בס"ד
השיעור מוקדש לתוצאות טובות בבדיקות ורפואה שלימה של חנניה שלום הנרי בן מזל, של מרדכי בן מלכה ושל ראובן בן חתון חנה
יַהֲדוּת וְהוֹרוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשות ויקהל-פקודי
שוב, שבת, תשובה
עוד ה-פעם, הדרן?
חוזרים על אותו הסיפור פעמיים – שוב
אחרי נפילה, תשובה, וכפליים תושייה,
ובסוף מתנה מאוצרות המלך.
ובסוף מתנה מאוצרות המלך.
חשבתי בהתחלה לקרוא לשיעור פעמיים כי טוב, אבל בסוף בחרתי להתמקד בשורש באותיות ש' ו-ב',
שחוזרות אם בגלוי ואם במרומז לאורך כל שתי הפרשות המקסימות הללו: שַׁב, שׁוּב, שַׁבָּת, תְשׁוּבָה.
כל 19 שנה נוצר הפרש של שבעה חודשים בין מחזור השנה הקטן, שהוא מחזור הלבנה שעפ"י מתנהל לוח השנה העברי, לבין מחזור השנה הגדול, שהוא מחזור השמש שעפ"י מתנהל לוח השנה הלועזי[3]. כך שכל שנתיים שלוש מתחברות לנו פרשות, ובמקום לקרוא אותן אחת אחת בכל שבת, יש לנו כמה זוגות של פרשות שנקראות ביחד, כמו הזוג הזה של השבוע שלנו, שגם חותם את חומש שמות: וַיַּקְהֵל-פְקוּדֵי.
זה מעניין שכמו לזוגות נשואים גם לפרשות כשהן בזוגיות יש תקופות של התקרבות והתרחקות.
אצל הפרשות זה כל שנתיים-שלוש, אבל זוגות נשואים זה כל שבועיים-שלושה.... 😉
אבל לזוגות נשואים יש גם תקופות של התרחקות והתקרבות שלא קשורות למצוות, אלא לדינמיקה של מערכות יחסים.
{
אנחנו עדיין באווירת ימי הפורים, וגם הפרשה הזו שלנו שולחת לנו מסר של נהפוך-הוא.
הפרשה ממשיכה את אותו הטון של הפרשה הקודמת, פרשת כִּ֣י תִשָּׂ֞א[4], את המסר שמלמד אותנו הרבי מלובביץ': ירידה לצורך עליה: נחוצה לנו ירידה על מנת שנוכל לעלות.
לפעמים נחוצים לנו כשלונות בחיים שיהוו בשבילנו מנוף להתרוממות, שנוכל להתנשא, לעלות מעל עצמנו, להתעלות על עצמנו.
הכישלון, הנפילה, הקונפליקט -- הם הזדמנות להתעמת ולהילחם עם ה"עגל" שבתוכנו.
ה'עגל' של הדור שלנו היא ה'חולשה' של הדור הזה: לבחור בדרך הקלה.
התחמקות מההתאמצות על מנת למצוא מוצא טוב יותר.
בדורנו, אנשים לא רוצים להתמודד יותר עם קשיים וקונפליקטים. זה קשה. זה לא נעים. זה מעכיר את האווירה.
הרבנית ימימה מזרחי[5] אומרת שזה דור של אנשי זכוכית, רק מקישים עליהם, והם מיד מתנפצים ונשברים. לא מצליחים לעמוד בשום עומס. שבירים. חלשים.
קשיים וקונפליקטים -- זה מצריך לעשות שינויים – מי רוצה לשנות? זה הרבה עבודה. זה ללכת אל הלא ידוע. בשביל מה? מי מבטיח לי שבצד השני, יהיה לי טוב יותר?
>> התורה מבטיחה. נלמד היום בע"ה איך.
אז אנשים שעוד לא למדו את התורה או שלא ממש מבינים את ההוראה של התורה בוחרים אחת משתי אופציות:
1. להישאר באיכס - ולהתרגל
2. לפרק וללכת לחפש משהו חדש – נוצץ, מרגש,
{
והדור של פעם? הנשים של פעם היו נשים נחושות[6]. חזקות. יודעות מה הן רוצות ועושות כדי להשיג. לא מתעצלות, לא מרחמות על עצמן, חותרות למטרה. נחושות כמו נחושת.
במצרים הן רקעו מראות נחושת כדי ליפות את עצמן כמו כלות, והלכו לשדות לפתות את הבעלים שכרעו תחת עבודת הפרך, כדי שיוכלו להעמיד עוד דורות לעם ישראל. בזכותן, היו כל כך הרבה אנשים שיצאו ממצרים, צבא של אנשים.
כתוב: "וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:[7]"
הנשים של מצרים למדו מלמדות אותנו לא להרים ידיים גם כשקשה.
גם כשנדמה לנו שהבעל שלנו לא מעוניין בנו.
הוא כבר לא מחזר כמו פעם, הוא וורקוהוליק, הוא עסוק בתחביבים שלו, בחברים שלו....
לא להשתבלל ולהתמסכן.
לא להשתבלל ולהתמסכן.
להיות נחושה כמו נחושות. לרקוע מראה ולהעמיד צבא!
סבתא שלי זכרה לברכה היתה אומרת לי תמיד: "תקסקסי אותו..."
סבתא שלי זכרה לברכה היתה אומרת לי תמיד: "תקסקסי אותו..."
מה זה לקסקס סבתא?
תעשי לו חנדלעך, תובילו אותו בדברים, עד שיחשוב שמעצמו הוא רוצה את מה שאת רוצה.
שלמה המלך ע'ה, החכם מכל אדם, כתב: "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ.[8]"
שלמה המלך ע'ה, החכם מכל אדם, כתב: "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ.[8]"
רבי דוד אלטשולר, המצודת דוד[9] מפרש: "חַכְמוֹת נָשִׁים - כל אחת מהחכמות שבנשים בנתה ביתה, ר"ל: מעמדת ביתה על בסיסה."
וזה מעניין להסתכל על הפסוק הזה שחוכמות ברבים, ונשים ברבות, בונות ביחיד בית אחד.
כי כדי לבנות את הבית האחד שלי, לא מספיקה רק החכמה הפרטית שלי, ואפילו לא כל החכמות הפרטיות שלי, אלא של עוד נשים: כמו סבתא שלי שלימדה אותי ל'קסקס', ואמא שלי שלימדה אותי למלא את הבית בספרים, ושירים, ומוסיקה, ודודה שלי שלימדה אותי לבקש עזרה, וחברה שלי שלימדה אותי לתת, ואז לתת עוד.
כל החוכמות של כל הנשים שבחיינו, בונות איתנו את הבית האחד הזה שלנו.
אנחנו אף פעם לא לבד.
חַכְמוֹת נָשִׁים אלה הלבנים שבונות בית.
{
שוב
צמד הפרשות שלנו, ויקהל-פקודי, חוזר על כל מה שכבר נאמר בפרשות תְּרוּמָ֑ה[10] בענין תרומות למשכן, פָּרָשַׁת שְׁקָלִים[11], הפותחת את פרשת כִּ֣י תִשָּׂ֞א[12] בענין מחצית השקל ופרשת תְּצַוֶּ֣ה[13] המפרטת את כל הקשור בהקמת המשכן, המנורה, ארון הברית, ובגדי הכהן.
וזה תמוה...! בשביל מה לחזור?
למה עוד ה-פעם? למה שוב?
אנחנו יודעים שהתורה בדר"כ מקמצת במילים, רומזת, משאירה הרבה לתורה שבע"פ ולמדרשים ולסוד – אז מה קורה כאן?
רש"י לא עונה לנו על זה בפרשה שלנו, כי הוא כבר התייחס לענין דומה בחומש בראשית בפרשת חיי שרה, כשהסיפור של עבד אברהם, אליעזר, חוזר על עצמו פעמיים, שם הוא מצטט מבראשית רבה[14]: "א״ר אחא: יפה שיחתן של עבדי בתי אבות לפני המקום מתורתן של בנים, שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה, והרבה גופי תורה (הלכות) שלא ניתנו אלא ברמיזה."
והרבי מלובביץ' מסביר לנו שמשפחתה של רבקה הסכימה כל-כך מהר לשידוך שלה עם יצחק אחרי שהם שמעו את ההשגחה המופלאה שליוותה אותו במסע שלו מכנען לחרן, ואומר: "לפעמים פסוקים נכפלים בתורה רק בגלל החביבות המיוחדת של תוכנם."
אז מה חביב כל-כך בתוכן של הפרשות שלנו?
פרשות תְּרוּמָ֑ה ותְּצַוֶּ֣ה ו-וַיַּקְהֵל-פְקוּדֵי כמו עוטפות את פרשת כי תשא שבה מסופר לנו על חטא העגל. על הנפילה הכי גדולה של עם ישראל.
אבל הדגש הוא לא על הכישלון, אלא על הביחד, והאחדות, והרצון לתת מכל הלב, ועל הכמיהה לבנות בית, ולעשות משכן לקב"ה.
הדגש הוא על כל החיובי והיפה – כל מה שיתן לנו כוח ועמידות לעתיד, לשנים רבות, לדורות.
התורה באה ללמד אותנו שזה כדאי ורצוי לחזור על דברים משמעותיים. לתת להם הרבה מקום.
התורה באה ללמד אותנו לשים הרבה דגש על החיובי, והרבה הרבה פחות על השלילי.
היחס כאן הוא 4:1, ארבע חיובי על אחד שלילי.
פי ארבע יותר דגש על הטוב, וכמה שבפחות על הרע.
בשתי הפרשות הראשונות תְּרוּמָ֑ה ותְּצַוֶּ֣ה נתנו ותרמו העם בשמחה רבה – אבל בשתיים שלנו וַיַּקְהֵל-פְקוּדֵי השמחה גדולה עוד אפילו יותר – כי זה אחרי שהקב"ה סלח להם על חטא העגל: "וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ.[15]", הנתינה הזו, הבניה הזו יש בה הרבה יותר קרבה של והיכרות עמוקה יותר גם של הצדדים הפחות נעימים של בני הזוג, של בני ישראל שחטאו, של הקב"ה שכעס כל-כך שהיה מוכן להשמיד את כל העם בחרונו.
השמחה של העם לתת, לבנות ביחד בית, להתקדש ולהקדיש את הקב"ה, כל-כך חביבה בעיני ה'.
{
נהפוך הוא:
1. דוקא כן שוב ושוב
100 פעמים שוב ושוב תגידי לילד שלך כמה את גאה בו
100 פעמים שוב ושוב תגידי לילדה שלך כמה את אוהבת אותה (או להיפך, וגם וגם...)
כמה הוא מקסים, כמה היא נהדרת!
בדברים טובים, בדברים שמחים – תחזרו על עצמכם כמו תקליט שבור.
1000 פעמים תגידי לבעלך שאין עליו, שאת בריאה עליו, שוב ושוב ושוב – עד שתאמיני לעצמך... 😉
{
תשובה
הרב יחזקאל יעקובסון מישיבת שלעבים: "חזרה זו מלמדת אותנו על כוחה של תשובה. לעיתים כאשר אנו נופלים בחטא גדול או קטן אנו נכנסים ליאוש. מחשבות חולפות בליבנו כי גם אם נצליח לתקן משהו לעולם לא נשוב למצבנו הקודם והמרומם. כנגד מחשבות יאוש אלו באה החזרה המפורטת על מעשה המשכן, לאמר, תמיד ניתן לשוב ולבנות מחדש, תמיד ניתן לשוב לאותה מדרגה גבוהה שהיינו בה קודם. אותו משכן, אותה השראת שכינה אשר הייתה קודם החטא יכולה לשוב ולהיבנות כתבניתה ממש גם לאחר החטא, בעם ישראל ובליבו של כל אחד ואחד."
כותב הרמב"ם בהלכות תשובה[17]: "כמה מעולה מעלת התשובה, אמש היה זה מובדל מה' אלקי ישראל שנאמר עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹקֵיכֶם[18], צועק ואינו נענה שנאמר כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה[19] וגו' ועושה מצות וטורפין אותן בפניו שנאמר מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי[20], מִי גַם בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם[21] וגו', והיום הוא מודבק בשכינה שנאמר וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקֵיכֶם[22], צועק ונענה מיד שנאמר וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה[23], ועושה מצות ומקבלין אותן בנחת ושמחה שנאמר כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹקִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ[24], ולא עוד אלא שמתאוים להם שנאמר וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת[25].”
הרב יחזקאל יעקובסון מישיבת שלעבים: "טעותם של בני ישראל היא במחשבה כי האדם בכוחו לקבוע איך ניתן לעבוד את ה'. לפיכך כתיקון וכחזרה בתשובה כאשר בני ישראל בונים את המשכן, חוזרת התורה להדגיש כי הם עושים בדיוק וממש בדיוק כפי שציווה ה'. בלי שום שינוי, בלי שום חריגה. הם עובדים את ה' דרך משכן (שיש בו משהו ממשי) אך הם עושים את זה בדיוק כפי שציוה ה'. לפיכך כל עשיה וכל תיקון יש בהם משום חזרה בתשובה, החוטא מתקן במעשיו את הנקודה החלשה שבה הוא נכשל. בניית המשכן היא תיקון ממשי ובפועל לחטא העגל, מהלך של תשובה ותיקון."
כתוב בתלמוד הירושלמי[26]: "אמר רבי בא בר אחא: אין את יכול לעמוד על אופי של אומה הזאת, נתבעין לעגל ונותנין, נתבעין למשכן ונותנין. תנא רבי יוסה בן חנינה הדא מתניתא: ועשית כפורת זהב טהור, יבוא זהב של כפרת ויכפר על זהבו של עגל."
הרב יחזקאל יעקובסון מסכם: "הסטיה והטעות שהיו הסיבה לחטא העגל באים לתיקון בפועל בבניין המשכן. הרצון לתת, השאיפה לעבוד את ה' דרך דבר מוחשי מוצאים את הנתיב הנכון במשכן וכליו. הכפורת והכרובים מכפרים על העגל."
התורה מלמדת אותנו שהפתרון של הבעיה נמצא בבעיה עצמה.
יש לטפל בבעיה ובפתרון שלה באותו האופן.
גם למשכן וגם לעגל תרמו בני ישראל זהב: את העגל אף אחד לא ביקש מהם לעשות, אבל את המשכן כן. הקב"ה ביקש.
המשכן נועד להתקשרות פיזית / מוחשית / מורגשת בין הקב"ה ובני ישראל,
התשובה היא חזרה, שיבה, לאותו מקום, לאותה נקודה שבה נעשה החטא, אבל הפעם עשייתו בקדושה.
אותו זהב – בעגל חטא – במשכן קדושה.
זה לא ה-מה – זה ה-בשביל מה! זה גם לא ה-מה , זה ה-איך!
{
נהפוך הוא:
2. תשובה – חרטה גם כשנדמה לנו שאנחנו צודקים
גם כשנדמה לנו שאנחנו הכי צודקות בעולם. לא תמיד אנחנו צודקות.
בני ישראל היו משוכנעים שהם עושים את הדבר הכי נכון בעולם כשרצו לבנות את העגל. כל-כך האמינו שהם צודקים שהרגו את חור בן מרים כשאמר להם שלא יעשו את זה.
אז כשאנחנו נוכחים לדעת שטעינו, כי חשבנו שאם נעשה ככה זה יתקדם למקום מסויים, וזה הולם למקום אחר, אז אנחנו מבינים שטעינו – אז עושים חישוב מסלול מחדש: חוזרים על עקבותינו, שבים , עושים תשובה.
אם הצד השני פגוע, אם הצד השני כועס, אם הצד השני מתרחק.....
יש התרחקויות שנקרעות וקשה מאוד לתקן....
די!
לא תמיד את צודקת.
להתעשת מהר.
{
שבת
פרשת וַיַּקְהֵל פותחת כך: "וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶֽת־כׇּל־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה' לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽם׃ שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֮ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י יִהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם קֹ֛דֶשׁ שַׁבַּ֥ת שַׁבָּת֖וֹן לַה'...[28]"
זו הפעם השניה שכל עם ישראל עומד ביחד. הפעם הראשונה היתה במעמד הר סיני, בקבלת התורה,
והנה הפעם השניה.
אנחנו אחרי חטא העגל, יום אחרי יום הכיפורים, משה רבינו ירד מההר בפעם השניה עם הלוחות השניים, "כפליים לתושייה": "ואמר לו הקב"ה: אל תצטער בלוחות הראשונות, שלא היו אלא עשרת הדברות לבד, ובלוחות השניים אני נותן לך, שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות, הה"ד[29] (איוב יא' ו'): וְיַגֶּד לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה כִּי כִפְלַיִם לְתוּשִׁיָּה...[30]", והוא מכנס את כל העם כדי לתת להם תורה. לתת להם את ה-תורה. את ההמשך של מה שהתחיל לתת להם במעמד הר סיני, עכשיו כולל את כל התורה שבע"פ גם.
עומדים כל הקהל העצום הזה ומקשיבים למשה רבנו.
הרב ברוך ראובן שלמה שלזינגר, ראש ישיבת "עקיבא יוסף" בירושלים, קושר את שתי הפרשות שלנו בקשר הדוק ומסביר שיש קשר בין מצוות מחצית השקל של פרשת פְקוּדֵי למצוות השבת הפותחת את פרשת וַיַּקְהֵל. ויש קשר אפילו לפורים שחגגנו לפני כמה ימים.
הוא כותב שבמסכת מגילה כתוב: "אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהן לשקליו והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים [32]".
ומסופר לנו בתוספות[33] שהעשרת אלפים ככר כסף ששילם המן לאחשוורוש הם בדיוק הסכום שנתנו בני ישראל בפרשת שקלים. חצי שקל כפול שש מאות אלף[34] ואמרו רז"ל "אלמלא הקדימו ישראל שקליהם לשקלי המן" – כלומר שמצות מחצית השקל, נתינת מחצית השקל היוותה כופר נפש בעבור בני ישראל, שמירה על בני ישראל, ולכן יכלו להינצל מגזירתו של המן.
ולכן גם היום ממשיכים לתת כל שנה מחצית השקל, כסגולה לשמירה על עם ישראל, שמונה כידוע, שש מאות אלף נשמות, כנגד שש מאות אלף אותיות התורה.
ואיך זה קשור לשבת?
במדרש[35] כתוב: "אמר הקב"ה לשבת ישראל יהיו בן זוגך", ואם סופרים את כל השבתות מבריאת העולם כולל האף השביעי שהוא כולו שבת, אנחנו מקבלים שש מאות אלף שבתות כנגד שש מאות אלף נשמות, כנגד שש מאות אלף אותיות התורה.
ומכיוון שהתורה ניתנה בשבת, הרי היא בת הזוג של כל אחד ואחד שומרת על שש מאות אלפי הנשמות של ישראל.
ומכיוון שזהו גם מספר המטבעות של חצי שקל, יוצא שגם השבת וגם חצי השקל שומרים על על אחד מבני ישראל.
או במילותיו של הרב שלזינגר: "כדאיתא בחז"ל יותר מששמרו ישראל את השבת שמרה השבת ישראל"
אבל האמת היא שהאימרה הזו היא לא של חז"ל, אלא של אשר גינזברג, אחד העם שאמר: "יותר משישראל שמרו את השבת, שמרה השבת אותם.[36]"
כותב הרב אמנון יצחק: "המשכילים הראשונים ידעו לכבד את השבת. הרב פיינשטיין ע"ה כתב בתשובה "אמרו חז"ל יותר משישראל שמרו על השבת השבת שמרה על ישראל", אז כתב לי פעם רבי אברהם קורמן ז"ל, שזה לא מאמר חז"ל זה אמר "אחד העם" (במאמרו "שבת וציונות"). ומה הוא התכוון? שישראל שמרו על השבת אבל השבת איחדה את ישראל, כי בכל שבוע יש לנו יום אחד שכולם באים לבית הכנסת, שומעים דברי תורה ופרשת שבוע וחידושים, וזה טעם מיוחד. ו"ביאליק" (שהיה תלמידו ברוח של אחד העם), לא היה שומר שבת כי הוא היה מעשן בשבת, אבל היתה פעם חנות בירושלים שקראו לה "צלמניה" (וזו חנות של פוטו, צלמניה מלשון מצלמה), ובעל החנות הזאת היה פותח בשבת, והיתה לו שם תמונה של המשורר הלאומי "ביאליק", אז הוא שלח לו מכתב ואמר לו: "או שתוציא את התמונה שלי או שתסגור את החנות בשבת", כי צריך לכבד את יום השבת שזה "יום מנוחה לאומי".[37]"
והנה ביאליק בכבודו ובעצמו, מתוך האגרות ח"נ: "ארץ ישראל בלי שבת לא תיבנה אלא תיחרב, וכל עמלכם יהיה לתוהו. עם ישראל לא יוותר לעולם על השבת, שהיא לא רק יסוד קיומו הישראלי, אלא גם יסוד קיומו האנושי.
בלי שבת אין צלם אלקים וצלם אנוש בעולם. אילו היתה העבודה תכלית לעצמה הרי אין מותָר לאדם מן הבהמה. כל עמי התרבות קבלו מיד ישראל, בצורה זו או אחרת, את יום המנוחה, והיא שעמדה להם ללבוש צורת אדם במקצת. בלעדיה היו כולם עומדים בפראותם. השבת ולא התרבות של תפוחי זהב או תפוחי אדמה היא ששמרה על קיום עמנו בכל ימי נדודיו. ועתה בשובנו לארץ אבות, הנשליכנה אחרי גונו ככלי אין חפץ בו?
בפעם הזאת לא על שמירת המצוות בכלל דברתי אלא ייחדתי את הדיבור על שמירת השבת שהיא שקולה בעיני לא רק כשמירת כל התרי"ג מצוות הישראליות, כדברי חכמינו, אלא כשמירת תורת האדם כולה... בלי שבת אין ישראל, אין ארץ ישראל ואין תרבות ישראל. השבת היא התרבות ואם אתה לא עמדת על ההבדל שבין שמירת השבת לשמירת שאר המצוות, סימן רע הוא לך ולכל שכמותך. ואוי ואבוי לכולנו שראינוכם בכך.[38]"
{
נהפוך הוא:
3. שבת – לשבות נגד ההיגיון
לא הגיוני לשבות בשבת. במיוחד כאן, בגולה – ביום שיש בו הכי הרבה עסקים, וכל האמריקאים יוצאים לבית הכנסת שלהם, למול, לבזבז את כל מה שהם הרוויחו כל השבוע,
בשביל מה?
הנה מלא לא שומרים שבת ולא קורה להם כלום.
זה כמו אלה שמעשנים וחושבים ש"לי זה לא יקרה". חו"ח שלא יקרה. שכולם יהיו בריאים בגוף ובנפש ויחיו בטוב ובנעימים עד מאה ועשרים.
אבל אנחנו שובתים – נגד כל ההגיון – כי כך ציווה עלינו הקב"ה.
|
״א
|
ואיך אנחנו יודעים?
כי כתוב בתורה: "שֵׁ֣שֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י יִהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם קֹ֛דֶשׁ שַׁבַּ֥ת שַׁבָּת֖וֹן לַה'..."
תֵּעָשֶׂ֣ה בסגול ולא תַּעָשֶׂ֣ה בפתח.
אם תשמור שבת, המלאכה של ששת הימים תעשה עבורך.
כן תצטרך לעשות משהו בצד הזה של עולם המעשה.... אבל הברכה מלמעלה.
ואם יש ברכה, גם אם עושים קצת – מה שחשוב זה כמה ברכה יש בזה.
מכירים כאלה שמרוויחים טונות ואין להם מסכנים ברכה: הכל לתרופות עו"ד לא עלינו.
{
בכל שבת אנחנו מברכים בקידוש: "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר.
אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל במותי [בָּמֳתֵי] אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר.[41]"
אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל במותי [בָּמֳתֵי] אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר.[41]"
אם תשיב משבת רגלך: אם לא תעשה בשבת מה שאתה רגיל, אם תמנע מלעשות מה שבא לך,
אם תחזיר לי את השבת שלי: תתן לי אותה בחזרה, תכבד אותי, תמליך אותי – או אז תהיה השבת בשבילך מקור של עונג, של ברכה.
ענג – נגע.
יש משהו דומה מחז"ל[42]: "מאן דיזיף שבתא פרעיה שבתא" – שורה המופיעה בסיפור המפורסם של יוסף מוקיר שבת. תרגום: מי שמלווה לשבת - השבת פורעת עבורו.
ב
|
עיירה אחת גר יהודי ושמו יוסף שהיה ידוע בכך שמכבד ומענג את השבת, משום כך כינו אותו הבריות יוסף מוקיר שבת.
בשכנותו גר נכרי עשיר. יום אחד אמרו לנוכרי החוזים בכוכבים: כל נכסיך עתידים ליפול, לידי יוסף שכנך היהודי. נבהל הנוכרי, הלך ומכר את כל נכסיו וקנה בהם יהלום, הכין לעצמו כובע לבד מפואר, שבצו במשבצות של זהב ובתוכם קבע את היהלום היקר. כך היה בטוח שיהא בידו לשמור על רכושו תחת ידו. אך יום אחד בעת שעבר בגשר, העיפה הרוח את הכובע והטילה אותו לים, שם בלע את הכובע דג גדול.
כעבור ימים אחדים נצוד הדג, והובא לשוק ביום שישי. מפאת השעה המאוחרת לא נמצאו קונים בשוק, התעצבו הדייגים אל לבם, דג יפה זה לא יהא אדם לוקחו? עד שאמרו: לכו והביאוהו אצל יוסף מוקיר שבת, כי רגיל לקנות דג לכבוד שבת, וודאי ישמח בדג גדול ויפה. ואכן הביאו את הדג אל יוסף ששמח על שביכולתו לענג את השבת כראוי וקנה את הדג. והנה חותך יוסף את בשרו ומצא בתוכו יהלום. שמח יוסף ביותר על שכעת יוכל לענג את השבת בכפל כפלים. לאחר השבת מכר יוסף את היהלום בסכום גבוה והפך לעשיר מופלג. פגשו זקן אחד ואמר לו: מי שלווה בשביל השבת, השבת תפרע לו חובותיו.
{
בשעה טובה ומוצלחת סיימנו שוב את חומש שמות: חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזַּק.
בסיום ספר דברים אומר משה רבינו ע'ה ליהושוע בן-נון: "לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ[44]", אהרון לוי מערכים מסביר ש"באומרו חזק ואמץ מברכו משה - חזק בתורה ואמץ - בהנהגת האומה."
יואב בן-צרויה, שר צבאו של דוד המלך, מעודד את אבישי אחיו המפקד על חצי הצבא לפני צאתם אל המלחמה עם עמון: "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ[45]" ומפרש המצודת דוד: " חֲזַק וְנִתְחַזַּק - חזק אתה והעם אשר עמך וגם אנו נתחזק."
אהרון לוי מערכים מסכם שכשאנחנו אומרים: חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזַּק, אנחנו בעצם אומרים לקורא בתורה: "יהי רצון שתתחזק אתה ותקיים את דברי התורה וגם אנו נזכה לברכה זו בזכותך."
{
ונסיים כהרגלנו בשיר. והפעם קצת אחר...
ביום חמישי, כא' באדר, נציין את פקודת שנתו של הרב אלימלך וויסבלום מלִיזֶ'נְסְק[46], הלא הוא הנועם אלימלך שכתב את התפילה הנפלאה אַדְּרַבָּה: "אַדְּרַבָּה, תֵּן בְּלִבֵּנוּ שֶׁנִּרְאֶה כָּל אֶחָד מַעֲלַת חֲבֵרֵינוּ וְלא חֶסְרונָם, וְשֶׁנְּדַבֵּר כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרו בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְהָרָצוּי לְפָנֶיךָ, וְאַל יַעֲלֶה שׁוּם שנְאָה מֵאֶחָד עַל חֲבֵרו חָלִילָה, וּתְחַזֵּק הִתְקַשְּׁרוּתֵנוּ בְּאַהֲבָה אֵלֶיךָ, כַּאֲשֶׁר גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ. שֶׁיְּהֵא הַכּל נַחַת רוּחַ אֵלֶיךָ:"[47]
ולא נותר לנו אלא לומר מכל הלב: אמן.
שנדע לראות את מעלותיהם של בני הזוג שלנו, של הילדים שלנו,
ושלא נפחד מבעיות וקשיים,
כי ביחד, ועם הקב"ה איתנו , אפשר כמעט הכל. אַדְּרַבָּה. אפשר נהפוך-הוא.
{
לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
פרויקט שיעורי יַהֲדוּת וְהוֹרוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.
{
על הנס הגדול שעשה איתי.
{
מקורות:
הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא – רש"י כפשוטו - בראשית – פרשת חיי שרה. עמ' ערב-ערה. ירושלים: לשם ספרי איכות.
הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא – רש"י כפשוטו - שמות – פרשות ויקהל-פקודי. עמ' תקסב-תריז. ירושלים: לשם ספרי איכות.
יעקובסון, י. (אין תאריך). פרשת ויקהל – ניתן לשוב ולבנות מחדש. אוחזר מתוך http://shaalvim.co.il/torah/view.asp?id=394
לוי, א. (אין תאריך). מדוע אומרים "חזק ונתחזק" בסיום התורה? אוחזר מתוך http://www.arachim.org/FAQSDetail.asp?FaqID=188
לוריא, י. מ. (1973). ספר אבקות רוכלים. פרק ז'. ירושלים: דפוס בהרן.
הרב מלמד, ז. ב. (כ"ג אדר ה'תשס"ב). נשמה יתרה של שבת. אוחזר מתוך https://www.yeshiva.org.il/midrash/734
שלזינגר, ב. ר. ש. (תשמ"ט). ברכת ראובן שלמה – דרשות על התורה א'. עמ' צט-ק. ירושלים: הוצאת ישיבת עקיבא יוסף.
[3] כ-354 לבנה, כ-365 שמש, כ-11 ימים הפרש, סימן לדבר: 'גו"ח אדז"ט - למעוברות משפט': כתב הרמב"ם (הלכות קידוש החודש א' א'): חודשי השנה הם חודשי הלבנה, שנאמר (במדבר כח' יד') "עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ", ונאמר (שמות יב' ב') "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" - כך אמרו חכמים (מכילתא פסחא א'): הראה לו הקדוש ברוך הוא למשה במראה הנבואה דמות לבנה, ואמר לו: כזה ראה וקדש. והשנים שאנו מחשבין - הם שני החמה, שנאמר (דברים טז' א') "שָׁמוֹר אֶת-חֹדֶשׁ הָאָבִיב".
[9] רבי דוד אלטשולר (רד"א) (תמ"ז (1687) - תק"ל (1769)) מגדולי פרשני התנ"ך מיהדות פולין. מחכמי היהדות באירופה ידוע במיוחד בזכות פירושיו המצודות - "מצודת דוד" ו"מצודת ציון".
[43] בתרגום מארמית, על פי פירוש רש"י בתוספת סגנון כפי שמופיע בתלמוד בבלי מסכת שבת קיט, ע"א: (ויקיפדיה).
[46] רבי אלימלך וייסבלום מלִיזֶ'נְסְק (ה'תע"ז – כ"א באדר ה'תקמ"ז; 1717 – 1787) היה אדמו"ר בדור השלישי לחסידות. מתלמידיו הבולטים של המגיד ממעזריטש, הראשון בין מבססי התנועה בפולין רבתי ומחשובי הוגיה בכלל. מחבר הספר "נועם אלימלך", אחד משלושת החיבורים המרכזיים של החסידות המוקדמת, בו העלה תרומה חשובה לניסוח אידיאל הצדיק. (ויקיפדיה).
[47] בשיעור הקשבנו לשיר "אדרבה" ; מילים: רבי אלימלך מליז'נסק ; לחן: יוסי גרין ; בביצועם של אברהם פריד ועמיר בניון, בהופעה חיה בבריכת הסולטן קיץ 2013 (ט'ו באב): https://www.youtube.com/watch?v=xg357xWRDRI
[© Smadar Prager, CGP]
Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה