בס"ד
השיעור מוקדש לתוצאות טובות בבדיקות ורפואה שלימה של חנניה שלום הנרי בן מזל,
מרדכי בן מלכה ואפרים אפי בן חנה בתוך שאר חולי עמו ישראל
מרדכי בן מלכה ואפרים אפי בן חנה בתוך שאר חולי עמו ישראל
יַהֲדוּת וְהוֹרוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת בהעלותך
עולה עולה
ירידה לצורך עליה.
אף אחד לא מחוסן מקשיים.
זו לא הנפילה – זה איך קמים.
רק ממקום נמוך אפשר לעלות.
קצת רקע: אנחנו בפרשה השלישית של חומש במדבר.
הפרשה מתחילה בתיאור דרך התהפוכות של דור המדבר, ועל כל מיני פורענויות שקורות להם[2]:
מנורת המשכן (ח, א-ד) הכשרת הלויים לעבודתם (ח, ה-כו) פסח במדבר (ט, א-ה) פסח שני (ט, ו-יד) הענן כאות למסעות בני ישראל (ט, טו-כג) חצוצרות הכסף של משה (י, א-י) נוסעים ממדבר סיני (י, יא-כח) יתרו נוסע עם ישראל (י, כט-לב) ויסעו ויחנו (י, לג-לד) חטא המתאוננים (יא, א-ג) פרשת קברות התאווה (יא, ד-לה).
תהפוכות, פורענויות וקשיים שימשיכו ללוות אותנו בהמשך חומש במדבר עם מחלוקת קורח ועדתו, חטא המרגלים וכד'.
{
ודווקא בפרשה הזו, פרשת בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙, ששמה שאמור להעיד על תוכנה, על עליה, על העלאה,
דווקא עכשיו אנחנו נתקלים בירידה. ועוד איזה ירידה.
ולא רק ירידה אחת:
ירידה של משה, ירידה של אהרון, ירידה של מרים וירידה של עם ישראל (שוב עם ישראל נופל).
1. משה מתייאש – אין לו כח יותר לעם הזה: "וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־ה' לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָ֙ לְעַבְדֶּ֔ךָ וְלָ֛מָּה לֹא־מָצָ֥תִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ לָשׂ֗וּם אֶת־מַשָּׂ֛א כׇּל־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה עָלָֽי׃
הֶאָנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כׇּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם־אָנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּ כִּֽי־תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָאֹמֵן֙ אֶת־הַיֹּנֵ֔ק עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתָּ לַאֲבֹתָֽיו׃
מֵאַ֤יִן לִי֙ בָּשָׂ֔ר לָתֵ֖ת לְכׇל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־יִבְכּ֤וּ עָלַי֙ לֵאמֹ֔ר תְּנָה־לָּ֥נוּ בָשָׂ֖ר וְנֹאכֵֽלָה׃
2. אהרון מקנא ונופל ברוחו – הוא חושב שהקב"ה שכח אותו: "לפי שראה אהרון חנוכת הנשיאים חלשה אז שעתו, שלא היה עמהם בחנוכה – לא הוא ולא שבטו...[4]",
3. מרים מרכלת: "וַתְּדַבֵּ֨ר מִרְיָ֤ם וְאַהֲרֹן֙ בְּמֹשֶׁ֔ה עַל־אֹד֛וֹת הָאִשָּׁ֥ה הַכֻּשִׁ֖ית אֲשֶׁ֣ר לָקָ֑ח כִּֽי־אִשָּׁ֥ה כֻשִׁ֖ית לָקָֽח׃[5]",
4. והעם בהתקף נוסטלגי של געגוע למצרים: "זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים׃[6]".
א. מה קורה כאן?
העם ניחא, התרגלנו שהוא כפוי טובה, ארבעים יום אחרי מתן תורה הם כבר חטאו בחטא העגל, אבל איך שלושת הצדיקים האלה, משה אהרון ומרים מגיעים למצבים האלה?
ו-ב. אז מה נכון? שתיקה ענווה והתבטלות או לפתוח את הפה ולעמוד על שלנו?
נלך צעד צעד.
{
1. העם:
העם בהתקף נוסטלגי של געגוע למצרים: "וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר׃
זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים׃[7]".
האספסוף, אותו ערב-רב שנאסף אל בני ישראל ביציאתם ממצרים, אינם מרוצים מהמן הפלאי שיורד בכל יום וטעמו כה נפלא. בשר הם רוצים. אומנם, עדרי בהמות לישראל ובוודאי אפשר לשחוט מהם ולאכול, אך לאספסוף יש עניין להתאונן וכך הם עושים, ומסיתים אחריהם גם את בני ישראל.
אז קודם כל "אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה!"
הסביר לי הרב אליהו[8]: "היה נידון אצל חכמי ישראל האם עוף שנקרא זרזיר טמא או טהור? עקבו אחריו וראו שהוא מתחבר לעורב. על פי זה קבעו שהוא טמא. ובלשון חז"ל, לא הלך הזרזיר אל העורב אלא מפני שהוא מינו. אמור לי מי חברך ואומר לך מי אתה.[9]" האספסוף משפיע על בני ישראל ששהו בקרבתם. והריקבון הולך ופושט בכל מחנה, כמו אבן שנזרקת באגם מים שקטים, ויוצרת מעגלי אדוות שהולכים ומרחבים עד לשפתו של האגם.
למקום מגוריו של האדם יש השפעה על תכונותיו, אישיותו ואופיו.
למדנו כבר בפרקי אבות[10]: "צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם. ...רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חָבֵר טוֹב. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שָׁכֵן טוֹב. "
ובברכות השחר אנחנו מתפללים ומבקשים כל בוקר: "וְהַרְחִיקֵנוּ מֵאָדָם רָע וּמֵחָבֵר רָע.... שֶׁתַּצִּילֵנִי הַיּוֹם וּבְכָל יוֹם, מֵעַזֵּי פָנִים וּמֵעַזּוּת פָּנִים. מֵאָדָם רָע, וּמֵחָבֵר רָע, וּמִשָּׁכֵן רָע, וּמִפֶּגַע רָע. מֵעַיִן הָרָע, מִלָּשׁוֹן הָרָע,..."
כמה חשוב איפה אנחנו מתגוררים ובאיזו חברה אנחנו מסתובבים, ומי החברים שלנו.
הם משפיעים מאוד מאוד על האופן שבו האדם נבנה ומתעצב.
השנים המעצבות של האדם הם 0-6. יש תאוריות שונות, אבל כולן מסכימות פחות או יותר על זה.
שנות הילדות הן קריטיות.
הילד חי בתוך מעגלים של השפעה, כשהקרובים אליו ביותר הם במוכן משפחתו הגרעינית, וככל שהוא גדל יש גם למעגלים החיצוניים, גן, בי"ס, קהילה, עבודה, עיר, מדינה, השפעה על אישיותו.
האדם החזק ביותר, עם העקרונות הנעלים ביותר, יתקשה להמשיך להתנהג כפי שחונך אם יידרש לעבור לחיות בחברה שונה.
זו הסיבה שכל-כך חשוב לשים לב לחברים שהילד בוחר מגיל צעיר, ולהסיט אותו לנתיב הנכון במידת הצורך.
כי לחברים האלה יש השפעה עצומה על התפתחות האישיות של הילד.
וגם לחברות שלך יש השפעה גדולה עליך.
אבל גם לך יש השפעה גדולה עליהן. אם מישהי יקרה לך, אל תתנחמדי איתה ותגידי לה רק מה שהיא אוהבת לשמוע – לחברה טובה יש לנו חובה לומר גם דברים שאולי יהיו לנו קשים לומר, אבל הם צריכים להאמר.
כי אף אחת מאיתנו לא רואה את עצמה – בשביל זה צריך ראי. צריך חברה שהיא מראה.
חברה שאת חשובה לה מספיק כדי שהיא תהיה זו שמראה את מה שאולי לא ממש רוצים לראות – בגלל שאכפת לה. מאהבה.
{
2. משה:
משה מתייאש – אין לו כח יותר לעם הזה: "וַיִּשְׁמַ֨ע מֹשֶׁ֜ה אֶת־הָעָ֗ם בֹּכֶה֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔יו אִ֖ישׁ לְפֶ֣תַח אׇהֳל֑וֹ וַיִּֽחַר־אַ֤ף ה'֙ מְאֹ֔ד וּבְעֵינֵ֥י מֹשֶׁ֖ה רָֽע׃
וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־ה' לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָ֙ לְעַבְדֶּ֔ךָ וְלָ֛מָּה לֹא־מָצָ֥תִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ לָשׂ֗וּם אֶת־מַשָּׂ֛א כׇּל־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה עָלָֽי׃
הֶאָנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כׇּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם־אָנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּ כִּֽי־תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָאֹמֵן֙ אֶת־הַיֹּנֵ֔ק עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתָּ לַאֲבֹתָֽיו׃
מֵאַ֤יִן לִי֙ בָּשָׂ֔ר לָתֵ֖ת לְכׇל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־יִבְכּ֤וּ עָלַי֙ לֵאמֹ֔ר תְּנָה־לָּ֥נוּ בָשָׂ֖ר וְנֹאכֵֽלָה׃
לֹֽא־אוּכַ֤ל אָנֹכִי֙ לְבַדִּ֔י לָשֵׂ֖את אֶת־כׇּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּ֥י כָבֵ֖ד מִמֶּֽנִּי׃
וְאִם־כָּ֣כָה׀ אַתְּ־עֹ֣שֶׂה לִּ֗י הׇרְגֵ֤נִי נָא֙ הָרֹ֔ג אִם־מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וְאַל־אֶרְאֶ֖ה בְּרָעָתִֽי׃[11]"
די ה' אני לא יכול יותר. כבד עלי הפרוייקט הזה. אני לא בנוי לזה. לא מסוגל.
שבעה ימים ושבעה לילות עומד מֹשֶׁה ומתווכח עם ה' ליד הסנה (מדרש תנחומא ויקרא סימן ג'), וחמש פעמים הוא מסרב לבקשתו המפורשת של ה' ללכת אל פרעה ולהיות מי שינהיג את עם ישראל לצאת ממצרים מבית עבדים:1. "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-הָאֱלֹקִים, מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם. (שמות ג' יא')"2. "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹקִים, הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱלֹקֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. (שמות ג' יג')"3. "וַיַּעַן מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר, וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי: כִּי יֹאמְרוּ, לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'. (שמות ד' א')"4. "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-ה', בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ: כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי. (שמות ד' י')"5. "וַיֹּאמֶר, בִּי אֲדֹנָי; שְׁלַח-נָא, בְּיַד-תִּשְׁלָח. (שמות ד' יג')"
אמרתי לך עוד בהתחלה כשעמדנו בסנה שאני לא האדם הנכון למשימה. שבעה ימים ושבעה לילות עמדתי והתווכחתי איתך, חמישה תירוצים נתתי לך – לא האמנת לי.
אז הנה. אתה רואה?
האמת יוצאת לאור – אני פשוט לא יכול יותר.
לא רוצה יותר. עדיף לי למות, ולא לראות את אותם נענשים אחרי כל דם יזע ודמעות שהשקעתי בהם.
די. אני לא יכול יותר. לֹֽא יכוֹל לָשֵׂ֖את אֶת זֶּ֑ה יותר.
{
איך זה שמשה שלנו נשבר? איך?
מסתבר שלכל אחד, אפילו לגדולים שבגדולים יש נקודות שבירה.
ואז משה מבקש מה' שיעזור לו. אני לא יכול יותר לבד. תעזור לי.
בכל פעם שאת מרגישה שאת לבד ושאין לך יותר כח, בכל פעם שאת עומדת כמו משה מיואשת עד כלות ואומרת: "לֹֽא־אוּכַ֤ל אָנֹכִי֙ לְבַדִּ֔י לָשֵׂ֖את", אומר הרב חיים מוולוז'ין[12] תגידי[13]: "אין עוד מלבדו!"
ברגע שאת אומרת את המילים האלה אין שום כוח בעולם שיכול להזיק לך: "סגולה נפלאה להסיר ולבטל מעליך כל הכוחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לשלוט בך ולא יעשו רושם כלל ולא יוכלו לפעול עליך שום דבר בכלל... וגם יפעלו עניינים וניסים נפלאים היפוך סידור כוחות הטבעיים. כשאדם קובע בליבו לאמור: הלא ה' הוא האלוקים האמיתי ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם ועל העולמות!"
ולא רק שאין שום כוח בעולם שיוכל להזיק לך, יקרו דברים מופלאים והדברים יסתדרו לך בצורה כזו שהיא אפילו הפוכה לסדרים הטבעיים של העולם.
והקב"ה עוזר לו למשה. הוא אומר לו שהוא ממש לא חייב יותר לבד.
אני אעזור לך הוא אומר לו: "וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֶסְפָה־לִּ֞י שִׁבְעִ֣ים אִישׁ֮ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אֲשֶׁ֣ר יָדַ֔עְתָּ כִּי־הֵ֛ם זִקְנֵ֥י הָעָ֖ם וְשֹׁטְרָ֑יו וְלָקַחְתָּ֤ אֹתָם֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִֽתְיַצְּב֥וּ שָׁ֖ם עִמָּֽךְ׃
וְיָרַדְתִּ֗י וְדִבַּרְתִּ֣י עִמְּךָ֮ שָׁם֒ וְאָצַלְתִּ֗י מִן־הָר֛וּחַ אֲשֶׁ֥ר עָלֶ֖יךָ וְשַׂמְתִּ֣י עֲלֵיהֶ֑ם וְנָשְׂא֤וּ אִתְּךָ֙ בְּמַשָּׂ֣א הָעָ֔ם וְלֹא־תִשָּׂ֥א אַתָּ֖ה לְבַדֶּֽךָ׃[14]"
וככה נולד לנו הסנהדרין.
אל תדאג, אומר הקב"ה למשה, תבחר את האנשים, אני אאציל מרוח הנבואה שנתתי לך גם על 70 האנשים האלה שתבחר, והם יהיו ראויים להשתתף איתך במסע של המשא של העם הזה.
כלומר, בכל פעם שהקב"ה ידבר עם משה, גם הם ידעו את תוכן הדברים – וידעו מה ואיך לעזור לך.
ככה יתחלק המשא מעל כתפיך, ויוקל לך.
ככה תוכל לָשֵׂ֖את.
אומר הרב יונתן זקס[15]: "עצם הידיעה של משה שהוא כבר אינו לבדו, ויש עוד שבעים זקנים שנאצלו ברוחו, מרפאת אותו מדכאונו."
ולגבי העם, הם יקבלו עכשיו כל כך הרבה בשר שיצא להם הבשר מכל החורים:
"לֹ֣א י֥וֹם אֶחָ֛ד תֹּאכְל֖וּן וְלֹ֣א יוֹמָ֑יִם וְלֹ֣א׀ חֲמִשָּׁ֣ה יָמִ֗ים וְלֹא֙ עֲשָׂרָ֣ה יָמִ֔ים וְלֹ֖א עֶשְׂרִ֥ים יֽוֹם׃
עַ֣ד׀ חֹ֣דֶשׁ יָמִ֗ים עַ֤ד אֲשֶׁר־יֵצֵא֙ מֵֽאַפְּכֶ֔ם וְהָיָ֥ה לָכֶ֖ם לְזָרָ֑א יַ֗עַן כִּֽי־מְאַסְתֶּ֤ם אֶת־ה'֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבְּכֶ֔ם וַתִּבְכּ֤וּ לְפָנָיו֙ לֵאמֹ֔ר לָ֥מָּה זֶּ֖ה יָצָ֥אנוּ מִמִּצְרָֽיִם׃ [16]"
אתם עוד תתחננו לקבל אוכל אחר. הבשר הזה ימאס עליכם.
אבל זה העונש שלכם על התלונות. זה המחיר שתצטרכו לשלם על חוסר האמון שלכם בי. על זה שאתם רוצים להתחמק מהמצוות ורוצים אוכל בחינם.
אתם מעדיפים עבודת פרך אצל המצרים, ובלבד שתוכלו להתחמק בעשיית מצוות.
כמה אתם טיפשים.
{
3. מרים:
מרים מרכלת: "וַתְּדַבֵּ֨ר מִרְיָ֤ם וְאַהֲרֹן֙ בְּמֹשֶׁ֔ה עַל־אֹד֛וֹת הָאִשָּׁ֥ה הַכֻּשִׁ֖ית אֲשֶׁ֣ר לָקָ֑ח כִּֽי־אִשָּׁ֥ה כֻשִׁ֖ית לָקָֽח׃[17]".
חשבתי על זה שזה מעניין שזו פעם שניה שמרים נחלצת להגנת אישה שבעלה פורש ממנה.
בפעם הראשונה היה זה אביה, עמרם, שפרש מאשתו יוכבד, על מנת שגזירת פרעה "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ[18]" קיום. הוא התגרש מאשתו, ובהיותו מנהיג העם, כך עשו גם כל שאר הגברים כדי להבטיח שלא יהיה קיום יחסים, הריונות ובנים שירצחו בהשלכה ליאור.
מרים יודעת שאביה איש חשוב וחכם. כתוב עליו: "עַמְרָם גְּדוֹל הַדּוֹר הָיָה[19]", ובכל זאת היא לא פוחדת לבוא ולטעון כנגדו: "אַבָּא, קָשָׁה גְּזֵרָתְךָ יוֹתֵר מִשֶּׁל פַּרְעֹה, שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָּזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, וְאַתָּה גָּזַרְתָּ עַל הַזְּכָרִים וְעַל הַנְּקֵבוֹת;[20]". הגזירה של פרעה היא רק על "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ", אבל אתה בזה שפרשת מאמא שלי, ובעקבותיך כל שאר הגברים, גוזרים שלא יהיו בכלל הריונות, שחלקם בודאי יסתיימו בלידת תינוקות בנות, ולא בנים. אתה גזרת שלא יהיו ילדים בכלל!
סוף הסיפור ידוע, עמרם חוזר ומתחתן עם יוכבד, ומשה רבינו נולד.
גם בפרשה שלנו למרים חורה אותו ענין: הפעם אחיה פרש מגיסתה.
איך היא יודעת?
רש"י מספר לנו: "היא פתחה בדבר תחילה, לפיכך הקדימה הכתוב. ומניין היתה יודעת מרים שפירש משה מן האשה? ר׳ נתן אומר: מרים היתה בצד צפורה בשעה שנאמר למשה: אלדד ומידד מתנבאים במחנה. כיון ששמעה ציפורה, אמרה: אוי לנשותיהם של אילו, שכיוון שנעשו נביאים מעתה יהיו פורשין מנשותיהן כדרך שפירש בעלי ממני. משם ידעה מרים והגידה לאהרן."
מרים פנתה לאהרון. הממונה על שלום הבית של עם ישראל.
היא ביקשה את עזרתו. היא לא רצתה להיות חצופה ולגשת לאחיה, הנביא הגדול, זה שמדבר עם הקב"ה פנים אל פנים – "פֶּ֣ה אֶל־פֶּ֞ה אֲדַבֶּר־בּ֗וֹ[21]". ואולי היא גם חשבה שזה נושא עדין, ויהיה למשה קל יותר לדבר עם גבר כמוהו ולא עם אישה כמוה, אפילו שגם היא אחותו.
{
ובכל זאת יש הבדל בין שני המקרים.
במקרה של אביה ואמה פעלה מרים עפ"י נבואה.
כתוב במדרש: "אמר רבי עמרם בשם רב: לפי שהיתה מרים מתנבאת ואומרת:
עתידה אמי, שתלד בן שיושיע את ישראל, כיון שנולד משה, נתמלא כל הבית אורה,
עמד אביה ונשקה על ראשה.
אמר לה: בתי! נתקימה נבואתך,
הינו דכתיב: (שמות טו, כ) ותקח מרים הנביאה, אחות אהרן את התף,
אחות אהרן ולא אחות משה?!
ואילו כאן, בפרשה שלנו, מרים פועלת על דעת עצמה. לא היתה כאן כל נבואה. רק דאגה כנה של אחות לאחיה, ואולי גם סולידריות של גיסה עם גיסתה, אישה הרואה בצר לאישה אחרת, חברה.
אלא שהקב"ה לא הסכים עם ההתנהגות הזו שלה, והיא נענשת ולוקה בצרעת למשך שבוע: "וְהִנֵּ֥ה מִרְיָ֖ם מְצֹרַ֣עַת כַּשָּׁ֑לֶג וַיִּ֧פֶן אַהֲרֹ֛ן אֶל־מִרְיָ֖ם וְהִנֵּ֥ה מְצֹרָֽעַת׃[23]"
נענשת , אבל גם זוכה לכבוד עצום: כל העם מחכה לה שתסיים לרצות את עונשה במשך שבוע שלם.
למה?
ה' שילם לה מידה כנגד מידה.
היא עמדה וחיכתה שעה אחת כשהושלך אחיה ליאור כדי לראות מה קורה איתו, ולאן יהיה צורך לשלוח את אמה יוכבד כמיינקת לתינוק: "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ.[24]"
ועבור זה עיכב הקב"ה את כל העם – לכבודה. עכשיו חיכה לה העם שבוע.
היא חיכתה שעה – לה מחכים שבוע שלם.
הענן המשיך לשבת על האוהל – וכל זמן שהענן על האוהל, חונים בני ישראל, וכשהוא מתרומם הם אורזים וממשיכים במסע: "עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ.[25]"
ומסכם לנו רש"י: "ומה מרים שלא נתכוונה לגנותו כך נענשה, קל וחומר למספר בגנותו של חברו."
ובכל זאת. למרים היה חשוב יותר להיות אחות טובה למשה , להיות לו מראה, לסכן את עצמה, בכך שאולי לא יחבב אותה יותר, אולי אפילו לא ירצה להיות חברה שלה יותר, אולי אפילו ינתק קשר, אולי אפילו יוכל להתנקם בה כי מעמדו גבוה בהרבה משלה – ובכל זאת, הוא היה חשוב לה מספיק כדי לסכן את כל זה, וללכת לומר לו: "אחי! מה שאתה עושה לא טוב. אסור לך לצער את אשתך ככה. גם אבא הבין את זה בסופו של דבר.".
{
אנחנו רואים עכשיו אחוות אחים נוגעת ללב במיוחד.
אהרון רואה שמרים נענשה והיא מצורעת והוא רץ אל משה ומבקש ממנו שיתחנן לקב"ה לבטל את העונש.
הם לא כועסים אחד על השני, הם יודעים שהכוונות היו טובות, והם גומלים לה באהבתם אותה, בכך שאכפת להם ממנה, והם מבקשים מה' שיסלח לה וירפא אותה מיד.
אבל גם לא זו תשובה לתפילה[27]. ואסור לשכוח שאין תפילה השבה ריקם.
כותב הרב יצחק לסרי: "לפעמים התפילה לא פועלת באותו זמן אלא לאחר זמן, ולפעמים לא עוזרת באותו דור אלא בדור אחר אבל אין תפילה ששבה ריקם.
תפילה היא תלויה באמונה של האדם, כל תפילה אדם צריך לדעת שאולי התפילה הזו היא זו שתפתח את השערים, כי לכל תפילה יש את כמות התפילות שצריכות לה להתקבל.
ולכן כתוב " קַוֵּה, אֶל-ה': חֲזַק, וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ; וְקַוֵּה, אֶל-ה'[28]". שכל הזמן צריך להתאמץ ולנסות עוד פעם .
אדם יכול לדבר עם ה' יתברך מתי שחפץ ובכל רגע נתון. ולבקש ממנו משאלות ליבו."
אסור להפסיק להתפלל. אסור להתייאש. אסור להרים ידיים.
אמונה, מלשון אימון. צריך להתאמן באמונה.
כדי להרגיש את ה' כל הזמן לידינו ואיתנו, צריך להתאמן באמונה – להתפלל.
זו עבודה.
אבל כשה' לידינו החיים מכבידים הרבה פחות.
"אין עוד מלבדו!"
{
4. אהרון:
הפרשה פותחת כך: "וַיְדַבֵּ֥ר ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
דַּבֵּר֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן וְאָמַרְתָּ֖ אֵלָ֑יו בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת׃[29]"
ורש"י מפרש לנו שאהרון, שראה בפרשה הקודמת את כל הנשיאים מביאים מתנות לחנוכת המשכן, מקנא ונופל ברוחו – הוא חושב שהקב"ה שכח אותו.
הוא לא מבין למה הוא לא התכבד בהבאת מתנה לחנוכת המשכן: "לפי שראה אהרון חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה – לא הוא ולא שבטו...[30]".
זה נשמע קצת קטנוני שאהרון, הכהן הגדול, זה שעליו נאמר "אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה[31]", ירים אצבע מאשימה ויתפנק לה' "למה כולם כן ואני לא?!", לא?
מה אין לך מספיק תפקידים?
לא קיבלת מספיק כבוד בתורה?
אתה הרי יד ימינו של משה רבינו. אתה הכהן הגדול. בזכותך כל השבט שלך זוכה לקבל מעמד של קדושה גבוהה יותר משל כל עם ישראל, וכולם עד סוף הדורות נהיים כוהנים.
מה קרה לך אהרון?
אז ברור שלא. ברור שאהרון קורץ מחומר אחר. הוא לא סתם קטנוני.
כן הוא קנאי. אבל לא באופן שבו אנחנו רגילים לחשוב. הקנאה שלו היא יותר בגדר קנאת סופרים. זו קנאה טובה. כתוב: "קִנְאַת סוֹפְרִים תַּרְבֶּה חָכְמָה[32]", זו קנאה שדוחפת את האדם לשפר את עצמו, ללמוד עוד, לדעת עוד. זו קנאה חיובית.
אחרי הכל אנחנו מדברים על אותו אהרון שכשמתו שני בניו באופן טראגי כל-כך, עשה את הבלתי יאומן: "וַיִּדֹּום אַהֲרֹן[33]", וזוהי הבעת צער נוראית שבה הכאב העצום אבל הוא מובע בלי מילים ב"קוֹל דְּמָמָה דַקָּה[34]".
אהרון מאוד רוצה שגם הוא וגם שבטו יקחו חלק בחגיגה. גם הוא רוצה להיות חלק מהחוגגים, להביע את תודתו, ולהביא נדבה, מתנה, לקב"ה, לחנוכת המשכן.
{
היום אנחנו לומדים שהתורה דואגת לא רק לספר לנו על הבעיות של עם ישראל, היא גם דואגת לפני הכל לתת לנו את המזור להן, את התרופה: את המנורה.
הקב"ה מרגיע את אהרון ואומר לו שברור שהוא לא שכח אותו. התפקיד שמיועד לו גדול עוד יותר מהבאת המתנות שקיבלו נשיאי השבטים. מכיוון שהם הביאו מתנות פעם אחת, ואילו אהרון ידליק את הנרות שבמנורה פעמיים ביום, בוקר וערב, ובניו ובני בניו ידליקו עד סוף הדורות.
כתוב במדרש:
"ואהרן לא הקריב עם הנשיאים
והיה אומר אוי לי שמא בשבילי אין הקדוש ברוך הוא מקבל שבטו של לוי
אמר לו הקב"ה למשה לך אמור לו לאהרן
אל תתירא לגדולה מזו אתה מתוקן [מיועד]
לכך נאמר "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרוֹת"
הקרבנות כל זמן שבהמ"ק קיים הם נוהגים
אבל הנרות לעולם "אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ"
ואיך זה יכול להיות? כשלא יהיה בית מקדש ולא יוקרבו יותר קורבנות, גם את המנורה הרי לא ידליקו יותר.
ועל זה אומר הרמב"ן[36] שכאן בעצם הבטיח ה' לאהרון הכהן, שבניו יהיו שותפים לחנוכה שניה, חנוכת המזבח, כאשר ידליקו את המנורה שמונה ימים עם פך שמן אחד שאמור היה להספיק ליום אחד בלבד.
ומאז תישאר מצוות הדלקת נרות חנוכה לדורי דורות גם בזמנים שלא יהיה בכלל בית מקדש. ולזה התכוון המדרש "אבל הנרות לעולם "אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ".
וכשלא יהיה עוד בית מקדש, ידליקו עם ישראל את נרות החנוכה בחנוכייה.
כותב רש"י: "חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות בוקר וערב."
כותב האדמו"ר מסלונים, הנתיבות שלום[38]: "נצחיותם של הנרות יאירו לעולם. ושלך גדולה משלהם, מפני שהוא דבר תמידי. שלהם בטל בחורבן ביהמ"ק, אבל נר חנוכה ישאר לדורות להאיר לישראל את אור האלוקות בכל שנות הגלות הארוכה הנמשכת כבר קרוב לאלפיים שנה."
ואתה לא סתם מדליק את הנרות. את מעלה אותם.
מפרש"י: "על שם שטבע האש הדולקת שהלהב הולך ועולה כלפי מעלה לכך כתוב בהדלקתן לשון עלייה.
דרשו חכמים שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה.
כלומר שלא יעבור מנר אחד לחבירו תיכף מנשאחזה בו האש, אלא ישהה אצל כל נר וימשיך להבעירו ו'להעלות' את הלהבה ולגודלה הראוי, עד שהיא עולה כבר ודולקת כל מאליה ללא סיוע, ורק אז יעבור לנר אחר. (שבת כא)."
כלומר, שצריך לעמוד שם עם הגפרור צמוד לפתילה עד שבטוחים שהאש תפסה, והנר דולק לבדו.
ובתרגום להורות: צריך להמשיך וללמד, ולהראות ולשמש דוגמא, עד שיודעים הדבר באמת הוטמע בנפשו של הילד, שהוא רכש את התכונה, שהוא עושה לבד גם אם ההורה כבר לא בסביבה.
וזה החלק הכי משמעותי בלימוד כל דבר ודבר.
{
מתי אנחנו יודעים אם החינוך שלנו הצליח?
כשהילדים הופכים את הערכים שלנו, לערכים שלהם. את המוסר שלנו, למוסר שלהם. את התורה שהרבצנו בהם, לשלהם.
מספרת חני וינרוט ע'ה[39]:
ח
|
דשות לבקרים צצות כל מיני מסקנות חד משמעיות על חינוך ילדים.
פעם המסקנה היא "תן לילד להחליט בעצמו" ופעם "חייבים להחליט עבורו"; פעם יש לתת לו להיטמע בסביבה ופעם הוא המרכז וצריך לכרכר מסביבו. אין לזה סוף ולא יהיה לזה סוף. כשנולד לי ילד, מה שמרגש אותי זה לא הדרך בה אחנך אותו. אני שמחה שיש לי המשך בעולם ומתרגשת מאוד לקחת אחריות על מה שיישאר פה בדור שאחריי.
לפני כמה שנים קיבלתי פידבק חיובי להרגשה הזו: זה היה כשנעמי, בתי הקטנה, הייתה בכיתה א', הייתי במחלקה האונקולוגית לצורך קבלת טיפול תרופתי. נעמי התלוותה אלי וחילקה לחולים כדורי שוקולד שהיא הכינה.
נעמי הושיטה לאדם חולה שהיה במחלקה צלחת עם כמה כדורי שוקולד. הוא ראה שאמא שלה, שצועדת לידה, מחוברת לאינפוזיה ואמר לה: "חמודה, הכי חשוב שיהיה לך בריאות. רק בריאות. בטח אמא שלך כבר לימדה אותך שזה הכי חשוב...". שמתי לב שנעמי הרגישה שלא בנוח מהתגובה שלו. שאלתי אותה" "נעמי, את רוצה לענות לו משהו?". היא הנהנה בחיוב.
"נו, מה את רוצה לומר לי", הוא שאל.
"אהה, אמא שלי לא אומרת שהכי חשוב בריאות. אמא שלי אומרת שהעיקר זה שמחה." הייתי בהלם. לא מהחכמה שלה, אלא מעוצמת הפידבק. אני מבטיחה לכם: מעולם לא אמרתי בבית את המשפט "הכי חשוב זה השמחה", אבל מכל מה ששידרתי לה, מאין ספור משפטים אחרים, זה מה שהיא הסיקה.
תודה נעמי. תודה על הנחת.
(ושיהיו המילים האלה לעילוי נשמתה של חנה חיה בת משה אליעזר ע'ה.)
{
כותב האדמו"ר מסלונים, הנתיבות שלום[41]: " אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה – הכוונה להשי"ת, שעצם המנורה היא בחינת שכינה עילאה המאירה בכל שבעת המדות. וזהו פני המנורה, פנימיות המנורה ופנימיות אורה שהוא אור האלקות, ואל מול אורו יתברך יאירו שבעת הנרות שאדם בשר ודם מדליק.
אור המנורה לא היה אור גשמי אלא האיר בה האור הגנוז, הוא אור האלקות ששימש ביום הראשון.
במנורה האיר לישראל אור פני מלך חיים, שהקב"ה יושב בה מול בשר ודם ומאיר לו באור אלקותו יתברך."
{
בפרשה שלנו אנחנו עדים לדברים שלא ממש מסתדרים בעולם.
תהפוכות, פרעות, אי נעימויות....
משה מתייאש, אהרון נעלב, מרים מרכלת, העם כפוי טובה.
הרב מרדכי שיינברגר, המדריך הרוחני של "מודעות", מרכז רוחני לקבלה וחסידות, אומר[42] ש"יש הרבה פרטים בעולם וכאשר הדברים נראים לא מסודרים, הכל נראה מכוער, הכל נראה לא בסדר. איפה שלא פונים הכל נראה שלא כהלכה. אבל כאשר הדברים מסתדרים וכל דבר משתלב במקום הנכון שלו, רואים כמה הוא יפה וכמה הוא נפלא.
במנורה אנו רואים איך כל הפרטים שבבריאה משתלבים נכון למקשה אחת.
עם ישראל זה נשמה אחת עם חלקים וניצוצות. צריך לקחת ולחבר את החלקים למקשה אחת, קומה רוחנית שלמה בצורת המנורה. המנורה אינה חלקים המרכיבים דבר שלום, אלא היא דבר שלם אשר יש בו חלקים ופרטים.
תורה הקבלה מלמדת אותנו שהעולמות כולם הם בצורת חותם ונחתם, כח מה שיש בעולם אחד, ישנו גם בעולמות האחרים.
יש מנורה בעולם העליון ויש מנורה בעולם התחתון. העולם העליון, עולם האצילות, מושלם ומאיר. בעולם האצילות אין הכר בין אור למסך, בין אור לכלי – הכל אור, הכל עדיין באחדות גמורה. זה מרכז האור שמאיר לכל האורות שבכל העלמות.
הענין הוא שיש רקיע שמפריד בין עולם לעולם, בין שמים וארץ, כך שלא רואים את המנורה למעלה.
לכן הקב"ה אמר שצריך לעשות למטה מנורה שתהיה בדמותה של המנורה למעלה.
כמו שהמנורה מאירה למעלה, היא צריכה להאיר למטה.
אבל יש הרבה הסתרות, הרבה קשיים. זה שכתוב: "מִקְשָׁה הִוא[43]", לשון קושי.
כדי לגלות את האור צריך עבודה קשה."
{
אפילו האנשים הכי גדולים שלנו, משה, אהרון ומרים נפלו.
חשבו לא נכון, דיברו לא נכון, התנהגו לא נכון – בין אם היה בזה ממש, או רק למראית עין.
עדיין עבורינו המסר ברור: אין מי שלא נופל. כולנו, אבל כולנו, טועים.
השאלה היא לא האם תיפלי, השאלה היא אם תקומי.
ואם תקומי – איך תקומי.
מסביר הרב חיים מוולוז'ין[45]: "כי הצדיק, אף אם יפול, לא יחשוב מאומה כי נופל הוא, כי אם הוא קם ועומד על עמדו. ובאחת יפול הרשע, כי למפלה יחשב, ולא יחשוב זאת לתקומה להיטיבו באחריתו.[46]"
כי אי אפשר להימנע מטעויות. אנחנו בני אנוש – וטועים. זה מוטבע בנו. אנחנו לא רובוטים.
הרעיון הוא, שאם לא הצלחת, תנסה שוב. ושוב. ושוב. ושוב.
מכל כיוון אותו מסר. לא להתייאש. להמשיך לנסות. בסוף זה יצליח.
כי הכישלון הוא לא חוסר ההצלחה, אלא זה שהפסקתם לנסות.
הצדיק, ימשיך לנסות גם אם יפול שבע פעמים, כי מבחינתו זה שום דבר, זה פשוט חלק מהתהליך.
אבל הרשע, מתייאש מיד. חוסר ההצלחה הוא כישלון עבורו. מפלה. והוא מיד מוותר.
צריך להתעקש ולא לוותר גם אם זה לא מצליח. יש כאן תהליך. זה לא יכול לעבור מצה אחד לשני באבחה. והתהליך הוא ליפול ולקום.... עד שמגיעים לתוצאה הרצויה.
וגם אם לא מגיעים – להמשיך. להמשיך. זה הכי חשוב. להמשיך ללכת.
זו ההליכה שחשובה – לא התוצאה שלה.
מההליכה מתחזקים.
אסור לשמור על הילדים בצמר גפן, ולחשוש מזה שיהיו להם אי נעימויות, וקשיים, ונפילות.
זו הדרך היחידה בשבילם ללמוד על העולם.
זו הדרך היחידה בשבילם ללמוד על עצמם ולהכיר את הכוחות שלהם.
זו הדרך היחידה שלהם להתחזק, ולהגיע לחיים הבוגרים שלהם, חזקים, מסוגלים ויכולים להתמודד – גם לבד.
אל תעמדו להם בדרך.
תהיו הורים טובים – תזוזו. תנו להם ליפול ולקום לבד.
תהיו שם לתמוך, להגיש עזרה – אם יבקשו מכם – בין אם פיזית או נפשית רגשית.
אבל תדעו שהעזרה הכי גדולה שלם זה להעביר את המסר שאתם מאמינים שהם יכולים.
מכח האמונה הזו שלכם בהם – הם יצמחו ויגדלו ויעלו הכי גבוה שאפשר.
{
מדהים ללמוד שהמנורה היא מקשה אחת, בגלל שקשה כאן בעולם לראות את האור. הכל בהעלם, ומכאן שמו של העולם: "'עוֹלָם' הוּא מִלְּשׁוֹן הֶעְלֵם.[47]"
הרב מרדכי שיינברגר, ממשיך: "אדם יכול להתגבר על כל מסך, על כל חושך, אם הוא מבין שהשורש של כולם זה בעולם האצילות, השורש של כל דבר הוא האור.
בשביל זה צריך הרבה יגיעה, להתגבר על ההסתרות. בכל התגברות מגלים עוד חלק מהמנורה, על לגילוי השלם. בכל דבר, בכל יום, צריך להתגבר על הפירודים עד שהכל נהיה אחד, מקשה אחת.
זה מה שצריך לכוון ולהשתדך לעשות במעשה המנורה האישי שלנו.
המנורה היא מעשה כה שלם שהיא עומדת כנגד התורה כולה:
המנורה היתה עשויה 7 קנים, 9 פרחים, 11 כפתורים ו-22 גביעים.
יש כאן רמז מופלא על טבעה הרוחני של המנורה.
המספרים האלה מרמזים על הפסוקים הראשונים של חמשת חומשי תורה.
בפסוק הראשון של ספר בראשית יש 7 מילים – כנגד 7 קנים.
בפסוק הראשון של ספר שמות יש 11 מילים – כנגד 11 כפתורים.
בפסוק הראשון של ספר ויקרא יש 9 מילים – כנגד 9 פרחים.
בפסוק הראשון של ספר דברים יש 22 מילים – כנגד 22 גביעים.
ובפסוק הראשון של ספר במדבר יש 17 מילים – כנגד 17 טפחים גובהה של המנורה.
רמוז בכך שהמנורה מאירה באור של כל התורה כולה ממש.
בנוסף, כל חלקי המנורה: 22+11+9+7 = 49, כמניין הימים שהלכו בני ישראל במדבר עד קבלת התורה בהר סיני.
האריז"ל מגלה לנו, שההליכה הזאת היא ההליכה אל המנורה.
קבלת התורה, זה קבלת המנורה שמאירה לכל אחד מעם ישראל."
{
גם אנחנו יכולות להעלות את הנרות.
להעלות מישהו אחר זו העבודה שלנו בעולם הזה, ובכך להתעלות ולעלות בעצמנו.
להתקרב עוד ועוד לקב"ה , למקור הטוב.
לזכך את הרצון לקבל לעצמנו, ובכך להפריד את עצמנו מהקב"ה ומאור האהבה אינסופי שלו.
לשמור על הנר שבתוכנו.
לשמר את האהבה ואת אש הזוגיות.
לעזור לילדים לגלות את הניצוץ שבתוכם, וללוות אותם עד שתהא השלהבת עולה מאליה.
{
אור ותכלת בשמיים
ויורד לפתע יום
עננים הופכים למים
קשת עולה במרום
שלל גוונים ואור שמיים
הצובעים את העולם
ויפה הוא שבעתיים
ומחייך לכולם
עולה עולה השיר ביחד
כשהשמחה בלב פורחת
עולה עולה השיר ביחד
גדול וקטן
כמו קשת בענן
זה לזה רוצים לגשת
יחד מבקשים לחלום
איש לאיש רוקמים פה קשת
אלף צבעים לשלום
כך באים לשיר הלילה
מארבעת קצוי עולם
השמחה בלב לא די לה
רגע של אור לכולם
עולה עולה...
והשיר גובר בינתיים
מקרב את הלבבות
מלאכים פורשים כנפיים
ונדלקים הנרות
עולה עולה...
{
לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
פרויקט שיעורי יַהֲדוּת וְהוֹרוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.
{
על הנס הגדול שעשה איתי.
{
מקורות:
אגמון, ד. (אין תאריך). פרשת בהעלותך פנימיות הפרשה באור הקבלה והחסידות. אתר מודעות. אוחזר מתוך http://www.mudaut.co.il/פרשות-השבוע/פרשת-בהעלותך-קבלה-חסידות
רבי ברזובסקי, ש. נ. (תשס"א). נתיבות שלום מאמרי חנוכה. עמ' כו-כח. ירושלים: "מכון אמונה ודעת" ישיבת בית אברהם סלונים.
הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא – רש"י כפשוטו – במדבר – פרשת בהעלותך. עמ' קיב-קעד. ירושלים: לשם ספרי איכות.
הרב גינזבורג, י. (תשמ"ה). סוד ה' ליראיו. פרק א'. ישראל: הוצאת גַל עֵינַי.
שיעורים על סוד ה' ליראיו אוחזר מתוך http://www.malchuty.org/2009-06-07-12-59-05/2009-07-13-14-50-14/522-taam-habria1.html
וינרוט, ח. (מאיר, י. עורך). (תשע"ז 2016). עולם הפוך ראיתי. עמ' 111-110. ישראל: הוצאת לאור: וינרוט ספרים.
הרב זקס, י. (2018). שיח ושיג – קריאות חדשות בפרשת השבוע. כרך ב'. ויקרא במדבר דברים. פרשת בהעלותך: מאיש ההדר לאיש האמונה. עמ' 164. ירושלים: ספרי מגיד, הוצאת קורן.
הרב לסרי, י. (31.7.2015). אין תפילה ששבה ריקם. אוחזר מתוך http://actualic.co.il/אין-תפילה-ששבה-ריקם-הרב-לסרי
הרבנית מזרחי, י. (פרידמן, י. עורכת). ירושלים. [שיעורים בדוא"ל למנויות "פרשה ואשה"].
[8] הרב יהודה אליהו , רב קהילת אור תורה (מתוך שיעור יַהֱדוּת וְהוֹרוּת לפרשות ויקהל-פקודי 20.3.2017)
[12] נפש החיים שער ג' פרק יב' -- הרב חיים איצקוביץ, ידוע יותר בשם רבי חיים מוולוז'ין (1821-1749), היה תלמיד בולט של הגאון מווילנה, מייסדה של ישיבת עץ חיים, המוכרת כישיבת וולוז'ין - "אם הישיבות", ורב העיירה וולוז'ין. (ויקיפדיה).
[36] בתוך "מודעות" ; רבי משה בן נחמן (רמב"ן; 1194 – 4.4.1270) מגדולי חכמי ספרד, פוסק והוגה. הוא היה רופא ופילוסוף, מנהיג דתי ויועץ למלך, פרשן התורה ומראשוני החכמים שעסקו בקבלה (ויקיפדיה).
[38] רבי שלום נח ברזובסקי (8 באוגוסט 1911, ברנוביץ, בלארוס - 8 באוגוסט 2000, ירושלים) היה האדמו"ר מסלונים, ולפני כן מקימה וראש הישיבה של ישיבת בית אברהם של חסידות סלונים. מחבר סדרת ספרי החסידות "נתיבות שלום".
[39] חנה חיה בת משה אליעזר נפטרה ביום רביעי, יא' בכסלו, 28.12.2017. אחרי כמעט 10 שנים של מלחמה בסרטן. והיא רק בת 34 שנים. היא השאירה אחריה בעל, ושלושה ילדים. כינתה את עצמה "סלב סרטן". ת.נ.צ.ב.ה
[41] רבי שלום נח ברזובסקי (8 באוגוסט 1911, ברנוביץ, בלארוס - 8 באוגוסט 2000, ירושלים) היה האדמו"ר מסלונים, ולפני כן מקימה וראש הישיבה של ישיבת בית אברהם של חסידות סלונים. מחבר סדרת ספרי החסידות "נתיבות שלום".
[43] במדבר ח' ד': "וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה.".
[45] הרב חיים איצקוביץ, ידוע יותר בשם רבי חיים מוולוז'ין (1821-1749), היה תלמיד בולט של הגאון מווילנה, מייסדה של ישיבת עץ חיים, המוכרת כישיבת וולוז'ין - "אם הישיבות", ורב העיירה וולוז'ין. (ויקיפדיה).
[46] הרב חיים מוולוז'ין על אבות ה' ג': "עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְעָמַד בְּכֻלָּם, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: "
[48] בשיעור הקשבנו לשיר "עולה עולה" מילים: חמוטל בן זאב ; לחן: קובי אושרת ; בביצוע: יזהר כהן ; מתוך האלבום "יזהר כהן להיטי הזהב חלק א' 2000. השיר זכה במקום חמישי באירוויזיון 1985: https://www.youtube.com/watch?v=XS-NmTjGiZI
[© Smadar Prager, CGP]
Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה