יום רביעי, 4 ביולי 2018

יַהֲדוּת וְהוֹרוּת: הבית נחרב איך משקמים | פרשת פנחס | כ' בתמוז ה'תשע"ח

בס"ד

השיעור מוקדש לרפואה שלימה של שובה בת מיכל ולתוצאות טובות בבדיקות ורפואה שלימה של חנניה שלום הנרי בן מזל,
מרדכי בן מלכה ואפרים אפי בן חנה בתוך שאר חולי עמו ישראל
­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת פנחס
הבית נחרב! איך משקמים?
איך זה קורה שבית נחרב?
ולמה לא ראינו את זה מגיע?
ואיך בכלל הגענו עד הלום?
ומה עושים עכשיו?
 
אנחנו בימים שבין המֵצַרים, ואנחנו מֶצֶרִים על כך כל-כך!
איך חוסר שליטה ביֵצָרִים הביאה אותנו הלום?

אנחנו בתקופה שנקראת בין המֵצַרים. 
מה זה אומר? מֵצַר בצד אחד ומֵצַר בצד השני.

חמש פורענויות מן הצד הזה, וחמש פורענויות מן הצד השני: ואנחנו באמצע.
והמקום צַר כל-כך.

כתוב במשנה במסכת תענית: "חמשה דברים ארעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב.
בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל.
בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר.
משנכנס אב, ממעטין בשמחה. [1]"

כותב הרב לאו: "יום שבעה עשר בתמוז הוא יום מועד לפורענות בתולדות ישראל, ובדברי הימים שלו זכורות חמש פורענויות (בחינת "מגלגלין חובה – ליום חייב") שפורטו במסכת תענית:"
1.      משה רבנו שבר את הלוחות הראשונים כשירד מההר וראה את חטא העגל.
2.      הושבתה מלאכת הקודש בבית המקדש הראשון: בטל קורבן התמיד. מכיוון שהעיר היתה במצור, לא היתה יותר אספקת כבשים להקרבת שני קורבנות התמיד היומיים. זה היה סימן לתחילת הקץ.
3.      הובקעה העיר: חומות העיר ירושלים הובקעו – החומה השלישית והאחרונה נפרצה ע"י טיטוס מלך רומי ב-י'ז בתמוז.
4.      אֱפּוֹסְטֶמוּס, אחד מהנציבים של אנטיוכוס מלך יוון, שרף את התורה בתאריך הזה. זה היה סמל לגזירות השמד , והיה אחד המדרבנים העיקריים לפרוץ מרד החשמונאים.
5.      הועמד צלם בהיכל!
יש גורסים שזה היה אֱפּוֹסְטֶמוּס בימי בית שני, ויש דעה אחרת שמקורה בתלמוד הירושלמי שאת הצלם העמיד דווקא מנשה מלך יהודה ששלט בימי בית ראשון והיה נודע בהיותו שופך דמים ומרבה בעבודה זרה.

חמש פורענויות ארעו לאבותינו בתשעה באב:
א.     נגזר על אבותינו, דור המדבר, שלא יכנסו לארץ ישראל .
בעקבות העונש על חטא המרגלים ומרד העם נגד הכניסה לארץ, כשגזר עליהם הקב"ה שיסתובבו במדבר 40 שנה, התכנסו כולם בפתחי אוהליהם וביכו את מר גורלם: "
וַתִּשָּׂא֙ כׇּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַֽיִּתְּנ֖וּ אֶת־קוֹלָ֑ם וַיִּבְכּ֥וּ הָעָ֖ם בַּלַּ֥יְלָה הַהֽוּא׃[2]"
וחכמינו ז"ל אמרו כי ליל תשעה באב היה זה, שאמר להם הקב"ה: "אתם בכיתם בכיה של חינם ואני אקבע לכם בכיה לדורות[3]".
ב.      חורבן בית המקדש הראשון - חילות בבל נכנסו להיכל בית-המקדש והציתו אש במקום הקודש.
ג.      חורבן בית המקדש השני - הבית השני נחרב - ע"י המצביא הרומי טיטוס.
ד.      נלכדה ביתר - ביום זה, בימי מלחמת בר כוכבא נגד הרומאים, נפל מבצרם החזק של היהודים בעיר ביתר, שמלבד היותה מרכז אוכלוסין היוותה גם מרכז תורני-רוחני גדול שהזין את כל יושבי הארץ. בנפילת ביתר איבדו היהודים את תקוותם לנצח במלחמה.
ה.     נחרשה ירושלים לאחר החורבן - הרומאים לא הסתפקו בשלילת זכויות עם ישראל על אדמתו אלא שלחו גם יד זדונית בליבה של ירושלים. הם חרשו את אדמתה וכמעט שלא השאירו בה כל שריד. בכך התממשה נבואת מיכה ; " צִיּוֹן - שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ[4]".

{

אז אנחנו עומדים בין המֵצַרים.                       באמצע.                                וזה לוחץ!

ולא רק לוחץ, זה מפחיד. כי כל-כך הרבה דברים רעים קרו בימים ההם, ומאז בכל הזמנים,
וגם בזמן הזה: ידוע שבתקופה הזו מתרחשות הכי הרבה טביעות בים.

כי כשעומדים במקום לוחץ ומרגישים שאין בו מוצא – עושים דברים אימפולסיביים.
עושים דברים שבמצבים רגילים אולי לא היינו עושים.

כשמגיעים למקום שבו עומדים בקצה של הקצה, בשיא השיאים, ואין לאן ללכת –----
או שנשברים, או ששוברים.

{

לפעמים דברים מגיעים עד לקצה של הקצה, "כָּלוּ כָּל הַקִּצִּין[5]", אנחנו אומרים.
"אמר רב: כָּלוּ כָּל הַקִּצִּין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים".
פירוש: כעת שעברו כל הזמנים שהיו מוכשרים לביאת המשיח בפני עצמם לא קשר למעשי ישראל, כעת מתחייבת ביאת המשיח רק ע"י תשובה ומעשים טובים.

מה זאת אומרת?
עפ"י חז"ל, יש שתי אפשרויות לאופן שבו אמור המשיח להגיע, וכך כתוב:
"הַקָּטֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאֶ֔לֶף וְהַצָּעִ֖יר לְג֣וֹי עָצ֑וּם אֲנִ֥י ה' בְּעִתָּ֥הּ אֲחִישֶֽׁנָּה׃[6]"

הגמרא בסנהדרין[7] מסבירה את הפסוק:  "אמר רבי אלכסנדרי: רבי יהושע בן לוי רמי,
כתיב (ישעיהו ס') 'בְּעִתָּ֥הּ', וכתיב, 'אֲחִישֶֽׁנָּה'!               זכו - 'אֲחִישֶֽׁנָּה', לא זכו - 'בְּעִתָּ֥הּ'.
אמר רבי אלכסנדרי: רבי יהושע בן לוי רמי,
כתיב (דניאל ז' יג') 'וְהִנֵּה עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּ֔א כְּבֶן אִישׁ בָּא[8]', וכתיב (זכריה ט' ט') 'עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר'! –
זכו – 'עִם־עֲנָנֵ֣י שְׁמַיָּ֔א'    ,     לא זכו - 'עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר'."

הגאולה ב"אֲחִישֶֽׁנָּה", קודם זמנה הקבוע מראש (שאותו אין איש יודע),
היא זכות והיא גאולה הבאה בקלות ובנעימות, "עִם־עֲנָנֵ֣י שְׁמַיָּ֔א",
והגאולה ב"בְּעִתָּ֥הּ" ובזמנה היא קשה יותר, בעניות ובדלות, "עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר" עם הרבה חבלי לידה, חבלי משיח ארוכים קשים ומייגעים.

{

אנחנו עומדים באמצע. בין המֵצַרים.       אבל איך הגענו לכאן?        
לא קראנו נכון את הסימנים. או שהתעלמנו מהם. אבל הם היו שם. הסימנים.

38 שנה מטיילים העם במדבר והתורה לא מספרת לנו שום דבר על זה. חטא המרגלים בשנה השניה, והופ, אנחנו בכניסה לארץ ישראל, הסתיים המסע של ה-40 שנה.
בפרשת קורח, פרשת המרידה הגדולה, פרשת המחלוקת הענקית, היינו אחרי העם שמתאוננים על שאין בשר, ומרים שלוקה בצרעת על לשון הרע (פ' בהעלותך), היינו אחרי חטא המרגלים (פ' שלח לך), ואז בפרשה הבאה, (פ' חוקת) מרים נפטרת, אהרון נפטר ומשה מכה על הסלע.
מגפות, מלחמות, בלק בלעם, קללות,..... בני ישראל חוטאים מנאפים עם בנות מדיין, נכנסים אליהן לאוהל, אוכלים איתן, עובדים את העבודה הזה שלהן.....
והכל הולך וסוגר על בני ישראל, המקום הופך להיות צר יותר יותר.
חופש הבחירה כאילו נעלם.
פשוט עושים, כי כולם עושים. הולכים בעיוור אחרי העדר.
וההקצנה ממשיכה.
דברים שפעם היו טאבו, הופכים נורמליים.
וקשה כבר להכיר את הבית הזה.

ואז קורה דבר לא יאומן, נשיא שבט שמעון נואף עם בת מלך צור, בפרהסייה, בלב המחנה, לעייני כולם.
"וְהִנֵּ֡ה אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל בָּ֗א וַיַּקְרֵ֤ב אֶל־אֶחָיו֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֔ית לְעֵינֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וּלְעֵינֵ֖י כׇּל־עֲדַ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֑ל.[9]"
"וְשֵׁם֩ אִ֨ישׁ יִשְׂרָאֵ֜ל הַמֻּכֶּ֗ה אֲשֶׁ֤ר הֻכָּה֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֔ית זִמְרִ֖י בֶּן־סָל֑וּא נְשִׂ֥יא בֵֽית־אָ֖ב לַשִּׁמְעֹנִֽי׃
וְשֵׁ֨ם הָֽאִשָּׁ֧ה הַמֻּכָּ֛ה הַמִּדְיָנִ֖ית כׇּזְבִּ֣י בַת־צ֑וּר רֹ֣אשׁ אֻמּ֥וֹת בֵּֽית־אָ֛ב בְּמִדְיָ֖ן הֽוּא׃[10]"

שיא שיאי הגועל נפש!   
עד לאן הלכתם?
כמה צַר כמה צַער. אתם לא מסוגלים לשלוט ביֵצָרִים שלכם?

{

כל פרשת בלק מלאה סימנים של קָצֵה.
"וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי. וַיָּ֨גׇר מוֹאָ֜ב מִפְּנֵ֥י הָעָ֛ם מְאֹ֖ד כִּ֣י רַב־ה֑וּא וַיָּ֣קׇץ מוֹאָ֔ב מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃[11] "
"וַיִּשְׁמַע בָּלָק כִּי בָא בִלְעָם וַיֵּצֵא לִקְרָאתוֹ אֶל עִיר מוֹאָב אֲשֶׁר עַל גְּבוּל אַרְנֹן אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַגְּבוּל.[12]"
"וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם.[13]"
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק [לְכָה] (לך) נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה וְקׇבְנוֹ לִי (מפרש"י: לשון ציווי, קללהו לי) מִשָּׁם.[14]"

הכתובת היתה על הקיר:
זה התחיל בקטן: מתלונות, וחוסר מרוצות,          ללשון הרע קטנה ותמימה של מרים,
ותפח: ללשון הרע של המרגלים,         ללב הרע של קורח,
צרות בצרורות: מרים מתה, אהרון מת, משה מגיע לידי כעס....
ואז הסימנים הופכים ברורים פחות, מאחורי הקלעים: השנאה של בלק,               הפה הרע של בלעם,
ואז החורבן:              זנות, אכילה מסואבת, עבודה זרה,                ו—הפקרות מינית בפרהסיה.

הגענו לקצה של הקצה: "כָּלוּ כָּל הַקִּצִּין"! ממש!

{

ואז קם גיבור פרשת השבוע שלנו פִּֽינְחָ֨ס[15] בן אלעזר בן אהרון הכהן עושה משהו.
הוא לא מוכן לראות את העם שלו נשבר, אז הוא
קם ושובר את הכלים, את הכללים:
"וַיַּ֗רְא פִּֽינְחָס֙ בֶּן־אֶלְעָזָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵ֑ן וַיָּ֙קׇם֙ מִתּ֣וֹךְ הָֽעֵדָ֔ה וַיִּקַּ֥ח רֹ֖מַח בְּיָדֽוֹ׃
וַ֠יָּבֹ֠א אַחַ֨ר אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־הַקֻּבָּ֗ה וַיִּדְקֹר֙ אֶת־שְׁנֵיהֶ֔ם אֵ֚ת אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־הָאִשָּׁ֖ה אֶל־קֳבָתָ֑הּ וַתֵּֽעָצַר֙ הַמַּגֵּפָ֔ה מֵעַ֖ל בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃[16]"
זהו זה! חייבים לעשות לזה סוף.
הגענו לקצה של הקצה: "כָּלוּ כָּל הַקִּצִּין"! ממש!

ואז הכל נעצַר! כמה צַר כמה צַער.
מעשים כאלה קיצוניים דורשים התייחסות קיצונית לא פחות.
והוא לוקח את הרומח, ומשפד אותם באברי המין שלהם:
מפרש"י: "אֶל־קֳבָתָ֑הּ – כמו: והקבה, כיון בתוך זכרות של זמרי ונקבות שלה וראו כולם שלא לחנם הרגו..."

לפני שההתדרדרות תעבור את נקודת האל-חזור. לפני שלא תהיה עוד תקנה.
כשמשהו נשבר עוד אפשר לתקן, אבל כשהוא מתרסק למיליוני רסיסים – אי אפשר לתקן.

{

כמה פעמים אני רואה אצלי על הספה זוגות שמגיעים מאוחר מידי.
למה לא התעוררתם לפני כמה שנים? כשהרגשתם שמשהו חורק? שמשהו לא זורם טוב כמו פעם?
למה זה היה צריך להגיע למצב שהוא בוגד בך, ושאת בוגדת בו?
למה לא ידעתם להשכיל לתקן כשעוד אפשר היה, כשעוד היתה תקנה?
כשהפגיעה לא היתה כזו עצומה, כשהבגידה עוד לא התרחשה, כשלא היה אמון לתקן, אלא יחסים.
למה לא התייחסתם לבעיה בתחילתה, או אפילו באמצע?
למה חיכיתם שהכל יגיע לקָצֵה.

כמה פעמים אני רואה הורים שיש להם בעיות עם הילדים שלהם מגיעים מאוחר מידי.
איפה הייתם עד עכשיו?
כמה אפשר לקבור את הראש החול כמו בת יענה?
יחסים זה לא כאב ראש שאפשר לחכות שהוא יעבור.
אם לא מטפלים בזה , זה בדר"כ נהיה רק יותר גרוע.
למה אתם לא שמים לב לסימנים שבדרך. למה מחכים עד שזה מגיע לקָצֵה של הקָצֵה.

{

"פִּֽינְחָ֨ס בֶּן־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת־חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹא־כִלִּ֥יתִי אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי׃
לָכֵ֖ן אֱמֹ֑ר הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן ל֛וֹ אֶת־בְּרִיתִ֖י שָׁלֽוֹם׃
(מנחת יהודה: "הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן ל֛וֹ אֶת־בְּרִיתִ֖י שָׁלֽוֹם שלום – לפי שכפיו נגואלו בדם וכהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו והיה מתירא שמא יפסיד כהונתו לכך נתן לו הקב״ה את בריתו שלם.")
וְהָ֤יְתָה לּוֹ֙ וּלְזַרְע֣וֹ אַחֲרָ֔יו בְּרִ֖ית כְּהֻנַּ֣ת עוֹלָ֑ם תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר קִנֵּא֙ לֵֽאלֹקָ֔יו וַיְכַפֵּ֖ר עַל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃[17]"
 (מפרש"י: " בְּרִ֖ית כְּהֻנַּ֣ת עוֹלָ֑ם – שאף על פי שכבר נתנה כהונה לזרעו של אהרן לא ניתנה אלא לאהרן ולבניו שנמשחו עמו ולתולדותיהם שיולידו אחר המשחן אבל פינחס שנולד קודם לכן ולא נמשח לא בא לכלל כהונה עד כאן, וכן שנינו בזבחים (בבלי זבחים ק״א:): לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזימרי.")

אנחנו בדר"כ יודעים שקנאה זה דבר שלילי.
"רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר, הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם:[18]"
שלוש מידות שאם האדם עושה בהן שימוש רע, הרי שהוא מדרדר את עצמו למצב שהוא מאבד את עצמו, ובכל הוא יוצא מן העולם.
הקנאה ראשונה, כי היא מגיעה מהנפש. ואם זו מתקלקלת, קשה מאוד לתקן.
התאווה, באה מן הגוף, והכבוד מהשכל.

כתוב במשלי: "חַיֵּי בְשָׂרִים לֵב מַרְפֵּא וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה.[19]"
"אמר רבי אחאי - ורקב עצמות קנאה כל מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו מרקיבים כל שאין לו קנאה בלבו אין עצמותיו מרקיבים.[20]"

ואנחנו יודעים שיש גם קנאה חיובית:
כתוב: "קִנְאַת סוֹפְרִים תַּרְבֶּה חָכְמָה[21]", זו קנאה שדוחפת את האדם לשפר את עצמו, ללמוד עוד, לדעת עוד. זו קנאה חיובית.

אז איך זה שפנחס פעל מתוך כעס גדול, ומתוך קנאה, שזוהי קנאה שלילית ובכל זאת שיבח אותו הקב"ה?
יש דרך לקחת קנאה שלילית ולהפוך אותה להיות קנאה חיובית[22].
כי יש הבדל בין קנאה לקנאה.
הקנאה היחידה שאין לה תקנה היא קנאה הנובעת מתוך שנאה. כתוב[23]: "לכל השנאות יש תקנה, חוץ משנאה הבאה מחמת קנאה, שאין לה תקנה לעולם."

כתוב במשלי: "חַיֵּי בְשָׂרִים לֵב מַרְפֵּא וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה.[24]"
"אמר רבי אחאי - ורקב עצמות קנאה כל מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו מרקיבים כל שאין לו קנאה בלבו אין עצמותיו מרקיבים.[25]"

למה דווקא עצמות? למה הקנאה גורמת לעצמות של האדם להירקב?
כי מדובר כאן בעצם (😉) בעצמיות של האדם. בחלק הכי פנימי והכי בסיסי של האדם.
כשמישהו עסוק כל הזמן באחרים, במה שיש או אין להם, הוא לא עסוק בעצמו.
הוא מאבד את העצמיות שלו.
עצם איבוד העצמיות הוא כמו ריקבון שגורם לאובדן הדבר, לאובדן העצם.
כשלאדם לא טוב, והוא רוצה דברים אחרים ממה שיש לו, בית, אוטו, אישה, עבודה, חשבון בנק, גזרה,....
משהו אחר שאין לו – העצמיות שלו נעלמת, כי לא טוב לו עם עצמו!
                                                                                                          
לקנאה הזו, יכולה להיות תקנה.
במקום לחשוב שהאדם האחר עושה את מה שהוא עושה בשביל כבוד, או תשומת לב,
במקום לחשוב שהאדם משקיע אבל לא בצורה אמיתית,
לנסות לתת לאדם השני קרדיט, שהוא עושה בשביל העניין עצמו, אפילו אם זה רק חיצוני,
כי עצם העשייה, נובעת מתוך העצמי שלו, וזו העצמיות שלו.
זו הזדמנות בשבילי לעבוד על עצמי שיש מישהו שעושה יותר ממני,
במקום לקנא, ולהרגיש שהוא מאיים לי על המציאות שלי, על העצמיות שלי,
להפוך את זה – להבין שעצם זה שאני מזהה את זה, ואפילו מתוך קנאה, זה אומר שיש בי את זה.
שגם אני יכולה לעשות.
במקום לקנא מתוך שנאה, טינה... להפוך את זה לשנאת סופרים, לעשות גם.
במקום ריקבון בעצמות, להפוך את זה למנוף של עשייה, שעם הזמן, ירפא את העצמי שלי, את העצמות שלי.

יש סיפור על אחד הרבנים של חב"ד, שעבד בחצר וראה את שני הבנים שלו משחקים בחצר.
לאח הגדול לא היה לו נוח עם זה שהוא ואחיו הצעיר ממנו באותו גובה.
הלך וחפר בור קטן ואמר לאחיו לעמוד בו, כדי שיוכל לעמוד לידו ולהרגיש גבוה.
הרבי שעבר בחצר וראה את זה, קרא בערב לבן הגדול ושאל אותו במה שיחקו, ואז אמר לו: אם אתה רוצה להיות יותר גבוה, במקום לחפור בור , אתה יכול לעלות על שרפרף.

{

ואחרי שהסערה שככה, לקראת סוף הפרשה, מתקיים שוב מפקד.
"וַיְהִ֖י אַחֲרֵ֣י הַמַּגֵּפָ֑ה  וַיֹּ֤אמֶר ה'֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה וְאֶ֧ל אֶלְעָזָ֛ר בֶּן־אַהֲרֹ֥ן הַכֹּהֵ֖ן לֵאמֹֽר׃
שְׂא֞וּ אֶת־רֹ֣אשׁ׀ כׇּל־עֲדַ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֗ל מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֛ה וָמַ֖עְלָה לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם כׇּל־יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵֽל׃[26]"
רש"י מסביר: "משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה אותן לידע מניין הנותרות."
כמו אחרי כל טראומה, כל משבר, תאונה....
קודם כל מוודאים שכולם נמצאים, שכולם בסדר, שכולם שלמים, שאין יותר נפגעים.
עומדים קרוב אחד לשני, מסתכלים בעיניים, מתחבקים, מנחמים אחד את השני.
ואז מתחילים לתכנן את ההמשך.

מה שהיה היה. צריך ללמוד משגיאות העבר, אבל אי אפשר להתפלש בהן. זה לא יעיל.
צריך להסיק מסקנות, ולהבין שעכשיו זה מה שיש.
קדימה. ממשיכים.
איך?
חוזרים לבסיס. למה שאיחד אותנו מההתחלה.

{

אחת השאלות שאני שואלת כל זוג שמגיע אלי אחרי שכל צד שופך את כל הטענות והבעיות היא:
"ספר/י לי איך נפגשתם?"
ומיד כל הבעת הפנים משתנה: חיוך, הגוף מתרווח והופך נינוח יותר,
הם מסתכלים אחד על השניה, הם רואים בעיניים של האחר את מי שהיו אז, בהתחלה, כשעוד הכל היה ורוד.
עצם התזכורת הזו, עושה שינוי לא רק במה שקורה בדקות האלה, אלא עוזר להם לשים דברים בפרופורציה: זה אנחנו, הזוג הזה שאוהב, שאהב, שיש לו הסטוריה ועבר,
אנחנו יכולים להחזיר את זה. אולי. הלוואי. בע"ה.
פתאום יש תקווה. שלא היתה קודם לכן.

גם בפרשה שלנו הבסיס הוא קודם כל להזכיר איך נפגשנו.
זוהי משפחת חצרוני, שבאה ממשפחת אליאב, שהגיע מראובן.
זוהי משפחת זרחי, שבאה ממשפחת יכין, שהגיעו מגד.
וכיוב'

{

השלב הבא הוא חזרה לבסיס:
לחזור לכל ההרגלים, על כל מה שרגילים בו, חזרה למה ששומר על השגרה של החיבור בינינו, בינינו ובין הקב"ה.

בפרשה שלנו התורה מפרטת את הקורבנות, המנחות והנסכים שיש להביא ולהקריב במועדים השונים.
המועדים, הם השגרה, ההרגלים, הרְגלים:
קורבן התמיד הקרב בכל יום שחרית ומנחה, מוספי השבת ומוספי ראש חודש, קורבנות הפסח, חג הביכורים, ראש השנה, יום הכיפורים, חג הסוכות ויום שמיני עצרת החותם את חג הסוכות. כל חג ומועד וקורבנותיו.

ואצלנו, לחזור לבסיס. אל עצמכם. לעצמיות שלכם. למה שעשה אתכם הזוג הזה שבחר להתחתן.
לדאוג לזוגיות שלכם, לחברות שלכם.
להבין ששגרת החיים יש לה נטייה להרחיק אותנו אחד מהשני, וכדי שלא נגיע לקצוות, לדברים קיצוניים, לקצה.... צריך שיהיה לנו קורבן תמיד.

אצל הרבי מלובביץ זה היה 20 דקות כוס תה עם אשתו כל יום.
כך כתוב על הכריכה האחורית של הספר "14 כוסות תה בשבוע" מאת הרב שניאור אשכנזי:
ק
רדיולוג אמריקאי פנה אל הרבי מלובביץ וביקש את עצתו. "מבחינה מקצועית אני חש סיפוק רב. רכשתי שם בינלאומי כמנתח לב בכיר ומגיעות אלי פניות מקצועיות מכל רחבי העולם. אבל מבחינה משפחתית אני שרוי בתסכול ובתחושת החמצה. שעות העבודה נמשכות אל תוך הלילה ואל סופי השבוע, ואני כמעט ולא פוגש באשתי וילדיי. שני התחומים חשובים לי מאוד ואני לא מצליח למצוא את האיזון הנכון ביניהם."
"גם אני מתמודד עם אותה שאלה." השיב הרבי, "וזה הפתרון שלי: אני מקפיד לשבת עם רעיתי, הרבנית, לעשרים דקות רגועות ליד כוס תה מדי ערב וערב, ועשרים הדקות הללו יקרות בעיניי כמו 'הנחת התפילין' בבוקר."
שבעה ימים בשבוע, כל יום הרבי והרבנית שותים כל אחד כוס תה אחת,
ביחד אלה: 14 כוסות תה.

{

וכשגם אנחנו נגיע לקָצֵה, לקָצֵה של הקָצֵה, לקָצֵה של הגלות הזו, גם לנו יתהפכו הקללות לברכות – כי בסוף אין לזה ברירה אחרת,
בסוף מגיע פנחס ושובר את תהליך ההתדרדרות, הוא עושה מעשה קיצוני,
וגם לנו, בקָצֵה של הגלות הזו, הכל מתהפך:

"כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי (יז' בתמוז) וְצוֹם הַחֲמִישִׁי (ט' באב) וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי (ג' בתשרי: צום גדליה) וְצוֹם הָעֲשִׂירִי (י' בטבת: מצור נבוכדנצר על ירושלים) יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ (מלבי"ם[27]: שאז תהיה גאולה שלימה ויחדלו דברי הצומות וזעקתם.).[28]"

"הַקָּטֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאֶ֔לֶף וְהַצָּעִ֖יר לְג֣וֹי עָצ֑וּם אֲנִ֥י ה' בְּעִתָּ֥הּ אֲחִישֶֽׁנָּה׃[29]"

הרב מיכאל לייטמן מלמד שמשבר בעברית זה השם של האבנים שהנשים היו עומדות עליהם בלידה:
המילה "משבר" ביוונית עתיקה, פירושה החלטה, נקודת מפנה – כלומר, לידה חדשה.
בעברית, "משבר" הוא המקום שבו נוצרים חיים חדשים: כיסא היולדת.
אישה יולדת נקראת "יושבת על המשבר".
רש"י כותב על הפסוק: "וַיֹּ֗אמֶר בְּיַלֶּדְכֶן֙ אֶת־הָֽעִבְרִיּ֔וֹת וּרְאִיתֶ֖ן עַל־הָאׇבְנָ֑יִם אִם־בֵּ֥ן הוּא֙ וַהֲמִתֶּ֣ן אֹת֔וֹ וְאִם־בַּ֥ת הִ֖וא וָחָֽיָה׃ [30]" ; "על האובנים – מושב האשה היולדת, ובמקום אחר קורהו משבר (מלכים ב י״ט:ג׳: וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֗יו כֹּ֚ה אָמַ֣ר חִזְקִיָּ֔הוּ יוֹם־צָרָ֧ה וְתֽוֹכֵחָ֛ה וּנְאָצָ֖ה הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֣י בָ֤אוּ בָנִים֙ עַד־מַשְׁבֵּ֔ר וְכֹ֥חַ אַ֖יִן לְלֵדָֽה׃ מפרש"י: עד משבר – עד צרה הדומה לאשה יושבת על משבר ואין בה כח לילד, משבר, שם מושב אשה הכורעת לילד.)".

לכל משבר יש פוטנציאל של לידה חדשה.

{

רק הלב יודע[31]


לא פחדתי להתחיל הכל מהתחלה
אבל לא שמעתי מצדך אף לא מילה
אולי, אז לא ידעתי
לא שיקרתי לך אל תכני אותי רמאי
רק רציתי להמשיך ולהיות איתך
אולי אז לא ידעתי

רק הלב יודע
כמו קוסם להעלם
הוא נשבר לרסיסים בתוך תוכו פנימה
אבל בחוץ נשאר שלם

לא חשבתי אף לרגע לבקש סליחה
להכות על חטא שלא חטאתי ממילא
אולי אז לא ידעתי
לא יכולתי שוב ושוב לרצות שתחבקי
לא יכולתי לדבר תמיד רק עם עצמי
אולי אז לא ידעתי

רק הלב יודע...

במיטה אותה חלקנו היה כבר מישהו אחר
אז לא ידעתי

{

לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה

שיעור
 ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת מועבר לנשים בע"ה ב'נ כל יום שלישי בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.

פרויקט שיעורי ­יַהֲדוּת וְהוֹ­רוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.

תגובות הארות והערות יתקבלו בשמחה

{

מקורות:

הרב ארצי, מ. (כא' בטבת ה'תשס"ג, 26.12.2002). תשעה באב – תענית. אוחזר מתוך https://www.kipa.co.il/יהדות/חגים/תשעה-באב/תשעה-באב-תענית/

הרב אשכנזי, ש. (תשע"ח-2018). 14 כוסות תה. ישראל: חב"ד, אגף מבצעי תורה.

הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא: חמישה חומשי תורה עם ביאור המקרא בדרך הפשט, במדבר – פרשת פנחס. עמ' שנז-תו. ירושלים: לשם ספרי איכות.

הרב לייטמן, מ. (2.10.2011). "משבר" = לידה חדשה. אוחזר מתוך http://laitman.co.il/משבר-לידה-חדשה/

הרב לאו, י.מ. (מייזליש, ש. עורך). (1998). יהדות הלכה למעשה. עמ' 305-304. ישראל: מודן הוצאה לאור.

סגל הלוי, א. להרפות מקנאה. http://tora.us.fm/tnk1/ktuv/mjly/mj-14-30.html

חב"ד: תשעה באב על רגל אחת. אוחזר מתוך http://www.chabadonweb.com/contents.asp?aid=11333





[1]  תענית ד' ו'
[2]  במדבר יד' א'-ד'
[3]  מסכת תענית דף כט'
[4]  מיכה ג' יב': "לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַ‍ִם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר."
[5]  בבלי, סנהדרין דף צא' גמרא ב' (פירוש: ויקימילון).
[6]  ישעיהו ס' כב'
[7]  צ"ח ע"ב
[8]  במקור בארמית: "וַאֲרוּ֙ עִם־עֲנָנֵ֣י שְׁמַיָּ֔א כְּבַ֥ר אֱנָ֖שׁ אָתֵ֣ה"
[9]  במדבר כה' ו'
[10]  שם, שם יד'-טו'
[11]  שם, כב' ב'-ג'
[12]  שם, שם לו'
[13]  שם, שם מא'
[14]  במדבר כג' יג'
[15] פ' פִּֽינְחָ֨ס: במדבר כה' י' -- ל' א' (8/10)
[16]  שם, שם ז'-ח'
[17]  במדבר כה' יא'-יג'
[18]  אבות ד' כא'
[19] משלי יד' ל'
[20]  שבת קנב' ב'
[21]  בבלי, בבא בתרא, כא' א'
[22]  עפ"י רעיון של ד"ר יחיאל הררי (סרטון בפייסבוק)
[23]  השוה מבחר הפנינים שער מח. כד הקמח אות קנאה.
כך אמר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ (ספר השיחות תש"ב עמ' 59 ואילך) בעניין ההתנגדות לתורת החסידות, שהתנגדות זו מקורה בקנאה.
[24] משלי יד' ל'
[25]  שבת קנב' ב'
[26]  במדבר כו' א'-ב'
[27] רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר (1879-1809) היה רב יליד ווהלין, מפרשני המקרא והפוסקים האחרונים. פעל באימפריה הרוסית, בפרוסיה וברומניה. (ויקיפדיה).
[28]  זכריה ח' יט'
[29]  ישעיהו ס' כב'
[30]  שמות א' טז'
[31]  בשיעור הקשבנו לשיר "רק הלב יודע" ; מילים, לחן וביצוע: פבלו רוזנברג, מתוך האלבום "רק הלב יודע" 1995: https://www.youtube.com/watch?v=WQPq4gjkZt4

[© Smadar Prager, CGP]



Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה