יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת: הפרה השנאה והקנאה | פרשות חוקת בלק | ח' בתמוז ה'תש"פ

בס"ד

יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת

והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשות חוקת בלק

הפרה השנאה והקנאה 

חשוב להקפיד שילדים לא יקבלו תמיד הסברים או יסכימו עם החלטות ההורים,

שלא יצא לנו הפוך כמו שיצא לבלעם.

 

אנחנו בפרשות השישית והשביעית של חומש במדבר, פרשות חֻקַּ֣ת[1] ו-בָּלָ֖ק[2].

אנחנו מיישרים קו עם אחינו היושבים בארץ ישראל. אלה שקוראים לנו 'ישראלים לשעבר' כי הם לא מבינים שאנחנו ישראלים נקודה. לא לשעבר ולא נעליים. נסענו רחוק, מעבר לים[3], אבל הלב שלנו תמיד בארץ.

חג שבועות האחרון חל ממש לפני חודש, ביום שישי, ו' בסיון 29.5.20. בשבת בארץ כבר קראו את פרשת נשוא. אלא שאצלנו שבת היה יום טוב שני של הגלויות, ואת פרשת נשוא קראנו רק בשבת הבאה, כשבארץ כבר קראו את בהעלותך.
מאז שבועות בארץ הם פרשה אחת לפנינו, אבל השבת הזו אנחנו מתיישרים. בארץ יקראו את פרשת בָּלָ֖ק, ואנחנו נקרא גם את חֻקַּ֣ת וגם את בָּלָ֖ק.

{

בפרשות שלנו יש שני עניינים עיקריים.

הראשון הוא מצוות פרה אדומה.

והשני הוא קללותיו של בלעם שהוזמנו על-ידי בלק והתהפכו לברכות.
בפרשת חֻקַּ֣ת אנחנו גם נפרדים ממרים הנביאה ואהרון הכהן הגדול. יהי זכרם ברוך.

שני העניינים מוזרים וממש לא ברורים, ובכל זאת ננסה להבין מתוכם הוראות לחיינו, כי הרי אנחנו "חיים עם הזמן[4]".

פרשת חֻקַּ֣ת[5] מביאה לנו את המצווה הכי משונה בכל התורה: מצוות פרה אדומה.

כל אומות העולם לעגו לה, ולנו, בכל הזדמנות, במיוחד כששמעו מה היהודים עושים עם הפרה. ואפילו יהודים טובים, ולא רק פשוטי העם, אלא חכמים גדולים בתורה, התקשו ומתקשים להבין את פשר המצווה הזו.

{

אז אחרי אשתו של קורח חיממה אותו כשסיפר לה על מצוות הציצית עם חוט התכלת שחידש להם משה רע"ה ואמרה לו "צחוק עושה עמכם זה (משה רע"ה), שכל יום בא אליכם בדבר חדש ואומר שכך צוה לו הקב"ה. אין זה אלא מעצמו אומר הדברים.[6]"

פותחת הפרשה שלנו כך: "וַיְדַבֵּ֣ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃

זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה' לֵאמֹ֑ר דַּבֵּ֣ר׀ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֣וּ אֵלֶ֩יךָ֩ פָרָ֨ה אֲדֻמָּ֜ה תְּמִימָ֗ה אֲשֶׁ֤ר אֵֽין־בָּהּ֙ מ֔וּם אֲשֶׁ֛ר לֹא־עָלָ֥ה עָלֶ֖יהָ עֹֽל׃[7]"

זו המציאות שלכם, אומר לנו הקב"ה – אתם העם שלי, ואתם תעשו את מה שאני אומר לכם, גם אם זה בכלל לא מובן לכם, וגם אם זה לא מוצא חן בעיינכם.

עיינו ערך קורח.

ההתנגדות שלכם לא תעזור לכם. מי שיסבול ממנה זה רק אתם. אתם תשלמו את המחיר של הסרבנות שלכם להשלים עם התפקיד שלכם, בדיוק כמו ששילם קורח וכל עדתו.

או שהאדמה תפצה את פיה ותבלע אתכם[8], או שתשרפו באש[9].

"וַיִּקַּ֣ח קֹ֔רַח[10]" פתחה הפרשה קודמת את סיפור המחלוקת הגדולה של פרשת קורח,

"וְיִקְח֣וּ אֵלֶ֩יךָ֩" מצווה הקב"ה את בני ישראל.

קורח לקח לעצמו, קורח רצה אז קורח ניסה לקחת בכוח. והקב"ה הבהיר לו – ולנו – שלא לוקחים על דעת עצמנו כלום. יש לך תפקיד בעולם, ואתה צריך להשלים עם מי שאתה ועם מה שאתה אמור לעשות בעולם הזה. אי אפשר לקחת מה שלא לנו.

ודיברנו על זה בשיעור שעבר , על היכולת להיות שמחה בחלקך.

להיות מרוצה ולחיות בשלום עם התפקיד שלך עלי אדמות.

וכדי לוודא שנבין את המסר עד הסוף, מצווה הקב"ה "וְיִקְח֣וּ אֵלֶ֩יךָ֩" ומגיש לנו על מגש של כסף את המצווה הכי מוזרה בתורה.

זו מצווה כל-כך משונה ולא מובנת שאפילו שלמה המלך, שכתוב עליו בתנ"ך ש"וַיִּתֵּן אֱלֹקִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה, הַרְבֵּה מְאֹד; וְרֹחַב לֵב--כַּחוֹל, אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם. וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה, מֵחָכְמַת כָּל-בְּנֵי-קֶדֶם, וּמִכֹּל, חָכְמַת מִצְרָיִם. וַיֶּחְכַּם, מִכָּל-הָאָדָם, מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע, בְּנֵי מָחוֹל; וַיְהִי-שְׁמוֹ בְכָל-הַגּוֹיִם, סָבִיב.[11]"

אז אפילו הוא הודה בעומדו מול מצווה מוזרה זו ואמר: "על כל אלה עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי: כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא (מצוות פרה אדומה) רְחוֹקָה מִמֶּנִּי.[12]"

{

אז מה מוזר כל כך במצווה הזו שאפילו שלמה המלך החכם מכל אדם לא הצליח להבין אותה?

"בתורה יש כידוע שלושה סוגים של מצוות:" מלמד אותנו הרבי מלובביץ' "יש מצוות על-שכליות הנקראות 'חוקים'; כמו מצוות פרה אדומה או איסור לבישת שעטנז, בבחינת 'חוקה חקקתי, גזירה גזרתי[13]'

יש מצוות שאמנם לא היינו מגיעים אליהן בכוחות עצמנו, אולם לאחר שניתנו, ביכולתנו להבינן, והן נקראות 'עדות'; שהן מצוות המהוות סמלים לאירועים ולעניינים מסויימים. יש להן מקום בשכל האדם, אבל עם זאת לולא ציווי התורה לא היה השכל מחייב לקיימן, כגון שמירת שבת, ומועדים, תפילין, ציצית וכדומה. 

ויש מצוות הגיוניות ופשוטות, שגם השכל האנושי מבין שכך צריך להתנהג, ואלה ה'מִּשְׁפָּטִים'." אלה שקיבלנו בעשרת הדיברות: לא תרצח, לא תגנוב, כיבוד אב ואם וכו'.

מִּשְׁפָּטִים, אומר הרבי מלובביץ'[14]: "הם דינים חברתיים ופליליים המובנים מעצמם. כפי שמפרש רש"י "אֶת-מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת-חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ, לָלֶכֶת בָּהֶם:  אֲנִי, ה' אֱלֹקֵיכֶם.”: דינים ומִּשְׁפָּטִים שאילו לא ציוותה עליהם התורה היה ראוי לקבוע אותם מן ההיגיון.[15]"

במצוות פרה מתבקש "אֶלְעָזָ֖ר הַכֹּהֵ֑ן[16]" לקחת פרה אדומה תמימה, שלימה, ללא מום או פגע, להוציא אותה מחוץ למחנה בניישראל ולשחוט אותה שם, ולהזות מדמהּ על המזבח "אֶל־נֹ֨כַח פְּנֵ֧י אֹֽהֶל־מוֹעֵ֛ד שֶׁ֥בַע פְּעָמִֽים׃[17]"

לאחר מכן הוא צריך לשרוף את הפרה בשלמותה ולהוסיף למדורה "עֵ֥ץ אֶ֛רֶז וְאֵז֖וֹב וּשְׁנִ֣י תוֹלָ֑עַת [18]", ואת האפר של כל זה מערבבים עם מים.

תערובת המים הזו יש לה את היכולת לטהר את מי שנטמא בטומאת מת.

וכך כתוב: "הַנֹּגֵ֥עַ בְּמֵ֖ת לְכׇל־נֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם וְטָמֵ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃ זֹ֚את הַתּוֹרָ֔ה אָדָ֖ם כִּֽי־יָמ֣וּת בְּאֹ֑הֶל כׇּל־הַבָּ֤א אֶל־הָאֹ֙הֶל֙ וְכׇל־אֲשֶׁ֣ר בָּאֹ֔הֶל יִטְמָ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃ וְכֹל֙ כְּלִ֣י פָת֔וּחַ אֲשֶׁ֛ר אֵין־צָמִ֥יד פָּתִ֖יל עָלָ֑יו טָמֵ֖א הֽוּא׃[19]"

כשיש מישהו מבני ישראל שנטמא בטומאת מת – צריך שיבוא אדם טהור ויטהר את האדם הטמא.

"וְלָקַ֨ח אֵז֜וֹב וְטָבַ֣ל בַּמַּ֘יִם֮ אִ֣ישׁ טָהוֹר֒ וְהִזָּ֤ה עַל־הָאֹ֙הֶל֙ וְעַל־כׇּל־הַכֵּלִ֔ים וְעַל־הַנְּפָשׁ֖וֹת אֲשֶׁ֣ר הָֽיוּ־שָׁ֑ם וְעַל־הַנֹּגֵ֗עַ בַּעֶ֙צֶם֙ א֣וֹ בֶֽחָלָ֔ל א֥וֹ בַמֵּ֖ת א֥וֹ בַקָּֽבֶר׃[20]"

אוקיי, אז אנחנו לא מבינים את כל העניינים הרוחניים של הקב"ה, בגלל זה המצווה הזו היא בבחינת : "חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזירתי." ככתוב במדרש במדבר רבה[21]: "לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר" 'מה המצווה הזאת ומה הטעם יש בה? – לפיכך כתיב בה 'חוקה': גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה.[22]"
כל קיומם של החוקים הם רק בגלל שכך ציווה אותנו הקב"ה. מאהבתנו אותו, מיראתנו אותו. מהיותנו בניו – אנחנו מצווים, ולכן אנחנו עושים. בלי שכל. בלי להבין. בלי הגיון.

זוהי מהותה של אמונה.

זו אהבה. "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה.[23]"

ככה אוהבים.

לא שואלים שאלות. למה אתה רוצה ככה, ולמה את מעדיפה דווקא ככה?

כשאוהבים מישהו עושים מה שנעים לו וטוב לו.

לא עסוקים בעצמנו.

אהבה זה לא הב הב, תן לי תן לי. אלא תן אחר.

תן, תן אתה למישהו אחר.

את זה לימד אותנו הרב אליהו דסלר[24]. הרב דסלר גילה לנו שאהבה היא תולדה של הנתינה לאחר ולא הקבלה מהאחר. אנחנו אוהבים יותר את מי שאנחנו נותנים לו, מאשר את זה שנותן לנו.

וכך הוא כותב: "יותר ממה שהנתינה באה בעקבות האהבה, האהבה באה בעקבות הנתינה."הביטוי האמיתי של אהבה זו נתינה, לא קבלה.

מי שעסוק בלקבל מהקשר – דן הקשר לדעיכה, ואפילו למות.

קשר בוגר ונכון הוא קשר שבו כל אחד מבני הזוג עסוקים בלרצות את הצד השני, לעשות לו טוב בדרך שנכונה לצד השני, לא בדרך שנכונה לנותן.

זה כמו שבעל ירצה להפתיע את אשתו לכבוד יום הולדתה ויזמין להם מקומות במסעדה הכי טובה בעיר, זו שצריכים להזמין אליה מקומות חודשים מראש.

וביום ההולדת הם יגיעו לבושים ומחייכים למסעדה, והבעל יהיה כל כ מבסוט מזה שהצליח להשיג מקומות למסעדת הסטיקים הבכי נחשבת. אלא שאשתו בכלל צמחונית.

אז תגידו לי אתם – הוא אוהב אותה, או שהוא אוהב את עצמו?

הרב ד"ר טוורסקי קורא לזה Fish Love, אהבה דגים.  

"בחור צעיר, למה אתה אוכל את הדג הזה?" והבחור עונה: "כי אני אוהב דגים."

"אה, אתה אוהב את הדג, בגלל זה הוצאת אותו מהמים הרגת אותו ובישלת אותו."

"אל תגיד לי שאתה אוהב את הדג. אתה אוהב את עצמך, ובגלל שהדג טעים לך הוצאת אותו מהמים הרגת אותו ובישלת אותו."

לרוב מה שבדר"כ מכנים אהבה זו אהבת דגים.

ולכן, כשזוג צעיר מתאהב, בחור ובחורה מתאהבים, מה המשמעות של זה?

זה אומר שהוא ראה בבחורה הזו מישהו שהוא הרגיש שתוכל לספק לו את כל צרכיו הפיזיים והנפשיים. והיא הרגישה שהבחור הזה הוא משיהו שהיא תוכל לכתוב לגביו שזו אהבה. אבל כל אחד מהם מחפש אחר מילוי הצרכים של עצמו.

זו לא אהבה של האחר.

האחר הופך להיות אובייקט, כלי, לסיפוק העצמי שלי.

לרוב מה שמכונה אהבה זו אהבת דגים.

ואהבה חיצונית (בניגוד לעצמית פנימית) היא לא מה אני עומד לקבל אלא מה אני מתכוון לתת.

באתיקה (היהודית) ישנו הרב דסלר שאמר "אנשים עושים טעות רצינית כשהם חושבים שאתה נותן לאלו שאתה אוהב." התשובה האמיתית היא "אתה אוהב את אלה שאתה נותן להם."

הנקודה שלו היא שאם אני נותן לך משהו אני משקיע את עצמי בך. ומכיוון שאהבה עצמית היא מובן מאליו (חקוקה בנו באופן טבעי), כל אחד אוהב את עצמו, עכשיו כשהחלק הזה שבי הפך להיות החלק הזה בך, יש בך חלק שלי שאני אוהב.

ולכן אהבה אמיתית היא אהבה של נתינה לא אהבה של קבלה.

{

ואם עד עכשיו זה לא היה מוזר מספיק, מגיע עכשיו הקטע העוד יותר מוזר מהכל:

"וְהָיְתָ֥ה לָהֶ֖ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֑ם וּמַזֵּ֤ה מֵֽי־הַנִּדָּה֙ יְכַבֵּ֣ס בְּגָדָ֔יו וְהַנֹּגֵ֙עַ֙ בְּמֵ֣י הַנִּדָּ֔ה יִטְמָ֖א עַד־הָעָֽרֶב׃

וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־יִגַּע־בּ֥וֹ הַטָּמֵ֖א יִטְמָ֑א וְהַנֶּ֥פֶשׁ הַנֹּגַ֖עַת תִּטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃ [25]"

התורה אומרת לנו שמי שהיה טמא מי הנידה עם אפשר הפרה האדומה והאזור וכיו' יטהר,

אבל  הטהור שהיזה את מי הנידה על הטמא לטהר אותו, הופך עכשיו טמא בעצמו עד הערב, וכל מי שיגע בו יטמא גם הוא עד הערב.

מה זה הדבר הזה?

איך אפשר שאותו הדבר יטהר אדם אחר ויטמא אדם אחר?

איזה מין סיבוב זה?

איפה ההיגיון?

אז זהו, שאין. זהו חוק. אין בו היגיון. או לפחות לא כזה שהמוח המוגבל שלנו – כי הוא מוגבל בתוך גולגולת , הוא לא חסר גבולות – מסוגל להבין.  

{

ולכן התורה קוראת למצווה הזו "זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה" ולא זאת חוקת הפרה.

זו אמנם מצוות פרה אדומה, אבל היא באה לייצג כאן את התורה כולה.

התורה כולה היא חוקה. מערכת של חוקים. דת.

דת זה לא religion, דת, בשפה העברית משמעותה חוק.

אנחנו לומדים את זה ממגילת אסתר: "וְהַשְּׁתִיָּ֥ה כַדָּ֖ת אֵ֣ין אֹנֵ֑ס כִּי־כֵ֣ן יִסַּ֣ד הַמֶּ֗לֶךְ עַ֚ל כׇּל־רַ֣ב בֵּית֔וֹ לַעֲשׂ֖וֹת כִּרְצ֥וֹן אִישׁ־וָאִֽישׁ׃[26]"

והאבן עזרא[27] מפרש: "כַדָּ֖ת – הוא החוק ששם המלך, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע."

כל התורה כולה, גם החוקים, גם העדות, וגם המשפטים, כולם שווים בפני הקב"ה.

זה שחלק מהצוות עושה לנו היגיון זה נחמד, אבל לא זו הסיבה לעשות את המצווה.

הסיבה שבגללה אנחנו מקיימים מצוות היא כי זה מה שהקב"ה רוצה שנעשה. נקודה.

"חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזירתי."

וזו הסיבה שמצוות פרה אדומה, המשונה והמוזרה מכל המצוות שאפילו שלמה המלך החכם באדם אמר שהוא לא מבין אותה, קרויה "זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה."

הרעיון שעומד מאחורי המצווה הזו הוא המסר שעומד מאחורי התורה כולה.

לפעמים צריך לעשות – כי צריך. זה הכל.

{

ל

פני תשע שנים, השתלשלו אירועים ניסיים של השגחה פרטית (שעליהם אספר ב"ה ב'נ בפעם אחרת) בצורה כזו שהחלטנו לנסוע לאדמו"ר מקאליב בוויליאמסבורג בברוקלין. וביום גשום ואפרורי  של חודש יוני 2011, הצטופפנו במיני-ואן ארבע נשים ושניים מהבנים הבוגרים שלנו. בזמן שהבן שלי נכנס לרבי, הכניסו גם אותי.

הרב ישב בראש שולחן ארוך, והבן שלי עמד לימינו. לי הורו לעמוד מצד שמאל בקצה הנגדי של השולחן. מהמקום שבו עמדתי לא ממש שמעתי מה אומר הרבי לבן שלי. הוא דיבר בקול חלוש ושקט. הבן שלי רכן אליו מספר פעמים וקירב אליו את אוזנו כדי לשמוע מה הוא אומר.

מה שכן ראיתי העלה בי דמעות של התרגשות עזה: הרבי אחז בידו של הבן שלי וליטף אותה ללא הפסקה. הוא ליטף את לחייו, והביט בו בכל-כך הרבה אהבה שהלב שלי פשוט עלה על גדותיו. פשוט לא יכולתי לעצור את הדמעות.

כשהגיע תורי לדבר עם הרב, הוא חזר ושאל אותי שתי שאלות, תוך שאני מתפתלת ומנסה לענות בלי להתחייב על שום דבר. באותו זמן הייתי כבר כמה שנים טובות בתוך תהליך התשובה שלי, ושמרתי על הרבה מצוות, רק את השבת עדיין לא שמרתי במלואה. עדיין ראיתי טלוויזיה והדלקתי אורות.

אחרי הפעם השלישית או הרביעית הוא שאל אותי: "ואם יגידו לך שיש משהו שיכול להציל את החיים שלו גם תשמרי אותי ככה בערך?" ואני נאלמתי דום.

הוא אמר: "תבטיחי לי שאת שומרת שבת!" ואני שותקת.

והוא שוב אמר: "תבטיחי לי שאת שומרת שבת!" ואני שותקת. אני יודעת שזו חוצפה נוראית מה שאני עושה, אבל אני לא יכולה להבטיח משהו שאני לא מתכוונת לקיים.

הרבי דפק על השולחן ובנחישות דרש: "תבטיחי לי שאת שומרת שבת!!!" ואני פשוט לא יכולתי לעמוד בזה, בבחינת 'על החיים ועל המוות' קפצתי למים ועניתי חלושות: "טוב. אני מבטיחה.".

וכשאני מבטיחה – אני מקיימת.

כשאני לוקחת על עצמי – אני עושה.

אבל הרגשתי שעולמי חרב עלי.

עד עכשיו כל מה שעשיתי היה בכיף, באהבה, בבחירה, בהנאה. אהבתי את ההתקרבות שלי ליהדות. לקחתי על עצמי עוד ועוד מצוות, קיבלתי על עצמי עוד ועוד קבלות, אבל עשיתי את הכל כי רציתי.

והנה עכשיו אני צריכה לעשות משהו שאני בכלל לא רוצה. הרגשתי שכל התהליך התקלקל. איבד מהטעם שלו.

למה רק לי הוא אמר לשמור שבת? למה רק אני קיבלתי את ה'עונש' הזה?

אנחנו בחזרה במיני-ואן, נוסעים הביתה, ואני בוכה.

למה? למה באתי לכאן? מה עשיתי? מה יהיה?

ואז הבן שלי אמר לי שני דברים. אחד הרחיב לי את הנשמה מאושר ומנחת על הבן אדם הנפלא והמיוחד הזה שהוא הבן שלי: "אמא אל תדאגי, אני אשמור איתך שבת."

ובשני הוא החזיר לי את מה שאני נהגתי לומר להם, לבנים שלי:

"אמא, לפעמים צריכים לעשות פשוט כי צריך לעשות!"

ועדיין, שלושה ימים עברו עלי בבכיות, התמקחות פנימית, כעס, ורחמים עצמיים, עד שהחלטתי שדי. מספיק. לא הכל צריך להיעשות בתנאים שלי. "תרפי שליטה" אמרתי לעצמי "הבן שלך יותר בוגר ממך.. תתביישי לך! תעשי פשוט כי צריך וזהו!".

כמעט חמש שנים לאחר מכן, בהשגחה פרטית מופלאה של ממש נעשה לי נס פורים ענקי, וחיי ניצלו[28].

אני לא יודעת בוודאות לומר שהנס הזה קרה לי רק כי שמרתי שבת, אבל אני גם לא יכולה לומר בוודאות שזה לא בגלל ששמרתי שבת.

בכל מקרה, לא רק שאני לא מצטערת לרגע, אני מודה, מאוד מודה, שזכיתי בחיי אלה להפוך ליהודיה שומרת תורה ומצוות ו...שבת!

{

זו ההוראה של התורה "זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה."

לא כל דבר צריך להיות מלווה בהסברים.

לא כל דבר הוא משא ומתן.

לא לכל דבר שמבקשים מהילדים יש צורך בהסכמה שלהם.

אני לא אומרת שאנחנו כהורים הופכים להיות דיקטטורים שמגדלים ילדים שאווירה דיקטטורית.

ממש לא.

אבל אני כן אומרת, שאם הבריאות הנפשית של הילדים שלכם חשובה לכם, ואם החוסן הנפשי שלהם יקר לכם – ל ט ו ב ת ם – אתם צריכים לפעמים לדרוש מהם לעשות דברים כי צריך.

"כי אני אמרתי!"

בלי הסברים. בלי מש ומן. בלי שהם יסכימו.

דיברנו על הנושא כבר כל כך הרבה פעמים.

ילדים שגדלים עם גבולות פרוצים , יהיו ילדים חרדתיים.

לא יהיה להם ביטחון עצמי.

ואולי עדיף שנאמר את זה הפוך: ילדים שגדלים במסגרת עם גבולות ברורים – יכולים להיות גמישים, אבל ברורים – יודעים שיש להם על מי להישען.

יש מי ששומר על הגבולות האלה.

ולכן עולמם בטוח, והם יכולים לחקור את העולם ולגלות את עצמם, כוחם וכישוריהם בבטחה.

{

את הקונספט הזה חקרה פסיכולוגית אמריקאית בשם מארי איינסוורת' בשנת 1979. היא נפטרה כעשרים שנה אח"כ ב-1999 בגיל 86. איינסוורת' חקרה את מושג ההתקשרות, Attachment.

היא בדקה סגנונות של התקשרות פעוטות בניסוי שנקרא "מצב הזר"[29], ומצאה שיש שלושה סוגים:

1.      התקשרות בטוחה: פעוטות שהפגינו ביטחון בנגישות של האם ולא היו להם סימני חרדה כשהאם נפרדה מהם = מערכת התקשרות תקינה.

2.      התקשרות חרדה אמביוולנטית: התקשרות לא עקבית ולא צפויה. הפעוטות הלאה נצמדו לאמא ולא רצו לעזוב אותה והביעו חרדה כאשר האישה השרה נכנסה לחדר ולא רצו לשחק איתה. הם הפגינו מצוקה של ממש כשהאמא רצתה לצאת מהחדר ולהשאיר אותם הם האישה הזרה. לקח לאמא הרבה זמן להרגיע אותם כשהיא חזרה לחדר = הפעלת יתר של התקשרות.

3.      התקשרות חרדה נמנעת: פעוטות שנראו עצמאיים, אבל התעלמו מהאישה הזרה, ונשארו אדישים או ממש התעלמו מהאמא כשהיא חזרה לחדר = תת פעילות של מערכת ההתקשרות.

בשורה התחתונה, ככל שלפעוטות היתה התקשרות טובה יותר, היה להם ביטחון גדול יותר, ובעיקר פניות רגשית לחקור את העולם, להתעסק עם הצעצועים, לפגוש אנשים אחרים.

ביטחון זה דבר חשוב. מאוד מאוד חשוב.

הדברים שאנחנו עושים כהורים משפיעים על רמת הביטחון של הילדים שלנו.

היום השיעור שלנו הוא: "לפעמים צריך לעשות פשוט כי צריך לעשות."

{

כי אם לא נפנים את ההוראה הזו של התורה, את הלמידה המדהימה הזו, יצא בסופו של דבר שכרנו בהפסדנו.

אנחנו כל כך רוצים לגדל ילדים שיהיה להם טוב. שיהיו אנשים המסוגלים להגשים את עצמם.

שיהיו מאושרים.

אבל האמת היא שרק מסגרת של גבולות, כולל כאלה שעושים פשוט כי צריך לעשות בלי להסכים ובלי הסברים, מייצרת ילדים עם ביטחון למצוא את עצמם בעולם, כי העולם שלהם בטוח. מגודר.

גבולות נותנים ביטחון.

וכשאדם בטוח עם עצמו, בטוח בעצמו, הוא לא מסתובב אכול קנאה באנשים אחרים.

אבל אם אנחנו כל כך פוחדים לעטוף אותם במסגרת, ונותנים להם חופש פרוץ, אנחנו נשיג חו"ח בדיוק את ההיפך.

ילדים שיגדלו להיות חרדתיים ולא עצמאיים ופוחדים לצאת אל העולם ולהנות מכל מה שיש לעולם הזה להציע להם, מימוש עצמי, זוגיות, ילדים, וכיוב'.

כמו בפרשה השנייה שלנו השבוע, פרשת בָּלָ֖ק.

אנחנו פוגשים השבוע בפרשת בָּלָ֖ק שני רשעים מרושעים.

הראשון הוא מלך מואב בָּלָק בֶּן-צִפּוֹר שנבהל מתבוסתם המוחצת של סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן מידם של בני ישראל.

והשני הוא גדול נביאי הגויים בִּלְעָם בֶּן-בְּעֹר שהוזמן על ידו לקלל את ישראל, לקלקל להם, שלא יצליחו להביס גם אותו.

שני הרשעים האלה כל כך לא מרוצים מעצמם, שהם משליכים את השנאה העצמית הזו כלפי חוץ.

הם מקנאים שכל מי שנראה להם שהוא טוב יותר מהם, או שיש לו יותר מהם, ואז שונאים אותו.

הם פשוט לא מכירים דרך אחרת.

שני הרשעים האלה, בלק ובלעם, מסתובבים מאתר לאתר, מקריבים קורבנות ומנסים לקלל הכי טוב את עם ישראל, ונכשלים בכל פעם מחדש. כידוע, בלעם הרשע "בא לקלל ויצא מברך", והקב"ה בכל פעם שם לו מילים טובות בפה במקום המילים הרעות שישבו לו בלב: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל.[30]"

{

לפעמים אנחנו שומעים סיפורי גבורה מדהימים של אנשים, ולא מבינים מאיפה החוסן הנפשי הזה. איך הם הצליחו לעשות את מה שהם עשו, איך הם הצליחו לעבור את הדברים שהם עברו.

אני חושבת שזה בגלל שהיה להם בסיס חזק מאוד של מסגרת אוהבת מגינה ועוטפת של גבולות.

סיפור אחד כזה הגיע אלי הבוקר בווטסאפ.

{

בשנים האחרונות יצרתי קשרים עם כמה נשים מדהימות בווטסאפ. לבד מאחת מהן שאיתה כבר נפגשתי באופן אישי באחד מביקורי בארץ, לא נפגשתי עם אף אחת מהן. ועדיין, נפשי נקשרה בנפשן. זה קשר שקשה להסביר. חיבור של נשמות שעליו אחראי אבא שלנו שבשמים.
אחת מהן היא שירית אוחנה. במסירות נפש היא מעלה בווטסאפ כל יום דיברי תורה וחיזוק, ודואגת במיוחד לספר לנו כל יום על אותם הצדיקים שזהו יום פטירתם.

וכך היא שלחה היום:

היום בערב ט' בתמוז יום ההילולה של רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זצ"ל האדמו"ר מצאנז.

✨💠✨💠✨💠✨💠✨

🕯הדליקו נר לזכות נשמתו, תנו מעות לצדקה, קבלו עליכם קבלה טובה, אמרו פרק תהילים:צ-ק"ה, ובוודאי הוא יפעל עבורנו בעולם האמת.🙌🏻

"אף פעם לא באתי בטרוניה כלפי שמים"

האדמו"ר מצאנז – קלויזנבורג, רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם.

רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זצ"ל, האדמו"ר מצאנז – קלויזנבורג נולד בגליציה בשנת ה'תרס"ד. את כישרונותיו הנדירים השקיע בלימוד התורה.

כבר בעודו ילד רך, הצטיין רבי יקותיאל יהודה במידות נעלות מאין כמותם. לימים, סיפר כי "רגיל הייתי בטבע מגיל רך, שכאשר הבאתי איתי ל'חדר' מן הבית שלוש פרוסות של מיני מזונות, נתתי שתי פרוסות לחבר מבית עני שלא היה לו, והסתפקתי לעצמי בפרוסה אחת, ואם לא הבאתי אלא רק פרוסה אחת נתתי אותה כולה לחברי ולא אכלתי מאומה ... כי איככה אהיה מסוגל לאכול כשחברי רעב ואין לו מה לאכול". הרב ציין כי "ומידה זו של רחמנות השרישו בי אבא ואמא מיום שנולדתי, כזה היה טבע התינוק בכל בית יהודי בימים ההם".

כאשר נכנסו הנאצים לקלויזנבורג, עברו עליו שבעה מדורי גיהנם. באותו היום שבו הגיע האדמו"ר לאושוויץ עם רעייתו ואחד-עשר ילדיו, נרצחו עשרה מהם והוא נשלח לעבודות כפייה שאותן שרד אך בקושי. כשנשאל כיצד הצליח להתגבר על ייסורי האיוב הללו, הסביר: "איבדתי את כל משפחתי, איבדתי את הכל – אבל את הקב"ה לא איבדתי".

בתקופת אימים זו התגלתה התנהגותו המופתית באופן לא רגיל: בשיא היגון והצרות לא חדל מללמוד, להתפלל ולקיים מצוות שבין אדם לחברו.

על פי עדות אחד משרידי הגטו, גם בתנאי רעב קשים ביותר הקפיד הרב לא לאכול טריפה, להניח תפילין בכל יום, לארגן תפילה בציבור ולא לאפשר לקלגסים הנאצים לגלח את זקנו בתער.

בתחבולות שונות ומשונות הצליח להתחמק מחילולי שבת. יחד עם זאת, לא הניח לאחר לעשות את מכסת העבודה המוטלת עליו.

התנהגותו הנאצלת הגבירה את חמתם של הארורים, שהציקו לו מאוד והפליאו בו את שבטם. גם כשרמסו אותו ברגליהם, היה לוחש: "צדיק הוא השם כי פיהו מריתי", או: "תהא מתתי כפרתי", או "תחת אשר לא עבדת את השם אלוקים בשמחה...". התנהלות זו הביאה אט אט לשינוי אף ביחסם של אנשי הקאפו אליו, עד שיצאו לו מוניטין של איש קדוש.

"שכל העובדים פה ידעו שכשניגשים לרפא חולה - עושים את המצווה הגדולה ביותר"

באחת ההזדמנויות סיפר שבתקופה זו התהלך עם נעלי עץ לרגליו. יום אחד נזדמנה לו נעל מרופדת ועליה חתיכת עור. כשהרימה, התברר לו שזאת חתיכת קלף מפרשיות תפילין ועליה כתוב: "הישמרו לכם פן יפתה לבבכם..." והוסיף: "ופרצתי בבכי... היטב חרה לי מביזיון הקודש, וגם נחרדתי מן הרמז שרמזו בזה מן השמים..."

כשהגיעו חיילי ארצות הברית והודיעו של שחרורם ומתן אוכל עבורם, היה היחיד מבין קהל צפוף של עצמות ושלדי אדם מורעבים שביקש מחיל השחרור אוכל כשר בשל היותם יהודים...

בכוחות נפש אדירים החל הרב הלברשטאם להקים מחדש את ההריסות, הפיח רוח חדשה בניצולי השואה והקים רשת ישיבות ומוסדות תורה לבנים ולבנות בשם "שארית הפליטה" במחנות העקורים.

האדמו"ר נישא בשנית, ונולדו לו שבעה ילדים. בעשר אצבעותיו ייסד את חסידות צאנז המפוארת, שנכחדה בשואה כמעט לחלוטין.

לאחר השואה הגיע האדמו"ר לארה"ב, ולאחר מכן, בשנת תש"ך, עלה לישראל. בארץ ישראלייסד את 'קרית צאנז' בנתניה, ובהשפעתו ייסדו חסידיו את 'קרית צאנז' ומוסדותיה בירושלים, תלמודי התורה וכוללי האברכים בבני ברק, חיפה, את השיכון בטבריה ואת המרכז החסידי הגדול בעיר צפת.

כמו כן ייסד את בית החולים הדתי לניאדו, בית ספר לאחיות, מוסדות ליתומים. עם פתיחת בית החולים, אמר לאנשי הצוות הרפואי: "בבואי להקים ולפתוח בית חולים חדש לאוכלוסיה הרחבה, שואף אני לא רק שיקפידו בו הקפדה מלאה על שמירת שבת וכשרות, ולא רק שיעסיקו בו רופאים מעולים ממדרגה ראשונה, אלא גם ובעיקר שכל העובדים פה יהיו בעלי לב יהודי חם! שיאהבו את החולה! שמטרתם הבלעדית תהיה ריפוי החולה ולא ריפי המחלה".

"כל גל וגל שעבר עלי - קיבלתיו באהבה"

את היסוד להקמת בית החולים, הסביר פעמים רבות תוך סיפור אישי מימות השואה הנוראה: "אני זוכר שירו בי ביד. פחדתי ללכת למרפאה שהחזיקו הנאצים על אף שגם שם היו רופאים. ידעתי שאם אכנס לשם לא אצא חי לעולם. כשירו בי ונפצעתי, מה עשיתי? למרות הפחד מהנאצים, ניגשתי לעץ, קטפתי עלה והידקתי אותו בחוזקה על הפצע כדי שיעצור את הדם. אח"כ קטפתי ענף וקשרתי אותו מסביב לפצע כדי שהעלה יחזיק מעמד. השם עזר, תוך 3 ימים הבראתי. אז קיבלתי על עצמי שאם ה' ייתן לי חיים ואבריא, שהרי נראיתי אז כמו מוזלמן, ואצא מכאן מהרשעים הללו, אבנה בית חולים שיהיה מיוסד על כך שהרופאים והאחיות יאמינו שיש אלוקים בעולם, וידעו שכשניגשים לרפא חולה, עושים את המצווה הגדולה ביותר בתורה".

דוגמא אחת מיני רבות: בערב שבת אחד, הגיעה לבית-הכנסת של צאנז ידיעה כי בחדר המיון מאושפזת במצב קשה צעירה שזקוקה לתרומת דם מסוג נדיר. כל אנשי החסידות נטשו במהירות את התפילות וארוחת השבת ואצו לתרום דם.

כאשר דיבר בפני תלמידי הישיבה, הסביר להם את החשיבות להתנהג בדרך ארץ כלפי הוריהם ומוריהם. "זה המפתח לקניין התורה", אמר. בפתיחה אחרת אמר: "שאלתי ובקשתי אשר לא רק אתם תלמדו את הגמרא, אלא שהגמרא תלמד אתכם".

את זכייתו להינצל מהתופת, להקים ישיבה מפוארת ולהעמיד דור חדש הממשיך בשרשרת הזהב של אבותינו, תלה בדבר אחד ויחיד שזקף לזכותו: "שגם בזמנים הקשים ביותר שעברו עלי, לא באתי אף פעם בטרוניה כלפי שמיא, כל גל וגל שעבר עלי - קיבלתיו באהבה".

רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם נפטר בקרית צאנז בנתניה בליל שבת קודש - ט' בתמוז תשנ"ד.

{

דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה[31]

דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה

אֲנִי כְּעוֹף בִּנְדוּדָיו

אֲנִי כְּרוּחַ חֶרֶשׁ

יָמִים עוֹבֶרֶת

שָׁרָה לָהּ מִסְּתָו אֶל סְתָו.

דֶּרֶךְ רְחוֹקָה

וַאֲנִי צִפּוֹר בְּלֵיל סַגְרִיר

צִפּוֹר בְּלִי בַּיִת

מָה הִיא

אֶל מוּל שָׁמַיִם

כְּשֶׁאָבַד לָהּ סוֹף הַשִּׁיר.

שִׁיר הָרוּחַ עַל הַמַּיִם

וְלוֹ הַרְבֵּה גְּוָנִים

מִי אֲנִי הַיּוֹם וּמָה אֲנִי

בַּצְּלִילִים הַמִּשְׁתַּנִּים בַּשִּׁיר?

כְּשֶׁהָאוֹר עַל פְּנֵי הַמַּיִם

יֵשׁ קֶשֶׁת שֶׁל צְבָעִים

מִי אֲנִי הַיּוֹם

מָה הַיּוֹם

מִי אֲנִי בַּשִּׁיר.

דֶּרֶךְ רְחוֹקָה

וּבְסוֹפָהּ אַתָּה נִצָּב

אָבוֹא אֵלֶיךָ חֶרֶשׁ

כְּרוּחַ עֶרֶב

נֵלֵךְ אִתָּהּ עַד תֹּם יַחְדָּו.

דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה

וַאֲנִי צִפּוֹר תְּלוּיָה עַל בַּד

הוֹשֵׁט יָדְךָ לִי,

קְרָא לִי

כִּי בַּשָּׁמַיִם

כָּל הַשִּׁיר שֶׁלִּי אָבַד.

{

בשם כל ישראל
השיעור מוקדש לזכות המצפות לזיווגן
חיה עליזה בת מזלית

שימרית בת רות רותי

הדס בת הגר
ולזכות המצפים לזרע בר קיימא

חיים בן פיגא ציביה ואסתר לאה בת צילי
ישראל אבא בן חנה שרה וטובה גיטל בת אסתר
גל יצחק בן סמדר וניקול מרים בת שרה
ולהבדיל
לבריאות טובה גוף ונפש ורפואה שלימה ומהירה למעלה מדרך הטבע של אמיליה בת אסתר, יהודית בינה בת שטערנא, שאהלה שולה בת זינת, חיים שי בן דורית, רון בן באשה, שימרית בת רות רותי, ופזית בת נעמי בתוך שאר חולי עמו ישראל

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.

תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה

{

מקורות:[32]

ברוד, מ. (עורך). (תשס"ז). שולחן שבת שיחות ורעיונות לפרשיות השבוע מעובדים מתוך אוצר שיחותיו של הרבי מליובאוויטש. פרשת משפטים - עמ' 143-142 עפ"י ליקוטי שיחות כרך טז', עמ' עמ' 242 ; כרך ג' עמ' 895. ישראל: מכון ליובאוויטש.

הרב דסלר, אליהו. (אין תאריך). ציטוטים מתוך הספר "מכתב מאליהו". אוחזר מתוך http://www.pitgam.net/

הרב כרמל, יוסף. (תשע"ב). ראש כולל "ארץ חמדה" לשבת פרשת תצווה "מהי 'דת'"? אוחזר מתוך http://www.eretzhemdah.org/

מקראות גדולות על התורה. אוחזר מתוך http://mg.alhatorah.org/

---

[1]  פרשת חֻקַּ֣ת: במדבר יט' א' – כב' א' (6/10 ; 87 פסוקים)

[2]  פרשת בָּלָ֖ק: במדבר כב' ב' – כה' ט' (7/10 ; 104 פסוקים)

[3]  מתוך השיר "גורל אחד" בביצועה של עופרה חזה, מתוך אלבומה "אדמה" 1985. מילים: צפנת ירון ; לחן: שם טוב לוי.

[4]  עפ"י היום יום ב' מרחשוון: "יש לחיות עם הזמן": "בחסידות מוסבר כי הקשר בין הפרשה לבין הזמן בו קוראים את הפרשה איננו מקרי, אלא גם הוא הוראה בעבודת ה'. פרשת השבוע והתכנים שלה מספקים מפתחות באמצעותם יכול כל אחד להתקדם ולהתעלות בעבודה הפנימית והרוחנית שלו." (Chabad.am).

[5] פ' חֻקַּ֣ת: במדבר יט' א' – כב' א' (6/10)

[6]  בתוך "ילקוט מעם לועז"

[7]  במדבר יט' א'-ב'

[8]  במדבר טז' לב': "וַתִּפְתַּ֤ח הָאָ֙רֶץ֙ אֶת־פִּ֔יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֖ם וְאֶת־בָּתֵּיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כׇּל־הָאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר לְקֹ֔רַח וְאֵ֖ת כׇּל־הָרְכֽוּשׁ׃"

[9]  שם, שם לה': "וְאֵ֥שׁ יָצְאָ֖ה מֵאֵ֣ת ה וַתֹּ֗אכַל אֵ֣ת הַחֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֙יִם֙ אִ֔ישׁ מַקְרִיבֵ֖י הַקְּטֹֽרֶת׃"

[10]  שם, שם א'

[11]  מלכים א' ט'-יא'

[12]  קהלת ז' כג' ; וגם במדרש רבה לפרשת חוקת יט' ג' ; וגם במדרש תנחומא לפרשת חוקת פסקה ו'

[13]  במדבר רבה יט' א'

[14]  בתוך "שולחן שבת"

[15] רש"י לויקרא יח' ד'

[16]  במדבר יט' ג'

[17]  במדבר יט' ד'

[18]  במדבר יט' ו'

[19]  מדבר יט' יא' ; יד'-טו'

[20]  במדבר יט' יח'

[21]  יט' א'

[22]  יומא סז' ב'

[23]  ירמיהו ב' ב': "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאׇזְנֵי יְרוּשָׁלַ‍ִם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה."

[24]  הרב אליהו אליעזר דסלר (1953-1892) נחשב לאחד מגדולי בעלי המוסר בשיטת קלם במאה ה-20. כיהן כרב באנגליה וכמשגיח רוחני בישיבת פוניבז'. (ויקיפדיה)

[25]  במדבר יט' כא'-כב'

[26]  אסתר א' ח'

[27]  

[28]  גם על הנס הזה אספר ב'ה ב'נ בהזדמנות אחרת...

[29]  למבחן "מצב הזר" ארבעה שלבים:

האם והתינוק מוכנסים לחדר עם צעצועים

אישה זרה מצטרפת לחדר

האם יוצאת מהחדר

לאחר זמן מה האם חוזרת לחדר.

על פי התנהגותו ותגובותיו של התינוק, נקבע סגנון ההתקשרות שלו.

[30]  במדבר כד' ה'

[31]  בשיעור הקשבנו לשיר "דרך ארוכה". מילים: תלמה אליגון רוז ; לחן: קובי אושרת ; ביצוע: אניה בוקשטיין 2011.
במקור מתוך פס־קול הסרט ״דיזנגוף 99״ בביצועה של גלי עטרי, 1979: https://www.youtube.com/watch?v=EcpSKBA45n0

[32]  "כל המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם". אבות ו' ו'

[© Smadar Prager, CGP]

---

www.smadarprager.com

Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Emotion Focused Psychotherapist since 1998 after graduating the four-year program in the Alfred Adler Institute in Israel.  With a home-based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island) she focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.

To contact or to schedule an appointment please email smadarprager@gmail.com or call/text 917-513-1490.

I'd love to hear from you.