בס"ד
השיעור מוקדש לרפואה שלימה ולתוצאות טובות בבדיקות של חנניה שלום הנרי בן מזל, מרדכי בן מלכה, אפרים אפי בן חנה,
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשות מטות מסעי
כל מסע מתחיל בצעד אחד
שבטים ומטות, חניות ומסעות, ומאיפה ולאן? ובשביל מה בכלל?
ולמה ללכת ולא לעמוד, ואיזו דרך טובה יותר?
ואיך לא מתייאשים, ואיך מתמודדים עם האבל והאובדן של החורבן?
ומה הקשר בין חודש תמוז וחודש תשרי?
אנחנו בשתי הפרשות האחרונות של חומש במדבר: מַּטּ֔וֹת מַסְעֵ֣י[1] המתארות את השלבים האחרונים של עם ישראל לפני כניסתם לארץ ישראל.
פרשת מַּטּ֔וֹת פותחת בפסוק: "וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־רָאשֵׁ֣י הַמַּטּ֔וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה ה'׃[2]"
מה קרה שפתאום קוראים להם ראשי מטות ולא ראשי השבטים?
הרבי מלובביץ' מסביר לנו ש"המקרא מתייחס לשבטי ישראל בשני ביטויים: א. שבטים ב. מטות. ההבדל ביניהם הוא, ש"שבטים" הם ענפים מחוברים לגזע העץ, ולכן הם רכים וגמישים, ואילו "מטות" הם ענפים שנותקו מהעץ, התקשו והפכו למקל."
הרבי מלובביץ' מוסיף ומסביר שתורת החסידות מלמדת שהענף והמטה רומזים לשני מצבים של הנשמה. בהיותה בשמים היא שבט: מחוברת לה' כמו שהענף מחובר לגזע, וברדתה לחיים הארציים היא כמו מטה: מנותקת מהגזע שלה, וצריכה לעבוד על הקשר שלה עם הקב"ה.
מתוך הדברים של הרבי מלובביץ' חשבתי שיש עניין לכך שהתורה משתמשת עכשיו בכינוי רָאשֵׁ֣י הַמַּטּ֔וֹת ולאו דווקא בכינוי ראשי השבטים מכיוון שעכשיו כשבני ישראל עומדים להיכנס לארץ ישראל, כל שבט עומד לקבל את הנחלה שלו, והם עומדים להשתקע ולהכות שורשים באדמת ארץ ישראל כל שפט בנפרד משבט אחר.
במובן מסוים הם מתנתקים אחד מהשני. הגוף האחד הזה שהיה בני ישראל במדבר, עומד להתפתח למשהו חדש: לא עוד ביחד נעים ונדים במדבר, אלא כל שבט משתקע ומתקבע במקום אחד. לבד. הם הופכים להיות מטות: הענפים מתחזקים, מתגבשים, ונבדלים יותר אחד מהשני, הם מטות.
{
אנחנו מגדלים ענפים כדי שיהפכו למטות.
הילדים יוצאים מאיתנו, כמו ענף מתוך הגזע, אבל המטרה שלנו היא שגם הענף הזה יוכל להיות גזע שממנו יצאו ענפים חדשים.
כדי שזה יקרה אנחנו צריכים מצד אחד לתמוך בענף, בילד,
ומצד שני לעזור לו להתחזק.
אלה שתי פעולות מנוגדות אחת לשנייה.
לתמוך בילד זה אומר
|
לעזור לו להתחזק זה אומר
|
לחבק אותו, להכיל אותו, לתת לו מקום,
לקבל אותו כפי שהוא
|
לדרוש ממנו, להעיר לו, לשפר אותו,
לתת לו להתמודד לבד
|
מבחינת הילד זה מאוד רך ומקבל.
|
מבחינת הילד זה קשה ומנוכר.
|
התמיכה מעודדת בו
|
העזרה להתחזק מאפשרת לילד
|
את כוחות החיות,
ומאפשרת לפוטנציאל שיש בו לבוא לידי ביטוי בחופשיות.
|
להכיר את הפוטנציאל הגלום בו,
להשתמש בו, ולהתקדם הלאה למשימות מורכבות יותר,
תובעניות יותר,
מגדילות ומצמיחות עוד יותר.
|
קנית מצרכים/בישול
|
הכנת המתכון/אכילה
|
כאן עומדים במקום / חניה
|
כאן הולכים ומתקדמים / נסיעה
|
שבט
|
מטה
|
תלות
|
עצמאית
|
וזה מקביל לתהליך שעוברים בני ישראל במסעות שלהם במדבר: חונים ונוסעים. חונים ונוסעים.
{
בפרשת מַסְעֵ֣י, מוסבר בתורה מאירה שבני ישראל עברו בארבעים שנות נדודיהם במדבר 42 מסעות בסה"כ: 14 בשנה הראשונה , ו-8 בשנה האחרונה. מירב המסעות, 20, התרחשו בשלושים ושמונה השנים האמצעיות.
[בסוגריים: הרב רונן חזיזה מגלה לנו שבכל פרשת המסעות אין את האות ז', לרמוז שלא היו נוסעים בשבת, ושלא הוצרכו לכלי זין. הקב"ה דאג להם להכל.]
בפסוק הפותח את הפרשה כתוב כך: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--לְצִבְאֹתָם: בְּיַד-מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן[3]." ואז מגיעה רשימת מכולת של פירוט מפורט של כל המסעות. אחד אחרי השני.
ליציאה ממצרים היתה מטרה: ההגעה לארץ ישראל.
הרבי מלובביץ' מסביר שני דברים מעניינים.
האחד, ש"מהפסוק הזה משתמע, כאילו על ארבעים ושניים המסעות ("מסעי", לשון רבים) היו חלק מיציאת מצרים. והלא ברור שהיציאה ממצרים נוצרה מיד במסע הראשון, מרעמסס לסוכות, וכל המסעות שאחריו היו כבר במדבר, אחרי שיצאו ממצרים!"
התורה מבקשת ללמד אותנו שכל המסעות היו חלק מיציאת מצרים, כלומר, "היציאה וההיחלצות מ'מצרים' אינה פעולה חד-פעמית, אלא היא תהליך מתמשך, שיכול להשתרע על פני כל ארבעים ושתיים מסעות."
הדבר השני שמסביר הרבי מלובביץ' הוא ש"עפ"י תורתו הידועה של הבעש"ט, ארבעים ושנים המסעות שהיו אצל בני-ישראל קיימים בחיי כל אדם, מלידתו ועד כניסתו אל ארץ החיים העליונה. הבעש"ט מסביר, שכל אחד ואחד מהמקומות שבהם חנו בני ישראל מסמל מדרגה מסויימת בעבודה ה', שאליה צריך האדם להגיע. הדגש הוא איפה על ההגעה למדרגות הללו, ולא על המסע ("מסעי") אליהן.
לא רק שאנחנו כל החיים בתנועה, במסע של מסעות אל עצמנו. עובדים משלב לשלב, ממדרגה למדרגה. מתפתחים, משתפרים, מתלטשים, מתעדנים, מחכימים. כמה מדהים. אלא שאנחנו גם בכל שלב ושלב יוצאים ממצרים, ממצב קשה אחד, למצב קשה אחר.
תמיכה ומקום להתחזקות, חניה ונסיעה.
{
הרבי מלובביץ' ממשיך ומרחיב בנושא[4]:
לא לעמוד
התורה מבקשת לסמן לאדם את דרך החיים הרצויה - עליו להיות כל הזמן ב'מסע', בתנועה מתמדת של עלייה והתקדמות. האדם נדרש להיות במדרגת 'מהלך' ולא בדרגת 'עומד'.
'עמידה' פירושה שעומדים באותו מקום. גם אם ישנן עליות, אלא שהן עליות יחסיות ומוגבלות במסגרת
אותו מקום, עדיין אין זו בחינת 'הליכה'. 'הליכה' (אמיתית) פירושה, שהאדם עוזב לגמרי את מקומו
הקודם ועולה למדרגה גבוהה לאין ערוך ממדרגתו הקודמת. לזאת רומזת התורה בפסוק "אלה מסעי" -
צריך תמיד להיות בתנועה של "מסעי", עלייה מדרגה אל דרגה.
העלייה שבירידה
מבואר בתורת החסידות שארבעים ושניים המסעות במדבר רומזים גם כן לשלבים השונים בגלותו של עם ישראל, בהיותו שרוי ב'מדבר העמים'. ואף שלפי זה נמצא אפוא, שה'חניות' מסמלות את שלבי הירידה והגלות, כאשר עם ישראל מתעכב בגלותו - אף על פי כן נקראות גם ה'חניות' בשם "מסעי", כי בעומק הדברים גם הן חלק מהנסיעה ומהעלייה.
התכלית והכוונה של הירידה בגלות, היא הגאולה שבאה לאחריה. זו ירידה שלצורך עלייה. דווקא על ידי
הירידה באה העלייה הגדולה, וזו עלייה לדרגה גבוהה לאין ערוך מהמצב שהיה קודם הירידה, בדוגמת יתרון האור שבא מן החושך.
אין להתייאש
מכאן יכול כל יהודי לשאוב עידוד ותקווה: גם אם נכשל חלילה בחטא ועבר על רצון ה', אל לו להתייאש.
עליו לפעול שיהיה "יתרון האור מן החושך", שדווקא מתוך הירידה והחטא יבוא לידי עלייה והתחזקות בעבודת ה', שבזה יתרונה של עבודת התשובה. כאשר יעשה כן יתברר בסופו של דבר, שגם הירידה היתה בפנימיותה התחלה של העלייה.
"וכך גם לנוכח הירידה הגדולה של הגלות, אין להתייאש חלילה. עלינו לזכור, שגם ירידה זו היא חלק מ"מסעי", שהרי תכליתן וכוונתן של כל הירידות היא שיביאו לעלייה הגדולה של "והפכתי אבלם לששון";
ועד ש"יהפכו ימים אלה (ימי הצום והתענית) לששון ולשמחה ולמועדים טובים", בגאולה האמיתית והשלימה במהרה בימינו ממש."
{
אנחנו רואים כאן בבירור את ההקבלה לחינוך שדיברנו עליו קודם לכן. הענף והמטה.
מצד אחד לתמוך, ומצד שני לאפשר לו להתחזק.
יש ענין בהליכה המסויימת הזו. של השבט והמטה. של התמיכה והעזיבה. החניה והנסיעה.
לכאורה זו נראית דרך מאוד ארוכה.
בשביל מה צריך היה להסתובב במדבר 38 שנה, ו-42 מסעות, כשאפשר היה ללכת דוך ולהגיע תוך מספר ימים ספורים מהר סיני לערבות מואב, הכניסה לארץ ישראל.
אבל לפעמים הדרך הקצרה יותר היא דווקא הארוכה יותר, ודווקא הדרך הארוכה יותר היא הקצרה.
וכך כותב האדמו"ר הזקן בעמוד השער של ליקוטי אמרים, ספר התניא:
"מלוקט מפי ספרים ומפי סופרים קדושי עליון נ"ע מיוסד על פסוק כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ[5] לבאר היטב איך הוא קרוב מאוד בדרך ארוכה וקצרה בעז"ה."
מבאר עבורינו הרב יקותיאל גרין:
"פירוש א: המשפט 'בדרך קצרה וארוכה' מביע שני דרכי עבודה (שבהם ניתן להגיע ל'כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ'). האחת נחשבת לארוכה ואילו השניה לקצרה:
הדרך הארוכה, היא עבודת ה' מתוך אהבה ויראה שכליים, שהאדם מגיע אליהם אחרי יגיעה עצומה והתבוננות רבה בגדולת אין סוף ברוך הוא.
והדרך הקצרה, היא עבודת ה' הבאה על ידי התעוררות כח האמונה ואהבת ה' המסותרת, הנטועה בלב כל ישראל וקל מאוד לעוררה ולגלותה.
פירוש ב: אין מדובר כאן בשתי דרכים שונות, שהאחת ארוכה והשניה קצרה. אלא על דרך אחת המוגדרת כארוכה וקצרה. דרך זו היא דרך חסידות חב"ד (שספר התניא נחשב ל'תורה שבכתב' שלה).
החסידות לכשעצמה היא 'דרך ארוכה' שכן צריכים יגיעה והתקשרות הדעת, בלימוד בהתבוננות, בעבודת התפילה וכדומה. אבל למרות כל זאת, היא הדרך הקצרה ביותר שבה ניתן להסיר את כל המניעות והעיכובים ולהגיע אל האמת ולתכלית הכוונה העליונה."
יש תהליכים. אי אפשר לזרז אותם. יש דברים שאי אפשר להגיע אליהם מהר.
הם דורשים הליכה צעד אחרי צעד בנתיב מסויים, בהתמדה, בעקביות, בעקשנות, במסירות נפש,
עד שמגיעים.
אי אפשר לדלג על שלבים, אי אפשר לעשות מעקפים, אין קיצורי דרך.
חייבים לעשות את העבודה.
ללכת.
או מה שנקרא "פול גז בניוטרל"
חבל על האנרגיה.
הדרך "הקצרה" תתגלה להיות ארוכה מאוד בסופו של דבר, כי אחרי שנוכחים לדעת שהיא לא הביאה אותנו למחוז חפצנו, אנחנו נהיה חייבים בכל מקרה להתחיל מההתחלה בדרך הארוכה.
יוצא, שהדרך הארוכה היא בסופו של דבר הקצרה ביותר.
ללמד ילד מיומנות חדשה, לוקח זמן והרבה סבלנות. למשל לשרוך שרוכים, צריך מיומנויות של מוטוריקה עדינה, קשר עין יד.
ללמוד בעצמנו מיומנות חדשה, לוקח זמן. מי שלמד נהיגה עם הילוכים יכול לזכור כמה קשה היה ללמוד את היחס הנכון בין הקלאצ' לגז בזינוק בעליה, כמה פעמים המנוע נכבה.
אבל ברגע שהמיומנות נרכשת, עושים את זה בלי לחשוב אפילו, תוך כדי הקשבה לרדיו, שיחה עם נוסע ליד, מוצץ לתינוק, במבה לילדה מאחור, ולגימה מהכוס קפה...
זה הודות למוח המדהים שלנו.
כל מיומנות חדשה שאנחנו רוכשים, כל למידה של מידע חדש, מתנחלת במוח שלנו בתיווך עצבי קבוע שנקרא מעגל סינפטי. מהרגע שהמעגל נוצר, הוא יכול לפעול באופן עצמאי מבלי שנקדיש למטלה מחשבה נוספת.
זו מתנה נהדרת מבורא עולם שיצר את המוח שלנו באופן כזה שאנחנו יכולים ללמוד משהו חדש מורכב מאוד, ואח"כ להיות מסוגלים לא רק לעשות אותו אוטומטית, אלא גם ללמוד משהו מורכב חדש נוסף.
מן הצד השני, כמו כל דבר, גם כאן יש צד שני למטבע: זה גם יכול לפעול לרעתנו.
מחשבות שהתקבעו לנו בראש בתוך מעגל סינפטי, מנהלות אותנו באופן אוטומטי מבלי שנהיה מודעים לכך אפילו.
אבל תמיד טוב לדעת שאפשר ל"הקליט" מחשבות חדשות רצויות יותר, על המחשבות הישנות הרצויות פחות, בתהליך של שינוי מודע.
אבל זה כבר סיפור לספר אחר... 😊
{
רעיונות דומים לאלה של הרבי מלובביץ' מובאים גם בספר נתיבות שלום של הרבי מסלונים, הרב שלום נח ברזובסקי זי"ע.
אנחנו בעיצומם של ימי בין המצרים, שלושת השבועות שבין יז' בתמוז לט' באב.
ימים קשים של כאב על אובדן נוראי. ימי פורענויות.
שעד היום בימינו אלה ימים שמתרחשים בהם אסונות כבדים לעם ישראל.
הרב מנחם וייס[7] מביא ממורו ורבו, הנתיבות שלום, סיפור על הפילוסוף היווני אפלטון, שראה את הנביא ירמיהו יושב ובוכה, ומקונן על חורבן בית המקדש.
מכיוון שידע והכיר את חוכמתו הגדולה של ירמיהו, הוא לא הבין איך זה שחכם כזה בוכה על קרשים ואבנים, על משהו שכבר קרה בעבר ואי אפשר לשנותו.
ירמיהו השיב לו שהוא לא יוכל להסביר לו מכיוון שהוא לא יוכל להבין.
איך אפשר להסביר לעיוור איך נראית שקיעה?
איך אפשר להסביר איך מרגישה לידה, למי שמעולם לא הרגישה לידה?
איך אפשר להסביר לגוי שמעולם לא חווה את האור האלוקי שהאיר לנו בזמן שבית המקדש היה קיים, אותו אור שהשרה עלינו הקב"ה במעמד הר סיני?
איך אפשר להסביר את ההשתוקקות הזו?
ילדים שבחיים לא טעם שוקולד לא ישתוקק לשוקולד.
אי אפשר להשתוקק למשהו שמעולם לא הרגשת, חשת, חווית.
הצער שלנו הוא על זה שזה עדיין לא קורה. שהגלות עדיין לא הסתיימה, וכל דמעה היא עוד לבנה בקירות הבית השלישי.
"כי יום זה (תשעה באב) הוא יסוד היסודות לבין בית המקדש ולבנין עם ישראל, כי אבלות היום הזה מצמיחה וממשיכה את הגאולה.
....הבכיה על ביהמ"ק איננה בכיה של חורבן, אלא בכיה של בנין הבונה וממשיכה את בנין ביהמ"ק העתיד.
ועפ"ז מבואר מד"א בחז"ל (פתיחה לאסתר ט') שבו ביום שחרב ביהמ"ק נולד מנחם, וכן איתא שבכל שנה בתשעה באב לאחר חצות היום מתחיל להתנוצץ אורו של משיח. שלכאו' י"ל מה שייך לידתו של משיח דווקא ליום זה. אלא כיון שביום זה מעוררים ישראל את התשוקה לגאולה ולבנין מיהמ"ק, וע"י ההשתוקקות הזאת הם מצמיחים את קרן הישועה.[8]"
ירמיהו הנביא לא משלים עם האובדן. לא מוכן לקבל אותו. לא בגלל שהוא מתאבל על מה שהיה, אלא בגלל שהוא לא משלים עם המצב, והבכי שלו הוא בכי של ציפייה לישועה.
מתוך אמונה ותקווה:
{
כותב הנתיבות שלום[11]: "ידועה היא האימרה בשם מרן הרה"ק מקוברין זיע"א שימי בין המצרים, תרועה ושברים, יום הכיפורים, סוכה וד' מינים הכל הכנה ל'אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים[12]'. מאמר זה מבטא היטב את תפקידם של ימי בין המצרים, שהרגשת הצער על שכינתא בגלותא אמור להביא להכשיר לחיות חיים של אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת, ויש לעמוד ולהתבונן בסוד המשמעות[13]."
כותב הנתיבות שלום: "והנה ענין ג' השבועות של בין המצרים, הוא ע"ד (על דרך) הכלל היודע בזריעה, שקודם כל צמיחה מחודשת יש בחי' (בחינת) העדר, שכדי הצמיח צריך גרעין הזרע להרקב לגמרי עד שלא תשאר בו כי אם קוסטא דחיותא ואז הוא מתחיל להצמיח מחדש. עד"ז (על דרך זה) בכל שנה ושנה בחיי עם ישאל מעת חורבן ביהמ"ק, ג' שבועות אלו המה בבחי' (בבחינת) העדר הקודם לצמיחה של השנה החדשה, שלאחר ת"ב כאשר מגיע לשיא של ההעדר מתחלת צמיחה חדשה. וכמד"א בעבודת ישראל מהרה"ק המגיד מקוז'ניץ זי"ע[14], שמיד אחר תשעה באב, בעשירי באב, מתחיל בנין המלכות, ומבאר, שיש נ' ימים מתשעה באב עד ר"ה, ואח"כ עשרת ימי תשובה המה י' ימים שבין ר"ה ויוהכ"פ, ואח"כ ד' ימים שבין יוהכ"פ לסוכות, ואח"כ ולקחתם לכם ביום הראשון הוא כנגד א', שאז מתמלא השם הק' אדנ-י שהוא השם הק' של מדת מלכות, ונמצא שבנין המלכות מתחיל מיד אחרי ת"ב. וכתב שם שביום ת"ב עצמו אחר חצות היום מתחילים לרדת הארות של ראש השנה. והיינו, כמבואר, שג' שבועות אלו הם בחי' העדר רקבון שלאחריהם מתחלת הצמיחה החדשה, בנין המלכות והארות השנה החדשה.[15]"
הרב וייס מסביר, ש-21 הימים שבין יז' בתמוז ל-ט' באב, הם כנגד 21 הימים שבין ראש השנה ושמחת תורה.
ימי האבל הם הכנה לימים גבוהים.
המצר הצר, התקוע, הקשה לזוז, מתהפך ורץ.... בריצה אחרי הקב"ה.
כל רודף ה' ישיג את ה-ו.ה.
מי שמצטערת ונלחץ במצר, ויש לה צער וצר לה המקום הזה – הצר יהפוף ל-רץ, ותוכל להשיג את הקב"ה, לתפוס אותו, להגיע אליו.
צריך ללכת את הדרך הארוכה הזו, כדי להגיע לגאולה.
אין קיצורי דרך.
{
בפרשת מסעי בני ישראל מצווים לגרש את שבעת האויבים שבארץ ישראל או שהקב"ה יגרש אותם מהארץ. "וְאִם־לֹ֨א תוֹרִ֜ישׁוּ אֶת־יֹשְׁבֵ֣י הָאָ֘רֶץ֮ מִפְּנֵיכֶם֒ וְהָיָה֙ אֲשֶׁ֣ר תּוֹתִ֣ירוּ מֵהֶ֔ם לְשִׂכִּים֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם לִצְנִינִ֖ם בְּצִדֵּיכֶ֑ם וְצָרְר֣וּ אֶתְכֶ֔ם עַל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֖ם יֹשְׁבִ֥ים בָּֽהּ׃ וְהָיָ֗ה כַּאֲשֶׁ֥ר דִּמִּ֛יתִי לַעֲשׂ֥וֹת לָהֶ֖ם אֶֽעֱשֶׂ֥ה לָכֶֽם׃ "
הרבי מלובביץ' כותב על כך: "המלחמה נגד שבעת עמי כנען, רומזת למאבק פנימי לעידון התכונות ('מידות') הלא רצויות של האדם."
שבע המידות שעליהם אנחנו עובדים כל הזמן, ובמיוחד בימי ספירת העומר.
כלומר, עלינו להילחם להיות בני אדם טובים יותר. לעבוד על עצמנו ללא הפוגה, ולהתקדם שלב אחרי שלב. 42 שלבים שבסופם ב'ה נהיה מלוטשים יותר, טובים יותר.
אנחנו הולכים במקביל: לאורך ולרוחב. לגובה ולעומק.... חיצוני ופנימי.
גם בדרך החיצונית של חניה ונסיעה, שבט ומטה.
וגם בדרך של עבודה על המידות, על האתגרים הפנימיים יותר שלנו.
{
צעד, זה הדבר הכי ראשוני כמעט.
מי לא יודע ללכת?
אבל מסתבר שצריך לדעת ללכת.
או לפחות לדעת באיזו דרך ללכת. לא כל הדרכים מובילות לרומא.... 😉
ראש חודש מנחם אב ביום שישי. "משנכנס אב (אמנם) ממעטין בשמחה.[17]" אבל זה לא אומר שלא צריך להיות בשמחה בכלל. אחרי הכל, אומר הנביא ישעיהו: "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ.[18]"
כתוב בגמרא: "מכאן אמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה ...[19]"
אומר הנביא זכריה: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי (יז' תמוז) וְצוֹם הַחֲמִישִׁי (ט' אב) וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי (י' תשרי) וְצוֹם הָעֲשִׂירִי (י' שבט) יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ.[20]"
שיהיה לנו חודש טוב, חודש של נחמה וגאולה.
{
רבות הדרכים[21]
שוב מזוודות קטנות פתוחות על המיטה שלי
אורזת את כל השקרים שכבר סיפרת לי
והסיפור אותו סיפור של מוות ופרידה
שלום געגועים להתראות לאהבה
הזכרונות מאחורי ישארו קפואים
חנות של מזכרות אקנה לי כמה חדשים...
ובטיסה אל תוך שמיים שצבועים שחור
אני נשבעת אף פעם לא להביט אחור
אתה וודאי ישן אז בטח לא תשמע אותי
אנ'לא בוכה צועקת ולא נשברת, לא חוזרת בי
החברים מאחורי ישארו שלך
במילא הם היו תמיד שם ורק בשבילך...
רבות הדרכים לאהוב אותך
ארוכה ביותר הדרך לשכוח
אהבנו עמוק אהבנו פתוח
אבל הכי בטוח זה מרחוק...
בכל סיום יש התחלה של משהו חדש
ומרחוק אפשר לראות את זה לא מטושטש
האהבה שלך אלי היתה לאזיקים
סגורה בתוך קופסא
נשארת תלויה כמו בובת חוטים
הכאבים מאחורי ישאירו בי סימן
רבות הן הדרכים וארוכות...אבל לאן?
רבות הדרכים לאהוב אותך...
שוב מזוודות קטנות פתוחות על המיטה שלי
אורזת את כל השקרים שכבר סיפרת לי
אתה וודאי ישן אז בטח לא תשמע אותי
אנ'לא בוכה צועקת ולא נשברת, לא חוזרת בי
הכאבים מאחורי ישאירו בי סימן
רבות הן הדרכים וארוכות...אבל לאן?
כן הכי בטוח זה מרחוק...
רבות הדרכים לאהוב אותך...
{
לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
פרויקט שיעורי יַהֲדוּת וְהוֹרוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.
על הנס הגדול שעשה איתי.
תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה
{
{
מקורות:
הרב אליהו, י. (ג' אב תשע"ז). משמעות האבלות - השתוקקות וגעגועים לבניין המקדש. 'נתיבות שלום' לבין המיצרים ושבת 'חזון'. [סרטון וידאו]. אוחזר מתוך http://meirtv.co.il/site/content_idx.asp?idx=37749&cat_id=5004
דף המקורות לשיעור הנ"ל אוחזר מתוךhttp://www.meirtv.co.il/upload/images/idx%2037749.pdf
דף המקורות לשיעור הנ"ל אוחזר מתוךhttp://www.meirtv.co.il/upload/images/idx%2037749.pdf
ברוד, מ. (עורך). (תשס"ז). שולחן שבת שיחות ורעיונות לפרשיות השבוע מעובדים מתוך אוצר שיחותיו של הרבי מליובאוויטש. פרשת מסעי - עמ' 319-316 עפ"י ליקוטי שיחות כרך כג', עמ' 224 וליקוטי שיחות כרך ב', עמ' 348. ישראל: מכון ליובאוויטש.
הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא רש"י כפשוטו: חמישה חומשי תורה עם ביאור המקרא בדרך הפשט, במדבר – פרשות מטות מסעי. עמ' תז-תפ. ירושלים: לשם ספרי איכות.
הרב גרין, י. (כסלו התשס"א). תניא לילדים לקוטי אמרים פרק א'. ישראל: יקותיאל גרין, מו"ל.
הרב חזיזה, ר. (אין תאריך). תורה מאירה. חומש במדבר. עמ' יט-כ. צפת: מוצרי איכות לנשמה.
מילר, ח. (2007) ניצוצות של חסידות לפרשת מטות ע"פ ליקוטי שיחות של הרבי מלובביץ' חלק כח', עמ' 344; קונטרס "החלצו" תרנ"ט; בתוך ספר במדבר, עמ' 235, מהדורת לבייב, קול מנחם. כפר חב"ד: הוצאת ספרים קה"ת.
מילר, ח. (2007) שם הפרשה לפרשת מטות ע"פ ליקוטי שיחות של הרבי מלובביץ' חלק יח', עמ' 4-382; בתוך ספר במדבר, עמ' 229, מהדורת לבייב, קול מנחם. כפר חב"ד: הוצאת ספרים קה"ת.
[7] הרב מנחם וייס, בני-ברק, תלמידו של הרבי מסלונים זי"ע, מחצרו של הרב קנייבסקי, ומרצה בערוץ 2000 ובהידברות.
בסרטון בווטסאפ
בסרטון בווטסאפ
[11] רבי שלום נח ברזובסקי (8 באוגוסט 1911, ברנוביץ, בלארוס - 8 באוגוסט 2000, ירושלים) היה האדמו"ר מסלונים, ולפני כן מקימה וראש הישיבה של ישיבת בית אברהם של חסידות סלונים. מחבר סדרת ספרי החסידות "נתיבות שלום".
[14] רבי ישראל הופשטיין מקוז'ניץ (1814-1737) היה מחשובי האדמו"רים בפולין בתחילת המאה ה-19, מתלמידי המגיד ממזריטש ורבי אלימלך מליז'נסק, חיבר ספרים רבים בחסידות ובקבלה, ידוע בכינוי המגיד מקוז'ניץ, מייסד חסידות קוז'ניץ.
[21] בשיעור הקשבנו לשיר "רבות הדרכים" ; מילים ולחן: דניאל סולומון ; ביצוע: דניאל סלומון ודנה עדיני ; מתוך האלבום "רבות הדרכים" 2002: https://www.youtube.com/watch?v=Dpu0Cc1ZQ1g&list=PLQOuYPC-uBKZ7tKTH9mpCmOHAdqUbGCp-&index=5
[© Smadar Prager, CGP]
Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה