בס"ד
השיעור מוקדש לעילוי נשמת עמרם בן רחל, שמואל בן מזל, ברק בן יהודית, ומנחם בן חנה בְגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתם, וְנֹאמַר אָמֵן.
ולהבדיל - לתוצאות טובות בבדיקות ורפואה שלימה של חנניה שלום הנרי בן מזל, מרדכי בן מלכה, ועמיתי שלום בן שירי יבדלחט"א
ולהבדיל - לתוצאות טובות בבדיקות ורפואה שלימה של חנניה שלום הנרי בן מזל, מרדכי בן מלכה, ועמיתי שלום בן שירי יבדלחט"א
יַהֲדוּת וְהוֹרוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת אמור
הכל דיבורים
מתכון לשלום בית:
אמירה, הזהרה, הודיה, הארה, אהבה, עשייה,
וחיבורים ודיבורים.
אם בפרשות הקודמות עסקה התורה בקדושה של עם ישראל כולו, ואיך להיות מובדלים משאר העמים וראויים לשכינה שתשכון בתוכם, הרי שהפרשה שלנו, פרשת אֱמֹ֥ר עוסקת בקדושה של הכוהנים בלבד, שהם קדושים בתוך עם ישראל, כלומר מובדלים מכלל העם, ושל הכוהן הגדול המובדל אפילו מן הכוהנים.
וכך היא פותחת: "וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֱמֹ֥ר אֶל־הַכֹּהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא־יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו׃"
פשוטו של מקרא מסביר לנו ש"נֶ֥פֶשׁ" בפסוק הזה הכוונה לנפש של אדם שמת.
שכלל ישראל, מטפלים בעצמם בקבורתו של קרוב, כדי לתת לו כבוד של חֶ֣סֶד שֶׁל אֱמֶת, ואילו לכוהנים אסור בתכלית האיסור.
חֶ
|
סֶד שֶׁל אֱמֶת: המקור של הביטוי מפרשת וַיְחִ֤י בחומש בראשית, כשיעקב מבקש מיוסף בנו לקחת את עצמותיו ולקבור אותו באדמת ארץ ישראל, וכך הוא אומר לו:
"וַיִּקְרְב֣וּ יְמֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ לָמוּת֒ וַיִּקְרָ֣א׀ לִבְנ֣וֹ לְיוֹסֵ֗ף וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ שִֽׂים־נָ֥א יָדְךָ֖ תַּ֣חַת יְרֵכִ֑י וְעָשִׂ֤יתָ עִמָּדִי֙ חֶ֣סֶד וֶאֱמֶ֔ת אַל־נָ֥א תִקְבְּרֵ֖נִי בְּמִצְרָֽיִם׃ וְשָֽׁכַבְתִּי֙ עִם־אֲבֹתַ֔י וּנְשָׂאתַ֙נִי֙ מִמִּצְרַ֔יִם וּקְבַרְתַּ֖נִי בִּקְבֻרָתָ֑ם וַיֹּאמַ֕ר אָנֹכִ֖י אֶֽעֱשֶׂ֥ה כִדְבָרֶֽךָ׃[2]"
"וַיִּקְרְב֣וּ יְמֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ לָמוּת֒ וַיִּקְרָ֣א׀ לִבְנ֣וֹ לְיוֹסֵ֗ף וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ שִֽׂים־נָ֥א יָדְךָ֖ תַּ֣חַת יְרֵכִ֑י וְעָשִׂ֤יתָ עִמָּדִי֙ חֶ֣סֶד וֶאֱמֶ֔ת אַל־נָ֥א תִקְבְּרֵ֖נִי בְּמִצְרָֽיִם׃ וְשָֽׁכַבְתִּי֙ עִם־אֲבֹתַ֔י וּנְשָׂאתַ֙נִי֙ מִמִּצְרַ֔יִם וּקְבַרְתַּ֖נִי בִּקְבֻרָתָ֑ם וַיֹּאמַ֕ר אָנֹכִ֖י אֶֽעֱשֶׂ֥ה כִדְבָרֶֽךָ׃[2]"
מדוע זה חסד של אמת?
כי למת אחרי מותו כבר אין אפשרות להחזיר טובה/חסד עם מי שגמל אותו את החסד הזה.
{
אז למה לכוהנים אסור להתעסק בקבורת המת? כי דרגת קדושתם גבוהה יותר משל כלל ישראל.
ומכיוון שכדי לטהר כוהן מטומאה יש צורך שהזאַת (זריקַת) מי אפר פרה אדומה וטבילה במקווה מים, יש ענין שהם יקפידו עוד יותר על מנת שיוכלו לעסוק בעבודתם בקדושה כל היום בבית המקדש כל יום , כל היום.
למדנו בפרשות הקודמות שלטומאה אין שום קשר עם לכלוך, ולטהרה אין שום קשר לניקיון - אלא שמדובר כאן על מצב רוחני לגמרי.
מהותו של הקב"ה הוא השפעה אור אינסוף. ומכיוון שכמו שכתב הרמח"ל [4] בפתח ספרו מסילת ישרים: "מטֶּבַע הטוב להיטיב", הוא ברא, עפ"י האריז"ל[5], עולם כדי שיוכל "להיטיב לברואיו[6]".
זו מהותו של הקב"ה, הוא כולו אור ושפע של טוב.
הרב יובל הכהן אשרוב מלמד אותנו שמטרתו של הקב"ה היא שנרצה להגיע למצב שבו נהיה דבוקים באור שלו, ולכן הוא ברא אותנו עם רצון לקבל הארה, את האור שלו, שהוא תענוג, והוא הטוב האולטימטיבי.
לכן כל דבר שקשור עם קבלת אור האינסוף של הקב"ה הוא קדושה, וכל מה ששואב את אור הקדושה מאיתנו הוא טומאה.
כשאשה יולדת, חיים שהיו בה במשך 9 חודשים יוצאים ממנה. נשמה שהיא אור אלוק ממעל ממש, שיוצא ממנה = טומאה.
כנ"ל דם המחזור החודשי, שהוא פוטנציאל של חיים כנ"ל.
וכך גם כשאדם מחזיר את נשמתו הקדושה לבורא, כל האור שהיה בו נשאב ממנו החוצה. ולכן הוא טמא.
{
אז איך מקבלים קדושה?
הרבי מלובביץ'[7] מסביר את השלב הבא: "כוונת הבריאה היתה "כדי להיטיב לברואיו[8]", כי הקב"ה הוא תכלית הטוב ו"טבע הטוב להיטיב[9]" וכיון ש"טבע הטוב להיטיב", חפץ הקב"ה לתת לבני ישראל את הטוב האמיתי, ולכן קבע שיקבלו את ההשפעות רק ע"י עבודה."
קודם כל הקב"ה קבע שלא נקבל נדבות, אלא שנעבוד עבור כל דבר שאנחנו מקבלים, כדי שנעריך אותו.
ועל איזה עבודה מדובר. מדובר בעבודה שהיא תפילה שבלב.
שני מישורים של עבודה:
1. כתבו חז"ל[10]: ' וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם[11]' – איזו היא עבודה שהיא בלב, הוי אומר זו תפילה[12]. 'וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹקֵיכֶם[13]' זו קריאת שמע ותפילה."
מי משלם אותם פרים שהיינו מקריבים לפניך?
שפתים שאנו מתפללים לפניך."
ואפילו שכתוב שהקב"ה "בֹּחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב[17]" חייבים לדבר, חייבים, גם אם זה בלחש. חייבים להשמיע. להעביר את הדברים שבלב מבפנים החוצה.
אותו עיקרון: להתאמץ. שנרגיש שמגיע לנו בזכות, ולא בחסד.
מסביר הרב אביחי קצין מאתר ישיבה מסביר שבתפילה אנחנו אומרים "בָּרוּךְ מְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לִירֵאָיו. בָּרוּךְ אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה.[18]", וגם בשמונה עשרה אנחנו אומרים "וְתֵן שָׂכָר טוֹב לְכָל הַבּוֹטְחִים בְּשִׁמְךָ בֶּאֱמֶת", ולכאורה המילה טוֹב מיותרת. מה, הוא ישלם שכר לא טוב?
"לְמַעַן לֹא נֵבושׁ וְלֹא נִכָּלֵם לְעולָם וָעֶד:[19]", להרוויח עבור מה שמגיע לנו בזכות, בגאווה, לא בבושה. לא להנות ממתנות חינם נהמא דכיסופא: לחם חסד. נדבה. זו בושה לחיות על נדבות.
"לְמַעַן לֹא נֵבושׁ וְלֹא נִכָּלֵם לְעולָם וָעֶד:[19]", להרוויח עבור מה שמגיע לנו בזכות, בגאווה, לא בבושה. לא להנות ממתנות חינם נהמא דכיסופא: לחם חסד. נדבה. זו בושה לחיות על נדבות.
תפילה חייבת להישמע באוזני המתפלל. זה לא מספיק לחשוב או להרגיש, חייבים להזיז את השפתיים, וחייבים שישמע קול. לפחות לחש ששומע המתפלל את עצמו[21].
חייבים לדבר.
{
אבל תפילה היא יותר מעבודה. תפילה מחברת. תפילה קושרת.
הרב שלמה הלוי כותב: "כי תפילה איננה רק מילים והיגוי שפתיים. תפילה מלשון התפתלות, התחברות חזקה ומפותלת, להיות כרוך ומקושר היטב. בתפילה האדם מפתל וכורך את עצמו אל הקב"ה.
התפילה היא התרפקות על ה', כמיהה וכיסופים לאל חי; חיבור אל המקור, אל השורש; היטהרות הלב; "כלות הנפש אל האלוקים[22]"."
שמעתי מהרב זמיר כהן שכשאדם מתפלל לבורא עולם, הוא מתחבר. זה סוג של חיבור. זו הסיבה שהקב"ה נתן לנו את כח הדיבור, ואת האפשרות להתפלל. כדי שנוכל להתחבר אליו.
כדי שנוכל להידבק אליו כמו שאומר הרב יובל הכהן אשרוב.
כשאדם מתפלל הוא מתחבר לבורא עולם. ככל שהתפילה מגיעה יותר מעומק הלב, האדם מתחבר טוב יותר.
כשאדם מתפלל הוא מתחבר לבורא עולם. ככל שהתפילה מגיעה יותר מעומק הלב, האדם מתחבר טוב יותר.
אנחנו לומדים שתפילה היא חיבור. שבאמצעות הדיבור אל מישהו מתחברים אליו.
{
נחזור לפסוק הראשון של הפרשה שלנו: "וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֱמֹ֥ר אֶל־הַכֹּהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא־יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו׃"
שלוש פעמים מופיע השורש א.מ.ר בפסוק הזה: וַיֹּ֤אמֶר, אֱמֹ֥ר, וְאָמַרְתָּ֣.
[ קצת סטטיסטיקה: בתורה מופיעה השורש א.מ.ר 1373 פעמים. ובתנ"ך כולו 5318. ]
בשביל מה וַיֹּ֤אמֶר, אֱמֹ֥ר, וְאָמַרְתָּ֣?
מפרש"י: "אֱמֹ֥ר וְאָמַרְתָּ֣ – להזהיר גדולים על הקטנים."
פשוטו של מקרא מסביר את הפשט: "כפל הכתוב והזכיר פעמים לשון אמירה, כדי להזהיר גדולים על טהרתם של הקטנים – שהגדולים יזהירו את הקטנים מלהיטמא: אמור אל הגדולים שיאמרו כך גם לקטנים."
אבל פירוש מקסים קראתי דווקא אצל הרבנית חגית שירה שמביאה את הפירוש של הרב אשלג[23], בנו של "בעל הסולם[24]", לפירוש של רש"י: "להזהיר גדולים על קטנים - הכוונה להזהיר אור ולהאיר מימים גדולים על ימים קטנים..."
הרב אשלג אומר שאפשר ממש לשאוב מהימים הטובים המשופעים באור וקדושה, ולהזהיר מהם, להאציל מהם אל ימי החול.
לקחת קדושה מימי חג, ולטפטף אותה לתוך שגרת היום־יום:שיהי֥וּ לְטֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֶֽינוּ[25].
לקחת קדושה מימי חג, ולטפטף אותה לתוך שגרת היום־יום:שיהי֥וּ לְטֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֶֽינוּ[25].
זה נשמע שאפשר ממש לקחת את הזוהר של ימי החג, ולעשות איתו טיפול הפנים.
קרם למאור פנים.
אם נרתום את האור של הימים הטובים הפנים יזהרו, נחייך, יהיה לנו סבר פנים נעים, נאיר, נִיזְהַר.
והכי חשוב שהגדולים תמיד יזהירו אור ויאירו פנים לקטנים.
המבוגרים לילדים.
לזכור שכשילד מביט בנו, הוא רואה את עצמו. הוא לומד איך להיות מי שהוא.
ילדים להורים חמוצים וזועפים, יחמיצו ויזעפו גם הם.
ילדים להורים כועסים ועצבניים, יכעסו ויתעצבנו גם הם.
וילדים להורים מזהירים, יזהירו יאירו ויחייכו גם הם.
גם זו בחירה חופשית.
{
במקום: "הַכֹּל צָפוּי, וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה, וּבְטוּב הָעוֹלָם נִדּוֹן. וְהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה."
נקרא: הַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה:
פירש הרמב"ם : "כשיתן האדם למי שראוי אלף זהובים בבת אחת, לאיש אחד, ולאיש אחד לא יתן כלום, לא תעלה בידו מידת הנדיבות בזה המעשה האחד הגדול, כמו שמגיע למי שהתנדב אלף זהובים באלף פעמים, ונתן כל זהוב מהם על צד הנדיבות, מפני שזה כפל מעשה הנדיבות אלף פעמים והגיע לו קניין חזק, וזה, פעם אחת בלבד התעוררה נפשו התעוררות גדולה לפועל טוב ואחר כך פסקה ממנו."
אנחנו לומדים שהדברים הטובים שבן אדם עושה כל יום בקביעות לאורך זמן, מזככים אותו, והופכים להיות חלק מהמהות שלו, חלק מהאישיות שלו, חלק מעולמו הפנימי לתמיד,
וּבשל כך הראיה הסובייקטיבית שלו משתנה, האופן שבו האדם מפרש את מה שקורה סביבו, בעולמו החיצוני ובעולמו הפנימי, ואז, וּבְטוּב הָעוֹלָם נִדּוֹן; האירועים שמתרחשים נשפטים לטוב, ואנשים לכף זכות,
וְבמצב הזה הָרְשׁוּת נְתוּנָה, כי עכשיו כשיש לאדם אפשרות לבחור בין עשית טוב, וראית טוב, לבין האפשרות האחרת, רק אז באמת יש חופש בחירה,
וְ(אז) הַכֹּל צָפוּי: כלומר, אז אנחנו חיים כפי שהקב"ה מצפה מאיתנו: עושים טוב, רואים טוב, בוחרים בטוב, כמו שכתוב: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע... וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים--לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ.[28]"
וכמו ששורר לנו דוד המלך:
"מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים; אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב.
"מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים; אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב.
נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה.
סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.[29]"
{
אנחנו כבר בשבוע השישי של ספירת העומר, והמידה של השבוע היא ספירת ההוד, המיוחסת לאהרון .
הרב יצחק גינזבורג כותב כך על ההוד: "הוד הוא היופי הנסוך על האדם שיודע להודות, בכל מובני המלה: מלשון הודאה במופלא ממנו, מלשון הודיה על כל הטוב שנגמל לו, ומלשון וידוי כל הדברים שעל לבו. היכולת להודות בכל אחד ממובנים אלו נובעת מתכונת התמימות בנפש. מי שיודע לקיים את "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹקֶיךָ.[30]" לראות בכל מאורעותיו כמגיעים מלמעלה, מסוגל להודות ולהתוודות. השער של הוד, ה-ד, הוא גם שער המלה יהודי."
{
כמו כל דבר שעושים אותו כל יום בקביעות, גם להודות כל יום הופך להיות קנין, וחלק מהאישיות.
וכשעושים משהו טוב כל יום באופן קבוע, גם החיצוניות תקרין את הטוב הזה.
ספירת ההוד המיוחסת לאהרון, שהיה הכהן הגדול הראשון שלנו, שלהם ולכוהנים בכלל מוקדשת הפרשה שלנו, ועליו נאמר: "אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה.[31]"
מסופר באבות דרבי נתן[32]: '' כיצד היה אהרן אוהב שלום, כשהיה רואה שני בני אדם מתקוטטים היה הולך לכל אחד מהם שלא מדעת חברו ואומר לו, ראה חברך איך הוא מתחרט ומכה את עצמו על שחטא לך והוא אמר לי שאבוא אליך שתמחול לו, ומתוך כך כשהיי פוגעים זה בזה היו מנשקים זה את זה.
ועוד כמה אלפים היו בישראל שנקראו שמם 'אהרן', שאלמלא אהרן לא בא זה לעולם, שהיה משים שלום בין איש לאשתו, ומזדווגין זה עם זה, והיו קוראים שם הילוד על שמו''.
ועוד כמה אלפים היו בישראל שנקראו שמם 'אהרן', שאלמלא אהרן לא בא זה לעולם, שהיה משים שלום בין איש לאשתו, ומזדווגין זה עם זה, והיו קוראים שם הילוד על שמו''.
וזה מחבר לנו את כל מה שדיברנו עליו עד עכשיו למתכון לשלום בית:
לעשות טוב, לראות טוב, להאיר פנים, להודות... ולדבר – ובקביעות.
זו הדרך להכניס קדושה אל הבית, זו הדרך להעביר קדושה מאחד לשני, להזהיר אחד על השני.
{
היום נתמקד באמירה: בדיבור. היום נלמד בע"ה איך לדבר נכון.
אז ידוע, שלנו, לנשים, ניתנו תשעה קבין של שיחה.
אין להן ברירה לנשים, הן חייבות לדבר.
איך יגדלו ילדים אם אימהות לא ידברו אליהם?
חייבים לדבר. אי אפשר לחנך ילדים בלי לדבר אליהם.
כתוב: "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ.[34]". מוסר זה קצר: אל תֶּ'פֹּה, ואל תֶּ'שָׁם...
יש להם, לגברים, רק קבין אחד של שיחה, וגם בו הם בדר"כ לא ששים להשתמש, אלא במקרה הצורך: "דבר עם הילדה...." את מתחננת.
"מה זה יעזור אם אני אדבר איתה? זה לא ישנה שום דבר". הוא מתחמק.
"מה זה יעזור אם אני אדבר איתה? זה לא ישנה שום דבר". הוא מתחמק.
אבל תורה.... זה משהו שצריך לשנן, לחזור עליו שוב ושוב, להיות איתו, לדבר עליו, מחבקים אותה, רוקדים איתה. אמא.
התורה שלנו גאונית.
כתוב: "עַל־כֵּן֙ יַֽעֲזׇב־אִ֔ישׁ אֶת־אָבִ֖יו וְאֶת־אִמּ֑וֹ וְדָבַ֣ק בְּאִשְׁתּ֔וֹ וְהָי֖וּ לְבָשָׂ֥ר אֶחָֽד׃[35]"
וְדָבַ֣ק = חיבור.
חיבור, היא גם המילה שבה משתמשים חז"ל ובספרות היהודית בהתייחס ליחסי מין בין בעל ואשתו.
עפ"י התורה חיבור בין איש ואשתו זה דבק קדוש.
וכתוב גם ש.... "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה, לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא, וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר, נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת, וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח[36]".
וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ - במה ישמח את אשתו?
כותב החזון איש[38]: "טבע שלה להתענג על חנה בעיניו, ואליו עיניה נשואות. עליו להשתדל להראות אהבה וקרוב ברבוי שיחה ורצוי..."
מסביר הרב אפרים עובד מישיבת עטרת חכמים : " ''רבוי שיחה ורצוי'', כיון שמהותה של האשה זה דבור. וכמו שכתוב בקדושין (דף מט:) ''עשרה קבין שיחה ירדו לעולם, מהן נטלו הנשים תשעה קבין''. ונשים דברניות, כמו שכתוב בברכות (דף מח:), שעקר הדבור גורם לאנשים להתחבר, ולכן האשה מרבה לדבר, כדי שיתחברו עמה, ובפרט בדבור עם בעלה, כדי שבעלה יתחבר אליה ויבין אותה. וכיון שזו מהותה לדבר, ובפרט שהיא רגשית וצריכה להביע לאחרים את רגשותיה ועסוקיה ודאגותיה וחויותיה, צריך הבעל להקשיב לה ולהיות סבלן בשמיעתו את דבריה, אף שאינן מענינין אותו וחושש מבזבוז זמן ובטול תורה, שעל ידי זה מקל עליה. וכמו שכתוב ביומא (דף עה.) על הפסוק (משלי י''ב כ''ה) ''דאגה בלב איש ישחנה'' ישיחנה לאחרים וישיחנה מדעתו, שעל ידי שמספר לאחרים דאגתו יוקל לו. (ואף שיש בדבריה לשון הרע בשעה שהיא מתרתחת על אחרים, מתר לשמע דבריה בלי להאמין ולקבל, כדי להרגיע אותה, ואולי גם להוציא הגנאי מלבה). וכן כשהיא מתפרצת וטוענת נגד הילדים או נגדו, צריך לשמע ולהראות שהדברים כואבים לו ולטכס עצה לשפר זאת. ועדיף לשמע אותה כל פעם ובכל ערב, כדי שיוקל לה, וגם כדי שלא יצטברו לה הרבה טענות נגדו, שאז יהא קשה להרגיעה ולתקן הדבר."
{
אז יש לנו חיבור פיזי, ויש לנו חיבור של דיבור.
שניהם ביטוי של אינטימיות בזוגיות. ואחד משפיע ומושפע מהשני.
ויודע כל בעל שכשאשתו אומרת לו "אנחנו צריכים לדבר" הוא בבעיה.
למה?
כי כל פעם שהיא רוצה לדבר היא מוציאה רשימת מכולת של תלונות ומענות, של דברים הדורשים שיפוץ ושיפור – ובדר"כ מי שצריך להשתפץ ולהשתפר זה הוא.
ה"אנחנו צריכים לדבר" הזה, הוא רעל לכל מערכת יחסים.
הוא אולי מתאים לאשה, אבל הוא ממש ממש לא מתאים לגבר.
ואם המטרה של האשה לשפר ולשפץ את הקשר, את החיבור, עם בעלה – היא צריכה ללמוד לדבר אחרת.
שלושה דברים שחייבים לשים אליהם לב בחיבור שבדיבור:
במיוחד כשמדובר בדברים המאיימים על המערכת שלו: טענות, תלונות, בעיות, וכיוב'.
במיוחד כשמדובר בדברים המאיימים על המערכת שלו: טענות, תלונות, בעיות, וכיוב'.
אלה גורמים לו ישר לרצות לעשות ויברח, ובאמת אחרי כמה שנים כאלה של נישואין, הם לומדים להיעלם: בעבודה, עם חברים, ספורט, לימודים, תחביבים.
אבל בודאי ובודאי שצריך לתת מקום לצרכים של האישה: היא צריכה לדבר. היא צריכה לפרוק, את כל הטענות, תלונות, בעיות, וכיוב'.
אז איך מגשרים?
יש שני דברים שכל אחד מבני הזוג חייב שיהיה לו בזוגיות טובה: מענה לצרכים ותחושת ביטחון.
כל אחד מבני הזוג צריך להרגיש שהצרכים שלו באים לידי ביטוי ונענים – כמובן שלא בשלמות , כי יש כאן עוד בן אדם שחולק את המרחב הזוגי, וצריך ללמוד להתפשר.
וכל אחד מבני הזוג צריך לחוש בטוח במרחב הזוגי: Safe.
והבנו שלכל אחד מבני הזוג יש צרכים שונים, ודרך אחרת שבה הוא מרגיש בטוח.
אז איך מתחברים בדיבור בצורה בטוחה?
או נכון יותר: איך את מתחברת בדיבור כך שגם הצרכים שך יענו, וגם הוא ירגיש בטוח.
1. מתי? 2. מה? 3. איך? ראשי תיבות: מַמַא (כמו אמא באנגלית).
{
1. מתי? זה שלב מאוד חשוב והוא דורש דחיית סיפוק מידי.
אולי עדיף שנאמר מתי לא: לא כשעייפים, ולא כשהצטבר לך הר.
חיבור בדיבור צריך שניים, אחד שמדבר והשני שמקשיב.
לא כשהוא עייף – זה ממש לא הזמן לדבר איתו. אפילו לא על חוויות טובות שהיו לך היום.
עזבי אותו. תני לו לנוח. תתאפקי.
ולא כשמלא זמן לא דיברת, ולא פרקת, והצטבר לך מטען חורג. לא!
זה מסוכן. זה לא הזמן.
אם לא תתאפקי הסיר לחץ יתפוצץ לך איך שתרימי ותשחררי טיפה'לה את השסתום.
חכי.
לפעול לטובתך.
קחי נשימה, אויר ואור טובים לך
את מוכנה לפגוש את רצונך
קחי נשימה, אם זה מה שדרוש לך עכשיו
ואולי תתבהרי קצת לעצמך."
אז מתי כן? כשהוא מסכים להקשיב.
ואיך נדע מתי מתרחש הקסם הזה? ----- נשאל! "אני ממש צריכה לדבר, אתה פנוי להקשיב לי?"
אני יודעת שזה נשמע מלאכותי ומוזר. זה רק עניין של הרגל. וכשמתרגלים זה נוח כמו נעל בית ישנה.
אחרי שתעבור לו הטראומה מהפטיש 10 ק"ג שאת מנחיתה עליו בכל פעם שאת במוד של "אנחנו צריכים לדבר", והוא יבין ש"אני ממש צריכה לדבר, אתה פנוי להקשיב לי?" זו לא קפריזה חד-פעמית, אלא שאת רצינית, ומשהו באמת השתנה פה – גם הוא יתרצה יותר לחיבור של דיבור לעיתים קרובות יותר, ולא יברח מלהיענות למשהו שאת כל-כך זקוקה לו.
{
2. מה? קודם כל דיבורים מחזקים. דיבורים טובים.
הרב מנחם וייס מבני-ברק שמסר לנו שיעור בשבוע שעבר, סיפר לנו שה"בית ישראל[40]", רבי ישראל אלתר מגור זצ"ל נהג לומר שהיחס בין הודיה לבקשה צריך להיות 4:6. ואיך אנחנו יודעים את זה? כי בתפילת ה"הלל" יש 6 תשבוחות, ו-4 בקשות.
אז נכון שהבעל הוא לא אלוהים.... אבל העיקרון נכון לכל קשר:
קודם כל תדברי על מה שכן טוב. על מה שהוא כן עושה לשביעות רצונך.
קודם כל תדברי על מה שכן טוב. על מה שהוא כן עושה לשביעות רצונך.
תודי לו על כל הדברים הקטנים שהוא עושה בשבילך, שמשמחים אותך, שמקלים עליך, שגורמים לך להרגיש שהוא אוהב אותך.
אבל לא עכשיו. אֶת זה אַת צריכה לפזר לאורך כל הימים..... אני אסביר:
אף פעם אל תיקחי כמובן מאליו את כל מה שכן טוב ונכון ובסדר בזוגיות שלכם.
תזכרי להודות לו כל יום לפחות על משהו אחד. מכל הלב. באמיתי.
זו צריכה להיות השגרה שלכם. ההודיה הזו.
זה חיבור טוב של דיבור.
וכשהזמן מתאים והוא פנוי להקשיב נסי לנסח את כל ההר געש למשהו שאת היית מוכנה להקשיב לו אם זה היה הפוך.
הרבה פעמים אני שומעת נשים מדברות לבעלים שלהן אצלי בחדר, ולצערי הרבה פעמים זה נשמע כמו אמא שמדברת לילד שלה, או כאילו הוא אורח אצלה בבית וצריך לעמוד בכללים שלה.
הלו!
זה גם הבית שלו. את לא יכולה להחליט גם על מה הוא עושה במטר על מטר שבפינה שהקצבת לו בבית!
תרגיעי.
אז נכון, הוא בלאגניסט. ונכון, זה מוציא אותך מדעתך שלא הכל מתוקתק כמו שאת אוהבת.
אבל נשמה – הוא גר פה. איפה הפשרה?
למה הוא חייב להתאים את עצמו ב-100% לתמונה שיש לך בראש?
למה אי אפשר ביחד לחשוב על פתרון שיתאים גם לך וגם לו?
קצת הוא יוותר, קצת את תוותרי, ושניכם תחיו עם משהו שהוא לא 100% מה שאתם רוצים.
רק ככה אפשר לחוות זוגיות טובה.
הדרך היחידה שבה תוכלי לעשות את זה היא שלא תצברי דברים.
כשמשהו מפריע באמת, אל תתעלי על עצמך ותחשבי שזה יעבור לך.
(זו עבודה אחרת שצריכים לעשות במקביל, אבל לא תוך כדי).
דברי עם עצמך, עם חברה, תכתבי, תתנסחי, תבדקי עם עצמך מה בדיוק מפריע לך – ואז תנסחי את זה למשהו שאת היית מוכנה להקשיב לו.
אם תצברי, זה יצא לא מתאים בכלל, לא במתי, לא במה ולא באיך.
זה יצא במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון, ובעוצמה ממש ממש לא נכונה.
{
3. איך?
אל תצעקי. בבקשה אל תצעקי. (אני מזכירה בעיקר לעצמי 😉)
אם תעקבי נכון אחרי שני השלבים הראשונים – כמעט ואין מצב שזה יתפוצץ בצעקות.
אל תתקיפי. אנחנו לא במלחמה.
ואל תפני אצבע מאשימה! דברי במסר "אני".
במקום: "תמיד אתה שוכח להוריד את הזבל למרות שאני מבקשת ממך מאתיים פעמים...."
אפשר: "ממש קשה לי בבוקר גם להתארגן וגם להוציא את הזבל. אני צריכה עזרה."
במקום: "אתה אף פעם לא רוצה לדבר איתי..."
אפשר: "חסר לי הלדבר איתך. תמיד כשקורה משהו אני ישר חושבת עליך, על זה שאני רוצה לספר לך. אתה חסר לי."
במקום: "לא יזיק לך לפעמים להרים את עצמך מהכסא ולעזור לי קצת עם הילדים, גם בלי שאבקש."
אפשר: "קשה לי לבקש ממך עזרה. זה מרגיש לי כאילו לא שמים אלי לב. כאילו לא רואים אותי. זה מרגיש לי לבד."
שימו לב שבכל האופציות העדיפות, יש חשיפה של חולשה:
"אני צריכה עזרה"
"קשה לי בבקרים"
אתה חסר לי"
"קשה לי לבקש עזרה"
"אני צריכה שישימו אלי לב, שיראו אותי, שלא ארגיש לבד".
וזה מה שבעצם מחבר. החשיפה, ההתערטלות, המוכנות לתת לבן הזוג להתקרב כשאת פתוחה לפגיעה.
וזה כל-כך מעניין שהרבה פעמים קל יותר להתחבר פיזית, להיחשף, להתערטל, אבל רגשית.... לא ממש.
חיבור נכון בדיבור משפר את החיבור הפיזי, ולא תמיד ההיפך.
(במיוחד בגלל שהוא תמיד נרדם אחרי... 😊).
איזה אינטרוול גאוני סידר לנו הקב"ה שכמעט שבועיים בכל חודש אנחנו חייבים להתחבר רק בדיבור, כי אחר-כך החיבור הפיזי הוא כל-כך הרבה יותר קרוב וטוב.
{
ביום חמישי ל"ג בעומר.
ל"ג בעומר הוא יום מיוחד: ספירת "הוד שבהוד", יום שכולו הודיה, כולו ענווה, ביטול עצמי וקבלת עול.
אדם גאוותן לא יודע להגיד תודה. הוא חושב שמגיע לו משהו, ולא רואה את החסדים והטובות שהוא מקבל כמובן מאליו.
אדם גאוותן לא יודע להגיד תודה. הוא חושב שמגיע לו משהו, ולא רואה את החסדים והטובות שהוא מקבל כמובן מאליו.
רבי פנחס מקוריץ[42] כתב בספרו "אמרי פנחס השלם": "יום זה מסוגל ביותר לעורר בו עניין הרפואה, ומי שצריך לקחת רפואה יתחיל בל"ג בעומר, כי 'בורא רפואות' מכוון כנגד 'הוד', וכיוון שיום ל"ג בעומר הוא ספירת 'הוד שבהוד' הרי הוא מסוגל לבוא ל'תכלית הרפואה'".
מתוך מקום של הודיה מעומק לב לקב"ה על כל מה שכבר יש, ל"ג בעומר הוא יום מסוגל לישועות ולקבלת כל התפילות: על רפואה, על זרע של קיימא, ועל כל דבר שהאדם נצרך לו. בעל ה"מנחת אליעזר"[43] כותב: "יום ל"ג בעומר כוחו גדול ואדיר, וכל תפילה מתקבלת בשמי מרום ביום זה."
יהי רצון שיתקבלו כל תפילותינו ברצון - חג שמח לכולנו.
{
כשאני חושב לאן אפנה עכשיו כשרע לי
מנסה להתנער מכל מה שקרה לי
שוב אני עומד בצד, חושב על העבר
רק רוצה להיזכר בכל מה שעזר
בתפילה קורא אני לך
זועק עוד בשמך אלוקי ענני
כי אתה עוזר תמיד לכל
שומע את הקול שמתפלל אליך
לפעמים בבוקר עוד השמש לא חייכה לי
עננים רק מעיבים על היום שעוד לא בא לי
עכשיו אני עומד, שואל מתי כל זה נגמר
ועם כל זה חושב אני מתי יבוא מחר
בתפילה קורא אני לך...
{
לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
פרויקט שיעורי יַהֲדוּת וְהוֹרוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.
{
על הנס הגדול שעשה איתי.
{
מקורות:
הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא – רש"י כפשוטו - ויקרא. ירושלים: לשם ספרי איכות.
גרין, נ. (יג' באייר ה'תשע"ח). כשהתפילות מתקבלות: 7 עובדות נפלאות על ל"ג בעומר. גיליון עונג שבת 348 . עמ' 2. ישראל: הידברות.
הרב זעפרני, ש. (כז' בניסן ה'תשע"ה 16.4.2015). הקשר בין טומאה ומוות. אוחזר מתוך http://www.kipa.co.il/יהדות/פרשת-השבוע/פרשת-תזריע/הקשר-בין-טומאה-ומוות/
הרב הלוי, ש. (אין תאריך). תפילה – חיזוק הקשר עם בורא עולם. אוחזר מתוך http://dvar-tora.co.il/mamr.aspx?id=820
הרב כהן, ז. (אין תאריך). האתגר השבועי. [סרטון וידאו]. ווטסאפ.
הרב הכהן אשרוב, י. (אין תאריך). רוח טומאה רוח טהרה. [סרטון וידאו]. אוחזר מתוך https://www.besodh.com/
הרב עובד, א. (אין תאריך). האושר שבנישואין – לגבר. אוחזר מתוך http://www.toratemetfreeware.com/online/f_01579.html?dyn
הרב פירון, ש. (י' בתמוז ה'תשס"ז). עיון תפילה י"ב: משמעות המילה תפילה (ב). אוחזר מתוך https://www.ypt.co.il/beit-hamidrash/view.asp?id=4330
הרב קצין, א. (כא' בטבת ה'תשס"ח). בזכות ולא בחסד. [קובץ שמע]. אוחזר מתוך https://www.yeshiva.org.il/midrash/audio/2243
הרבנית שירה, ח. (יג' באייר ה'תשע"ח). החיבור אל ל"ג בעומר. גיליון עונג שבת 348 . עמ' 14. ישראל: הידברות.
הרבי מליובאוויטש. שניאורסון, מ.מ. (כז' תשרי ה'תשע"ב). התפילה כאומנות. אוחזר מתוך http://www.toratchabad.com/contents.asp?aid=78181
[4] רבי משה חיים לוצאטו, הרמח"ל (ה'תס"ז, 1707 – כ"ו באייר ה'תק"ו, 16 במאי 1746) היה מקובל, סופר, חוקר רטוריקה ומשורר איטלקי במאה השמונה עשרה.
[5] רבי יצחק לוריא בן שלמה (1534, ה'רצ"ד - 25 ביולי 1572, ה' באב ה'של"ב) מכונה האר"י הקדוש, האריז"ל, הוא גדול מקובלי צפת במאה ה־16.
[6] ספר עץ חיים שער הכללים פרק ראשון: "כשעלה ברצונו יתברך שמו לברוא את העולם כדי להיטיב לברואיו ויכירו גדולתו ויזכו להיות מרכבה למעלה להדבק בו יתברך."
[15] הושע יד' ג': "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ."
[21] כתב בשו”ע (סי’ קא סעי’ ב’): “לא יתפלל בלבו לבד, אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש, ולא ישמיע קולו, ואם אינו יכול לכוין בלחש, מותר להגביה קולו וה”מ [=הני מילי (אלו הדברים)] בינו לבין עצמו, אבל בצבור, אסור, דאתי למטרד צבורא [=שגורם מטרד לציבור]”.
[23] רבי ברוך שלום הלוי אשלג (מכונה גם הרב"ש; 1907 - 1991) היה אדמו"ר ומקובל, בנו בכורו וממשיך דרכו של הרב יהודה לייב הלוי אשלג, מחבר פירוש "הסולם" על ספר הזוהר. בין חיבוריו: "שלבי הסולם", "דרגות הסולם" ו"אגרות הרב"ש".
[24] הרב יהודה לייב הלוי אשלג (1884 – 1954) היה מקובל, עסק בפירוש ובהפצה של תורת הקבלה. מכונה "בעל הסולם" על שם פירוש הסולם שחיבר לספר הזוהר. (ויקיפדיה).
[38] אברהם ישעיהו קרליץ מכונה "החזון איש", על שם סדרת ספריו; (1878 - 1953) היה מגדולי הדור הליטאים ומפוסקי ההלכה הבולטים במאה ה-20. ממעצבי דרכה של היהדות החרדית בארץ ישראל. (ויקיפדיה).
[40] רבי ישראל אלתר ( 1894 - 1977) היה האדמו"ר החמישי בשושלת אדמור"י גור, משקם החסידות בארץ ישראל לאחר השואה וממנהיגי הציבור הבולטים של הציבור החרדי במדינת ישראל. מכונה על שם כתביו שיצאו לאור לאחר פטירתו ה"בית ישראל". (ויקיפדיה).
[42] רבי פנחס שפירא מקוריץ היה מתלמידיו הקרובים של הבעל שם טוב, מגדולי צדיקי החסידות במאה ה-18. (ויקיפדיה).
[43] הרב חיים אלעזר שפירא, מכונה ה"מנחת אלעזר", על שם ספרו; (1871 - 1937) היה אב"ד מוקצ'בו (מונקאץ') והאדמו"ר השלישי של חסידות מונקאטש. (ויקיפדיה).
[44] בשיעור הקשבנו לביצוע ווקאלי של השיר "בתפילה" מילים ולחן: אלי קליין ; בביצועו של איציק דדיה: https://www.youtube.com/watch?v=uRshWeqSwTU
[© Smadar Prager, CGP]
Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders. To schedule an appointment please contact at smadarprager@gmail.com or 917-513-1490.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה