנחומא, פרשת קורח ב'

[10]  מדרש תנחומא, פרשת קורח א'

[11]  מקור הפתגם בדיון תלמודי על אודות אדם שהאמורא רב הכריז עליו עבד, מכיוון שקרא לאנשים אחרים עבדים: "כל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבחא לעולם, ואמר שמואל: במומו פוסל" (בבלי, מסכת קידושין – דף ע, עמוד ב).

[12]  מסכת נגעים פרק ב' משנה ה'

[13]  מדרש תנחומא, פרשת קורח א'

[14]  ויקרא יט' ב': "דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם--קְדֹשִׁים תִּהְיוּ:  כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. "

[15]  במדבר טז' יב'

[16]  במדבר טז' יג'-יד'

[17]  במדבר טז' כ'-כא'

[18]  במדבר טז' כה'-כו'

[19]  הרב אלי מנצור (1968) חי בניו-יורק, והוא רבה של קהילת בית יעקב הסורית בברוקלין. הוא מוסר שיעורים, נואם בחסד עליון, מבוקש ופופולרי ברחבי כל העולם.

[20]  רבי יוסף חיים מבגדד, הבן איש חי היה מקובל, דרשן, מנהיג, מחבר ואחד הפוסקים הבולטים בקרב יהדות ארצות האסלאם. מכונה הבן איש חי על שם ספרו. הוא נולד ב-1835 ונפטר ב-1909, בגיל 74. הוא כתב למעלה מ-100 ספרים, אבל רק 53 מהם יצאו לאור. הייתה לו השפעה עצומה לא רק על יהודי עירק, אלא גם על יהודי הודו, פרס, סוריה, ויהודים ספרדים בארץ ישראל. כתוב עליו: "היהודים בבגדאד שהכירו את הבן איש חי העריצו אותו מאוד. הם ראו בו לא רק גדול בתורה, הוא נחשב בעיניהם כמו מלאך. עד כדי כך שאמרו שאם הבן איש חי היה חי בזמן הבית הוא לא היה נחרב, כי עם ישראל היה שומע לו. בתקופתו לא היה יהודי שחילל את השבת, לא היה יהודי שאינו שומר מצוות, ובוודאי שלא בפרהסיה. כשנפטר, ליוו אותו למעלה ממאה אלף איש, וספדו לו כמו על בן יחיד."

על עצמו הוא כתב (מתוך המבוא לספר "פניני האיש חי"): "יש חכם שהוא יכול לדבר דברים עמוקים וחריפים והקדמות יקרות ומלביש אותם בדברים פשוטים אשר יבינום כולם אך תוכם רצוף אהבה דברים יקרים ונהנים מהם החכמים וגם האנשים הפשוטים כל אחד לוקח כפי השגתו."

[21]  במדבר יג' לג'

[22]  משלי ל' כז': "מֶלֶךְ אֵין לָאַרְבֶּה וַיֵּצֵא חֹצֵץ כֻּלּוֹ."

[23]  שמות ג' ז'-ח': "וַיֹּ֣אמֶר ה' רָאֹ֥ה רָאִ֛יתִי אֶת־עֳנִ֥י עַמִּ֖י אֲשֶׁ֣ר בְּמִצְרָ֑יִם וְאֶת־צַעֲקָתָ֤ם שָׁמַ֙עְתִּי֙ מִפְּנֵ֣י נֹֽגְשָׂ֔יו כִּ֥י יָדַ֖עְתִּי אֶת־מַכְאֹבָֽיו׃

וָאֵרֵ֞ד לְהַצִּיל֣וֹ׀ מִיַּ֣ד מִצְרַ֗יִם וּֽלְהַעֲלֹתוֹ֮ מִן־הָאָ֣רֶץ הַהִוא֒ אֶל־אֶ֤רֶץ טוֹבָה֙ וּרְחָבָ֔ה אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ אֶל־מְק֤וֹם הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃"
וגם, שמות לג' א'-ג': " וַיְדַבֵּ֨ר ה' אֶל־מֹשֶׁה֙ לֵ֣ךְ עֲלֵ֣ה מִזֶּ֔ה אַתָּ֣ה וְהָעָ֔ם אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱלִ֖יתָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִ֠שְׁבַּ֠עְתִּי לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לֵאמֹ֔ר לְזַרְעֲךָ֖ אֶתְּנֶֽנָּה׃ וְשָׁלַחְתִּ֥י לְפָנֶ֖יךָ מַלְאָ֑ךְ וְגֵֽרַשְׁתִּ֗י אֶת־הַֽכְּנַעֲנִי֙ הָֽאֱמֹרִ֔י וְהַֽחִתִּי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י הַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃ אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ כִּי֩ לֹ֨א אֶֽעֱלֶ֜ה בְּקִרְבְּךָ֗ כִּ֤י עַם־קְשֵׁה־עֹ֙רֶף֙ אַ֔תָּה פֶּן־אֲכֶלְךָ֖ בַּדָּֽרֶךְ׃"

[24]  מסכת תענית דף כט': ""ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא' (במדבר יד', א') אמר רבה א"ר יוחנן: אותו הלילה ליל תשעה באב היה, אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חינם ואני קובע לכם בכיה לדורות."

[25]  מפרש"י: "את תנואתי – שהניאותם לבכם מאחריי. תנואה – לשון הסרה, כמו: כי הניא אביה אותה (במדבר ל':ו')."

[26]  במדבר יד' לד'

[27]  חגיגה ה' ב'

[28]  אבות ד' כא'

[29]  בבלי, בבא בתרא, כא' א'

[30]  בשיעור הקשבנו לשיר "דבר אלי בפרחים". מילים: אורי אסף ; לחן: דובי זלצר ; ביצוע: מירי מסיקה, מתוך פסקול הסרט "שלוש אימהות" 2006.
הסיפור שמאחורי השיר: השיר נכתב ב-1962 על גבעת הנרקיסים שנמצאת בסמוך לקיבוץ כפר מנחם שבו נולד וגדל אורי אסף. הראשונים שהקליטו אותו היו הדודאים, אבל השיר בביצועם לא כל כך הצליח ולפני שגאולה גיל הקליטה אותו לתקליטון השני שלה, היא ומלחין השיר דובי זלצר (שהיה אז גם בעלה) ביקשו מאורי אסף לשנות את המילים ולהחליף את הבית האחרון בשיר. אסף הסכים לשנות והשיר בביצועה של גיל מ-1963 הפך לאחד הלהיטים הרומנטיים הגדולים ביותר שנכתבו בארץ.

https://www.youtube.com/watch?v=30Ojg_hcu0s

[31]  "כל המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם". אבות ו' ו'

[© Smadar Prager, CGP]

---

 www.smadarprager.com

Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Emotion Focused Psychotherapist since 1998 after graduating the four-year program in the Alfred Adler Institute in Israel.  With a home-based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island) she focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
To contact or to schedule an appointment please mail smadarprager@gmail.com or call/text 917-513-1490. I'd love to hear from you.