מפרש"י בפשטות: לנו, לעם היהודי,
בניגוד לגויים, התורה איננה מטמון חבוי, ואין צורך לעלות לשמים או לחפש אחריה מעבר
לים. היא ניתנה לנו גם בכתב וגם בע"פ. היא נגישה, ברת השגה, היא קרובה ממש.
משה רבינו מפציר
בנו שנזכור תמיד שגם אם נדמה לנו שהמצוות הכתובות בתורה מתאימות ליצורים לא
אנושיים שגרים בשמים או מעבר לים, זו אשליה. זו לא האמת.
האמת היא שאין
בתורה שום דבר מאגי או לא טבעי. היא מיועדת לנו, לעם היהודי, ומתאימה לנו כמו
כפפה, קרובה קרובה, כמו עור שני.
האמת היא שהתורה
מאוד ארצית, וקשורה לכאן, לעולם שלנו, לדברים שאנחנו בהחלט יכולים - ואם רק נשקיע
מאמץ – להרגיש בלבנו, ולהגיד בפינו, ולקיים ולעשות.
זה לא בשמים! -- עכשיו אנחנו גם יודעים
מאיפה הגיע הביטוי... 😉
גם כהורים אנחנו צריכים
לזכור לא רק את גודל התפקיד המוטל על כתפינו: לגדל את הדור הבא בשרשרת הדורות
המשמרים את הברית ומחזיקים את התורה שניתנה לכולנו בהר סיני ובערבות מואב, כשאתם
ניצבים כולכם הדורות שהיו והדורות שיהיו: "וְלֹ֥א אִתְּכֶ֖ם
לְבַדְּכֶ֑ם אָנֹכִ֗י כֹּרֵת֙ אֶת־הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֔את... כִּי֩ אֶת־אֲשֶׁ֨ר
יֶשְׁנ֜וֹ פֹּ֗ה עִמָּ֙נוּ֙ עֹמֵ֣ד הַיּ֔וֹם לִפְנֵ֖י ה' אֱלֹקֵ֑ינוּ וְאֵ֨ת
אֲשֶׁ֥ר אֵינֶ֛נּוּ פֹּ֖ה עִמָּ֥נוּ הַיּֽוֹם׃" (דברים
כט' יג'-יד')
אלא שהתפקיד הזה,
של להיות הורים, גם הוא לא בשמים, אפילו שלפעמים הוא מרגיש גדול מידי, קשה
מידי, מסובך מידי, כואב מידי, מורכב מידי.
אז זהו. שלא. הוא
לגמרי אפשרי.
הרב
ישראל מרוז'ין זצ"ל
אומר: "אנחנו
מלומדים שהקב"ה לא מוריד לעולם ניסיון או קושי לאדם אלא אם כן הוא יכול לעמוד
בו!"
כל מה שצריך כדי
שהתפקיד ההורי יהיה בבחינת לַעֲשֹׂתֽוֹ, זה להרגיש בלב, ולדבר בפה.
להרגיש בלב
ברוב המקרים
התחושות האישיות של ההורה, המתעסקות בצרכים הפרטיים שלו, מצמצמות את שדה הראיה,
מובילות למסקנות מוטעות, וגוררות תוצאות המחטיאות את המטרה – שתוצר הלוואי
הנוראמכל הוא הרס של מערכת היחסים עם
הילד/ה.
הורה שמכוונן
להיות קשור ל.., ולהתחבר ל...: מה שהילד שלו מרגיש, ימצא שלא רק שקל לו
יותר לבצע את התפקיד המוטל עליו, אלא שגם הוא וגם הילד מרגישים לאחר-מכן הרבה יותר
טוב, קרובים יותר.
לדבר בפה
ומכיוון שמעשה
הוא תולדה של הרגש, גם המילים שיצאו מהפה יהיו נעימות יותר, רכות יותר, ענייניות
יותר. והטון של הדברים יהיה מקבל יותר, מאפשר יותר, אוהב יותר.
ואנחנו יודעים
שזה תמיד הטון עושה את המנגינה.
לאופן שבו
שהדברים נאמרים יש הרבה יותר השפעה מהתוכן שלהם.
תראו את האנגלים
עם המבטא והקול השקט: הם מסוגלים לרדת על מישהו וזה נשמע כמו מחמאה...😊
בברכת שנה
טובה ומתוקה, כתיבה וחתימה טובה, ושבת אחרונה של השנה שלום ומבורך – באהבה, סמדר 🍓
לכל השואלים
עדיין: כן. בהודיה לה', אני כותבת בעצמי את כל שיעורי ותכני יַהֱדוּת וְהוֹרוּת
וה"סוכריות" עם הרבה הרבה הרבה, טונות! של סיעתא ד'שמיא...
בשבת שלפני תשעה באב קוראים תמיד את פרשת השבוע שלנו, פרשת
דְּבָרִ֗ים[1], שגם פותחת את החומש החמישי של התורה
הנקרא כולו על שמה.
שבת זו נקראת גם שבת חזון על-שם ההפטרה לפרשת דְּבָרִ֗יםהלקוחה מספר
ישעיהו[2] הפותחת
במילים: "חֲזוֹן֙
יְשַֽׁעְיָ֣הוּ בֶן־אָמ֔וֹץ אֲשֶׁ֣ר חָזָ֔ה עַל־יְהוּדָ֖ה וִירוּשָׁלִָ֑ם ... "
אנחנו מוצאים דבר מעניין הקושר את תשעה באב, את פרשת דברים, ואת
חזון ישעיהו:
מילה אחת --אֵיכָ֥ה.
בפרשת דְּבָרִ֗ים בנאום התוכחה שלו לעם ישראל אומרמשה: "אֵיכָ֥ה אֶשָּׂ֖א לְבַדִּ֑י טׇרְחֲכֶ֥ם
וּמַֽשַּׂאֲכֶ֖ם וְרִֽיבְכֶֽם׃[3]"
אֵיךְ הגענו עד כֹּה? איך זה ככה? איך הגענו למצב הזה? איך
הגענו לכאן? איך זה יכול להיות?
אֵיכָ֥ה אֶשָּׂ֖א
לְבַדִּ֑י – קורס משה רבינו ;
אֵיכָ֥ה
הָיְתָ֣ה לְזוֹנָ֔ה – זועק
ישעיהו הנביא ;
אֵיכָ֥ה ׀
יָשְׁבָ֣ה בָדָ֗ד – מקונן ירמיהו הנביא ;
אַיֶּכָּה, איפה אתה, שאל הקב"ה את האדם הראשון
כשהסתתר אחרי חטא עץ הדעת.
ואנחנו? אנחנו שואלים אֵיכָ֥ה, אֵיךְ-כֹּה,אַיֶּכָּה היכן אתה הקב"ה?
איך הגענו הלום? איך הגענו למצב הזה? איך זה שאנחנו מרגישים
כל-כך לבד, לְבַד, בָדָ֗ד?
🍬
האם נעזבנו? האם ננטשנו?
ממש לא!
ויש כאן כמובן גם למידה עבורינו.
לפעמים ההורה צריך לזוז ולתת לילד שלו לחוות את התוצאות של
המעשים שלו וההתנהגות שלו.
הוא לא עוזב. הוא לגמרי שם. הוא עושה את החלק הכי קשה של
ההורות: הוא נותן לילד שלו להיות לבד, כדי שימצא את עצמו, ואותו – את ההורה –
מחדש.
רק כך יוכל הילד שגדל ובגר, וכבר אי אפשר להמשיך להתייחס אליו
כמו אל ילד קטן, להגיע לבד למסקנות, וישתנה בעצמו, מתוך תוכו, מרצונו החופשי,
שינוי אמיתי, בר קיימא.
לא בגלל שהוא פוחד מעונש, או מתוך רצון לְרַצוֹת – אלא בגלל
שהוא מבין בשכלו, ומרגיש בליבו, והוא בוחר לבדו את הדבר הנכון לעשותו.
בואו נבין איך זה עובד, ולמה זה חשוב.
🍬
למדנו בעבר, בשיעור לפרשות מַּטּ֔וֹתמַסְעֵ֣י[7], על ההבדל בין ענף למטה.
הרבי מלובביץ' מלמד שענף
מחובר לגזע, כמו הנשמה שמחוברת לשורש שלה בשמים, ומטה, הוא אותו ענף כשהוא מתנתק
מהגזע ומתקשה, שייך עדיין לעץ, אבל לא מחובר אליו, כמו הנשמה היורדת לעולם הזה.
דיברנו על זה שבעצם אנחנו מגדלים ענפים כדי
שיהפכו למטות.
הילדים יוצאים מאיתנו, כמו ענף מתוך הגזע, אבל
המטרה שלנו היא שגם הענף הזה יוכל להיות גזע שממנו יצאו ענפים חדשים.
כדי שזה יקרה אנחנו צריכים מצד אחד לתמוך
בענף, בילד,
ומצד שני לעזור לו להתחזק.
אלה שתי פעולות מנוגדות אחת לשנייה.
לתמוך בילד זה אומר
לעזור לו להתחזק זה אומר
לחבק אותו, להכיל אותו, לתת לו מקום,
לקבל אותו כפי שהוא
לדרוש ממנו, להעיר לו, לשפר אותו,
לתת לו להתמודד לבד
מבחינת הילד זה מאוד רך ומקבל.
מבחינת הילד זה קשה ומנוכר.
התמיכה מעודדת בו
העזרה להתחזק מאפשרת לילד
את כוחות החיות, ומאפשרת לפוטנציאל שיש בו
לבוא לידי ביטוי בחופשיות.
להכיר את הפוטנציאל הגלום בו, להשתמש בו,
ולהתקדם הלאה למשימות מורכבות יותר, תובעניות יותר, מגדילות ומצמיחות עוד יותר.
קנית מצרכים/בישול
הכנת המתכון/אכילה
כאן עומדים במקום / חניה
כאן הולכים ומתקדמים / נסיעה
שבט
מטה
תלות
עצמאית
ודיברנו על זה שזה מקביל לתהליך שעוברים בני
ישראל במסעות שלהם במדבר: חונים ונוסעים. חונים ונוסעים.
ואנחנו מבינים שהורות, כמו זוגיות, זו תנועה
של פנימה והחוצה, תמיכה ועזיבה, תמיכה ועזיבה, ביחד וגם לתת להם לבד. כי בלי זה לא
ישיגו עצמאות, לא ישיגו כח, לא יהפכו את הערך לשלהם.
תמיד משווים את השכינה שנותרה לבדה
מאחורי הכותל המערבי ומחכה לבית המקדש, לאישה.
בתשעה באב אנחנו מבכים את השכינה: אֵיכָ֣ה ׀ יָשְׁבָ֣ה בָדָ֗ד, איך היא יושבת לבד?
ויכולים להתחבר אל זה מהמציאות של ימינו.
כי גם אצלנו היום יש נשים בודדות.
וגם לגביהן נשאל: איך יכול להיות שאישה נשואה מרגישה בבית שלה,
לבד. איך היא מרגישה בנישואין שלה בודדה? אֵיכָ֥ה, אֵיךְ-כֹּה, היכן אתה האיש שלה, איפה אתה, לאן
נעלמת?
יש כל מיני תקופות בחיי הנישואין, וכל אחת מאיתנו חוותה את
ה"יָשְׁבָ֣ה בָדָ֗ד" הזה על בשרה.
אבל יש נשים שאין להן סוף עונה. העונה הזו לא נגמרת, ולא רואים
ת'סוף[9].
איך היא נשואה-אלמנה, אישה לא נגועה?
כמה אני שומעת על נשים שהבעלים שלהם לא נוגעים בהן.
על נשים שהולכות למקווה וחוזרות הביתה לבעל ישן, אדיש, ובעיקר
לא נוגע. לא כמהּ, לא מחכה.
נשים שחוזרות מהמקווה ואף אחד לא מחכה להן.
נשים שהבעלים שלהם לא נוגעים בהן.
נשים ובעלים שחיים בקווים מקבילים ושוכחים
לתדלק את הזוגיות שלהם.
מדברים על הכל – ולא מדברים על כלום.
מדברים בין השורות – אבל לא מדברים על מה שהם
באמת צריכים לדבר.
על מה שכל אחד מהם, או אחת מהן, רוצות באמת
לדבר.
מדברים מסביב – אבל לא מדברים בעיקר.
ויש נשים שפוחדות לדבר.
פוחדות להביא את עצמן בקשר באמת כפי שהן.
אבל לפעמים נגמרות המילים, וכבר לא מדברים
בכלל. ושתיקה ענקית משתררת בבית. ואיזה חורבן נוראי זה.
בית לא נחרב רק בגלל שנאת חינם ולשון הרע, בית
נחרב גם בגלל שלא מדברים בו. אנחנו צריכים דְּבָרִ֗ים. דיבורים. כמו
שם הפרשה. בתים מתייבשים ומתפוררים מזה שבני זוג לא מדברים אחד עם השני.
[6]עפ"י הרב אלעזר אהרנסון, ישבית ההסדר חולון, ה' באב התשע"ו:
‘איכה’, היא לשון ‘אי כה’, הלשון המקוננת על אבדן הנבואה ועל אבדן ההתגלות האלוקית
המופיעה במילה ‘כה’, שהיא גם שם משמותיו של הקב”ה (ראה זהר בלק קצח ע”א).
[7]פ' מַּטּ֔וֹת: ל' א' – לב' מב' (9/10) ; פ'מַסְעֵ֣י: לג' א' – לו' יג' (10/10)
[8]מתוך השיר "רוח סתיו" של אריק איינשטיין ; מילים: יחיאל מוהר ;
לחן: יוחנן זראי.
[9]מתוך השיר "יהיה טוב" של דיוויד ברוזה
; מילים: יהונתן גפן ; לחן: דיויד ברוזה.
Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Emotionally Focused Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
