בס"ד
השיעור מוקדש לרפואה שלימה ומושלמת של חנניה שלום הנרי בן מזל, של מרדכי בן מלכה
יַהֲדוּת וְהוֹרוּת
והפעם: הגיגים מעוגנים על פרשת כי תשא
אובייקט מעבר
היום נדבר על תלות ועצמאות,
על ילדים קטנים שמתבגרים,
על ניסיונות וכישלונות,
ומנופים לצמיחה.
פרשת כִּ֣י תִשָּׂ֞א[1]: הפרשה שבה מתואר ה-חטא הכי עצום שעשו אי פעם בני ישראל כעם. חטא, שאנחנו משלמים עליו עד היום. הרב דב בערל ווין מאתר ישיבה, כותב ש"בתלמוד נאמר שכל דור נושא בחלק מהעונש על חטא עגל הזהב. דומני שבמידה רבה אפשר לומר שחטא עגל הזהב עצמו חוזר בכל דור ודור." חלק מהעונש הוא הנטייה לרצות עגל זהב "החולשה" לבחור בדרך הקלה.
התאמצות על מנת למצוא מוצא טוב יותר.
משה רבינו עולה אל הר סיני ומודיע לעם שעוד 40 יום הוא יורד.
שכשהעם ראה ""כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר;[2]" הם מיהרו לעשות את העגל, והסוף ידוע: משה יורד מההר, רואה את בני ישראל רוקדים מסביב לעגל הזהב ושרים: "אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם[3]", משליך את הלוחות לארץ ושובר אותם.
מפרש"י: בֹּשֶׁשׁ, בְּ-שֶׁשׁ, במספר שש. אחר ב-6 שעות.
משה רבינו התכוון שהוא עולה ל-40 יום ו-40 לילה החל מיום המחרת, כיוון שהיום שבו עלה לא היה יום מלא: יום ולילה, ולכן הצטרף לילה האחרון. ואילו בנ"י לקחו בחשבון גם את היום שבו הוא עלה.
משה רבינו עלה ב-ז' בסיון, יום אחרי מתן תורה.
לפי חשבונו של משה רבינו שהתחיל בספירה מ-ח' בסיון, יוצא ששהה 23 ימים בחודש סיוון, ועוד 17 יום בחודש תמוז = 40 יום, ואז ירד מההר.
אבל לפי החשבון של בנ"י, הסתיימו ה-40 יום ב-ט"ז בתמוז: 24 יום בסיון, ועוד 16 בתמוז.
{
אם רק היו מחכים מחצות עוד שש שעות עד עלות השחר...
אם האדם הראשון היה מחכה רק עוד כמה שעות... גם חטא עץ הדעת היה נמנע.
הרב נחמן, כותב בליקוטי מוהרן ש"המהירות היא העבירה הכי גדולה שיש, המהירות היא אבי אבות הטומאה".
כשבן אדם ממהר, הוא מאבד חלק משדה הראייה, הוא פשוט לא רואה את כל התמונה.
ויש הבדל בין מהירות לזריזות.
כתוב "אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה[4]", אל תתעצל, אל תדחה לאחר-כך מה שאפשר לעשות עכשיו, אולי אחר-כך זה לא יתאפשר. עשה עכשיו.
המהירות היא מידה אלוקית, היא לא שייכת לבני האדם.
אנחנו מתפללים שהקב"ה ימהר "מַהֵר עֲנֵנִי[6]", כשהחליט ה' לעשות את ה'נהפוך-הוא' במגילת אסתר גם שם הוא מיהר: "יּאמֶר הַמֶּלֶךְ, מַהֲרוּ אֶת הָמָן לַעֲשׂוֹת אֶת דְּבַר אֶסְתֵּר...[7]".
אנחנו?
אנחנו צריכים להיות זריזים: לא להתעצל, לעשות ולא לדחות דברים -- אבל לא למהר. ההוראה של הקב"ה מאוד ברורה: הוא לא רוצה יהודים מהירים כמו סוסים, הוא רוצה יהודים חזקים נפשית.
החיפזון הוא מהשטן[8]. עפ"י הקבלה מהירות קשורה למספר שש 6.
החיפזון הוא מהשטן[8]. עפ"י הקבלה מהירות קשורה למספר שש 6.
האר"י הקדוש, ממשיך ומלמד לי דרור, מסביר את הפסוק בתהילים: "לֹא בִגְבוּרַת הַסּוּס יֶחְפָּץ לֹא בְשׁוֹקֵי הָאִישׁ יִרְצֶה.[9]" כך[10]:
הסוס הוא חיה מאוד חזקה. חיה אצילית ויפה. הסוס הוא חיה מאוד מהירה. הסוס מורכב מאותיות השש: סמך=60, ואו=6.
גם השוקיים שלנו חזקים. יכולים להריץ אותנו במהירות ממקום למקום.
אבל לא את זה הקב"ה רוצה, לא בזה הוא חפץ.
הקב"ה לא רוצה חיצוניות חזקה , הוא רוצה פנימיות חזקה.
הסוס, אם הוא נפגע ברגליו, אם מכיש אותו נחש, צריך לירות בו כדי להרוג אותו. הוא לא מסוגל להתמודד רגשית בכאב, הוא לא יכול נפשית להילחם בפציעה.
לא ככה ה' רוצה אותנו.
הוא לא רוצה אותנו סוסים. הוא רוצה אותנו חזקים נפשית, חזקים רוחנית.
הוא רוצה פנימיות חזקה לא חיצוניות חזקה.
{
אנחנו צריכים לחנך את עצמנו ואת הילדים שלנו לא למהר – ממש לא. אלא להיות זריזים.
מהירות זה כמו סוס: יש לו ראית מנהרה, לא ימין ולא שמאל, רץ כאחוז אמוק רק כדי לרוץ.
ואילו זריזות, יש בה גם חשיבה, וראיה מרחבית, והתקדמות לכיוון איזו שהיא מטרה.
איך עושים את זה? -- מתכוננים מראש.
בבוקר, כשכל הבית על גלגלים כי צריך לצאת בזמן להספיק להסעות, או להגיע בזמן לגנים, לבית הספר, לעבודה – אנחנו כל-כך הרבה פעמים משתמשים במילה: למהר...
נו, צריך למהר. נו, אין זמן. יאללה, למהר.
אבל זה תמיד יוצר רק עוד אנדרלמוסיה. עוד בלאגן. כל מה שהמילה הזו עושה זה להכניס עוד לחץ לזמן שהוא מטבעו לחוץ גם ככה.
אבל, אם מתכוננים מראש, וכל אחד יודע מה הוא צריך לעשות, אז הדברים, אז אפשר להזדרז, ומן הסתם דברים נעשים במהירות גדולה יותר אבל ביעילות.
לדוגמא:
אם מכינים ערב מראש, כחלק מטקס ההשכבה, את הבגדים ליום המחר: אז אין צורך למהר ולהחליט מה ללבוד, ואיפה הגרביים הוורודות, ואיפה האפודה הירוקה... הכל מוכן על הכסא.
אם מכינים מראש את הילקוט כשמסיימים להכין שיעורים: אז הוא מונח מוכן ליד דלת היציאה מהבית. לא צריכים לחפש את המחברת, או את הצבעים, או להיזכר ברגע האחרון שצריך היה להביא כסף למתנה...
אם אמא ואבא יהיו קצת יותר זריזים, ויקומו טיפה'לה מוקדם יותר, אז עד שמגיע הזמן להעיר את הילדים הם כבר לבושים, ואחרי קפה, ויכולים לשים מוסיקה ולהעיר בזריזות את כל הבית באווירה נעימה עם המון נחת.
{
אז מה קרה כאן?
איך זה ש-40 יום אחרי יציאת מצרים, אחרי שראו את כל הניסים שעשה להם הקב"ה, אחרי עשרת המכות, אחרי שהקב"ה חצה להם את הים, נלחם להם בעמלק, הוריד להם את המן, הוציא להם מים מן הסלע..... הם רואים ניסים ונפלאות, הם חווים אותם, הם חיים אותם. אמרו חז"ל: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי...[11]" ואחרי כל זה משה מאחר ב-6 שעות והם מכינים לעצמם עגל זהב?!
מה קרה כאן? זה ממש לא הגיוני.
השופטת ג'ודי תמיד אומרת: אם זה לא עושה הגיון, זה לא נכון[12].
ננסה להסתכל על זה משני היבטים:
1. האחד עפ"י התורה,
2. והשני אינטרפרטציה (פרשנות) שלי עפ"י הפסיכולוגיה המודרנית.
{
על-פי התורה
הפרשה שלנו נפתחת במצוות חצי השקל: כל אחד נותן חצי שקל, ואז יספרו את כל המטבעות וידעו מה מספר בני ישראל. "וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ כִּ֣י תִשָּׂ֞א אֶת־רֹ֥אשׁ בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ לִפְקֻדֵיהֶם֒ וְנָ֨תְנ֜וּ אִ֣ישׁ כֹּ֧פֶר נַפְשׁ֛וֹ לַה' בִּפְקֹ֣ד אֹתָ֑ם וְלֹא־יִהְיֶ֥ה בָהֶ֛ם נֶ֖גֶף בִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם׃[13]"
היום לא נתעכב על ענין ההתפקדות, אלא על שם הפרשה.
את ההסבר שלו לשם הפרשה נתן הרבי מלובביץ' בשיחה האחרונה שעליה עשה הגהה לפני עריכתה לדפוס.
{רֹ֥אשׁ בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ ר"ת רבי}
הרבי היה עורך מידי שבת התוועדות, שבה היה נותן דבר תורה לחסידים. במוצ"ש היו החוזרים (אלה שזוכרים בע"פ, כי בשבת אי אפשר כמובן לכתוב או להקליט), שבראשם רבי יואל כהן, מעלים את השיחה על הכתוב, ומכניסים לרבי להגהה. השיחה הספציפית הזו היתה השיחה האחרונה שהרבי היגהה. הרבי הספיק למסור עוד שיחה אחת ב-כה' באדר א' אבל לא הספיק להגיהה אותה. מיד אח"כ ב-כו' באדר א' תשנ"ב הוא קיבל אירוע מוחי ב'אוהל' שממנו לצערינו לא הצליח להשתקם. כשנתיים אחרי זה שקע בתרדמת ושלושה חודשים לאחר מכן, ב-ג' בתמוז ה'תשנ"ד הוא נפטר.
מכל פרשות התורה, דוקא הפרשה הזו היתה צריכה לקבל שם אחר.
כי המילה 'תשא' פירושה 'תרים', וכל הפרשה הזו היא נפילה, שהיא ההיפך מהרמה: החטא הכי גדול שם עם ישראל, הנפילה הכי גדולה שלנו -- חטא העגל.
הרבי מלובביץ' מלמד אותנו שהכל נמצא בתורה ומצטט ממסכת אבות: "הֲפָךְ בָּהּ וַהֲפָךְ בָּהּ, דְּכֹלָּא בָהּ[14]": אפשר למצוא בתורה רעיונות לכל תחום בחיים. ולכל רעיון יש עומקים אינסופיים "מידה בלתי מוגבלת של מידע עד כדי כך ש'כֹלָּא בָהּ'. ואם הדברים נכונים ביחד לרעיון בודד, קל וחומר שפרשה שלימה היא היקף מלא של החיים."
הרבי מלובביץ' מסביר שנושאי הפרשה שלנו הם בעצם מכלול שלם, חלקים של שלם אחד:
המציאות של נתינת התורה, ולאחריה הירידה הרוחנית של בני ישראל בחטא העגל היא ירידה לצורך עליה.
והעליה בפרשה היא הלוחות השניים שעפ"י המדרש הם "כפליים לתושייה": "ואמר לו הקב"ה: אל תצטער בלוחות הראשונות, שלא היו אלא עשרת הדברות לבד, ובלוחות השניים אני נותן לך, שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות, הה"ד[15] (איוב יא' ו'): וְיַגֶּד לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה כִּי כִפְלַיִם לְתוּשִׁיָּה. ולא עוד, אלא שאתה מבושר שמחלתי לך על חטייה שלך, שנאמר (שם): וְדַע כִּי יַשֶּׁה לְךָ אֱלוֹקַ מֵעֲוֹנֶךָ.:[16]"
ובהשאלה לחיים "מיקרוקוסמוס של הבריאה כולה":
התורה – היא הסיבה הפנימית לקיומו של העולם.
הירידה – הרוחנית בעקבות הסתר פניו של הקב"ה בעולם.
והעליה – הגדולה שתבוא בע"ה כשיבוא המשיח.
ללמד אותנו ש"גם הרגעים החשוכים ביותר" הם רק שלב לעליה לעתיד לבוא.
וכמובן כמסר לחיים הפרטיים של כל אחד ואחת מאיתנו – שכל ירידה, כל נפילה היא שלב בדרך, וכמובן הזדמנות לעליה גדולה.
אם נלמד את השיעור: נעלה גבוה. אם לא... פשוט נצא מהבור (אולי) מתישהו – אבל כמה נצמח וכמה נגדל מהנפילה תלוי במה שנחליט לעשות עם המציאות הזו שלנו.
{
אינטרפרטציה על פסיכולוגיה מודרנית
הדבר הראשון שעלה לי לראש כשהתחלתי לחשוב על הפרשה שלנו היה: אובייקט מעבר.
אובייקט מעבר הוא מונח פסיכולוגי שטבע וויניקוט.
דונלד ויניקוט[17] היה פסיכואנליטיקן אנגלי, שהמשיך את דרכם של פרויד[18] ומלאני קליין[19] אבל יצר ענף לגמרי שלו. בניגוד אליהם, הוא לא היה יהודי, ולמרות שלא היו לו ילדים, דוקא רופא הילדים הזה הגה את אחת התיאוריות הפסיכולוגיות הכי שימושיות מאז ועד היום, וטבע מונחים כמו 'אם טובה דיה' ו'אובייקט מעבר'.
אובייקט מתייחס לכל דבר שהוא לא 'אני' אבל הוא מהווה חלק בעולם הפנימי של ה'אני'.
הדוגמא הקלאסית היא השד של האם.
לתינוק בתחילת חייו אין גבולות: לא נפשיים, ולא פיזיים. אין לו מושג איפה הגוף שלו מתחיל והיכן הוא נגמר. עדיין אין לו בכלל את הקונספט הזה של "שלי".
יש לו דחפים, רצונות. זה הכל.
עפ"י היהדות, דחפים ורצונות שייכים לנפש הבהמית: לחלק הגופני, הארצי שבנו, לא לחלק הרוחני. הרצונות והדחפים מצויים בלב ובכבד, ולכן על כל אלה אנחנו צריכים לעבוד, ע"מ להשליט את המח עליהם: ראשי תיבות מ.ל.ך. ומכיוון שהנפש הבהמית שלנו חזקה הרבה יותר מהנפש האלוקית, אנחנו צריכים לעבוד קשה, כל החיים, כדי להכניע את הדחפים והרצונות והתאוות הארציים שלנו – שלא ינהלו אותנו. אלא לתת לנפש האלוקית השוכנת במח להוביל אותנו.
כמו שאמר הרבי הכל נמצא בתורה: "הֲפָךְ בָּהּ וַהֲפָךְ בָּהּ, דְּכֹלָּא בָהּ".
את הרעיון שתינוק בא לעולם שהוא כולו דחפים אנחנו רואים כבר בתורה, עוד הרבה לפני שפרויד דיבר על ה'איד': החלק באדם שהוא כולו דחפים ושאיתו הוא מגיע לעולם (יחד עם ה'אגו' שמתחיל להתפתח סביב גיל שנה ועם למידה לומד לווסת את ה'איד', וה'סופר-אגו' המצפון, המוסר, שמתפתח במקביל) כי כתוב בפרשת נח: "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו[20]".
הוא נולד ככה התינוק: כולו דחפים ורצונות ותאוות.
כל פעם שיש לתינוק אי נוחות, כל פעם שהוא רוצה לאכול, השד צץ לו ונכנס לו לפה והוא יונק ומשביע את הרעב שלו – ונרגע.
בתינוק בשלב הזה עובר שלב שנקרא: אומניפוטנציה. שמשמעותו: אני אלוקים! אני בורא את העולם. אני רוצה, וזה שם.
לתינוק כאמור אין גבולות פיזיים, או השׂגה של 'אני' לעומת אחרים – ולכן הוא מאמין שיש לו כח מאגי שמאפשר לו להיענות לכל גחמה של עצמו.
זהו שלב מאוד חשוב. במצב נורמלי שבו נמצאת שם 'אם טובה דיה' העונה בדר"כ לצרכים של התינוק, לרצונות שלו, לדחפים שלו, לתאוות שלו – הוא מקבל תחושת עצמי טובה שבה יש לו יכולת לשלוט על עולמו, ובהמשך כשהגבולות החיצוניים מתחילים להתהוות, שהוא מובן. שמבינים אותו ושיש מקום לצרכים שלו וכיוב', יש לו מקום בעולם. העולם בטוח.
עולם בטוח הוא הבסיס לביטחון עצמי וערך עצמי גבוה.
אם טובה דיה היא לא אמא סמרטוט שעושה כל מה שתינוק שלה רוצה.
אם טובה דיה היא אם קשובה שנענית לצרכים של התינוק שלה תוך שהיא מעמידה אותו בתסכולים שהוא יכול לעמוד בהם, כך הוא מפתח כוחות, ומגלה את כוחו, ואת ערכו.
היא לא מתעללת בו חו"ח, היא לא מענה אותו – היא מאתגרת אותו בדברים שבהם בטיפה מאמץ הוא יכול להצליח לבד, בלי שהיא תעשה את זה עבורו.
ויניקוט כותב: "התינוק היונק מפתח עד מהרה יכולת להשתמש באובייקטים מסוימים כבסמלים לשד, כלומר, היחס לאם (במצבי התרגשות כבמצבי רגיעה) מיוצג ביחסו של התינוק אל אגרופו, אגודלו או אצבעותיו, או אל פיסת בד או צעצוע רך."
אובייקט מעבר, אם כך, הוא חפץ שגורם לפעוט ביטחון ונחמה כמו השד של אמא, כמו אמא, שאותו הוא סוחב איתו ממקום למקום כדי שיוכל להתרחק מהשד, מאמא, ממקור הנחמה והביטחון, ועדיין לקחת אותם איתו.
וכמו שהשד היה עבורו חלק מעצמו, כך גם אובייקט המעבר, השמיכה או הדובון, הוא כמעט חלק מעצמו.
אובייקט מעבר, הוא חפץ שמגלם את הביטחון והנחמה של אמא, גם כשאמא איננה. מה שמאפשר לו להתרחק ממנה ולחקור את העולם, ולגלות את הגבולות שלו ואת עצמו.
צריך לכבד מאוד את החפץ הזה שלו, ולא לנסות לשכנע אותו להיפטר ממנו, או חו"ח להעלים לו אותו, לכבס אותו בהפתעה וכיוב', אלא פשוט להיות עבורו מקור יציב של ביטחון ונחמה של היענות טובה דיה לצרכים שלו כך שימצה את השלב הזה בזריזות – לא במהירות... 😉
עכשיו בודאי ברור יותר למה אובייקט מעבר היה הדבר הראשון שחשבתי עליו כשלמדתי את הפרשה השבוע.
אני חשבתי שזה מה שהיה עגל הזהב עבור עם ישראל: אובייקט. אובייקט מעבר.
משהו שיחליף את משה רבינו, שהוא בתסריט התאורטי הזה (ועם כל הכבוד וסליחה סליחה סליחה על ההקבלה – זה רק לצורך הלימוד) על תקן השד של אבא, של הקב"ה.
{
כשלמדנו את פרשת תְּרוּמָ֑ה בכתבתי בסוכריה לשבת על ההבדל בין בני ישראל של מעמד הר סיני, ועם ישראל של דור מרדכי ואסתר.
אנחנו תמיד קוראים את פרשת תרומה בתחילת חודש אדר – ובודאי שיש כאן קשר לפורים.
במעמד הר סיני כתוב: "וַיּוֹצֵ֨א מֹשֶׁ֧ה אֶת־הָעָ֛ם לִקְרַ֥את הָֽאֱלֹקִ֖ים מִן־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וַיִּֽתְיַצְּב֖וּ בְּתַחְתִּ֥ית הָהָֽר׃"[21].
מפרש"י: "בְּתַחְתִּ֥ית הָהָֽר – לפי פשוטו: ברגלי ההר. ומדרשו: שנתלש ההר ממקומו ונכפה עליהם כגיגית." עפ"י המדרש[22] הקב"ה אמר לב"י: "אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם". במילים אחרות ה' מיקם את בני ישראל מתחת ההר, כאילו היו לכודים מתחת לגיגית הפוכה. ואז הוא העמיד בפניהם בחירה לקבל את התורה או להיקבר בחיים מתחת ההר.
איזו מן בחירה היא זו? לגמרי כפיה דתית! 😊
מן הסתם אין כאן שום בחירה אם האפשרות האחרת היא מוות. ולכן אמרו העם: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע!"[23] פשוט לא היתה להם ברירה.
אבל אם אנחנו ממשיכים לקרוא את המדרש אנחנו מגלים דבר מעניין: "אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב: קיימו וקיבלו היהודים…" במגילת אסתר שנקרא ביום רביעי בערב, וביום חמישי בבוקר, מתוארת התרחשות לכאורה מקרית ואקראית של אירועים שונים שהובילו להטלת פור חתום בטבעת המלך: "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן"[24] שהתהפך על פיו אחרי שאסתר המלכה ביקשה ממרדכי: "צוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים"[25], וכל היהודים, ללא יוצא מן הכלל, בכל 127 מדינות פרס ומדי התאספו בבתי הכנסת לתענית ולתפילות קורעות שמיים.
עם ישראל של מעמד הר סיני זכה לקבל את התורה ממש מפיו של הקב"ה בכבודו ובעצמו: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן"[26]. הוא היה לגמרי נוכח עבורם לאורך כל הדרך: מעשרת המכות, דרך יציאת מצריים ומעמד הר סיני, וכל 40 השנה שהיו במדבר. ועפ"י המדרש הם אמנם קיבלו על עצמם את התורה, אבל בלית ברירה, מתוך כפיה.
ולעומת זאת, לכל אורך המגילה לא נזכר שמו של הקב"ה אפילו לא פעם אחת. כך שעפ"י המדרש יוצא שהיהודים של אותו הדור קיבלו עליהם עול מלכות שמים מתוך הסתר.
ומכיוון שלא חוו את נוכחותו של הקב"ה, יוצא שעם ישראל של דור מרדכי ואסתר בחרו לדבוק בקב"ה ובתורה מתוך בחירה חופשית לגמרי וללא שום כפיה: "כׇּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ[27]" ברצון ובהתנדבות. ובכך הפכו את הקערה על פיה.
מ-כפיה נהיה ה-הפיך (אותן אותיות).
שבזכות היענותם של כל היהודים לבקשתה של אסתר המלכה "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים[28]" התאפשר הנהפוך-הוא הענקי של מגילת אסתר.
כשסיפרתי לבעלי על מה שכתבתי, היתה לו אבחנה מאוד מעניינת.
הוא אמר, שבמעמד הר סיני עם ישראל היה עדיין עם צעיר, כמו ילדים קטנים, ולכן כמו ילדים קטנים הם היו צריכים 1. שיכריחו אותם, כי ילדים קטנים לא מבינים הכל, ולפעמים צריך להכריח אותם לעשות גם אם הם לא רוצים.
ו-2. עזרים טקטיים: הם היו צריכים שהקב"ה יראה להם את הניסים ואת כל המופע האור קולי של מעמד הר סיני, כי בגיל צעיר אי אפשר לקלוט רק באופן תיאורטי, צריך לשלב עוד חושים.
בעוד שעם ישראל של דור מרדכי ואסתר, הם כבר לא עם צעיר.
אנחנו כבר בשנת 482-480 לפנה"ס (למניינם) הם כבר ילדים גדולים – וילדים גדולים כבר לא צריכים הכל במוחשי, הם כבר יכולים עם מושגים פילוסופיים, תאורטיים, לא מונגשים.
הם כבר יודעים להבחין בין טוב ורע, ולהבדיל בין נכון ל-לא נכון.
הם כבר יכולים להבין ולהכיל את הקונספט של הקב"ה גם בלי שיגלה את עצמו לפניהם.
זה רק מחזק עוד יותר את הרעיון שעגל הזהב היה אכן רק אמצעי תיווך, אובייקט מעבר.
ושלא היתה כאן כפירה חו"ח בקב"ה אלא רק רצון להתקרב אליו, כמו ילדים קטנים שלא יודעים איך, ומשתמשים באמצעים המוכרים להם.
{
הפסיכולוגית הקלינית לורן סלייטר[29] מתארת בספרה "לפתוח את התיבה של סקינר" את האופן שבו הגיעה לעולם "תאוריית הדיסוננס הקוגניטבי" של הפסיכולוג לאון פסטינגר[30], הגורסת ש"בני אדם חושבים. הם מבצעים תרגילי חשיבה מורכבים ביותר רק כדי להצדיק את הצביעות שלהם." או את האמונות שלהם, גם אם אין להן שום אחיזה במציאות.
קוראים לזה: רציונליזה, שכלתנות.
במילים אחרות: אם אתה מספר לעצמך שקר מספיק פעמים – אתה גם תאמין לו בסופו של דבר.
עפ"י הרעיון הזה פיתח לעצמו תאוריה שלימה הנאצי ימ"ש יוסף גבלס[31], שר התעמולה של היטלר ימ"ש: שבאמצעות תעמולה של שקרים, השמצות ועלילות עזר להיטלר ולמפלגה הנאצית לעלות לשלטון, ולבצע את רצח העם השיטתי שלה, את השואה שלנו.
אנחנו רואים את מתרחש מעל הבמה הציבורית בימים אלה עם החוק, שאם לא היה מזוויע היה מגוחך ברמות, של ממשלת פולין שהחליטה שלא היתה שואה, וע"מ לוודא שהשקר הזה "אמיתי" גם החליטו לחוקק חוק רשמי ,ממלכתי, "אמין".
גם לזה יש שם: חלון אוברטון[32] (היום מאוד אוהבים לתת שמות לכל דבר, כדי להבדיל אותו מאחרים, למרות שאנחנו חיים בתקופה שבה זה מאוד פוליטקלי קורקט לטשטש גבולות, אפילו מה זכר ומה נקבה... 😉).
חלון אוברטון היא אסטרטגיה פוליטית שבעזרתה הופכים רעיונות מקובלים לטאבו, ולהיפך.
לוקחים אמת ועושים אותה שקר, ולהיפך.
כל כך נהפוך-הוא, וכל כך הולם ומתאים לאווירת פורים שלנו.
6 שלבים יש לה[33]:
1. הרעיון בלתי מקובל לחלוטין
2. דיונים אקדמיים הופכים את הרעיון לקיצוני (עצם הדיבור = מחיקת הטאבו)
3. סמנטיקה הופכות את הרעיון לסביר (קניבליזם > אנתרופופגיה)
4. דיון מלאכותי שיסיק שעם גבולות ברורים של אסור ומותר הרעיון הופך הגיוני (ברעב קיצוני)
5. פופולריות נותנת לרעיון לגיטימציה (פוליטיקלי קורקט = אדם באמונתו יחיה[34])
ו-6. הרעיון הוא חלק ממדיניות מתוקצבת והוא מקובל על הציבור
דוגמא מהחיים: לפני חתימת הסכמי אוסלו ב-1993 ארגון אש"ף והעומד בראשו יאסר ערפאת - שעד אז היה 'טרוריסט' בראש 'ארגון טרור' - הפך להיות בכל ערוצי המדיה: 'פרטנר לשלום', ו'יהודה ושומרון' הפכו להיות 'הגדה המערבית'.
סמנטיקה, נכון. אבל כמה כח יש לה.
ונחזור לפולנים: לולא התעמולה הנגדית של יהודים ברחבי העולם שקמו ומחו באופן הכי ציבורי שאפשר נגד ההכחשה הזו: הם עוד היו חו"ח גם מצליחים להוציא את התוכנית אל הפועל.
לשמחתנו, נכון להיום, פולין החליטה להקפיא את חוק השואה.
להקפיא, לא לבטל.
שימי לב. זה לא נגנז, זה רק בהמתנה לשעת כושר אחרת!
ודוגמא ממש מעכשיו: אני רוצה רק להזהיר! אני מדליקה עכשיו נוריות אזהרה אדומות ואזעקה עולה ויורדת: שאחמד טיבי, חבר קרוב של הטרוריסט הנ"ל, שהפך להיות חבר כנסת (רק בישראל ☹) מודיע היום קבל עם ועדה בכל רשתות המדיה שהוא עומד לרוץ לרשות המדינה – כן הוא מתכוון לראשות מדינת ישראל – ושיש לו תמיכה רחבה של כל הפלסטינים (הוא מתכוון לערבים הישראלים, אבל רק אנחנו קוראים להם ככה, הם רואים את עצמם פלסטינים) ושל כל השמאל היהודי.
זהו אותו אחמד טיבי שבמרץ 2012 ב"יום השהיד הפלסטיני" (כן יש יום כזה) אמר מעל בימת הכנסת: "אין ערך נעלה יותר מאשר השהאדה. השהיד הוא אשר פורץ את הדרך ומשרטט בדמו את הדרך לחירות ולשחרור... ברכות לאלפי השהידים במולדת ובניכר וברכות לשהידים שלנו ושלכם בקו הירוק. אלה שהכובש רצה שיכנו אותם מחבלים, בעוד שאנו אומרים כי אין דבר נעלה יותר מאלו שמתו למען המולדת". וזכה בלא יותר מנזיפה מועדת האתיקה של הכנסת.
אחמד טיבי, דמגוג שבקיא באסטרטגיית חלון אוברטון, ועושה בו שימוש חסר מעצורים.
אם נלמד מניסיון העבר, מגבלס ימ"ש, ומאוסלו – אני חושבת שכדאי לקחת את ההכרזה שלו על ריצה לראשות הממשלה מאוד ברצינות.
{
אז בואו נחזור לעגל.
הרמב"ם אומר שעם ישראל בסך הכל רוצה צינור לקב"ה[35].
נכון שהיה שם גם השטן שהראה להם בעננים את דמותו של משה שוכב על מיטתו מת.
אבל בני ישראל בעיקר שיכנעו את עצמם שהם עושים את הדבר הנכון. הם ישבו את הדיסוננס הקוגניטיבי שלהם באמצעות רציונליזציה של המציאות למציאות הרצויה להם: למשל, איך יכול בן אדם לחיות 40 יום ו40 לילה בלי מים ואוכל. במציאות ברור הרי שאותו קב"ה שהוריד להם מן והצי אלםהם מים מן הסלע יכול לדאוג לאיש אחד, לא?
המשורר[36], רבי יהודה הלוי[37], בספרו "ספר הכוזרי[38]" מנהל שיחה (דמיונית) עם מלך כוזר המעוניין להתגייר, ובאמצעות ספקותיו לגבי הדת היהודית מוכיח לו רבי יהודה הלוי את אמיתותה.
באחת השיחות הנוגעות להתגלות הקב"ה מוזכר חטא העגל.
"אָמַר הֶחָבֵר: ...מִי שֶׁרָאָה הַמַּעֲמָדות הָאֵלֶּה ... וְתַאֲמִין הַנֶּפֶשׁ בַּתּורָה ... עִם ... הָעולָם... וְכִי יְיָ בְּרָאו..., וְיָסוּרוּ מִלֵּב הַמַּאֲמִין סְפֵקות הַפִּילוסופִים וּבַעֲלֵי הַקַּדְמוּת.[39]"
על כך עונה לו הכוזרי: "אָמַר הַכּוּזָרִי: הִזָּהֵר הֶחָבֵר שֶׁלּא תִטֶּה בְסִפּוּר שִׁבְחֵי עַמְּךָ וְתַעֲזב מַה שֶּׁנִּתְפַּרְסֵם מִמִּרְיָם עִם אֵלֶּה הַמַּעֲמָדות, כִּי שָׁמַעְתִּי שֶׁבְּתוךְ זֶה עָשׂוּ עֵגֶל וַעֲבָדוּהוּ מִבִּלְתִּי הָאֱלקִים.[40]"
"אָמַר הֶחָבֵר: כִּי הָאֻמּות כֻּלָּם בַּזְּמָן הַהוּא הָיוּ עובְדִים צוּרות. ... לא הָיוּ עומְדִים מִבְּלִי צוּרָה שֶׁמְּכַוְּנִים אֵלֶיהָ, ... וְנִשְׁאֲרוּ הָעָם מְצַפִּים לְרֶדֶת משֶׁה,... וּבושֵׁשׁ מֵהֶם אַרְבָּעִים יום, וְהוּא לא לָקַח צֵידָה וְלא נִפְרַד מֵהֶם אֶלָּא עַל מְנָת שֶׁיָּשׁוּב לְיומו,
אָז גָבְרָה הַמַּחֲשָׁבָה הָרָעָה עַל קְצָת הֶהָמון הַהוּא הַגָּדול, וְהִתְחִילוּ הֲמון הָעָם לְהֵחָלֵק מַחְלְקות, וּמַרְבִּים הָעֵצות וְהַמַּחֲשָׁבות, עַד שֶׁנִּצְטָרְכוּ מֵהֶם אֲנָשִׁים לְבַקֵּשׁ נֶעֱבָד מֻרְגָּשׁ יְכַוְּנוּ נֶגְדּו כִשְׁאָר הָאֻמּות, מִבְּלִי שֶׁיְּכַחֲשׁוּ בֶאֱלהוּת מוצִיאָם מִמִּצְרַיִם, אֲבָל שֶׁיִּהְיֶה מֻנָּח לָהֶם לְהַקְבִּיל אֵלָיו, כְּשֶׁיְּסַפְּרוּ נִפְלְאות אֱלהֵיהֶם....
וְלא הָיָה הֶעָון הַהוּא יְצִיאָה מִכְּלָל עֲבודַת מוצִיאָם מִמִּצְרַיִם, אַךְ הָיָה מְרִי לִקְצָת מִצְותָיו, כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ הִזְהִיר מִן הַצּוּרות, וְהֵם עָשׂוּ צוּרָה.[41]"
הקב"ה בעצמו מתלונן תלונה דומה למשה כשהוא מזרז (או ממהר😉) את משה לרדת מהר סיני: "וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֑ה לֶךְ־רֵ֕ד כִּ֚י שִׁחֵ֣ת עַמְּךָ֔ אֲשֶׁ֥ר הֶעֱלֵ֖יתָ מֵאֶ֥רֶץמִצְרָֽיִם׃[42]"
כתוב בשמות רבה: "...רוֹאֶה אַתָּה אוֹתָם בָּאִים לְסִינַי וּמְקַבְּלִים תּוֹרָתִי, וַאֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם שֶׁאַחַר שֶׁאָבוֹא לְסִינַי לִתֵּן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה וַאֲנִי חוֹזֵר בְּטֶטְרָאמוּלִין (במרכבה) שֶׁלִּי שֶׁהֵן מִתְבּוֹנְנִין בּוֹ וְשׁוֹמְטִים אֶחָד מֵהֶן וּמַכְעִיסִים אוֹתִי בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל א' י'[43]): 'וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְֹּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן', וְהֵם מַכְעִיסִים אוֹתִי בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קו' כ'): 'וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר'.[44]"
הם רק יצאו ממצרים, שם המצרים עבדו עבודה זרה, הם סגדו לטלה.
הצמח צדק[45] אומר שבגלגל המזלות השור מופיע אחרי הטלה. כך שמבחינתם זה היה הגיוני, השור אחרי הטלה כי הוא חזק יותר, הקב"ה הוציא אותם ממצרים, ולכן הוא יותר חזק מהע"ז של המצרים.
{
אז כששמעתי את ה"נֶעֱבָד מֻרְגָּשׁ" בשיעור שמסר הרב שניאור אשכנזי, שמעתי "נאבד מורגש" – וממש היתה לי צמרמורת בכל הגוף.
הנה אני חושבת על עגל הזהב כעל אובייקט מעבר, שהוא משהו מורגש שמייצג דבר שנאבד, שלא זמין שאיננו....
והכוזרי, לפני מיליון שנה[46] חשב על זה כבר קודם: נאבד מורגש. איזה גאוני.
אח"כ כשהגעתי הביתה ופתחתי את ספר הכוזרי, ראיתי שזה נעבד ב"עין" ולא ב"אלף", אבל זה ממש לא הכהה את ההתרגשות העצומה שלי, כי בכל מקרה זה אומר בדיוק אותו הדבר:
נעבד מורגש: זה להחזיק משהו מוחשי שייצג את הדבר האמיתי שאיננו.
בכל מקרה, זה אובייקט מעבר.
ובכל מקרה רבי יהודה הלוי חשב על זה לפני ויניקוט. כי הכל בתורה. "הֲפָךְ בָּהּ וַהֲפָךְ בָּהּ, דְּכֹלָּא בָהּ":
{
אז אם אנחנו חוזרים שוב לרעיון של הרבי מלובביץ' לגבי שם הפרשה, אנחנו רואים שיש כאן עוד מסר עמוק אפילו יותר.
ירידה לצורך עליה – אמרנו.
ואפשר גם לראות את זה כך שלפעמים נחוצים לנו כשלונות בחיים שיהוו בשבילנו מנוף להתרוממות, שנוכל להתנשא, לעלות מעל עצמנו, להתעלות על עצמנו.
הכישלון הוא הזדמנות להתעמת ולהילחם עם הרוע – שבתוכנו.
כתוב במסכת יומא: "גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות[47]": שבאמצעות ההתנשאות מהכישלון אנחנו מעלים גם את החטאים הכי נמוכים למקום של קדושה, שלולא הכישלון, לולא החטא, לעולם לא היתה להם במקום הנמוך שבו הם נמצאו ההזדמנות והאפשרות להתקרב אפילו לקדושה.
{
והלוואי שנזכה, כולנו, וכל אחת לחוד, למנף את הכישלונות שלנו, להתעלות על עצמנו, ולהתנשא.
שנלמד לעשות את זה בכל מעגלי חיינו, עם בני הזוג שלנו, עם ילדינו, ונלמד אותם סוד ענקי, את הסוד של העגל, את הסוד של כי תשא.
זה הכי נהפוך-הוא בעולם!
פורים שמח.
{
כל השירים של היום נכתבו כבר לפני הרבה שנים
מה שחשבנו, הספיקו פשוט לחשוב גם אחרים
אל נהיה עד כדי כך תמימים
ונחשוב שיש יוצאים מן הכלל -
כמה שירים כבר אפשר להמציא בכלל?
מה שחשבנו, הספיקו פשוט לחשוב גם אחרים
אל נהיה עד כדי כך תמימים
ונחשוב שיש יוצאים מן הכלל -
כמה שירים כבר אפשר להמציא בכלל?
{
לעילוי נשמת הרבנית אסתר יונגרייז ע'ה
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
שיעור יַהֲדוּת וְהוֹרוּת מועבר ב'נ כל יום שני בשעה 20:30 בבי"כ אור תורה.
פרויקט שיעורי יַהֲדוּת וְהוֹרוּת הוא הכרת הטוב והודיה יום-יומית לקב"ה
על הנס הגדול שעשה איתי.
{
על הנס הגדול שעשה איתי.
{
מקורות:
אשכנזי, ש. (יד' באדר ה'תשע"ו). בסוד הפרשה: כישלון למה זה קורה לי? מה הוא אומר? [סרטון וידאו] אוחזר מתוך http://www.col.org.il/show_news.rtx?artID=95329
הרב גוטליב, ז. ל., הרב גרינוולד, י., הרב אנשין, נ., הרב אנשין, ד., הרב אקער, י. (עורכים). (ה'תשע"ה). פשוטו של מקרא – רש"י כפשוטו - שמות – פרשת כי תשא. עמ' תצ-תקסא. ירושלים: לשם ספרי איכות.
הרב ווין, ד. ב. (טו' באדר ה'תשס"ט). חטא העגל התמידי. אוחזר מתוך https://www.yeshiva.org.il/midrash/10924
רבי הלוי, י. (תרס"ה). Rabbi Korobkin, N. D. (תרגום והערות). ספר הכוזרי. ירושלים: הוצאת פלדהיים, 2009.
הנדלר, מ. דרך קצרה וארוכה, פרקים בתניא. ירושלים, מעיינותייך.
וויניקוט, ד.ו. (1953). הילד, משפחתו וסביבתו. תל אביב: ספרית הפועלים, 1994.
וויניקוט, ד.ו. (1971). קולקה, ר. (עורך). משחק ומציאות. תל אביב: עם עובד, 1996.
מזרחי, מ. (ינואר 2018). מי הזיז את החלון שלי? Epoch Times ישראל, גיליון 305, 44-42.
הרב מילר, ח. (עורך). (2007). ספר שמות. שם הפרשה עפ"י שיחת שבת פרשת כי תשא תשנ"ב. מהדורת לבייב, קול מנחם. עמ' 260-229. כפר חב"ד: הוצאת ספרים קרני אור התורה (קה"ת).
סלייטר, ל. (2005). לפתוח את התיבה של סקינר. תל אביב: אריה ניר הוצאה לאור.
[17] דונלד וודס ויניקוט (באנגלית: Donald Woods Winnicott; 7 באפריל 1896 – 28 בינואר 1971) היה רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי אנגלי. מממשיכי דרכם של זיגמונד פרויד ומלאני קליין. פיתח את הטיפול הפסיכולוגי בילדים באמצעות טיפול במשחק, את האבחנה בין עצמי אמיתי לעצמי כוזב וכתב מספר ספרים. עם זאת, הוא הביע בכתביו רעיונות מקוריים שסטו הן מהתאוריה הפרודיאנית והן מהתאוריה הקליניאנית. (ויקיפדיה).
[18] זיגמוּנד פרויד (בגרמנית: Sigmund Freud, נולד בשם זיגיסמונד שלמה פרויד, Sigismund Schlomo Freud; 6 במאי 1856, מוראביה – 23 בספטמבר 1939, לונדון) היה פסיכולוג ונוירולוג אוסטרי-יהודי, אבי הפסיכואנליזה, אחד ההוגים החשובים ביותר בתחום תורת האישיות ומהמדענים ואנשי הרוח הבולטים והמשפיעים ביותר במאה העשרים. (ויקיפדיה).
[19] מלאני רייצס קליין (30 במרץ 1882 - 22 בספטמבר 1960) פסיכואנליטיקאית ופסיכותרפיסטית אוסטרית ממוצא יהודי. ממפתחי הגישה הקלייניאנית, תאוריית יחסי אובייקט והטיפול במשחק. (ויקיפדיה).
[30] לאון פסטינגר (8 במאי 1919–11 בפברואר 1989) הוא פסיכולוג חברתי יהודי-אמריקאי, אשר הגה את תאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי וכן תרם רבות בתחום הרשתות החברתיות. (ויקיפדיה).
[34] סילוף ועיוות של הפסוק: "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (חבקוק ב' ד') שמשמעותו שמה שמחזיק את הצדיק בחיים זו האמונה שלו, ולא מה שמקובל לחשוב שכל אחד יכול לבחור לעצמו איזו אמונה שבא לו ולחיות על-פיה, וחופש דעות, ולתת ספייס, ואין כבר נכון ולא נכון, אסור ומותר... (ס.פ.)
[36] משיריו הידועים: "ציון הלא תשאלי" ; "ליבי במזרח ואני בסוף המערב" ; "יפה נוף משוש תבל קריה למשל רב"...
[37] רבי יהודה בן שמואל הלוי (נכתב בר"ת: ריה"ל; 1075–1141 בקירוב) היה משורר ופילוסוף בתור הזהב של יהדות ספרד, מגדולי הכותבים היהודיים בימי הביניים ובכלל.(ויקיפדיה).
[38] ספר הכוזרי, הוא חיבורו הפילוסופי של רבי יהודה הלוי (ריה"ל), שנכתב בשנת 1139 בערבית יהודית. הספר כתוב בצורת שיחה בין מלך הכוזרים וחכם יהודי על יסודות היהדות. סיפור גיורם מרצון של הכוזרים כמה דורות קודם לכן, משמש את המחבר כרקע ובסיס לדמות מלך כוזר. ספר הכוזרי נחשב אחד מעמודי התווך של הפילוסופיה היהודית בפרט, ושל מחשבת ישראל בכלל. (ויקיפדיה).
[43] "וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן."
[45] רבי מנחם מנדל שניאורסון, מכונה בעל הצמח צדק על-שם ספרו. היה האדמו"ר השלישי בשושלת אדמו"רי חסידות חב"ד.
[48] בשיעור הקשבנו לשיר "כמה שירים אפשר להמציא בכלל" ; מילים ולחן: מתי כספי ; בביצועו, מתוך האלבום "צד א' צד ב'" 1978: https://www.youtube.com/watch?v=Ya4Cago3vVY
[© Smadar Prager, CGP]
Smadar Prager, CGP is an Israeli Certified Group Psychotherapist since 1998 with a home based private practice located in South Valley Stream (Five Towns area, Long Island). She focuses on relationships with the self, in the Family, Parenthood, Couplehood, and Body & Eating Disorders.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה